**הסתכל בשלשה דברים.**יל"ד תסגי ליה בחד. ותו מאי צריך לפרושי להו. אטו כי קאמר מאין באת. לא ידענא מהיכן. וכן כולהו. ודקאמר תו למקום עפר כו' הו"ל לאשמועי' רבותא טפי. דאיהו גופיה עפר. כמ"ש כי עפר אתה. וכן הוא עצמו רמה ותולעה. כדקאמר בלדד. אף כי אנוש רמה ובן אדם תולעה. ונ"ל לפרש ודאי כולהו תלתא צריכי. דמאין באת. היא בושה וכלימה. ולאן אתה הולך חרדה ואימה. אמנם ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. היא בשורה טובה ונחמה. ואי תני קמייתא. הו"א אדרבה היא הנותנת. מפני שבא מטפה סרוחה לפיכך עלול הוא להתלכלך בחטאים ולהכשל בעבירות כמ"ש המלך החסיד הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי ונאמר ונהי כטמא כולנו וכבגד עדים כל צדקותינו. וכתיב הן במלאכיו ישים תהלה אף כי שוכני בתי חומר. על כן כמעט נמנע שלא יבוא לידי עברה. ואי תני מציעתא. ס"ד למימר א"ה פשיטא יהנה בעולמו בכל אופן שיוכל. אם בהיתר אם באסור. מה לו במצוה או בעבירה כיון שעתיד לילך למקום עפר כו'. (לשחת יקרא אבי אמי ואחותי לרמה. בדי שאול תרדנה יחד על עפר נחת. ואיה איפה תקותו. כי ימנע עצמו מכל שמחה. ולא ימלא תאותו בכל עת ועונה. בעוד כפתו רעננה. בהיות לאל ידו לתת חלק לשבע"ה ולשכרה את יום אקמה יין ונסבאה שכר הרוג בקר ושחוט צאן ועגלי מרבק העורכים לגד שולתן. לשחוק עושים לחם. בשיר ישתו יין ישמח חיים כי מאד ימותו ותפר האביונה. הלא טוב לשאת חלקו לשמוח בעמלי ותהי לו למנה. בטרם ירד לשכון חורי עפר וכפים לחבוק חיק רגבים להתעלס באהבים עם רמה ותולעה מכיריו ומיודעיו להתעדן על חדודי חדש לרפוד בשאול יצועיו. להענג בחלאת כרסו וצואת מעיו. שמה קלנה קפוז בחיקו תשכב ותנין על חלקת צוארי ירכב עכביש בנאי אומן בונה כעש ביתו בית נאמן. והיכלי עונג מתקו לו רגבי נחל כדבש ופכג. שממית בידיה תתפש לארוג לו בגדי חופש. ובתי הנפש. יאכל בדיו בכור מות יכיר בלהות צלמות. הנה הנם אוהביו רעיו. בהם כל געגועיו עמהם יתמיד כל שעשועיו. ואין דין וחשבון בשאול אשר הולך שמה. וכמ"ש המוכר עולם עומד בעולם עובר. הנני הולך למות. ולמה זה לי בחירה בטוב מיאוס ברע. ככל השאת היצר בפרט אם כבר נכשל בעבירה וכמש"ל בס"ד פ"ב מי"ג בד"ה וא"ת רשע בפ"ע:) להכי קתני. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון כו'. היא משיבת נפש שמחה ובטוחה. שלא תאמר אבד תוחלתה ונצחה. אלא תדע שהיא נגמלת כפי מעשיה שפועלת. הכל בדין ישר. מה טובו ומה יפיו של הצדיק המאושר. גם כי ילך בגי צלמות לא יירא רע. אף בשרו ישכון לבטח. לא תשלוט בו רמה ותולעה. לענין שאמרו בשבעה צדיקים ידועים. מלבד מ"ש גם בחכמי התלמוד. כמו ראבר"ש ורבי וראבי"א וזולתם הוא שרמז התנא ויבחר לשון ערומים. באמרו למקום עפר רמה כו'. ר"ל אבל אינו מחויב שישוב לעפר רק שעה א' קודם ת"ה. ולא מוכרח שיהא עצמו רמה ותולעה. כי אמנם בבחירתו יש בכחו להמציא גם לגוף תשועה. אם שלש אלה יעשה לו ויסתכל בהם ישכון עולם במנוחות שאננות וזאת המרגעה. ונראה להמליץ עוד בזה. כי אלה השלשה דברים מכוונים נגד שלשה הבאים לדין. עני עשיר ורשע. הנה העני אין מספיק לו זכרון יום הדין. כי העניות מעביר אותו ע"ד וע"ד קונו. רשע ג"כ אין פחד אלהים לנגד עיניו אמר נבל בלבו אין אלהים. משו"ה לא סגי ליה לתנא בודע לפני מי אתה עתיד ליתן דין. משום הני תרתי. גם יום המיתה. אינו מחריד לעני. כי הלא חייו אינן חיים אלא מיתה תדירה. ומחכה למות. כי טוב מחיי צער מתמיד. כל שכן שיצא מלבו מה שעבר מעבר השתן. מאי דהוי הוי. משום הכי לא סגי לתנא דידן בחדא ותרתי. מגו הנך תלתא דפורענותא. כנגד שלשה אלה בני נוח להם שיפשפשו במעשיהם ולא יאבדו בסכלותם. הנכך לעני שיאמר טרוד במזונותי הייתי. אומרים לו כלום עני היית יותר מעולל. כאשר היית בתחלת יצירתו בבטן אמך שבאת מטפה סרוחה. ר"ל סרוחה ממש. דלכי גביל מסרח (וא"צ לדחקם של המפרשים. אלא ודאי מוכרח להסריח תחלה. וכן ידוע בחכמה הטבעית שההעדר קודם להויה. והוא אחד מארבעת סבותיו. מ"ש בפר"ע שאחר גי' אינו זרע הראוי להזריע להיות נוצר ממנו ולד. ודאי כ"ה לפי שכבר נקלט בתוך שלשה הברור שבו שממנו נוצר. ע"י שסרח כבר. והשאר מיא בעלמא או זרע נפסד שלא קלט. ואחר שלשה נשחת לגמרי. ואינו ראוי לקליטה עוד אבל הנקלט. ע"י שהסריח מתחלה הוא בא שנברר ממנו הטוב והמוצלח והניח הפסולת. והוא שאז"ל זריתני וזרזתני זה דבר ברור) ועשאך הי"ת יש מאין והזמין לך מזונותיך ברווחה. בלי יגיעה וטירחא. על כן אין לך התנצלות מצד זה שאינו אלא מקוטן אמנה ומעוט הבטחה. רשע מהו אומר. טרוד ביצרי הייתי משיבין לו תשובה נצוחה. דע לאן אתה הולך אל עומק שוחה. אז יברח היצר מהר. עד"ש עה"פ רגזו ואל תחטאו וגו'. לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר אם נצחו מוטב. וא"ל יזכיר לו יום המיתה. שנא' ודומו סלה. שבזכרונה מיתת היצר בטוחה. מ"מ ל"א כאן כלשון הזה. משום דברשע עסקינן. דבחייו קרוי מת. ואינו חושש למיתת נפשו. פ"א למיתת גופו וכליון בשרו ושארו במקום אופל וצלמות. לזאת יחרד לבו מאד אך בשרו עליו יכאב האוכל למעדנים ולובש שני עם עדנים האמון עלי תולע יחבק אשפתות תאכלנו התולעת יכרה להם כרה מחלבו ודמו יאכלו וירוו ויעשו משתה ושמחה. אך העשיר המלא ששון ושמחה. וטרוד בממונו המניס כל יגון ואנחה. אין חרצובות למותם ולבם בריא אולם כרתו ברית את מות דיה לצרה בשעתה לא לאקדומי פורענותא בלא עתה היינו עזובה היינו שכוחה. כ"ש שלא ישים לבו אל העבר אין. בפרטות כי אין לו פנאי לחשוב בדברים הללו להתבטל מעסקיו. כי י"ל מלאכה גדולה ועבודה רבה בבית ובשדה והרצאת אגרותיו למקומות הרחוקות למדינחא ולמערבא ולהחזיק פנקסיו שלא יאבד חשבון ממונו כספו וזהבו עד קולבון. אומרים לו. מאחר שאתה בקי בחשבונות חכם ונבון. הלא תדע שהכל לפי החשבון. ואם מעותיך האובדים אינך מניח על קרן הצבי ותחזיק סופרים וספרים לכוון חשבונותיך בהם עאכ"ו בנכסים הקיימים לעולמי עולמים. שלא תנהוג בהם מנהג הפקר ותזכור שיהא חשבונך מכוון לפני בעה"ד והרבון. שאין לפניו שכחה ולא חשש טעות בפנקס הפתוח והכל נתוץ בערבון:

**דע.**לפי שהאריך לשון והפסיק הענין באמרו וא"א בא לידי עבירה הוצרך לחזור ולהשתמש במלת דע. הנרדפת למלת הסתכל. וכך נאה בלשון. דוק ותשכח. ומ"ש תי"ט משם מד"ש. אין בו טעם כלל. כי הלא בשני דברים הראשונים אין מקום לאמונה. אבל הם ודאי בראיה מוחשת. ואיך יגרור האחד המוזכר באחרונה. את השנים הנוסעים ראשונה. גם אין האמנה ידיעה בעצם (אם לא בדרך העברה והשאלה) וחלוקים הם בענינים בלי ספק. וגם הסתכלות אינה ראיה מוחשת גשמית. אלא הבנת הלב. כך הוא ענינה בכ"מ. אמנם ידיעה בכאן אינה אלא לשון זכרון. שלא תשכח ושלא יליזו ג"ד הללו מנגד עיני שכלו:

**מושב לצים.**עיין מד"ש בשם החסיד שנדחק בו קצת. ויתר על כן אמרו על הפסוק כי דבר ה' בזה. זה שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק. והיינו דוקא כשיושבים ואין להם עסק כלל לדבר בו. ועוסקים בדברים בטלים. אבל אין הכוונה על היושבים ומדברים בעניני העולם הצריכים. דא"כ לא שבקת חיי לכל בריה. זוהי מדת רשב"י ובנו כשיצאו פ"א מן המערה והחזירום אליהו שיצאה ב"ק ואמרה להחריב עולמי יצאתם:

**ועוסק בתורה.**כתי"ט שהיחיד אינו רגיל להוציא ד"ת מפיו. לא ידעתי מה ראה לומר כן הלא בפירוש אמרו חיים הם למוצאיהם בפה. וההוא תלמודא דהוה גריס בלחישה. בטשא ביה ברוריא. ודכוותה אשכחן טובא דאף היחידים גורסין ומשננין למודם בחתוך הלשון והדבור. אבל עם מה שכתבתי בס"ד בגמרא פ"ק דברכות. יתיישב לשון משנתנו בטוב טעם ודעת. לכן אעתיקנו הנה ואציגנו עמך. ז"ל שם (דו"א) על מ"ש תוס' ד"ה חד לא מכתבן מיליה בס' הזכרונות. כלומר עם אחרים. אבל בספר לבדו נכתבין. כדאמרו וכל מעשיך בספר נכתבים. כ"ש מדה טובה. עכ"ל. וכתבתי על זה. לא ידענא מאי נפקא מינה. ולי נראה. במעשה ודאי אין בין חד לתרי. פשיטא שהכל נכתב בספר. והיא זו ששנה רבי. אבל במחשבה ודבור. הוא דאיכא בין חד לתרי. דתרי מכתבן מילייהו דייקא היינו דבור. וכדכתיב נמי קרא. אז נדברו יראי ה' וגו' ויקשב ה' וישמע. ור"ל המחשבה הטובה בלבד. ג"כ נכתבת בספר הזכרונות. כדמפרש ואזיל. מאי ולחושבי שמו. שאפי' נאנס ולא משהה למצוה שחשב לעשותה כו'. וסמיך ארישיה דקרא דמיירי במחשבת דבור. ע"י שנועדים יחדו יראי ה'. ומדברים זה עם זה. האיך לעשות מצוה (וכן הוא בכולא תלמודא המחשבה היא דבור. כמו במחשב בעבודה. החושב לשלוח יד בפקדון ודכוותייהו) ואז אפי' נאנס אחד מהם ולא עשאה מעלין כו'. דמחשבה כי האי קרויה מעשה. ונכתב בספר. משא"כ בחד דלא מכתבן מיליה. פרוש דבריו שדבר וחשב לעשות מצוה. ולא הוציאה לפועל אפי' שהיה אנוס. דבורו ומחשבתו אינו נחשב להכתב בספר הזכרונות שאינו עשוי אלא למחשבה טובה דרבים. דנפיש זכותייהו (ולא סגי דלית בהו חד דמביאה לידי מעשה) הלכך הקב"ה מצרפה למעשה. והוא דבר נכון בודאי בישוב דברי הגמרא שם עמ"ש בס"ד עוד רפ"ב. ועל פי זה מה טוב ויפה מתפרש לשון משנתנו ג"כ שבשנים תפס לשון דברי תורה. ר"ל שאין עוסקין בתורה עצמה. אלא בדברים המביאים לידי קיומה. שהם קרוים דברים של תורה. ואע"פ שהם במדרגת מחשבה בלבד. שלא באו לידי מעשה. כנזכר. מ"מ כשר הדבר בעיני ה' להכתב בספר. כמו שאמרנו. משא"כ באחד אחז לו התנא לשון עוסק בתורה. כוונתו שצריך לעסוק בתורה ממש בעצם למודה. לשיקבע לו שכר קצוב ככתוב בספר. כי לא יספיקו לו דברים בעלמא. שלא עשי פרי בתורה ובמצוה. והוא שנשתמש ג"כ בלשון ועוסק. ולא אמר ולומד. כי העסק הוא בעמל וביגיעה. יותר מלמוד פשוט:

**כי נטל.**מה שכתב בפירוש המיוחס לרש"י. פ"א לשון סכך. היא הריסה גדולה וסתירה. בחומת לשון הקודש הבצורה. כי נטל הוא מהחסרים. ותטל שבארמי הוא לגזרת הכפולים: בתשלומו ותטלל. ופשטיה דקרא נ"ל מלשון נטל החול. ענין כובד משא. ואמר ישב בדד וידום נאלם. כרחל לפני גוזזיה. מפני שכבד עליו המשא. כי כבד פה וכבד לשון הוא. מרוב שיחו וכעסו עניו ומרודו והם הושיבוהו בדד הרחיקו ממנו אוהב ורע. או ירצה כי נטל. אף אם נטל והכביד עליו. ישתוק יסבול ויקבל מאהבה וידום. כי אז לא יזנח לעולם ה' ישוב ירחם. וממילא נשמע לענין המשנה. שהיושב דומם ויחיל לה'. יש לו שכר בעמלו ואחריתו יסגא:

**שלשה שאכלו עש"א.**עיין במפרשים שהביא תי"ט שנדחקו מאד בזה. ואנא אמינא דעדיפא מדכולהו בס"ד. לדידי היינו טעמא דנקט שלשה דוקא על פי דרך המפרשים דבבהמ"ז יוצאין י"ח. א"כ ביחיד. או בשנים שמברך כל א' לעצמו. לית לן בה. אבל בשלש'. דאחד מברך. והאחרים יוצאין על ידו. נמצא שהם לא אמרו ד"ת על השלחן. אע"פ ששומע כעונה לענין גוף הדין. אך לא לענין זה דבמילי דחסידות עסקינן וצריך אמירה ממש להוציא בשפתיו. והשתא לק"מ מ"ש תו"ט אטו ברשיעי עסקינן וטבא פלפלתא חדא. והשתא מתני' נמי דיקא דקושטא הכי הוא דבבה"מ יי"ח כשכל אחד מברך לעצמו. ובאמת שזה דבר מחויב ומוכרע מעצמו שאם ברכו בה"מ. אי אפשר לומר שאכלו ז"מ ח"ו כי המברך מתברך:

**והמפנה.**מ"ש תי"ט בשם ד"ח א"ל הבנה:

**ר' יעקב.**לענין מ"ש תי"ט דר"מ קדים לר"ש. עמ"ש בס"ד מ"ד פ"ק דשבועות:

**המהלך.**נ"ל ביחידי מיירי. ואמרינן ההולך בדרך ואין עמו לויה. יעסוק בתורה לוית חן לפיכך המהלך יחידי. דרכו להיות שונה. לכן כשמפסיק בה. מסתכן בעצמו. שכל הדרכים בחזקת סכנה. עם שהאמת בכל גוונא סכנה איכא:

**כל השוכח ד"א.**מ"ש מד"ש אפי' מחמת טרדתו להביא טרף לביתו כו'. הפליג והפריז על המדה. ולא שביק חיי לכל בריה. ומשנה שלמה שנינו אם אין קמח אין תורה ובפירוש אמרו יכול אפי' יושב ובטל ת"ל למען יברכך ה' בכל אשר תעשה. ולית הלכתא כרשב"י. אלא כר"יש דאמר הנהג בהן מנהג ד"א (ואף רשב"י גופיה הדר ביה. דאל"ה קשיא דידיה אדידיה איברא מתריצנא ליה בחי' פש"ה עמ"ש שם בס"ד. ותו רמי רשב"י ארשב"י דמכילתא פ' המן) ואמר ר"ז לרבנן במטותא מנייכו לא תיתו קמאי ביומו ניסן כו'. וכה"ג אשכחן טובא תנאי ואמוראי דעסקי בד"א נמי. ולא ניחא למדייהו למימר עלייהו דמתחייבי בנפשייהו. אי אתעקר להו מילתא מתלמודייהו אגב טרדייהו בד"א (מי לנו גדולים בתורה ובי"ח מר"ח ובניו. ששקולים כאבות העולם. ונפוק לקרייתא ואתעקור להו תלמודייהו. מחמת טרדתם להביא טרף לביתם ועמש"ל פ"ב מ"ה) ח"ו. שרי ליה מריה לבעל מד"ש. ותמה אני אם קיימה בעצמו. ואע"פ שאמרו הלל מחייב את העניים. מ"מ אין העני המחזר אחר פרנסתו. מתחייב בנפשו חלילה. לא נתכוונו רז"ל לומר אלא שאין העני רשאי לפטור עצמו לגמרי מעסק התורה בטענת עניותו. כי על כן נפסק בש"ע (י"ד סרמ"ו) שכל אדם מישראל חייב לקבוע עתים לתורה. בין עני בין בעל יסורין איש לא נעדר. אבל לא באו לחייב את העניים לשקוד על הלמוד מבלי בקשת הטרף כדי שלא ישכחו דבר ממשנתן ויתחייבו בנפשם. מי לחשך לומר כן. ויותר ממה שירויחו יפסידו באופן זה. כי דקדוקי עניות מעבירין את האדם ע"ד ועד"ק. ורב"א דמשתעי אליהו בהדיה שכח הרבה ממשנתו בסבת העניות כמ"ש בארבע לא מצינא כו'. ורשב"י גופיה אמר אפי' לא קרא אדם אלא ק"ש שו"ע קיים מקרא דלא ימוש. [ובענין זה מה נמלצו לחכי דברי רבב"ח במאמרו המופלא ז"ל א"ל ההוא טייעא תא ואחוי לך היכא דנשקי ארעא ורקיעא אהדדי. אזלי וחזאי דעביד כוי וכוי. שקלתיה לסלתאי אנחיתיה בכוותא דרקיעא אדמצלינא בעיתיה ולא אשכחיתיה. אמינא ליה איכא גנבי הכא. אמר לי האי גלגלא דרקיעא הוא דהדר. נטר עד למחר היא ומשכחת ליה. יראה לי דקאי אדסמיך לעיל מבלועי דקרח. דאמרי משה ותורתו אמת. ובמדבר היתה תורת אמת ודאי (שהלומדה אינה מצפה לתשלום שכר מב"א) ולהכי אמרינן לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן. כי ע"י שלא היו סומכין על ב"א ולא טרורים במזונותם. כל למודם היה תורת אמת ולשמה. היינו דקאמר קרא חסד ואמת נפגשו כדאמרינן פלי"ע ותורת חסד ע"ל. וכי יש תורה שאינה של חסד. אלא זו תורה לשמה. ע"י כך צדק ושלום נשקו. ר"ל עד"ה ברך בניך בקרבך (ר"ל כמו וכל בניך למודי ה' (והיינו לשמה) אז ורב שלום בניך. כן יאמר נא) מעתה השם גבילך שלום חלב חטים ישביעך. שע"י למוד תורה לשמה מתרבה השפע והברכה משתלת במזונות. וזה"ש אמת מארץ תצמח. אז גם השם יתן הטוב וגו'. מתוך הערה זו הסכים רבב"ח לעזוב כל עסקי עולם עובר ושם אל לבו אשר לא יתגאל בלחם כזבים להשיג מחיתו ע"י מו"מ ואומנות או שאר עסקים למען היות לו פת בסלו. אלא הניח כל אומנות שבעולם ולא בקש ללמוד אלא תורה כו' כמ"ש ר"נ שלהי קדושין. ופרק ממנו עול ד"א לגמרי. גם לא זכר אפי' להתפלל על מזונו (כמי שתורתו אומנותו דפטור מן התפלה) ולא עסק אלא בתורה. בה שטח לבו שתזמין לו פרנסתו כל ימי חלדו. כי ימטיר לו הי"ת לחם מ"ה כמו בדור המדבר. דכתיב בהו. דלתי שמים פתח. ואמרינן בבתרא דיומא כמה ארובות יש בדלת ארבע. היינו דקאמר דעביד כו' וכו'. כי הנה ה' עושה ארובות בשמים. לעוסקים בתורת אמת. אנחתיה לסלתאי סל הלחם ועזבתיו בכוותא דרקיעא בחשבי כי משם יספיקו לו בלי שום טורח. אדמצלינא אין הפירוש בתוך שהייתי מתפלל. אלא כך משמעו עד שהתפללתי. ר"ל קודם שהתפללתי על המזון והפרנסה הייתי מצפה לבוא הטרף אל פי בקשתיו ולא מצאתיו. אמר איכא גנבי הכא. משום דאמרינן פב"מ בעון גזל הגובאי עולה והרעב הווה כו'. סבור שמא על ידיהם נמנע השובע. א"ל לאו גלגלא הוא דהדר. כמ"ש פ' שואל עה"פ בגלל הדבר הזה תדר"י לעולם יבקש אדם רחמים שלא יבוא לידי מדה זו כו' שנא' בגלל גלגל הוא שחוזר בעולם. ולפיכך עכ"פ צריך לבקשת רחמים על ספוק המזון. וכמ"ש מ"מ לא ירד מן לישראל פ"א בשנה כו' נמצאו כל ישראל מכוונין את לבם לאביהם שבשמים. מלה"ד לבן מלך שקצב לו אביו פרנסתו כל יום. כדי שיקבל פני אביו כל יום. ואמרו הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים. הלכך לא סגי בלא"ה. לעורר רחמים בתפלה שיצליחו עסקיו. ושתחיל הברבה בהם. הרי אלי תפיחי זהב. השכל במשכיות כסף הדעת משובצים במלואותם. ויבושו הפתאים המלגלגים על האגדות המופלאות במלותם. ושתו הלצים לעג כמים שלא ירדו לסוף דעת קדושים בינה להבין דברי חכמים וחידותם:] וארז"ל לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן ומצינו בתלמוד כמה מעשים בחכמים גדולים שבאו לידי שכחה ושגגת תלמוד מחמת הדוחק וטרדת הפרנסה. ויש שאמר בהתנצלות לבא בכיסא תליא. אמנם הכתוב השלך על ה' יהבך גו'. אינו מתנגד לכל זה. שאינו שולל אלא ממון שאינו של יושר בעושק ובצע רע ושלל. שמשליך משאו על ב"ו ונותן עיניו במה שאינו שלו והבוטח באדם ומסיר בטחונו מן ה' בעל הסבות ית' אבל האמת יורה דרכו. שגם הטריד בהשגת פרנסתו המוכרח' והננדבת מאד אנוס הוי. ורחמנא פטריה. וכן הדבר במי שאינו יכול לחזור על תלמודו. בסבת יסורין ותשות כח וזקנה לא נגרע מערכו וכמ"ש הזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אנסו וה"ה בכלל שתקפה עליו משנתו. ואין להניא לב ב"א מעבור אל גבול הלמוד. מדאגתה כחה האנוסית. ועמ"ש בס"ד מי"ז:

**ר"ח בן דוסא.**חשב הרב בעל כפתור ופרח (פמ"ד) שר' חנינא זה הוא בנו של ר"ד בן הרכינס. וכמדומה טעות הוא בידו. כי רחב"ד כבר היה נודע לאיש מסוים בחסידותו והפלגת פליאות מעשיו בימי ריב"ז. כנראה שילהי פא"ע. ובריש מדרש חזית נראה שהיה בזמן הבית. ורדב"ה היה בימי תלמידי ריב"ז כדאי' ספ"ק דיבמות. והוא אז עשיר גדול מאד. ור"ח כל ימיו עני מופלג. שהיה די לו בקב חרובין מע"ש לע"ש (ולמה נצטער כל כך עד שהוצרך לבקש רחמים שיעשו לו נס. דליתבו ליה מידי. ועשו לו נס גדול יותר מאד. יהבו ליה משמיא פתורא דדהבא. ולבסוף אהדרה. למה ליה כולי האי. והו"ל לאתהנויי מעותרא דאבוה מידי. ולא לגלגל עצמו בצער גדול. ולמטרח קמי אבוה דבשמיא. משו"ה לא דמי לדרפב"י שלא נהנה מסעודת אביו מיום שעמד על דעתו. שלא היה דחקו כל כך עצום. שהרי לא הוצרך לבקש שיעשו לו נס בהשגת מזונותיו. שמא היה יודע מלאכה ובקי באומנות. דכפנא אבבא אומנא לא חליף (סנהדרין כט, א). וגם אולי לא היה אביו עשיר כל כך ואפשר היה דחוק במזונותיו וטורח ויגע מאד לפרנסתו. לכן בדין היה שלא יטיל משאו עליו ממדת חסידות על כל פנים) וגם מסדר משנה זו מוכרח לומר כן. מאחר שהקדים דברי ר"ח. לדברי ר"ד הסמוכים. ואע"פ שכבר הפסיק שלשלת הסדר. בקודמים שנזכרו בפרק ה'. מכל מקום היה מהראוי להקדים דברי האב לדברי הבן. מה גם בהיותם שייכים יותר לבבא הקודמת וק"ל:

**כל שיראת חטאו קודמת.**כ' רע"ב במחשבתו. ובהכי מתרץ דל"פ אדהלל כו' תי"ט. לא ידענא מאי קשיא ליה. בור מאן דכר שמיה. אטו בשופטני עסקינן הכא במאי עסקינן בתלמיד שלומד כדי להיות חכם. ועדיין לא נתחכם. וק"ל:

**שיראת חטאו.**מ"ש ד"ח דהול"ל כל שיראתו מהחטא כו'. לאו דוקא הוא לגמרי. דאי תני הכי. הוה אמינא שירא מחטא חברו. להכי נקט לישנא דיראת חטאו. דדייק טפי שירא אחטא של עצמו. ותו בלא"ה נמי אינו דקדוק של כלום. כי וי"ו הכינוי דחטאו נופל גם על יראת. ששתי מלות הדבוקות נחשבות לאחת. והכינוי מוסב על שתיהן כאחת. וכך נאה בלשון לקצר. גם לשון י"ח לישנא קלילא הוא טפי:

**כל שמעשיו מרובין.**השאלה שנזכרה בד"ח. כי נמצאו חכמים באומות שחכמתם מרובה ממעשיהם ומתקיימת. נראה ודאי כי לא מחכמה שאלוה השואלים. וא"צ לדחקו של תי"ט. שאין בו טעם כל עיקר (עם אריכותו הכבד. ולא ימנע מחלוקה. אם הקבלה כמעשה וכמו שנחשבה באמת כמ"ש פ"ק דברכות וספ"ק דקידושין מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה. א"כ הדר קושיא לדוכתה הול"ל כל שמעשיו קודמין. ואם אינה נחשבת מעשה. איך יתכן לומר שמעשיו מרובין. הלא בפועל אין כאן מעשים. אלא מחשבה שאין לה דין מעשים. והיה צריך שיאמר שמעשיו מרובין במחשבתו. הא ודאי אין כל הרחבת לשונו בכאן. אלא דברי הבאי במ"כ ומאריך טירחא במילי בכדי) ואמנם דבר ה' אמת בפי רבו בד"ח. במ"ש דהכא בחכמת התורה איירי. ובודאי לא נתכוון התנא לחכמת הטבע או הלמודית והמלאכותית כי אינן חכמות עצמיות. רק על דרך השאלה הן נקראין חכמות (בהיותן כלים ומשרתים לחכמה עצמית אמיתית. היא האלהית. כי חכמת מה להן) אבל החכמה האמיתית. היא המצלחת והמאשרת ומחיה בעליה בזה ובבא. אשר אין בה דופי. והיא המעשרת אנשיה בדעות ובמדות ישרות. וזוכים על ידיה לכל טוב הקנינים הגופנים והרוחנים את הכל נמצא באוצרה הטוב. מלא ברכת ה'. היא ודאי החכמה השלימה. הנקראת סתם חכמה בעצם וראשונה. בה יקרא האדם חכם ונבון ומשכיל באמת. אשר לא יכזב. וכמש"ה ראשית חכמה יראת ה'. יראת ה' ראשית דעת. וכתיב ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה. וכן שנה התנא אם אין יראה. אין חכמה. גם בעלי המחקר אשר זכו להתעטר בכתר חכמת המוסר ומעלות המדות ההגונות. והפרישה מן המגונות. מתוך מעשים הגונים נתקיימה בידם. אף חכמתם עמדה להם על ידי שהשיגו יראת שמים והכירו שיש מנהיג לבירה מושל עולם השי"ת ב"ה. לולי זאת ודאי לא דבקו בה (ואמר הפלוסוף בפ"ט מששי למדות. א"א היות נבון מבלי טוב המדות. וא"א להיות בעל מדות טובות אם אינו נבון. הוא דבר חז"ל אם אין יראה כו' ואין בור ירא חטא) אמנם אשר אין להם חלק ונחלה בחכמה האמיתית. והמה חכמים בידיעות האנושיות בלבד. הם אומנים נבונים יקראו בשמם (ואוילים מחודדים קראם החוקר היווני הנ"ל שם) בעל מלאכה פועלים משכילים יחשבו. כחרש ונגר ובעלי חנות וסוחרי ארץ. העושים מלאכתן בחכמת החשבון. והציור והערך ומדה ומשקל ובכלל כל המלאכות. ועל כרחך אתה אומר שאין כל אלה חכמות עצמיות שהרי אפי' הלסטים והרוצחים וכן המנאפים וכל הכתות הרעות ב"א הדומין לבהמות. בקיאין באלה. וגם מעשי שקוציהם ותועבותיהם נעשים בחכמה המדומה בעקבה ובמרמה. וכן נקראין כל בעלי התחבולות הרעות והמאוסות לכל בן דעת. חכמים ע"ד העברה (כמעשה קוף המתדמה ג"כ חכם) וביחוד אצל אנשיהם. הלבעבור זה יהיו נחשבים חכמים אמתיים. אחר שהשם אלוה חכמה ולא חלק להם בבינה ולא זכרון בשכל האלהי:

**כל שרוח הבריות נוחה הימנו.**וא"ת הא בהדיא אמרינן בבתרא דכתובות. האי צ"מ דמרחמו ליה בני מתיה. לאו משום דמעלי. אלא משום דלא מונח להו במילי דשמיא. והכי נמי איפכא. אשכחן רבה דסנו ליה כולהו פומבדיתא. כדאיתא שילהי פ' שואל. ודכוותיה טובא. וי"ל הכי פירושא כל שרוח הבריות כולן שוין לטובה באהבתם אותו. ואת אות ומופת ברור. שהוא אהוב לשמים כמו כן (עיין בעלית יחוד המעשה. שכיוונתי לדעת בח"ה בזה בס"ד) ואם אין הכל אוהביו. ולא הכל שונאיו. זוהי מדת אדם בינוני. ואפשר שהוא טוב וישר בעיני ה'. או להפך. וכן הדבר בקצה האחד. שאם כל אדם שונא אותו. ורוח הבריות כולן אינה נוחה הימנו. בידוע שאין רוח המקום נוחה ממנו. אע"פ שנראה ככשר ופושט טלפיו. ונזם זהב באפיו. שאל"כ לא ימלט מהיות לו קצת אוהבים ג"כ. וההוא צ"מ דמרחמו ליה ב"מ. ה"ק אביי. דאינה הוכחה על כשרותו מה שבני מקומו אוהבים אותו. כי עדיין צריך לבדוק אחריו. אם הוא נאהב כמו כן משאר בני אדם. ואם לאו. יש לחוש שאיננה אהבה עצמית ואמיתית. אלא יש לתלותה בדבר מניעת התוכחה. עם שאין זה בהחלט. ורבה ג"כ לא היה שנוי אלא מבני פומבדיתא. לסבה שהיה מוכיחם ולא היה מחניפם. ואולם שאר כל אדם וכ"ש תלמידיו. היו אוהבים אותו כנפשם. וכמו שאמר מסתיין את ורבה בר חנן (ואע"פ שהי"ל תלמידים רבים כמ"ש דקמבטל תריסר אלפי גברא כו'. הם היו ממ"א. והיה לומד עמהם בשדות לעתים ידועות בשנה. אח"כ נפרדים ממנו. ושמא לא יהיו מצוים עמו בעת פטירתו) וזה שלא כדברי במד"ש. דאזיל בתר רובא. מדלא קתני רוח כל הבריות. והא לאו מילתא. דסתמא נמי כולא משמע (גם מ"ש מן הכתוב ואת רוחי וגו'. אין בו טעם) ואפ"ה לק"מ ממרדכי. כדאמרינן דתנא דידן לא קאתי אלא לאשמועינן סימן מובהק ומוחלט. ובשקול. או במוכרע מפני הרוב לא קמיירי. דאיכא למימר הכי. ואיכא למימר הכי. מאן מפיס. אז אין הדבר מסור אלא לאל דעות ה' ולו נתכנו עלילות מצעדי גבר. ועיין פ"י מעלית האהבה. כתבתי ד"א נכון ונאה:

**שינה של שחרית.**שישן עד שתעבור עונת ק"ש כפרע"ב. אבל אם אינו עובר זמן ק"ש. משובחת כאצטמא לפרזלא כדי שיהא בריא לעבודת ה'. ומי שיכול לעשות כדוד המע"ה. שיהא הוא מעיר השחר הרי זה משובח בודאי. אם איש בריא הוא. ועמ"ש בס"ד במו"ק טא"ח ס"א לענין קימת מצות:

**ויין של צהרים.**לא אבין מ"ש ד"ח. כי בשחרית האדם עצל. מה רצה בכך. אדרבה א"כ הי"ל למשוך ביין בשרו העצל ועצב מן השינה. כדי לשמחו. גם מ"ש בצהרים האדם בכחו ביותר. אין בו בנ"ט שיהא שמח ביין ושוגה בו מחמת כן. ואמנם אין האדם חזק בכחו כמו בבוקר שנעשה בריה חדשה אחר ששקט ונח זמן מסוים מעצבו ומרגזו ומעמל נפשו ולכן א"צ רק לטעימה בעלמא (וכן בעלי הטבע קורין אותה שעה של שחר שעה של זהב. לפי שהאדם בה שמח וטוב לב ומענה רך מצוי בפיו אז) אבל בנוהג שבעולם דבר התנא כי צהרים הוא זמן סעודה. לפי שכבר נתייגעו החושים וצריך למלאות החסר בהתכה להשלים כחו הנחסר ולשמח נפשו מעצבונה ולקבוע סעודתו לאכול לשבעה. ולשתות לרויה. אז רגיל להמשך אחר היין. לכן הוצרך להזהיר מן השכרות. זה פשוט. ואמנם לא הזהיר משינת בצהרים. כי רובה קשה. ולפ"ד הרופאים אינה יפה כלל לגוף הבריא. כמ"ש הר"מ בהל' דעות (עיין נוה חכם חא ב') מ"מ הכל לפי מה שהוא אדם בטבעו ומזגו כחו ובריאותו יש בני אדם שאי אפשר להם בלתה. וכתוב באיש בושת והוא שוכב משכב הצהרים וקרי ליה דוד איש צדיק. ואביי הוה ניים כמבי כובי עד אקרא דתולבנקי. והטור א"ח (סרל"א) מביאו להיתר:

והמלביןכ' רע"ב המתבייש פניו מאדימות תחלה. בזה י"ל מ"ש החוקר היווני בהפך (בסמ"ד) כמ"ש בס' כפתור ופרח (פ"כ) כמדומה שלכך נתכוון רע"ב באורך לשונו זה. אבל ביאור הענין הוא. שמפני היות הבושת הפעלות מחמת דבר הנוגע לכבוד. שהוא דבר מבחוץ לכן מתנועע הרוח והדם שהוא הנפש אל חיצוני הגוף. כדי לבקש דרך ואופן להמלט מהדופי. והפגם. או להנקם בתוכחה וסבה והכזבה למביא הדבה. כגבור יצא כאיש מלחמה. לעשות נקמה באף ובחמה. שפניו מתלהבות ומתאדמות מאד. על כן תחלת הבושת הוא כענין קצף וחרי אף ממש. אין ביניהם רק ערך חוזק החימה. שהבושת הוא מדרגה קטנה ממנה ובא בנחת תחלתו רך וסופו קשה כמות ושצף קצף לפי ערך הבוז והכלימה. תסבב פני המלחמה להשמיד ולהחרים בחימה. אך בהעדר הטענה ובאפס יד סבות ההמלטה. וכי יראה עצמו נלכד בכח הבזיון והבושה. ונגעה חר"ף עד הנפש. ימות לבו בקרבו. ויכנס הרוח החיוני ודם הנפש אל הלב למקורו ומשכנו בעצם וראשונה. למען הציל לו מרעתו. כאשר יעשה בפחד ומורא. שיכנס בעומק הלב. לברוח מפני הסכנה המצויה ולשמור שורש חייו בלבד. אחר שלא יוכל לנצח את האויב ומתקומם. לא ישגיח כי אם לשמירת עצמו. לכן אז יאסף לפני מי חדרי חללי מבצר האבר הראשיי להשגב בתוכו. ונשארו חיצוני הקלסתר פנים משוללים מן הדם והרוח. כי נסגרו לבוא בחדרים פנימיים על כן הפנים מתכרכמים ומתלבנים. מ"ש תי"ט על מד"ש מבראשית נמי מאמר. לא אדע מה בקש להוסיף בכך. והוא שפת יתר כנטול דמי. והמגלה (הביא תי"ט בשם רש"י מה שהוא גמרא ערוכה פ' חלק) עמ"ש בס"ד מ"ט פ"ד דמגילה:

**הוי קל.**נ"ל שלא עמדה במישור רגל המפרשים. בהבנת אמיתת הוראת לשון משנה זאת. כי הראש כמשמעו. הוא המלך או המושל והשליט במדינה (אף אם מצינו פעם בלשון מקרא סמך לפי' רע"ב. ככתוב זקן ונשוא פנים. הוא הראש) כמוהו. על זה הזכיר שיהא אדם נקל בעיניו לעמוד לפניו. לשרתו לשמור מצותיו ומשפטיו וגזרתיו. ואל יקל ראש נגדו (הוא שאמר החכם אל תתהדר לפני מלך) ולא ירים ידו ורגלו בלעדו. באשר דבר מלך שלטון הוקם על. להנהגת העם ושמירת הקבוץ המדיני וסדריו. מאת ה' היתה לו. וכבר הוכרז בשמים ממעל ולכן מתעברו חוטא נפשו. וכן הזהיר החכם ירא את ה' בני ומלך. כי מלכותא דארעא. כעין מלכותא דרקיעא. אח"כ אמר עוד. והוי נוח כו'. ר"ל כי אף לעבד. המושל תהא נוח רצוי ומקובל. כי עבד מלך. מלך. עם היותו במדרגה קטנת השררה. ולפיכך אינך צריך להיות כפוף לפניו כל כך. מ"מ תראה כמו כן להתרצות אליו למצוא חן בעיניו אחר שהוא מעבדי המלך ופקידיו. ומלת תשחורת. ענין שררה קטנה. בלשון משנה וארמית. כמו הדבק לשחוור וישתחוו לך ממטיליה ולחמריה לשחוור. ומזה מה שתרגם אונקלוס. לא חמור אחד מהם נשאתי. שחרית. ובעצם וראשונה מורה על גזבר הממונה לגבות מנת המלך. גם היא קרויה תשחורת בלשון חז"ל. מן התשחורת והזימיות. ונ"ל שגם מזה הוא לשון שחרור. בעבד שעשאו רבו בן חורין. אלא שהוא כפול למ"ד הפעל:

**והוי מקבל את כל האדם בשמחה.**אחר שהזהירו על המלך שיעמוד לפניו באימה ובהכנעה בכובד ראש. ולתת חלקו ברצון טוב לעבדיו ולפקידיו. ולהתנהג עמהם בנחת רוח. וביראה מפני כבוד המלכות. אחר כך חזר לצוות ולהזהיר עוד על הקבלת שאר כל אדם בשמחה ופנים מאירות. כי גדול המלבין פנים לחברו. ממשקהו חלב:

**ר"ע אומר שחוק כו'.**הוא שב על דברי ר"י שלפניו. לומר לך אע"פ שהשמחה להקבלת פני חבר מותרת וטובה. וכן מנהג הקלות נגד הראש. דבר רצוי הוא. אך השמר מן השחוק כי הוא מתועב לשחוק אמרתי מהולל. טוב כעס משחוק הכסיל. וכן קלות ראש הוא דבר מגונה. מטעם שזכר התנא עצמו. ובזה מיושב דקדוקו של תי"ט:

**מסורת כו'.**מ"ש תו' מזידין. והעתיק הר"מ אנוסים. לא פליגן אהדדי. ויפה כוון הר"מ. והיינו אנוסים היינו מזידים תרווייהו בידיעה וכוונה. ואפריון נמטייה לר"מ ז"ל דנימוקו עמו לפרושי הכי. דבודאי ליכא לאוקמה במזידין לעבור על ד"ת. אטו ברשיעי עסקינן. פשיטא אין במעשיהם כלום. לשום דבר בעולם. וביחוד בעיבור שנים וחדשים אפי' כהוגן. אין במנינן ממש. כדאמרינן בהדיא (פז"ב) קשר רשעים אינו מן המנין. אלא על כרחך הנהו מזידין לא דמו למזידין דעלמא. אלא הכא במזידין בידיעה תחלה. שעושין שלא כסדר הראוי. וקובעים החודש שלא בזמנו. לסבה וטעם והכרח או אונס הידוע להם שחייבם להסכים על כך. לא שהדין כך אלא שהשעה צריכה לכך. קמיירי:

**סיג לחכמה שתיקה.**הורה בזה. כי זה הסיג משונה מהקודמים. שהם על ידי מעשה וטורח גדול. וזה מתקיים בלי עמל ויגיעה. ואינו צריך לשום מעשה אלא שתיקה גרידא:

**חביב אדם.**בתי"ט האריך פה הרחיב לשון במשנה זו. כל דברים אנו שומעים. ותמונה אין אנו רואים ממש בכל עתרת והפצרת רבוי דבריו להטות כוונת התנא לרצונו. ואין מהצורך להטריח בתשובה עליו. כי ההפצרה הגדולה מעידה על הלחץ זה הדחק שנלחץ בפירושו אל קיר ההבנה. הרחק מאד מן המכוון. וכמעט ברוב דבריו לא יחדל חטא הסתירה מניה וביה. ונקל למבין להשיגו. בשגם אין בו כל כך נפקותא. ולא אתנגד בכח למי שיקבל פירושו בסבר פנים יפות. אולם לא אחשך פי להגיד האמת בהבנתה על דעתי. והוא שהבבא הראשונה ודאי אינה מדברת מישראל ביחוד. גם לא על או"ה בפרט היתה כוונת האומר. אבל על אדה"ר הוא המכוון בעצם. אף אם הכתוב נאמר בבני נח. גם לאדם נודעה לו חבה זו מקדם. שנתפרשה אח"כ לב"נ להזהירם עוד מש"ד. להיותם כולם בני אדם יציר כפיו של אלהים. העשוי בצלמו. ומה שלא זכר שם אלהים זהו רק קצור הנאות בלשון. לאשר עתיד להזכירו מיד בלשון הכתוב. ולמה זה יכפול הזכרת השם בחנם וזהו ההבדל המיוחד שבין בבא ראשונה לשניה. שהיא מגעת לישראל בלבד. ובכן נתקיימו גם דברי תי"ט במקצת. וכך היה נוח לומר בלי שום דוחק ואריכות בלתי צריך:

**חבה יתרה הראה הקב"ה לאדם שהודיעו כו'.**הוא שאמרו חכמים. הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו. והפירוש השני שזכר הרע"ב. דבר אחד הוא עם הראשון. כי לכן חביב המודיע לחברו הטובה שעשה עמו מפני שבזה מראה אהבתו גלויה והיא טובה ואהבה מסותרת. ואי לאו הכי מאי נפקא מינה:

**כלי חמדה.**גם כאן לא נאוה לנדיב בתי"ט שפת יתר בויתורו על הלשונות בהארכה והרחבה בלתי חביבה. הן הנה היו סבה לשכחה רבה. כי באמרו והטוב שייך בדברים הגשמיים מחמת שמצא פעם טוב למאכל שאינו אלא דרך השאלה פרטית בדרך מקרה. נעלם ממנו מקרא מלא. מטוב כולל ועצמי הקודם בתורה ובחשיבות. הוא שאמר הכתוב וירא אלהים את האור כי טוב. וכן נאמר בכל הבריאה בכללה עליונים ותחתונים. ומה לנו יותר והקב"ה קרוי טוב בהרבה מקומות. ואין שייכות לדברים גשמיים אליו ית'. ומש"ע תי"ט בחמדה. שהיא יותר קרובה אל הדברים השכליים. שכח פסוק בעשרת הדברות. לא תחמוד וגו'. שאינו מדבר אלא בדברים חומריים בעצם וראשונה. ואין מביאין ראיה משמות ופעולות המושאלות במקומות פרטיים. לשמושם העצמי והנחתם הראשונה:

**הכל צפוי כו'.**מאד האריך מענית תי"ט בטירחא גדולה כדי להציל דברי הרי"ו מהשגת הר"א. ובאמת דברי התנצלותו רחוקים מן הענין. כי מה טיבה של משנת אין דורשין לכאן. א"כ בכל המניעות והאזהרות נאמר כן. ולמה הוקשה לו יותר בזאת ומדוע בחר בה. לא אוכל להבין זה. ואמנם על זאת וכזאת לא תמה שום אדם מעולם. כי ההכרח חייב להודיע לבני אדם הטוב והרע. וזוהי כל התורה. וכמש"ה ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב.. את המות ואת הרע. ואף אם יצמח מהודעה זו איזה נזק למוכנים אל הרע. שעל כיוצא בזו אמר הכתוב כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם וגו'. וכן אמר ריב"ז (כלים פי"ז) והשגת הר"א היא על השאלה הבלתי מועילה והחקירה בספיקות אשר לא תוסיף תת כחה בהתרתן. ואם באמת אולי אינה מנועה. כמו שיראה ממה ששתקו חכמים. ולא זכרו חז"ל שאסורה גם היא. מ"מ לא נמלט הר"מ מתלונה לפ"ד הר"א. שלא נהג מנהג אנשים חכמים. שאינם מתחילים בדבר שלא ידעו השלמתו. והרי הוא קרוב להפסד ורחוק משכר אחר שלא יוכל למצוא רפואת תעלה למחלת הספק. ולא יגהה ממנו מזור למכת הקושיא [ובעיקר הדבר שנתקשו בו אבות העולם מענין הידיעה והבחירה. איך קורא אני אליהם יעמדו יחדו. נפלאתי איך לא שתו לבם. הלא ככה הוא דבר הבחירה והגזרה. בפי הקדמונים היתה שומה שאם הגזרה אמת. החריצות שקר. וכל בני העול' יחד קיימו וקבלו גזירת משפט הכוכבים. א"נ יכול ישב אדם ובטל. לא יעסוק בדרך ארץ. לא יזרע לא יטע. לא יבנה לא ימכור ולא יקנה. לא יאכל ולא ישתה. לא ילבש ויכסה. ולא יבקש לו מסתור ומחסה. לא ישתדל כלל במלאכה. לא יפעל ולא יעשה. ויאמר אם נגזר עליו לחיות. בהכרח יחיה. לא ימנעהו דבר ואשר עתיד להיות ככה יהיה. וכבר אמר שלמה בחכמתו מחורש עצל לא יחרוש שומר רוח לא יזרע. וכדומה לזה הרבה ואמר ג"כ יד חרוצים תעשיר. אף הוא אמר מחשבות חרוץ אך למותר. וכיצד יתקיימו שני דברי' הללו. גם הפלוסופי' המאמינים בהוראת משפטי הכוכבים בחיוב החלטי. אינם רוצים לבטל עסקי בני אדם והשתדלותם ומגנים עצלותם ומשבחים. חריצותם ומעוררים אותם על זריזותם. ועמ"ש בס"ד בלח"ש ספ"ק דקדושין (יעוין בית העצל מעמד יום ראשון בית אל) ואין כאן המקום להאריך יותר בזה. על כל פנים בדרך שיתקיימו בידינו הבחירה והגזרה. אף אם אזלת יד החקירה. ככה יקוימו הידיעה והבחירה בלי סתירה:] גם מש"ע תי"ט מב"ר בהריגת קין להבל. אין לו מקום בדרושנו הלז כלל. כי אין כוונת המ"ר לבטל הבחירה הכללית לגמרי. רק הוקשה לו הסרת ההשגחה מן הצדיק. אבל על הנחת הבחירה בשאר הדברים לא הוקשה לו כלום. ולא לאדם מעולם. כי זה כל האדם לבחור בטוב ולמאוס ברע. על מנת כן בא לעולם. זוהי תכלית הבריאה בכללה. וזו כל התורה כי בשלילת הבחירה. אין ענין למצוה לכן כל מ"ש תי"ט בזה. אין לו טעם. במ"כ מאריך טירחא יתרה בדברי הבאי. סותר ובונה חיץ בטיח תפל וטלאי ע"ג טלאי. שיש בו לת"ח גנאי. לצאת בהבלי דברי סמ"נ הבדאי. להשיב על כל השבושים אין כדאי. אבל מי זה שיאמר שהיה לו להשי"ת למחות בעוברי עבירה. זה הבל ושבוש עצום. ואפי' על הרציחה שיש עושק לאדם אחר. אין שייך להקשות מדוע יראה יה ויחריש בבלע רשע צדיק ממנו. ושאלת המינים היא איכה ידע אל וגו' כי מכל מקום ראוי היה זה להריגה. אשר הוא רשע למות (אף אם לא נדע ולא נכיר ברשעו חטאתו ופשעו) ונזדמן לפונדק אחד עם הרוצח. אשר גם הוא רצועה. וכלי מפצו של השי"ת גם רשע ליום רעה (עם שלא ינקה מעונש אחרי שפעל הרע בבחירתו הרעה. ואם לא היה רוצה. לא היה מוכרח במעשה. והרבה שלוחים לו ית' מבלעדי האדם) על כל פנים כך הוא על פי הרוב הנרצחים חייבי מיתה לשמים הם והוסרה ההשגחה מהם. כשלו ונפלו ביד פועלי הרע כשנזדמנו. וכמ"ש כי יפול הנופל ממנו. ראוי זה ליפול מששת י"ב. והדומה לזה הרבה נמצא בדברי חז"ל. לפיכך מזה הצד. אין כאן תמיהא כלל וכלל. רק לראות צדיק מט לפני רשע. על זה ידוו כל הדווים. ועל זאת יתמה כל מתמיה בודאי. כמו שהוא ענין הבל הטוב לפני האלהים באמת. כמו שנראה מבואר בכתוב. וקין הוא הרע לפניו ית' כמפורש. איך א"כ נהפכה השטה. תחתונים למעלה עליונים למטה (כיוצא בדבר מצינו בזכריה עם יואש. ואוריה עם יהויקים. וכן כמה נביאים נהרגו בידי עע"א. ואצ"ל מעשרה ה"מ. והרוגי לוד וקדושי הדורות לאלפים ולרבבות. וכמש"ה נתנו את נבלת עבדיך וגו'. בשר חסידיך וגו'. פעמים רבות שחו טובים לפני רעים. נפלו חללי חרב רשעים לסבה ידועה לו ית') זאת היתה התעוררות רשב"י. ורמזהו בכתוב כי על כן נעשה השי"ת עד ודיין ובעל דין לתבוע מקין עונש כפול עצום מאד. לא לבד מחמת בחירתו הרעה לשפך דם חנם. מחמס אחיו שלא עשה לו רע. אלא שהוא היה טוב וישר בעיני ה'. שנמצא הבל תובעו כביכול על שראה החמס הנעשה לו ושתק. והניח לעושה הרע שיעשה הרע כחפצו. עם שכבר היה יכול להפרישו ולמחות בידו. מצד היות הבל צדיק נקי. אין לו חטא משפט מות כמות נבל. אשר על כן היה בדין שיפרישהו ה' לרשע שלא יכהו מכת מות. אע"פ שכבר נתן בידו הבחירה. במקום שאין מגינה זכות. המונעת ומעכבת את הפועל הרע מלעשות מלאכתו. משא"כ בזכאי וצדיק שיפול שדוד תחת ידי רשע. זה נראה כעול ח"ו בחקו ית'. אשר בידו לסלק יד הרשע מעל הצדיק. וע"כ נדמה כאלו הוא ית' נתבע מן הצדיק הנרצח (אף אם בלי ספק היה גם להבל ולכיוצא בו העשוקים מבלי סבה גלויה. עון נסתר צרור צפון. הגורם הסתרת פנים לשעה רעה. ונאמרו בו דברים מקובלים נמסרים. וכבר נודע מה שאמרו חז"ל צדיק ממנו בולע. ברוך נורא עלילה גדול דעה) זהו צועקים אלי חמס איה אלהי המשפט והודיעו לקין עונו הכבד בזה. לגבות חובו ממנו משלם. כפי חומר העון וכבדו. וזה ברור פשוט. באופן שכל אריכותו של תי"ט בכאן. ללא תועלת כל מאומה. ואולם בצדק הם כל דברי הר"מ ז"ל בכאן אין בהם נפתל ועקש. ונהג מנהג חכמי קדם אנשי השם אשר מעולם. פה אחד דברו הנביאים רובם ככולם. בזה האופן מההערה והחקירה אע"פ שלא השיגו תכלית הענין. ולא חשו להרהור רע. אדרבה בזה עשו גדר ושמירה. בל יוסיף האיש ההמוני להביט בדברים כאלה. שהם למעלה מגבול שכל האנושי. וייאש לבו מזה. בראותו גדולי עולם נצטערו על כך. וחקרו ולא עלתה בידם. א"כ מה יעשו קטני ארץ. הלא יקחו מוסר. ישמעו לעצת חכמים ומזקנים יתבוננו. ואל יטריחו שכלם בכך. כי לא יצליחו. ולא ירויחו רק בלבול דעתם. זאת היתה בלי ספק כוונת האלהיים בכאלה. ומעתה אזכיר מעט לאמת ולברר דברי. ראה נא דבר איתן מושבו. סוף מזמור פ"ט. [בפסוק הנמשך יל"ד מ"ש מי גבר יחיה ולא יראה מות. ימלט וגו'. שכולו כפול ומשולש במלות שונות. הלא יספיק לומר מי גבר לא יראה מות. או מי גבר ימלט נפשו וגו'. ועוד יקשה מאד. וכי לא מצאנו לפחות אליהו ז"ל שלא ראה מות ומלט נפשו מיד שאול סלה. כמפורש בכתוב. ויראה לי כ"פ עד"ש זקני הנגב מה יעשה אדם ויחיה. ימית וכו'. וכן ארז"ל עה"פ זאת התורה אדם כי ימות וגו' אין התורה (שהיא ע"ח וסמא דחיי) מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. ולא תמצא בארץ החיים. במי שמחיה עצמו עליה. לכן אליהו ז"ל שמסר עצמו למיתה בקנאתו לה'. בריתו היתה אתו החיים והשלום. דרך כלל הצדיקים שלא נהנו מעוה"ז והמיתו גופם עודם בו. הם ודאי אינם רואים מת ומלטו נפשם מיד שאול סלה. ואפי' שנאמרה בהם מיתה אינה אלא השאלה לפטירה מעוה"ז. שהיא התחיה הגמורה בודאי. לכן אמרו ביעקב אע"ה לא מת. וכן במרע"ה. אבל כל שלא טעם טעם מיתה בעוה"ז א"א לו שיחיה חיים אמיתיים בעוה"ב. זה"ש מי גבר שיחיה עצמו כאן ולא יראה מות בעוה"ז. ואם זה ימלט נפשו וגו' סלה. זהו דבר. נמנע. אם לא שיראה מות בעוה"ז. אז ודאי יוכל מלט מיד שאול סלה זה נכון וישר:] זכר אני מה חלד על מה שוא בראת כל בני אדם. החל בשאלה. ולא כלה דבר התשובה. וכה עשה אסף במזמור ע"ג. ואמרו איכה ידע אל וגו'. אסף את חרפתו באמרו ואחשבה לדעת זאת עמל הוא בעיני (כפירוש אב"ע) כי נלאה להשיג ידיעת דבר זה. וכן הורו על זה כמה מהנביאים הראשונים. ואף משה רבינו ע"ה נתקשה בדבר רשע וטוב לו. צדיק ורע לו. (ובתפלתו הודיע צערו מי יודע עוז אפך) והודיעהו הי"ת וחנותי את אשר אחון. אע"פ שאינו כדאי. ישעיה ס"ג ס"ד. התלונן למה תתענו ה' מדרכיך וגו'. פגעת את שש ועושה צדק וגו'. ירמיהו הטיח דברים כלפי מעלה. צדיק אתה ה' כי אריב אליך. אך משפטים אדבר אותך וגו'. מאי אהדרו ליה את רגלים רצתה וילאוך. חבקוק נתרעם על מדותיו של הקב"ה. למה תראני עמל. כי רשע מכתיר את הצדיק וגו'. על כן יצא משפט מעוקל. והשיבוהו וצדיק באמונתו יחיה. וחותם הנביאים חתם דבריו בתלונה זאת:

חזקועלי דבריכם. אמרתם שוא עבוד אלקים וגו'. ועתה אנחנו מאשרים זדים. כי נבנו עושי רשעה וגו'. ולימים רבים הוא נבא. כי הנה היום בא. וכן דבר אסף בתחלת מזמור הנ"ל. אך טוב לישראל. אלהים לברי לבב. ולא יועיל ללב עקש הולך שובב. איוב קצרה רוחו ולבש בשרו פלצות בסי' כ"א מדוע רשעים יחיו וגו'. הלאל ילמד דעת וגו'. יחד על עפר ישכבו. צוח ולית דמשגח (אכן נצחו אליהוא בהודיעו קצור השגתו ועומק המושג. באמרו מי פקד עליו ארצה וגו'. הן אל ישגיב בכחו. וכן נשתמש השי"ת עצמו בזה האופן מהויכוח בשתי פרשיות גדולות. באמור אשאלך והודיעני וגו'. הגד אם ידעת בינה. עד שהשתיקו מתלונותיו. והודה לו) התשובה נעלמה. ומה נאמר ונדבר דנפלא מאד ונתמה. מדברי קהלת החכם מכל אדם וכל דבריו אינן אלא תימה על תימה. בדברי הנהגת העולם השפל הלז הנראים תמוהים וזרים. נבוכים הם עשתונותיו בארץ עיפתה צלמות ולא סדרים מיושרים. והעיר עליהם מראש הספר עד תכליתו סובב סובב על קוטב הערות ערות יסוד עד צואר עתק. לא הוסיף אלא מבוכה ורעיון רוח לתועי רוח. אמנם לזכי הרעיון ולישרים בלבותם. הועיל ודאי ולמדם דעת. כי הלא ממנו יראו שהיה חכם מכל האדם אשר ע"פ האדמה. ואמר אחכמה. והיא רחוקה. ואמר עוד ואל תתחכם יותר למה תשומם. וככה אמר עוד. וראיתי את כל מעשה האלהים כי לא יוכל האדם למצוא את המעשה אשר נעשה תחת השמש בשל אשר יעמול האדם ולא ימצא. וגם אם יאמר החכם לדעת לא יוכל למצוא. עוד הוסיף בחתימת הספר. כאשר אינך יודע מה דרך הרוח וגו'. ככה לא תדע את מעשה האלהים אשר יעשה את הכל. הואיל באר לחכמי לב כי לא יהרסו אל ה' לראות לעלות אליו בעיונם. לחקור אחר מעשיו והנהגתו. יותר ממה שהורשו להתבונן. ואל יבטחו בחכמתם גם לא יתאוננו וישתוממו על מיעוט השגתם. בזו ובכיוצא בה כי גבול נתן ה' לחקירה טבעית. ומעמד שם לשכל אנושי. עד פה יבוא לא יוסיף עבור. אכן רוח היא באנוש כלואה במסגר החומר. אשר לא יכיל מצע מדעו להתפשט באלהיות. על כן הוא מהנמנע בחק שוכני בתי חומר יסוד הארצי. ויש לו טבע קיים חוק עולם ולא יעברונהו כל באי עולם. ואם המו גלי חכמתם. יגעו לריק כל חכמתם תתבלע. רוח יזרעו וילדו דמיונות לבהלה זרעם נכון למועדי רגל מוקש אדם ילע. אם יתאמצו לעלות במרכבה. ויפרצו גדר מצבם לעלות בחקירתם השמימה. להביט אל האלהים. אשר לו נתכנו עלילות מצעדי גבר. מי עמד בסוד ה' לדעת עומק דינו. ולחשוף מצפוני סודותיו. אשר העלים והסתיר מבריותיו. למען לא יתהלל חכם בחכמתו. מתת ה' היא לישרים סודו. לאשר יחפוץ המלך מ"ה הקב"ה לחלוק לו מכבודו. ולתת עליו מהודו. חלק מה ברצון ונדבה כמתנת ידו. אך לא בכח חקירתו יגבר איש. אשר לא זכה להיות מעבדי המלך משרתיו עושי רצונו העומדים לפניו. למצוא חן בעיניו. וזאת העצה היעוצה לכל איש חכם לב בשר. ישתמש במותר לו. ישמח בחלקו ויסתפק במעט אשר נפל בגורלו. אל יתאוה יותר מהראוי לו. לא ירדוף אחרי היתרונות. לדרוך על במותי התבונות. שגבו ממנו פן ימעדו קרסוליו ויפול. יאבד מה שבידו. כמש"ל הקדמוני גמלא בעי קרני כו'. ועל זה אמר החכם דבש מלאת אכול דייך וגו'. ואם תתחכם יותר מדאי. תשוב סכל ותמות בלא עתך. ואל תהי חכם בעיניך לומר אני ארבה ולא אסור מני הדרך הכבושה. כי תכסך בושה. ורבים הושחתו בתואר אשה זרה החכמה המדומה הוכו בסנורי האולת מכה אנושה. לא יוכלו הרפא ותשובתם קשה. ע"כ שמע דברי חכמים במופלא ממך בל תדרוש אין לך עסק בנסתרות. לכן יפה דיבר הר"מ ז"ל אור הגולה אשרי לו ואשרי חלקו בג"ע זכה [לעצמו שלא השיאה אותו חכמתו לפרוץ גדרו של עולם לחפש בנעלם כאשר עשו המתפלספים הבאים אחריו הממשמשים כעורים קירי לעשות להם יד ושם. להציב הדר בן כחכם ורבן. בהגבילם הדיעה בכללים לא בפרטים. אוי לשוטים בועטים. לא ייראו לשלוח רסן מפיהם לדבר באלהים לא שמעו לעצת החכם האמיתי כי האלהים בשמים ואתה על בארץ. ע"כ יהיו דבריך מעטים. וראוים לעשות בהם. שפטים. ליסרם בעקרבים כאוילים לגו כסילים שבעים ושוטים. לא כן עשה הר"מ עם כל רוחב לבו ועומק תבונתו. שמר פיו ולשונו בס' המדע והיד הגדולה אשר עשה לשם ולתהלה. על כן יפה אמרתי והכרזתי בבית מדות. כי ס' מ"נ לא יצא מת"י המחבר הגדול הלז תחת ידיו לא תהיה המכשלה ומי שישים עין שכלו על מ"ש בהל"מ. על המקיים ז"מ ב"נ מהכרע הדעת בלבד. אינו מחסידי או"ה ולא מחכמיהם. יודה בהכרח שכוונתי אל האמת. מלבד מה שיש להוכיח כן מכ"מ בס' הי"ד המורים באצבע על גנות המתפלספים החכמי' בעיניהם שלא הי"ל ז"ל חלק עמהם. ורחקה דעתו מדעותיהם. כי חכמת מה להם. ואכמ"ל רק אחד מהפלוסופים אשר אין לו עמנו חלק ונחלה. באילן גדול תלה. להשביח מקחו הרע למען לא יהרהר אדם אחריו:] וזיכה את הרבים. והוא השיב בזה תכלית מה שבחק האדם להשיג בחקירות ספיקות כאלה והיא השגה גדולה. וכבר הגיע למדרגה העליונה האפשרית המכיר את מקומו ושמח בחלקו בידיעות אשר חננו קונו. ולא יבקש לו גדולות ונפלאות ממנו. כדבר האומר תכלית שידעתי. שלא ידעתי והוא ודאי החכם הנאמן. וההורם לדעת לחקור במה שאי אפשר לו להשיגו. הוא חוטא חומס נפשו. סכלות והוללות רעה תתשב לו. כמעשה המפציר להסתכל בשמש. יעור עיניו בלי ספק. וכאלו יעיז פניו ילוד אשה. להסתכל ולעיין ולדרוש במחשבתו מהות הבורא ית' שאין שוטה כסיל גס ועב הטבע יותר ממנו. כי לא שיער שכלו קיום טבע הנמנע. טוב ממנו הנפל. ולא בלבד השגת מהות הבורא ית' נמנעת. בלתי אפשרית כמאמר חכם אלו ידעתיו. הייתיו כי הוא המדע היודע והידוע. ואינו נודע לזולתו. כ"א על ידי פעולותיו בלבד. אך אפי' אחד ממעשיו ובריאותיו אינן מושגים בעצם תכונתם. ולשוא עמלו ויגעו כל חכמי קדם. להשיג חלק מן החלק. בחכמת היצירה והטבע אפילו בבריאות השפלות (וכאשר הוכיח ה' את איוב מן הסערה) כ"ש שנלאו לחקור ולחתור ולא יכלו לעמוד על עצם ומהות גרם השמימיי. אף לא השיגה יד חכמתם לדעת עצמות הדבר המקיים. והגורם התנועה בבעלי חיים. מן הגדול שבהם עד רמש האדמה ושרץ המים [ואפי' בנראה המוחש נבער כל אדם מדעת סבת משיכת אבן מגניט"ש את הברזל וכדומה הרבה כמ"ש בס"ד בעלית הטבע. יגידו נא חוקרי הטבע מה הם הרוחניים הקטנים ודקים מאד מבהיקים הדמות תולעים שטים באויר בערבוביא הנה והנה. כמושב לעין ביום ברור וצלול. וכהנה רבות מפליאים ומלאים המחשבות ומי לא יעמוד משתאה משתומם מחכמת האומנים המופלאים בקיאים הזריזים. העכביש והנמלה והדבורה ותולעת המשי ביחוד. ועל כולם פליאה. נשגבה מיתתו של זה האחרון וחדושו ומחיתו אחרי בלותו היתה לו עדנה. כפתי וערשו רעננה יעמדו נא חוברי שמים ויגידו סבת תנועת סולמת יעקב בגלות מעת היותה ומתחלת מציאותה זה כמה אלפים שנים. לא כלו המקרי שינויי הזמנים אף אם נתנה למשיסה. מחיות היער לא נרמסה. הן במלות והיא קיימ' מתחדש' כנשר נעורי' כנף רנני' נעלסה:] ואיך לא יחשב פתי וסכל המתעקש לחקור במכוסה כל מעשה ה' הגדול אשר יעשה. ואפי' משוכב' חיקך נפשך השכונה בחדרי גופך. שמור פתחי פיך מלחפש עצמותה. ומהותה ומעשיה ופעולותיה איך ובמה תפעלם ואיה כלי מלאכתה. בלום פיך מלדבר ולבך מלהרהר. כי להבל תיגע לתוהו תכלה כחך. על אחת כמה וכמה שתהא זהיר ברוחך. מלשער מלאכת מחשבת בוראך. נבער כל אדם מדעת. ומי שאין לו הכרה בנמנע. שהוא מושכל ראשון. אינו בן אדם כי אם בשתוף השם ודמיון הצורה בלבד ויספיק זה למבין בהצלת דברי הר"מ. ומ"ש מד"ש בשם רמא"ל במ"כ הלך בדרך המדברים. לא הוסיף רק מבוכה. כי לקרות העתיד. הווה או עבר. הוא מאמר סותר את עצמו (ואינו אלא דיבור בלי כוונה כצפצוף העופות) ונמנע. כמו שלא יתכן לייחס להשי"ת שיעשה את העבר. לא היה כבר. אין הפרש בין זה לזה. אך מה שהכתובים מדברים על העתידות המיועדות בנבואה בלשון עבר בדרך דמיון כאלו היו כבר עשוים. הוא בבחינת אמתותם והאמנת העשותם בודאי מוחלנו בעתם. על כן נחשבים כאלו נעשו בשכבר. אך לא יתכן לשכל לצייר חלוף העתיד בעבר. כאשר לא יצויר חלוף העבר בעתיד. אם לא בדרך ההדמות בלבד. וזה דבר מבואר בעצמו. סוף דבר החכם הגמור יודה על האמת. ולא יבוש בהכרת קיצור ידיעתו בבלתי ראוי אליו. היותו אדם מאדמה. זוהי חכמה נשגבה רמה. כנזכר בפי החכם מכל האדם היתה שומה. בס' קהלת תחלתו וסופו. וכן חתם ס' משלי שלשה המה נפלאו ממני וגו' ולא תחשב לו לכלימה:

**ובטוב העולם נדון.**במדת רחמים. ודאי. כי גם הדין ממוזג ברחמים רבים (עמ"ש בס"ד בסולם בית אל) וכן אמרו חז"ל עה"פ. הודו לה' כי טוב. שגובה חובתו של אדם בטובתו. עשיר בשורו. עני בשיו כו'. הרי זה ממש מה ששנו כאן. ובטוב הוא איך ומה העולם נדון. בכל מדה טובתו היא:

**והכל לפי רוב המעשה.**מ"ש בו הר"מ לפי מה שכופל כו'. שאינו דומה המחלק מאה זהו' לצדקה במאה פעמים לנותן אותן בפ"א. אינו נראה לי להחזיקו במושלם כי לדעתי הוא בהפך. אדרבה יותר שכר יש לנותן מאה זהובים בפעם אחת משני צדדים. אם מחמת שכופה יצרו בדבר גדול שהוא חשוב יותר מאד. מנותן במאה פעמים. שאינו כבד עליו כל כך. ואפי' אם נותנן בבת אחת. איו בה כבישת היצר. כמו בנותן אותן לאחד. כל שכן אם יחלקם לעתות ולפרקים. הרי מצד הנותן יפה כחו באחד מבהרבה. וראוי על כל פנים לשכר גדול יותר דלפום צערא אגרא. ואם מצד המקבל ג"כ. טוב יותר שיתן לעני אחד דבר מסוים שיוכל להתפרנס בו. משיתן להרבה עניים. ולא יגיע לאחד מהם מתנה מרובה שתספיק לו ותהא טובה שלמה. שכבר אמרו אין הצדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה. שנא' זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד. והיא עצמה כוונת התנא כאן. באמרו והכל לפי רוב המעשה. כי רוב ישמש גם בעד גודל כמות מתדבק. כמו ורב יעבוד צעיר פירוש גדול. וכן רב ביתו. מלך רב. וכ"פ ותשועה ברוב יועץ. וזה נכון בעצמו. ואע"פ שאמרו כל הנותן מתנותיו לכהן אחד. מביא רעב לעולם. זהו בכהן דוקא. לפי שיש לו לטול בבתי הגרנות רבים. ויש לו די ספקו. ועוד על כרחך לא בכל כהן אמרו כן. אלא בעשיר דוקא. כענין פירא היאירי עם דוד. משא"כ בכהן עני ודאי לא אמרו. תדע שהרי עשו את שאינו זוכה כזוכה במכרי כהונה. מכלל שדבר טוב הוא. וכן אמרו כל טובתן של רשעים אינה שלמה. על כן הדבר ברור בעיני. שהדבר בהפך ממה שחשב בו הר"מ בהניחו כלל זה בהחלט. אם אמנם יצדק בתנאי. דהיינו על דרך שאמרו בעני המחזר על הפתחים. שאין נזקקין לו למתנה מרובה. אבל לעני חשוב ונכבד שאינו מיקל בעצמו לחזר אחר הנותנים. טוב לתת לו מתנה מרובה ודבר חשוב. משיתנו לו במאה פעמים. אם לא שידוע ודאי שכך היא טובתו. וכך יפה לו לחלק פעמים רבות כל פעם דבר מועט משיתנו לו הרבה בפעם אחת. ויש לחוש שיפסידנו. והכל לפי הענין והאדם וכל זה נכלל לפי דעתי. במה ששנו כאן והכל לפי רוב המעשה. רצו לומר גודל המעשה בטובו המורגש. ובמיטב ענינו וכוונתו הרצויה. בכל דבר מצוה הבאה לידו. ומכוון שיעשנה בשלמות על צד היותר טוב האפשרי. כראוי לאותה מצוה. לפי מה שהיא צריכה להביאה למדרגת שלמותה ותמימותה הנבחר. טוב הכוונה הנבחנת עמה. ההיא יקרא רוב המעשה. בודאי. לא הכופל המעשה (מבלי דעת וחפץ הנכסף ו)בלי שישלים חוק אפי' פעם אחת. לענין פירושו של הרע"ב. עמ"ש בס"ד בלח"ש ספ"ק דקדושין אכול וייטב לבך:

**והפנקס פתוח.*לראות כל אחד חשבון חובותיו. אעפ"כ היד כותבת חותמת שטרות מחדש להוסיף על חובו. והיד כידוע שאין הרגל כותבת. אלא היד עצמה שמקפת היא הכותבת. כמ"ש וביד כל אדם יחתום. והכל מתוקן לסעודה אבל לא הכל לאכילה. אלא הללו לאכול ולשבוע והללו לראות ולקהיון שנים. כמש"ה הנה עבדי יאכלו. ואתם תרעבו וגו'. ועיין בקתדרא דכסא שן*:

**אם אין קמח.**פירוש שלא יסמוך על הנס לישב בטל ממלאכה מכל וכל. בסמכו על עסק התורה. להשיג די מחיתו. שלא בדרך הטבע. כרשב"י ובנו במערה. ובדרך אוכלי המן במדבר וארץ גזרה (או כמי שעשה עצמו אכזרי על בניו כעורב ואמר שלימו קורמי באגמא. שאינה מדת כל אדם) או להיות בטוח לחיות מבלי טרף. כשיעסוק בתורה כדרך שעמד מרע"ה ארבעים יום בלי אכילה וכן אליהו ז"ל. כי להם לבדם נתנה הארץ להעביר ממשלת הטבע הנתן לבני אדם. לא עבר זר בתוכם (ואף הם בהיותם בישוב הוצרכו לאכול לשבר רעבונם. כמו שמצינו באליהו ז"ל עם הצרפית. וגם בדרך הביאו לו העורבים לחם ובשר. ואפי' האבות ז"ל לא ביקשו להתקיים בלי מאכל. שא"כ לא היה יעקב אע"ה תולה נדרו בלחם לאכול וגו') כי מן אז והלאה רצה הקב"ה שישכים איש לעבודתו להביא טרף לביתו. ודי חלב עזים ללחמו לחם ביתו וחיים לנערותיו ואי לא לאי לא אכיל. וארז"ל ראה חיים עם אשה זו אומנות. ואף לדברי ר' נהוראי שילהי קדושין. חייב כל אדם לעסוק במלאכה ובאומנות עכ"פ ולא יסמוך על הנס. שהרי כבר שנינו כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה בלי חולק הא על כרחך לא אמר ר"נ. אלא שהאב יכול לפטור עצמו מללמוד אומנות לבנו זולת התורה. ושיוצא בכך ידי חובת מצות הבן על האב. אבל הבן יחוש לעצמו בודאי. כדי שתתקיים תורתו בידו. ויחזר מעצמו אחר השגת מזונותיו ולהספיק צרכי גופו ונשמתו. אשר לא יתכן לו עמידתו בלתם. והוא שאמרו חז"ל לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן. שהיה לבם פנוי מכל טרדה אחרת ומעסק גופני ומשבאו לארץ הוכרחו לעבוד את האדמה לאכול מפריה ולשבוע מטובה. ונצטוו על ככה לעסוק בחיי שעה בנטיעה וזריעה. כמ"ש רז"ל עה"פ ונטעתם כל עץ מאכל. והוצרכו להבטחה גשמית. כדי שתתקיים התורה בידיהם ויסורו מהם המונעים והמעיקים. לא ליעוד שכר כלה ואבד הוצרכו. כמחשבת ההמון ביעודי התורה. שבאו להבטיח במותרי התענוגים הגופניים (שהם ודאי בטלים הרבה כנגד עסק התורה) ולכן הדתות המזוייפות אשר קצרה ידיהן לאמת הבטחותיהן. התחכמו לייעד בשכר תענוג רוחני בלבד. כרוצה לשקר ירחיק עדיו. אבל אנו נוחלי האמת. ידענו נאמנה שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. וכל הבטחות ההצלחות המיועדות בשמירת התורה. הם רק להבטיח בהסרת המכשולים ולמנוע המעיקים מדרך עם ה'. שיקל עליהם עבודת ה' וקיום תורתו ולא יעכבם דבר. ואי אפשר להתקיים התורה בידינו באופן שלם. מבלתי הטובות הגופניות. כל עוד היותנו שוכני בתי חומר. לזה בלבד באו יעודי התורה האלהית בטובות העולמיות הזמניות. על דרך כל המקיים התורה מעוני. סופה לקיימה מעושר (שנתקיים בבני דור המדבר בשלמות. שאחר שקיימוה בעינוי ורעבון בארץ לא זרועה. זכו אחר כך לקיימה בארץ נושבת יושבים ספונים בבתים מלאים כל טוב ובמרעה שמן ונחת שולחנם מלא דשן) כי אז תתקיים בידו ביתר שאת ויתר עז על צד היותר טוב ומועיל. לעשותה בשמחה ובטוב לבב מרב כל. וזהו שכר מצוה מצוה כי ע"י הטובה הגשמית. תפרה ותרבה הרוחנית ויגדל האושר הנפשי האמיתי לאין חקר. עמש"ל מ"ה בס"ד: קמח נאמר בו רמז הוא ר"ת. קמח מלבוש חיים. כי אם שלש אלה לא יעשה לה. ויצאה התורה חנם. אין כוסף. ולפיכך לא אמר אם אין לחם (שרומז כמו כן בר"ת) כי היכי דנידוק הכי מדשני ולישנא. ואי נקיט לחם. לא הוה דייקינן הכי. דמשתמע שפיר כפשטיה:

**וגימטריאות.**עם כל מה שהאריך בתוי"ט להוכיח פירוש גימטריאות של חז"ל על ההנדסה (מלבד הדוחק הנרגש מדברי תי"ט עצמו שמעתיר ומפציר להכניסו בלב הקורא בפיתוי לשון. וזה כלל בלשונו של תי"ט על פי הרוב. בכל מקום שמאריך טירחא בשפת יתר. סימן הוא לחולשת הענין שרצה לבארו ולהסבירו. על כן בא החלום ברוב ענין. אולי יוכל הועיל לקרב הרחוק ולהסכימו לדעתו הרצונית וזה דבר מורגל אצלו ז"ל להוכיח בדברים ולשונות רחבים מבחוץ וצרים מבפנים. בפנימיות ותוכן הענינים. גם מחברים זולתו נהגו כן וכמ"ש גם רלב"ג) אינו נכנס באזני כלל. אע"פ שבלשון יוון כך הוא. אבל לשון חכמים לחוד. גם מי שיודע ומכיר במוצא הלשונות ומקורם. הוא ידע כי גם היוונית תולדת העברית היא באמת. אמנם היוונים משתמשים במלה זו לענין חשבון המדידה. אבל חז"ל נהגו להשתמש בה לענין מספרי האותיות והתיבות. וזהו האמת בפירוש לשון גימטריא המצוי בדברי רז"ל. גם אע"פ שלדעת הר"מ כוונת אמרם ז"ל על הפסוק. כי היא חכמתכם ובינתכם. איזוהי חכמה לעיני העמים. הוי אומר זה חשבון תקופות כו' (ולא נזכר שם גימטריאות. לכן לא אדע במה נסתייע בד"ח משם) שהיא חכמת התכונה של או"ה. רחוקה היא מכליותי. לייחס דעה זו המגונה לרז"ל. חלילה וחס להו לרבנן קדישי. שיתפארו בחכמת הגוים. רעיוני אנשי העולם הבודים מלבם חכמה שאין לה עיקר ויסוד. רק כפי העולה על רוחם. נשענים על יסודות הנולדות במוחם. לקרב כל דבר אל השכל להוליכו במנהגי הטבע המוחש. ועם כל זה הם עצמן נבוכים מאד. ומודים שאין מציאות אמתי לגלגל יוצא מרכז וגלגל נושא והדומה להם. וכן במציאות גלגל היומי נחלקו איזהו. והרבה כאלה קשות נמצאו באותה חכמה. ונתחלקו לכתות כתות בהנחותיה ולא נחו שקטו גלגלי רעיוניהם. עד שהמציאו תכונה חדשה לגמרי. מקרוב באה לא שערוה ראשוניהם (וי"א שנמצא גם בקדמונים מאד. מי שחשב עליה כזאת של קופירניקו"ס) יהי מה אינה ראויה להקרא חכמה כלל. אחר שאינה אלא דמיונות ורעיונות ודתיה שונות. כפי מחלקות לבב בני אדם אשר חכמת מה להם. ולא זכתה לקנות עטרת האמתות לראשה. אשר בה חכמים מלכי קדם ימלוכו. ואיה איפה החכמה והבינה הנמצאת פה עמנו לעיני העמים והם שחדשוה והמציאוה. מבלי יסוד ושורש בדאוה. ואיך נתפאר בה אנחנו עליהם. לא לנו לא לנו היא. ולא ניחא להו למרייהו חז"ל דלימא הכי. אבל האמת הגמור שאין חישוב תקופות ומזלות. אלא סוד העיבור שקבעו חז"ל ומסרוהו לנו בגולה. ועליו היתה השבועה שלא לגלותו לאו"ה (לא כן חכמת התכונה הבדויה שהיא גלויה לאו"ה. ונסתרה ממנו בהיותה בלתי צריכה אלינו. טורח זה למה לנו. מה ריוח ושכר יש בה לגוף. ואצ"ל לנפש לא תוסיף תת כח) כדאיתא שילהי כתובות וכפירש"י ותו' שם. ומ"ש רש"י פ"א טעמי תורה היא. היא. כי בלי ספק אין הכוונה על החשבון. שאין בו סוד. ולא כל כך עומק. שמחמת זה יקרא חכמה ובינה. שכל אדם יכול ללמדו בשלשה וארבעה ימים. ופמ"ש הר"מ. ולכן מיאן שתהא כוונת חז"ל עליו. באמרם שזוהי בינה לעיני העמים. ובעבור זאת החליט שאינה אלא לידע הנחותיה בתכונת גלגלי הכוכבים והלוכם הגשמי (ואמנם אף לפי מה שחשב הרב שאין שם אלא תיקון החשבון החומרי בלבד. מכל מקום לא ירוחק בשביל כך לקרותה חכמה ובינה. ביחוד לעיני העמים כולם. כי כל חכמי קדם אנשי השם באומות אשר מעולם. יגעו מאד למצוא מסלול ודרך להשוות ירחי הלבנה עם שנת החמה. חתרו להשיב אל יבשת ההשואה. ולא יכולו להשיג פשר דבר נאה. להיות להם סדר מתמיד וחשבון קבוע בל ימוט לעולם. לריק יגיעם של חכמי התכונה בעם ועם. כי על כן הוצרכו לשנות סדרי חשבונות עבוריהם כמה פעמים. מפני שבאו תקופות הימים וחגיהם שלא בזמנם הראוי. אכן בחשבון סוד העבור של חז"ל לא נמצא בו שמץ דבר. שיביא לשנות מאומה. כי חוק לישראל הוא ולא יעבור לא ימוש לעולם כמלא נימא. שבועות חוקות קציר ישמר לנו. ואביב ואסיף בעתם יבואו. ומועדי ה' המקודשים בזמנם יקראו. על כן הודו או"ה ולא בושו להכיר ממנו חכמת חז"ל הנשגבה ורמה מאד ומהם עצמה. ונתקנאו בנו על חכמה גדולה זו הנפלאה. הקולעת אל השערה ולא תחטיא כל ימות עולם לפיכך בודאי לזאת יקרא חכמה ובינה לעיני העמים ולפני כל החכמים. בבחינת התכלית. בין שתהא בנויה על שרשי התכונה הבדויה להג הרבה יגיעת בשר אין בינה. או זולתה הנה היא לבדה קנתה כתר האמת. בצאת על ידיה לפועל הסבה התכליתית חיה וקיימת) אכן הסוד הגמור הוא בטעמי העבור הנעלמים. הנודעים בחכמת האמת בלבד. עליו אנו מושבעים שלא לגלותו לאו"ה. כי לא עשה כן לכל גוי (להודיעם טעמי תורה הכמוסים. ומכוסים אפי' מהמון הישראלי) לרוב עמקו וגבהו בחכמה הקדושה. על כל פנים כל מי שיש לו מוח בקדקדו יצטרך להודות בזה. שלא כיוונו רז"ל על חכמת האמת המסופקת ורפויה בידיהם. כי אם דוקא על חכמה אמתית שלמה. בראיית התכלית. המושג ממנו בחוש לעיני הכל. אולם יסודותיה ועל מה הטבעו אדניה ואשיותיה. זהו הסוד שלא נתגלה לעיני בשר. כי אם לעינים רוחניים הצופות במאורות אלהיים ועליה באה אזהרת ההעלמה והשבועה. ודי בזו למודה על האמת. ובלתי מתעקש שעל כרחו יאמר שהיא חכמה שאו"ה מתפלאים עליה ושעיקר טעמה גנוז ומכוסה מהם. ולא שנצטרך לבוא וללמדה מהם. להוסיף על ידיה מבוכה על מבוכה. ולהתהלך בחשכה. אבל לישראל לבדם ניתנה החכמה האמיתית אשרי העם שלו ככה:

**פרפראות.**לפי מה שכתבתי לעיל יהא כפשוטו. מקביל למה שאמר תחלה. הן הן גופי הלכות. כלומר דברים עיקריים בתורה. שאי אפשר לאדם הישראלי מבלעדי ידיעתם. יאמר נא עתה על תקופות וגימטריאות. שהן פרפראות בלבד. לומר שעם היותן דברים יקרים. ונחשבים כערך הפרפראות שנאכלין לתענוג אל עיקר הסעודה. כי הפרפראות עם חשיבותן (כי על כן נאכלין באחרונה מפני טעמן המשובח ולהשאיר מתיקותן בפה) ונמכרין ביוקר. אין בהן צורך כל כך ואינן שוין לכל נפש. כלחם ומזון העיקריים בעצם וראשונה. כך אלו הידיעות היקרות והמפוארות בערך זה אל גופי תורה. שהן צריכין לכל נפש. ואלו אינן הכרחיים ולא יאותו לכל אדם לדעתם ולהשיגם. ומאן דלא ידע להו נמי גברא רבה מיקרי. כי אם יודע חשבון תקופות ההכרחי המעשי. אע"פ שאינו יודע טעמו ונעדר ממנו ידיעתו העיונית. לא חיסר מעלת חכם סתמי. שהוא היודע בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל. וכן היודע. הלכה בנזיר. סתם נזירות שלשים יום ואינו יודע למוד הגימטריא. יהיה תלתין. אינו מעכב. ונפקא מניה למדחי הא מקמי האי שחייב לטרוח בידיעת גופי הלכות תחלה. אח"כ יבקש לדעת טעמיהם. וכמו שאמרו לגמר אינש והדר לסבר. ולא יעשה את העיקר טפל. וטפל עיקר. וגם יוצא לנו כלל גדול צריך מאד. ומה שהודיעונו בזה ערך גופי התורה לגוף. וגימטריאות לפרפרת. כי ממנו נדע שהגימטריות אע"פ שהן עינים לתורה. מ"מ אינן עיקר כגופי תורה שנמסרו בידי כל אדם מישראל. משא"כ גימטריאות לא נמסרו אלא ביד החכמים האמתיים. כי יש בהם דרכים לדבר והפכו. ונדרשים לכל חפציהם. מראים פנים לכל צד לטוב ולרע. כענין ענג נגע. בסוד פנים ואחור וחזרת הגלגל. ובכאן הרשת פרושה ליד מעגל. לצוד את הפתאים שראשן סגלגל. וכצבאים הרוקדים כעג"ל. בהמצאת חריפות של הבל לטהר השר"ץ מן התורה. ודורשים מקראות לעצמו בגימטריאות בדויות לפרוק עול תורה ולהתהלל באלילים הרבו פצעי נכשלים והפילו רבים חללים. לצאת מן הדת ולהאמין בפסולים פגרי אדם וישמעאלים ככת הארורה שיצאה מקרבינו מחדש להסית ולהדיח בני ישראל יבחרו להם אלקים חדשים מקרוב באו להאמין בצבי מודח בחלומות והבלים. וגימטריות מבודים בלתי מקובלים. אוי לנפשם המטומאה אותה רע רעה אחר רעה תבוא לרשעים הללו המקוללים. פנים שלא כהלכה בתורה מגלים. כאלו ניתנה התורה ביד כל סכל ונואל. לדרשה בגמטריות עריות לבנות במה לעצמו להקריב עליה לחם מגואל. זאת היתה חטאת הכופרים הראשונים שעסקו בדרשות של דופי. ויחפאו דברים אשר לא כן על ה'. ואין דעת אחת משובשת מכל המינים השונים ומשונים שאינן יכולין להתלות במקראות בארחות עקלקלות. שזו להם מהתלות. ואם הגימטריא מייפה ומוסיף נוי לנוה ויפ"ה בנשי"ם. עיניה ברכות בחשבו"ן. נגד זה הרשעים עושים מהם נזם שוא באף חזיר להוסיף כיעור בעינים תרוטות וכמ"ה המלא עינים שמהם פנים מוריקות. ובעז"ה נראה לענות לכסילים כאולתן. לרצץ מוחם של אותם שרצים להכות על קדקדם. ועיין חבור תה"ק וע"ע חכ"מ שפקרו המינין תשובתן בצדם. וכללו של דבר גימטריא וג"ש דינן שוה. שאין אדם דן אותן מעצמו על מנת לחדש דברים אשר לא שערים אבותינו הקדמונים בעלי הקבלה האמתיים. רק אם לקיים דברי חכמים ומסורת רבותינו. הן זה וזה מותר ויישר כחו. שכר הרבה יטול. בזה האופן רשאי חכם לחפש אחר גימטריא לסמוך עליה דברים ישרים הנאמרים באמת לא לעקל בית הבו"דה ולא לסתור בנין זקנים ולקלקל. ושלא לבדות דבר לחדש דבר מעתה לזלזל בד"ת ראש להקל. כזה ראה וקדש מצוה להביא מן החדש וכל המרבה ה"ז משובח כסף מחירה לא ישקל. וההולך חשכים ומתחכם להמציא גימטריאות לפרוץ גדר ולהסיג גבול עולם ישכנו נחש וכבן מורה יירה או סקול יסקל. לזה היתה כוונת התנא בעצם וראשונה להעיר על זה להסיר המכשלה והמסלה לסקל להודיע נאמנה שאין הגי' עיקריים. ולא יאותו לאורן אלא אותן שזכו וקנו גופי תורה תמלה לא ישאל בעצו יגיד לו המקל. ולברר דברי ולמען הראותך קצת מהתהפכות הגימטריאות. אציגה עמך פה שנים שלשה גרגרים בראש אמי"ר ויהיו לך למופת ולאות על הגאולה והתמורה הבט נא ותראה נפלאות. הנה תורה גי' הוי"ה אלה"י ישרא"ל. וגי' הוי"ה אהי"ה אדנ"י צבאו"ת. נגד זה היא ג"פ גי' סמא"ל לילי"ת. הרי דרך החיים ודרך המות שאמר הכתוב. וכן אמרו החכמים האלהיים מאן דזכי לה סמא דחיי כו'. כי היא להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים (בל יקרב איש זר לאכול מפרי עץ החיים. וכמ"ש בס"ה) וכן משה גי' א"ל שד"י. וגי' אלהי"ם אחרי"ם. גם שמד"א. תלמוד גי' השכינ"ה. וגי' לילי"ת. כי העוסק בזה ובזו ניצול מזה ומזו ומאלה. ובלבד שיעסוק בה לשמה. כי אז ניצול מן מקוצים ומן הברקנים. שנסבכים בהם בורים ריקנים. שעושים ממנו כנור מנגנים. לשחוק עושים לחם כזבים ומשתה שמרים שמנים השי"ת ברחמיו יאיר עינינו בתורת אמת לאמתה וישים חלקנו עם חכמיה הנאמנים: