כתב הלחם משנה ריש הלכות חמץ ומצה דאף רבי אבהו מודה לחזקיה דלא יאכל איסור הנאה משמע אלא דמוסיף עליו יעו"ש. ויש מקשין דמדאמרינן בסוף הסוגיא מאי בינייהו איכא בינייהו חולין שנשחטו בעזרה רבי אבהו סבר אותו למעוטי הני חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא נינהו ע"כ לא משמע הכי וכמ"ש רש"י ז"ל יעו"ש ואדרבא ר' אבהו סבר דאף לא יאכל איסור אכילה דוקא משמע. ונראה לענ"ד דס"ל להלח"מ ז"ל אליבא דהרמב"ם וכן למי שיחס סברא זו להרי"ף דהכי פי' דר' אבהו ודאי אית ליה דחזקיה דלא יאכל איסור הנאה משמע דכן ודאי הוא משמעות הלשון לא יהא בו היתר אכילה אלא דמוסיף דכל שם אכילה משמע נמי איסור הנאה ואם כן לדידיה קשה למה בחמץ ושור הנסקל כתב לא יאכל והו"ל למימר לא יאכל וא"כ אי לאו קרא דאותו הוה אמינא דכיון דכתב לא יאכל ולא כתב לא יאכל הו"ל כאילו יש שני מקראות לאיסור הנאה ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט ואדרבא הוה ממעטינן חמץ בפסח ושור הנסקל מאיסור הנאה ולהכי איצטריך אותו למעוטי הני אבל חולין שנשחטו בעזרה ס"ל דלאו דאורייתא נינהו. וחזקיה ס"ל דלא יאכל למעוטי הני כלומר לגופיה איצטריך לכתוב לא יאכל ולא לא יאכל דלא יאכל דוקא הוא דהוי איסור הנאה ואותו אתא למעוטי חולין שנשחטו בעזרה כן נראה לענ"ד ממורי הרב ז"ל.

ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמיצין וכו'. עיין מה שכתב הרב המגיד ז"ל. ומצאתי כתוב לאחד קדוש מדבר לא ידעתי אכנה וז"ל כתב הרב המגיד בפ' א' (די"ט) [דהל' חמץ ומצה] וכו' וכן נראה עיקר. והעלו הגאונים הא נפסלו מאכילת הכלב חייב לבער וכו' ועלה קאמר ר' שמעון וכו' מכלל דבפת גמור עסקינן. וקצת קשה דכיון דאתית להכי לוקמיה בפת שאור ובלא נפסלה דאע"ג דהכי משמע לשון הברייתא אפילו הכי נוקמיה בשאור. ויש לומר דאמרינן בברייתא בפת שאור אע"ג דנפסלה חייב ומשום הכי אוקמוה בפת חמץ. ובדברי הרא"ם ז"ל ראיתי גמגומים דמשמע דס"ל דדברי התנא קמא בפת חמץ מיירי מדיוקא דדייק מדברי רש"י דאמר אבל בפת שאור. וקשה דא"כ מנ"ל להר"ם דאיסור החמץ ואיסור שאור אחד הוא הא ברייתא קתני דוקא בפת חמץ ובמי דלא נפסלה דוקא אבל לעולם בפת שאור לא. וצריך לפרש דברי הר"מ במאי דקאמר מכללו היינו בפת גמור עסיקינן פי' דבפת גמור ג"כ עסיקינן ולא בפת שאור דוקא והלשון מגומגם. עוד בלשון הכ"מ מצאתי כתוב וז"ל על מה שכתב הראב"ד ז"ל וכו' ואין לומר דחד מהם אסור וכו' דהא בכל חד וחד איכא צד קולא וחומרא כדאיתא בגמ'. וקשה דלא אמרינן דבחמץ איכא צד קולא וחומרא אלא משום הראוי לאכילה כיון שנפסל מאכילת הכלב לא נשאר בו שום חומרא מה שאין כן בשאור דלעולם יש בו צד קולא וחומרא דחימוצו קשה וראוי לשוחקו ולחמע בו כמה עיסות. וכתב עוד שם וס"ל להראב"ד דחמץ אינו ראוי לשוחקו. וקשה דמי דחקו לפרש זה להראב"ד דהוא אינו חולק עם הרמב"ם אלא כשנפסלה מאכילת הכלב אבל לעולם קודם שנפסלה מודה דראוי לשחקו ומי הכריחו לפרש כן. וגם מה שכתב ולהרמב"ם ז"ל צריך לומר בחמץ וכו'. וקשה דמי דוחקו לפרש כן דמשמע דהוי מחלוקת במציאות וצ"ע. וקשה בין להרמב"ם בין לתוספות דקתני שאור שמחמיץ אחרים וכו' מאימתי קרוי שאור משיתפסל מאכילת הכלב הא קמן דשאור אינו נקרא אלא אחר שנפסל. ויש לומר דמיירי בשני מיני פיסול האחד הוא שנפסל מאכילת הכלב מפני החימוץ והאחד מחמת דעיפוש ומאי דקתני בתוספתא מורה שנפסל מחמת חימוץ ומאי דקאמר הרמב"ם הוא מחמת העיפוש. עוד אפשר לומר דהברייתא משבשתא היא וצריך לומר עד מפני שבתחילה אמר איזהו שאור שמחמץ משמע דחמץ קרוי שאור והכא קתני משיפסל משמע שאפי' מחמץ אחרים אינו קרוי שאור אלא דוקא עד שיפסל וע"כ בהכרח הוא דהוא טעות סופר עכ"ד ודוק.

מפני שלא עשה [בו] מעשה וכו'. מצאתי כתוב לאחד קדוש וז"ל וקשה דמשמע דאם היה עושה מעשה וכו' וזה אינו דהוי לאו דניתק לעשה ואין לוקין עליו כמ"ש התוס' בפסחים דף צ"ו ע"א ובפרק י"ח דסנהדרין הל' ב'. וי"ל דכאן מיירי שהניחו כל הפסח ולא ביערו והכי משמע מתוך דבריו דכתב ולא ביערו דמשמע כלל ואנן בעינן שיקיים עשה שבו כמ"ש גבי שלוח הקן וזה לא קיים עשה שבו לפיכך חייב ודוק ע"כ מצאתי כתוב. ומורי הרב ז"ל כתב וז"ל ושמעתי מקשין מהא דהכריחו התוספות בפ' מי שהיה דף צ"ה וז"ל בפרטיה קא ממעט בל יראה כאן משמע כמו שפי' (רש"י) [ר"י] בפ' כל שעה דלא יראה הוי ניתק לעשה. איברא שאני איני יכול לשער איך יקרא ניתק לעשה דכיון שעבר שש אינו מועיל ביטול והשבתה וכמ"ש הרמב"ם פ"ג מהלכות יו"ט והדברים צ"ע ע"כ ממורי הרב ז"ל.