**חמשה לא יתרומו.**כתב הרע"ב מנינא למעוטי דר' יהודה. וכ"ש דממעט לדר' יוסי וכדמפרש הרע"ב בסמוך גבי אשר ידבנו. ומיהו תימה לפרושי למעוטי בכה"ג דממ"נ אי קיימת מנינא וכו' עכ"ל בתי"ט.

ודבריוהללו קשים להולמן דמאי כ"ש דקאמר. אטו ר' יוסי מכשר בקטן טפי מדר' יהודה. הא ודאי ליתא אלא ר' יוסי לית ליה דר' יהודה דמכשר בכל קטן. ור' יהודה אית לי' דר' יוסי. שבכלל מאתים מנה. וכדכתב איהו ז"ל גופיה לקמן משנה ג':

ואפילולמאי דס"ד התם דבשהגיע לחינוך מיירי. פשיטא דמ"מ עדיפא מדר' יוסי. דמצריך עונת נדרים דווקא. דהויא בתר הכי טובא. וא"כ היכי קאמר הכא דכ"ש דממעט לדר' יוסי. והא ודאי איפכא הוא. דאע"ג דממעט לדר' יהודה. דר' יוסי לא אימעיט. דאפילו תימא ר' יוסי. ודתנן הכא קטן לא. בקטן ממש איירי. אבל משהגיע לעונת נדרים כבר יצא מכלל סתם קטן. והכי מסתבר דאתי הך סתמא כר' יוסי דהילכתא כוותיה:

וממ"שהרע"ב מן הירו' דכולהו מחד קרא נפקי. דקממעט לקטן מאיש ולא מאשר ידבנו לבו. דצ"ל אע"ג דיש לו דעת לנדב. כגון מופלא סמוך לאיש נמי מימעיט. מהא לא תשמע לתנא דידן דהכי ס"ל. דהא לא במשנה איתיה. אלא בתלמודא דקא מפרש פירוש רויחא. לאשמועינן נמי טעמיה דמאן דבעי שתי שערות דווקא כדס"ל לר"מ. ואיידי דנסיב קרא דריש לכוליה דשמעינן נמי טעמיה דר"מ:

אבלתנא דמתני' ודאי לא ס"ל כוותיה. אלא כר"י כדאמרן. ואליביה הכי נמי דלית ליה ההיא דרשה דמאת כל איש. דאיש אפי' סמוך לאיש במשמע. דאתרבי מאשר ידבנו לבו. והא אית ליה לב לנדור. וזה נכון ופשוט:

ודקמתמהבתי"ט לפרושי למעוטי כה"ג. דממ"נ מנינא אהיכא קאי. דאי אלא יתרומו. דוק מנה הא אחרים תורמין לכתחלה. והוי לקולא טפי מר"י ור"י. ואי אואם תרמו. משמע הא אחריני תרומתן תרומה. והיינו דר"י ומאי קממעט. ליכא לתמוהי מידי. דודאי הני דיוקי לא יתרומו ואם תרמו בקושטא איתנהו. דלא יתרומו למעוטי שליח ואשה דתורמין לכתחלה. ומיעוטא דסיפא ואם תרמו וכו'. למעוטי אלם וכל הני דבמשנה ו'. דדיעבד מיהא תרומתן תרומה:

אבלמשום הני דיוקי לא הוי צריך למתני מנינא. דהני תנינהו בהדיא. אלא לאפוקי מדר' יהודה דווקא. וה"פ דאי לא תני מנינא. הוה ס"ד דת"ק נמי אית ליה דר' יהודה. ואע"ג דנסיב נמי קטן. סד"א מילי מילי קתני ולצדדין. דאיכא מהנך דלא יתרומו ואין תרומתן תרומה. ואיכא מנייהו דלא יתרומו ובדיעבד תרומתן תרומה. דהיינו קטן כר"י. להכי קתני מנינא לאפוקי מדר"י. דשמעינן דכל הני חמשה דווקא דכולהו דמו להדדי. וזה ברור שלכך נתכוונו הדברים:

משנה לחם יתרומומ"ש הר"מ ז"ל בענין גזרת פעל תרם ותורמין הנמצא לחז"ל. ונדמה לזר ומתנכר למתחכמים בדקדוק. דבריפי חכם חן. ואינם צריכים חזוק. אבל יש לתמוה מה עלה בדעת אותן אנשים המשתדלים במלאכת הדקדוק. שחשבו לתפוס על בעלי הלשון הראשונים העצמיים. וכי מאין בא להם הלשון לאותן המדקדקים. הוי המעמיקים עצה. ומהיכן ידענוהו ולמדנוהו אם לא מהם ז"ל. בעלי הקבלה והמסורת אבות המליצה. ואיך יעיז אנוש להשיג עליהם ולתפסם להסיר שפה לנאמנים אשר בחר ה' בם ורצה. ואם זדון לבם של החכמים בעיניהם השיאם להתחכם יותר. הלא ישיאם שכלם הדל עוד לתת תפלה לאלהים. הן תבואות כאלה ימצאו גם על המקרא עצמו. בזרים רבים ומורכבים ימצאון בו. ומי שם פה לאדם. אשר רוח ה' דבר בו ומלתו על לשונו. הפה שהתיר לומר אגאלתי תרגלתי ודומיהם רבים. הוא התיר לחכמים לומר תורמין מתחילין. ואמנם בין שיהיה הלשון נמצא כך בטבע וסגולה בלשון הקודש. שיסבול באמת זאת הגזרה בעצם. כמו שיסבול כמה פעמים נרדפים מאד. ומורכבי השרשים והמשקלים (בין במלות שוות ופעלים. כידוע לבקי במקרא. וביחוד בנחים הוא דבר מצוי הרבה שיורדפו. גם ישתתפו בהוראה אחת. בכל אופני גזרי משקלם) ובין יהיה לשון חכמים המיוחד להם. אם שכך נמסר בידם מראש מקדמי ארש. ואם שהסכימו עליו לתועלתם ולהנאתם. לצורך תשמישם להרחיב גבול הלשון בביאור התורה. דבר דבור על אפניו. בודאי מן השמים הסכימו על ידיהם. בכל אופן לה"ק הוא. ודרך הקודש יקרא לה. כי ההכרח הביאם הלום. להלום וליישב הלשון על מכונו. ולהושיבו על כנו. להשביח ולהרוויח ההבנה והכונה המיוחדת הנרצית במלה מלה. בל תתחלף בשתוף הוראה אחרת. המתערבת בענין בשורש שורש וגזרה שלה. כדרך שאתה מוצא במלה זו. ושורש הנדרש כאן בגזרת תרומה. כי הרבה הרמות יש. ענינם הגבהה. וירם אהרן ודומיו. ויש להוראת מעלה וגדולה. להרים קרן. ירים ראש. וגם בענין תרומת הקודש. צריך להבדיל בין תרומה לתרומה. שנמצאת בכמה אופנים שונים. תרומת אדנים. שקלים. תרומת הדגן התירוש והיצהר והמעשרות. על כן בחרו להם שמוש פעל מיוחד לענין תרומה. הנדרש כאן. לרוב השמוש הצריך לו בפני עצמו. להכירו מיד ולהבדילו מבין יתר הענינים. הנכנסים ומשתתפים בשם תרומה. וכן הוא הדבר בפעל התחיל מתחיל. שחדשוהו כמו כן (כמדומה) וגזרוהו מהשם תחלה. שהפעל אינו הולך ע"ד לה"ק שבכתוב. כי הפעלים הנמצאים מזה השורש במקרא. דורכים דרך הכפולים. שממנהגם להשלים חסרון כבדותם בנחותם. וכמ"ש בס"ד דפ"ג דברכות. אבל ההכרח הניעם לכך. שלא יתערב עם שונים. ענין חלול. וחול וחולי וחולין. ותוחלת. וחיל. שכל אחד מאלו ענין בפ"ע. ובכן נשמר הלשון היטב וניכר מיד לכל מבין עם תלמיד. זהו דרכם שכל למו. בכ"א שאמרו לשון חכמים לחוד (כמ"ש בשכבר פעמים רבות בחבור זה. גם במהדורא קמא. ובלו"א. ועיין שם בהקדמה. הבאתי ראיה היאך הקפידו חז"ל מאד על זאת. להחזיק בלשון שיחדוהו להם בתלמוד. לבל יתחלף בשל מקרא. והוא מפליא לעשות הרגש בענין) וכענין שאמרו ריש נדרים לשון שבדו חכמים. איך שיהא. לשון נקי וטהור הוא. וכשר אף בעבודת התפלה ומטבע ברכות. להוציא מלבו של המדקדק העני וגס רוח (שאין הדעת סובלתו) הידוע (שיצא לו שם במלאכה זו. במדינה זו המשובשת בגסות) הנאמן לאשר מאמין לכל דבר. ורבים מעמי הארץ מתיהרים. למדו דרכו שכבשוה שוטים שכמותו. נעו עורים. בדרך לא ידעו הדריכם. כל דורך בה עתה תהיה מבוכתם כפולה והוסיף להחשיכם. בינו שנות עולם לדור ראשון. ושאלו לנתיבות עולם. בדרכי הלשון. כי מהם תצא תורה ואורה. רוח ה' דבר בם ומלתו על לשונם שמורה.

משנה לחם שאינו לא שומע ולא מדברשנולד חרש וכיון שלא שמע מעולם. אי אפשר שידבר. זה שלא כמ"ש שאם יושם הילד במקום שלא ישמע שם מדברים. אז יפתח פיו לדבר בלשון הקודש מעצמו. אלא צ"ל שהדבור קשור בחוש השמע.

**ולא ממעשר ראשון שניטלה תרומתו.**לשון הרע"ב ואצטריך לאשמועינן. היכא שהקדימו בן לוי בשיבלים כו'. וכן כתב הר"ש:

והוצרכולומר כן משום דקשיא להו פשיטא דכי ניטלה תרומתו חולין גמורין נינהו. ומאי קמשמע לן דאין תורמין מן הפטור. הא תני ליה בהדיא. לכך פירשו דאיירי בהקדימו בשיבלין. דאע"ג דלא ניטלה ממנו תרומה גדולה. אפ"ה אין תורמין ממנו. כיון דפטור מתרומה גדולה. והא הוא דאשמעינן דהקדימו בשיבלין פטור:

ולאבעו לאוקמה בהקדימו בכרי ולא הפריש עדיין תרומה גדולה. דאי הכי כי ניטלה תרומתו מאי הוי אכתי טבול הוא לתרומה גדולה. ולמה לא יתרום ממנו אפי' על מקום אחר. שהרי הוא עומד ליתרם. ועל כרחך צריך להוציא ממנו תרומה גדולה. מעתה כולו ראוי לתרומה.

וסביראלהו נמי דכי לא ניטלה תרומתו. שעדיין טבול לתרומת מעשר הוא. יכול לעשותו כולו אפי' תרומה גדולה. דהא הוא דמרבי בספרי [במדבר י"ח פ' כ"ד]. שאם רצה לעשות כל המעשר תרומה עושה. בזמן שקדשו בתוכו. ואע"פ שכבר ניטלה הימנו תרומה גדולה. זוהי שטת הר"ש ז"ל במשנתינו:

אמנםלהרמב"ם ז"ל דרך אחרת בכל זה. וסבירא ליה דכשניטלה תרומתו. לעולם אינו ראוי עוד לתרומה גדולה. שאפי' הקדימו בכרי. ועדיין חייב להפריש ממנו תרומה. אעפ"כ אינו יכול לעשותו כולו תרומה על פירות טבלי' אחרים. לפי שכבר הורם מקדשו ממנו. והוי ליה מתוקן ואינו פוטר את החייב. ואף הראב"ד מודה לו:

ומשו"הניטלה תרומתו לא אצטריך ליה. אלא ה"ג ולא ממעשר שלא ניטלה תרומתו. ורבותא קמשמע לן דאע"ג דלא ניטלה. ועדיין קדשו בתוכו. אפילו הכי לא. וכגון שעושהו כולו תרומה למקום אחר דקמפסיד כהן תרומת מעשר שבו. וסלקא דעתין דמצי למיעבד. דרבי ליה קרא. (כדס"ל להר"ש. ולק"מ מ"ש תי"ט) להכי אצטריך:

ולמימראדמכל מקום צריך שיחשוב כמה מגיע לתרומת מעשר. והשאר עושהו תרומה. ולא רבי ליה קרא דחזי כולו לתרומה. אלא בענין שלא יפסיד תרומ' מעשר. וכהאי גוונא הוא דרבייה קרא. דכל זמן שהוא טבול לת"מ. דהוי ליה קדשו בתוכו. כולו ראוי לתרומה:

והנראהאלי עוד מדברי הר"מ בחבורו [פ' ג' מהל' תרומות הל' כ"ב]. שהוא ז"ל סובר שאין מעשר ראוי כלל לתרומה גדולה. אפי' הוא טבול לשני התרומות. בכל אופן אינו ראוי כי אם לתרומת מעשר. ומה שריבתה תורה שיכול לעשותו כולו תרומה. היינו בתרומה הראויה לו דווקא. לומר שראוי כולו ליעשות תרומת מעשר. אף למקום אחר. כמו שהטבל הטבול לתרומה. ראוי לקובעו כולו תרומה גדולה למקום אחר. הוא הדין מעשר. אע"פ שתרומתו ידועה וקצובה:

וא"כלפ"ז משנתינו. אי גרסינן ולא משלא ניטלה תרומתו כנז'. צריך לומר אפילו אם מוציא בחשבון תרומת מעשר שבו. אעפ"כ אין השאר ראוי לתרומה. והשתא אם ניטלה תרומתו. תו לא חזי כלל לשום תרומה בכל אופן. רצוני בין שיהא עדיין טבול לתרומה. או לא. מאחר שכבר נתקן מתרומתו. ואם לא ניטלה תרומתו. מכל מקום אינו ראוי לתרומה גדולה. בין חישב והניח שיעור הראוי לתרומת מעשר שלו. בין לא:

וגדולהמזו שאפילו כולו לתרומת מעשר אינו ראוי. אם לא שיחשב תחלה שיעור ת"מ שבו ודוק היטב. כך נ"ל אע"פ שבפירושו לא משמע כן בקצת:

מעתהאני חוזר על מה שכתב בתי"ט כאן. ז"ל ונ"א שלא ניטלה כו' אא"כ חושב כו' ומה שכתב אבל יוציא ת"מ לאו דווקא דא"כ לא הוי קדשו בתוכו עכ"ד:

ואין זהמוכרח לפי דעתי. דאפי' תימא מוציא ממש. אפי' הכי איכא למימר דהדר מצי למיעבד ליה תרומה. והכא במאי עסקינן בטבול לתרומה גדולה. כגון שהקדימו בכרי. דלהכי לא צריך קרא. (אליביה דהר"ש והכי נמי ס"ל לתי"ט) וכי אתי קרא דבעינן קדשו בתוכו. היכא דלתקן מתרומה גדולה. אבל היכא דאכתי טבול לתרומה. הא הוה ליה קדשו בתוכו. אפי' ניטלה תרומתו. ואיכא למימר דבהכי מוקים לה הרמב"ם ז"ל. ודווקא קאמר דאע"ג דמוציא ממנו ת"מ ממש. אעפ"כ השאר כולו ראוי הוא לתרומה. לדבריהם ז"ל אני אומר כן שהם סוברים כל זמן שהוא טבול לתרומה. כולו ראוי לתרומה. א"כ אין צורך לדחוק בפירושו של הר"מ:

ואולםבאמת הרמב"ם אינו סובר כן. אלא שאפי' לא נתקן כי אם מתרומת מעשר. שוב אינו ראוי כלל לתרומה. וכמו שהודעתיך למעלה. ולכן ודאי האמת כך הוא בכוונת הרמב"ם. דמוציא ת"מ במחשבה בלבד. ואחר חישוב שיעורה. עושה הנשאר כולו תרומה בבת אחת. ולא בזה אחר זה. לפי שכשנתקן פעם א'. שוב אינו פוטר בו:

ומהשכתב עוד בתי"ט ומ"מ נוסחא זו כפי פירושו מן התימה. דמה קמ"ל פשיטא עכ"ל. איברא לדידי ודאי צריכא דהוה אמינא קרא להכי הוא דאתי ורחמנא רבייה. כדס"ל להר"ש ורע"ב באמת. אע"פ שהרב בתי"ט לא הבין בדבריהם כך:

ולפימה שכתבתי דמשמע מחיבורו דאינו יכול לעשותו כי אם ת"מ בלבד. הא קמ"ל דאפי' לתרומת מעשר לא חזי. עד דמפריש תחלה מניה וביה דווקא. תרומת מעשר הראויה לו. ומחשב כמה מגיע לה. ואח"כ עושהו כולו תרומה כאחת. אבל לא יוכל להפריש עליו ממקום אחר ודוק. ואין צורך לדוחק שכתב בתי"ט:

ואולםמה שכתב בדעת הרמב"ם שבא לומר שאינו תורם כולו כו'. לענ"ד יפה כיון ואפריון נמטייה שהוא הברור בדעת הר"מ ז"ל. ואין מקום להשגת הר"א ז"ל:

ודבריהכ"מ [בפ' ה' מהל' תרומות הל' י"ג] קשים ליישבן. גם ד' התי"ט כמו שנדפסו במ"ב. לא ידעתי להם ענין במ"ש על הכ"מ. וז"ל וצ"ל דר"ל כגון שהקדימו בכרי. דאלת"ה הרי פסק בפ"ג דפירות הטבולין תורמין מהן עכ"ל. וכלפי לייא מאי קאמר הא ודאי הקדימו בכרי הוי ליה פירות טבולין לתרומה וק"ל:

אבללדעתי לשונו זה נשתבש משגגת המדפיסים. וכצ"ל שהקדימו בכרי וקשה הרי פסק בפ"ג כו'. ובכן הלשון מכוון ואין להאריך עוד בזה. ועיין פ"ב מ"ב:

**ולא מן החייב על הפטור.**פירש הרע"ב כגון מפירות שלא הביאו שליש. ובירו' מפרש מנין יודע שהביאה שליש. כל שזורעה ומצמחת ע"כ:

ומהשהקשה התי"ט על זה לא קשיא מידי. דמה שהוקשה לו ז"ל אמאי פסיק תבואה וזתים מתלתן. כיון דתרוייהו שיעורייהו משיכניסו שליש לדעת הירושלמי בפי' הרע"ב בפ"ק דמעשרות [משנה ג'] בתלתן משתצמח. ועוד ששם מפרש הרע"ב פירושים אחרים על משיכניסו שליש. דלא כמ"ש בפ"ק דחלה [משנה ג'] עכ"ל:

במ"כלא כיון עדותו דלאו פירושים אחרים נינהו. דהתם במעשרות מבאר ענין כינוס שליש לפי משמע הלשון. ולא לסימן נקטיה ובחלה מבארו בסימן זה הנז'. שהוא דבר נוסף. להעיד על הבאת שליש. ותרווייהו חדא שיעורא ומיצרך צריכי כדנימא בס"ד.

ולאקשיא מאי טעמא פסיק התם תבואה וזתים מתלתן. דמשמע דשיעורייהו מיפלג פליגן מהדדי. ולא היא דבהך סימנא דכל שזורעין אותו ומצמיח בידוע שהביאו שליש. ודאי כולהו שוו. אך זה הסימן אינו אלא ע"י זריעה. אמנם לידע שיעורן אם הכניסו שליש. מבלי נסיון הזריעה. זה לא יוודע בתבואה וזתים כי אם כשמניחין אותן במחובר. אז נדע למפרע אימתי הביאו שליש. אבל כבר יוודע בתלתן על ידי נסיון המים. וכמ"ש בסמוך (ואולי עוד חלוק התלתן שאין זמן כניסת שליש שלו נודע למפרע משעת גמרו כמו תבואה וזתים):

וגםפירש"י [ר"ה ד' י"ג ע"ב] בתלתן דבר אחד הוא עם פירוש הרע"ב. ששליש בישולו היא צמיחתו לזרע. שאז ניכר שהביא שליש כשצמח זרעו בו. ור"ל שצמח כל כך שאם נזרע חוזר וצומח. ודי בזה שאין סתירה כלל בין הפירושים:

ואולםמה שכתב עוד הרב תי"ט להקשות מגמרא דר"ה דלא מצי יהיב סימנא על הבאת שליש. אלא קאמר דקים להו. ואם איתא האיכא מוכיח על השליש והניח בצ"ע. נראה לי דלא דק לגמרי בהך מילתא. דמנא ליה דלא מצי יהיב כי הך סימנא. הא ליתא כלל. אלא ודאי ס"ל לתלמודא דילן סימנא דהירו':

איבראמשום דהאי סימנא לאו מילתא הוא להתם. דיליף תלמודא [ר"ה ד' י"ב ע"ב] מקרא דכל תבואה שנקצרת בחג אתה נותן לה דין שביעית בשמינית. משום דידוע שכבר הביאה שליש לפני ר"ה. שאל"כ לא היתה ראויה לבוא לגמר בישולה בחג. ואהא מתמה תלמודא היכי קים להו לרבנן בין שליש לפחות משליש. דאע"ג דזה נסיון גמור לידע ע"י זריעה אם הגיע לשליש וזה ידוע לכל. אפ"ה ס"ד דלאחר שגמרה התבואה. ליכא למיקם עלה דמילתא. לידע למפרע מתי הביאה שליש. אם לפני ר"ה או לאחר ר"ה. מאחר שעכשיו אין יכולין לעמוד על כך ע"י נסיון הזריעה. דהא בתבואה גמורה עסקינן התם. דשיערו חכמים מזמן גמר בישולה. לידע למפרע באיזה שנה הביאה שליש. שזה ודאי יראה שהוא דבר קשה לשערו בצמצום. כי מאין יוודע זה בנסיון:

ועודשגם העת הראוי להקצירה בלתי נודע בכיוון ובצמצום יום או יומים לפני ר"ה או אחריו. ואיך אפשר לגזור מחמת שיעור זה של עת הקצירה שגם יום הבאת שליש יהא נגרר אחריו. לקבוע לו שנה לשביעית ולמעשרות. היינו דקמתמה תלמודא. ומהדרינן ודאי דהכי קים להו לרבנן דעדיפי מנביאי. אע"ג דשאר אינשי לא בקיאי:

ולזהלא היה מועיל שם באותה סוגיא לתת הסימן של הירושלמי. לידע ע"י זריעה אם הביאה שליש. כי ע"י כך עדיין לא נודע שהתבואה הנקצרת עכשיו. שהביאה שליש לפני ר"ה. כדי לנהוג בתבואה הקצורה אחר ר"ה דין שנה שעברה. שהוא הדבר המבוקש שם בסוגיא. דבהכי מוקמי לקראי דבמועד שנת השמטה וחג האסיף בצאת השנה. ומה יתן או מה יוסיף סימן הנז' לענין זה. והרי זה ברור מאד שאין להוכיח משם כלום כמו שחשב הרב תי"ט:

ואףאם תרצה להתעקש ולומר דאי איתא. הא מצי יהיב סימנא לקצור מעט קודם ר"ה. ונדע ממנו אם הביא שליש. והוא יעיד על השאר לכשיגמר בשמינית ויקצר בחג. שכבר הביא גם הוא שליש לפני ר"ה. ודאי לאו מילתא היא. דמאן יימר דזה סימן על זה. שמא אין קצתו מוכיח על קצתו. ואפי' תימא דהכי הוא. מ"מ לא מוכח מידי דהא ודאי הך סימנא עדיף דמגופיה. ועוד א"א לומר כן מכמה טעמים וק"ל:

**ואפי'**לפי דעתו ז"ל לא ידענא אמאי קאמר דלא מצי יהיב סימנא אלא דקים להו. והא ודאי תלמודא דידן נמי יהיב סימנא. ע"י ידיעת עת גמר הבישול. והרי זה ג"כ סימן מובהק. ומר אמר חדא ומר אמר חדא ותרווייהו איתנהו:

ודקאמרתלמודא דקים להו. לא אמר דקים להו הבאת שליש בלי סימן ע"י ד"א. אלא השיעור והסימן ההוא הכי קים להו. (ולא מייתי לסימנא דירוש' משום דקשה למצוא בכיוון התבואה בשעה שהביאה שליש דווקא כדי לנסות בה) דלא תקשי לך מנא להו דהכי הוא מיהת סימנא יהבי. ותלמודא בבלאה אמר מילתא והירושלמי קאמר אחריתא כדאשכחן סוגיי טובא דכוותייהו. ומנין לומר שחולקים:

אבלבקושטא פשיטא דתרווייהו צריכי. וכל חד מאי דצריך ליה נקיט. דתלמודא דילן אצטריך ליה התם סימנא בתבואה גמורה. לידע על ידו זמן שיעור הבאת שליש למפרע מתי היה. וזה מועיל לתבואה גמורה הגדלה ונקצרת בשתי שנים. להודיע שנתה למעשרות ולשביעית:

וכאןובמשנה דמעשרות וחלה. הכא במאי עסקינן בתבואה שנקצרה קודם שבישלה כל צרכה. ואיך נדע אם הגיע לעונת המעשרות. בזה אנו צריכים על כרחנו לסימנו של הירושלמי. שהוא הנדרש כאן ואין ספק בדבר שכן הוא ולא פליגי אהדדי. ומה ששינה הלשון בתלתן כבר ראית למעלה ודוק:

**ולא מן המחובר על התלוש.**כדי נסבה דהא מחובר לאו בר עשורי הוא לגמרי. ומשו"ה לא תני מן המחובר על המחובר. ולא תני מן המחובר על התלוש. אלא איידי דתני ולא מן התלוש על המחובר. והא אצטריכא ליה לאשמועינן דאפילו תרומת עצמו אין בו לאפוקי מב"ש [משנה ד']:

**ואם תרמו אין תרומתן תרומה.**לגמרי. וסתם מתני' כב"ה [משנה ד'] דלב"ש דפליגי בזתים ושמן ה"ה הכא. והיינו אליבא דר"י בירו'. דלחזקיה הך ד"ה היא (וכצ"ל בירו'). ומשמע נמי דהך כללא אכולהו דלעיל קאי. דאף דיעבד אין תרומתו תרומה:

ואעפ"ישבירוש' גרסינן הכא ולא מפירות שהביאו שליש על פירות שלא הביאו שליש ואם תרם תרומתו תרומה. נ"ל ברור דטעות סופר הוא. וכצ"ל ואם תרם אין תרומתו תרומה. ולאו אפירות שלא הביאו שליש לחוד קאי. אלא פיסקא בפ"ע היא. ואמתני' קמהדר דפסיק ותני בכל הני אין תרומתו תרומה. עלה תאי לפרושי דלחזקיה ד"ה היא. אבל לר"י במחלוקת שנויה. דאמר לעיל כי היכי דפליגי ב"ש התם במ"ד פליגי נמי בכולהו דתנן הכא וסמיך אפלוגתא דלעיל. וכבר הביא הרב בכ"מ [פ' ה' דתרומות הל' ט'] ירו' דרפ"ט דמוכח נמי בהדיא דהכי הוא:

והמפרשהחדש על הירו' שם טעה במ"ש דאיכא אוקמתא בגמרא דידן במס' קידושין [ד' ס"ב ע"ב] דפירות שלא הביאו שליש חייבין מדאורייתא. נשתקע הדבר ולא נאמר. דכל זמן שלא הגיעו לכלל הבאת שליש ליכא למ"ד כמו שרשמתי שם בגליון הירושלמי והוא פשוט ומבואר לרואה הגמרא במקומו:

משנה לחם מעשר שני לאחר שנותנין מעשר ראשון ללוי. מפרישין מ"ש. שמעלין אותו לירושלם. ונאכל שם בקדושה. והוא נוהג בשנה ראשונה ושניה של שמטה וכן ברביעית ובחמישית.

**חמשה לא יתרומו.**עמ"ש לעיל במ"א:

**השיכור.**נ"ל דאם הגיע לשיכרותו של לוט. אין תרומתו תרומה. דה"ל כשוטה. ואין במעשיו כלום:

ועודנ"ל דאפי' שתוי לכתחלה לא יתרום. דודאי לכתחלה אין לו לברך. כדקיי"ל גבי תפלה דלכתחלה לא יתפלל [עירובין ד' ס"ד ע"א]. ואע"ג דלענין בה"מ שרי אפי' לכתחלה. כדאיתא בירו' [פ"ק דתרומות הל' ד'] אפי' מדומדם. דווקא לבה"מ איתמר. דאתרבי מושבעת וברכת דבין שביעה דאכילה. בין שביעה דשתיה במשמע. ובלאו קרא נמי סברא הוא. דכי מברך אשביעת רעבונו וצמאונו הוא מברך. אבל שאר ברכות מסתבר דלתפלה דמיין לענין זה. אע"ג דאיכא למימר שאני תפלה דרחמי היא [ברכות ד' כ' ע"ב]. משו"ה בעיא כוונה טפי:

ולפוםמאי דאמרן דשתוי נמי לכתחלה לא. הא דלא תני ליה הכא. משום דלא מני הכא אלא כל הני דדמיין להדדי. שאי אפשר להם לברך כלל. משא"כ שתוי דדיעבד מיהא ברכתו ברכה. וה"ט דלא קחשיב נמי חרש המדבר דלעיל וליהוו ששה. אלא משום דלא דמי נמי להנך. דחרש מצי לברוכי:

אבלסומא למ"ד פטור מכל המצות [ב"ק ד' פ"ז ע"א]. פשיטא דלא מברך. אע"ג דאפשר דאפ"ה מצי תורם. משום דבר דעת הוא. ולמ"ד נמי חייב [שם] דילמא מדרבנן הוא. ואפי' תימא נמי דאוריית'. מ"מ כיון דלא מצי לקיים המצוה כראוי לתרום מן היפה. מסתבר דלא מצי ברוכי. משא"כ בחרש המדבר שעושה מצוה כתקנה ודוק:

משנה לחם בלח"שאחר תיבת הוא. נ"ב (עמ"ש בס"ד בתשובה על ענין קריאתו בתורה בס"ד).

משנה לחם וב"קהא נמי דלא כר"י. דלדידיה מברך לכתחלה. עיין ס"פ מ"ש. ומ"ש שם בס"ד.

**אבל תורם את השקול.**והכי ודאי עדיף טפי עיין מ"ש בס"ד לקמן פ"ד מ"ו. אבל איפכא נ"ל דלא מצי למיעבד דוק:

**ויחזור ויתרום.**לא איתפרש אם יתננה לכהן גם שתיהן בלא דמים. א"נ שיתן לכהן השנייה בדמים. עכ"ל תי"ט:

אישתמיטתיההא דאי' עלה בירו' שאינו צריך לחזור ולתרום אלא כשנאבדה הראשונה. אע"ג דבעלמא אם נאבדה אינו חוזר ותורם הכא צריך. ומשום גדר מי חטאת נגעו בה. אבל אם הראשונה קיימת לא חייבוהו לתרום שנייה. לפ"ז יראה ודאי ששתיהן ניתנין לכהן (זו או זו) בחנם שאינו נותן וחוזר ונותן שתיהן לכהן. אלא פ"א לבד הוא נותן. ושמא אפ"ה איכא לספוקי. מ"מ לשון התי"ט אינו מדויק. ולא נתכוין לכך ודוק:

**מדמעת.**לשון התי"ט כתב הרע"ב וימכור הכל לכהן חוץ מדמי תרומה שבו. א"נ י"ל דהכא נותן שתיהן לכהן בחנם. והילכך כשחזרה האחת ונדמעת א"צ להוציא דמי התרומה שאין כאן גזל השבט ע"כ:

כברכתבתי לעיל שנעלם מהרב מ"ש בירו' שאין נותן שתים לכהן. דכי איתא להא ליתא להא. על כן גם כאן לא יתכן כלל. מה שאמר ז"ל דהכא כיון שנותן שתיהן בחנם. א"צ להוציא דמי התרומה. דהא הכא מיירי במדומע דאיתיה קמן. דראשונה לא נאבדה. ופשיטא שצריך ליתנה לכהן. דהיינו ע"י שימכור לו הדמוע חוץ מדמי תרומה שבו. וכיון דאתאי ליד כהן. ודאי תו לא צריך. ואין כאן מקום לתרומה שנייה כנז' וק"ל. וזה ברור:

ועודלא הבינותי דבריו הללו אפי' למאי דס"ל דתרווייהו בהדדי איתנהו. דא"כ היכי מיירי אי נדמעה הראשונה ביד ישראל. אמאי א"צ להוציא דמי התרומה. מאחר דס"ל דצריך ליתן שתיהן לכהן. ואמאי אין כאן גזל השבט מדרבנן. אע"פ שנתן השנייה דהא קאמר דבעי למיתב תרתי לכהן בחנם. ומאי שנא כי נדמעה דלא. ואי נדמעה בשל ישראל אחר שכבר הגיעה ליד כהן וזכה בשתיהן. הא ודאי גזל גמור איכא. ולא היה מקום ספק שמ"מ צריך להוציא דמי תרומה שבו וכל זה פשוט. אבל אין הדבר כן אלא כנז':

משנה לחם בפיר"מופסקנו הדין עליו שיוציא מן השמן על הזיתים הנכבשים. אבל לא על הזיתים הנכתשים לפי כו'. כך צ"ל לפי דעתי.

**ויין על ענבים.**ז"ל התי"ט. והרע"ב כתב יין על צמוקים. נראה דלאו דווקא אלא כלומר על העומדים ליעשות צמוקי'. דאלת"ה תקשה סיפא יין על ענבים וכו' והא היינו רישא עכ"ל. ולא ירדתי לסוף כוונתו בזה והא פשיטא לי דא"א לומר על צמוקים ממש. דהו"ל ודאי מן החדש על הישן וק"ל. הא ודאי הרע"ב לישנא בצירא נקט:

ומ"שדאלת"ה תקשי סיפא דהיינו רישא. לא ידענא מאי קאמר. דאי נמי רישא וסיפא בחד גוונא מיירי. מי לא מיבעי לאשמועינן נמלך. דאע"ג דסיפא נמי מיירי בענבי' לעשותן צמוקים. (כמו שהוא האמת)משום נמלך אצטריכא ליה:

וגםתימה לפי דרכו ז"ל שהבין דסיפא לא דמיא לרישא. וצ"ל לדידיה דסיפא אשמעינן בצמוקי' ממש נמי. א"כ הו"ל למתני ויין על צמוקי' וענבים על צמוקים. ותו אטו צמוקים בני דריכה נינהו. אבל פשוט מאד דסיפא דומיא דרישא. דענבים לאכילה היינו לעשותן צמוקים דרישא. והשתא קמ"ל רבותא דנמלך כנ"ל ופשוט:

כתבהרע"ב וכשהוא תורם מן השמן על זיתים הנכבשים תורם לפי השמן הראוי שיצא מן הזיתים. פסק כר' נגד אביו [תוספתא תרומות פ' ג' הל' י"ד]. והפסקנים נחלקו בכיוצא בזה במקום שר' חולק עם רשב"ג. שיש פוסקין כר' ויש כרשב"ג. והרמב"ם בחבור השמיט זה. גם צ"ל מאי בינייהו ולא נתברר לי עדיין מי המיקל יותר:

ודעדדווקא משמן על זתים לאכילה תורמין. אבל איפכא לא. דאע"ג דתרווייהו הו"ל נגמרה מלאכתן. מ"מ זתים הנכבשין גריעי. ואין תורמין אלא מן היפה. ותנן נמי באידך פרקין [פ' ב' משנה ו'] ולא מזיתי כבש על זיתי שמן. וכ"ש מזיתי כבש על שמן דלא. דהא שמן עדיף מזיתים. שהרי אין תורמין זיתים על השמן. אפי' זיתים העומדות לשמן:

אבלאין לומר דהתם דווקא על זיתי שמן לא יתרום. משום דלא נגמרה מלאכתן. אבל על השמן שנגמרה מלאכתו אפי' לכתחלה נמי. כי היכי דשרי הכא משמן על הזיתים:

דהאתנן התם תורמין זיתי שמן על זיתי כבש. הא על כרחך צ"ל דחשיבי גמר מלאכתן. דאל"ה לכתחלה מי שרי:

ומכלמקום צ"ע הנהו זיתי שמן היכי דמי. ומ"ט שרו הא תנן לעיל [משנה ד'] דאין תורמין מן הזיתים על השמן ואפי' דיעבד אין תרומתן תרומה. אע"ג דהשמן נגמרה מלאכתו. אסור מפני גזל כהן. ואפי' דיעבד לא. עשה ולא כלום. והתם שרי אפי' לכתחלה. והא קמפסיד כהן:

וי"לדמיירי ודאי בזיתי שמן העומדות לאכילה. ולא לעשות מהן שמן. דהו"ל גמר מלאכתן ותורמין מזה על זה. אלא שזיתי השמן טובים לאכילה מזיתי כבש. לפיכך לכתחלה לא יתרום אלא מן היפה כדאיירי התם:

**על דבר שנגמרה מלאכתו.**פירש הרע"ב דכתיב כו' מן הגמור כו' ולא משאינו גמור על הגמור:

האדנקט הכי. לאשמועינן דאפי' כי איכא חד צד גמור. קמ"ל קרא דלא יתרום. ואין צריך לומר משאינו גמור על שאינו גמור. וכן נראה גם מלשון התי"ט:

אלאשמה שאמר ז"ל אפשר שדעת הרע"ב כו' דכיון שאין שום דבר הנגמר פשיטא שאין לו דין מעשר כלל עכ"ל. לא הבנתי דהא ודאי יש לו דין מעשר. דאם תרם תרומתו תרומה. כדתנן בהדיא ואם תרמו כו'. דפשיטא אכולהו קאי. דאע"ג דמפקינן מהך כללא התורם מזיתים על שמן. הא לאו משום דלא נגמרה מלאכתן הוא. אלא משום פסידא דכהן (ובהא לא איירי הכא. ואפי' ההיא מן התורה הויא תרומה ורבנן אמור דלא ליהוי תרומה כנ"ל ודוק) והא לא שייך בשניהם אינן גמורים. וזה פשוט וברור: