שבועה שאין אנו יודעים לך עדותואח"כ הודו מעצמם. דמה אחרים יודעים. אם אלו יודעים בעדות שכפרו בה. אפילו ראום שיחדום לעדים וקבלו עליהם להעיד. מצו אמרי אשתליין. ועמש"ל רפ"ה בס"ד.

כפרו שניהםתכ"ד. דהיינו התחיל תכ"ד כו'. וכתו' א"ת אמאי שני חייב. לימא אני לא עשיתי כלום. שכבר כפר הראשון. ואילו היה חוזר בו תכ"ד. גם אני הייתי חוזר בי תוך כדי דבורי. ואור"י דכיון שהעיד זה תכ"ד של ראשון. חשיב כאילו שניהם העידו בבת אחת. ויכול גם הראשון נחזור ולהודות תכ"ד של שני. ואין לשני יותר שהות לחזור. מלראשון לכך אין שני יכול לתנות כלום בחזרת הראשון (ע"כ מהעתקת תי"ט) נ"ל שרצו בזה. שאפילו היה ראשון חוזר בו. תכ"ד של שני. לא היה לשני שהות לחזור בו. אלא בתוך כדי דבור של הודאת ראשון. א"כ. אם היה רוצה לחזור בו. אי אפשר לו להמתין על חזרת הראשון תחלה. ודוק שכך צריך לדחוק. ועדיין. צ"ע בתו'.

כפר אחד והודה אחדכגון שכפרו שניהם. וחזר אחד מהן והודה תכ"ד. מה"ד בכפירה והודאה לא מהני תכ"ד קמ"ל. כתי"ט ומה דתמהו תו'. דהא מרישא נמי שמעינן בהודאה דתכ"ד מהני וכדלעיל. מפשט פשיט לה הר"ן. דמתני' הכי מיפרשה הכופר שעמד בכפירתו כו'.

לאידענא מאי פשיטותא. הא ודאי לפי מ"ש תי"ט בשם תו' דלעיל. כולה שמעינן מרישא. וצ"ע בר"ן.

שתיהן חייבותכגון שהיו העדים של כת שניה קרובים בנשותיהם (ונשותיהם גוססות) פירש"י נשאו שתי אחיות. כתי"ט וקשיא גוססות. דמשמע תרוייהו. למאי. דכיון שהאחת מתה. הרי נתרחקו. ע"כ. נ"ל דלא דק. דעל כרחך צריך לפרש דברי רש"י לאו דווקא. אלא אפילו מתה אחת. עדיין השני קרוב לתובע. או לנתבע. או לעדי כת ראשונה. דאי לא תימא הכי. אכתי קשיא. עד של כת ראשונה שכפר ראשון. ליפטר. דמצי למימר הא קיימי שני עדים. דלצטרף עד הכשר שבכת שניה. עם השני שבראשונה. ולא אפסדתיה מידי. אלא ודאי הכא במאי עסקינן. ששני עדי כת שניהם. קרובים בנשותיהם. דכל חדא לחודה אית בה קורבה דפסלה. והיינו נמי דדחקיה לרמב"ם וק"ל. והשתא אצטריך תלמודא גוססות. לאשמועינן דשניהם חייבים. דוק היטב.

ותודגוססת חדא. לא פסיקא ליה. דהא כי מתה הך. דהויא קרובה עם עד ראשון שבכת ראשונה. אכתי קיימא הך. והיכי ס"ד דמצי למפטר נפשיה. משום דקיימי עדים. הא אכתי איכא חד דפסול. והדרא קושיא מאי קמ"ל. דוק והבן.

ושאנס פ' איש את בתיכו'. משום בושת ופגם. פרש"י פגם. בתולה כתובתה מאתים ואלמנה מנה. וכתי"ט. שותא דמרן לא ידענא. דלא אשכחן זכותא לחבוה בכתובה. ותו דמתני' היא. פגם רואין אותה כאילו היא שפחה נמכרת. ע"כ. ואיברא לקמייתא אמינא. ודאי אשכחן בארוסה. וכדתנן המארס את בתו ונתגרשה כו' כתובתה שלו. ואפילו בנשואה. לדברי ר"י. דס"ל ראשונה של אב. ותו אפילו ליכא לאשכוחי. השתא מיהא לא באלמנה וגרושה עסקינן. אלא בשומא. מה ששוה בתולה יותר מבעולה. דבעי למילפה מכתובתה. דעדיפא בתולה מנה בשוויה. מאלמנה.

ודקתניתנא פגם רואין אותה כאילו היא שפחה נמכרת. דילמא היינו הך. אידי ואידי חד שיעורא. ותנא נקט מילתא פסיקתא. איך לשער כל הפגמין בדיוק. לפי שיש אשה חשובה. שפגמה גדול יותר. וכמ"ש התו' שם. ורש"י משער בבינונית. דשוה בכל אדם שעור זה. בין בתולה לאלמנה בינונית. ועוד נ"ל שאף בבתו שיצאה מרשותו ממש. ע"י נשואין ומיתת הבעל. אם עדיין קטנה היא. שלא הגיעה לעונת הפעוטות. ידה כיד אביה. ועכ"פ בהרשאתה ודאי סגי כה"ג. ויכול להשביע על פי טענתו. את הנתבע. בשבילה.

ופתה את בתועתי"ט. ולא ידעתי מה הזקיק למפרשים לטרוח בכך. ומדוע לא נפרשהו כמשמעו. ר"ל האב פתה את בתו. דפטורין. משום דאיהו פטור. כדתנן בפא"נ הבא על בתו כו'. שכל המתחייב מיתת ב"ד אינו משלם קנס. ולא ארבעה דברים. שאין אדם מת ומשלם. ואפילו בשוגג ומוטעה. כי לא חלק הכתוב בין שוגג למזיד. לפטרו ממון. שוב ראיתי בפירש"י. שי"מ כן. ושכך שמע. אבל הוא דחה פירוש זה. וכתב שא"א להעמידה. דאפילו בלא חיוב מיתה נמי. מאן קתבע. השתא אם אנסה אחר. בשתה ופגמה וקנסה לאביה. אנסה אביה. קנס בעו לשלומי לה. ע"כ. ותמיהא לי טובא. אי הכי תקשי ליה מתניתין דאלו נערות שא"ל קנס. הבא על בתו. למאי קתני לה. אלא ודאי לאו דיוקא הוא דסד"א אע"ג דפטור מפגם וקנס. מ"מ בבושת ריפוי וצער. אימא ליחייב. כדקיי"ל בחבלה דשלה היא. בין בבת של אחרים. בין בבתו. משו"ה אצטריך תנא הכא (אפילו בא בהרשאה מבתו) והתם בכתובות. שלא תחלוק בשום חיוב ממון. לפטור מן התשלומין. במקום מיתה.

**שאמר איש פ' לתן לי כו' פטורים.**שאפילו הוא כדבריו אין חברו חייב לו כלום. מסיים בה תי"ט. ואפילו הוא עני אינו חייב לו אלא (כצ"ל) מטעם נדר כו' אלא שמנדין אותו. או מכין אותו עד שיקיים מוצא שפתיו נ"ל ע"כ. ולא ידעתי מנין לו זה. דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה. אלא לעני במתנה מועטת בלבד (עח"מ סרמ"ג וי"ד סרנ"ח) ואף ישנה בשאלה וכיון שכן. אין כאן נדוי ולא הכאה בשום אופן כלל וכלל. לא הוזכרו דברים כאלה של כפייה. אלא בחיוב ממון ממש כפקדון. לפיכך אין העדים חייבין על אמירה כזו איך שתהיה.

בשמים כו' פטוריםאע"ג דאיכא משמעות בקראי. שהקב"ה ג"כ נקרא שמים ככתוב ואתה תשמע השמים. וכתוב בדניאל די שליטין שמיא. בידוע שאין לשמים החומריים שולטנות חלילה. בודאי כוונתו לשמים. לשי"ת. וכן רגיל בפי חכמים. ושנו וכל מעשיך יהיו לשם שמים (סודו גדול ונורא. רמזתיו כ"פ ויעוין בזמרת הארץ) קמ"ל כיון דאיכא שמים גשמיים גלגליים. לא הויא שבועה.

המקלל עצמו וחברוחייב ולוקה. אע"ג דאתי מחרש בק"ו. ואין לוקין מן הדין. מדינא נמי אתי. כדאיתא בפ"ז דסנהדרין (ס"ג) וחרש נמי לא נפיק ממשמעותיה גבי כל אדם. לומר שחייב על קללתו גם שלא בפניו. אע"פ שאינו לא שומע ולא יודע.