ומדברי סופרים לברך על כל מאכל תחלה ואח"כ יהנה ממנו וכו'. לשון כ"מ. וזה לשונו ואיכא למידק שרבינו כתב מצות עשה מן התורה לברך אחר אכילת מזון וכל הדברים בכלל מזון וכו' וא"כ היכי קאמר בתר הכי דמדברי סופרים לברך אחר כל מה שיאכל וכו'. ומיהו קשה דהו"ל לרבינו לומר שנאמר ארץ חטה ושעורה וגו' ואכלת ושבעת וברכת. ולכן נראה לי דרבינו דייק לישנא דתוספתא דקתני ברכת מזון מן התורה שנאמר ואכלת וגו' ומשמע ליה דאחמשת מיני דגן דוקא וכו' יעו"ש. ויש לדקדק בדברי מרן דאכתי לא מיישבא מלתא דדיוק התוספתא היכי דחי תלמוד ערוך בריש פ' כיצד מברכין דאמרינן יליף משבעת המינים ופירש רש"י שבעת המינים האמורים בארץ חטה ושעורה ובתריהן כתיב ואכלת ושבעת וברכת יעו"ש הרי ברכת שבעת המינים נפקא לן מואכלת ושבעת. ואם תאמר והרי מדיוק התוספתא משמע איפכא איכא למימר דהכי פירושו דברכת המזון היינו בכלל גם שבעת המינים וכמ"ש מרן דהכל בכלל מזון. אבל מה שיראה לענ"ד הוא שמוכרח לומר דברכת שבעת המינים לאחריהם היא מדברי סופרים מדתנן בפ' כיצד מברכין (ברכות דף מ"ד) אכל ענבים תאנים ורמונים מברך אחריהם שלש ברכות דברי רבן גמליאל. וחכמים אומרים ברכה אחת מעין שלש. ובגמרא מ"ט דרבן גמליאל דכתיב ארץ חטה ושעורה וגו' וכתיב ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם וכתיב ואכלת ושבעת וברכת וגו'. ורבנן ארץ הפסיק הענין וכו'. ופירש"י ארץ הפסיק הענין ולא קאי וברכת אלא אלחם דכתיב בסמוך ע"כ. נמצא דר"ג סבר (דמאכלת) [דמואכלת] ושבעת וברכת קאי הז' מינים וההיא סוגיא דקאמר יליף מז' המינים הוא אליביה אבל לא קי"ל הכי אלא כרבנן דארץ הפסיק הענין ולא קאי וברכת אלא אלחם וממילא דברכת ז' המינים לאחריהם נמי הוא מד"ס וזהו דעת רבינו ודוק.

כל הברכות כולן צריך שישמיע לאזנו וכו'. לשון הכסף משנה שם וז"ל משמע דאע"פ שלא הוציא בשפתיו יצא עכ"ל וקשה דקי"ל דהרהור לאו כדיבור דמי. ועיין בב"י סי' ק"ט באו"ח מצאתי כתוב להרב מהר"י הכהן ז"ל מרכבת המשנה.