ט"ז סק"א תדירה בשבת. טעם זה הוא בב"י והוא אסמכתא בעלמא וכן הטעם שבש"ע שמעלין בקודש הוא גם כן רק אסמכתא:

מ"א סק"א וכ"מ סי"א. כוונתו מדהזכיר שם שלא להוציא של ראש מהתיק קודם שהניח תש"י משום דכשיוציא ש"ר ומתקנו ומניח של יד הוא מעביר על המצות ויותר ה"ל לכתוב שקודם שגומר הנחת תש"י לא יקח כלל התיק שהש"ר בתוכו בידו ושוב יהיה ק"ו שאסור ליקח הש"ר עצמו א"ו עם הכיס שרי ליקח דאז לא שייך אין מעבירין מש"ה לא אסר רק להוציאו מהתיק וק"ל:

(סק"ג) א"צ להמתין. להמתין על הציצית דוקא כדי שיצא כו' כצ"ל וכוונתו לישב מאי קמ"ל רמ"א ולמה ה"א שצריך להמתין לכן כתב דה"א שימתין כדי שיצא כו' כך אומרים העולם ואין נוח לי דהא יותר ה"ל לפרש כפשוטו דה"א שימתין כדי שילבוש ציצית תחלה דמעלין בקודש. ויותר נ"ל דט"ס הוא וס"ק זה צ"ל מצויין בסעיף ב' ויניח תפילין בביתו דוקא כדי שיצא כו' והוא דברי הב"י על אותו הדין ע"ש בד"ה והדרך נכונה כן נ"ל:

(שם) שגגות עכ"ל. שהיה סבור שיותר מצוה בזה מלילך מביתו בציצית ותפילין והאמת אינו כך ובאמת ק"ק דנדרי שגגות היינו דוקא שבעת הנדר הזכיר הטעות בהדיא כגון קונם יין מפני שהוא רע למעים ונודע שהוא יפה אבל אם לא אמר זה בפירוש בעי התרה כמבואר בי"ד סי' רל"ב סעיף וז"ח ע"ש אולם בסעיף י' שם כתוב שאע"פ שלא הזכיר בפי' אפ"ה דיינינן ליה לנדרי שגגות וזהו שסיים המג"א ועבי"ד סי' רל"ב ס"י כוונתו שמשם הוציא מהר"מ את דינו ואעפ"כ חולק המג"א עליו וסיים ונ"ל דצריך התרה וגם הט"ז שם חולק בההוא דסעיף י' ע"ש וק"ל:

סק"ד ללובשו כאן עיין סי' קמ"ז במג"א סקי"א מ"ש בשם תוס' יומא דף ל"ג ע"ש:

מ"א סק"ב סמוך. דלפשטו' דעובר היינו קודם לא א"ש לשון המחבר שכ' לפיכך כו' אחר הנחה דזה אינו תלוי בעובר לעשייתן לכן פי' דלשון עובר כולל נמי לשון סמוך א"ש לשון לפיכך על ב' הדברים על אחר הנחה ועל קודם הקשירה והט"ז בסק"ז תירץ דלפיכך לא קאי רק קודם קשירתם אבל אחר ההנחה היא פשיטא בלא"ה ע"ש:

ט"ז סק"ו הא קמן דחשבי להו לחדא מצוה. גם בלא"ה קשה על דהת"ו אלו איך כתב שאני תפילין דמצוה א' הא אדרבה במצוה א' מסתבר טפי דשיחה אינו מפסיק כמו בתקיעות ועיין במג"א סקי"א סימן ח' ולפי תירוצי מיושב ג"כ קושיא זו וכלל תירוצו הוא דכל מי שכת' בתפילין שהם מצוה א' הכוונה שם שהם ב' מצות של חובה שחוב עליו לעשות שניהם יחד כדי שלא יעלו ב' הברכות על שתיהן כי באמת היכא שהוא לגמרי מצוה א' אין כח בשיחה להפסיק כמו בתקיעות והיכא שהיא לגמרי ב' מצות כגון בשחיטה א"כ לא עשה כלום בשיחתן דהא בלא"ה גם בעת הברכה לא היה מוכרח שיהיה כוונתו על כולם דוקא לכן אין השיחה עושה שום פעולה רק בתפילין דאית ביה חומרת מצוה א' וחומרת ב' מצות דהיינו שבאמת הם ב' מצות ויש כח בשיחה להפסיקן וגם שמתחילה היה כוונתו דוקא על שתיהן לכן הוי שיחה הפסק:

(שם) שתים הא בין כך. קשה מאי בין כך ובין כך הא באמת אם תפילין מצוה א' ליכא הוכחה לפי דרך ר"י הלוי דבחד מצוה מסתבר טפי שיהיה שיחה הפסק. וי"ל דכוונתו בין כך ובין כך היינו בין אם כדברי ר"י לו' דסבר דתפילין הם תמיד ב' מצות ובין לדברי ר"ל דאינם ב' מצות אלא בשח עכ"פ ראייתו של ר"י לוי הוא מן שח דאז ודאי הם ב' מצות אלא דא"כ אין מובן מה שהציע בתחלה מדקאמר אע"ג כו' דהרי בלא הצעה זו היה קושיתו יותר גדולה ונ"ל דתיבות א"כ מאי קאמר שכתוב לפנינו בט"ז היא ט"ס וכצ"ל וע"ק מאי קאמר כו' והמשך דבריו דבתחלה כ' מדקאמר כו' משמע דכ"ש כו' והא באמת אינו כך דאדרבא במצוה א' אין שיחה מזיק וטפי מסתבר יותר שיזיק שיחה בשני מצות ולא הוצרך הט"ז להאריך יותר בלשון קושיא הזו כי כבר האריך וביאר היטב דיותר מסתבר שתהיה שיחה הפסק כב' מצות. ואח"כ כ' וע"ק מאי קאמר כו' ואחר כך הקשה קושיא ג' לפי דרך ר"י לוי דס"ל דיותר מסתבר במצוה א' ועל כל הקושיות תי' כך דלשון אע"פ דכ' ר"י לוי הוא כדי שלא נטעה לומר דבב' מצות אין סברא כלל לומר שיפסול היסח לכן מוכיח מתפילין וממילא ידענו שוב דאדרבה בב' מצות מסתבר יותר כי במצוה א' אין שייך להפסיקה וי"א השיב דבין במצוה א' בין בב' מצות אין שיחה מפסיק זולת בתפילין וכל הדומה לו שיש בו חומרת מצוה א' וחומרת ב' מצות דהיינו דלענין גוף המצוה הוי ב' מצות ולענין הכוונה בעת הברכה הוי מצוה א' ר"ל דודאי כוון בעת הברכה על שתיהן כן נ"ל המשך דברי הט"ז ודוק:

מ"א ס"ק טו ועסי' י"ב. אפשר דצ"ל סי' י"א דשם בסוף הסימן מבואר דע"י המשמוש קאי שפיר הברכה עליהם. או אפשר דצ"ל ועיין סעיף י"ב דשם מבואר דין המשמוש ומ"מ צ"ע דלא דמי לא לסי' י"א דהתם עדיין לא בירך על הציצית משא"כ כאן דכבר בירך על של יד ולסעיף י"ב לא דמי דשם מיירי בנשמטו ממקומם ועיין:

מ"א ס"ק י"ז. איסורא בזה. ר"ל בקדיש ובקדושה משא"כ בס"ק י"ד להשיח אסור אפילו בלא ברכה:

מ"א סקי"ח. ועשאה מעומד. כלומר וגם עשאה מעומד מהאי טעמא שהכריכ' מצוה היא:

(ש"ע סעיף י"א): ויש מי שאומר. אין זה לשון פלוגתא אדלעיל ואין חולק כלל רק המשך הדברים לפי שכתב תחלה. שיניח ש"ר קודם שיכרוך ווהיינו כדי למעט ההפסק בין ש"י לש"ר משום דהברכות קאי אתרוייהו ולכן יש שרצו למעט עוד ההפסק ומוציאי' תחלה הש"ר מהתיק ומתקנין אותו כדי שאחר שיניח ש"י יהיה הש"ר מוכן לפניו תיכף לכן כתב דזה אסור משום דהוי כמעביר על המצוה וכ"מ בב"י ע"ש:

ט"ז סק"ט כדברי הרא"ש והוא מוכרח כצ"ל ונראה מזה שהט"ז חולק על תשובת אחיו ז"ל והארכתי בזה בתשובה סימן מ"ם ולכן העליתי שם לנהוג כדברי המ"א סק"ט לומר על מצות בפתח:

ט"ז סק"י: ולא נכון. ולפמ"ש המג"א בסק"א שפיר דמי ע"ש וק"ל:

מ"א ס"ק כ"ה ממקומם. ממילא דלפ"ד השל"ה ועי"ל ס"ק כ"א גם בזה א"צ לברך:

ס"ק כ"ח ג' קדישים. היינו קדיש שאחר י"ח וקדיש שלם שאחר ובא לציון וקדיש יתום והקדישות הם ברכו וקדוש' שביוצר אור ושל שמונה עשרה ושל ובא לציון:

ס"ק כ"ט סי"א. דדמי להאי דהתם שלא לחלוץ תפילין בפני רבו:

(סק"ל) בר"ח אינו אלא. מש"ה לא דמי לח"ה דחולץ קודם קריאת התורה דהתם מדינא חולץ ובר"ח מנהג' בעלמא:

ט"ז ס"ק ט"ז בהרבה דוכתי שאין. כגון בלילה כמבואר בסי' ל' סעיף ב':

(שם) וכאן נימא להיפוך המשך דבריו לפי שיש בת"ה שני דברים אשר מחמתם אין להניח תפילין. הא' הוא דברי הב"י בשם הזוהר דח"ה היא אות ולכן אין להניחם כלל. השני משום כתר ולכן אפי' אותם שמניחים מוכרחים לחלצן עכ"פ קודם מוסף והטעם הראשון חמיר טפי כי הזוהר מחמיר בו מאד משא"כ טעם ב' אינו חמיר כ"כ בפרט במדינות אלו שא"א כתר וא"כ אינו רק חשש בעלמא מחמת מדינות אחרות וא"כ אם אין אנו חוששים לטעם החמור אפילו לענין להניח למה נחשוש לטעם הקל לענין לחלוץ הרי בכמה דוכתי שאין מניחין אפ"ה אין חולצין ואיך הוא כאן להיפך שחליצתן קל בעינינו יותר מהעדר הנחתן וק"ל:

מ"א ס"ק ל"א. אחר הלל. שא"א לחלוץ קודם הלל משום טרחא דציבורא שימתינו עליו לכן כ' בח"ה סוכות דבלא"ה מוכרין האתרוג קודם הלל יחלוץ אז: