Levush HaOrah, Leviticus
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
רש"י אל משה לכל דברות ולכל אמירות כו' היתה קריאה כו' לשון חבה כו' פי' ס"ל לרש"י ז"ל שקול הקריאה כשקרא ית' את משה כדי שיבא לאהל מועד לדבר עמו איזה דבר מצוה שיצוה לישראל היה הקול הולך ומתפשט אפי' דרך כל מחנה ישראל עד שהגיע לאזניו של משה בכל מקום שהיא היה שם כמו שיתבאר בע"ה ואם כן אין ספק שבכל פעם שרצה הש"י לדבר עמו ולא היה משה באהל מועד מסתמא הוצרך לקוראו ממקום שהיה שם שיבא לאהל מועד שאין סברה לומר שהיה משה יושב תמיד בכל יום באהל מועד ומצפה מתי שידבר עמו הש"י ומחמת פשיטותו לא נכתב בתורה בשום פעם שקראו לכך קשה לרש"י למה הוצרך הכתוב לכותבו כאן שקראו לדבר עמו שאין לומר שהוצרך לקוראו מפני ששכן עליו הענן דעל כרחך לא קראו אלא לאחר שנסתלק הענן דבעוד הענן עליו כבר כתיב ולא יכול משה לבא אל אהל מועד וגו' ומה היה מועיל קריאתו שיכנס אלא ודאי אחר שנסתלק הענן קראו שיכנס לדבר עמו ולמה הוצרך כאן שקראו לדבר עמו יותר מבכל המקומות שדבר עמו ומתרץ ודאי דמסתמא כן הוא דלכל דברות ולכל אמירות כו' היה קריאה כו' ומחמת פשיטותו לא נכתב בתורה בשום פעם שקראו ומה שצריך כאן לכותבו הואיל דפשיטא הוא שקראו לכל הדברות הוא כדי להראות לנו בבניין אב ההפרש שבין קריאת נביאי ישראל וקריאת נביאי אמות העולם דגבי נביאי ישראל כתב ויקרא שהוא לשון חיבה כו' כלומר שאותה הקריאה היתה אליו בקריאת שמו בעניין ואופן הוראת אליו חבה ובפנים שוחקות ומאירות או בכפל השם שהוא עצמו עניין חבה אבל בנביאי אומות העולם שנאמר בהם ויקר הוא מורה דאע"ג שקראו בשמו מ"מ היתה אופן אותה הקריאה בעניין ואופן הודעת אליו פנים זעומות וזעופות לנקרא:
בא"ד הקול הולך ומגיע לאזניו כו' הרא"ם כתב לא מאל משה הוא דמפיק ליה שהרי כל התורה כולה מלאה ממלת אל ולא דרשו בה כלום ונ"ל דזו אינה קושיא דאע"ג דבשאר מלת אל הנאמר גבי דיבור או אמירה כגון ויאמר ה' אל משה וידבר ה' אל משה וכיוצא בהם לא דרשו כלום הכא איכא למדרש מלת אל דק' ליה לרש"י ז"ל דהוה ליה למכתב ויקרא את משה שכן מלת את נופל אחר הקריאה להורות על הפעול שהוא הקרוא וכן כתיב ויקרא את עשו בנו ויאמר אליו וגו' ויקרא את יוסף וגו' ויאמר פרעה וגו' ה"נ הוה לי' למכתב ויקרא את משה וגו' לכך דורש רש"י מלת אל דהכא למיעוטא למעט כל ישראל כו' כמו שיתבאר אבל מלת אל הנאמר גבי וידבר ה' אל משה או ויאמר ה' אל משה שהוא עיקר הלשון לא שייך למדרש ביה למיעוטא ויתורצו בזה רוב הקושיות שהקשה הרא"ם על רש"י בסמוך בדיבור זה א"נ מאל משה הוא דמפיק ליה לרש"י כי נ"ל דמלת משה כולו מיותר הוא בכאן והוה ליה למכתב ויקרא אליו וידבר אליו ה' וגו' דע"כ האי קרא לעיל מיניה קאי לפרשה שקודם זו שסיים בה ולא יכול משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן ועלה קאי ויקרא אל משה לומר שכבוד הש"י הוא שקראו אחר שנסתלק הענן דאם לא כן ויקרא ה' אל משה וגו' היה לו לכתוב ולומר מי הוא הקורא אלא ודאי וכבוד ה' וגו' הנכתב למעלה הוא הקורא דעליה קאי ויקרא וגו' וקודם לו כתיב ולא יכול משה לבא וגו' ואם כן בויקרא אליו וידבר ה' אליו וגו' היה די ואם כן אל משה למה לי אלא למיעוטא אתא לומר הקול היה הולך לאזניו כו' ואין להקשות אם כן וידבר ה' וגו' ל"ל וידבר אליו וגו' היה לו לומר ולמה לו להחזיר מלת הש"י אין זו קושיא דגבי המצוה רוצה לכתוב בפי' השם המיוחד מה שאין צריך לעשות כן בקריאה כי הקורא היה כבוד ה' והמדבר היה השם המיוחד וית' הרא"ם הקשה בדיבור זה ואמר וז"ל מאחר שזה שפי' רש"י בויקרא אל משה לקוח ממה שאמרו בת"כ אליו למעט את אהרן שפירושו וכ"ש שאר כל ישראל היה לו להזכיר גם אהרן לומר הקול הולך ומגיע לאזניו וכל ישראל גם אהרן עצמו לא היה שומעין ולמה חלקו לשנים דגבי ויקרא אל משה אמר שכל ישראל לא היו שומעין ולא הזכיר את אהרן וגבי וידבר ה' אליו אמר למעט את אהרן שלא היה שומע ולא הזכיר את ישראל ועוד שממה שפירש גבי ויקרא אל משה דמיירי בקריאת משה משה שכל ישראל לא היה שומעין משמע שאף קריאת משה משה דעלה קאי שאינו דיבור של ציווי מצוה אלא קריאה בעלמא לא היו שומעין ומנ"ל הא והלא ממיעוטא דוידבר ה' אליו דממנו לקח מה שפי' גבי ויקרא אל משה לא משתמע אלא למעט מהדיבור של ציווי השם למשה שהוא אדם כי יקריב מכם דקאי עליו אבל לא מהדיבור של קריאת משה משה שאינו אלא קריאה בעלמא וא"ת אין הבדל לרש"י בין הדיבור של משה משה ובין הדיבור של ציווי המצוה מנ"ל הא כו' דלמא יש לחלק ביניהם כו' עוד כתב וז"ל ועוד מנא להו לרז"ל לומר דמיעוטא דוידבר ה' אליו הוא למעט את אהרן וכ"ש שאר כל ישראל ודלמא לא בא למעט אלא את ישראל אבל לא את אהרן שיפה כחו להשתתף בדיבור עם משה וכן מיעוטא דקול לו נמי דלמא לא בא למעט אלא את ישראל אף מקל הברתו של דיבור אבל אהרן היה שומע גם הדיבור עצמו עכ"ל הרא"ם והאריך מאד בתירוצים ע"ש אבל לי נראה אם נרד לעומק זך שכלו ודקדוקו של רש"י שהוא אינו רודף בכל מקום אלא פשוטו של מקרא אין כאן שום קושיא עליו ז"ל אך בהקדימי הקדמה אחת אשר לפי הנלע"ד שגם שם לא ירדו הרא"ם והרג"א לעומק העניין והוא זה רש"י כתב בסמוך גבי מאהל מועד שהיה הקול נפסק ולא היה חוץ לאהל כו' עכ"ל רש"י והבינו הרא"ם והרג"א שזה העניין קאי גם על קריאת משה משה שאפילו בשעת קריאת משה משה לא היה הקול יוצא חוץ לאהל כמו שכתבו בפי' בדבריהם ע"ש וז"ל ואם היה משה חוץ לאהל לא היה הקול מגיע באזניו עכ"ל עד שמתוך כך הוצרך לומר שהמדרשי' חולקין זה עם זה עיין בדבריו אבל אני אומר שאין זה פשוטו של מקרא וגם אין דעת רש"י כך כמו שהבינוהו אבל ס"ל לרש"י ז"ל דקול של קריאת משה היה הולך מבין שני הכרובים ומתפשט והולך עד שמגיע לאזניו של משה בכל מקום שהוא היה שם הן במחנה הן אפי' אם היה חוץ למחנה משה היה הקול קוראו שיבא לאהל מועד לדבר עמו שם דיבור של מצוה וזהו שאמר הכתוב סתם ויקרא אל משה ולא אמר ויקרא אל משה מאהל מועד ואחר כך גבי דיבור המצוה כתב וידבר אליו מאהל מועד כלומר שלא הגיע קול דיבור המצוה אלא באהל מועד ולא יצא חוץ לאהל כן נ"ל פשוטו של הכתוב וכן הוא דעת רש"י ז"ל נ"ל ומעתה יתורצו כל הקושיות שהקשה הרא"ם ז"ל בד"ה ויקרא אל משה הקול היה הולך ומגיע לאזנו כו' גם מה שהקשה הרא"ם על רש"י בד"ה מאהל מועד מלמד שהיה הקול נפסק כו' וז"ל שם ואם תאמר אם היה הקול נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל וכבר היו ישראל עומדים חוץ לאהל ולא היו רשאין לכנם עם משה תוך האהל מדכתיב ונועדתי לך שם וגו' לך היתה יעידה ולא לכל ישראל כדתניא בת"כ שפירושו שהיו ישראל עומדים חוץ מהאהל כשהיה משה נכנס באהל מועד א"כ למה הוצרך הכתוב למעט את ישראל מכל הדברות לומר שמשה לבדו היה שומע וישראל לא היו שומעין עכ"ל הרא"ם אבל לדידי אין כאן קושיא כלל מכל הקושיות שהקשה וזה כיון דס"ל לרש"י שקול קריאות משה משה היה הולך ומתפשט עד שהגיע לאזנו של משה אפי' חוץ לאהל וס"ל דאל מיעוטא הוא מדלא כתיב את אי נמי דאל משה מיותר הוא כמו שכתבתי לפיכך כתב גבי ויקרא אל משה הקול היה הולך ומגיע לאזניו וכל ישראל לא שומעין ר"ל אע"ג שהיה הקול מתפשט והולך מבין שני הכרובים דרך כל מחנה ישראל עד שמגיע למקום אשר שם היה משה הוצרך לפרש מיעוטא דאל משה של הקריאה למעט כל ישראל וסבירא ליה דממילא ממועט גם אהרן שכיון שלא היה משה באותו פעם באהל ממילא ודאי גם אהרן לא היה שם ואז לא היה הוא עדיף מכל ישראל וכמו שישראל לא שמעו הקריאה שחוץ לאהל גם הוא לא שמע רק למשה לבדו הגיע לאזניו אבל גבי דיבור המצוה דכתיב ביה מאהל מועד לא היה הקול יוצא חוץ לאהל אליו דכתיב ביה למעוטי על כרחך למעט את אהרן קאתי שהיה רגיל לכנס עם משה לתוך האהל והיה צריך הכתוב למיעוטי שלא שמע קול דיבור המצוה ששמע משה תוך האהל אבל לישראל אין צריך מיעוט שהרי כל ישראל עומדין חוץ לאהל כו' ופשיטא שלא היו שומעים כלום שהרי הקול לא יצא לחוץ ולכך כתב רש"י גבי אליו למעט אהרן וכן מיעוט דקול לו קול אליו דכתיב גבי דיבור של מצוה שנ' וישמע את הקול מדבר אליו ע"כ למעט את אהרן אתי ובאם אינו ענין המיעוט ממנו שאפי' קול הבר' לא שמע אהרן כמו שלא שמע חיתוך אותיות וכ"ש ישראל שלא שמעו אפי' קול הברה כמו שלא שמעו אפי' חיתוך אותיות וזה נראה לי ברור לפשוטו של כתוב והוא דעת רש"י ז"ל:
רש"י אדם כי יקריב כשיקריב בקרבנות נדבה דבר הענין ע"כ וזה לשון הרא"ם פי' כשיארע שיקריב ובפרק שני דביצה כו' פי' רש"י דבשל נדבה דבר הכתוב דכתיב אדם כי יקריב מכם משמע לכשירצה ויקריב וכמוהו כי ימצא בקרבך כי יקרא קן ציפור כי תראה שור חמור כי תפגע שור אויבך שכולם מתפרשים כשיארע וכו' עד וכך שנינו בת"כ אדם כי יקריב יכול גזירה ת"ל כי יקריב אינו אלא רשות ע"כ אבל לא ידעתי מנ"ל לרז"ל לפירושי קרא דכי יקריב כמו כי ימצא בקרבך כי יקרא קן ציפור ודומיהם שהם מלשון אם עד שחייבו מזה שבקרבנות נדבה הכתוב מדבר דלמא קרא דכי יקריב דומיא דכי יביאך וכי תבואו אל הארץ הוא שהוא מלשון אשר שהוא לשון דהא כלומר ושמא בעולת חובה הכתוב מדבר וכאלו אמר מפני שהוא מחויב להקריב קרבן לה' ראוי להודיע שלא יקריב רק מן הבקר או מן הצאן אם הוא מן הבהמה או מן התורי' או מן בני היונה אם הוא מן העוף עכ"ל הרא"ם והרג"א חשב ליישבו וז"ל פי' מדכתיב כי יקריב דמשמע כשירצה להקריב ואע"ג דכתיב כי תבואו אל הארץ והתם לאו רשות הוא התם כיון שיש זמן לזה שבאו לארץ שייך שפיר כי תבאו ור"ל כאשר יהיה הזמן שיהיה זה שהרי לא היה זה רק פעם אחד שבאו לארץ אבל קרבנות חובה שהם נוהגים תמיד לא שייך בהם כי יקריב עכ"ל ואינו נכון שתלה הדבר בדבר התלוי בזמן ושיהיה אותו הזמן דוקא רק פעם אחת מנ"ל לומר כן דכיון שהדבר תלוי בזמן מ"ש שיהיה ענין הדבר התלוי בזמן פעם אחד או שיהיה הרבה פעמים ויש זמן לכל פעם ופעם בכולם שייך לומר כשיהיה הזמן שתעשה זה תעשה כך וכך וא"כ עדיין יקשה מנ"ל לרז"ל לפרשו בעולת נדבה דלמא בעולת חובה הכתוב מדבר וה"ק כשיהיה הזמן שנתחייב בעולת חובה דהיינו אחר שתחטא חטא שצריך אתה להביא עליה עולה בכל פעם שתחטא שאז הוא זמן להביא עולת חובה מן הבהמה מן הבקר וגו' תקריבנו והנה גם במה שרוצה הרא"ם ליישבו נ"ל שהוא דחוק מאד לכך נ"ל שמה שסמכו עליו רז"ל לפרש מקרא זה בקרבנות נדבה ולא בחובה הוא מייתורא דמלת מכם וכ"ש שסמכו למלת יקריב שאמר אדם כי יקריב מכם ולא אמר אדם מכם כי יקריב משמע כשההקרבה תהיה מכם ר"ל מרצונכם ומעצמיכם ולא משום חובה המוטלת עליכם ממני מחמת איזה חטא ואע"ג שהרבה מדרשים נדרשו במלת מכם ס"ל לרש"י שזה משמעות פשוטו של כתוב וכן משמע מלשונו של רש"י שכתב בפר' שני דביצה שהביא הרא"ם שאמר רש"י דכתיב אדם כי יקריב מכם משמע לכשירצה כו' משמע דעל מלת מכם סמך נ"ל:
רש"י אל פתח אהל מועד מטפל בהבאתו עד העזרה כתב הרא"ם ז"ל ופי' יקריבנו הענין קורבה כאלו אמר יביאנו אל פתח אהל מועד דאל"כ יקריבנו אל פתח אהל מועד למה לי לכתוב זכר תמים יקריב אותו לרצונו לפני ה' ותו לא עכ"ל אח"כ בסמוך גבי מה שאמר רש"י מהו אומר יקריב יקריב אפילו נתערבה עולת ראובן בעולת שמעון יקריב כל אחד בשם מי שהוא כו' יכול אפי' נתערבה בפסולין או בשאינו מינו ת"ל יקריבנו כתב הרא"ם וז"ל פי' דהוה ליה למכתב זכר תמים יקריבנו אל פתח אהל מועד למה חזר וכתב יקריב אותו דהוי יקריב יקריב שני פעמים אלא חד לגופא וחד לומר לך שאפילו נתערבה עולת ראובן בעולת שמעון כו' עכ"ל ויש לדקדק דהיאך קאמר יקריבנו עם יקריב אותו שני פעמים יקריב יקריב ומרבה מיניה אפי' נתערבה כו' הא לפי פרושו אין פירושו של זה כמו פירושו של זה דפירושו של יקריבנו הוא מענין קורבה כאלו אמר יביאנו אל פתח אהל מועד ופי' יקריב אותו הוא לשון קרבן ר"ל הקרבה על גבי המזבח והיאך בא לרבות אבל נ"ל שאין כאן קושיא דס"ל לרש"י דודאי כיון דכתיב יקריבנו גבי אל פתח אהל מועד על כרחך צריך לפרשו לשון הבאה כאלו אמר יביאנו אל פתח אהל מועד אך מדלא כתיב בלשון הבאה יביאנו אל פתח וגו' שכן דרך לשון הכתוב לומר לשון הבאה כמו שכתב לקמן בפר' אחרי מות ואל פתח אהל מועד לא הביאו צריך לפרשו ג"כ בלשון הקרבה אל המזבח וכאלו כתיב יקריב יקריב שני פעמים ואין לומר דלמא כוליה להקרבת המזבח הוא דאתא דא"כ הוה ליה למכתבה אחר אל פתח אהל מועד והכי הל"ל זכר תמים אל פתח אהל מועד יקריבנו אותו וגו' והוי מצינו למימר פי' קרבנו הוא לשון הבאה כלומר קרבנו ר"ל הבאתו יהיה מן הבקר זכר תמים אל פתח אהל מועד ואח"כ יקריבנו יקריב וגו' והוי פירש יקריבנו לשון הקרבה אל המזבח לחודיה והוי יקריב יקריב שני פעמים לרבות נתערבה כו' ומדלא כתב הכי ש"מ יקריבנו תרתי משמע הבאה והקרבה נ"ל:
רש"י עולה לשם עולה יקטירנו אשה כשישחטנו יהא שוחטו לשם האש ע"כ הרא"ם תמה על רש"י למה כתב גבי עולה לשם עולה יקטירנו וגבי אשה כתב לשם האש ישחטנו למה לא כתב בשניהם שוה או שניהם על הקטרה או שניהם על השחיטה ואני תמה עליו מאד על תמיהתו זו דיראה שאין כאן קושיא כלל דהא בפירש קאי מלת עולה על הקטרה דכתיב והקטיר הכהן את הכל המזבחה עולה הרי בפי' דקאי עולה על והקטיר ומשמעותו לשם עולה ואשה על כרחך לא קאי אלא על השחיטה שישחטנו לשם לשורפו על האש דאין לפרשו ג"כ והקטירנו לשם האש שהרי ההקטרה היא השריפה ומה שייך לומר ישרפנו לשם שריפה וכן כתב הרג"א והאמת אתו שמשמעות פשט הכתוב כן הוא:
רש"י מן העוף ולא כל העוף לפי שנאמר זכר תמים בבקר בכשבים ובעיזים תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות יכול אף מחוסר אבר ת"ל מן העוף ע"כ וכתב הרא"ם וז"ל וא"ת מנ"ל לרז"ל לומר שעוף בעל מום כל זמן שלא נחסר ממנו אבר כשר אי משום דכתיב תמות וזכרות בבהמה ולא בעוף סמיכה והפשט וניתוח נמי דכתיבי בבקר ולא בצאן נימא הכי סמיכא והפשט וניתוח בבקר ואין סמיכה והפשט וניתוח בצאן כו' וכתב וי"ו דואם מן הצאן מוסיף לענין ראשון וילמד עליון מתחתון ותחתון מעליון ה"נ נימא וי"ו דואם מן העוף מוסיף לענין ראשון וילמד תחתון מעליון מה צאן זכר תמים אף עוף זכר תמים יש לומר אם כן לשתוק קרא מזכר תמים דבן צאן וילמוד בן צאן מבן בקר מה בן בקר זכר תמים אף בן צאן זכר תמים והדר נילף עוף מצאן מה צאן זכר תמים אף עוף זכר תמים השתא דכתיב זכר תמים בבקר וגם בצאן למדנו דדוקא בבקר וצאן איכא תמות וזכרות אבל לא בעוף עכ"ל והקשה הרג"א וז"ל ותימא דהא רש"י מסיק לעיל זכר לדרשה אחריתי כמבואר בדבריו למעוטי טומטום ואנדרוגינוס ואם כן מהיכי תיתי למעט עופות עכ"ל ותירץ מה שתירץ אבל לי נראה שאין תמיהתו תמיה ולא קושי' כלל דהא אף לפי תמיהתו תמים דגבי צאן מיותר הוא דלמאי אתא אלא עכ"ל דדוקא בבקר וצאן איכא תמים ולא בעוף והא דנקט רש"י ז"ל וכן בת"כ בכל מקום נקטי תמות וזכרות כו' גבי הדדי היינו משום דבכל מקום הוקש להדדי דבכל מקום כתיבי זכר תמים גבי הדדי אבל עיקר המיעוט דתמות וזכרות בבהמה כו' אינו אלא מתמים דפרשה זו ולא מתמים זכר בבקר בכשבים ובעיזים דבפרשת אמור אי נמי מזכר דפרשת אמור ממעטינן זכרות דעוף זכר דהתם מיותר הוא ואתא למעוטי עוף אבל תמים דהתם אינו מיותר דהא עיקר פרשה דהתם לא נכתבה אלא משום מומין לפרש איזה נקרא מום הפוסל בקדשים ולא סגי דלא לכתוב התם לרצונכם תמים וגו' לומר אחריו כל אשר בו מום לא תקריבו וגו' וכל הפרשה המדברת בהלכות מומין נופל עליו נ"ל:
רש"י מראתו מקום הראי זה הזפק ע"כ פי' הרא"ם ראי ענין טינוף ולכלוך כמו רעי בעי"ן בלשון חכמים ע"כ:
בא"ד בנוצתה עם בני מעיה ונוצה לשון דבר המאוס כמו כי נצו גם נעו וזהו שתרגם אונקלוס באוכליה וזהו מדרשו של אבא יוסי בן חנן שאמר נוטל את הקרקבן עמה ורז"ל אמרו קודר סביב הזפק בסכין כעין ארובה ונוטלה עם הנוצה שעל העור ע"כ פי' ויהיה לפי דברי רש"י מחלוקת אבא יוסי ורבנן במלת דנוצתה דאבא יוסי פי' לשון דבר המאוס והוא הקרקבן צריך להסירו אבל אין צריך ליטול העור עם הנוצה ממש ורבנן פירשו בנוצתה לשון נוצתה ממש והרמב"ן ז"ל טען על רש"י ז"ל ואמר שזה לא עלה על דעת שום אדם מעולם להוציא מלת בנוצתה מלשון נוצה ממש ואומר שגם אבא יוסי בן חנן מודה בזה שגם הוא ס"ל שצריך ליטול הנוצה עם הזפק ומה שאמר אבא יוסי שנוטל את הקרקבן עמה הוא מפני דס"ל שנכללו הקרקבן ג"כ במלת מראתו שהוא לשון ראי וס"ל דמלת ראי כולל הזפק והקורקבן וכל הבני מעיים שהם כלי המאכל וכולן עושין המאכל לרעי וכולם כלולים במלת מראתו וצריכין להסירן כמו שנאמר והסיר את מראתו ורבנן סברי שאין מראתו אלא הזפק לבדו ובנוצתה פי' הנוצה ממש ובזה לא יחלוק אבא יוסי כלל וס"ל גם הוא שצריך ליטול את הנוצה ממש ומביא הרמב"ן ראי' לדבריו מן המשנה ואומר שהיא משנ' אבא יוסי בן חנן וז"ל בא לו לגוף והסיר את המראה ואת הנוצה ואת בני מעיים היוצאים עמם והשליכן לבית הדשן עכ"ל המשנה וסיים הרמב"ן דבריו ומשנה זו משנת אבא יוסי היא וטעמו דאי רבנן הא לא קאמרי אלא שיסיר הזפק לבדו ולא הבני מעיים אלא אבא יוסי היא וקתני נוצה ע"כ ור"ל וש"מ דס"ל לאבא יוסי ג"כ שנוטל הנוצה ממש עמה מפני שהוא מפרש ואת הנוצה הנאמר במשנה לשון נוצה ממש ורוצה לסתור בזה דברי רש"י שכתב דלפי דעת אבא יוסי פי' בנוצתה הוא לשון דבר מאוס כו' לא נוצה ממש והנה הרא"ם שהוא נאמן ביתו של רש"י תירץ שם כל הקושיות שהקשה הרמב"ן על רש"י בזה הענין ולא עמד לפניו אלא קושיא זו של המשנה ואמר עליה וז"ל טענה זו טענה היא בלי ספק וצריך לחפש אחריה ע"כ ולא עלה לו שום תירץ לתרץ להשוות רש"י עם המשנה מפני שהוא מפרש ג"כ הנוצה הנאמר במשנה נוצה ממש עד שסיים ואמר הרא"ם דמשנה זו אינה משנת אבא יוסי בן חנן כמו שיאמר הרמב"ן אלא היא משנת רבנן דפליגי על אבא יוסי וס"ל לרבנן דבכלל מראות הם כל בני מעיים והנוצה הם נוצה ממש ולכך אמר במשנה ואת הנוצה ואת בני מעיים היוצאים עמה מפני שהם כלי המאכל ונגררים אחר הזפק שהוא המראה ואבא יוסי סובר שהזפק לחוד והוא המראה והבני מעיים עם הקרקבן לחוד והם נוצתה דקרא לא הנוצה ממש ואם כן רבנן סברי שצריך להסיר הזפק והבני מעיים והנוצה ממש ואבא יוסי סובר שלא יסיר אלא הזפק ובני מעיים ולא הנוצה ממש והוא דעת רא"ם שזהו גם כן דעת רש"י ז"ל דאליבא דרבנן נוטל הזפק עם הבני המעיים ואינו נכון שהרי בהדיא משמע מדברי רש"י ז"ל דלדעת רז"ל שהם רבנן דאבא יוסי אינו נוטל רק הזפק עם העור והנוצה שעליו ולמדרשו של אבא יוסי נוטל הזפק עם הקרקבן והבני מעיים ולא הנוצה ומה שהקשה הרמב"ן ז"ל על רש"י מן המשנה שהיא משנת אבא יוסי בן חנן וכתב בה בפי' והסיר את המראה ואת הנוצה ואת הבני מעיים היוצאים עמה כו' ורוצה לפרש הנוצה הנאמר במשנה זו נוצה ממש וסותר בזה דברי רש"י וגם הרא"ם מסכים עמו בפי' זה של המשנה ולכך יאמר דמשנה זו אינה ממשנת אבא יוסי אלא רבנן באמת הפלא ופלא נפלאתי ותמיהני מאוד על האנשים האלה שלמים הם אתנו איך לפי דעתי נעלם מהם דעת רש"י ז"ל במשנה זו ותולים עצמם בחגורתם שרוצים לסתור דברי רש"י ז"ל מן המשנה הזאת על פי הבנתם שהבינוה הם דהנוצה הנאמר במשנה ר"ל נוצה ממש אבל יראה לי דרש"י אינו מסכים עמהם בפי' זה שאני אומר כיון דס"ל לרש"י אליבא דאבא יוסי דנוצתה הנאמר בתורה הוא לשון דבר המאוס כו' ס"ל ג"כ דנוצה שיאמר אבא יוסי במשנה ירצה בו ג"כ דבר המאוס ולא נוצה ממש דניחא ליה לאשתעויי בלשנא דקרא לכך אני אומר דמשנה זו האומרת בא לו לגוף והסיר את המראה ואת הנוצה ואת בני מעיים היוצאים עמה יודה ג"כ רש"י שהיא משנת אבא יוסי כמו שכתב הרמב"ן ולא אתיא כרבנן כדעת הרא"ם דאי כרבנן הא ס"ל לרש"י דאליבא דרבנן ס"ל שאינו מסיר רק הזפק ולא הבני מעיים אלא ע"כ משנת אבא יוסי היא ומה שכתב בה ואת הנוצה אינו רוצה בה נוצה ממש אלא ר"ל הקרקבן וקראו נוצה על שם לשנא דקרא שכונהו בתורה בלשון בנוצתה שהוא לשון דבר מאוס ומשתעי הוא ג"כ בלשנא דקרא והכי יהיה פי' משנה זו אליבא דרש"י והסיר את המראה והוא הזפק כמו שכנהו בתורה ואת הנוצה זו הקרקבן ג"כ כמו שכנהו בתורה ואת בני מעיים היוצאים עמה רצה לומר שאר בני מעיים היוצאים מן הקרקבן כן נ"ל דעת דש"י בפירש משנה זו והוא נכון מאד וברור בעיני ודיקא נמי שכן הוא פירש המשנה מדסדרה המשנה ואת הבני מעיים אחר ואת הנוצה ולפי פירושם שפירושו נוצה ממש וע"כ יצטרכו לפרש ואת הבני מעיים הנאמר במשנה קאי על המראה שהוא הזפק עם הקרקבן ואם כן היה לו לסדר גם כן במשנה ואת הבני מעיים היוצאים ממנה אחר המראה והכי היה לו לומר והסיר את המראה ואת הבני מעיים היוצאים ממנה שכולם בכלל מראתו דקרא הם ואחר כך יאמרו ואת הנוצה שהוא לפי דבריהם נוצה ממש אלא מחוורתה כדפרישית דנוצה ר"ל הקורקבן וזה נ"ל ברור ופשוט ולא אדע איך הרמב"ן והרא"ם ברוחב תבונתם נעלם מהם פירש זה גם הרג"א לא הרגיש בו נ"ל אחר כתבי זה עיינתי במסכת זבחים פרק קדשי קדשים בפירש רש"י על משנה זו ומצאתי שם שינוי ששנה רש"י דרכו שם בפירושו ממה שדרכו לעשות בפירושו בכל מקום והוא זה שהרי ידוע שדרך רש"י בכל מקום לכתוב תחלה אותו המלה שרוצה לפרש ואח"כ כותב פירושו וכאן לא עשה כן שכתוב בפירושי סתם מוראה זפק נוצה שנוטל העור שכנגד הזפק בנוצתה עם הזפק עכ"ל ולפי דרכו של רש"י בכל מקום לא היה לו לעשות כך ולא היה לו לכתוב כאן ג"כ תחלה לשון המשנה שאמרה והסיר את המוראה ויכתוב עליו רש"י זה הזפק ואח"כ היה לו לכתוב לשון המשנה ואת הנוצתה פי' שנוטל העור שכנגד הזפק בנוצתה עם הזפק ומה שלא עשה כן נ"ל מפני שהוא סובר דמשנה זו שנאמר בה אח"כ שנוטל ג"כ את הבני מעיים היוצאים עמהם היא משנת אבא יוסי בן חנן ולא רבנן דלרבנן ס"ל דאית להו שאינו נוטל הבני מעיים ואם כן סבר רש"י דואת הנוצה הנאמר במשנה זו הוא הקרקבן כמו שפרשתי המשנה אליביה וסובר רש"י דאין הלכה בזה כאבא יוסי אלא כרבנן ולכך כתב בפירושו משנה זו שהיא סדר ההקטרה של קרבן העוף נוצה שנוטל העור כו' דק"ל הלכת' כרבנן לומר שכן היו עושין במקדש בשעת מעשה עבודת הקטרת קרבן העוף ולרבנן פי' נוצה נוצה ממש אבל אין זה פי' הנוצה הנאמר במשנה זהו הנ"ל בדע' רש"י כאן לפי דרכו בעומק עיוניו בפירושו: