כובע שעושין על הראש ויש לו שפה מקפת שהיא עושה צל כמו אהל על לבושו מותר ללבשו וכו'. כתב הרב המגיד דהיינו הא דאמרינן בשבת בפ' תולין (שבת דף קל"ח) סיינא שרי. והתניא סיינא אסור לא קשיא הא דאית ביה טפח. הא דלית ביה טפח אלא מעתה שרביב גלימא ה"נ דאסור אלא הא דמהדק הא דלא מהדק ע"כ. ורש"י פי' דהשתא הדר ביה ממאי דסבר דאסור משום אהל אלא איסורו משום הוצאה וכשמהדק שרי ודלא מהדק אסור דלמא נפיל. אמנם כתבו בתוס' משם ר"ח דגם במסקנא קאי איסורא משום אהל. ופי' הא דמהדק שאינו נכפף הא דלא מהדק שנכפף. וכתב הרה"מ ז"ל שדעת הרמב"ם ז"ל כר"ח ז"ל דאיסורו משום אהל. והנה אמת נכון הדבר שכן הוא דעתו. אבל לענ"ד לשון זה כולו מקשה, ראשון לציון כי כל דבריו צריכים ביאור כי יש לדקדק בכלל כל אריכות לשונו במקום שאמרו לקצר שהרי הו"ל למימר בלשון צח וקצר כובע שעושים לראש אם אין בו טפח אפי' הוא קשה או שיש בו טפח והוא נכפף מותר ללבשו ואם יש בו טפח והוא קשה שאינו נכפף אסור ע"כ כדרכו דרך הקדש לבחור בקיצור וללמדנו במועט המחזיק את המרובה וכאן הכביר מילין על גבי מילין ואמאי בכל יום קצרה והיום ארוכה. עוד יש לדקדק דלפי' ר"ח הך חילוקא קמא הא דאית ביה טפח קאי עם חלוק הא דמהדק הא דלא מהדק וא"כ אמאי השמיטו רבינו כל שהוא עיקר לענין דינא. ואין לומר דסתמו כפירושו דבאית ביה טפח שרי דהעיקר חסר מן הספר וצריך טעם מדוע הכחידו תחת לשונו כיון דאיתמר בהדיא הא דאית ביה טפח. ותו יש לדקדק דאמאי שינה רבינו מכובע לבגד דהוא פתח תחלה כובע שעושים וכו' ובסיפא כתב ואם הוציא מן הבגד בגד מאן דכר שמיה הו"ל למימר ואם הוציא מן הכובע דביה עסקינן ועל כיוצא בזה אמרו פתח בכד וסיים בחבית דתחילה כינה אותו כובע ואח"כ בגד. ותו דאמאי תחילה גבי היתר כתב ועושה כמו צל על לבושו וגבי איסורו כתב צל על פניו למה לא גמר פני פני ברישא. ועוד יש להקשות קושיא אחת וגדולה היא בעיני כי הרואה יראה דרש"י ור"ח פליגי בפי' תיבת מהדק דלרש"י פי' מהודק על הראש ולר"ח פי' מהודק הוא שהטפח היוצא מן הכובע הוא חזק וקשה שאינו נכפף וא"כ הרמב"ם דמפרש כר"ח דהמסקנא איסורו משום אהל ע"כ מפרש לשון מהדק קשה וחזק מעתה אינו יכול לפרש תיבת מהודק שר"ל מהודק על הראש שלא יפול והרמב"ם תפס שניהם כתב מהודק על הראש וגם שהוא קשה ואינו נכפף ושניהם בל יכונו דהוי כמזכה שטרא לבי תרי באופן שדבריו צריכים ביאור ולא ראיתי לשום אחד ממפרשיו ז"ל שנתעורר בזה. ואשר נראה לענ"ד הוא דאע"ג דכתב הרא"ש דפלוגתא דרש"י ור"ח תליא בגירסת הש"ס דלרש"י דגריס אלא פי' דהדר ביה הש"ס ממאי דסבר דאיסור סיינא משום אהל ומסיק דאיסורו משום הוצאה ולר"ח דלא גריס אלא ס"ל דמסקנא קאי כדמעיקרא משום אהל דלא הדר ביה מ"מ הרמב"ם גריס אלא ואפי' הכי מפרש לה כר"ח לענין אהל אמנם פליג עליה בפי' הסוגיא שהוא ז"ל מפרש דמעיקרא אוקמינהו להני תרתי ברייתי דברייתא דאסר היינו בדאית ביה טפח ומאן דשרי בדלית ביה טפח ומשום אהל ומקשה אלא מעתה שרביב גלימא הכי נמי כלומר דכל כי האי גוונא שאינו דרך בנין ואהל עראי כזה שאינו סומך על שום דבר שהוא על הקרקע פשיטא דשרי דאין לגזור בו משום אהל דהרי העושה אהל עראי ע"ג קרקע אסור משום גזירה וגזירה לגזירה לא גזרינן ומהיכא תיתי לאסור מה שהאדם משרבב בידיו ועושה אהל. ומסיק אלא דהדר ביה מההיא אוקמתא דמחלק בדאית ביה טפח ומסיק דאין חילוק זה יפה אלא דאפי' אית ביה טפח ויותר שרי כשאינו מהודק אבל כשהוא מהודק שיוצא טפח ממנו חזק וקשה אסור. ומפני שאם הטפח שהוא קשה אם אינו מהודק על ראשו אלא שהוא תלוי ברפיון כגון שהוא סומכו בידו או שהוא עומד מאליו פשיטא שמותר לכן מפרש דכשאמרו בגמ' דמהדק היינו קשה בודאי דמיירי כשהוא תחוב בחוזק על ראשו דמונח על ראשו תחוב דאל"כ פשיטא דאין לגזור כמ"ש. נמצא דהשתא למסקנא דגמ' החילוק הוא הא דמהדק לבד ולא הוצרך תו לפרש דמיירי בטפח דודאי דפשוט הוא דבבציר מטפח לית ביה איסור אהל וכמו שנתבאר במקומו א"כ משום הכי השמיט הרמב"ם הך חילוקא כיון דבגמ' דחאוהו. והרואה יראה שהרב המגיד אף שכתב שדעת הרמב"ם כר"ח מייתי הגרסא בתיבת אלא ולא ביאר לן שהרמב"ם לא היה גורס אלא וכיון שכן יכולים אנו לומר דגריס אלא ומפרש כדכתיבנא ובלבב שלם ישבתי דברי רבינו ועמדתי על דברי הרשד"ם ולפי שהדברים ארוכים לא העתקתים פה.