מלוגע"פ רע"ב. כמליגת תרנגולים. וכמו שהעופות פורחים. לכך המשיל נכסים אלו בהם. שאין לו מהם אלא נוצות בלבד. והגוף כעוף יתעופף לרצונו. משא"כ הנכסים. שהגוף קנוי לו לכל חפצו. כצאן זו הנמשכת אחר בעליה לכל רצונו אפילו לטביחה. לפיכך המשילם בצאן. אי נמי איפכא. בבחינת תועלת האשה. אלו נמשלים בעופות. או גדיים רכים הנמלגים. שעורם ובשרם מתבשל. ונפסד גם הגוף. כדקיי"ל עיילא ליה גלימא. מיכסי ביה עד דבלי. שהקרן הולך להפסד. אבל הללו הם כבני צאן הקשים כברזל. שאינם נפסדים במליגה משהוקשו.

שהעובר פוסלנראה דהיינו משהוכר. כדאשכחן דכוותיה בהאומר (סב"א).

**ובת כהן לישראל ומת והניחה מעוברת כו'.**עד ארבעים יום אינו פוסלה מתרומת בית אביה. אחר מ' יום לא תאכל: כדאיתא שלהי פרקין. דוק וצ"ע.

ותיבםעחי"ג (נו"א) בס"ד.

עיברה לא תאכלקצת משמע בגמרא. דעבור דהכא. בארבעים יום סגי. עיין בגמרא (סז"א) שמא י"ל בזנות לא חששו. עד שיוודע שעברה ודאי, היינו הכרת העובר ג"ח בכ"מ. אבל בנשואין חששו אף לספק. כדמסיק תלמודא.

ספק כו' חולצתלו לאחר שהגדיל. או לאחיו.

ונכבשנדחק. ומסיים רש"י לשון גנאי. והבין בתי"ט שענין כבישה הוא הגנות. ולכן הביא לעד מסייע. לכבוש דהמלכה. ולי נראה שכוונת רש"י בלשון גנאי. אינה מחמת לשון כבישה בעצם. שהרי כך הוא דרכו של איש לכבוש. וכדאי' ס"פ דלעיל. אי הכי אורחיה הוא. אלא משום דנקט תנא לשון נפעל. כי הלא הוא כובש. לא נכבש. כי דרך נשים הוא. האיש דרכו לכבוש. והאשה נכבשת. וזוהי גנותו שחזר להיות נפעל ונעבד. ע"י תשמיש מגונה כזה. שקנין עבדות קנה בנפשו. על ידי כך. ועוד יתכן אצלו לשון זה. לפי שהיא קשורה בו ככלב. כמ"ש רז"ל. ועל פי שני הדרכים הללו. נסתלקה תמיהת התו'. אדנסיב לקמן לישנא דנשאת בדידה. וק"ל. עי"ל לישנא דכבישה. ודאי אונס משמע. וכענין הכתוב בהמן. והשתא נמי ניחא שפיר. דרישא רבותא אשמועינן. דפוסל משום ביאה. אפילו דאונס חשיבא ביאתו למפסלה. וסיפא רבותא נקטא. דאפילו נשאת לו ברצונה ובעודה פנויה.

וקמ"לתרתי דאפ"ה הולד ממזר ואעפ"כ חשוב זרע להיות פוסל ומאכיל. ולא מיבעיא באונס ובמ"א שזנתה עמו תחת בעלה דפשיטא שממזר הוי טפי.

ע"לטעם נכון לחלוף הלשון. לפי שישראל הבא על השפחה. אליבא דכ"ע. אינו בנו כלל. ופסול לבוא בקהל. ואין קדושיו תופסין לו. בבת ישראל. לפיכך נשתמש בו התנא בלשון גנאי הלז. לומר שהוא כבוש לעסק מגונה בני שום תועלת וכמ"ש הר"מ ז"ל. שדבר זה יש בו הפסד. משא"כ בכל העריות. שהוציא זרע לבטלה וגרם להוליד בן לע"א.

משא"כבעבד הבא על בת ישראל. שאפילו לדברי האומר ממזר הוא. מ"מ ישראל הוא. וגם שפסול הוא קדושיו תופסין בבת ישראל. הרי שיש לו צד הויה ונשואין בבת ישראל. אע"פ שהן בעברה. וכ"ש למ"ד הולד כשר. משו"ה שפיר מיתני ליה נשאת. עם שאינן נשואין כדת משה וישראל. כל אלה דברים נכונים בס"ד.

ונשאת לעבדתו' תימה דל"ק ונכבשה עם העבד כו'. עם שכבר כתבתי בדבור הקודם דברים נכוחים דרכים שונים בזה. פה אוסיף שנית ידי לסלק עול תמיהא זו מעלינו בד"א. די"ל משום דלא מתני ליה ונכבש העבד עליה (דלא אורחא וכטעמו דפרשית לעיל) ואף לא ונכבשה על העבד (דאין דרכה לכבש) וכיון דלא מצי למתני בה דומיא דנכבש על השפחה. שביק בסיפא הך לישנא. ברם הא דכתבו תו' עוד דנישואין לא שייכי בה ר"ל בבת ישראל. איברא אשכחן בקרא כמה זמני חיתון לקוחין ואישות בבת ישראל. חדא (בד"ה א"ב) ויתן ששן את בתו לירחע עבדו לאשה. ותנינא (בנחמיה ו) כי חתן הוא (טוביה העבד) לשכניה ב"א. ויהוחנן בנו לקח את בת משלם. וטוביה הוא העבד העמוני הנזכר שם בראש הספר (ס"ב) הרי ע"פ שנים ושלשה עדים יקום דבר. שלפעמים יצאו עבדים מן הכלל. ומשום דלא פסיקא ליה לתנא. דלא תהוי ליה בה נשואין לגמרי. כמו ברישא. משו"ה לא תניה כברישא. ושבקה כדאשתכח בה.

תאכל בתרומהאע"פ שפגום הוא לכהונה. דקיי"ל מזהמין את הולד. קמ"ל דאפ"ה מאכיל.