**אם רצה לקרות בבגדי בוץ קורא.**כתב הרע"ב שמותר ללבוש בגדי כהונה שלא בשעת עבודה עכ"ל:

ואינומחוור אדרבה נראה בגמרא דלא קאי הכי במסקנא. אלא אסור לצאת בהן במדינה. ואע"ג דמותר במקדש דניתנו בגדי כהונ' ליהנות שלא בשעת עבודה. דווקא הנאה פורתא משום דלא ניתנה תורה למלאכי השרת. אבל ללובשן מתחלה ליהנות מהן שלא בשעת עבודה. ודאי אסור כדמשמע בגמרא דפ' האיש מקדש [ד' נ"ד ע"א]. א"כ הא דהותר כ"ג לקרות בבגדי בוץ. אי נימא דקריאה לאו עבודה בהחלט. היינו טעמא מפני שכבר הוא לבוש ועומד בהן:

אודילמא אפילו ללבוש בתחלה היה מותר לכ"ג אם אירע שכבר פשטן ואין לו איצטלית לבן משלו. ואפ"ה לא תפשוט מנה בעלמא דמותר ללבוש בגדי כהונה שלא בשעת העבודה. דקריאה שאני דצורך עבודה היא ומעכבא. משו"ה כעבודה דמיא:

ולפירושרבותיו של רש"י ז"ל בגמרא דפרק הממונה [ד' ל"ה ע"ב ד"ה ובלבד] אם באיצטלית משלו. קורא צריך למוסרה לצבור. על כרחך צ"ל דהוה סבירא להו דלא סגי דלא קרי בבגדי כהונה. ולדבריהם לא איצטריך תנא דידן לאשמועינן באיצטלית שלו דבעיא מסירה לצבור. דמילתא דפשיטא היא. וקפריש בברייתא התם מה דשביק תנא דמתניתין:

משנה לחם קורא על פהעמו"ק א"ח סקמ"ג. מ"ש בס"ד.

משנה לחם ועשה את אילו ואת איל העםהא אתיא אליבא דכ"ע דתרי אילים נינהו. סתמאדלא כרבי (בגמרא דריש מכלתין) ולא אשכחן תנא אחרינא דאמר איל אחד הוא.

משנה לחם ופר העולה בהדייהו.

משנה לחם ושעיר הנעשה בחוץ מתניתין (כמתקנתא דת"כ. אליבא דר"ע) חסורי מחסרא וה"ק. ושעיר כו'. ואילו ואיל העם ואימורי החטאת היו קרבין כו'. והיינו קרבים. לשון רבים.

נכנס להקטיר ולהטיבתימה בין לדעת התוספת שהקריב תחלה תמיד של בין הערבים. ובין להרמב"ם ז"ל שכבר הקריב אותו קודם הוצאת כף ומחתה. אמאי לא תנינן הכא מנחה וחביתין ויין. ומצי לנקוטינהו נמי בלישנא קלילא. רצוני במלת נסכים הכוללתן כמ"ש לעיל. והא דתנן בפ"ג דקטורת בין הערבים היתה קריב' בין איברים לנסכים. הרי שעד כאן לא קרבו נסכים בסדר זה. ולא שמענו מהם כלום עדיין שהרי לא הוקרבו עם התמיד כלל:

וצ"עגם על הרמב"ם בפ"ד מהל' יוה"כ שביאר שם כל מעשה עבודות היום. ולא הזכיר כלום ממעשה החביתין והנסכים של בין הערבים ודרכו ז"ל לפרש. ונראה מזה שלא היתה עבודתן בכ"ג וטעמא לא ידענא. דמאי שנא מעבודות שבגופו של תמיד הערב. שבפירוש הזכירו הרמב"ם שהיה קרב ע"י כ"ג:

משנה לחם בלח"שס"פ ע"י כ"ג. ולפי מ"ש בס"ד במהדורא לעיל פ"ב. נתיישב כל זה.

משנה לחם בכתונתנ"ל שנקראת כתונת על שם השש שנעשית ממנו. וכן כל חלוק הדבוק לבשר. כתונת יקרא מפני כך. לפי שעשוי מפשתן. שנקרא כותנא בארמי.

משנה לחם בלח"ש(ס"פ ודוק) ובפירוש מסורת ישן מצאתי. שזהו שלא יכול יעקב לגלות הקץ לבניו. מחמת שלא היו אותיות קץ בשמותם.

ומצנפתמהכא מוכח להדיא דהיינו מצנפ' היינו מגבעת דקרא. ושזהו של כ"ג בעצמו. ולא כפירוש ריב"א בתו' דסוכה. (דה"א) ויש לתמוה על התו' שם שדחו פירושו מההיא דפרק הממונה שנוטל מצנפתו. ואישתמיט להו מתני' דהכא. שלא היו צריכין לכך לבקש מהגמרא. דבר שהוא מבואר יותר במשנ' במקומו. גם מה שתירצו התו' דלשון תורה לחוד אינו עולה ע"פ משנתינו זאת וק"ל:

**חושן ואפוד.**מעשה פיתוחי שמות החושן סידורן ואופן הוראתן. פירש הרע"ב כאן מקצת ממנו ומשל אפוד שתק לגמרי. ובעזה"י אבארם פה כי ראיתי בהם הסתבכות וחילוקים רבים על דעת המפרשים. ונדקדק ג"כ בלשון הרע"ב כל הצריך. ולתועלת המעיין נחלקהו לפרקים ונשיב על ראשון ראשון לפי סדר לשונו:

כתב ז"ל השואל פניו אחורי הכהן והנשאל פניו כלפי הארון עכ"לנטה בזה אחר דעת הרמב"ם ז"ל שהדין עמו. ולא מהכרח שהכריחו בכ"מ מהגמרא. שכבר ימצא מקום למשיב שישיב. ודעת לנבון נקל שאין לו ממנו ראיה גמורה אבל דבר זה מקרא מלא הוא בידינו ומתורת משה רבינו ע"ה למדה הרמב"ם. שנאמר ושאל לו במשפט האורים לפני ה'. ועל כרחין לא מצינן לפרושי על השם הנתון בין כפלי החושן. כדרך שפירש"י ז"ל בפנים כלפי שכינה הנאמר בגמרא. דא"כ היינו האורים היינו השם. מאי לפני ה'. וזה ברור:

ועודדברי תורה עניים במקומן ועשירים במקו' אחר. שכן בקבלה מפורש (בשמואל א' י"ד) כששאל שאול ע"י אחיה ואמר הגישה ארון האלהים כי היה ארון האלהים ובני ישראל. הרי מבואר שאין שואלין כי אם דווקא לפני ארון האלהים. מעתה אין ספק בדבר. ואפריין נמטי למאורן של ישראל הרמב"ם ז"ל שלא הניח דבר גדול וקטן הכלול בשתי התורות. שלא הביאו בחבורו הקדוש על סדר נכון בשלמות רב כי בו בחר ה' ורצה. והיה בעזרו לעשות ספר כולל שלא יפיל מכל דבריו ארצה:

**שוב כתב. רואה אותיות בולטות נגד פניו.**פ' כר' יוחנן רביה דר"ל. ואפשר דמ"ד מצטרפות. מודה נמי דבולטות. אע"ג דמצטרפות. ומ"ד בולטות לא ס"ל דמצטרפות וגם בס' הזוהר פ' פקודי עה"פ ויעש את האפוד. נמי ס"ל הכי. ופירש בולטות לפי שהיו שקועות ע"י חקיקה. ובלטו עד שהשוו שקיעת החקיקה:

וע"שבזוהר טעם למה בכל מקום נמצא שנקראי' האורים ותומים על שם האפוד. כמ"ש כמה פעמים בנביאים אחיה נושא אפוד. ובאביתר נאמר אפוד ירד בידו. ויאמר דוד הגישה האפוד. ובאמת יש להפליא על זה כל מי שעיניו בראשו. ואע"פ שהחושן והאפוד מחוברים ואינם נפרדים והיו לאחדים. מכל מקום תשובת השאלה על ידי האותיות שבחושן היתה. ולא ע"י השמות הכתובים באפוד כלל וכלל. שהרי לא היו באבני האפוד כל האותיות. והשואל היו פניו כלפי אפוד. שהוא על כתפו' הנשאל ואינו רואה את כל מאומ' (ולהוציא מלבו של המתחכם יותר מיכלתו. הוא הראב"ע אשר בדה מלבו ויחפה דברים אשר לא כן על אפוד הנזכר בנביאים. כאילו היה כלי מיוחד מלבד בגדי הקודש. עשוי להודעת העתידות. וישאוהו בני הנביאים. ח"ו):

אבלהענין באמיתתו למדנוהו בהזוהר הקדוש. שלא נזכר החושן משום דאיהו באתכסיא. ואפוד איהו יתיר באתגליא יעויין שם בפ' הנ"ל. והדברים עתיקים ומסורים לנבוני לחש. ולמבין   מדעתו ועל כבוד קונו חס וחש:

**כתב עוד. לפי שהיו כתובים שם שמות י"ב שבטים.**להרמב"ם ז"ל נכתבו כתולדותם :

וצ"עמנליה הא. דהא בחושן לא כתיב כתולדות'. ויציבא בארעא גיורא בשמי שמיא. כלפי ליא. דמה באפוד דכתיב ביה כתולדותם. כמה מחלוקות יש בדבר. והרמב"ם עצמו לא שמר בהם סדר תולדותם. ששם בני השפחות אחר כל בני לאה. שלא כסדר שנולדו. וכל זה שלא להקדים בני שפחות. ובני רחל שאני דאחרונים הם ואחרון חביב. א"כ מניין לנו מן הסתם לומר כן בחושן שמעשיו סתומים:

על כןאני אומר שלא כיוון הרמב"ם באומרו כתולדותם. כסדר שנולדו. אלא כדרך שנסדרו באבני אפוד. דהתם נמי קרי להו כתולדותם ונבארהו בסמוך בעזה"י. וס"ל דגמרי מהדדי. והוא הדין לענין קריאת שמותם דיהוסף מלא ובנימן חסר. אליבא דרמב"ם באפוד. הכי נמי בחושן. וכדבעינן למימר לקמן בס"ד:

כתב עוד. ושבטי יהזה צריך עיון ביותר מהיכן יצא זה לרמב"ם והרע"ב שהעתיק ממנו. שהרי בגמרא אמרו שבטי ישורן. והרב בכ"מ ז"ל חתר להשיב ולא יצא. ידי חובתו ותשובתו נשארה מעל יגע ולא מצא. ומאחר שלשון הרמב"ם ז"ל בכל מקום מזוקק ככסף טהור ונקי מכל דופי ושמצה. וכאן נשאר כעיר פרוצה. איני רשאי ליפטר הימנו ולא אצא החוצה:

ואענהאף אני חלקי מה דחזי לי בדעת' קלישתא דרכינא כי קרנא דקמצא. אגב איצצא ואם אולי לא אגיע לסוף דעתו. תכליתה ומלון קצה. דייני אם אפשיר חומה אם לא כולה תעשה מחצה:

וטרםנבוא אל הישוב. נבין תחלה דעתו ז"ל בכתיבת שמות השבטים באבני אפוד. ונעורר כמו כן על ההשגה החזקה שהשיגוהו שם בשם יהוסף שצריך להיות כך מלא עפ"ד הרמב"ם ז"ל. וזה לכאורה נגד המסקנא דגמרא (סוטה דל"ו) דמשמע התם דצ"ל חסר ובנימין מלא. והיאך כתב הוא ז"ל בהיפך:

גםפליאה דעתו בסדר השבטים שסדרן הרב וישם כל בני לאה ראשונים. לפני בני השפחו'. וזה שלא כסדר תולדותם. ודלא כמאן. דלת"ק דהתם יהודה מוקדם. והרמב"ם ז"ל איחרו כסדר תולדתו. גם באלה טרח המבאר בכ"מ ז"ל ולא העלה פנינים:

וראיתיבס' שמע שלמה שהעיר בזה וערבב דבריו. ולא עלה בידו דבר הגון כלל. כתב שני דרכים והן זיבורא ועקרבא. ועד השלישי לא בא. כי בד"א כתב שהרמב"ם פסק כת"ק. וע"כ סובר יהוסף מלא. שכן פירוש שיטת הגמרא אליבא דת"ק. ובסוף כתב בסדר שמות השבטים שהרמב"ם כתבן ע"פ דעת רחב"ג. ומי נתן כח זה להרמב"ם ז"ל לתפוס החבל בשני ראשיו. דאי שמעתיה כמר אזלא בשמות. ליזיל בתריה אף בסידורן. ואי כמר בסידרא. בשמותן נמי לימא כוותיה. ועוד בכל אלה לא הועיל מאומ' דהוי דלא כמר ודלא כמר בסידורן. ולכן לא ראה בש"ש דרך לנטות ימין ושמאל כי אם לפרוץ גדר הנוסחא. ולהטיל מום טעות בספרי הרמב"ם. והחליף דן ונפתלי והעמידן כסדר תולדותן. אבל אי אפשר להטעות כל הספרים. וגם בפירוש המשנה כך כתב הרמב"ם ז"ל. וח"ו להגיה הספרים ככל העולה על הרוח:

ואמנםהדבר ברור ופשוט שהרב ב"ס הנז' טעה מאד בשנותו סדר הרמב"ם הקולע אל השערה ולא יחטא. ובחנם החליף השטה. כי אין מקום להגהתו כלל וכלל. שהרי הרמב"ם מנה כ"ה אותיות לכל אבן. ואיך אפשר זה על פי הגהתו הא בצרי להו תלת מחדא. וטפו להו תלת באידך. ויש להפליא שלא ידע מלשון הרמב"ם והוא בין עיניו:

ואתההמעיין אחוך שמע לי וראה כל דברי הרמב"ם טובים ונכוחים. מיוסדים על אדני פז דרכי הגמרא וסוגיותיה וכללים תלמודיי'. ודעתו עמוקה ורחבה מני ים. וזהו שאף שלפי הנראה לכאורה. עדיין מחלוקת הת"ק ורחב"ג במקומה עומדת. הרמב"ם ז"ל לא כן ידמה. מדשקיל וטרי תלמודא אליביה דרחב"ג. דמתקיף רנב"י בפשיטות כתולדותם בעינן. והיינו כפירושו של רחב"ג. דמפרש תולדותם אשמות שקרא להם אביהם. דאי כת"ק הא מקיים כתולדותם בסדר שנולדו:

אלאקים ליה לתלמודא דהדר ביה ת"ק לגבי רחב"ג. דמסתבר טעמיה דבני גבירה קודמין לבני שפחות. חוץ מיוסף ובנימין. כי היכי דניהוי בני שפחות באמצע. והא שפיר קאמר להו רחב"ג לרבנן. דאי משום תולדותם. הא אפשר לקיומי פירושה בשמות שקרא להם אביהם. ומשו"ה בקושטא הדר ביה ת"ק בהא. ומודה לרחב"ג בסדר ובפירוש תולדותם דקאי אשמות כנ"ל:

מיהאאכתי איכא בינייהו. ולרש"י טובא איכא. דלת"ק לעולם רק כ"ה על אבן אחת. ולרחב"ג בחדא פשו להו טובא. ובצרן מחדא. ותו איכא נמי הא. דעל אבן שנית כתולדותם כתיב. ולא ראשונה כתולדותם:

לכןנראה להרמב"ם דרך ישר יותר מפירש"י. דכי נימא דקאי ליה ת"ק בשיטתא דרחב"ג. איהו נמי ס"ל כת"ק בהא דכ"ה על אבן אחת. כדס"ל נמי כוותיה במנינא דחמשין כדמוכח בגמרא. וכי פליגי מיהת בכתולדותם פליגי. דלרחב"ג קאי אתרווייהו. ולת"ק אאבן שנית דווקא כדכתיב. דבהא לא משכחינן טעמא דליהדר ביה ת"ק. ומתלמודא נמי לא מוכח מידי:

והשתאדאתינן להכי אתי שפיר סידוריה דרמב"ם. ושם יהוסף מלא על כרחך. רק שעדיין צריך אני למודעי איך יסכים סידרו עם שיטת רחב"ג. דס"ל בני לאה כסדרן. ועל כן בזה נראין דברי בעל ש"ש שנקראין השמות בחיבור שתי האבנים יחד. ובזה אני מודה לו בלי שום צורך לתיקון והגהה. שעד"ז יבואו בני לאה כסדרן בספר שמות. ובבני שפחות לא איכפת לן אם נפתלי קודם לדן. דאהא לא קפיד רחב"ג. דכי קגמר לה למילתיה. היינו דווקא בני לאה כסידרן לחוד. ובני שפחות באמצע דווקא ותו לא:

ותדעדאחר בני לאה לא חייש לסידורא דבני שפחות. ולא לכל מילי יליף מחומש שני. דא"כ בנימין קדים לבני שפחות. אלא דמשם ואילך לא יליף. והך מילתא דניהוי בני שפחות באמצע. הילכתא גמירי לה. ולא מהך קרא קנפיק. וא"כ ליכא קפידא בסידורא דבני שפחות:

והוכרחהרמב"ם לזה כדי לקיים דעת הת"ק בכ"ה על אבן אחת. דלא משכחת להו. אי לא מפכת ומוקמת נפתלי קמי דן. וכדי שלא תהא פלוגתא רחוקה. אלא פסק בהא כת"ק דקאי כוותיה דרחב"ג. ואי משום דליהוו באמצע. כבר פירש הכ"מ דבהכי נמי מקיימינן באמצע כשיוסף מצד זה ובנימין בצד השני:

ומעתהנתבססו דברי הרמב"ם על מכונן. ונפל נהורא במאי דסבירא ליה יהוסף מלא. וממילא שמעת לה ממאי דכתבינן דבהא ודאי פליג תנא קמא דלעולם ס"ל דאבן ראשונה אינה כתולדותם דהכי מוכח קרא. והשתא במאי מוקמ' להא דשנייה כתולדותם ולא ראשונה. אי בסדרן לא ראשונה ולא שנייה כתולדותם. ולא שניהם בחבור יחדיו. כדפרישית ע"פ שיטת הרמב"ם. שדן ונפתלי הוצרכו להתהפך בסדר. כדי למלאות כ"ה אותיות לכל א'. ומה אני מקיים א"כ שנייה כתולדותם ולא ראשונה כתולדותם. הא על כרחך לא מיתוקם אלא בשם יהוסף שצ"ל מלא ובנימין חסר. השתא דקאי ליה ת"ק בשיטת רחב"ג בפירו' כתולדותם. דהיינו בשמות שקרא להם אביהם. ואי אמרת יוסף חסר הויא לה ראשונה ודאי כתולדותם ואנן בראשונה בעינן דלא כתולדותם:

והשתאממילא צ"ל בנימן חסר. דמלא אי אפשר דטפית לה חדא. ואי משום לקיומי בשניה כתולדותם. הכי נמי הוי בחסר כמו במלא. כדנימא טעמא בס"ד:

ורנב"ידמתקיף והא כתולדותם בעינן. לכולי עלמא אקשי. והיינו משום דהוה קים ליה דהדרי בהו רבנן. ומודו לרחב"ג בפירוש כתולדותם וכנז'. ואזלא אתקפתיה אליבא דכ"ע. אלא דלא אסיק אדעתיה דלא לכל מילי הדרי בהו. דבהא דשנייה כתולדותם ולא ראשונה. במילתייהו קיימי כמעיקרא. ואיהו מותיב ומפרק לפום מאי דאית ליה דבכולהו מילי אשוו להדדי בסוף. ובעינן נמי בראשונה כתולדות. ולא   אפשר ביהוסף. אלא בחסר כשם שקרא לו אביו. להכי דחיק אכנפשיה ומני בנימין מלא להשלים המנין:

אבלבאמת אנן לא צריכינן להא. כיון דפרשינן דבהא לא הדר ביה ת"ק. ושפיר אתי יהוסף מלא בראשונה. ואדרבה אי אפשר באופן אחר. דזולת זה אינו מקיים ולא ראשונה כתולדות' דשמעינן מנה דבראשונה צריך להיות שלא כשמות שקרא להם אביהם. וגם כדי למצוא בכיוון כ"ה אותיות. לא משכחת לה אלא ביהוסף מלא ובנימן חסר:

ואע"גדבלידה כתיב מלא. לא קפדינן. דהא טעמיה דרנב"י כדקאמר. דבכל התורה חסר והכא מלא. והא ליתא די"ז מלאים מנינן במסורת. ושמא רנב"י פליג אמסורה כדאשכחן ליה נמי במעבירם. (בפ' במה בהמה) [ד' נ"ה ע"ב]. משו"ה לא סמכינן אשינויא דיליה. דלא אתמר אליבא דאמת. אלא לפום מאי דהוה סבר דלא פליגי רבנן ורחב"ג וכדאמרן. ולא איצטריך לן כלל:

ותוקרא מסייע ליה לרמב"ם דכתיב עדות ביהוסף שמו. והרי זה כפתור ופרח בתשו' השגה זאת השנית בשם יהוסף. ונתקיימו כל דברי הרמב"ם ז"ל. ונתבארו פרטיהן לנכון. גם במה שתפס הסדר שלא כדברי הת"ק. ולא כסדר שנולדו ולא כסדר חומש שני. ותיתי לי דכי שכיבנא נפק הרמב"ם ז"ל לאפאי דמתריצנא לשמעתיה כהילכתא על יסוד מוסד עומק דרכי התלמוד. וכן צ"ל גם בדעת רש"י ז"ל על התורה. שחזר בו הת"ק כמו שפירשנו בעזה"י:

ואחרשזכינו לכ"ז. מעתה נבוא לענין ההשג' הקודמת. הנוגע לפי' הרע"ב ז"ל במשנתינו. במ"ש שבטי יה ולא שבטי ישורן:

ואמינאדהא נמי תליא בהך. דלמאי דכתיבנא לעיל להרמב"ם מילי דאפוד וחושן גמרי מהדדי. ובעי נמי כתולדותם. בין בענין סידורן באופן הנזכר. ובין בשמותן. וילד לנו מזה בחושן מחלוקת חדש. שתסבלהו החלוקה כפי הנראה. דלרחב"ג הוא דיש לכתוב שבטי ישורן (או ישראל כדאיתא בירושלמי. שזה דבר אחד הוא במכוון) והטעם לזה על פי מ"ש רש"י בפ' פנחס. שלכן כתוב החנוכי מפני א"ה שמבזין אותן כדאיתא התם. לכך הוצרך הכתוב להטיל להם אות ה"א בתחלת שמותן ויו"ד בסופן. להעיד על יחוסן. וזש"ה שבטי יה עדות לישראל:

נמצינולמידין שצריכין השבטים לשם י"ה. אם כן לרחב"ג דגלי קרא באפוד שלא יכתו' הראובני. ובעי דווקא כשם שקרא להם אביהם. לכן מפני הלעז כשהוצרכו להוסיף תיבות למלאות אותיות הא"ב. הוסיפו שם שבטי ישראל להעיד עליהן. לומר שלכך נכתבו באפוד בלי שם י"ה עליהן. כדי שיהיו נקראים שבטי ישראל. דהיינו כשמות שקרא להם אביהם:

איבראלת"ק דפליג עליה בהא. ולא בעי באבן ראשונה כתולדותם. דמשו"ה כתבו יהוסף שאינו שם שקרא לו אביו. לא אפשר למכתב שבטי ישראל. שאין נקראין כולן בשמות שנתן להם אביהם. וכדי להעיד על כשרותן. יחוייב לכתוב שבטי י"ה. לעדות על כולן. ותו עדות עדות קגמר. כתיב התם עדות ביהוסף. וכתיב שבטי יה עדות לישראל:

וכיוןדכתבינן יהוסף כת"ק דפסק הרמב"ם כוותיה כדאמרן. הכי נמי בשבטי יה דאתיא אליביה כדברירנא. דלדידיה לא אפשר לכתוב שבטי ישורן. וע"כ צ"ל שבטי יה. ושם יהוסף נמי הכי קדייק ולכן נמשך הרמב"ם ז"ל בזה אחר שיטתו בשמות האפוד. וס"ל דהא דאית' הכא בגמרא שבטי ישורן. אליבא דרחב"ג אתמר. ולית הילכתא כוותיה ודוק היטב. והם דברים מוטעמים מתוקים. מדבש ונופת צופים במעבה המדע יצוקים. בחונים ומצורפים:

**נמצאת כל האלפא ביתא שם.**בגמרא דייקינן והא לא כתיב בהו צד"י. ומשנינן אברהם יצחק ויעקב כתוב שם. והא לא כתיב בהו טי"ת:

ולכאורהאיכא לאתמוהי דמקשי מעיקר' מצד"י ואיפכא הו"ל לאקשויי מטי"ת ברישא. ותו מחי"ת נמי הו"ל למפרך מקמי אינך. וגם תשובת דבר זה נודע לנו מהזוהר. שפירש שם שלכך לא היו בשמות שבטים אותיות ח"ט. לפי שלא היה בהם חטא (ונ"ל דהיינו נמי חד טעמא לאותיות צ"ק. שגם הם אינם בשמות השבטים. וזה לפי שהחטאים הולכים לצוק ודוק):

ומשו"המתחלה לא ראה להקשות מחי"ת או טי"ת דהוי פשיטא ליה דאינם שם. כדי שלא ימצאו בו אותיות ח"ט. דמשו"ה לא היו באפוד כנז' בזוהר. אבל מאות צד"י פריך שפיר. דעל כרחך היתה שם. שהרי כתוב הצל תציל וכדפירש"י. א"כ הרי ראינו שישנה בחושן ודאי:

וכימשנינן אהא דאברהם יצחק ויעקב כתוב שם נמצא גם אות חי"ת ביניהם. ש"מ דטעמא דאותיות ח"ט ליתא באבני חושן. וכיון שהיו שם לפ"ז כל האותיות חוץ מטי"ת. השתא קשיא ודאי איך לא כתיב שם גם טי"ת. להשלים כל הא"ב וק"ל. מה שיש עוד לדקדק בגמרא זו תמצא בחי' בס"ד:

**ורוח הקודש. מודיעה לכהן איך יצרף האותיות עד שיבין.**יש לתמוה מה צורך להודעת רוח הקודש לצרף אותיות. מאחר שבולטות ונראין אליו האותיות כגון רדוף והצל תצל או עלה והצלח. הלא נער קטן יקראם וידע לצרפם ויבין משמעותן. ודקאמרינן בגמרא סיוע הוה מסייע בהדייהו. פרש"י שזכותו של כ"ג מסייע לכשתשרה עליו שכינה. ושיהיו בולטות. ולא שע"י זה יבין. דכשבולטות. אפילו מי שאין רוח הקודש שורה עליו יבינם:

וכןנראה מריהטא דשמעתא. מדאותבינן מברייתא דתניא כל כהן כו'. דאלמא דאין צריך לבליטת האותיות. ואם היו בולטות אין צורך לרה"ק. וכן פירש"י ז"ל. וא"כ צ"ע מנא ליה להרע"ב. גם הרמב"ם ז"ל שכתב במראה הנבוא' היו האותיות בולטות. נראה מלשונו שאפילו הבליטה לא היתה ניכרת לכל אדם חזו בו. כי לא נראו כן אלא לכהן ששורה עליו רוח הקודש. ובמראה נבואיי ראם בולטות. י"ל מניין לו דהא מוכח מקושיית הגמרא שהיה נס גשמי מושג לחוש:

וי"לדלשינויא דמשנינן סיועי מסייע שפיר מצינן לפרושי דכהן צריך לסיועת רה"ק. ועל פיה יבין הבליטה. והרמב"ם ברייתא הכין משמע ליה. דאל"ה שכינה שורה עליו ומדבר ברה"ק תרתי למה לי דתרווייהו חד מילתא נינהו. אלא לאו הכי פירושו. אע"ג דשכינה שורה עליו שהוא נביא. עוד צריך שידבר ברה"ק. כששואלין לפניו באו"ת. וכלומר שבאותה שעה צריך להשראת שכינה. ולא בזכותא לחוד תליא מילתא. לשיהיו האותיות בולטות ושיבין הוראתן. אלא דווקא ע"י מראה הנבואה. רואה ויודע איך יצרף. ומבין משמעותן של דברים והשואל אינו רואה כל מאומה אף אם יביט בחושן. וצריך עכ"פ שהכהן ישיב לו התשובה המבוקשת:

ושמאאפי' היה הנס חושי. לא היו מבינין אותו זולת הכ"ג ע"י רוח הקודש. כי האותיות הבולטות לא היו הן עצמן מורות תשוב' המבוקש. כי אם על הדרך החלוף והתמורה. כמו שתאמר בא"ת ב"ש או באלבם וזולתן. ואין קצה לתכונת התמורות הידועות בשמות. וכדרך שהיו כתובין התיבות מנא מנא תקל ופרסין כדאיתא בסנהדרין. אלא דלא משמע הכי מפירש"י. בהא דמקשי תלמודא והא לא כתיב בהו צד"י וכדפרישנא לעיל. ויש ליישב קצת ודוק: