ואלו נשבעין ונוטליןעתי"ט. לכאורה נ"ל דלק"מ. משום דלא קחשיב תנא דידן אלא שבועות שע"י כפירה הן באין. וכל הני דמייתי בתי"ט בשם תו' ור"ן. אינן על כפירה כלל. ואפילו לא טעין השבע. כמו בפוגם ואינך דלקמן.

משו"הלא דמו אפילו להנהו דס"פ. דנשבעין שלא בטענת בריא. אלא בטענת שמא מיהא בעינן. והני דמקשו מנייהו אפילו טענת שמא ליכא. אפ"ה רמו רבנן שבועה עליה. וצ"ע בתו' ור"ן.

השכירנשבע ונוטל כשאין לבעה"ב מגו. כמ"ש רע"ב. וא"ת כי איכא מגו מאי הוי. וכי משום מגו אזלא לה טרדת פועליו דבעה"ב.

תירץהר"ן ה"ק. ודאי כי טעין שפרע ברי קושטא קאמר. דאי מסתפקא ליה וטעין בדדמי. לא הוה אמר מילתא דידע דמספקו בה רבנן כו' והוה טעין דלא שכרו כלל ע"כ. אבל כשאין לו מגו. אינו נאמן אפילו בטענת ברי. דשמא שכח מחמת טרדא. מתוך שסבור שפרע. טוען ברי. אע"פ שמסופק. הוא אומר נתתי ז"ל תי"ט. כרע"ב אבל א"ל שתים קצצת כו' נשבע בעה"ב כו'. וזה כסברת רי"ף בקציצה לא תקנו כלום אלא הניחו ע"ד כו'. וכר"ן ולמה לא תקנו בקציצה כו'. במ"כ נתבלבל בהעתקת לשון ר"ן בכאן. דהך קושיא לאו אסברת רי"ף כתב לה. אלא אסברא די"א שלא תקנו כלום בבעה"ב כופר בכל לשכיר. אלא אוקמוה אד"ת. דכופר בכל פטור מכלום לדינא דמתני' (דאכתי לא נתקנה הסת בימי התנא) עלה קאי הר"ן וקדייק. וא"ת למה לא תקנו בכופר בכל (כצ"ל בבי"ת. לא כמ"ש בתי"ט ככופר בכ"ף) כו' מפני תקנת שכיר כו'. כלומר שהרי היתה ראויה שבועה זו לתקנה. כדאשכחן דשקלוה לשבועה מבע"ה. מפני תקנת שכיר. (ואזיל לשטת פירושו בדף הקודם. במאי דקאמר תלמודא עקרוה לשבועה. ע"ש וק"ל) וע"ז תרץ. ה"מ היכא דחולקין על כל השכירות. ואי מהימן בע"ה לומר פרעתי. פסקיה לחיותיה לגמרי. אבל כי פליגי בקציצה. א"א שיהו חולקים. אלא בדבר מועט. וליכא בההיא כפירה כדי חייו דשכיר. להכי לא תקנו שבועה. הרדב"ז (בתשו' סס"ד מראשונות נזדמן לידי. וראיתי דשקיל וטרי בה) השיב על זאת. וז"ל וק"ל עלה טובא. דמה לי כל חייו ומה לי מקצת חייו (הא לאו מילתא. ודאי כל ימי עני רעים. וחייו אינם חיים. ולא חשו. אלא שלא יצא בפחי נפש לגמרי) ותו דקאמר אין ביניכם אלא דבר מועט. והתניא אומן אומר קצצת שתים והלה אומר לא קצצתי אלא אחת. והלא יש ביניהם על חד תרתי. נמצאו חייו תלוים גם בקציצה (בהא נמי אמינא בחדא מחיתא. אע"ג דאיכא בינייהו טובא דבר מועט מיקרי. כיון דמיהת אית ליה מחצית התביעה. ואפילו בציר מהכי. המועט מחזיק את המרובה של כדי חייו. דמ"מ אינו מת ברעב. משא"כ בכופר בכל שכרו. שלא נשאר בידו מאומה (לתת באוכל. להשיב נפשו) בהא אזיל נמי מאי דקאמר ותו דשכרן של פועלים אינו (כצ"ל) ידוע כו') ותו דכתב דאחר זמנו אין בו כדי חייו. וזה דבר זר מאד בעיני. דמ"נ אם לא אכל באותו יום נמצא מת ביום השני ברעב. ואם הקיף ואכל צריך לתת שכירותו של יום זה. נמצא שיש בו חייו בין בזמנו בין לאחר זמנו כו' (הא נמי לק"מ. כי אם אינו עושה אצל בע"ה זה. מוצא לעשות אצל אחר) ותו דהשתא ומה אם בתוך זמנו דליכא למחשדיה לבעל הבית דעבר בבל תלין. שדיוה שבועה אשכיר עבר זמנו דאיכא למחשדיה. דעבר אב"ת. לא כ"ש שהיה ראוי לתקן שישבע שכיר ויטול כו' (האי ק"ו פריכא. איברא הוא אפכא. מה לי תוך זמנו שכן אין כאן משום בל תלין. והלואי שיפרע אדם תוך זמנו. משו"ה שדיוה לשבועה אשכיר. כיון דלא חשדינן ליה דעבד איסורא. אבל אחר זמנו. אי שדית לה שבועה אשכיר. הא קחשדת לבה"ב דעבד איסורא. וקעבר אלאו דאורייתא ודאי. אחזוקי אינשי בעברייני לא מחזקינן. וממונא לא מפקינן. ומאי דדחיק רדב"ז תו. דבטעמא דטריד בפועליו. מתרע לה חזקה דאין בעה"ב עובר כו') ליתא. משום דהך סברא דטרדת פועלים. סברא בעלמא היא. מסתייה למשדייה שבועה אשכיר. היכא דליכא לתא איסורא דאורייתא. ברם במקום חשדא כי האי. לא מהניא הך סברא. (לשוויי לאינשי רשיעי לא ס"ד) וכ"ע להשיב ע"ד הר"ן. במ"ש שראו חז"ל שיש לתקן שבועה כו' שלא ילך השכיר לעתותי ערב בפחי נפש. במחילה לא תקן דבר דמה לי לעתותי ערב. מה לי למחר. כל זמן שהולך בלא שכירותו הולך בפ"נ. וזה ברור (לא היא. הא תריצנא לה. דאין לחוש ליום מחר. לכי יום נמצאת פרנסתו עמו. ושפיר קאמר הר"ן) שוב הביא מ"ש הריטב"א ע"ש. וסיים אלא דק"ל יציבא בארעא כו' כי אין אדם מעיז לגמרי לכפור בכל. והיכא דבע"ב אומר נתתי. ושכיר אומר לא קבלתי. דחד מנייהו כופר בכל ומעיז פניו. אמרת דהוי מילתא דשכיחא (היינו משום טרדה דפועלים) וכי פליגי בקציצה כו' הוי מילתא דלא שכיחא כו' (זהו משום ששכר פועלים דבר ידוע הוא ומפורסם. כדפריש הר"ן. ובזה סרה גם קושיית הנמשכת. דתו היכא דפליגי על כל השכירות דאי"ל חד מנייהו משקר כו'. והיכא דפליגי בקציצה אי"ל תרוייהו קושטא כו'. לק"מ ע"פ מ"ש. ודעת לנבון נקל. ולא ראיתי להאריך בכך כאן. שלא להטריח על המעיין. על כן העתקתי לשונו רק כפי הצריך. והבלעתי דברי ירח תשובתי עליו בקצור מופלג. מתוכה מזרחת).

