כתב הר"ב פרי חדש ח"א או"ח סי' תע"ב סעיף ו' וז"ל השמש צריך היסבה. הב"י הביא בשם הסמ"ק דעבד לפני אדונו אינו מיסב ע"כ. ולי נראה דצריך היסבה דומיא דשמש וכן בשבויות ישראליות או שפחות שקונה ואח"כ מתגיירות כולן יש להם דין שמש דבעו היסבה. ובירושלמי נמי גרסינן ר' יוסי בעא קומי ר' סימון אפי' עבד אפי' אשה עכ"ל. ועיין מ"ש הרב עצמו בסימן זה סעיף ד' בהסכמה עלה שהנשים אינן צריכות היסבה כסברת השאלתות אפי' החשובות יעו"ש וא"כ הכא היאך כתב דנשים צריכות היסבה אפילו שבויות ואפילו שפחות הפך כל הפוסקים דפסקו דוקא נשים חשובות צריכות היסבה וגם הפך סברת עצמו שפסק לעיל דאפי' נשים חשובות אינן צריכין היסבה וצ"ע. כתב הטור ז"ל סי' הנזכר וז"ל תלמיד אצל רבו אין צריך היסבה וכו' וכתב ב"י ומה שכתב אפי' אינו רבו מובהק וכו' הרא"ש ז"ל והמרדכי דקדקו כן מהגמ' והרמב"ם לא הזכיר דאפי' אינו מובהק אינו צריך היסבה משמע דס"ל דרבו מובהק דוקא ומדברי הר"ב פרי חדש ז"ל בסי' זה נראה דס"ל דהרמב"ם ז"ל לשיטתיה אזיל שכתב בפ"ה מהל' תלמוד תורה ולא יסב אלא יושב כיושב לפני המלך ואח"כ כתב במה דברים אמורים ברבו מובהק אבל ברבו שאינו מובהק אינו חייב בכל הדברים האלו יעו"ש. ולפי זה צ"ע דרבינו בעל הטור ס"ל בזה כסברת הרמב"ם כמ"ש בחלק יו"ד סי' רמ"ב יעו"ש וגם מרן ז"ל העתיק שם דברי הרמב"ם אות באות וא"כ היכי פסקו הכא דאפי' אינו מובהק דנראה דהני תרי פסקי סתרי אהדדי. ואל תשיבני ממ"ש הטור שם ולא ישב לפניו אלא כיושב לפני המלך ולא כתב (אלא) [ולא] יסב כלשון הרמב"ם ז"ל דמה בכך הרי כתב אלא כיושב לפני המלך והיינו שלא יסב א"כ כשכתב אח"כ דזהו דוקא לרבו מובהק משם תורה יוצאה אבל רבו שאינו מובהק. לית לן בה וא"כ הכא במקום מצוה היכי פטר ליה מהיסבה בפני רבו שאינו מובהק וה"ה דקשה למרן ז"ל בשו"ע דשם העתיק בלשון הרמב"ם ולא יסב יעו"ש. ואפשר לומר בדוחק דהתם מיירי בתלמיד שהוא חכם כבר ולפיכך לגבי רבו מובהק צריך לכבדו בכל אלה הדברים אבל מי שאינו רבו מובהק אע"פ שלמד ממנו אינו חייב לכבדו כל כך כיון שגם הוא חכם כמותו והכא מיירי בתלמיד שלא הגיע עדיין למעלת חכם לפיכך צריך לכבד אפי' למי שאינו רבו מובהק זהו הנראה לי לענ"ד. ומה שכתב מרן ז"ל אלא א"כ יתן לו רבו רשות וכו' דנפקא ליה מההיא דאמרינן בגמ' אמר אביי כי הוינן בי מר הוה זגינן אברכי דאהדדי כי אתינן לבי רב יוסף וכו' יעו"ש וקשה דלמה טרח להוציא דין זה מדלא אמר להו (אביי) [רבה] ולא מידי והלא ממקומו אינו חסר דקי"ל דהרב שמחל על כבודו כבודו מחול א"כ הכא כיון שנתן לו רשות הרי מחל על כבודו. ונראה לענ"ד דמשום דהתם אמרינן ואפי' שמחל חייב התלמיד להדרו ואפי' בשעה שמחל וא"כ הוה אמינא דאפי' נתן לו רבו רשות חייב להדרו ולא להסב קמ"ל דהכא במקום מצוה כיון שנתן לו רשות יסב ולא בעי הידור וזה נלמד מההיא דאביי ודוק. עוד בסי' תע"ב כתב הר"ב פרי חדש וז"ל ומה שכתב אפי' אינו רבו מובהק מדאבעיא לן בגמ' סתמא וכו' ועוד סתם רבו הוא שאינו מובהק כדאמרינן בסוף פ' היה קורא שלא יהא אדם וכו' ובועט באביו וברבו ובמי שגדול ממנו וכו' אלמא דסתם רבו הוי שאינו מובהק וכו' יעו"ש. והדבר קשה דהאי כללא דבכל מקום רבו סתם הוא שאינו מובהק אינו ברור שהרי הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ה מהל' ת"ת ואסור לקרא לרבו בשמו וכו' ולא יחלוץ תפיליו בפני רבו ולא [יתפלל] לפני רבו וכו' ורבים כזה יעו"ש ובגמ' כולן נזכרו בלשון רבו סתם וכפי הכלל שמסר בידינו הרב ז"ל דכל רבו סתם הוא רבו שאינו מובהק נמצא דכל אלו הדברים הם ברבו שאינו מובהק וא"כ איך כתבו הרמב"ם והטור ז"ל דכל אלו הדברים הם ברבו מובהק זולת בשני דברים דנוהגים אפי' אינו רבו מובהק יעו"ש והלא סתם רבו הוא שאינו מובהק אלא מוכרח דרבו סתם איכא למימר ברבו מובהק והכל לפי הענין והראיות שהביא הוא ז"ל בקל יכול המעיין לדחותם וצ"ע.