מתאבל ואונן. מכאן סיום לדעת הגאונים דאבלות דאורייתא ביום ראשון שהרי בכהן ספק אבלות להחמיר אלמא ספק תורה הוא ולא דמי למה שהקילו בולד שלא שהה ל׳ יום שכל ספק בן קיימא אין לנו של אדם דום עליו ולא מקיים ביה ואחריתה כיום מר. תה"א וע"ש שהאריך בזה ועי׳ תוס׳ יבמות ל"ו ב׳ סד"ה הא וש"מ ועי׳ ירושלמי ס"פ י"א דיבמות וצ"ע:

הכל מטמאין כ"ג ונזיר רא"א יטמא כ"ג ואל וכו׳ ואל יטמא אפי׳ כהן וכו׳ אין קדושתו מרחם זה קדושתו. (גירסת תה"א):

לוי וישראל כו׳. ירושלמי פ"ז דנזיר ולא הוא לוי הוא ישראל א"ר אבין בשעת דוכן שנינו:

מטמא ישראל. ישראל וממזר מטמא ממזר. (גירסת תה"א וצ"ע):

בין שדה זרע כו׳ בין כו'. הנן בבי ליתא בגמ׳ ספ"ק דעירובין וספ׳׳ז דב"ק. ודברי נ"י תמוהין מ"ש ובגמ' דב"ק גרסינן כו׳ אבל בגמ׳ דב"ק ליתא להאי בבא ועפ"ז י"ל כו׳ שבש"ס לא הוזכר חלוקה זו כו׳. דבאמת ליתא בגמ' גם חלוקה הקודמת. ואין שום ספק שבטור יש השמטה וכמ"ש הפרישה. וידוע שדרך הטור להעתיק מלשון הרמב"ן בתה"א ושם איתא כל הני בבי [ודע שגם בנוסחת הגר"א שנדפס בשקלאוו נשמט כאן מן בין שדה זרע עד בין שדה אילן]:

קוברו בשדה אילן. וכ"פ בשו"ע סי׳ שס"ד. ובירושלמי פרק ז׳ דנזיר איכא מ"ד דמפנהו לשדה כרם וכן פסק הרמב"ם ובספר האשכול: