בספרה הרעשן של השען: כיצד נימלט מהכחדה משרטטת רבּקה קוסטה מתווה מרתק על דרך מותן של ציוויליזציות. זה קורה להן, היא טוענת, כאשר הבעיות שלהן נעשות מורכבות מדי.¹, New York: Vanguard, 2010. חברות מגיעות למה שקוסטה מכנה סף קוגניטיבי. זוהי הנקודה שבה הן כבר אינן יכולות לסמן להן נתיב מההווה אל העתיד.

footnotes: ¹ Rebecca D. Costa, The Watchman’s Rattle: Thinking Our Way Out of Extinction

כדוגמה היא בוחנת את תרבות המאיה. לאורך 3,500 שנה, משנת 2600 לפני הספירה עד שנת 900 לספירה בערך, טיפחו בני המאיה ציוויליזציה יוצאת דופן, שהתפשטה על שטח עצום באמריקה התיכונה – מקסיקו, גואטמלה, הונדורס, אל סלוודור ובליז של היום – ואוכלוסייתה מנתה כ־15 מיליון נפש.

הם הצטיינו בקדרות, באריגה, באדריכלות ובחקלאות – אבל הרבה יותר מכך. הם פיתחו לוח שנה מדויק יותר מהלוח הגרגוריאני, שהושתת על תרשימים אסטרונומיים העוקבים אחר תנועות הכוכבים ואף חוזים דפוסים מטאורולוגיים. הייתה להם מערכת כתב ייחודית ושיטה מתמטית מתקדמת. מרשים מכול, הם פיתחו תשתית מים הכוללת רשת מורכבת של מאגרים, תעלות, סכרים וסוללות.

ואז, פתאום, מסיבות שעדיין לא פוענחו במלואן, המערכת כולה התמוטטה. בזמן כלשהו, בשלהי המאה התשיעית או בתחילת המאה העשירית, רוב אוכלוסיית המאיה פשוט נעלמה. תיאוריות רבות ניסו להסביר למה קרה הדבר. גרמו לכך אולי בצורת ממושכת, אולי התפוצצות אוכלוסין, אולי מלחמות פנימיות, אולי מגפה קטלנית, אולי מחסור במזון, ואולי שילוב של כמה מן הגורמים הללו ואחרים. כך או כך, תרבות שהתקיימה שלושה אלפים וחצי שנים כשלה לפתע ונכחדה.

טענתה של רבקה קוסטה היא שבכל מקרה, יהיו סיבות ההיכחדות אשר יהיו, התמוטטות תרבות המאיה, כמו נפילת האימפריה הרומית וכמו קריסת אימפריית הקְמֵר בקמבודיה במאה השלוש־עשרה, אירעו מפני שהבעיות שעמדו לפניהן נעשו רבות וסבוכות מכדי שתושביהן, בזמן ובמקום ההם, יוכלו לפותרן. היה עומס־יתר קוגניטיבי, והמערכות קרסו.

זה יכול, היא אומרת, לקרות לכל ציוויליזציה, גם לזו שלנו. הסימן הראשון לקריסה הוא קיפאון. ישנן בעיות גדולות שהכול יכולים להבחין בחשיבותן, אך במקום לטפל בהן כולם ממשיכים בשלהם ומורישים את הבעיה לדור הבא. הסימן השני הוא נסיגה לאי־רציונליות. הקושי להתמודד עם העובדות גורם לאנשים למצוא מפלט בנחמות דתיות. בני המאיה פנו להקרבת קורבנות. הממצאים הארכיאולוגיים מלמדים על העלאת קורבנות אדם בהיקף עצום. נראה כי באין להם פתרון רציונלי לבעיותיהם התמקדו בני המאיה בריצוי האלים, והגיעו לידי הסלמה מטורפת. כך כנראה אירע גם אצל הקמר.

על רקע זה, המקרה של עם ישראל והיהדות נראה חריג, אולי אף יחיד במינו. תחת שלטון רומא, לאורך כמאתיים שנה, מכיבוש יהודה בידי פומפיוס בשנת 63 לפני הספירה עד דיכוי מרד בר־כוכבא ב־135 לספירה, ידעו היהודים משבר מתמשך. הם היו מפוצלים בין זרמים וסיעות יריבות. זמן רב לפני המרד הגדול וחורבן הבית כבר ציפו היהודים לפורענות קשה.

כמה פלגים, כגון כיתות מדבר יהודה המוכרות לנו מהמגילות הגנוזות, אכן נסוגו מן המציאות אל חזיונות אפוקליפטיים והתכנסו במִבדדים במדבר. אחרים, כגון הצדוקים, המשיכו כרגיל כאילו דבר אינו עומד להשתנות. אבל הפרושים, וממשיכיהם הרבנים, עשו בדיוק את ההפך ממה שעשו בני המאיה והקמר. במקום להתמקד באובססיביות בהעלאת קורבנות, הם התמסרו למציאת חלופות להקרבה.

אחת החלופות שמצאו הייתה גמילות חסדים. רבן יוחנן בן זכאי ניחם את רבי יהושע, שתהה אחר חורבן הבית איך יכפרו ישראל על חטאיהם בלי קורבנות, במילים ״בני, אל ירע לך. יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה, ואיזה? זה גמילות חסדים. שנאמר, ׳כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח׳ (הושע ו, ו)״.²

footnotes: ² אבות דרבי נתן ד, ה.

חלופה נוספת היא לימוד תורה. על פי חז״ל, דברי הנביא מלאכי ״וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי״ (א, יא) מתייחסים לתלמידי חכמים הלומדים הלכות קורבנות.³ מדרש חז״ל שם בפי הקב״ה: ״כבר תִקנתי להם סדר קרבנות; בזמן שקוראין בהן לפנַי, מעלֶה אני עליהם כאילו הקריבום לפנַי ואני מוחל להם על כל עֲוֹנותיהם״.⁴

footnotes: ³ מנחות ק ע״א. ⁴ תענית כז ע״ב.

חלופה שלישית: התפילה. הנביא הושע אמר, ״קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה׳... וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ״ (יד, ג): הדברים, כלומר המילים הנאמרות בשפתיים, יכולים להחליף את הקרבת הבהמות. בתלמוד הירושלמי דורש רבי פינחס בשם רבי הושעיא: ״המתפלל בבית הכנסת כאילו מקריב מנחה טהורה״.⁵

footnotes: ⁵ ירושלמי, ברכות ה, א.

ועוד חלופה: תשובה. בתהלים נאמר: ״זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה״ (נא, יט). חז״ל למדו מכך כי העושה תשובה ״מעלין עליו כאִלוּ עלה לירושלים ובנה את בית המקדש ובנה את המזבח ומקריב עליו כל הקרבנות שבתורה״.⁶

footnotes: ⁶ ויקרא רבה ז, ב.

חמישית במניין: צום. כיוון שהצום ממעט את השומן והדם בגוף, הוא נחשב תחליף לחלב ולדם של הקורבנות.⁷ השישית: הכנסת אורחים. ״כל זמן שבית המקדש קיים, מזבח מכפר על ישראל; ועכשיו שֻלְחָנוֹ של אדם מכפר עליו״.⁸ וכן הלאה.

footnotes: ⁷ ברכות יז ע״א. ⁸ ברכות נה ע״א.

במבט לאחור, מפליא לראות כיצד חכמים כרבן יוחנן בן זכאי לא דבקו בעבר אלא הביטו קדימה וחשבו על התרחיש העתידי הגרוע ביותר. השאלה הגדולה העולה בפרשת צו ובנושא המרכזי שלה, הקורבנות לסוגיהם, איננה ״למה נצטווינו על קורבנות?״ אלא ״לנוכח מרכזיותם של הקורבנות בחיים הדתיים של ישראל בימי המקדש, איך שרדה היהדות בלעדיהם?״

התשובה הקצרה היא שרוב רובם של הנביאים, של חז״ל ושל הראשונים הבינו שהקורבנות היו גילום סמלי של מחשבות, רגשות ומעשים שאפשר להביעם גם בדרכים אחרות. אפשר לפגוש את רצון ה׳ בלימוד התורה, לעבוד את ה׳ בתפילה, להקריב משלנו בצדקה, ליצור קרבה מקודשת בהכנסת אורחים, וכן הלאה.

היהודים לא זנחו את עברם. עודנו מזכירים את הקורבנות דרך קבע בתפילותינו. לא זנחנו את העבר – אך גם לא נכלאנו בו. היהודים גם לא חיפשו להם מקלט באי־רציונליות. הם חשבו היטב על העתיד ויצרו מוסדות כגון בית הכנסת, בית המדרש ובית הספר היכולים להיבנות בכל מקום ולקיים את הזהות היהודית גם בתנאים הקשים ביותר.

אל יהא הדבר קל בעיניכם. כל הציוויליזציות הגדולות בעולם נכחדו לבסוף, ואילו היהדות שרדה. מבחינה מסוימת, יד ההשגחה בדבר. אך מבחינה אחרת, רוחַק־הָרואי של אישים כרבן יוחנן בן זכאי הוא שמנע קריסה קוגניטיבית. הם יצרו את הפתרונות ליום המחר. הם לא ברחו מן השכל. הם בנו בשקט את עתיד היהדות.

היהדות היא הציוויליזציה שלא מתה מפני שלמרות הכבוד והנאמנות שהיא רוחשת כלפי העבר, היא ביסודה אמונה מוכוונת עתיד. בתורה אפשר לראות זאת בחדות בתיאור מות שרה. אברהם היה אז בן 137 שנה. הוא איבד את האישה שחלקה איתו את מסע חייו, ואשר הצילה את חייו פעמיים. היגון עלול היה לשתק אותו. אך כך מספר לנו הכתוב: ״וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ. וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ״ (בראשית כג, ב–ג). עשר מילים בלבד.

משם ממשיכה התורה ומספרת כיצד קנה אברהם חלקת אדמה ראשונה בארץ ישראל, וכיצד חיפש אישה לבנו. שנים רבות קודם לכן הבטיח לו ה׳ ילדים וארץ. כאשר שרה מתה לא הייתה לו ארץ, והיה לו משָׂרה בן אחד רווק. במקום להתלונן לה׳ על שלא מילא את הבטחתו, הוא הבין שעליו לעשות את הצעד הראשון. תחילה עליו לבנות את העתיד. זו הייתה דרכו לכבד את העבר.

פעולתם של חכמינו אחרי חורבן בית שני היא מן ההישגים הדתיים הגדולים בכל הזמנים: ליצור מסגרת דתית שתשאיר את היהודים נאמנים לזהותם. הם קשרו את היהודים לאלוהיהם, ואיש אל רעהו, בקשר שהחזיק מעמד בגלות הארוכה ביותר שידע עם מן העמים, אף שגלות זאת הייתה רווּיַת רדיפות וגירושים. במוצאם חלופה לקורבנות, הם הראו כיצד יכולה ציוויליזציה שהנצח עומד לנגד עיניה להביס את המוות.