וכלי שטף במגע אבל לא כלי חרס כדמסיק. משום שכלי חרס אינו מטמא מגבו. אבל הכניס ידו או ראשו לאוירו של כלי חרס. נ"ל שנטמא הכלי. דלא אימעיט אלא ממגע. דהיינו מגבו. אבל לא מטומאה הבאה לו מאוירו. שאינה באה לו מתורת מגע.

אבל לא במשא וכ"ש שאינו מטמא בהסט. אבל הסט הזב עצמו. לא מבעיא או"מ וכלי שטף. דמטמא. אלא אפילו כ"ח מטמא. ואפילו מוקפין צמיד פתיל (חוץ מפכים קטנים. שאינם באים לכלל מגע) ואצ"ל שמטמא הכל במשא.

עייןפיר"ש שהביא תוספתא (ומייתי לה נמי רע"ב) אין לך דבר שאין בו רוח חיים מטמא בהסט. שאין מטמא בהסט אלא דבר שיש בו רוח חיים.

בידועשאין בהמה ונכרי מיטמאין בשום טומאה. אם כן מה בא לומר בדבר שאין בו רו"ח ושיש בו. כאילו כל דבר שיש בו רו"ח מיטמא בהסט. והא לא שייכא בהו טומאה. חוץ מן האדם בלבד. וכדתנן לקמן מ"ג. ולמה הוסיף על לשון המשנה.

צ"לשבזה הלשון נכלל בהמה ונכרי. שהם אמצעיים בענין ההסט. שאם הטמא מסיט את הטהור. או הטהור את הטמא. ע"י דבר שיש בו רו"ח כל שהוא. נטמא הטהור. ושאין בו רו"ח. היינו כגון מטה וספסל. דבעינן מחגירין. וכן אילן וסוכה דרפ"ג. שאין מביאין טומאת הסט אלא בכחן יפה. משא"כ בבהמה דלא מפליג בין כחה יפה. לכחה רע. לעולם מביאה טומאת הסט.

טמאולקמן מפרש כיצד. ושאין כל הנישאין ע"ג הזב שוין. תי"ט. ולא אדע מה ראה לומר כן. הלא לפי הגרסא שלפנינו. בודאי כל הנישאים שוים בכך. שקודם שפרשו מטמאים שנים כו'. ולאחר שפרשו אינם מטמאים אלא אחד. אבל הוא הולך לשטתו. שמשנה הגרסא לקמן. ועמ"ש בסמוך.

הטהורר"ל הנדבך.

מטמא שנים כל זמן שהוא מכביד עליו. ומתורת הסט. וכשפרש. אינו אלא ראשון כעליונו של זב. שהוא מדף. לטמא טומאה קלה. מטמא אחד ופוסל אחד בלבד. ובזה הגרסא דבסמוך האוכלין כו' והמדף מטמאין שנים (שנתקשה בה תי"ט) נכונה. ולא משום דנעשה המדף אב הטומאה. וכן חו"מ אינן נעשין אב הטומאה לעולם. אלא בשעת חבורן בלבד. מחמת שמכבידים על הזב. הרי כל הנוגע בהם. ניסט מחמתו של זב. ונחשב כנוגע בו. ומיד אחר שפרשו. לא נשארה בהם רק טומאה קלה.

המשכב והמושב והמדף הטהורין.

כל הנושא והנישא ע"ג משכב טהור על גבי אתרווייהו קאי. ר"ל על הנושא ועל הנישא. ואינו לשון קצר. כאילו יאמר כל הנושא משכב. ונישא ע"ג משכב (כי אז העקר חסר. ואינו מובן בכח המלה. ולא משמעות לו בלשון. שהם שני הפכים. הנושא הוא למטה. והנישא הוא למעלה. ואיך יאמר בשניהם בשוה ע"ג) לכאורה הוא לישנא קטיעא מגומגם מאד. לא לשון ערומים. ושפתי חכמים ברור מללו. אבל תדע שיש מלות על גבי. משמשות הוראת מלות על ידי (והם כענין שמות נרדפים) כמ"ש שלהי חגיגה מגב לגב. ובגמרא בדו ע"ג גתו. ובספ"ק דעדיות טמא ע"ג ע"ה. הוא כמו ע"י ע"ה ממש. וכן הדבר כאן מבואר היטב.

הכניס ראשו לאויר התנור טהור. ע"ל רע"ב. דמחמת אדם לא מיטמא התנור. דכל המטמאים בגדים. אינם מטמאים אדם וכ"ח.

ואע"גדכך כתב הר"ש. אינו נ"ל דהתם הא דלא מטמא כ"ח. משום דכ"ח אינו מיטמא מגבו. והכא מתוכו מיירי. אלא נ"ל דהיינו טעמא דטהור התנור. משום דתוכו אמר רחמנא. ולא תוך תוכו. וזה תוך תוכו הוא (עיין חולין כה"א) שהטומאה אינה מונחת בתוכו של כ"ח. אלא תוך תוכו. וכיון שאין התנור מקבל טומאה מנבלת עוף עצמה. כ"ש שאינו מקבלה מן האדם שנטמא בה (ובזה לא נאמר. הז"א מטמאיך לא טמאוני כו'. כדתנן פ"ח דפרה מ"ג. התם גזרת הכתוב היא. והכא רחמנא מיעטיה) פשיטא לא עדיף גברא דאתי מחמתה דנבלת עוף. מהיא גופה.

לפ"זיכולני ליישב גרסת טהור וטהור כו'. בלי שום דוחק. אלא היא כפשטה וכמשמעה בחד פתרא. דהכניס ראשו בעודה בבית הבליעה קמיירי. טהור כל מה שבאויר התנור. לא חזינן ליה לתנור כדמלא טומאה. וטהור התנור. וכשר הדבר וישר.

חוץ מן האדם כתי"ט בשם הר"מ בפירושו. ואמנם אמרו חוץ מן האדם. ר"ל המת כו' והוקשה לו שהרי שורף פרה כו'. והבן זה. באמת פירושו זה לא כיפי [תלו] לה. ומ"ש בטעם שלא שנו כאן שורף כו'. אין לי לב להבין. וכי מה כח מגע יפה מעסק אחר. שהוא משא בודאי. הלא מגע קל בכל מקום. ומה נשתנה באלה להחמיר. ומה הורע כח משא אצל זאת. זה דבר בלתי מובן.

אלא שחמור ממנה בועל נדה כו' כתו' תימה כו' ושמא בסיפא דברייתא חשיב כו'.

אוליר"ל בסיפא דברייתא דר"ח מפרש לה.