**מפרישין כ"ג.**כתב הרע"ב ז"ל והפרשה זו נפקא לן מדכתיב במילואים כו' עכ"ל. והיינו כרבי יוחנן:

וצריךלומר דאפי' לר"י אינה אלא אסמכתא בעלמא דקתני ומתקינין לו כהן אחר. ומדלא קתני אידי ואידי מפרישין. שמע מנה דהפרשה לא מעכבא. דאם איתא דילפותא גמורה היא דגמר ממילואים. הא ס"ל לר' יוחנן מילואים כל הכתוב בהן מעכב בהן כדאית' בגמרא. גם התו' כתבו דאסמכתא בעלמא היא מדהתם דם והכא מים. דאע"ג דאמרינן נכנסו מים תחת דם. היינו נמי משום דאינה כי אם אסמכתא:

וכןמוכח עוד מדאיתא בגמרא (דח"ב) רביעי למה לי הזאה כלל כו' אלא שבעה לבר מרביעי. ה"נ שבעה לבר משבת. ש"מ דלא בעי הזאה אלא משום ספיקא ולא דחי שבת כמו במילואים ודוק:

**ללשכת פלהדרין.**עיין על זה בגמרא דמכיל' (דף י"ט.) ובמדות פרק בתרא:

**ומתקינין לו כהן אחר.**פשיטא אירע בו פסול קודם לתמיד של שחר מחנכין אותו בתמיד של שחר גמרא. פירש"י ז"ל שיעשה הוא תמיד של שחר בשמונה בגדים ויהא מחונך לכהונה גדולה קודם שתגיע עבודת יוה"כ. כלומר דבעינן עכ"פ משיחה או ריבוי בגדים יום אחד. כדאיתא בגמ' (דף ה.) ואין לו לעבוד עבודת היום. אם לא נתחנך תחלה לכ"ג שיצא מהדיוטות:

והאדלא קאמר מחנכין אותו בשמן המשחה. משום דתנא בבית שני קאי דלא הוה שמן המשחה. אי נמי אפי' בבית ראשון לא היו מושחין לכהן המשמש. שלא לזלזל בשמן המשחה משום עבודה דחד יומא. כיון דכשר לעבוד בריבוי בגדים בלבד. שזה וזה שווין בעבודת יה"כ. וכמו שביארתי עוד במקום אחר בס"ד:

ומכאןנ"ל תשובה לדעת הרז"ה ז"ל בעל המאור והעומדים בשיטתו האומרים שבטלו הפייסות ביוה"כ. לחושבם שאפילו עבודות לילה שבו אינן כשרות אלא בכ"ג. שאם כן תמה על עצמך כלום מחנכין בלילה. ואיך עבד זה העובד תחתיו כשאירע פסול בכ"ג קודם תמיד של שחר. שמתחנך בתמיד ע"י שלובש שמונה כדלעיל. ואין מושחין ולא מרבין בבגדים אלא ביום דווקא. כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"א מהל' כלי המקדש. מעתה אם אירע בו פסול קודם לתרומת הדשן. היאך ישמש זה הנכנס תחתיו בהרמת הדשן (שהיא חינוכו) והיא ביוה"כ מחצות ודוק:

וסייעתאלהרמב"ן ז"ל ודעמיה שכתבו שהיו מפיסין לתרומת הדשן ביוה"כ כמו בכל השנה. דהשתא ניחא דלא היה לובשן תחלה בלילה. ולא היה מתחנך כ"א בעבודות שבגופו של קרבן התמיד. (וכן הוא משמעות הלשון בודאי) שאינן אלא ביום לאחר שהאיר המזרח. ונכון הדבר בס"ד. עיין לקמן פ"ב מ"ב. ועמ"ש בס"פ ב' דמגילה:

**שמא יארע בו פסול.**בריש דמאי נתעורר בתי"ט בענין זה מדוע הוצרכו לכך. שהרי לא אירע קרי לכ"ג ביה"כ כמו ששנינו עשרה ניסים במס' אבות עכ"ל:

וישעוד להקשות מה טיבו של נס זה. שהרי היו משמרין אותו. ולא הניחוהו לישן. שלא יבוא לידי טומאה. וכנראה שלא היה אפשר לו לבוא לידי קרי (אם לא במזיד ח"ו. ואטו ברשיעי כה"ג עסקינן). מאחר שנזהרין בו כל כך כדתנן הכא בפרקין. וקשיא נמי את"ק דמתקינין לו כהן אחר. למה ליה כולי האי כיון דלמיתה לא חייש. וטומאה נמי לא שכיחא גבי כ"ג. דהא עבדינן ליה תקנתא. שמעסיקין אותו ומונעין ממנו אכילה יתרה כדלקמן:

לכןנ"ל ליישב כל זה במה שנראה שכל הניסים ששנינו שהיו בבהמ"ק. לא הוו קביעי אלא במקדש ראשון. אבל בשני מתוך שרשעים היו (חוץ מעטים) חששו אולי לא יהיו נזהרין כראוי. ומצינו כמה ניסים שפסקו במיתת שמעון הצדיק [יומא דף ל"ו ע"א]:

עי"לדלק"מ דאפי' תימא לא אירע לו קרי לעולם. חייש תנא דמתני' לשמא יארע בו פסול אחר. כענין בבנה של קמחית שסיפר עם גוי בשוק ונתזא צנורא עליו. [יומא דף מ"ז ע"א]. ובאמת בירו' איתא דפעם א' ראה קרי. א"כ גם תירוצי הראשון אמת:

**אף אשה אחרת מתקינין לו.**בגמרא דילן מפרשינן דמקדש לה ומגרש לה ע"ת כדאי' בסוגיא (דף י"ג) אבל בירו' מפרש מתקינין מזמינין לו אשה שאם תמות אשתו שיקדש את זו בו ביום. ואע"ג דקידושי אשה שבות הוא. [ביצה דף ל"ו ע"ב]. אין שבות במקדש. והביאוהו התו' וכתבו דפליג אתלמודא דידן:

ולענ"דצריכין אנו לדברי הירו' לפי האמת דהיינו אליבא דרבנן דס"ל דאין מתקינין לו אשה אחרת. ועד כאן לא פליגי רבנן עליה דר"י אלא דלא חיישי למיתה. הא מיהא מודו דבעינן קיומי לקרא דוכפר בעדו ובעד ביתו. על כרחך צ"ל דכי אתרמי דמייתא מקדש לאחריתא ביוה"כ כי היכי דלא ליקו בלא בית. דפשיטא דאין כהן אחר נכנס תחתיו. אא"כ אירע בו פסול בעצמו של כהן. ועוד אי מייתא נמי אשת הנכנס. מאי איכא למימר. הא פשיטא דצריך לקדש אחרת בו ביום. ולא חיישינן לשבות מטעמא דהירו'. וכדאי' בגמ' דילן פ"ק דביצה [דף י"א ע"ב] דבכהן העובד ודאי אין שבות במקדש. וטעמייהו דרבנן דפליגי אר"י. נ"ל משום דס"ל דמ"מ שבות הוא ודוק. ועמ"ש רפ"ה דביצה בס"ד:

משנה לחם בלח"שנ"ב (אחרי כמה שנים באו לידי ספר תשובות הרמ"ע. וראיתי (בסק"ב) שכתב שאין משיחתו דוחה שבת וי"ט. וצריך עיון מניין לו ז"ל. כי לא ראיתי עדיין דבר זה מפורש בשום מקום. ואי מסברא בלחוד. מהיכא פשיטא ליה. אטו מי עדיפא מטבילת האדם העולה מטומאתו לטהרתו. דאע"ג דבודאי מתקן גברא הוא. דלא סגי ליה בלא"ה. אפ"ה לית לן בה. ואמרינן אדם נראה כמיקר. הכא נמי נימא. דנראה כסך לתענוג. והא הכא לא תקוני כולי האי הוא. כיון דלא מעכב בו. לא כל דכן הוא דלשתרי בעלילה כל דהוא. דלא מיחזי כמתקן להדיא. ותו אפי' אי הוה ס"ד דלתסר כה"ג בעלמא בגבולין. הכא ודאי שאני. דמיהת שבות בעלמא הוא. ואין שבות במקדש בשבות קרובה. וצריכה כזו. אע"פ שאינה חובה. ודוק. משו"ה מסתברא דמיחוורתא כדאמרן בס"ד).

משנה לחם שםצנורא עליו. נ"ב (שוב זכיתי ומצאתי ת"ל כדברי אלה מפורש באבות דר"נ (פל"ה) ושמחתי לראות שכיוונתי לאמת ב"ה).

משנה לחם שםאמת. וגם אינו נמנע אפי' בצדיקים לראות קרי גם בהקץ. באיזה סבה עם היותה רחוקה וכי ההיא דתנן התם היה אוכל בתרומה והרגיש שנזדעזעו איבריו. ועיין לח"ש פ"ה דאבות.

**ומקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות.**כתב הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' עיה"כ שהקטרת קטורת והטבת נרות ביוה"כ אינן אלא בכ"ג. וכתב הכ"מ שנראה יצא לו זה מהא דתנן הכא שכל שבעת הימים מקטיר ומטיב כדי שיהא רגיל לעשותם ביוה"כ. ונפלאתי עליו בזה. דהא בהדיא תנינהו תרי זימני בסידרא דיומא לקמן פ"ג ופ"ז נכנס להקטיר ולהטיב. ועיין לקמן פ"ב מ"ב:

משנה לחם ושאר כל הימים עפ"ב דחגיגה מ"ד. בתי"ט ד"ה ואין כ"ג מתלבש בכליו.

משנה לחם פריםשנים. אחד של צבור לעולה. ואחד שלו לחטאת. ואילים שנים. אחד של צבור. והשני שלו. עולות. כבשים שבעה. כולם עולות. והיו שם עוד שעירים שלשה. אחד נעשה בחוץ ונאכל. ואחד בפנים ונשרף. וחברו משתלח. ואין מעבירין אותם לפניו. כמ"ש בתי"ט משמא דגמרא. וצ"ל דשעירים ניכרים היטב לכל אדם. משא"כ בכבשים ואילים צריך הבחנה יתרה. להכיר איזה בן שנה. ואיזה יותר. חודש או חדשים. ופרים היה צריך להכיר. איזה של צבור. ואיזה שלו. דלא דמו להדדי. משא"כ בשעירים. שהן שווים לגמרי. ואין בהן הכרה. אלא אחר הגרלה היה לו היכר בלשון של זהורית בראש המשתלחו. עמידתו כנגד בית שלוחו.

משנה לחם משביעין אנו עליך כו'. שלא תשנה מכל מה שאמרנו לך. י"ל אם צדוקי היה. מה אכפת ליה בשבועה זו. שהיא בעיניו לעבור עד"ת. שכבר מושבע עליה מהר סיני. ולפום ריהטא היה נ"ל דמשום הכי משביעין אותו דרך כלל. מכל מה שאמרנו לך. דחיילא שבועה בכולל. אך עדיין צ"ע מאן יימר דס"ל לצדוקים דכה"ג חלה שבועה. איברא מעיקרא לא קשה כולי האי. דמאי אית להו למעבד. ומאי דאפשר עבדי. דילמא חייש לשבועת האלה. וגם לפעמים היו מתייראין מהפרושים. כדאיתא פד"נ בבנותיהן שמראות דם לחכמים. ועוד מאחר שא"ל קבלה שכ"ה הפירוש בודאי. רק מדעת עצמן ע"כ. לבם נוקפם. עוד נ"ל דלק"מ. אפי' אי נימא דלא מודו צדוקים בהכי. מ"מ חייש להוציא מפיו שבועה לשקר. שהרי נשבע לשוא ולוקה. אע"פ שאינו מחויב לקיימה. ותו מאן יימר דהצדוקין ס"ל. אין נשבעין לעבור עד"ת. דילמא משמע להו שבועה חלה לעבור על המצוה וצריך לדעת עוד. כי הצדוקים עם שפקרו בתורה שבע"פ. שאינן נשמעים לחכמים. מ"מ אין בהם מינות ע"ז כלל. רק שוים הם בדבר אמונת האלהות. עם כל קהל עדת ישראל. באחדות וסלוק גשמות ובחיוב שמירת התורה עד העולם. אין הפרש בינינו וביניהם כלל. רק בבאורי קצת פרטי מצות. הם מחולקים. ועיין עוד מזה בס' שבירת לוחות האון ש"ת.

**ומכין לפניו באצבע צרדה.**אע"ג דכה"ג וודאי אית בי' משום שבות, ואין מטפחין ולא מספקין דרפ"ה דביצה [דף ל"ו ע"ב] הכא לית לן בה משום דהוי צורך הכהן העובד עבודת היום, עיין מש"כ לעיל משנה א' בס"ד, שוב מצאתי לבמג"א ז"ל (סי' של"ט) שנרגש מזה ונדחק, ולענ"ד ברור כמש"כ, ונפק"מ לדינא דלהדיוט כה"ג פשיטא דאסור אף להקיצו, ודלא כהרב הנ"ל:

**והפג אחת על הרצפה.**מאי היא אמרי ליה אחוי קידה גמרא. ולא ידעתי למה לא זכרו הרמב"ם ז"ל בחבורו. גם התי"ט הניחו עזבו או שכחו. והוא אמנם צריך להבנת לשון משנתינו:

משנה לחם צ"לכאן מ"ש בהשמטת לח"ש. וכך צריך לתקן שם אחר ברור כמ"ש. נ"ב דאפילו הוה קול של שיר. כמו שיראה באמת. אפ"ה התם ודאי אשתרי. ודוגמתו מצינו שהותר שבות במקדש. מ"ד פ"ה דסוכה (ועיין מ"ש בס"ד בכניסה לבית הכנסת דמוסך השבת) ונ"מ לדינא. דלהדיוט כה"ג פשיטא דאסור אף להקיצו. ודלא כדמשמע מלשון הרב הנ"ל. חזרתי ועיינתי בב"י שם. וראיתי שהסכמתי להלכה ת"ל. וכיוונתי לדעת הרב"י. שדחה דברי בת"ה בזה.