הוא קצר ונחבא אל הכלים, אך יש לו פוטנציאל נפיץ. בכוחו של משפט קטן הכמוס בפרשתנו לגרום לנו לחשוב מחדש על מהותה של ההיסטוריה היהודית ועל משימתו של העם היהודי בזמננו.

משה הנואם לפני בני דור המדבר, בניהם של יוצאי מצרים, הזכיר להם אך זה עתה כמה יוצא דופן הוא הסיפור שהם יורשיו:

הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ? הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי? אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם ה׳ אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ? (דברים ד, לב–לד)

בני ישראל עוד לא עברו את הירדן. הם טרם החלו לחיות חיי עם עצמאי בארצו. ובכל זאת משה כבר בטוח, בוודאות היכולה להיות רק פרי נבואה, שהם עם שאין דוגמתו. מה שקרה להם עד כה היה ייחודי. הם היו, ועודם, עם שנועד לגדולות.

משה מזכיר להם את ההתגלות הגדולה בהר סיני. הוא מספר על עשרת הדיברות. הוא מנסח את תמציתה המפורסמת ביותר של האמונה היהודית: ״ שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל: ה׳ אֱלֹהֵינוּ, ה׳ אֶחָד״ (ו, ד). הוא מציג את מַלכת המצוות: ״וְאָהַבְתָּ אֵת ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ״ (ו, ה). פעמיים הוא אומר לשומעיו לשנן דברים אלה לילדיהם. הוא נותן להם את משימתם הלאומית הנצחית: ״כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה׳ אֱלֹהֶיךָ. בְּךָ בָּחַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה״ (ז, ו).

ואז הוא אומר להם כך:

לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה׳ בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם, כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים. (ז, ז)

הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים? מה קרה לכל ההבטחות שבספר בראשית, שאברהם יהיה לגוי גדול, שזרעו ירבה ככוכבי השמיים וכעפר הארץ וכחול אשר על שפת הים? ומה באשר לדבריו של משה עצמו, בתחילת ספר דברים, ״ה׳ אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם, וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב״ (א, י)?

התשובה הפשוטה היא שבני ישראל אכן היו רבים בהשוואה למה שהיו פעם. משה עצמו אומר זאת בפרשת השבוע הבא: ״בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבֹתֶיךָ מִצְרָיְמָה, וְעַתָּה שָׂמְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב״ (י, כב). פעם הם היו משפחה יחידה, אברהם ושרה וצאצאיהם, והנה הם אומה בת שנים־עשר שבטים.

אבל – ואת זאת מבקש משה לומר בפסוק שלנו – לעומת אומות אחרות, עם ישראל עדיין קטן. ״כִּי יְבִיאֲךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ, וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ: הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי, שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ״ (ז, א). במילים אחרות, עם ישראל היה קטן לא רק מהאימפריות הגדולות של העולם העתיק, אלא גם מהעמים הקטנים שאכלסו את המרחב. בני ישראל התרבו בכמה סדרי גודל מאז ימי האבות, אך נותרו מעטים ביחס לשכניהם.

עתה אומר להם משה מה פירוש הדבר:

כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ ״רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי, אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם?״ – לֹא תִירָא מֵהֶם. זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה׳ אֱלֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם. (ז, יז–יח)

עם ישראל יהיה הקטן מכל העמים מסיבה הנוגעת ללב קיומו הלאומי. הוא יַראה לעולם כי אומה איננה צריכה להיות גדולה כדי להיות דגולה. היא אינה חייבת להיות רבת אוכלוסין כדי להדוף את אויביה. ההיסטוריה הייחודית של עם ישראל תוכיח שכדברי הנביא זכריה, ״לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי, אָמַר ה׳ צְבָאוֹת״ (ד, ו).

עם ישראל עצמו יהיה עדות לדבר שהוא גדול ממנו. כך כתב הפילוסוף המרקסיסט־לשעבר ניקולאי ברדיאייב:

בצעירותי ניסיתי לאמת את הפרשנות המטריאליסטית להיסטוריה על ידי הצמדתה לקורותיהם של עמים. אני זוכר כיצד קרסה פרשנות זו במקרה של היהודים, שגורלם נראה בלתי מתקבל על הדעת מנקודת מבט מטריאליסטית... הישרדותם היא תופעה מסתורית ומופלאה המלמדת שחייו של העם הזה נשלטים בידי נטייה מיוחדת שנקבעה מראש, המתגברת על תהליכי ההסתגלות שמציעה הפרשנות המטריאליסטית של ההיסטוריה. הישרדותם של היהודים, חסינותם מפני חורבנות, עמידותם בתנאים יוצאי דופן, התפקיד הגורלי שמילאו בהיסטוריה: כל אלה מצביעים על היסודות המיוחדים והמסתוריים שקורות ימיו של העם הזה מושתתים עליהם.¹, Piscataway, NJ: Transaction Publishers, 2005, p. 86.

footnotes: ¹ Nikolai Berdyaev, The Meaning of History

להצהרתו זו של משה יש השלכות עצומות על הזהות היהודית. לאורך סדרת השיחות שלנו השנה מובלע המסר שליהודים יש השפעה החורגת מכל פרופורציה למספרם מפני שכולנו נקראים להיות מנהיגים, ליטול אחריות, לתרום, לשנות את חייהם של אחרים לטובה, להשרות שכינה בעולם. דווקא מפני שאנו קטנים, נקראנו אל הגדוּלה.

ש״י עגנון חיבר ״פתיחה לקדיש – אחר מיטתם של הרוגי ארץ ישראל״. הוא כותב בה שמלך בשר ודם אינו מרגיש בחסרונו של חייל מחייליו שנהרג, שכן ״יש לו למלך הרבה כנגדו״. לעומת זאת,

מלכנו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא... בחר בנו מכל העמים, לא מפני שאנו מרובים חשק ה׳ בנו, כי אנו המעט מכל העמים. ומתוך אהבתו שאוהב אותנו ואנו מעטים, כל אחד ואחד מעמנו חשוב לפניו כלגיון שלם, לפי שאין לו הרבה להעמיד במקומנו. נפקד חס ושלום אחד מישראל, באה פחת בלגיונותיו של המלך ובאה תשות כוח כביכול במלכותו יתברך, שהרי מלכותו חסרה לגיון אחד מלגיונותיו ונתמעטה חס ושלום גדולתו יתברך. לפיכך אנו מתפללין ואומרים אחר כל מת מישראל יתגדל ויתקדש שמיה רבא. יגדל כוח השם ולא יביא תשות כוח לפניו יתברך.²

footnotes: ² ש״י עגנון, ״פתיחה לקדיש – אחר מטתם של הרוגי ארץ ישראל״, בתוך כרך סיפוריו סמוך ונראה, תל אביב וירושלים: שוקן, תשנ״ח, עמ׳ 238.

האנתרופולוגית מרגרט מיד אמרה פעם: ״לעולם אל תפקפקו ביכולתה של קבוצת אזרחים קטנה, מסורה ומעמיקה לשנות את העולם. אדרבה, רק קבוצות כאלו הצליחו בכך עד היום״. מהטמה גנדי אמר: ״גוף קטן של נפשות נחושות, בוערות באמונה בלתי נדלית בשליחותן, יכול לשנות את מהלך ההיסטוריה״.³, November 19, 1938. זו מוכרחה להיות גם אמונתנו כיהודים. אנחנו אולי המעט מכל העמים, אבל כבר הוכחנו פעמים רבות בעברנו כי כאשר אנו נענים לקריאתו של הקב״ה יש בכוחנו לתקן את העולם ולשנותו.

footnotes: ³ Harijan