ראשו לדרום ופניו למערבהשוחט עוקם את ראשו כו'. הכי מוקמינן לההיא דתנן פ"ג דיומא.

אבראלמ"ש המפרש כאן. אין צורך לומר כן. אלא התם בפר שעומד בין האולם ולמזבח. נמצא זנבו לצד מזבח. ואינו דרך כבוד. מה גם שמא ירביץ גללים. ברם כבש התמיד. בצפון קאי ליה. אינו צריך עקימה. רק שיהא צוארו שהוא בית שחיטתו למערב. וראשו מושכב פשוט מתוח פונה לדרום. אלא שערפו לצד מזרח. וצוארו פונה לצד שכינה. ודילמא היינו נמי עוקם את ראשו דהתם בפר. אינה אלא הפיכת צואר למערב בלבד. והכא והתם חדא מילתא היא.

על טבעת שניהעתי"ט שהביא מ"ש סמ"ג בטעם הדבר. שלא יאפינו כתלי ההיכל והאולם.

לאהבינותי זה כלל. כי מה ענין כתלי היכל ואולם. לעכב זריחת השמש בבוקר. ולהאפיל על מכבש הנשחט אז בצפון העזרה סמוך למערב. ואמנם על של בין הערבים. ודאי מאפילים המה גם בעד טבעת שניה. של אותה קרן מזרחית.

**בא לו כו'.**עתי"ט ז"ל ובגמרא דיומא פריך כו'. איברא כל ההוא שקלא וטריא. אליבא דר"ש איש המצפה. אסיק לה תלמודא. עמ"ש שם בחי"ג בס"ד. ברם לתנא דידן לא צריכנא להא. דודאי מאי דסמיך ליה עביד ברישא. דאל"ה. הויא לה העברה על המצוה. כ"ש אי עסקינן דשחיט במזרח כנגד הפתח. כמ"ש תו' שם. אבל זה אי אפשר מפני הטבעות.

נותן מזרחה צפונהתחלה. אחר ששחט תמיד של שחר. לרע"ב. וא"צ לומר בשל ערב. דהתם קאי.

לא היה שובר את הרגלעתי"ט שהעתיק לשון המפרש. עד לפי שאותו הרגל נקוב ברגל אחר. נ"ל שצ"ל תחוב ברגל אחר.

התר את הכרעיםעתי"ט. עד ולכך יתכן לומר דהירכים עד מקום הכריעה קורא כרעים ואינו לשון מדויק. כי הירך הוא פרק עליון של רגל. אולי צריך להגיה לשון תי"ט. וצ"ל דהברכים עד מקום הכריעה כו'. והיא ארכובה התחתונה. ובס"ע נמשכתי אחר לשונו זה. ושוב דקדקתי יותר וראיתי שאינו נכון. משו"ה הדרנא בי.

ואצבע הכבד נראה שהוא החלק הקטן של כבד. המתפרד ממנו כמו בוהן של יד.

נקב את החזה בלי שום צלעות. וזה החזה אינו כחזה דשלמים הנתן לכהנים. עפא"ט (דמה"א).

מחצי כבש ולמטה במערבולענין מ"ש רע"ב אבל בשבתות כו' עמ"ש בס"ד שלהי שקלים. ובהקדמת ס"ע דמוסף שבת. בבית האלהי.

וירדומהכבש.

ללשכת הגזיתעיין שלהי מדות. ולדברי רש"י פ"ב דיומא. היתה בנויה בגובה. ומה שלא קראו וברכו והתפללו בעזרה עצמה. שבה עומדים עכשיו לפני ה'. נ"ל הטעם משם דדחיקא להו עזרה. שהיא מלאה מישראל וכהנים. העוסקים בצרכי מזבח ומקדש. דאוושי טובא. וק"ש ותפלה בעו כוונה.