אחד הקורא ואחד השומע מן הקורא יצא וכו'. מהרי"ט צהלון סי' ע"ז הקשה על הכ"מ ומצאתי כתוב כ"י להר"ב כרם שלמה ז"ל וז"ל כן העלה אח"כ הר"ב כ"מ ז"ל. ומ"ש הרב כאן לא הוי דחוק כמ"ש הכ"מ אלא שהוא מרווח. וכי האי גוונא מצינו גבי מוקצה דסתם רבי בשבת כר' שמעון וביו"ט כרבי יהודה והלכתא כר"ש בשבת וכר"י ביו"ט כמ"ש בריש מס' ביצה יעו"ש.

וביום אינו חוזר ומברך שהחיינו. וכן כתב המרדכי בשם הרשב"א ומהר"א ממיץ בס' יראים דסברי דאין לומר זמן ביום אלא בלילה לחוד. אמנם התוספות בשם ר"י ורבינו תם והרא"ש פסקו דיש לומר זמן גם ביום. עיין מה שכתבו התוספות והרא"ש ז"ל והמרדכי על הא דאמר רבי יהושע בן לוי חייב אדם לקרא המגילה בלילה ולשנותה ביום ומייתו כמה ראיות דעיקר הקריאה היא ביום יעו"ש. ולכאורה נראה דפליגי בהא דהרמב"ם ז"ל וסיעתיה סברי דעיקר הקריאה ביום ובלילה ושתי הקריאות שוות לטובה ורבינו תם וסיעתיה סברי דעיקרא ביום. אמנם לדידי חזי ליה דאינו כן חדא דאפושי פלוגתא לא מפשינן ותו דמה יענה הרמב"ם ודעמיה להנהו ראיות דמייתו הני רבוותא דמשמע מינייהו דעיקר קריאה ביום היא. ואף כי שערי דחיות לא ננעלו מכל מקום אנן אשינויי דחיקי לא סמכינן. לכן אני אומר דגם הרמב"ם וסיעתיה אזלי ומודו דקריאת היום עיקר כדמוכח מכל הנך דוכתי אלא דס"ל דכיון דגם בלילה חייב לקרותה וחייב לברך עליה זמן אליבא דכו"ע אם כן בהא נפיק ידי חובת זמן דיום ותו לא צריך לברך ביום. ותוקף ראייתם מהא דאמרינן בפ"ב דשבת דף כ"ג לענין נר חנוכה אמר רב יהודה יום ראשון הרואה מברך שתים והמדליק מברך ג' מכאן ואילך המדליק ב' והרואה אחת. מאי ממעט ממעט זמן. ונמעוט נס נס כל יומא איתא ע"כ. ופירש"י נס כל יומא איתא שהרי כל יומא הדליקו מן הפך אבל זמן לתחלת הזמן הגיענו עכ"ל. הא קמן להדיא דהיכא דבירך בתחילת הזמן תו לא צריך לברוכי. ומאי דמייתי הרא"ש ראיה דמדאמרינן בגמרא מאי מברך מנ"ח ולא קאמר בלילה מברך מנ"ח וביום מ"ן כדאמרינן בנר חנוכה שמע מינה דבמקרא מגילה מברך בלילה וביום מנ"ח לאו ראיה היא להרמב"ם וסיעתיה משום דבחנוכה צריך הדבר לאומרו דהתם כל יומא ויומא הוה נס באנפי נפשיה והוה קס"ד לומר זמן בכל פעם שמדליק אבל במקרא מגילה דאינו אלא נס שבכללות מהיכא תיתי לברך ביום מאחר שבירך בלילה על אותו נס בעצמו דליצטריך לאשמועינן ליה. ותו דאתיא בק"ו מנר חנוכה דהשתא ומה התם דהויא נס כל לילה ולילה אמרינן דסגי במה שאמרו בהתחלת זמן לחוד כ"ש מגילה דאינו אלא נס אחד. וראיתי להרב המגיד ולמר"ן ז"ל דאייתי ראיה להרמב"ם מסוכה דיומא קמא מברך ותו לא דהכי אמרינן בעירובין דף מ' ובסוכה דף מ"ו סלקא דעתך זמן כל ז' מי איכא וזו ג"כ ראיה נכונה היא דמה התם זמן על הרגל סגי ליה בהתחלת זמן אוף הכא זמן דמגילה סגי בקריאה ראשונה. ודע דבהך סברת דר"י ורבינו תם והרא"ש דמברכינן זמן בלילה וביום אני תמיה הרבה ממאי דאמרינן בסוכה דף מ"ו ת"ר העושה סוכה לעצמו מברך שהחיינו נכנס לישב בה מברך לישב בסוכה וכתבו התוספות בד"ה נכנס לישב בה וכו' וז"ל נכנס לישב בסוכה מברך וכו' מדלא קאמר מברך שתים כדקתני סיפא בעשויה ועומדת וכו' משמע דנפיק אהא דבירך אעשייה שהחיינו. ותימה דתיפוק ליה דמברך משום יו"ט כמו שמברכין ביו"ט דפסח ועצרת וכל שאר ימים טובים. ושמא דכיון דסוכה מחמת חג קאתיא סברא הוא דזמן דידה אף על פי שבירך בחול פטור הוא אף בחג דזמן כי קא אתי מחמת מועד קא אתי אפילו בלא יו"ט כדאמרינן לקמן דאי לא בריך האידנא מברך למחר או ליומא אחרת עכ"ל. וכלשון הזה כתבו הרא"ש והר"ן ז"ל אלא שהרא"ש הוסיף לומר וז"ל לפי זה כ"ש כשבירך זמן על הלולב ביום טוב ראשון שאין צריך לברך זמן ביו"ט ב' עכ"ל. והשתא הדברים קל וחומר אם כשעשה סוכה ימים הרבה קודם החג ובירך זמן סברי אינהו דתו לא צריך לומר זמן ברגל דכיון דסוכה מחמת רגל קא אתי אף בחול פטר זמן דרגל הבא כל שכן וק"ו הכא דזמן המגילה קא אתי ובירך עליה סמוך ונראה באותה הלילה עצמה דמחייב בקריאתה דודאי אית לן למימר דמיפטר בהכי מזמן דיום אף דנימא דקריאה דיום היא העיקר דהא לדידהו נמי גם בלילה חיובא איכא. ואין לומר דלדידהו עיקר הקריאה היא ביום דוקא ולכך צריך לברוכי על העיקר ולכך מה שבירך על הטפל בלילה אינו פוטר את העיקר ואין ראיה מסוכה דהתם עיקר המצוה שהיא עשיית סוכה בחול קעביד דהא ליתא דאם כן לימרו דבלילה לא יברך אלא ביום דוקא. ותו דהא גם בלילה חייב לקרותה אמרינן בש"ס וכן משמע ממה שכתב הרא"ש ז"ל לפי זה כ"ש אם בירך זמן בלולב ביום טוב א' וכו' דקאי אמה שכתב לעיל דאיכא דסברי שיש לברך זמן הלולב גם ביום הב' מספק דאם יום א' היה חול לא יצא וכו' יעו"ש ומייתי הרא"ש ראיה מהכא דאין צריך ונמצא דאף שנטל בחול וברך זמן אף שלא בזמנו פוטר לזמן דלמחר דבזמנו כל שכן במקרא מגילה דיום ולילה שוים לטובה וקרי לה בזמנה דוקא דזמן דלילה פטר לדיום אף דיהיה עיקר קריאה ביום. באופן דהדבר צריך אצלי תלמוד מה שכתבו הכא דצריך לברך זמן תרי זמני לילה ויום דלפי מה שכתבו הם עצמם גבי סוכה אתיא בקל וחומר דסגי במה שאמר זמן בלילה. ואפשר דשנא ושנא דדוקא התם כיון דבעידנא דקא עביד סוכה ולולב מיחייב לברוכי זמן שפיר איכא למימר דנפיק נמי ידי חובתו אזמן דידיה דרגל ברם הכא דהכותב מגילה לעצמו אינו מברך זמן נמצא דמברך על הנס לא על המגילה וכיון שעיקר הנס הוא ביום זמן דלילה שהיא טפילה אינו פוטרתו ולכך צריך לחזור ולברך. ושינוייא דא יש לו כסא וסמוכות מדברי הרא"ש במסכת סוכה בענין לולב אי מברכינן זמן גם ביום ב' יעו"ש. ותו חזות קשה הוגד לי תו בדברי התוספות במה שכתבו דאף שבירך בלילה צריך לברך ביום משום דהלילה טפל והיום עיקר שמע מינה דכל כי האי גונא בברכת המצות אם בירך על הטפל חוזר ומברך על העיקר. ותו איכא למידק שהרי הם כתבו בפסחים דף קט"ו בד"ה מתקיף לה רב ספרא וכו' וז"ל ולא צריך לרב חסדא לאהדורי אשאר ירקי ומברך לרב חסדא בטיבול ראשון על אכילת מרור אף על גב דעיקר מצות מרור לא נפיק אלא בטיבול שני אחר אכילת מצה מועלת הברכה שבירך בטיבול ראשון לטיבול שני מאחר שאכל ממנו מעט בטבול ראשון. מידי דהוה אברכת שופר דמברך אתקיעות דישיבה ומועלת הברכות לתקיעות שבעמידה שהם עיקר ונעשות על סדר הברכות וכו'. כתבו עוד שם בדף ק"כ בד"ה באחרונה אין בראשונה לא וכו' וז"ל ועיקר מצוה על הראשונה שהיא באה לתיאבון וגם יהא לבסוף מעט מצה בפיו באותו כזית אחרון. ואפילו אם עיקר מצוה באחרונה אין זה תימה אם אנו מברכין על הראשונה כדי לפטור המצה של אחרונה שהרי אין לברך על האחרונה משום שלאחר שמילא כריסו [הוא] אבל יכול הוא לברך על הראשונה ונפטר מהאחרונה שהיא עיקר המצוה כדפרישנא לעיל לרב חסדא גבי תרי טבולי דמרור. וכן צריך לומר להלל שהיה כורך המצה ופסח בסוף הסעודה והכי הוי (אכילת) [אכיל] מצה דאורייתא אם כן בתחילת סעודה היה מברך על המצה ואוכל דמועלת אותה ברכה לברכת מצה עם הפסח שבסוף וכו' עכ"ל הא קמן דמברך על הטפל ופוטר את העיקר. וכי תימא שאני הכא דשתיהן נעשות בזה אחר זה ואינו מפסיק לילה אחת אבל התם הלילה הוי הפסק עיין בפרק קמא דנזיר דף ז' ע"א דאמרינן וז"ל יומי נמי הא כתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. התם לאו דמפסקי אהדדי הוא מאי קאמר יומא ולילה חד יומא ולא מפסקי אהדדי ע"כ וצ"ע ודוק.