ט"ז סק"א כמו בשדה. ר"ל דעביד אדעתא דנפשיה כיון שיש לו חלק לנכרי ה"נ עביד אדעת' דנפשיה למהר מלאכתו ובתו' כת' שהוא כ"ש מאריסות וקשה דודאי בקבלנו' גרע מאריסות וכמ"ש בר"ס רמ"ג ויש ליישב ואין להאריך:

שם והטעם מפני הרואים משמע דאסורים לעשות מלאכת עצמן והאחרונים מפלפלין בזה:

מ"א סק"א פי' דאין קפידא רצונו דמל' הש"ע שהוא ל' הרמב"ם יש ראיה לדעת מהרי"א שהבי' המ"א בסי' רמ"ג סק"ב דמש"ה כ' הרמב"ם ל' לעצמו להורות דאין טובה לישראל מזה:

סק"ג כלו'. משום דמל' הש"ע שכת' לעשות לו מלאכה בשבת איכא למטעי דדוקא בכה"ג אסור מדינא ששכרו בפי' על שבת. לכן כת' דאין כוונתו כך אלא דכל ששכרו לימים והוא עושה גם בשבת אסור מדינא דזה הוה כאלו שכרו בפי' גם על שבת:

ט"ז סק"ב ואם יחקרו הדבר ימצאן שכן היא כצ"ל ור"ל אף שלא ימצאו שהאמת הוא באריסות דהא באמת הוא בהשכרה אלא כיון דהשכרה עדיף מאריסו' שרי וכמו שכתבתי ברסי' רמ"ג. לכן כ' כיון דעכ"פ אחר החקיר' ימצא שנכרי לוקח חלק מהפירות אף שלא יוודע להם שלוקח כל הפירות נמי לא נפיק חורבא דהא אריסות נמי שרי. משא"כ בהא כיון דקבלנו' גרע מאריסות חיישי' שיחקרו הרואים ויראו שהישראל לוקח כל הפירות וידעו שאינו אריס ויחשדוהו בשכיר יום:

שם אפי' בשדה ר"ל אפי' בקבלנות דשדה ול"ד לקבלנות דבית:

שם דהכי מחלקי התוספו'. ירצה דבית אע"פ שהמנהג בקביעות אסור ליתן בקבלנות משום דאע"פ שיש מנהג בעי' שיכולין למיתלי בב' דרכים ולכן אריסות מותר בשדה כיון שיוכלו לתלות באריסו' וקבלנות ואין לחוש שיחקרו ויודע להם שאינו קבלנות ז"א דא"כ ידעו שהוא באריסות על ידי שיראו שהנכרי לוקח מהפירות שעל ידי זה ידעו שאינו קבלנות אבל בבית לא מהני מה שהמנהג בקבלנות כיון דליכא רובא להתירא זהו כוונת התו':

מ"א סק"ד כמ"ש בהג"ה. וההוא דבסי' רמ"ג שאני כמ"ש המ"א סק"ז:

ט"ז שם וא"כ שדה נמי כלומר וכיון שכן כוונת התו' ממילא נמשך דבשדה ג"כ אוסרים התוס' בקבלנות כדברי הה"מ דאע"ג דבשדה יש רובא להיתר חיישינן שיחקרו ויוודע להם שהישראל נוטל כל הפירות ושוב לא נשאר למיתלי רק או בשכיר יום או בקבלנות וליכא רובא להתירא. ודע דלפ"ז משמע דבשדה אף שהמנהג בקבלנות אסור בקבלנות ולא כמו שכתבנו בסימן קמ"ו אות י"ח וכתבנו מזה בתשו' וכאן אין להאריך:

מ"א סק"ו מפני מ"ע כמו לבני עירו כצ"ל:

סק"ז כמ"ש הר"ן. דברי הר"ן הם מה שהועתק במ"א סק"ה ע"ש שכ' ויחשדוהו ששכיר יום הוא דר"ל דאע"ג שהוא יאמר שאינו שכיר יום יחשדוהו דמשקר:

סק"ח אורחים לשם. ולבני ביתו לא חיישינן כי לא יודיעם כלל ולא ידעי:

סק"ט אפי' אינו מפורסם. אע"ג דמלשון הרמב"ם והמחבר בס"א שכתבו אבל אם היתה ידועה כו' לפיכך הפוסק עם הנכרי לבנות כו'. משמע דטעמא דאסור מחובר הוא לפי שהוא מפורסם מ"מ משמעות לשונו זה משמע כיון דמחובר דרכו להיות מפורסם משום לא פלוג (כך משמע מדלא כתבו גבי לבנות אם הוא מפורסם) ובהא יש לתרץ קצת קושית המ"א והיינו דהא מ"ש המחבר לפסול האבנים כו' דלצורך מחובר כו' משמע אפי' באינו מפורסם דאע"ג דסתם תלוש בבית של נכרי אינו מפורסם מ"מ כיון דהוא לצורך מחובר דיינינן ליה כמחובר. ולכן כ' הע"ש על הי"א שבהגה המתירין באינו מפורסם משום דלא גרע ממחובר ור"ל כיון דמחובר גמור נמי מדינא שרי באינו מפורסם ואינו אסור רק משום לא פלוג ממילא זה שהוא באמת תלוש ובביתו של נכרי לא שייך לא פלוג ושרי:

ט"ז רסק"ד בסי' תקמ"ג כ' הטור כצ"ל:

שם על מ"ש בסי' תקמ"ג כצ"ל:

מ"א ס"ק י"א כ"מ בגמ' מדקאמר איקלעו כו' ולא עלו כו' ואף האיכא דאמרי (הובא בט"ז סק"ד) הוא נמי לא על ר"ל שהוא לא חלק עליהם אבל עכ"פ תיבת נמי משמע דאינהו נמי לא עלו:

שם לכן כ'. ס"ל להמ"א דהיכא דנבנה באיסור גמור אסור מדינא ובקבלנות נכון להחמיר וחולק אהט"ז בסק"ד דסבירא ליה באיסור גמור נכון להחמיר ובקבלנות א"צ להחמיר:

שם ועמ"ש שם ר"ל בסי' שכ"ה סק"א:

סקי"ב במלאכת מטלטלין. קצת קשה דהא אין חילוק בין מחובר לתלוש רק משום דבמחובר דרכו שיהי' פרהסיא ואמרינן לא פלוג וכמו שכתבתי אות י"ג אבל לענין תנאי אי מהני במטלטלין במה שאסור בהם מהני נמי במחובר במה שאסור וכן הקשה בחמד משה בשלמא במה שחילק המ"א סק"ב י"ל כיון דמחובר דרכו פרהסיא לכן אפי' שהוא בין הנכרים חששו לאורחים אבל בהא קשה. ונלע"ד כוונת המ"א משום דשם בסי' תקמ"ג מיירי בשכיר יום שאסור מדינא וכן בקבלנות רק שנתנו במועד וזה אסור אבל כאן מיירי בצינעה דליכא חשש רואים מש"ה מהני תנאי אבל בנין בית שהוא פרהסיא י"ל דלא מהני תנאי משום שהרואים לא ידעו שהתנה וק"ל:

שם והם עשאוהו שלא מדעתו ואפ"ה לא רצה כו' כצ"ל דהא אף לתירוץ ראשון בש"ס דאדם חשוב שאני א"כ אפילו דיעבד החמיר ע"ע מכ"ש לכתחלה דחשש שמא בנוי בשבת ובודאי התנה עמהם ומכש"כ לתירוץ דסיוע סייעי ודאי התנה ובחנם נתקשה בחמד משה בזה:

שם כמש"ל. היינו בס"ק י':

סקי"ג שעושה במקום מפורסם היינו לשיטתיה בסי' רנ"ב סק"י כמ"ש שם. אבל האמת יורה דרכו כו' ע"ש:

ט"ז סק"ה אלא באינו מקפיד. הט"ז לשיטתיה בסי' רמ"ג סק"א וב' דקבלנות דמרחץ אע"פ שהישראל מרויח במלאכת שבת אינו אסור רק משום מ"ע ולכן כאן כיון שהוא בצנעה וליכא מ"ע מש"ה שרי ואע"ג דזה ששכר לשנה אינו קבלנות מ"מ ס"ל להרמב"ם דכיון דאינו מקפיד אם יבטל דינו כקבלנות. והראב"ד פליג וס"ל דאין דינו כקבלנות:

מ"א סקי"ד ואין הישראל מרויח. המג"א לשיטתיה בסי' רמ"ג סק"ב דפסק כמהרי"א דאפי' קבלנות גמור אסור היכא שהישראל נהנה מש"ש לכן מוקי לה בכה"ג דדמי לקבלנות ואין הישראל מרויח:

ש"ע ס"ו ומשכיר הל' אינו מדויק כי הכוונה היא ששוכר את הנכרי ולא הו"ל לכתוב משכיר:

ט"ז סק"ו דמשום פסידא שרי רבנן. דינים אלו הם לקמן סימן רס"ו.

מג"א סקי"ח נדחקו בזה. שהם פירשו שישכיר לנכרי כל השבתות ואע"פ שהוא שלא בהבלעה שרי משום פסידא כ"ה בב"י שם:

ט"ז שם וא"כ ה"נ בקבלנת מכס כצ"ל:

מ"א סקי"ח לכל יום. בפ"ע משא"כ במרחץ ותנור ליכא פסידא ואינו רק מניעת הריוח:

שם אכן נ"ל דאין שייך כאן כן צריך לומר:

שם ש"מ דלא סבירא ליה דהא לא הוצרך רמ"א לטעמא דפסידא רק לענין מראית עין ואלו להרב"י צריך לטעמא דפסידא לענין שכר שבת ג"כ: