פרשת אחרי מות עוסקת בעבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים. במאמר הזה אני רוצה להתבונן במה שקרה כאשר פולחן זה כבר לא התאפשר, ועבודת הכוהן הגדול הייתה לנחלת ההיסטוריה.

מאורעות המאה הראשונה לספירה גלגלו את המשבר החמור ביותר בתולדות ישראל עד העת החדשה. הקבוצות השונות בעם הגיבו לחורבן בצורות שונות. כמה מהן – כגון הצדוקים והאיסיים – פשוט נעלמו. תפיסות העולם שלהם לא יכלו להתקיים במציאות שלאחר האסון. אך הייתה תגובה אחת הרת גורל: זו של חז״ל ושל המסורת הרבנית. בסיפור הזה, שם אחד מתבלט כענק המחשבה הרבנית: רבי עקיבא, האיש שהפך טרגדיה לתקווה.

כל זמן שבית המקדש היה קיים, טקס הכיפורים הלאומי נערך בו אחת לשנה. הוא התקיים ביום הקדוש בשנה, יום הכיפורים, במקום הקדוש ביותר, קודש הקודשים במקדש בירושלים, ובוצע בידי האיש הקדוש ביותר, הכוהן הגדול. זה היה טקס של דרמה דחוסה. בסדרה מגביהה והולכת של הצהרות, הכוהן הגדול כיפר תחילה על עצמו, ואז על אחיו הכוהנים, ואז על האומה כולה. שני שעירי עיזים הובאו, אחד לקורבן לה׳ והאחר, השעיר לעזאזל, נשלח אל המדבר למות שם, נושא עימו, באורח סמלי, את חטאי העם.

כשבית המקדש חרב, המסגרת כולה אבדה. לא היה מקדש, לא היו קורבנות, ולא כוהן גדול מתפקד. מזמור תהלים מפורסם מתעד משבר מקביל, זה שאירע אחר חורבן בית ראשון. ״עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן... אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה׳ עַל אַדְמַת נֵכָר?״ (תהלים קלז, א, ד). אבל כשאבד הבית הראשון, לא אבדה התקווה. העם ישוב. המקדש שוב יוקם. הנביא ירמיהו אמר כך. גם הנביא יחזקאל. הם צדקו. בתוך שני דורות, העם אכן שב.

בשלהי ימי בית שני לא היה מקום לאופטימיות כזאת. העם היה שסוע עד העצם. הרומאים היו חזקים מן הבבלים, ופגיעים פחות מהם. נוסף על כך, כבר לא היו נביאים – או אולי היו נביאים רבים מדי. הנוצרים הראשונים, שעדיין לא נודעו אז בשם זה, וכמוהם גם בני כת ים המלח, היו רק שתיים מבין כמה וכמה קבוצות שציפו לאפוקליפסה, לקץ ההיסטוריה, לאחרית ימים שתפתח עידן חדש בקורות האנושות.

מקורות רבים מן התקופה ההיא מלמדים על תחושה רווחת שפורענות קשה עומדת לבוא: קטסטרופה. כך היה. קדם לה המרד הגדול נגד רומא, שפרץ בשנת 66 לספירה. שבע שנים להטו הקרבות. זו הייתה משימה חסרת תקווה. הרומאים היו מאומנים ומיומנים. עמדו לרשותם משאביה העצומים של האימפריה. ליהודים היה אומץ בלתי נדלה, אבל הם היו מפולגים. לא היו להם חזון משותף, מבנה מנהיגותי יעיל ולכידות לאומית. כפי שכתב לימים הרמב״ם באיגרת לחכמי מרסיי, הם ״לא נתעסקו לא בלמידת מלחמה ולא בכיבוש ארצות״.¹

footnotes: ¹ הרמב״ם, ״איגרת לחכמי מונטפשליר על גזירת הכוכבים״.

חז״ל דיברו על ״שנאת חינם״. התמונה העולה ממקורות חז״ל, וגם מכתבי יוספוס פלביוס, היא של עם משוסע ללא תקנה, שמלחמותיו הפנימיות מלהיבות אותו לפעמים יותר ממלחמותיו באויב שבחוץ. בשנת 70 נפלה ירושלים והמקדש נחרב. כעבור שלוש שנים התאבדו במצדה אחרוני הקנאים כדי שלא ליפול בשבי הרומי. זו הייתה תבוסה נוראה.

המשבר לא היה רק צבאי ופוליטי. הוא היה גם, אולי בעיקר, רוחני. הכפרה הייתה חלק מרכזי ביהדות. וכי אפשר אחרת? עצם חייה של האומה היו תלויים ביחסיה עם אלוהיה. אם אין אדם אשר לא יחטא – התיתכן אומה שלא תחטא? ואם אי אפשר ליישר את העקוב ולתקן את המעוות, איך יוסר הנטל המצטבר של החטאים?

היש תקווה לעם שאינו יכול עוד למרק את חטאיו לפני אלוהיו? באין מקדש, כהונה וקורבנות, לא נותר בסיס מוסדי לכפרה. איך יוכל אפוא העם, ואיך יוכל מי מבניו ובנותיו, לשקם את יחסיו עם האל? איך יוכלו לחיות בלי להרגיש מחוצים תחת נטל אשמה? לנו, בעידן נטול האשמה שלנו, אולי קשה להבין זאת; אבל אז (וגם היום, אם טרם אבד לנו קול המצפון) זה היה משבר שאין דומה לו, היורד לשורשי הוויית חייו של האדם המודע לנוכחות אלוהיו.

במשנה אנו שומעים קול יוצא דופן מן התקופה ההיא:

אמר רבי עקיבא: אשריכם, ישראל. לפני מי אתם מִטהרין, ומי מטהר אתכם? אביכם שבשמיים. שנאמר, ״וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים, וּטְהַרְתֶּם״ (יחזקאל לו, כה). ואומר: ״מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה׳״ (ירמיה יז, יג). מה מִקוה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל.²

footnotes: ² משנה, יומא ח, ט.

אמירה זו היא מן התובנות ששינו את פני ההיסטוריה היהודית.

ראשית, שימו לב לקריאה המדרשית הרדיקלית של הכתוב. המילים ״מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה׳״, מובנן הוא ״ה׳ הוא התקווה של ישראל״. אבל לשורש קו״ה שתי הוראות. האחת עניינה תקווה, כמו בפועל ״לקַוות״. האחרת היא איגום נוזלים, כמו בפועל ״להיקוות״. מן המובן השני נגזרה המילה מִקווה בביטוי ״מקווה טהרה״. רבי עקיבא מנצל את הדו־משמעות ודורש: ה׳ הוא מקווה הטהרה של ישראל. כך הוא יוצר חזון מיסטי נועז. אנחנו טובלים כביכול במקווה שהוא ה׳ כדי להיטהר. כלומר לא רק האל נכנס בנו, אלא אנחנו נכנסים אליו. אנו טובלים בו והוא ממוסס את חטאינו ואנו יוצאים מחולים וטהורים.

שנית, וחשוב יותר, רבי עקיבא הפך כאן אחד מן המאורעות הטרגיים ביותר בהיסטוריה היהודית לגילוי מדהים של אפשרות רוחנית חדשה. לתפיסתו, כשבית המקדש היה קיים נתכפר לעם ישראל באמצעות נציגו, הכוהן הגדול, שפעל כמעין מתווך בינו לבין האל. באין מקדש וכוהן גדול, כבר אין צורך בתיווך. ה׳ והעם מקושרים ישירות. השמיים התקרבו פתאום. כל יהודי, בכפרו על נפשו ביום הכיפורים, הוא מעין כוהן גדול. כל מקום שיהודים מתקהלים בו להתפלל הוא מעין מקדש. מחזור התפילה החליף את הקורבן. הווידוי והחרטה תפסו את מקומו של השעיר לעזאזל. במקום להתחבר לה׳ דרך דבריו ומעשיו של הכוהן הגדול, כל יהודי יכול עתה לעמוד מול פני השכינה. הכפרה עברה דמוקרטיזציה, והתקווה ניצלה.

הרמב״ם מנסח זאת בלשון הלכתית:

בזמן שאין בית המקדש קיים, ואין לנו מזבח כפרה, אין שם אלא תשובה. התשובה מכפרת על כל העבירות: אפילו רשע כל ימיו, ועשה תשובה באחרונה – אין מזכירין לו שם רשעו, שנאמר ״וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא יִכָּשֶׁל בָּהּ, בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ״ (יחזקאל לג, יב). ועצמו של יום הכיפורים מכפר לשבים, שנאמר ״כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם״ (ויקרא טז, ל).³

footnotes: ³ משנה תורה, הלכות תשובה א, ג.

קשה לפעמים להבין מהפכה מחשבתית במבט לאחור. בשבילנו, אלפי שנים לאחר מעשה, זהו עניין מתבקש, פרשנות מובנת מאליה של המציאות. איננו מאמינים עוד שהארץ שטוחה, או שהיא מרכז היקום והשמש סובבת סביבה. אבל פעם אנשים האמינו בדברים האלה, והעלאת האפשרות שהאמת אחרת הייתה מעשה רדיקלי ומטריד. מכאן למשל גובה הלהבות בין הוותיקן לגלילאו. המהפכה המובלעת ברעיון של רבי עקיבא הייתה דרמטית לא פחות, אף כי לא חוללה מחלוקת.

כדי להבין מה הוא עשה בעצם, עלינו להבין תחילה כי בתקופת המקרא היו שתי תפיסות שונות בשאלה איך יכול חוטא לשוב אל האל. האחת, המוצגת בפירוט רב בספר ויקרא, היא ביסודה כוהנית. היא כרוכה בקורבנות ובפולחן. היא התקיימה במקדש, במועדים מוגדרים, על פי כללים מדויקים וקפדניים. באוצר המילים של התפיסה הזאת נפגוש את הווידוי, הכפרה והטהרה.

התפיסה האחרת היא זו הנבואית, והיא הרבתה להשתמש בפועל ״לשוב״. יש לה ביטויים רבים בספרות הנביאים:

שׁוּבָה, יִשְׂרָאֵל, עַד ה׳ אֱלֹהֶיךָ, כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲו‍ֹנֶךָ. קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה׳. אִמְרוּ אֵלָיו: כָּל תִּשָּׂא עָו‍ֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ. (הושע יד, ב–ג)

לָכֵן, כֹּה אָמַר ה׳: אִם תָּשׁוּב וַאֲשִׁיבְךָ, לְפָנַי תַּעֲמֹד. (ירמיה טו, יט)

מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ, וְכֶעָנָן חַטֹּאותֶיךָ. שׁוּבָה אֵלַי, כִּי גְאַלְתִּיךָ. (ישעיה מד, כב)

״הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע?״, נְאֻם אֲדֹנָי ה׳, ״הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה!״ (יחזקאל יח, כג)

התשובה הנבואית אין בה טקס וקורבן. שינוי הלב, השיבה, הוא המשנה את החיים. יש בה חרטה והכרה בטעות. היא ספונטנית ופנימית. היא מבטאת תמורה גמורה בחיי היחיד ובחיי האומה, תמורה הצומחת רק מתחושת משבר. היא רכיב חשוב בדרמת הברית המתרחשת לאורך ההיסטוריה. היא כרוכה בהכרה שקורים לנו דברים רעים כי עשינו דברים רעים. היציבות ושיווי המשקל ישובו לנו רק אם נשוב לשביל שזנחנו: לשביל היושר והצדק והדאגה לזולת ולאל.

מושג התשובה של חז״ל הוא מיזוג פלאי כמעט בין המסורת הכוהנית למסורת הרבנית. כמו בפולחן שניהל הכוהן הגדול, יש לה מועד קבוע, יום הכיפורים. יש לה מילים קבועות, תפילת הווידוי. אבל, כמו אצל הנביאים, היא מתחוללת לא במעשים חיצוניים אלא בהתמסרות פנימית: בתהליך השתנוּת פסיכולוגי של הכרת החטא, חרטה וקבלה לעתיד. התגבשות תפיסת התשובה כמיזוג המסורות הכוהנית והנבואית דמתה בחידושה לגילוי שהאור הוא גם חלקיקים וגם גלים.

האמת היא שהתכנסות זו של שתי המסורות הייתה גלומה ברעיון התשובה מתחילתו. כדברי חז״ל, ״אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו כבר נאמר למשה בסיני״.⁴ אך רק המשבר ההיסטורי החריף הצליח להעלות זאת אל מעל לפני השטח. לא מוגזם לומר שרעיון התשובה, הכפרה בלי קורבן ובלי כוהן גדול, הציל את העם היהודי אחרי חורבן בית שני. ולא רק הציל. הוא נסך הוד רוחני בכל יחיד ויחיד. האדם היהודי לא נזקק עוד ליהודי אחר שיכפר עליו. וכך, דווקא כאשר דומה היה שהגאולה רחוקה מאי פעם, אלוהים נעשה קרוב לאדם מתמיד.

footnotes: ⁴ ירושלמי, פאה ב, ד.

דברים רבים ידועים לנו על רבי עקיבא. הוא נודע באמירתו ״כל דעביד רחמנא לטב עביד״, כל מה שה׳ עושה הוא עושה לטובה.⁵ בסיפור תלמודי ידוע הוא מנחם את חבריו החכמים המביטים איתו מהר הצופים ורואים את המקדש ההרוס ואת השועלים המהלכים במקום קודש הקודשים.⁶

footnotes: ⁵ ברכות ס ע״ב. ⁶ מכות כד ע״ב.

הוא לא היה אופטימיסט; הוא היה איש של תקווה. אין הדבר קל כלל וכלל. נדרש לשם כך שילוב של אמונה, דמיון ואמון. נדרש מה שקרוי בפסיכולוגיה בת זמננו היכולת למסגר מחדש. ממועקה, עמוקה ככל שתהיה, תמיד פתוח נתיב אל התקווה; אך לפעמים יש צורך בענק רוח כדי להבחין בו. את זאת עשה רבי עקיבא, וכזה היה. הוא היה האיש שראה מבעד למסך הייאוש, וזיהה מאחוריו הזדמנות: שבמקומה של ההיררכיה בין כוהנים לפשוטי עם, היהודים יוכלו עתה להיעשות למה שהועיד להם ה׳ לקראת מעמד הר סיני: ״מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים״; אומה שכל בניה קדושים.

הכפרה הייתה מעתה לא פולחן של הקרבה, אלא שיבה, תשובה, של הנשמה אל ה׳. רעיון זה היה גלום ביהדות תמיד, אבל רבי עקיבא הוא שזיהה אותו וחשף אותו לעין. הוא גילה כי כדי שאלוהים ישוב אלינו, כל שדרוש הוא שנשוב אנחנו אל אלוהים.