**טרף.**נ"ל שהוא מלשון משנה ביצה טרופה. צמר גמלים ורחלים שטרפן [כלאים פ' ט' משנה א']. כלומר מעורבין וכן דרך לערב ולטרף פתקי הגורלות שלא יהו ניכרין. ולשון רש"י ז"ל בטריפה ובחטיפה. והם שני ענינים לא כלשון הרע"ב ז"ל:

משנה לחם כנגד בית שחיטתו לשון רע"ב בצוארו. וקשיא לי בגווה טובא. דהאי מאי כנגד. ליתני ולנשחט בבית שחיטתו. ותו אמאי לא תני בהדיא בצוארו. כדתני רישא בראש שעיר המשתלח. הא ודאי מסתברא דאהעמדה קאי. דסליק מניה. וכנגד בית שחיטתו. דומיא כנגד בית שלוחו משמע ודאי. ובס"דחזי לן פירושא דהך מילתא באנפא אוחרא והא תנא דידן דווקנא הוא. וכנגד בית שחיטתו. פשיטא דכנגד מקום שחיטתו מעמידו. קאמר. ולא בצוארו קא מיירי. אף דאוקימנא לה אקשירה. היינו למימרא דקשר ללשון דנשחט. במקום שעומד שם מוכן לשחיטה. היה קושר הלשון כנגד צוארו. ולא בצוארו. דבהכי נמי אית ליה היכירא. ולא אתי לאחלופי וק"ל. מיהא בגופיה ממש. ודאי לא קטר ליה. תדע דלא אפשר כלל. דהא קעביד עבודה בקדשים. דכוותה רמינן ריש פא"ד אדתניא תוחבו לו בין קרניו. והא קעביד עבודה בקדשים. ומשנינן דעביד כדהלל. אלמא דכה"ג עבודה היא. והתם אע"ג דלצורך עבודה הוא. אסור. כ"ש הכא דאינו מצרכי עבודה לגמרי. אלא לסימנא. פשיטא דאית ביה משום עבודה לכ"ע. משו"ה דייק בלישניה. ולא תני בצוארו.

משנה לחם אבלבמשתלח. דלא קרבן מזבח הוא. ודמי לפרה. דקדשי בדק הבית הוא. הכי נמי שעיר אינו אסור בגזה ועבודה. אלא מדרבנן קודם שנעשית מצותו. ואחר שהגריל עליו. אין חייבין עליו עוד משום שחוטי חוץ. ואינו עושה תמורה. ואין חייבין עליו משום מעילה. הוא הדין לגזה ועבודה. לדעתי חדא מילתא היא. והכא לאחר שהגריל עסקינן. ועוד שהוא לצורך הכשר מצוה. להכי אף לכתחלה קושרו בראש עצמו. ברוךהמגלה עמוקות. סוד ה' ליראיו. שוב ראיתי ברא"ש הביא דברי סדר אתה כוננת. והשיג עליו. ולפ"ד דבריו נכוחים וישרים.

**שחטו וקבל במזרק.**ז"ל התי"ט נראה דהכי נמי קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו כמו בתמיד אלא שקיצר התנא בלשונו וסמך אדלעיל דזיל בתר טעמא עכ"ל:

ואינימודה לו בזה דלא הוה משתמיט תנא מלאשמעינן כי הך הילכתא גברוותא. ועוד שלא זו שקיצר במקום שהיה לו להאריך בודאי. וכך היה נאה לו יותר לבאר היטב מבלי תת מקום לטעות. אלא ששינה את לשונו. ואם רצה לשנות דרך קצרה. הי"ל לומר קרצו לחוד. דהוי מפרשינן ליה כדכתב בתי"ט. ותנא דווקנא הוא. גם מבעלי התלמוד לא היו שותקים מזה. ואף הרמב"ם בחבורו כך שנה עם היות שאין מדרכו לסתום. אלא לפרש בכל כה"ג:

ונ"לדמתני' כפשטא וכמשמעה. וטעמא דמילתא דשני לן בין תמיד לפרו. הוא דבתמיד אפשר למרק ע"י אחר. דהא אמרינן [ד' ל"ג ע"א] דלא בעי מירוק אפילו מדרבנן אלא דמצוה למרק. ודווקא תמיד שגם שחיטתו כשרה מן התורה אף בזר. אע"ג דאמרינן עלה כל עבודות יוה"כ אינן כשרות אלא בו [ד' ל"ב ע"ב]. היינו מדרבנן. דהא לר' יוחנן לא מצינו שחיטה פסולה בזר. אפילו של פרו דחובת היום היא. ושל תמיד לכולי עלמא אינה מן התורה בכ"ג. לכן נעשה המירוק ע"י אחר כיון שמצוה במירוק:

אבלבשחיטת פרו דהכא אתיא מתניתין כמ"ד דפסולה שלא בכ"ג. דאהרן וחוקה כתיב בה. וכיון דכתיב קרא לעיכובא גם בשחיטה. דנמי לאו עבודה היא בעלמא. אף המירוק בכלל. ואע"ג דאמרינן דלאו עבודה הוא. היינו לומר שאינו מעכב אם לא נעשה לגמרי. כשחיטה שא"א לבטלה. אבל אם נאמר שלעולם צריך הוא המירוק. ואין מבטלין אותו בשום פעם. אי אפשר לעשותו אלא דווקא ע"י כ"ג עצמו בפרו. מאחר דקפיד קרא. א"כ איך אפשר לאחר למרק:

ועלכרחך צ"ל א' משתים אם שהיו מוכרחים לבטל המירוק בפרו דלא אפשר. ולפ"ז הא דתני הכא שחטו ולא קרצו כדלעיל. אע"פ שלא חתך בו הסימנים יותר מבתמיד. עשה זה בחכמה שלא נטעה לומר לשון קצר הוא. ושסמך אדלעיל ותפרש כמו כן מירק אחר במשמע. אבל מתוך ששינה עלינו לשונו זה. טעמו שמפני כך אמר שחטו. להודיענו שזהו גמר שחיטתו ברובו. וכהכשר שחיטה בכל מקום בחולין. שרובו של א' כמוהו. וזוהי תכלית שחיטתו. שאין צריך כאן יותר. רק כסתם שחיטת חולין:

אי נמיבפרו היה מתכוין לגמור כל השחיטה בזריזות ומהירות. כדי שיוכל לקבל אף את הדם היטב. והשתא פשיטא דשפיר דייק תנא דידן למיתני שחטו. דלא דמי לקרצו דלעיל. ושאני תמיד דאפשר באחר לא סמכו על זריזותו דוק וכפתור ופרח הוא בעיני:

**ממרס.**כתב תי"ט והמלה עברית כמו לרוס את הסולת דיחזקאל (מ"ו) עכ"ל:

ולאידעתי מה ערך ויחס בין שתי המלות שכאן בלשון משנה יש מ"ם שרשית. ושם בכתוב המלה מבעלי הכפל שרשה רסס כמו והכה את הבית הגדול רסיסים. ודוגמתו במשנה עב או מרוסס. ולא מצאנו מ"ם נופלת מן השורש ודוק. ע"כ היא מלשון חז"ל ואין לה חבר במקרא. אבל יש כמוה בתרגום ומעוך וכתות. ת"א ודמריס ודרסיס גם ממנו ראיה לדברינו ששני משקלים נפרדים בשרשם הם. והראשון הוא הנאות לענין. והשני הוא מלשון העברי הנז':

**על הרובד הרביעי שבהיכל.**תני של היכל גמרא. כלומר שבעזרה כשיוצא מן ההיכל מונה הרובדין ומניחו על הרביעי עכ"ל רע"ב וכן פירש"י ז"ל:

ודבריהםסתומים וחתומים מאד וצריכין עיון רב. כי מי הכניסו להיכל לשימנה הרובדין ממנו לחוץ דרך יציאתו. והלא עד עכשיו בעזרה הוא. ועוסק בשעירים ובשחיטת פרו. וגם אני נבוך ברובדין אלו עצמן איזה מקומן. כי אין בין היכל למזבח בעזרה כי אם רובד א'. ולמה שינה ג"כ לשונו באמרו שבהיכל וכוונתו על שבעזרה:

וכברנתתי לבי על כל מקום כיוצא בזה ליישב הלשון היטב. ולהעמידו על מכונו ונתקיי' בידי ת"ל. (שאין לנו לשבש לשון התנא המזוקק ככסף צרוף. אבל מיד ה' עליו השכיל ומלתו על לשונו. בשנותו את טעמו לצורך. ולהבין ע"י דבר מתוך דבר. ולעולם הלשון עם התיקון שמתקן בו בעל התלמוד. הכל בוא יבוא על נכון. אין בו נפתל ועקש. ודעת שפתיו ברור מללו. ואם דבר רק הוא ממנו הוא. וכבר ראיתי בעזה"י סימן יפה במקומות כאלו אחר העיון והטורח. בה' בטח לבי ונעזרתי שלא לריק יגעתי. ותיתי לי שקיימתי דברי חכמים ובלשונם תרופה מצאתי) ואשוב לשום לב גם לבקש טעם נכון למה דווקא בחרו ברובד רביעי בדם ובמחתה. והאחרון הכביד רצוני בבא דסיפא. דגבי מחתה תנן על הרובד הרביעי שבעזרה. ולא נודע מקומו איה. אם הוא הראשון או אחר. ותהי חזות הכל כדברי הספר החתום. כי לא פירשו לנו רבותינו ז"ל כלום והלא דבר הוא. ובטחתי בחסד השי"ת שמן השמים האירו עיני לתת טוב טעם ודעת בכל זה:

הסכתושמע אלי צא ובדוק במדות תמצא שבין המזבח והאולם. ארבעה רובדין היו בכללן לא פחות ולא יותר. האחד מהם היה למטה בעזרה. סמוך למזבח ושוה עם שאר הרצפה שבקרקע עזרה. ושלשה האחרי' מובלעים במעלות האולם שהן יחד בכ"ב אמות שבין האולם ולמזבח [מדות פ' ה' משנה א']. שעליהן הכוונה בכל מקום שאמרו בין אולם ולמזבח:

והשתאא"ש דקתני ברישא רובד הרביעי שבהיכל. בדווקא קאמר אע"פ שאין כוונתו בהיכל עצמו מבפנים. מטעם שאמרו בגמרא. אעפ"כ צריך היה לומר כן בלשון זה בהכרח. משום דרצונו לומר רובד העליון הסמוך לאולם. ומשום דמיקרב להיכל קרי ליה הכי. ואיכא דס"ל קדושת היכל ואולם חדא היא. וכן בכתוב שניהם נקראים קודש ובחמשה דברים שוין הן אליבא דכ"ע. והיינו דאמרינן בגמרא של היכל. הכוונה השייך להיכל בסמוך ונראה עמו קמיירי:

והרביעידתנן נמי לא אייתר ליה. דאי הוה קאמר שבהיכל לחוד. לא הוי מצינן לפרושי של היכל. שהי' הלשון היפך המכוון מכל וכל. אלא מדקתני נמי הרביעי לגלויי דרביעי לרובדי עזרה הידועים שהן ארבעה. ידעינן שפיר דמתפרש בהך גוונא ושל היכל הוא דקאמר:

ובסיפאקתני הרובד הרביעי שבעזרה. ר"ל הרובד שלמטה הסמוך למזבח. שהוא ודאי בעזרה בבירור גמור. שהרי הוא שוה עם רצפת העזרה. (וזה שלא כדעת רש"י ז"ל. וכ"ש שלא כדעת התי"ט דבסמוך ומוכרח) והרי אם תבין משנתינו על דרך זה הלשון ברור מכל צד. ולא משוינא לה כהילכתא בלא טעמא:

איבראדהכי חזי לן בס"ד דאיכא טעמי רברבי במילתא דהני רובדין דהכא. דדם הפר מסתבר דהכי עדיף טפי לקרוביה להיכל כל מאי דאפשר. כי היכי דלשכחיה כ"ג מזומן לפניו. תיכף צאתו מן הקודש אחר הקטרה. להכניס הדם להזות ממנו. ולא יפסיק ביציאתו שיצטרך לטרוח ולילך אחריו לעזרה. לכן היו מקרבין אותו הממרס בו כל מה שיכולין. לקצר הדרך לפני הכ"ג. וגם כדי שלא להטריחו בחנם. ואין עוד מקום שיוכל להתקרב יותר אל האולם. רק על הרובד הרביעי. שהוא העליון הסמוך לכותל האולם:

אמנםהמחתה הניחה בסמוך למזבח. שהוא הרובד הרביעי שבעזרה ודאי. וזה ג"כ לטעם גדול ונכון מאד. כי אי אפשר לעשות באופן אחר להניחה על הרובד העליון הקרוב לאולם. מאחר שצריך ליקח בידו הכף ולהכניסה. ואם ילך מתחלה עם הכף לבדה עד שיגיע אל המחתה. יצטרך על כרחו ליטול הכף בימינו. דהא בעינן הולכה בימין. אלא משום דלא אפשר משום מחתה. וכיון דאכתי לא מנחא מחתה קמיה. וקיי"ל אין מעבירין על המצות [יומא דף ל"ג ע"א]. אי הוי עביד הכי. כף דפגע ביה ברישא. מיבעי ליה למיתביה בימין. ואשתכח כי מטי למחתה. דכף בימין ומחתה בשמאל. (ועבורי כף אמחתה. אסיר כי דדרעא אטוטפתא) והא לא אפשר אלא כדתנן מחתה בימינו וכף בשמאלו:

משו"העבדינן ליה תקנתא לאנוחה בצד המזבח שתהא מזומנת לפניו במקום שמביאין אליו הכף. בכדי שתהיינה שתיהן נמצאות ביחד לפניו. ואין כאן העברה. אדרבה מחתה קדמה. ועוד מה לו להטריח עצמו שני פעמים להוליכה מתחלה עד סמוך לאולם. כיון שעכ"פ צריך הוא לילך לשם אח"כ עם הכף. ונוטלן בבת אחת. ותו דהויא לה כעין שתי הבאות. על כן מכל הלין אין סברא כלל להניח המחתה על הרובד העליון הקרוב לאולם. והרי אלו דברים ברורים ומחוורים כשמלה. ומה אעשה אם על אפי ועל חמתי הוצרכתי לנטות מפירש"י ז"ל. כי הדוחק עצום והלחץ רב מאד. וכ"ש שבתי"ט הוסיף על צערנו. שבפירוש רש"י אין כל כך זרות כמו בתוספות שלו. ולא עלה על דעת רש"י שיש חילוק בין הרישא והסיפא כדעת התי"ט:

ומהשהקשה בתי"ט על זה דא"ה מ"ש הכא דתנן שבהיכל. ובסיפא שבעזרה. יכילנא לשנויי דלא קשיא מידי אליבא דרש"י דלעולם חדא נינהו. ותני רישא שבהיכל לגלויי אסיפא. לאורויי דמן ההיכל הוא מונה הרובדין. וקתני בסיפא שבעזרה. לאשמועינן דברובדי עזרה קמיירי שלא תטעה לפרש שבהיכל דרישא כפשטא. והכי נמי משמע דס"ל לרש"י דחדא נינהו. מדשתק ולא מפרש מידי בסיפא:

אבלפירושו של בעל תי"ט רחוק יותר הרבה. שבא לחלוק עלינו את השוין על דעת רש"י. בלי טעם וראי' ומנין. ומה ראו חכמים לומר כן להטריחו לכ"ג במחתה שלא לצורך. להוליכה בקרוב לאולם בחנם. ואדרבה איפכא מסתברא. גם דעת בעל תי"ט אינו עולה יפה עם מ"ש הוא ז"ל כאן. וז"ל מדנקט הרע"ב שבעזרה ש"מ תרתי. חדא דאולם והיכל חדא קדושה. ועוד ש"מ דחוץ לאולם בכל העזרה לא פרשי עכ"ל:

ובמ"ככל דבריו אינן אלא תימה. דמאי קאמר מעיקרא דש"מ היכל ואולם חדא קדושה. לא ידענא היכי משמע ליה והוא נגד האמת. דהא מסקינן אולם ובין אולם חדא. אבל היכל ואולם תרתי קדושות. א"כ מלשון הרע"ב נמי לא מצי למידק מידי דדילמא אולם ובין האולם חדא קדושה:

ודקאמרנמי דש"מ דחוץ לאולם בכל העזרה לא פרשי. נימא תהוי תיובתיה ממאי דכתב איהו ז"ל גופיה ברובד שבהיכל. שר"ל שמונה ארבעה רובדין מהיכל ולחוץ. שמעת מנה ע"כ דפורשין מבין האולם אפילו בשעת הקטרה דלפני ולפנים. שאל"כ למה הרחיקוהו לממרס כל כך מן האולם והלאה כפי פי' זה. וביותר לפי מה שהוסיף בתי"ט ברובד דמחתה. שהוא הקרוב לאולם. ולא השוו מדותיהם. הא אין לך לומר ע"פ שיטתו אלא לפי שהממרס הוצרך להתרחק מפני ההקטרה. משא"כ במחתה שלכן היתה קרובה לשם. עכ"פ לא תסייעיה מהכא ולא מידי. ומדויל ידיה משתלים ודוק היטב:

והירושלמישהביא הרב ז"ל אין הספר בידי לעיין בו אם הוא לנו או כנגדנו. שכפי מה שהעתיק ממנו הוא ז"ל נ"ל שאין להוכיח ממנו כלום:

**ופינה גחלים כו' וחותה.**ממערכה שנייה לקטורת. דתנן לקמן מ"ו שהיא היתה לפני ה' מכוונת כנגד הפתח כדאי' פ"ד דתמיד ועיין בגמרא דזבחים (דף נ"ח:):

משנה לחם בלח"מס"פ למרק (ואפשר דאפילו משום מצוה נמי לא אפשר למרק ע"י אחר. כיון דגלי קרא בהדיא. דמצוה בו. דכתיב ושחט את פר החטאת אשר לו. ולא גרע מפר משיח. דמצוה בכהן. וכיון דודאי מצוה היא. מהיכא תיתי מצות מרוק ותדחייה).

משנה לחם שםשבעזרה (מלמד שאינה קושיא כל כך. ויש לנו דוגמתו. זבחים (דסד"ב) וזולת זה דוק ותשכח).

**חותה בשל כסף.**דתורה חסה על ממונם של ישראל. ופירש"י דחתיית גחלים שוחקת הכלי ומחסרתו:

הוצרךלכך משום דהא אמרינן בעלמא אין עניות במקום עשירות. ותו דהא הוה נמי של זהב ונחתי ביה. אלא משום החתייה בלבד ששוחקת ומחסרת הכלי הוא דחס רחמנא. וכוס של זהב דתמיד נמי לא מחסר ליה ולא מידי. והכא נמי דווקא החתייה היא ששוחקתו ומחסרתו. אבל האש לא היתה אוכלת במחתה. ולא חיסרה מן הזהב כלום. כמו שהביאו התו' משם הירו' שזהב טוב היה שלא חסר כלום אפי' כשצורפין אותו. ואמרינן דכולהו אית בהו זהב טוב. ונראה דלהכי מייתי ליה תלמודא הכא. וגם התו' לכך נתכוונו בהביאם הירו' הנז'. דוק:

ובהאמתריצנא נמי למ"ש התו' סוף חגיגה [דף כ"ז ע"א תו' ד"ה שאין] גבי מזבח הזהב שאין בו אלא עובי דינר זהב ולא היתה האש שולטת בו. כתבו בשם התנחומא שהיה משה תמיה שלא נשרף העץ. ויש לתמוה לכאורה מה היה חסר להם בפירש"י שם. (דודאי אין כוונת רש"י ז"ל לומר שהנס הוא שאף שלא היה רק בעובי דינר. אעפ"כ לא נחסר כלום. דמה איכפת לאש בעוביו של זהב. וכי אינה אוכלת מקימע' כמו מהרבה ועב ביותר. אלא ר"ל שאע"פ שלא היה רק עובי דינר. שאם היתה האש אוכלת בו ומחסרתו לזמן קצר היה נשרף וכלה כל הזהב לגמרי. אלא שנעשה בו נס ולא חסר דהבא כלל ודוק):

אלאלפי שנמשכו אחר דברי התו' שבכאן. דלפ"ז הוקשה להם מאחר שבודאי גם מזבח הזהב היה עשוי מזהב טוב. אם כן אין לתמוה אם לא שלטה בו האש. לכן לא נראה להם פירש"י ז"ל שם לא חסר דהבא אלא כנ"ל. דהחידוש הוא שלא נשרף העץ עם דקות הזהב:

משנה לחם והיוםפשוט בעיני. דבכולא מתניתין לא איירי אלא במה שבין מחתה דלפני ולפנים. ובין של כל יום. אבל זו של היכל. שוה היום. עם של כל יום. אע"פ שמלשון הר"מ ז"ל בחבור. לכאורה לא משמע הכי. עמ"ש שם בס"ד.

משנה לחם שםולא מידי (כי הא דתנן רפ"ה דמעילה. ודבר שאין בו פגם. כגון שתה בכוס של זהב אבל בחתייה. ודאי. דהבא נמי בר אפגומי הוא. כדהבא דכלתיה דנון).

**והיום מן הקיתון.**דאמרינן ירחצו לרבות שאר כלי שרת ריב"א הביאו בתי"ט:

ונ"לדהיינו דווקא במי הכיור שנתנו מהן לכלי שרת אחר אז מקדשין מהן. כמו שכתבתי למעלה בעזה"י. וביארתי דלהכי אתי ריבויא דירחצו. אבל לעולם מי כיור בעינן. (מיהת בדלית ביה בקיתון שיעור לקדש ארבעה כהנים). עיין רפ"ב דזבחים בגמרא (דף כ"ב:) ובתו' ד"ה בקודח מתוכו ודוק:

משנה לחם והיום כו' עולים עתי"ט. והוא מלשון הר"מ בחבורו. עמ"ש שם בס"ד בהגהותי עליו. וחי"ג כאן. ועמש"ל פ"ג דשקלים.

**בכל יום היו שם ד' מערכות.**עיין מ"ש במזרחי ר"פ צו בענין מקום המערכות. שהשלש מהן במקום א' היו. וצ"ע מניין לו ובגמר' ופירש"י לא משמע הכי. גם ברמב"ם פ"ב מהל' תמידין מוכח דלאו הכי הוא ודוק: