פרשת שופטים היא המקור הקלאסי לשלושת סוגי המנהיגות ביהדות, אלה שחכמינו כינו ״שלושה כתרים״: כתר כהונה, כתר מלוכה וכתר תורה.¹ זהו הביטוי הראשון בהיסטוריה לעקרון הפרדת הרשויות, שניסח לראשונה מונטסקיֶה בספרו על רוח החוקים באמצע המאה השמונה־עשרה, ואשר נעשה בשלהי אותה מאה לאחד העקרונות המכוננים בחוקה האמריקנית.²

footnotes: ¹ משנה, אבות ד, יג; רמב״ם, משנה תורה, הלכות תלמוד תורה ג, א. ² החלוקה של מונטסקיֶה, ובעקבותיו החלוקה שהתקבלה ברוב המדינות הדמוקרטיות במערב, היא בין רשות מחוקקת, מבצעת ושופטת. ביהדות עיקר החקיקה נעשה בידי אלוהים. למלכים ולחכמים יש סמכות לחקיקה משנית בלבד, כדי להבטיח את שמירת החוק והסדר ו״לעשות סייג לתורה״. המלך הוא הרשות המבצעת, והכהונה, בזמן המקרא, הייתה הרשות השופטת. את ״כתר תורה״ ענדו אז הנביאים, והוא היה מוסד ייחודי: ביקורת חברתית מתוקף סמכות אלוהית – משימה שבעידן המודרני מבוצעת, לא תמיד בהצלחה, על ידי האינטלקטואלים הציבוריים. חסרים כיום נביאים. ואולי הם חָסרו תמיד.

בזירה האנושית ראוי שהכוח יהיה מחולק ומבוזר, ולא מרוכז בידי אדם אחד או מוסד אחד. וכך, בישראל המקראית היו מלכים, כוהנים ונביאים. למלכים היה הכוח החילוני, כוח הממשל. הכוהנים היו המנהיגים במרחב הדתי. הם ניהלו את עבודת הקודש במשכן ובמקדש, ופסקו הלכה בעניינים הנוגעים לקדושה ולטהרה. את הנביאים הסמיך ה׳ להשמיע ביקורת כאשר הכוח השחית את בעליו, ולהזכיר לבריות את ייעודם הדתי כשהם רחקו ממנו.

פרשתנו עוסקת בכל שלושת התפקידים הללו. אולם אין ספק שאת מרב תשומת הלב מושכת פרשת המלך, ויש לכך סיבות רבות. ראשית, זו המצווה היחידה בתורה שמצוין בה כי כך עושים עמים אחרים: ״כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ, וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי...״ (דברים יז, יד). בדרך כלל בתורה בני ישראל מצווים להיות שונים מהעמים האחרים. עצם חריגותה של מצווה זו אותתה למפרשים לאורך הדורות כי יחסה של התורה למלוכה הוא דו־ערכי.

שנית, הציווי הוא בעל אופי שלילי מופגן. הוא אומר לנו מה אסור למלך לעשות, ולא כל כך מה המלך צריך לעשות. אסור לו להרבות סוסים, אסור לו להרבות נשים, אסור לו להרבות כסף וזהב (יז, טז–יז). אלה הם פיתויים הבאים עם הכוח, וכפי שאנו יודעים מספרי התנ״ך הבאים, אפילו הגדולים שבמלכים, אפילו שלמה המלך בכבודו ובעצמו, לא היו חסינים מפניהם.

שלישית, בהתאם לרעיון היהודי הבסיסי שמנהיגות היא שירות – לא שררה, לא עוצמה, לא מעמד ולא עליונות – המלך מצווה להיות עניו: הוא צריך לקרוא בתורה ״כָּל יְמֵי חַיָּיו – לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה׳ אֱלֹהָיו... לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו״ (יז, יט–כ). להיות עניו – לא דבר קל הוא למי שכולם סביבו משתחווים לו וחייהם ומותם נתונים בידיו.

זה מקור השונות הקיצונית בין המפרשים ביחסם למלוכה. הרמב״ם גורס שמינוי מלך הוא חובה, אבן עזרא טוען שזו רשות, אברבנאל סבור שזוהי התפשרות, ורבנו בחיי קובע שזה עונש – עמדה שהגיעה במקרה לידיעתו של המשורר וההוגה המדיני ג׳ון מילטון באחת התקופות הסוערות והאנטי־מלוכניות בהיסטוריה האנגלית.³, Boston: Harvard University Press, 2010, pp. 41-42.

footnotes: ³ ראו Eric Nelson, The Hebrew Republic

אולם ישנו, כאמור, ממד חיובי אחד ברור בפרשת המלך, ממד חשוב במיוחד. המלך מצווה לכתוב לו את ספר ״משנה התורה הזאת״ –

וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו, לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה׳ אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם, לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול – לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל. (יז, יט–כ)

ממשיכו של משה, יהושע, מצטווה ציווי דומה עם היכנסו לתפקידו:

לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ. כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל. (יהושע א, ח)

מנהיגים לומדים. זהו העיקרון הנקבע כאן. נכון, יש להם יועצים, זקנים, סופרים וחכמי חצר. ונכון גם שלמלכי ישראל המקראית היו נביאים שהשמיעו באוזניהם את דבר ה׳: שמואל לשָאול, נתן לדָוִד, ישעיהו לחזקיהו וכן הלאה. אבל אלה שגורל האומה מוטל על שכמם אינם רשאים לגלגל מעליהם את מטלת החשיבה, הקריאה, הלמידה והזכירה. אין להם זכות לומר ״אני עסוק בענייני המדינה. אין לי זמן לספרים״. מנהיגי עם הספר צריכים להיות אנשי ספר.

גדולי המדינאים בעידן המודרני הבינו זאת, לפחות במונחים חילוניים. לוויליאם גלַדסטון, ששימש ראש ממשלת בריטניה במשך ארבע תקופות כהונה, הייתה ספרייה ובה 32 אלף כרכים. הוא תיעד ביומנו כל ספר שגמר לקרוא, ומתוך כך ידוע לנו שהוא גמע 22 אלף מן הכרכים הללו. בהנחה שהוא עשה זאת לאורך 80 שנה (מתוך 88 שנות חייו), הוא קרא 275 ספרים בשנה בממוצע; יותר מחמישה ספרים בשבוע. הוא גם כתב ספרים רבים על מגוון נושאים, מפוליטיקה דרך דת ועד ספרות יוון העתיקה, והמחקרים ששטח בספרים אלה היו מרשימים ביותר. הוא היה, למשל, הראשון שהבחין כי ליוונים הקדמונים לא הייתה תפיסת צבע כמו זו שלנו, וכי ביטויים תמוהים של צבע בשירת הומרוס, כגון תיאור הים כבעל צבע של יין, עניינם לא הגוון אלא מידת הכּהוּת.⁴ בנימין דיזראלי, אף הוא ראש ממשלת בריטניה, חיבר רומנים רבי מכר לפני שנכנס לפוליטיקה.

footnotes: ⁴ ראו על כך בהרחבה בספרו של גיא דויטשר בראי השפה: כיצד המילים צובעות את עולמנו, מאנגלית: עמרי אשר, תל אביב: חרגול ועם עובד, 2011, פרק ראשון (עמ׳ 35–50).

בקרו בביתו של דוד בן־גוריון בתל אביב ותגלו כי בעוד קומת הקרקע ספרטנית עד כדי צנע, הקומה הראשונה היא ספרייה אחת גדולה ובה עיתונים, כתבי עת ו־20 אלף ספרים. עוד 4,000 ספרים תוכלו לראות בארונות הצריף שלו בשדה בוקר. כמו גלדסטון גם בן־גוריון היה קורא שאינו יודע שובעה ומחבּר פורה. הקריאה והכתיבה הן אשר הופכות את הפוליטיקאי למדינאי.

שני מלכיה הגדולים של ישראל הקדומה, דוד ושלמה, היו משוררים. דוד כתב את מזמורי תהלים, ושלמה, על פי המסורת, את שיר השירים, משלי וקהלת. מילת המפתח המקראית הנקשרת עם מלכים היא ״חָכְמָה״. שלמה התפרסם בחוכמתו במיוחד:

וַיִּשְׁמְעוּ כָל יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר שָׁפַט הַמֶּלֶךְ וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ כִּי רָאוּ כִּי חָכְמַת אֱלֹהִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט. (מלכים א׳ ג, כח)

וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם וּמִכֹּל חָכְמַת מִצְרָיִם... וַיָּבֹאוּ מִכָּל הָעַמִּים לִשְׁמֹעַ אֵת חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵאֵת כָּל מַלְכֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת חָכְמָתוֹ. (שם ה, י–יד)

וַתֵּרֶא מַלְכַּת שְׁבָא אֵת כָּל חָכְמַת שְׁלֹמֹה וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה... וְלֹא הָיָה בָהּ עוֹד רוּחַ, וַתֹּאמֶר אֶל הַמֶּלֶךְ: אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּאַרְצִי עַל דְּבָרֶיךָ וְעַל חָכְמָתֶךָ. וְלֹא הֶאֱמַנְתִּי לַדְּבָרִים עַד אֲשֶׁר בָּאתִי וַתִּרְאֶינָה עֵינַי וְהִנֵּה לֹא הֻגַּד לִי הַחֵצִי הוֹסַפְתָּ חָכְמָה וָטוֹב אֶל הַשְּׁמוּעָה אֲשֶׁר שָׁמָעְתִּי... וְכָל הָאָרֶץ מְבַקְשִׁים אֶת פְּנֵי שְׁלֹמֹה לִשְׁמֹעַ אֶת חָכְמָתוֹ אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים בְּלִבּוֹ. (שם י, ד–כד)

״חָכְמָה״ עניינה שונה מעט מ״תורה״, הנקשרת בדרך כלל יותר עם כוהנים ונביאים ופחות עם מלכים. היא מציינת בעיקר את החוכמה האנושית, הארצית, האוניברסלית, ופחות מכך את המורשת היהודית הייחודית. המדרש אומר, ״אם יאמר לך אדם יש חוכמה בגויים, תאמין; יש תורה בגויים, אל תאמין״.⁵ במונחי זמננו, ובהכללה, אפשר לומר שהחוכמה היא המדעים והאומנויות, כל מה שמאפשר לנו לראות את העולם כמעשה ידי ה׳ ואת האדם כצלם אלוהים; ואילו התורה היא המוסר והמורשת הרוחנית הייחודיים לישראל.

footnotes: ⁵ איכה רבתי ב, יג.

המקרה של שלמה מכאיב במיוחד, מפני שלמרות כל חוכמתו, הוא לא חמק אף לא מאחד מן הפיתויים האמורים בפרשתנו: הוא הִרבה לו סוסים, הוא נשא נשים רבות, והוא צבר כסף רב. חוכמה שאין עימה תורה לא תציל את המנהיג מההשחתה הבאה עם הכוח.

רק יחידי סגולה מקרבנו עתידים להיות מלכים, נשיאים וראשי ממשלה, אך בכל זאת ראוי לכולנו ללמוד את העיקרון הכללי הטמון בדברים. מנהיגים לומדים. הם קוראים. הם מקדישים זמן להתיידדות עם עולם הרעיונות. רק כך הם רוכשים את הפרספקטיבה המיוחדת שלהם, המאפשרת להם לראות רחוק ולראות שקוף. להיות מנהיג יהודי פירושו להקדיש זמן ללימוד חוכמה וללימוד תורה: חוכמה כדי להבין את העולם כפי שהוא, ותורה כדי להבין את העולם כפי שראוי שיהיה.

מנהיגים אינם חדלים לעולם ללמוד. על ידי כך הם צומחים ומלמדים אחרים לצמוח איתם.