מאמר ע"פרע"ב ז"ל. וביבמה קדושי כסף אינן אלא מד"ס. ואינו מדויק לדעת הר"ם. דס"ל כל קידושי כסף מד"ס. א"ה מאי בינייהו דיבמה ואשה דעלמא.

היתהבתו נשואה. לאו דווקא אלא הוא הדין ארוסה. ואפילו ספק ארוסה. ע"ל מ"ח פ"ג. ונראה פשוט דהוא הדין נמי בצרתה. דפוטרת מן האירוסין. כמו מן הנשואין.

אחותהשהיא יבמתה. ע"ק רמ"ז. כגון ראובן אנס את לאה כו'. לחנם העתיק זה מפירש"י. שאין לו ענין לכאן. דבחד אחא קמיירי רע"ב ותי"ט הכא. ורש"י הכא אסברה לה בגמרא. דקאי אמתניתין דהאסורה לזה מותרת לזה כו'. דלא עסקינן בה השתא.

אלמנהלכ"ג, שמת אחיו הדיוט כו'. הוא הדין אם היה גם אחיו כ"ג. אלא מילתא דשכיחא נקיט.

חלוצהעיין עזר אור. ערך לקה י.

מישי"ל אח מ"מ. עמ"ש במו"ק אה"ע סקנ"ז ובש"ע (סימן ל"א ל"ב).

זוקקאאח דסליק מניה קאי. והכי נמי פוטר דלקמן אבן קאי. דעלייהו קמהדר לא אבעל ואב דרחיקי.

פוטרמ"ש תי"ט משמא דגמרא. דהוה מצי למכתב אן בלא יו"ד. כמו מאן בלעם.

ונראהלי דה"ק. דהוה ליה למכתב אן. והוה מפרשינן ליה כמו אין ודאי. כדאשכחן בקרא (שמואל א' י') אן הלכתם. שהוא כאילו כתוב אין הלכתם. שענינו השאלה על המקום. כמו מאין אתם. הרי כי יו"ד אין. תחסר לפעמים. וכדרך שחסרה שם. בענין גזרת הוראת מקום. ככה תחסר גם בענין השלילה. כי מקרה אחד הוא להם. ששניהם לגזרת נחי עי"ן הם. אלא שלא מצינו אין בציר"י שיורה על המקום. על כן הוצרך להביא ראיה. שהיו"ד תנקד גם בנקוד הציר"י שבאין. כי ידוע שהציר"י ת"ג. מוליד נח ומושך יו"ד. ומדלא נכתב יוד במאן. שמע מינה דלא שנא. אלא כמקרה הפת"ח. כן מקרה הציר"י בזה. וברור הדבר. ואין צורך לדחוקי תי"ט וסמ"ע.

עייןמו"ק טא"ע סקע"ה.

מצוה בגדולאגב גררא נסבה הכא. דלאו עיקר מקומה הוא. אלא התם בהחולץ: ומשום סופה נקטה. לאשמועינן דאם קדם קטן. זכה. למימרא דאין מוציאין מידו. כהני דלעיל ודלקמיה. אע"ג דעבר על המצוה. מיהא מצוה קעבד. מ"ש תי"ט. וקשה שהרי תלמודא דרשה אחרת דרשה פרט לאיילונית.

לאקשיא דמדלא כתיב אשר ילדה נפקא. וק"ל.

זכהלפום מאי דכתיבנא לעיל. לכאורה ליכא למידק מהך משנה יתירא (דהא תנינא לה חדא זימנא בהחולץ) דמצוה היא נמי לאהדורי אבתרה. דומיא דחטוף ובריך. דבעסק מצוה. כל דאלים גבר (היכא דלא הויא דהיאך דווקא. בגוונא דמי ששחט וקדם אחר וכסה. דבעי שלומי עשרה זהובים. עמו"ק הלכות אתרוג) כל היכא דאיכא למימר כי הדדי נינהו. דהא היא גופה אצטריכא כמש"ל. אלא מיהו מדנסיב לישנא דזכה. ש"מ דזכות היא לו ודאי. אע"ג דאיכא למימר זכה בנכסים קאמר. מ"מ משמע נמי. דזוכה בכל זכות שתבוא לידו מחמת המצוה.

הנטען כו' יוציאכתב הרע"ב. ודווקא הנטען על א"א. אבל הנטען על הפנויה. נראה דמצוה לכנוס. כדאשכחן גבי אונס עכ"ל. והוא מהתו'. ולא נתחוורו דברים הללו אצלי. מה ענין אונס שהטילה תורה חובה עליו. לפי שחטא באמת. ונתגלה קלונו ונודעה חרפתו. לפיכך קנסתו תורה ולא חסה על כבודו. משא"כ בנדון כזה. שאינו דומה לו כלל.

תדעדלאו מילתא היא. ולא דמיא לגמרי מצוה דאתיא מחשדא. למצוה הבאה בעברה שגרמה לה תחלה. הגע בעצמך לישא נכרית שנתגיירה. אטו לאו מצוה היא. הרי יהושע ובועז כנסו נכריות שגיירום. ומפני מה אסרום לנטען. אלא שאינו דומה למשנתנו. דחיישינן לקלא. משום קלון ותקלה. ר"ל שלא יהא בני אדם נכשלין בו ובה. להחזיק הקול ולעז של שקר. ומנעוהו שלא לתת אצבע לתוך פיהם של בריות. ומצוה להוציא עצמו מחשדן של בני אדם. שנאמר והייתם נקיים מה' ומישראל. כ"ש שלא יגרום רעה לעצמו ולאחרים. שיחשדו בכשרים (וילקה בגופו מחמתם) מאחר שהכשילם וסיבב פני החשד במעשיו. לכן בדין שיבוא עליו העונש שהיה ראוי להם.

ואםאולי לעז של אמת הוא. מ"מ לא יפרסם חטאו. כיון שהוא כסוי חטאה. וחנוף הוא אם כן. והיינו נמי קלון ונגע. וחרפתו לא תמחה. לפ"ז הוא הדין לנטען על הפנויה (וביחוד דסתמה נדה הוא. ואפילו טבלה. אסורה בלא ברכה כנדה) דאיכא הני תרי טעמי כדאמרן. דאיסורא הוא ודאי ומסתברא שירחיק עצמו מהכיעור.

משא"כבאונס, שבידוע הוא דליתינהו להנך טעמי. לא הקפידה תורה עליו. אבל הקפידה יותר על בשתה של בת ישראל. כי אנה תוליך את חרפתה. על אודות הרעה הזאת מאחרת. אם הוא ישלחנה וירחיקנה. מי יאסוף חרפתה. כך נ"ל: וראיה עוד לדברי. דחיישינן לפגמא דלעז הבא על הפנויה. מפ"ח דגטין. דלכ"ע איכא למיחש שמא יאמרו גטה קודם לבנה. ואפילו ב"ש לא אמרי אלא בגרושתו דמאיסא.

ואפילותימא דהתם משום פגם בנה נגעו בה. מיהא ממילא שמעת דפגמא הוי. ומילתא היא למיחש לה. ופשיטא דמגיע לאב ולאם ביותר. שהם חטאו. והבן מה פשעו ומה חטאתו. גם כשר הוא לגמרי. אף לכהונה בלי פקפוק. שאפי' בן הנדה אינו פגום ביחוסו. לדברי גדולי הפוסקים.

ועל פיהדברים האלה אני אומר בה אף אחת להקל. שהבא על שפחה ונכרית ודאי. ונתגיירו. לא מיבעיא דאם כנס אין מוציאין מידו. אלא אדרבה לכתחלה נמי ישאנה. וגם מצוה היא. וראוי ומחויב הוא. אפילו לא בא עליה אלא בפתוי. ואצ"ל באונס. אע"ג דבכל גוונא לא כייפינן. דאפילו בבת ישראל גדולה אין לכוף. כמ"ש בס"ד במו"ק אה"ע (סקע"ז) אבל מצוה לעולם איכא. בוודאי בא עליה. משא"כ בספק דלעז בעלמא. אסורא הוא בכל גוונא. זה ברור בעיני.

**מת הרגתיו הרגנוהו.**לא הוה צריך למתני הרגנוהו. דאפילו במת לא ישא ואפילו בהרגתיו תנשא לאחר. ולא תני ליה אלא משום דר"י מפליג. תו'.

ולענ"דכולהו אצטריכו לגופייהו. אליבא דרבנן. דמעיקרא אשמעינן במת. דאפילו הכי לא ישא. והדר אשמעינן רבותא בהרגתיו. אע"ג דאיכא למימר קושטא קאמרי ומצינן למתרץ דבוריה דבהתר עבד. כגון שרדף אחריו להרגו. ולא יכול להציל עצמו באחד מאיבריו. שהרי דמו מותר. כי הבא להרגך השכם להרגו.

אינמי אפילו בגרמא בעלמא. כי ההוא דר' נחמיה. שגלגל עם עני בעדשים ומת. וצוח אוי לו לזה שהרגו לזה. ואף המונע עצמו מלחשוך המטים להרג ולהצילם ממות קרוי הורג בלשון חז"ל.

אושמא הרגו בדין. כענין שאמר יהודה ב"ט אראה בנחמה א"ל הרגתי עד זומם. א"כ השתא איכא למימר איפכא. דאדרבה כי קאמר הרגתיו. ליהמני'. דמה לו לשקר. אי בעי אמר מת. אלא ודאי הכי הוה מעשה. ואינו רשע כלל. ולא לזות שפתים. כיון דלא אמר מת גרידא. קמ"ל אפ"ה לא ישא.

ואכתיקס"ד דבהרגנוהו ישא. כיון דמשתמע אני הייתי עם הורגיו. והו"ל מילתא דעבידא לגלויי. דלא משקרי בה אינשי. כיון דהוו נמי אחריני בהדיה. קמ"ל כיון דמצי לאשתמוטי דהלכו להם למד"ה. חשיד לשקורי. משו"ה צריכי.

**רי"א הרגתיו תנשא.**אע"ג דאיכא לפרושי למילתא בהיתירא. מ"מ כיון דאינו לשון בני אדם. ותו מדלא קאמר המיתיו. ודוק. וקאמר הרגתיו ס"ל בזדון משמע.

וכולןעתי"ט שכתב ז"ל: ובע"א מת צ"ל שהיא אומרת ברי. דאלת"ה היא קיימא באשם תלוי. והכי איתא בפ"ב דכתובות עכ"ל.

ראיהזו איני מכירה. ולא נהירא לגמרי. דלא דמיא לדהכא כלל. התם בעדות מוכחשת מיירי. דהו"ל ספיקא דאורייתא. אוקי הני להדי הני ליתא לעדות כלל. ובדין הוא דלוקמה אחזקה. דל עדות. אשה בחזקת איש קיימא. וכודאי דמיא. מכי אתרעו להו סהדי. ע"ש בתו'. אלא משום תקנת עגונות הקלו. ואוקמוה אחזקה דאשה דייקא. משו"ה בעינן לפחות דאומרת ברי. ומסייעא להני דאמרו מת. דאל"ה אסירא דאורייתא.

משא"כבניסת ע"פ ע"א. שאין אדם מכחישו דכיון שהתורה האמינתהו. הרי הוא כשנים (לפיכך אפילו בהכחשה. ע"א כמי שאינו שאין דבריו של אחד במקום שנים) למה תהא באשם תלוי. אפילו אינה אומרת ברי. והאיכא טעמי טובא דסמכו רבנן אע"א באשה. מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה. ומשום דהיא מילתא דעבידא לגלויי. וגם הרי נאבד ונעלם אישה. על כן הורעה חזקת חייו. הילכך הו"ל ע"א כתרי. וכי נסיב שפיר נסיב. אע"ג דאיכא חשדא. דמשו"ה לכתחלה לא ישא. משום לזות שפתים בעלמא. מיהא איתתא ודאי שריא. ולא תצא מהתרה לגמרי. ולא צריכא למימר ברי. כך העיקר בעיני בענין זה.

עםשבימי חורפי נטה לבי לומר. דבע"א לא סגי דלא אמרה ברי. ואל"ה לא משתריא אפומיה דחד. דלא אתי חד ומפיק מחזקת א"א דאורייתא. ובדין הוא בע"א מת. שהבא עליה בחנק. אלא דחזקת איתתא דייקא ומנסבא. מפקא מחזקה דא"א. ומשום עגונא הקלו.

א"המסתברא לכאורה דאין ע"א מועיל להתירה. אם היא עצמה אינו ברי לה. מידי הוא טעמא דשריותא משום דדייקא. והא לא דייקא (והיא מילתא דתליא באשלי רברבי. שגם למפרשים מצאתי שהחזיקו בסברא זו. מ"מ לכי מעיינת בה. קמייתא עדיפא). ואי איתא להא דאמינא בילדותי. הריני מוסיף על דברי תי"ט. שכל הנשאת ע"פ ע"א צריכה לומר ברי. ולא בעד הנושא בלבד הדברים אמורים. וכן ראוי ודאי להחמיר בכך לעולם. משום חומרא דערוה לכתחלה.

אבלבנשאת. פשיטא דלא יוציא. והתימה מבתי"ט דסתם לה משמא דגמרא. ועפ"ג דקדושין מ"ז דוק.

בתי"טשמא יזנה מתיר זה עמה. שהבן. כצ"ל.