ש"ע ס"א מעשה אריגה מותר. דהני לא מיהדק שפיר ולא חייצי:

מ"א ס"ק ג' שתרפם. שתרפה הקליעה בשביל טבילה ותוציא החוטין:

ט"ז סק"ג על מוזהבין. דהכי משמע לשון שלא יתטנפו ר"ל החוטין וקאי אמוזהבות אבל המג"א גורס יטנפו וקאי ארישא נמי:

ש"ע ס"ג כשיעור ציץ תכשיט חיישינן דילמא שלפה ומחוי:

שם מטלית. וזה אינו לא תכשיט ולא מלבוש והוי משאוי ב"ח:

שם להפריח לפי שאם יעמוד לה זבוב על פניה היא מתביישת לגרשן:

ס"ד שמחברים. אינו חיבור גמור ויכולים לשלכה כיון שהוא תכשיט חיישינן דילמא שלפה ומחוי וטעם זה הוא גם לפי' ר"ח:

מ"א סק"ו אף חשובה דלא פלוג:

ש"ע ס"ז בקטלה. משום דילמא שלפה ומחוי כמ"ש בט"ז סק"ה:

ט"ז סק"ז ודבר ברור בגמרא דמותר בזה כצ"ל:

שם הואיל ואשה אוגרת בה. אהא דתנן לא תצא במחט שאינה נקובה ואם יצאה פטורה יפריך למאי חזיא פי' הא אינו תכשיט והוי משאוי ולמה פטורה. ומשני דמיירי שאוגרת בה שערה ופריך דא"כ תהוי כבירית ומותר אפי' לכתחלה ומש"ה משני דלא מיירי באוגר' שערה אלא שחולקת בה שערה ופריך א"כ למאי חזי' פי' כיון דאינו לא תכשיט ולא מלבוש הוי משאוי אע"פ שהי' צריכה לחולקת שערה ומשני דהך מחט שאינה נקובה מיירי שבראשה יש לה כמין טס של זהב ובחול חולקת בה שערה ובשבת מנחתה כנגד פדחתה ומתקשטת בו והוי תכשיט מש"ה פטורה ואבל אסור משום שלפה והקשו התוספות דלא היה צריך לחזור מתירוץ הראשון דאוגרת שערה ולאוקמי בחולקת שערה אלא הוי מצי לאוקמי שפיר באוגרת ואפ"ה אסור כיון דטס של זהב יש לה והוי תכשיט וחיישינן לשלפה ותירצו דאם היתה אוגרת שערה לא היתה מניחתה לעולם נגד פדחתה כיון שצריכה להסתיר שערה לאורח' דמילת' שיש לו מחט כזו דמשני הש"ס לחלוק שערה ולהתקשט בה בשבת:

שם ותהוי כבירית. כמין אצעדה שעשוה על בתי שוקיים להדקן שלא יפלו על רגליה:

שם דכאן אינו תכשיט. אבירית קאי ואינו לנוי כלל אלא לצורך הבתי שוקיים וה"נ האי מחט אינו לנוי אלא לצורך הצעיף וליכא חשש שלפה:

שם הוי משוי ואסור ע"כ ר"ל חייבת חטאת מש"ה צריך לאוקמי בטס של זהב דהוי תכשיט מש"ה אינה חייבת רק אסור משום שלפה:

שם וזכר דברי רש"י. בשני דברים משיג אהב"ח הא' במה שאסר במעמדת קישוריה. והשנית במה שהזכיר הב"ח בלשונו דברי רש"י וכו' והוב' במג"א:

שם ולא אמרינן כאן. ר"ל וגם לא אמרינן והוא השגה השניה:

סק"ח כ"ש דחייבת. ר"ל דאפי' שחולקת שערה שהוא צורך לה אפ"ה כיון שאינו תכשיט ולא מלבוש הוי משאוי וחייבת מכ"ש אם א"צ לה כלל שחייבת:

שם סותרים זה את זה. שבפעם א' כת' דיוצאת בו לכתחלה ופעם אחד כת' דאסור לכתחלה דכיון שראשה עב הוי תכשיט וחיישינן לשלפה ופי' הב"י דההיתר מיירי במקום הצעיף דהיינו באוגרת שערה שמעמדת קישוריה ע"ש:

מ"א ססק"ח בשם הסמ"ג דברי הסמ"ג הובאו בט"ז סק"ח בראשה עב הוי תכשיט ומוקי לה המג"א כגון שראשה העב עשוי כעין תכשיט כגון שהוא מאבן טובה וכה"ג אבל לא כל ראשה עב כגון שפילק"א יהיה תכשיט: שם הוקשו בתוספות בטס וכו'. הבאתי דבריהם באות י"א:

שם ועיין ססי' י"ח וכ"כ ראב"ן וסה"ת ועיין ססי"ט כצ"ל בסוף סימן ט' דאף מה שגזרו חז"ל איסור אם אחר כך נתבטל טעם הגזירה מותר וכדומה לזה גם סוף סעיף י"ח ולכן גם כאן כיון דשפילקע"ס שלנו אין רגיל כלל שיהיה תכשיט ולא שייך דילמא מחוי דלכן מותר במעמדת קישורים אף שבימי הסמ"ג היה הראש העב תכשיט:

ש"ע סי"א והוא קשר והוא ג"כ תכשיט ואסור משום שלפה:

סט"ו באזנה. והוא עשוי לבלוע ליחה של צואת האוזן:

שם שבסנדלה לתענוג. ובכולהו בעינן קשור דדילמא נפיל ואתי לאתויי ברה"ר משא"כ מוך לנדתה אפילו אם יפול לא שקלתה כלל:

שם ובגרגיר מלח. לריח הפה או לחולי השינים:

שם שלא תתנם. מהר"ר פורת מפרש גזירה משום שחיקת סממנים כיון דהוא לרפואה וקשה דא"כ נפל אמאי לא תחזור מאי שנא רטיה דלקמן סימן שכ"ח סעיף כ"ה דאם נפלה על גבי כלי יחזירנה ואפי' נפלה על גבי קרקע לא אסור אלא משום שמא ימרח וזה לא שייך בפלפל וגרגר מלח. לכן נראה לי דהאיסור כאן מפני שנראה כמערמת להוציא דכיון שהיא נותנת לתוך פיה אין הכל יודעין למה היא נותנת ולכן לא תתן בשבת ומש"ה נפל לא תחזור כ"כ התוספות בשבת דף ס"ד ובזה תבין דברי המג"א ס"ק י"א:

ש"ע סי"ו יכולה להתירו דכל הדברים שרגילים להסירן אסרו רז"ל לצאת בהן דשמא כשיסירנה תשכח שהות שבת ואתי לאתויי אבל דברים שמותר לצאת בהן שאינן רגילות להסירן מותר לקשור ולהתיר ברה"ר דממ"נ אם יהיה זכור שבת בשעת התרה לא אתי לאתויי ואם לא יהיה זכור שבת אפי' אם נאסור להתיר ולהסיר לא יועיל תוספות ריש במה אשה:

מ"א סק"י ומספקא לו אם ה"ה קש כצ"ל:

סקי"ב לפי שאינן תכשיט. דברי המג"א נאמר על מה שכת' המחבר אצעדה וכו'. ודע דאצעדה שבשוק היינו בירית שכתבתי באות י"ב ובזה תבין דברי המג"א ע"פ מה שנתבאר בסעיף ט' בט"ז:

(ש"ע סי"ח) חוץ מכבול היינו כפה של צמר שבסעיף ג':

שם שנהגו עכשיו הנשים. עיין כנ"י סימן ע"ט:

שם ולא יותר ר"ל מה שמתיר בסעיף ט' מחט להעמדת קישורין לא יהי' יותר מחטין בצעיפה מכדי הצורך להעמדת הקישורי':

מ"א סקט"ו ולא עיין יפה דבמרדכי קאי אמחט שאינה נקובה כצ"ל. השיג עלה הב"י בהא דמדמה הך דמרדכי לההוא דבש"ע ולא דמי דהא מחט דכאן ע"כ באינה נקובה וכמבואר בסעיף ט' ומש"ה כת' המרדכי תודה ועוקצה דדוקא תרווייהו בעינן דאי נטל חד עדיין חזיא למילתיה ובש"ס מיירי במחט נקובה ומש"ה אמר שם בחודה או עוקצה נמי בטל מתורת כלי. ולכן לא יפה עשה שכת' בש"ע חודה או עוקצה אלא נ"ל כמ"ש המרדכי חודה ועוקצה ובש"ס חורה קאמר ולא חודה זהו השגת המג"א אבל אהא שכת' הב"י דאסור גם בטלטול לא משיג המג"א ומודה דהכא באינה נקובה ונוטל חודה ועוקצה אסור בטלטול ובחנם נתקשה בס' חמד משה בדברי המג"א:

ש"ע סכ"ב פורפת. מתעטף בטלית שיש רצועה בשפתה האחד כנגד הוצאר. ובשפת השני פורפת אבן או אגוז וקושרת הרצועה בכרר ואין הטלית נופל מעליה ולשון פורפת כמו קרסים דמתרגמינן פורפין כל המחבר בגד לחבירו קרוי פריפה רש"י:

שם מותר לצאת בו. ר"ל אעפ"י שהסירה הבגד מותרת לפרוף בשבת כיון שפרפה פעם אחד מע"ש דמעשה מועיל ונעשה המטבע כמו כלי או מלבוש:

סכ"ג להוציא אגוז. זהו בעיא דלא איפשטא וכל תיקו בדאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא מש"ה מחלק בין רה"ר ובין כרמלית ובזה"ז דליכא רה"ר צ"ע לדינא:

מ"א סקי"ז כמ"ש סעיף ט"ו כצ"ל:

ש"ע סקכ"ד ששקלו כנגדו. פי' כנגד האבן תקומה שהוא ג"כ מועיל:

סכ"ה סרק. הוא צבע אדום:

מ"א ס"ק כ"ב כמ"ש סימן ש"כ סי"ח מ"מ כיון וכו' כצ"ל: