רש"י מה שמועה שמע כו' כבר נתחבטו המפרשים בשמועה זו יעויין בדבריהם אבל לי נראה הדברים לפי פשוטן דק' לרש"י שהי' לו לומר ויהי כשמוע יתרו את כל אשר עשה וגו' שכן דרך הלשון לדבר בדבר שהוא מפורסם לכל ובא להודיע שבתוך אותו הפרסום עשה יחיד אחד מה שעשה ע"י אותו הפרסום שכן כתיב ביהושע ויהי כשמוע כל מלכי האמורי וגו' את אשר הוביש ה' את מי הירדן וימס לבבם וגו' כי מפני שיבשות מי הירדן היה דבר מפורסם לכל העולם אלא שמלכי האמורי נמס לבבם מה שלא היה כן לשאר העולם כתב ויהי' כשמוע וגו' ולא כתב וישמעו כל מלכי האמורי וגו' אשר הוביש וגו' כי כל העולם שמעו וכן בכמה מקומות מצינו דוגמתו ה"נ ה"ל למכתב ויהי כשמוע יתרו את כל אשר וגו' ויקח יתרו וגו' אבל כיון שכתב וישמע יתרו משמעו הוא שהוא לבדו שמע דבר מה שלא שמעו אחרים ולכך מקשה רש"י מה שמועה שמע הוא לבדו יותר מכל העולם כלומר על כרחך אין פירושו שר"ל העניין למה שאמר אחריו כפשוטו את כל אשר עשה וגו' שהכל הוא דבר מפורסם שנשמע לכל העולם אלא ע"כ ה"ק וישמע יתרו וגו' ר"ל מלשון הסכת ושמע שפירושו הסכת והתבונן וגו' ה"נ ה"ק קר' יתרו היה מתבונן ושקל בדעתו ושכלו את כל אשר עשה אלקים וגו' ר"ל איזה מהם הוא הדבר הגדול שבה הכריע שעליו ראוי להתגייר ולחסות תחת כנפי השכינה ולהתדבק באומה זו וזה הוא דבר שעשה יתרו לבדו ולא אחד משאר העולם ולכך כתב וישמע יתרו שהוא לבדו שמע ושקל והתבונן בדבר ומצא דבר אחד או שנים בשכלו שעל ידם הכריע אותו שכלו שיתגייר ומשום כך הקשה רש"י מה שמועה שמע ר"ל מה התבוננות התבונן בשכלו ואיזה דבר מן הדברים היה שהתבונן בו והכריעו מתוך כל אשר עשה וגו' להתגייר והשיב התבוננות קריעת ים סוף ומלחמת עמלק הכריעוהו לזה שהם דעות ר' יהושע ור' אליעזר ולא ר"ל מתן תורה כדעת ר' אליעזר המודעי משום דפשט הכתוב משמע שיתרו קודם מתן תורה בא ואע"ג דגבי ויחד יתרו על כל הטובה אמר רש"י הבאר והמן והתורה כו' אגב שיתפה נקטיה א"נ דעת רש"י הוא שתעידה התורה אע"ג שיתרו קודם מתן תורה בא אעפ"כ נעשה בשרו חידודין גם על הטובות שראה שעשה הש"י לישראל אחר שבא כגון מתן תורה שהיא נכללת במלת טובה ובא כל לריבוי אבל בכלל התבוננות הראשון שנתגייר עבורו אשר עליו נאמר כל אשר עשה וגו' לא היתה התורה בכללה שקודם מתן תורה בא ולא היה ההכרע רק קריעת ים סוף ומלחמת עמלק ואע"ג דגבי כל אשר עשה השמיט רש"י קריעת ים סוף היינו משום דס"ל שהוא נכלל בכלל כי הוציא ה' וגו' שפירושו וכי הוציא וגו' כלומר שגם הוא ר"ל הוציא וגו' היה בכלל הכרעת והתבוננות ובכללו הוא קריעת ים סוף שהוא היה גמר ההוצאה ועיקרה שכל זמן שלא טבעו בים היה מוראם ופחדם עליהם וכאלו לא יצאו היו בעיניהם והנה אע"פ שכבר נאמרו בו דברי' לתת טעם מ"ש אלו השנים שהכריעו להתגייר יותר משאר כל הניסים אחוה דעי גם אני כי כפטיש יפוצץ סלע ואומר כי מפני שמאילו השנים נוכל ללמוד ולהתבונן שהש"י חפץ בזה שיכבדוהו לקבל עליהם הבריות עול מלכותו ורוצה גם כן שידבקו באומה זו כי בקריעת ים סוף כתיב בפי' שלא הטביעם בים אלא להראות כבודו לכל שיכנעו מלפניו ויכבדוהו שכן כתיב ואכבדה בפרעה ובכל חילו כלומר שעל ידי זה יכבדוני כל באי עולם והיינו שיקבלו עול מלכותו עליהם ובמלחמת עמלק שמע שאמר משה מלחמה לה' בעמלק מדר דר וכל זה היה לעונשו משום שנזדווג לאומה זו תחלה קודם כל האומות כמו שאמר בפירוש כתב זאת זכרון בספר וגו' ש"מ שהש"י חפץ בכבודה של אומה זו יותר מכל האומות ורוצה שיתדבקו לה האומות לא שיזדווגו לה ע"י מלחמה כמו שעשה ונשבע שלא יהיה שמו שלם וכסאו שלם עד שינקום נקמתו ממנו על זה לכך קבל עליו עול מלכותו ית' ולא היה די לו לעשותו בארצו ובמקומו רק הלך אצל ישראל להתדבק בהם כי לולי אלו השנים אע"ג שהש"י עשה ניסים לישראל היה יכול לומר משום שראה הש"י העול והחמס שעשו להם מצרים לכך בקש את הנרדף כי כן מדתו כעניין שנא' והאלקים יבקש את נרדף וה"ה אם היו עושין כן לאחד משאר האומות עול וחמם כמו שנעשה לישראל היה גם כן עושה עמה נסים ונפלאות להצילה מיד עושקיה כי כולם הם ברואיו ית' אבל כשראה מלחמת עמלק שזה לא היה כ"כ חמס בעיניו שזהו מנהגו של עולם שתבא אומה להלחם עמה ושמע שקצף עליו הש"י ונשבע לנקום נקמתו ממנו על שעשה כך ש"מ שמתוך אהבת האומה הזאת שחביבה עליו יותר מכל האומות הוא משגיח עליהם כ"כ א"כ ודאי רצונו ית' הוא שרוצה שיבאו הכל ויתדבקו עמה לא להלחם עמה רק להטיב עמה ולכך בא לקבל עליו עול מלכותו ית' כמוהם כמו שלמד מואכבדה בפרעה וגו' וגם בא להזדווג עם האומה הזאת כמו שלמד זה שרצונו ית' בכך ממלחמת עמלק ולולי זה היה מקבל עליו עול מלכותו בארצו ובביתו ומן הטעם הזה שאמרתי שדוקא אלו השנים הכריעוהו לקבל עליו עול מלכות שמים והתדבקותו בישראל א"ש גם כן שלא הזכיר רש"י ג"כ דעת ר' אליעזר המודעי מתן תורה שמע ובא אפי' ס"ל דיתרו אחר מתן תורה בא כי מתן תורה אינה מכרעת אחד מן הדברים הללו לא קבלת עול מלכותו דשמא אינו חפץ שיקבלו עול תורתו אלא ישראל בלבד לא שאר האומות אבל אכבדה בפרעה וגומר כולל כל העולם גם ההתדבקות בהם אינה מכרעת כי אדרבה בתוך התורה משמע שקשים גרים לישראל ואין רצונו שיהיו לישראל שותפים עם הגרים רק ממלחמת עמלק אנו יודעים שחפץ הקדוש ברוך הוא מן האומות שיתדבקו עם ישראל להטיב להם בכל יכולתם וישרתו להם והיו מלכים אומניך וגו':

בא"ד יתרו לכשנתגייר וקיים המצות הוסיפו לו אות אחת כו' תמיהני שהרי דבריו סותרין זה את זה כיון שאמר לכשנתגייר הוסיפו לו אות משמע שקודם שנתגייר היה נקרא יתר ולכשנתגייר בטל ממנו אותו השם וקראוהו יתרו ואם כן איך יאמר שכשיתר פרשה אחת בתורה קראוהו יתר ע"ש שיתר והלא כבר נקרא יתר בגיותו וכשיתר הפרשה היה אחר הגירות לא קודם הגירות שכן משמע פשט עניין הפרשה וזה דוחק לומ' שכשיתר הפרשה חזרו לקרותו בשם גיותו כי לגנאי ולא לכבוד יהיה לו ואיפשר לומר שכך אמרו סופו מוכיח על תחלתו שמנעוריו כשר היה כי לא לחנם קראו לו מילדותו יתר אלא שהש"י זרק נבואה בפי אבותיו או בפי האומות שיקראוהו יתר על שם סופו שיתר פרשה אחת בתורה ועל אופן זה גם זה יהיה כבודו ומעתה אין כאן מקום לקושיות הרא"ם שהקשה דממ"נ לא היו לו רק ו' שמות אם שמו יתר שקודם הגירות אינו יתרו שלאחר הגרות ואם יתרו שלאחר הגירות אינו יתר שקודם הגירות אבל לפי מה שאמרתי חזרו להזכיר שם יתר גם אחר גירות שהזכיר לו לשבח:

רש"י ויעמוד העם והוקשה לו הדבר ליתרו שהיה מזלזל בכבודן כו' יש מקשין מנ"ל לרש"י ז"ל שהוקשה ליתרו משום כבודן של ישראל שמא הוקשה לו משום שהיה חש על בריאותו של משה שלא יכול עשהו לבדו וגם כל העם לא יוכלו עמוד כמו שאמר לו אחרי כן נבול תבול וגו' ומה שלא אמר לו מיד נבול תבול וגו' מפני שאין זה מדרך המוסר שיאמר לו פתאום לא טוב הדבר אשר אתה עושה וגו' נבול תבול וגו' אלא תחלה נכנס עמו בדברים לשאול לו בדרך שאלה מדוע אתה יושב לבדך וגו' אבל עיקר כוונתו לא היתה אלא משום שיאמר לו אחרי כן נבול תבול לא מפני כבודן של ישראל אף לפי דברי הרא"ם ז"ל שכתוב שיתרו היה חושב שהם עומדין לפניו לתפארת כמנהג השרים עכ"ל יש גם כן מקום לקושיא זו שכך אמר לו בתכסיס המלכות לא תכון אתה ומלכותך אם תתנהג כן להגדיל השררה בזה האופן כי נבול תבול וגו' ונ"ל שאינה קושיא כלל כי כיון שלא ראה יתרו זה ממשה רק יום אחד הרי יש לומר שהיה זה במקרה בו ביום שהיה להם עסק רב מצרכי ציבור מצורך שעה שהרי יתרו עדיין לא ידע שהיה להם דין לפניו או דרישות אלקים עד שאמר לו משה ושפטתי בין איש ובין רעהו וגו' וזה לא יהיה בכל יום וכיון שכן אין שייך לומר נבול תבול וגו' כי יום אחד ושנים ושלשה ויותר לפרקים בעלמא ודאי יוכלו עמוד גם הוא גם כל העם כיון שאינו דבר של קביעות ואם כן אין כאן טעם אחר שהוקשה לו ליתרו אלא משום כבודן של ישראל שזה אפי' בשעה אחת יש זלזול כבוד בזה לישראל אבל אחר שאמר לו ושפטתי בין איש ובין רעהו הבין יתרו שזה יהיה דבר קבוע בכל יום ובכל עת כי עם רב כמוהו ודאי אי אפשר להם להיות אפילו רגע אחד בלא דין ומשפט במשא ומתן אשר ביניהם וכ"ש שיצורף עמו גם כן דרישת אלקים והודעתו להם חקיו ותורותיו אז אמר יתרו אם כן שהוא דבר של קביעות שיהיה בכל יום כן לא טוב הדבר אשר אתה עושה וגו' כי נבול תבול וגו':

בא"ד מן הבוקר עד הערב אפשר לומר כן אלא כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפי' שעה אחת מעלה עליו הכתוב כאלו עוסק בתורה כל היום וכאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית שנאמ' בו ויהי ערב כו' משמע מדברי רש"י דתרוייהו משתמעי מהאי קרא ותימא דהיכי משתמעי תרוייהו מהאי קרא תורה מאן דכר שמי' דהא ערב ובוקר לא כתיב אלא במעשה שמים וארץ אבל תורה לא הוזכרה ועוד דבברייתא בגמרא פ"ק דשבת לא הוזכרה תורה כלל אלא מעשה בראשית וז"ל הברייתא ויעמד העם על משה מן בקר עד הערב וכי תעלה על דעתך שמשה יושב ודן כל היום כולו תורתו מתי נעשית אלא לומר לך כל דיין שדן דין אמת לאמיתו ואפי' שעה אחת מע"ה כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית כתיב הכא ויעמוד העם על משה מן בקר עד הערב וכתיב התם ויהי ערב ויהי בקר עכ"ל הרי משמע דלא משתמע מהאי קרא אלא כאלו נעשה שותף ולמה פרש"י דתרוייהו משתמעי מיניה ואע"ג דמשמע בגמרא גם כן דשמעינן מזו הבריתא שזה שכר הדיין שדן הדין לאמתו אפי' שעה אחת כאלו עסק בתורה כל היום שהרי זו הבריתא הביא על עובדא דרב חסדא ורבה בר רב הונא דהוי יתבי כולא יומא בדינא פי' שלא עסקו בתורה בו ביום והוי חליש ליבייהו ופרש"י שם שני פרושים בפי' ראשון פי' שהיו מצטערין על שלא עסקו אותו היום בתורה והביא להם רב חייא מזו הברייתא שלא יצטערו כי גדול שכר הדיינים כאלו נעשו שותף כו' ובפי' השני פי' הוה חליש ליבייהו לשון תענית שלא סעדו כל היום ותנא להו רב חייא שאין צריכין לישב ולדון כל היום אלא סגי מקצת היום ומביא להם מזו הברייתא שאפי' דן שעה אחת כאלו נעשה שותף כו' הרי לשתי הלשונות משמע שהביא להם ראייה כיון כשדן דין אמת נעשה שותף כו' שכרו הרבה כאלו עוסק בתורה מ"מ לא משמע דיליף זה מהאי קרא אלא מסברת עצמו הוא מדמה אותם להדדי ובאמת שהדין עמו דשקולין הם דמאחר דשמעינן מהאי קרא שהדיין נעשה שותף ממילא נשמע שהוא כעוסק בתורה כל היום דהא בעוסק בתורה כל היום גם כן הוא נעשה שותף ומקיים כל מעשה בראשית בזכות לימודו דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי וא"כ הסברא והדעת נותן ששכרם שוה אבל לא דמשתמעי תרוייהו מהאי קרא אבל רש"י כאן שאין כוונתו אלא לפרש הפסוק דמן הבקר עד הערב שהוא רומז למעשה בראשית למה לו להזכיר בפירושו כאילו עוסק בתורה אם לא דס"ל דמשתמע נמי מהאי קרא וע"ק למה השמיט רש"י עיקר הקושיא שהזכיר הגמרא והיא תורתו מתי נעשית ולא הזכיר אלא אפשר לומר כן ולא יותר וז"ל הרג"א כאלו עוסק בתורה כל היום דאם לא כן אם היה יושב בדין כל היום תורתו אימתי נעשית אלא הא דכתיב מבקר עד הערב דנחשב הוה ליה כאלו היה זה מבקר עד הערב וק' דלא נכתב בכתוב דהוי כמו שעסק בתורה והוי ליה לומר כאלו עסק בדין כל היום כולו דהא הכתוב בדין מדבר ולא בתורה וי"ל דלא שייך לומר כאשר ישב במשפט שעה אחת כאלו ישב כל היום דזה אין טעם לומר מי שישב במשפט שעה אחת כאלו ישב במשפט כל היום שהרי כמה משפטים היה דן ואין סברא לומר שיהיה השכר על כמה משפטי' ושכר משפט אחד שוה אבל הא הוי שפיר שכל כך שכר יש על הדין עד שהיושב בדין שעה אחת כאלו עוסק בתורה כל היום עכ"ל ובאמת דבריו תמוהים ונפלאים בעיני מאד כי לפי הנראה הם סותרים זה את זה וגם דברי הגמרא סותרים הם דמשמע שהוא מפרש מה שאמרו בברייתא וכי תעלה על דעתך כו' תורתו מתי נעשית כו' ר"ל וכי יעלה על דעתך שמשה יעסוק בדין כל היום ויבטל את התורה כלומר שהרי שכר התורה יותר הרבה מאד ולא יבטלנה ע"י הדין ומתוך פירושו זה הוא מפרש מה שאמר רש"י כאן אלא כל דיין שדן דין אמת לאמיתו כאלו עוסק בתורה כל היום שדעת רש"י וראייתו הוא דאם לא כן אם היה הדיין יושב בדין כל היום תורתו אימתי נעשית ור"ל הא שכר התורה הוא גדול משכר הדין והיאך יבטל את התורה כל היום אלא כיצד יעשה ישב בדין מקצת היום שעה אחת ואחר כך ילמוד ואז יהיה נחשב לו כאלו עוסק בתורה כל היום דאם לא כן מאי דאם לא כן אם היה כו' דקאמר הרב מה הוכיח הרב מזה כל דיין שדן דין כו' אפי' שעה אחת כו' דנימא דילמא הכי קאמר קרא אם ישב הדיין בדין כל היום ולא יעסוק בתורה כלל בו ביום אז יהיה שכרו כעוסק בתורה כל היום לא כשישב בדין שעה אחת אלא ע"כ שדעתו לומר עכ"פ שלא ישב הדיין בדין כל היום ויבטל התורה אלא ישב בדין מקצת היום ושאר היום ילמוד תורה ואם כן הוא דעתו נ"ל דלא אתא כאחד משתי הלשונות שפרש"י על חלש ליבייהו דלפי הפי' הראשון הביא להם רב חייא מן הברייתא דשפיר עבדו ולפי הפי' השני הביא להם ראייה שאין צריכין לישב בדין כל היום ולהתענות אבל אם ירצו שפיר עבדי ותבא עליהם ברכה ואם כן היכי מוכיח הרב מתוך זה שלא ישב הדיין בדין כל היום ומה שאמרו בגמרא תורתו מתי נעשית יתבאר בדבדי בע"ה כי לפי דעתי אין זו כוונתם ועוד הרי סוף דברי הרב ותחלתם סותרים זהאת זה דבסוף דבריו אמר ז"ל ואין ס"ל שיהי' השכר על כמה משפטים ושכר משפט אחד שוה וכוונתו לומר שכל דין בפני עצמו יש לו שכר כאילו עסק בתורה כל היום ואם כן הדן כמה משפטים ביום אחד יש לו שכר הרבה מאד כאילו עסק הרבה בתורה ואם כן מאי קאמר הרב בתחלה דאם לא כן כו' תורתו אימתי נעשית ומאי קושיא טוב לו שיעסוק בדינים הרבה כל היום ויהיה לו שכר הרבה ביום אחד כנגד כמה ימים משיעסוק בתורה כל היום כולו שלא יהיה לו שכר תורה אלא יום אחד וכן מה שהקשו בגמרא גבי משה על ויעמוד העם וגו' תורתו אימתי נעשית שמא הוא עסק בכמה דינין ולא עסק בתורה לקבל שכר כנגד כמה ימים ועוד לפי מסקנת דברי הרב הזה עדיין לא נתיישב והיכן הוזכר הכתוב הזה בתורה שיאמר העוסק בדין כעוסק בתורה הלא לא הוזכר אלא ערב ובוקר שהוא רמז למעשה בראשית אבל תורה היכא רמוזה עוד הקשה הרב דהוה ליה למימר כאילו עסק בדין כל היום כולו ומאי קאמר דבשלמא לתלות בתורה תלינן שפיר מדמצינו דכתיב והגית בו יומם ולילה וכתיב אם לא בריתי יומם ולילה וגו' אבל בדין היאך שייך לתלות בו היכן מצינו למונח קיים שמצווה האדם שיעסוק בדין כל היום כולו שנתלה בו מקצתו ע"כ אני אומר מתוך דברי רש"י שבכאן אנו רואין עומק עיונו בכל דבריו ודקדוקו בכל עניין על מכונו מי כמוהו מורה פירושים אמתיים נכונים כאשר עשה גם פה שאמר דתרוייהו משתמעי מהאי קרא דוישב משה לשפוט את העם וגו' שדיין הדן דין אמת לאמתו כאלו עסק בתורה וכאלו נעשה שותף כו' וה"פ וכן יפרש רש"י ג"כ דברי הגמרא אעפ"י שבגמרא לא פי' כלום מפני שלא היה צריך לו שם אבל הכא בקרא שהוא עיקר מקומו לפרשו ק' לרש"י על הפסוק שאומר וישב משה לשפוט את העם ויעמוד על משה מן הבוקר עד הערב דמשמע שעמידת העם על משה מן הבוקר עד הערב היה בעבור שישב לשפוט את העם בדברי ריבות ודינים שביניהם ולא לדבר אחר ומיד בפסוק של אחריו אחר ששאל לו חתנו מדוע אתה יושב וגו' כתיב ויאמר משה לחתנו כי יבא אלי העם לדרוש אלקים וגו' ושפטתי וגו' והודעתי את חקי הלקים וגו' משמע שלא לבד בעבור הדינים היו עומדים עליו כל היום כי גם כדי לדרוש אלקים שתרגימו למתבע אולפן כו' ולהודיע גם כן חוקי האלקים ועל זה אמר רש"י אפשר לומר כן בתמיה וכי עמדו על משה מן הבקר עד הערב בעבור שישב לשפוט את העם לבדו והלא גם למד עמהם דברי תורה כמו שמבואר בפי' בפסוק שאחריו וזהו שסיים בברייתא תורתו מתי נעשית פי' לא כמו שהוא מובן לפום ריהטא וכמו שהבינו הרג"א שתמיהת הגמרא תורתו מתי נעשית היא מפני שאי אפשר שיבטל משה לימוד התורה דודאי אם היו הרבה דינים לפניו היו יכול לבטל התורה כל היום והיה עוסק בדיניו כל היום והיה מקבל שכר הרבה עליהם כנגד כמה ימים על לימוד תורה אלא שהכתוב מכחישו מיד אחר כך שאמר בפי' לדרוש האלקים משמע שלמד עמהם גם כן בו ביום ואם היה שופט ודן מבוקר עד ערב אותה התורה שהוזכרה בפסוק מתי נעשית והשיב אלא כל דיין כו' כאלו עוסק בתורה כלומר כיון שאומר הפסוק שהיה דן מבוקר עד הערב ואנו רואין בפי' שהיה לומד עמהן גם כן תורה אם כן ש"מ שאותו מקצת היום שהיה דן היה נחשב לו כמבוקר עד הערב בלימוד ומה שלמד עמהם בו ביום הוה לו שכר בפני עצמו אם כן ש"מ שהדן אפי' שעה אחת כעוסק בתורה כל היום דהא לא חלקה התורה כמה היה דן ומדכתיב לשון בוקר וערב ולא כתיב גם כל היום ש"מ שהוא גם כן שותף כו' ואם כן תרוייהו מפורשים בפסוק זה ולכך אמר רש"י כאן כאלו עסק בתורה וכאלו נעשה שותף כו' והשמיט מאמר הגמרא תורתו מתי נעשית מפני שסמך על הפסוק הסמוך לו מיד ובגמרא שלא הוזכר הפסוק שאחריו הוצרך לפרש הקושיא ואף על פי שפי' הרא"ם דברי רש"י שהוא סובר שכל הפסוקים של כי יבא אלי העם לדרוש אלקים ושל כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי וגו' והודעתי להם וגו' הכל נאמר על דברי ריבות בדיני ממונות שביניהם ודקדק כל זה מלשון רש"י מייתורא דזה הדבר דכי יהיה להם דבר פרש"י מי שיהיה לו הדבר בא אלי אומר אני כבוד הרב במקומו מונח אבל אין הדבר כן ודקדוק דה"א הידיעה דקדוק יתירה היא ואין זה כוונת רש"י כמו שאבאר בסמוך בע"ה וזה נ"ל פשוט:

בא"ד כל דיין שדן דין אמת לאמתו כו' כתבו התו' לאפוקי דין מרומה וכתב הרג"א לאפוקי דין שודא ושיקול הדעת ולא ניחא למרייהו למימר הכי דאם לא כן מי יזדקק להם לשודא אם אין בו מצוה דלא דמי למרמה דהתם טוב לדיין שישמט ממנו אם התובע הוא רמאי דלמה יחזיק עצמו להזדקק לרמאי ואם הנתבע הוא רמאי כ"ש שיזדקק לו דמצוה הוא להציל עשוק ויזדקק לו וה"נ באילו הדינים שודא או שיקול הדע' למה לא יזדקקו לו ובודאי דמצו' קעבדי דלא יהא כל אלים גבר נ"ל:

רש"י כי יהי' להם דבר בא אלי מי שיהיה לו הדבר בא אלי כתב הרא"ם וז"ל נראה שרש"י ז"ל סובר שמאמר כי יבא אלי העם לדרוש אלקים מורה על כללות העם ומאמר כי יהיה להם דבר בא אלי מורה על פרטי העם והוא מי שיהיה לו הדבר והכל מורה על עניין דברי ריבות ולכן אמר מי שיהיה לו הדבר בה"א הידיעה שפירושו הדבר הנזכר לעיל במאמר כי יבא אלי העם ויהיה ושפטתי בין איש ובין רעהו והודעתי את חקי האלקים ואת תרתיו מורה כולו על דבר המשפט כו' עכ"ל ולא ידעתי מי הכריעו לומר כך דנ"ל דה"א דהדבר לגופה אתא דמשום דק' לרש"י תיבות בא אלי על מאי קאי אי אמלת כי יהיה להם באו אלי מבעי ליה ואי אמלת דבר אין לו משמעות פי אין שייך לומר על הדבר בא אלי שאין הדבר בא מעצמו כמשמעות תיבת בא לכך מפרש רש"י כי יהיה להה דבר ר"ל כי יהיה לבעל דינים שבהם דבר ועסק ביניהם מי שיש לו אותו הדבר ר"ל התובע שהוא עיקר בעל הדבר הוא יבא אלי ויתבע את הנתבע כי אין מדרך הנתבע שיבא מעצמו עד שיתבענו התובע כלומר ולכך כתב בא אלי בלשון יחיד אע"ג דמתחלה אמר כי יהיה להם דבר לשון רבים ואם כן אין לו לשון אחר מבורר לרש"י לומר רק הדבר בה"א הידיעה וכאלו חסרי מלות מי שיהיה לו וה' דהדבר אבל לדרוש האלקים גם והודעתי להם חוקי האלקים וגו' לא קאי אלא על לימוד התורה לא על דברי ריבות שביניהם ומה שרצה הרא"ם להוכיח דבריו אלה ממאמר ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם ואמר שאילו היתה ישיבתו לשני הענינים האחד ללמד להם התורה והמצות והאחד לשפוט את העם למה לא הוזכר במאמר ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם גם לימוד התורה ואני כבר כתבתי פירושו שבא ללמד שדיין שיושב בדין אפילו שעה אחת כו':

רש"י ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל וגו' שרי אלפים שש מאות שרים לשש מאות אלף שרי מאות ששת אלפים שרי חמשים י"ב אלף שרי עשרות ששים אלף הוצרך לפרש זה אף על גב דזה החשבון אין צריך פנים ואי לאשמועינן דכולם מלבד היו זה הוא דבר שאין הדעת סובלו שיהיו ע"ח אלף ושש מאות שהיו זקנים יותר מששים שנה יתרים על ששים רבוא וכולם יהיו ראויין לדיינים זהו דבר שאי אפשר ואי מלגאו הרי יהיו חסרים מן המאות וה"נ והעשרות לפי הערך שיצאו מהם להיות דיינים וכבר נתחבטו בזה התו' פ"ק דסנהדרין גם הרא"ם גם הרג"א אזיל לשטתו אבל אני אומר שלא בא רש"י לפרש רק שלא נטעה לומר שרי אלפים ר"ל שרים הממוני' על אלפים שיהיה אחד ממונה על כמה אלפים זה על ב' אלפים וזה על ג' אלפים וכן הרבה כל אחד לפי ערכו וכן יהיה פי' השרי מאות ושרי חמשים ושרי עשרות כולם לפי ערכן שאם היה הדבר כן לא היה ממשות ולא עצה נכונה עצתו של יתרו שנתן דברו לשיעורם כי עדיין לא נודע כמה שרים ימנה עליהם ועוד בע"כ שדי אלפים ושרי מאות דומיא דשרי חמשים ושרי עשרות ובשרי עשרות לא שייך לומר כמה פעמים עשרה וכן חמשים כמה פעמים חמשים דאל"כ היה כוללן מאה או עשרים או ל' כו' לכך פרש"י שרי אלפים הם שש מאות כלומר ופי' שרים של אלפים שכל אחד ממונה על אלף ויעלה החשבון לשש מאות וכן שרי מאות יהיה כל אחד ממונה על מאה לא אחד ממונה על כמה מאות ולא יהיה מניין קצוב בדבריו של יתרו וכן חמשים וכן עשרות שבזה נתן שיעור וקצב' לעצתו והיתה עצתו נכונ' וזה ג"כ הוא כונ' הבריית' דמכילתא שנתנה שיעור וקצבה לדייני ישראל אבל אם היו כולם מלבר או כולם מלגאו או קצתם מלגאו וקצתם מלבר בזה לא מיירי הברייתא יכול להיות כולם מלגאו או מלבר או מקצתם כפי מה שיזדמן אבל יתרו ודאי עדיין לא ידע מספר בני ישראל כמה יהיו ובברייתא דמכילתא לא אתא לאשמועינן אלא שעצת יתרו היתה עצה נכונה בקצב ושיעור ולא כמו שכתב הרג"א דקמ"ל דלא תאמר שהשרים מלבר אלא קמ"ל דשרים מלגאו דאם לא כן מאי קמ"ל וכי לחשוב השררות הוא צריך ע"כ כוונת דבריו אבל לדידי אין קושי' כלל דלא נחתא הברייתא להאי וזה אין ספק גם כן שהשרי מאות וחמשים והעשרות מיכף הוי כייפי לשרי אלפים וכן החמשים לשרי מאות וכן העשרות לשרי חמשים אלא שהדבר קטן ישפטו הם והדבר גדול יביאון לגדול ממנו וכן מלגדול לגדול ממנו עד מרע"ה ואם היה דבר משפט בין שני אנשים שהיו משרי עשרות היו אותם השרים יושבין בדין עליהם ואם היה הדבר קשה עליהם יביאוהו לפני שרי החמשים שלהם וכן לעולם אבל בעניין מלגאו או מלבר לא דיברה הברייתא כלום דאטו אם היו מאותם שהם יתרים על ששים ראויים לדיינים אף על פי שלא היו בכלל הת"ר אלף למה לא ימנה מהם דיינים כמו שימצאוהו איש לפי ערכו ועוד גם זה הוא דבר נמנע שלפי שהיו ישראל ת"ר אלף מצאו ביניהם ת"ר איש שהיו ראויים להיות שרי אלפים מכוונים לא פחות ולא יותר וכן השאר ועוד שהרי היו ישראל יותר מת"ר אלף ג' אלפים וה' מאות ויתוספו א"כ שרי אלפים והמאות והחמשים והעשרות אלא עכצ"ל קצתם היו מלבר וקצתם היו מלגאו כפי מציאות האנשים שמצאו בין הת"ר אלף שנמנו מעשרים עד ששים בין מאותם שהיו יותר על ששים ואולי אפי' גם מן הפחות מעשרים והיה יניק וחכים טפי למה לא ימנוהו וכל זה אין לנו בו ידיעה אמיתית אלא לאותם שהיו באותו הדור או למי שהיו לו בו קבלה מאבותיו או על פי נביא ואין שייך בזה אומדנא ודעת המכילתא ורש"י דגריר בתריה אינו אלא להודיע שעצת יתרו היתה נכונה בקצב ושיעור ושפי' אלפים אחד ממונה על אלף לא אחד ממונה על כמה אלפים וכן מאות אחר ממונה על מאה וכן כולם:

רש"י וגם כל העם הזה אהרן נדב ואביהוא וע' זקנים כתב הרא"ם והסברא מוכח על זה שאלו לא היה שם אלא משה לבדו ויהיה פירוש נבול תבול גם אתה גם העם ופי' וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום על בעלי הריב הבאים לפניו ולא על ע' זקנים הנלוים עמו למה יבול העם כו' בעלי הריב מה להם אם יהיה השופט אחד או רבים כו' כי רחוק הוא לומר שיהיה זה מפני העיכוב הקורה להם במלאכתם בהיות השופט אחד כי לא היו במדבר לא עובדי אדמה ולא בעלי חניות ולא בעלי אומנות עד שיפסידו מלאכתן מן העיכוב ההוא עכ"ל ולא ידעתי מאי קאמר דהא לא משמע מדברי יתרו שאמר נבול תבול גם אתה גם העם וגו' מחמת עכוב מלאכה אלא מחמת שלא יכלו לעמוד מן הבקר עד הערב מחמת חולשה ואם כן מנ"ל לומר שגם אתה גם העם או וגם כל העם יורה על ע' זקינים ולא על בעלי הריב שמא לא מיירי אלא במשה ובבעלי הריב וגם הראשון מרבה השני והשני הראשון כמו גם לי גם לך וגו' לכך נראה לי דלאו מסברא יליף לה אלא מדכתיב גם העם הזה אשר עמך ולא אמר גם העם הזה אשר לפניך או אשר עליך כמו שנאמר ויעמוד העם על משה וגו' או נצב עליך וגו' אלא ה"ק העם היושב עמך בדין ומיירי בע' זקנים ואהרן נדב ואביהוא וכיון דלמעלה על כרחך מיירי בע' זקנים כו' גם בכאן כשאמר וגם כל העם הזה מיירי באהרן וע' זקנים דהא דברים הראשונים הם אלו: