ר"י מתיר מפני שמשביחובירו' מחלפא שיטתיה דר"י. ומשני בפ"ב בבעלים. והכא בכהן:

ואפשרלומר עוד בזה שאותה ששנינו בפ"ב ולא מן המבושל. לא דמי לדהכא. דהתם במאי עסקינן ביין גרוע שאינו טוב לשתותו חי. ובישולו זהו תיקונו כמו שידוע מתיקון היין השפל בארץ ריינוס (שקורין אלינט בל"א) ובמבושל כזה אף ר"י מודה. דגרוע הוא מיין שאינו מבושל. הטוב בעצמו בלי שום תיקון. לכן אין תורמין מאותו המבושל על הבלתי מבושל.

ובלא"הנ"ל שצריך לומר כן גם אליבא דרבנן דהכא דס"ל דאסור לבשל יין של תרומה. ובודאי כל שאסור לעשות בתרומה. אסור לעשותו בטבל. כדי שלא להפסיד לכהן בחלק תרומתו. ומדתנן התם סתמא ולא מן המבושל על שאינו. משמע בפשיטות הא מן המבושל על המבושל. מצי תרם אפי' לכתחלה. ואמאי הא קמפסיד לכהן:

אלאודאי כדאמרן דמיירי התם ביין גרוע. שאינו ראוי לשתיה אלא ע"י בישול דהיינו גמר מלאכתו ואדרבה קודם הבישול אין תורמין ממנו. והכא ביין דתרומ' עסקינן שמאחר שהופרשה מיין כמות שהוא בלי בישול. ודאי ביפה וטוב כשהוא חי איירי. ומבשלין איתו להשביחו ביותר. דמעלי טפי מיין חי דעלמא. וסבירא ליה לר"י דהא נמי שרי:

וא"כהוא הדין דמשכחת לה אליבא דר"י שתורמין מן המבושל על שאינו מבושל. אם הוא טוב ממנו. ולא צריך למתנייה התם בפירוש. דמילתא דל"ש היא שיפריש הישראל תרומה כזו. אבל אי בעי מצי עביד הכי. והוא בכלל מה ששנינו ותורמין מן היפה על הרע. ולא צריך לפרש אלא בסתם מבושל דשכיח. ומיגרע גרע משאינו מבושל כדאמרן ודוק:

משנה לחם בלח"שריש פירקא. בארץ ריינוס ע"י בישול עם שורש (שקורין אלינט בלעז) שמחזירו למוטב ובמבושל. כצ"ל.

**דבש.**אם עבר ועשה דבש מתמרים עכ"ל תי"ט:

איבראדליכא לאוקמי נמי אפי' בדלא עבר ועשה. אלא בדבש הזב מהן מאליו. כענין שכתוב בשבחה של א"י זבת חלב ודבש. וכדאי' פ"ק דמגילה דף ו' ע"א. (שלא תאמר משל הוא) דא"כ לא הוי מחייב ר"י אפי' קרן. דס"ל נמי דדבש פטור מן המעשרות ומוקי לה בירו' בשזבו ואחר כך נטבלו. וכשנטבלו ואח"כ זבו אפשר דלא שכיח שיזובו התמרים מאליהן. אם לא ע"י פעולת אדם ומפרש הא דקאמר בירו' ואח"כ זבו ר"ל ע"י כבישה וכתישה. הכי משמע לי בדעת הרבתי"ט. דאל"כ מאי דוחקיה לפרושי מתני' ברשיעי דווקא:

מכלמקום עדיין אפשר לי לומר דא"צ לומר כלשון הזה. דנ"ל אף על גב דפטור ר"י לדבש מן התרומ'. היינו דלא מיחייב לאפרושי מניה. מיהא אי אפריש ודאי חייל עליה שם תרומה. דלא גרע מתלתן דלעיל. (מ"ו דפ"י). ובהכי עסקינן דאפ"ה מחייב ר"י בקרן. משום דודאי זכה בו כהן ודוק:

**כמוני פטמים.**עמ"ש בתי"ט. ולע"ד הוא בהפך. כי הרע"ב נמשך אחר לשון הר"ש והוא כלשונו ממש. אלא דנקט לשון יחיד שלא בדקדוק. וגם הרמב"ם דנסיב לשון יחיד ודאי היה שונה במשנתינו כמוני לשון רבים. ומחמת שהוא מוסב על החכמים שקדם זכרם. רק שתופס הדמיון לבארו באדם אחד. ואין בזה חילוק בין פי' הר"ש ובין פי' הר"מ:

אבלהם מחולקים בביאור מלת פטמים ובקריאתה שלדעת הר"ש הם הרוקחים וקרי ביה פטמים פ"א פתוחה ודגש באות הנמשכת ע"מ גנבים. ולפ"ד הר"מ הבשמים והסמים נקראים ג"כ פטמים ע"ש שמפטמין בהם. ופ"א פטמים לפ"ז שואיי"ת והטי"ת רפויה:

ולדבריהר"מ יתיישב הלשון יוקר. כי לדברי הר"ש הוא לשון מסורס. ומשמעו כפטמים המונים. וגם הוא חסר הנפעל שלא אמר מה מונים. שאעפ"י שיש בכתוב דוגמתו אינו לשון ברור ורגיל. ועוד שהפטמים בלשון משנה הם המפטמים בהמות. כבבתרא דערובין [ד' ק"א ע"א]. וכך פירושו בכ"מ. והמפטמים בבשמים. יכנוס מפטמים במ"ם נוספת. להבדיל ביניהם. כמו שאמרו ביחיד ממנו המפטם את הקטורת. ויחיד המפטם הבהמה פטם יקרא. כמ"ש שור של פטם וק"ל:

משנה לחם ושאר כל המינין טהוריןעמ"ש ריש פרק ב' דחלה בס"ד.

משנה לחם בלח"שבפיסקא איברא. פ"ק דמגלה. נ"ב ושלהי כתובות.

משנה לחם שםמשל הוא. נ"ל ודברה תורה בלשון ב"א.

הרכינה ומיצה הרי זו תרומה. בפרק המוכר את הספינה תנן הרכינה ומיצה הרי היא של מוכר [ד' פ"ז ע"א]. והתנן הרכינה ומיצה ה"ה תרומה. ושני משום יאוש בעלים נגעו בה. פירוש התם בעלים ידעי וקמחלי ממילא הויא דמוכר. אבל הכא אפי' תימא דלאו בתרומה שהוליכה לכהן איירי. אלא בתרומה שחיזר הכהן אחריה ולא רצה להמתין עד שירכין וימצה. דאע"ג דהא נמי קידע ומחיל. אפ"ה תרומה הויא. דכהן במחילתו אינו יכול להוציא תרומה לחולין:

ולאזו בלבד אלא שצריך ליתנה לכהן. ולא סגי במאי דמחל לו הכהן עליה. כיון דאכתי לא מטא לידיה ולאו דידיה הוא דלמחיל. דאין כחו של כהן יפה בתרומה שעדיין לא זכה בה. כדתנן לעיל פ"י אם תרומה שלא זכה בה כהן אכלה משלמת לעצמה. ומאן שביק מאן מחיל מאי דלאו דיליה. וזה ברור:

והאדהוי חולין אם לא הרכינה ומיצה. לאו משום דבהרכנה אשתני ממילתא קמייתא. דמעיקרא חולין. והשתא תרומה. דכיון דכי הרכינה הוי תרומה ודאי מעיקרא נמי תרומה הויא. אלא דכשנותן לתוכה חולין. בטלה לה ברובא. והקלו לבטל ברוב מידי דלא קפיד עליה.

**ששם פרה.**הר"ש והתוספות כתבו שצריך להעמידה בשואל וצ"ע מאי דוחקייהו:

סליקא לה מסכת תרומות בס"ד

משנה לחם כרשיניאע"ג דסתמן מאכל בהמה. כדאיתא הכא וכדמוכח בדוכתי טובא. מ"מ צ"ל. שהם גם מאכל אדם שלא ע"י הדחק. ערפ"ק דמעשרות. או שעשאן תרומה. כמש"ל.