עשרה מרגלים, מתוך תריסר, חזרו עם דוּח מדכדך ותבוסתני. העם היושב בארץ חזק. עריו מבוצרות היטב. ענקים יושבים שם. זו ״ארץ אוכלת יושביה״. איננו בנויים למשימה. בהשוואה למקומיים, היינו כחגבים (במדבר יג, לא–לב).

הם טעו לחלוטין, לאמיתו של דבר. אך בנסיבות ששררו אז, האמת לא הייתה חשובה. מבחינת העם, אלה היו שליחיו, נשיאי השבטים, שחזרו ממשימה חשובה ומסרו את ממצאיהם – ומי יערער עליהם? אך שניים מן התריסר עשו זאת: יהושע וכלב. כלב היסה תחילה את העם ואמר ״עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ״ (במדבר יג, ל). ואז, כשהעם כבר דיבר על מינוי מנהיג חדש וחזרה למצרים, השניים עמדו ופנו אל כל עדת בני ישראל:

אִם חָפֵץ בָּנוּ ה׳, וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. אַךְ בַּה׳ אַל תִּמְרֹדוּ. וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ, כִּי לַחְמֵנוּ הֵם. סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם, וַה׳ אִתָּנוּ. אַל תִּירָאֻם. (במדבר יד, ח–ט)

הם גילו בכך אומץ כביר. ראשית, הם היו מיעוט: שניים נגד עשרה. האומנם הם יודעים משהו שכל האחרים אינם יודעים? שנית, עדת ישראל נמצאה במצב מסוכן. אנשים בכו בהמוניהם. הם כבר אמרו ״לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם!״. הם זעמו על משה ועל אהרן, שמצידם נפלו על פניהם ולא עמד בהם כוחם להתעמת עם העם. העדה עמדה לסקול את כלב ויהושע באבנים (יד, א–י). אילו כוחות נפש, אילו תעצומות אופי, היו ליהושע וכלב שלא היו לשאר המרגלים – מנהיגים, נשיאים, ראשי שבטים בזכות עצמם?

הפסיכולוגית קרול דוֵוק מאוניברסיטת סטנפורד חיברה ספר מרתק, כוחה של נחישות,¹ המסביר מדוע יש אנשים המממשים את הפוטנציאל שלהם – ויש כאלה שלא. עניינה בנושא, היא מספרת, התעורר כאשר צפתה בהתנהגותם של ילדים שקיבלו חידות תצרף והרכבה והתבקשו לפתור אותן. חלקם פרחו דווקא כשהחידות נעשו קשות. הם הסתערו על האתגר, גם כשהתגלה שהוא קשה מדי בשבילם. ואילו אחרים נעשו עם הגברת הקושי עצבניים ומיהרו להרים ידיים.

footnotes: ¹ קרול ס׳ דווק, כוחה של נחישות, מאנגלית: ורדה יערי, ירושלים: כתר, 2008.

היא רצתה להבין למה. מה גורם להבדל בין אנשים הנהנים להתייצב בפני ניסיונות, לבין אחרים שאינם נהנים מכך? מה גורם לאנשים מסוימים לצמוח מתוך קשיים, ולאחרים להתערער? מחקרה הוביל אותה למסקנה שזהו עניין של דפוס חשיבה. יש הרואים את היכולות שלהם כנתונות וקבועות מראש. או שאנחנו מחוננים, או שאנחנו רגילים; אין מה לעשות. היא קראה לכך ״תבנית חשיבה מקובעת״. אחרים מאמינים שאנו צומחים באמצעות מאמצינו. כשהם נכשלים, הם רואים בכך לא כישלון אלא חוויה מלמדת. זוהי תבנית חשיבה ״מתפתחת״.

בעלי תבנית חשיבה מקובעת נוטים להתרחק מאתגרים קשים, כי הם חוששים מפני כישלון. הם יראים להתגלות כבלתי ראויים. לכן הם מהססים להסתכן. הם הולכים על בטוח. אנשים בעלי תבנית חשיבה מתפתחת מגיבים אחרת. בעיניהם ״הצלחה פירושה מאמץ בלתי נלאה למתוח את גבולות היכולת שלהם״. הם לא רק מחפשים אתגרים; הם פורחים איתם. וכשהאתגר גדול יותר, הם מתאמצים יותר להימתח אל ממדיו. אם כן, מתי אנשים בעלי תבנית חשיבה מקובעת פורחים? ״כאשר הדברים ממש בשליטתם. ברגע שנעשה קשה מדי, כאשר קיים סיכוי שלא ייראו חכמים או מוכשרים – הם מאבדים עניין״.²

footnotes: ² שם, עמ׳ 27, 34.

הורים, היא אומרת, עלולים לגרום לילדיהם נזק רב אם הם אומרים להם שהם מחוננים, חכמים או מוכשרים. אמירות כאלו מעודדות את הילד להאמין שיש לו כמות קבועה של יכולת. מתוך כך, הוא חושש להסתכן. ילדים כאלה אומרים דברים מסוג ״אני מרגיש שההורים שלי לא יעריכו אותי אם לא אהיה מוצלח כמו שהם רוצים״. התוצאה היא שהם נוטים להתרחק מאתגרים, מתוך חשש להיכשל. הם נעשים נמנעי סיכון.

הורים הרוצים לעזור לילדיהם, ממשיכה דווק, צריכים לשבח אותם לא על היכולת אלא על המאמץ; על הנכונות לנסות ולהשתדל אפילו לאחר כישלונות. דווק מספרת על מאמן הכדורסל ג׳ון ווּדן שלא דרש משחקניו שלא להפסיד לעולם, ולימד אותם שהשאלה ״האם ניצחתי?״ אינה השאלה הנכונה; השאלה הנכונה היא ״האם השקעתי את מלוא המאמץ?״; כלומר, ״אולי תקלעו פחות אבל לעולם לא תפסידו״.³ אם הם יעשו את מרב המאמצים, הם אולי לא ינצחו במשחק אבל הם ירוויחו ויצמחו. בטווח הארוך, הם יהיו המנצחים. בעלי תבנית החשיבה המקובעת חיים בפחד מתמיד מפני כישלון. אצל בעלי תבנית החשיבה המתפתחת, המילה כישלון אינה נמצאת בלקסיקון כלל.

footnotes: ³ שם, עמ׳ 252.

אם נתבונן בפרשת המרגלים מבעד לעדשה זו, נראה דבר מרתק. התורה מתארת את המרגלים במילים ״כֻּלָּם אֲנָשִׁים, רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה״ (במדבר יג, ג). אלה היו אנשים בעלי מוניטין שיש לשמרו. לציבור היו ציפיות גבוהות מהם. הם היו נשיאים, מנהיגים, אנשי שם. אם דווק צודקת, אנשים שתלויות בהם ציפיות נוטים שלא להסתכן. הם חוששים להתגלות ככושלים. אולי מן הטעם הזה הם חזרו ואמרו, בעצם: איננו בטוחים שננצח את הכנענים. לכן מוטב שלא ננסה.

חשבו עכשיו על שני החריגים, כלב ויהושע. כלב היה בן שבט יהודה, ויהודה, כך למדנו בספר בראשית, היה בעל התשובה הראשון.⁴ אי אז, הוא שהציע למכור את יוסף לעבדות. אבל הוא הבשיל מאז. כלתו, תמר, לימדה אותו לקח חשוב. הוא הודה, ״צָדְקָה מִמֶּנִּי״ (בראשית לח, כו). התנסות זו שינתה את חייו. לימים, כאשר המשנה למלך מצרים (יוסף, שהאחים טרם זיהו אותו) דרש להשאיר את בנימין אצלו במאסר, יהודה הציע להכניס עצמו למאסר עולם כדי שאחיו ישתחרר. יהודה הוא הדוגמה הברורה ביותר בספר בראשית לאדם שראה את המצוקה כחוויה מלמדת ולא ככישלון. במונחיה של דווק, הייתה לו תבנית חשיבה מתפתחת. כנראה הוא הוריש תכונה זו לצאצאיו, ובהם כלב.

footnotes: ⁴ ראו לעיל בשיחה לפרשת ויגש, ״המנהיג הבלתי צפוי״, עמ׳ 38.

אשר ליהושע, התורה מספרת לנו, דווקא בסיפור המרגלים, שמשה שינה את שמו. שמו היה הושע, אבל משה הוסיף אות אחת לשמו (במדבר יג, טז). שינוי שם רומז תמיד לשינוי אופי או ייעוד. אברם נעשה אברהם. יעקב נהיה ישראל. כאשר שמנו משתנה, אומר הרמב״ם, הרי זה כאילו אמרנו, או אמרו עלינו, שאיננו אותו האדם שהיינו.⁵ כל מי שחווה שינוי שם כמו הוכנס אל תבנית חשיבה צומחת.

footnotes: ⁵ משנה תורה, הלכות תשובה ב, ד.

אנשים בעלי תבנית חשיבה צומחת אינם יראים מכישלון. הם ששים אלי אתגר. הם יודעים שאם ייכשלו, הם ישובו וינסו עד שיצליחו. לא מקרי שהשניים מן המרגלים שהתאפיינו בתבנית חשיבה צומחת הם אלה שלא נבהלו מהסכנות הכרוכות בכיבוש הארץ. לא מקרי גם שעשרת האחרים, שכולם נשאו בנטל הציפיות של העם (כמנהיגים, נשיאים ואנשי מעלה), נאחזו פיק ברכיים.

ואם כך הוא, יש בסיפור המרגלים מסר חשוב לכולנו. אלוהים אינו מבקש מאיתנו שלא להיכשל לעולם. הוא מבקש מאיתנו שנעשה את מרב מאמצינו. הוא מרומם אותנו כשאנו נופלים וסולח לנו כשאנו כושלים. על ידי כך הוא נוטע בנו אומץ להסתכן. את זאת ידעו יהושע וכלב, האחד דרך שינוי שמו והשני מתוך ניסיונו של אבי־אבותיו יהודה.

הרי לנו אמת פרדוקסלית, אבל משחררת מאין כמוה: הפחד מן הכישלון גורם לנו להיכשל. הנכונות להיכשל היא המאפשרת לנו להצליח.