וקוצה לה חלה מתניתין אליבא דכ"ע (לא כיחידאה דספ"ב דחלה) דהכא אינה נטלת אלא מן הטהור. וליתא לחששה שמא תגע בה. אחר קריאת שם. כיון דאצרכוה כפישה. מידכרא ומזדהרא. וקוראה (ה"ג ודאי) לה שם ע"פ ר"ש ז"ל. השתא משמע כו'. וקשה. דל"מ הכי בסוטה כו'. והשתא מ"מ כשיקרא שם יקבל טומאה אותו חלה. ר"ל אם צריך להקיפה בשעת קריאת שם.

ולאהבינותי קושיתו זאת. התם מוקף הוי ודאי בשעת קריאת שם ע"י הכביצה או פחות שנותן באמצע. לחברם ולעשותן מוקפין. והכא דאצרכוה להניח תחלה בכלי שאינו מקבל טומאה. שא"א לה לקרוא שם בעודה בין ידיה. אם כן אין כאן הקפה. ולכן צריכה להקיף החלה ע"י הכלי שמונחת עליו. באופן שתהא קרובה נוגעת לעסה. שתהא מוקפת בשעת קריאת שם. ומה ענין זה לזה. וכמדומה דבסוף המו"מ של הר"ש ניחא ליה נמי כדאמינא. ונתכוין לזה במ"ש בסוף. א"נ הכא דווקא דמפסיק מנא. איברא בכדי טרח מר. דלא דמי לגמרי. ודקארי לה מאי קארי. כי אין מקום לכל האי שקלא וטריא. וא"צ לדחוק כלל כמו שעלה בדעת הר"ש להכנס בשביל כך לדרך זר.

עתי"טז"ל. והא דבספ"ב דחלה משמע דא"צ שיהא מוקף אלא כו'. לא משמע מידי. כמש"ל על הר"ש בס"ד. ומש"ע ודאי דצריך שלא תהא על הכביצה בשעת קריאת שם דא"כ הא נגעה.

לשונוזה מגומגם ונעדר הבנה. ולא אמרה בלשון רבו הר"ש (שלא נמצא כך בפירושו) ואי אפשר להשמע כלל. דודאי שם צריך שיהא סמוך ונוגע (ולא בעינן על. כמ"ש שם בחלה) בכביצה או בפחות. כדי שיהא מחובר ומוקף. ולא חשיבא נגיעה בטמא. דכביצה מפסיק. אינו עושה שלישי ולא הבין תי"ט לשון הר"ש. דסבר בשעת קריאת שם צריך נגיעה. כמש"ל.

ומקפתלפי לשון המשנה הו"ל למתני ומקיפין תי"ט. זה פלא. ששכח הרב שמצות האשה היא לטול חלה. ואע"פ שאינה לשה בעצמה. אינה חייבת ללוש. אבל מ"מ מוזהרת היא על הפרשת חלה כנודע. לכן נ"ל נ"מ לדינא. שאפילו נתנה עסתה לאחרים ללוש. אינן רשאין להפריש חלתה. ואם הפרישו בלי רשותה. שמא אינה חלה.

ואםנתן בעלה רשות. נראה ודאי שיש לה דין חלה. שהעסה שלו היא (והיא אינה אלא שליח מצוה. דרמיא עלה ומשמיא זכו לה)

אבלחייב לשלם לה שכר מצוה וברכה שהפסידה. שאינו פחות מעשרה זהובים. וכל שכן כשהיא עצמה לשה. ובא בעלה וקדם והפריש החלה. דמיבעי ליה שלומי לה. ועמ"ש בס"ד ריש חלה. אבל באמת נראה שיש לגרוס גם כאן לשה קוצה. כדלעיל. דמאי שנא. ובודאי שגגת המעתיקים היא.

משתחשך פירושו מעת שתחשך. ובפב"מ מייתי לה תלמודא וגרסינן לכשתחשך. והוא לשון נאות יותר.

אמר ה"ז עירוב כלומר אחר שאמר ה"ז תרומת מעשר. אמר וזה שבחבית תהא עירוב. שכבר תקנתיו מטבלו.

ל"א כלום דבעינן סעודה הראויה מבע"י וליכא.

בראשונהאחר שזכר קצת כו' אמר בראשונה הר"מ. ורע"ב והרש"מ ט"א ולא ישרו דבריהם בעיני כמ"ש. תי"ט. לא הוכיח כלום. והעקר כדברי הר"ש. והתוספתא נקטה ההתחלה ממ"ש ר"י. והספיקה הקיצור. כמש"ל.

ועל כולן כו' כ' רע"ב (מפיר"ש) בתוספתא מוכח דאכל הנך מילי דמתניתין קאי ר"י כו'. וק"ל לתני נמי אאוכל מעשר כו' תי"ט. וא"צ להשיב על זה. אטו כי רוכלא ליחשוב וליזיל. וכבר זכרתי שהתוספתא ריש מלין אמרה. וקצרה בשאר כענין מה שאומרים וכותבין וכו'. כדי למעט ולקצר הלשון. ומ"ש הר"מ בזה. באמת איני מוצא בו טעם.

רי"א אף מי שהיה בו דעתכו'. פרע"ב כלומר שהיה בדעתו וחשב להתנות ושכח ולא התנה. וק"ל מ"ט דרבנן. דהא פיו ולבו שוין בעינן. תי"ט.

ולענ"דאין זו קושיא כל עיקר. דלא בעינן פיו ולבו שוין. אלא לאפוקי שלא יהא מכחישין זה את זה. כגון נתכוין לומר תרומה ואמר מעשר. וכל דכוותה. שהרי לא הוציא מפיו מה שהיה בלבו. אלא דבר אחר לגמרי. והאדם בשבועה בעינן. משא"כ בזה שתרם כמו שחשב לתרום. אין כאן הכחשה למה שבלבו. פיו ולבו שוין הן.

ומהשרצה להתנות. ולא התנה. תנאי מילתא אחריתא היא. ואינה הכחשה. ובכל התורה כולה קיי"ל דברים שבלב אינן דברים.