ומטמאה ט"אעתי"ט וז"ל צל"ע דלא תנן נמי וכחצי פרס לפסול הגויה. אין זה צ"ע כלל. דהא אפי' כזית ממנה מטמא בבית הבליעה. והיינו נמי פסול גויה. ולמאי צריך למתני תו חצי פרס. כיון דבכזית מטמא טומאה חמורה. צ"ל בכביצה ומחצה מטמא טומאה קלה. הלא בכלל מאתים מנה. באמת לא ידענא מה אידון בדברי תי"ט הללו כשכתב זה אן לבו פנה. ולאצטרופי נמי פשיטא דל"צ למתני. הא ודאי היא בכלל כל האוכלין. דלא גרעה מנייהו לענין צרוף. כי לית בה כזית. וכי אית בה. א"צ צרוף. גם אין כאן מקומו. סוף דבר חזרתי על כל צדדים. לתת ציור של תי"ט בזה. ולא מצאתי.

**וחייבין עליה כו'.**האוכלה חייב כו' אבל אינו חייב על בגדיו. ערפ"ד דנדה.

אבר מן החיהאי לאו בנבלה קמיירי. אלא מילי דעוף טהור קנסיב. ואבר מ"ה נמי דמי לנבלה.

סופגכו'. ואפילו היה פחות מכזית כו'.

לעניןמה שתמה תי"ט. מה ראיה מטומאה לאכילה. עמ"ש בס"ד במו"ק לי"ד סק"ד.

מיטמאותאם נגע בה שרץ כו'. ודבר תימה הוא. דהא לעיל תנן אין צריכה הכשר כו'. תי"ט.

וישלתמוה על תי"ט. שלא פירש א"כ. מהו ענין מיטמאות. שאין פירושו בכל מקום אלא שמקבלין טומאה. והוא כמו מתטמאות.

אבלבאמת אין כאן תימה כלל. דהשתא לאו בנבלת העוף לחודה דווקא משתעי. אלא מסיק לכולהו מילי דטומאת עוף. בין בנבלה. בין בשחוטה. וגדולה מזו במשנה דלעיל. דאע"ג דכייל י"ג דברים בנבלת העוף. אפ"ה איכא חדא דלא שייכא בה. אלא משום דדמיא לה נקטה נמי. כדכתיבנא לעיל. ה"ה בהא. וכן הר"מ פירש באמת כמ"ש. דוק בלשונו. וא"צ לפרש בשרץ.

ולא מצטרפות נ"ל דהיינו בשחוטה או מלוקה לכהנים.

**עתי"ט.**וז"ל מש"כ נבלת הטמא שא"ל טומאה כו'. וטומאת בית הבליעה דהכא כו'. לא ידע מר מאי קאמר.

הכנפים כו' מצטרפות עתי"ט עד מ"מ משנתנו צריכה טעם למה בעוף טמא מצטרפות יותר מבטהור. נ"ל הטעם פשוט. לפי מש"ל (מ"ב) בס"ד. מיירי התם במתה כשרה. דקיימא לאכילת ישראל. ואינהו קפדי ודייקי במיכלייהו. כבני מלכים. משא"כ בעוף טמא דלא חזי לישראל לגמרי. ולא קאי אלא לנכרים. ונכרים לא קפדי כולי האי. משו"ה לגבייהו מצטרפין. זה טעם כעקר. וערב לנפש היפה.

חלקן זה ראשון וזה ראשון צריך ליישב מאי שנא הכא דתלינן לחומרא. אף על גב דאיכא למימרא. שלא נחלקו שתי הביצים בשוה. אלא באחת יותר מכביצה. ובשניה פחות. אפ"ה שניהן מטמאין. א"כ הכי נמי נימא בבבי דלעיל. ניזיל לחומרא. דילמא נשאר. כביצה ראשון ביחד לאחר חלוקה.

וי"לדהכא על כרחך יש באחד מהן כביצה. או יותר. וכיון דלא ידעינן הי מנייהו. על כרחך צריך אתה להחמיר בשניהן. משא"כ לעיל דלא אפשר דלא נבלל. ונתמעט שיעור כביצה.