למשכנונראה לי דנקט האי לישנא. אע"ג דלא קטעין הכי. ולאו בהכי מפלגי. כדמסיק. אלא אשמעינן אע"ג דאי בעי אמר הכי. אין חטפי ודידי חטפי. על דעת משכון. וכנסכא דר"א. או לקוחים הם בידי. קמ"ל דאין כאן מגו. אפילו בטענת משכון. כיון דשלא ברשות עבד. לית ליה מגו (ואפשר אפילו הלה מודה שנכנס ע"ד למשכנו. ואח"כ נולדה מחלוקת ביניהם. אם לקח מאומה. או כמה לקח. אפ"ה לא הויא מגו. כה"ג. דלא ברשות קעבד) וכל שכן בכל מה שיטעון לפטור עצמו. והלה מכחישו. שנאמן בעל הבית בשבועה. משום קנסא בלחוד. ותו שמעינן מנה אידך נמי. הא דמסיק הרע"ב. דכי קטעין ליה במאי דלא אמיד. דמהימן היאך בשבועה. ולא מפסיל לשבועה כחשוד אממונא. דקמ"ל. הך שבועה דמתני' לאו מדינא היא. דהא ודאי אית ליה טענה לאפטורי. ולאו גזלן הוא משו"ה. אלא קנסא הוא. הילכך היכי דמסייע ליה מידי. משבעינן ליה ומיפטר.

ה"ז נשבעלשון תי"ט. ומ"ש הרע"ב ואין שם אחר כו'. ולא קשיא דא"כ יתבעהו לאותו אחר ע"כ. לא ידענא מאי קשיא.

חבלת בי שתיםאע"ג דשבועה זו אינה אלא קנס חכמים. כל דתקון כעין דאורייתא. וטענת שתי כסף איכא. דמיירי שהחבלה שוה כל כך. ש"מ דס"ל לר"י דבר גורם לממון כממון דמי.

שבועת העדותהקשה הרשב"א מאן מוכח דעבר עלה במזיד. דילמא אשתלי כו'. וכר"ן לא קשיא. דכל שהיה העדות קרוב כל כך דאי אפשר לתלות בו שכחה. לא אמרינן דילמא אשתלי. וצריך פירוש. דהיכי מיירי. אי בראוהו אחרים שראה. והוא כופר. א"כ אינו חייב בכפירתו (כדאיתא לעיל מ"ד פ"ד) ומסתבר דלא מיפסל נמי וכמש"ל רפ"ד ורפ"ה. ותו דאכתי קשיא הכי נמי היכי מצו למפסליה. על פי אחרים שאומרים שראה. שמא הוא היה טרוד במחשבה אחרת. ולא השגיח לראות. אע"פ שהם חושבים שראה כמוהם. ואי בדאמר להו ראיתי. ושוב כפר. הו"ל הודאה חוץ לב"ד. ואינה כלום. ועוד אין זה סמוך וקרוב. גם שיעור קרוב צריך באור. וצ"ל דמיירי בבא לפני ב"ד והודה שיודע בעדות זו. והשביעו זה שיעיד האמת. ואז חזר בו וכפר שאינו יודע בעדות זו כלל.

אמר לו תןבעדים. או בע"ה מודה.

לבניאפילו כה"ג (ער"ן בתי"ט) בעי חנוני אשתבועי. ותני נמי פועל. קמ"ל דאפ"ה חנוני אשתבועי ושקיל. אע"ג דצריך נמי לשלם לפועל. ולא זו ואצ"ל זו הוי. כמ"ש תי"ט. דליתא. ונדחק בחנם.

אלו ואלוהוי כמו אלה או אלה. וטובא דכוותה.

עייןתשו' אמ"ה ז"ל (סקמ"ג).

ישבע החנוני ויטוללפי שחנוני עשוי ליתן פירות קודם שיטול הדינר. אע"ג דבמילי דעלמא. אמ"ר שרי כיסך. פתח שקך. מ"מ אין כל הפירות שוין. דאיכא דמרקבי. ולא משהי להו. וכי אמ"ר באקושי. ונראה דהכי נמי בזבינא דרמי באפיה. וכל שכן במקום שדרכן ליקח באשראי כל סחורה. דכולא חד דינא אית להו. ולא דווקא נקט פירות. אלא אורחא דמילתא הוא דנקט. שכן דרך חנוני המקיף. שמוכר פירות.

אפילו נולד הבן כו' ה"ז נשבע ונוטלוא"ת זה אי אפשר בפחות מארבע עשרה שנים. והרי עברו עליו שתי שמטות. שמעת מנה אין שמטת כספים נוהגת בזמן הזה.

ותיובתאלרא"ש בתרתי. דאשכחן בתשו' שהרעיש את העולם. על הבלתי נזהרים עכשיו לשמט כספים. ותו דקפיד טובא אשטר ישן. וחייש מלמגבי ביה. והא כה"ג ודאי נזדקן השטר טובא (דסתם ישן שנים. מיושן שלש שנים. אע"ג דאשכחן נמי ישנה. ששים שנה) ולא חייש ליה תנא דמתני' לגמרי. וי"ל דלק"מ. כיון דנאמן אדם לומר פרוסבול היה לי ואבד. הכי נמי טענינן ליה אנן ליורש. אע"ג דלא קטעין איהו.

ומשו"הניחא נמי דאין כאן. בית מיחוש לשטר ישן. דודאי שטר ישן דעלמא. איתרע ליה קצת. וצריך דרישה וחקירה. מיהו שאני קטן. דלא ידע במילי דאבוהי. ובעל כרחו ממתין עד שיגדיל ויודיעוהו. ודאי ליכא למיחש מידי.

ואיאיתא למלוה כפרנית בשטר (עמש"ל בסמוך מ"ח) משכחת לה נמי כה"ג. ובסתמא נמי טענינן ליה. דכפרנית היתה.

והשביעיתעתי"ט בשם הר"ן משמא דגמרא דבני מערבא. מלוה שנעשית כפרנית אינה משמטת. צ"ע אם איתא אפילו במלוה בשטר.

עתי"טבהצעה שלפני מסכת עדויות. שהביא לשון ר"מ ור"א שנדחקו מאד בענין זאת המסכתא. ולא שמו לב אל המחלוקות שנזכרו בה למה אלו דווקא. והלא בהרבה דברים יותר מאלה. נחלקו אותם התנאים. גם ב"ש וב"ה.

ונ"לשכל אלו החלוקין ששנו דבריהם בזאת המסכתא לא מדעת עצמם נחלקו. אלא כולם עדויות היו. ועדיהם המה אלו החלוקין. זה על זה. שכל אחד אמר מפי המרובין מה ששמע. העיד. וכן לחברו הנחלק עליהם. כענין עקביא ומחלוקתו. עם שנראה שע"פ סברת עצמם באו לידי מחלוקת. כמו בפ"ו. מחלוקת ר"י יר"ן עם ר"א. ואעפ"כ התחיל רבי לומר העיד ר"י ור"ן. גם ר"א לא דבר שלא שמע מפי רבו.