ש"ע סעיף א' ולר"ת בבית הג'. עיין כנסת יחזקאל סי' כ"ב:

מ"א סק"ב שיניח חלק. בשל יד מיירי שכותב כל הפרשיות בקלף א':

ט"ז סק"ב לא קיימו כל התירוצים כו' ואפי' מדרבנן. כלומר דלהאי תירוצא ניחא דטעמא דת"ק לאו משום דאיכא ב"ת אף בלי כוונה אלא משום דשבת זמן תפילין ובזמנו איכא ב"ת מש"ה אף דבב' זוגות ליכא ב"ת רק מדרבנן נמי סגי לאסור להכניס ב' זוגות. וע"ז הקשה הט"ז דאטו הך שינוי ס"ל דאיכא כוונה הא ודאי ליכא כוונה דהרי להצלה לחוד מכוון והך שינויא מוסיף לומר דאף רשב"ג ס"ל דב"ת לא בעי כוונ' רק דמתיר משום דלאו זמן תפילין וא"כ הדרא קושיא לדוכת' כיון דליכא כוונ' למה אסר הת"ק דאף דשבת זמן תפילין והוי' ב"ת בזמנו מ"מ דהא דרבנן בעינן כוונה. וע"ז תירץ דשאני התם דבלא ב"ת יש איסור משאוי דהרי לרשב"ג דלאו זמן תפילין וליכא ב"ת שרי מ"מ לתקן ע"י צירוף ב"ת שלא בכוונה אסרינן ליה. ואין להקשות דא"כ גם לשנויא קמא דהש"ס ניחא דטעמא דת"ק משום דאיכא ב"ת בלא כוונה ואע"ג דבב"ת דרבנן בעי כוונה מ"מ מצטרף למשאוי דז"א דא"כ מ"ט דרשב"ג דאע"ג דאיהו ס"ל דגם בב"ת דאורייתא צריך כוונ' מ"מ ליצטרף למשאוי וגם אליבא דת"ק למה הוצרך כלל לו' דבב"ת דאורייתא א"צ כוונה אא"כ דבההוא שינויא קאמר הש"ס דלת"ק איכא ב"ת גמור הכא משא"כ בהך שינויא ה"ק דבאמת לכ"ע ליכא הכא ב"ת כיון דהוא מדרבנן בלי כוונה רק דלת"ק דהוי בזמנו ומיחזי כב"ת מצטרף למשאוי ולרשב"ג דהוי שלא בזמנו לא מיחזי כלל כב"ת ואין מצטרף:

(שם) קשה הלכתא אהלכתא עיין מג"א סי' ש"א ס"ק ל"ד מ"ש על קושיא זו:

שם מדברינו דכל המניח. כלו' המניח רק תפילין דרש"י צריך ג"כ לדקדק להניחם בעיקר מקומם:

סק"ג זהו דעת סמ"ג הט"ז גרס ויסלקם מיד כאשר מוגה לפנינו ואין קפידא אם יניח תחלה דר"ש או דר"ת כי סמ"ג מיירי במי ששקולים בעיניו ומניח תחלה מה שנזדמן לידו דלא להוי מעביר על המצות אבל לא כתוב לפני הט"ז תיבת וי"א:

שם והוי הפסק קצת כלו'. ויש עוד חשש אחר דהוי הפסק בברכת ש"ר בין ברכה א' של יד לשני':

ס"א סק"ג ועסי' י' ס"ו. ר"ל בהטיל ציצית על ציצית דמי לב' זוגות תפילין ומבואר שם דאיכא בל תוסיף:

סק"ד צ"ע דהיינו. לפני המג"א לא היה מוגה ויסלקם מיד ומפרש דאחר שהניח דרש"י יניח אצלם של ר"ת וגם לא הוגה וי"א מש"ה קשה דהיינו מציעותא ר"ל דמציעותא וסיפא בחד גוונא מיירי במי שאינו יודע לכוון ולמה במציעתא קורא ק"ש ותפ' בב' הזוגות ובסיפא בדרש"י לחוד. וגם הוי ס"ד דהמג"א דמי שיודע לכוון המקום גם כן עביד הכי דמניח תחלה של רש"י ואח"כ מניח אצל' דר"ת דאין קפידא שיהדקם דוקא בב"א ולכן הקשה דהא גם ברישא אף אי נימא דהתם אחר שהניח ש"י דרש"י מניח מיד ש"י דר"ת וכן בש"ר מ"מ אינו מברך רק על א' מהם וא"כ גם ברישא ה"ל לכתוב שמניח על סמך ברכה הראשונה כמ"ש במציעתא ועל זה תירץ דברישא מהדק שניהם בבת אחת והברכה קאי על שניהם ובמציעותא מניח של יד ושל ראש דרש"י ואחר כך מניח אצלם ש"י וש"ר דר"ת מש"ה כתב על סמך ברכה ראשונה כי הברכה לא היה על דרש"י וגם קמ"ל דאף על פי שמפסיק כו' כדברי המרדכי ובסיפא מיירי במי שגם זה א"א לו וכמ"ש המג"א בס"ק שאח"ז והכל נמשך ביחד:

סק"ה שאם לא יוכל. ט"ס הוא כי לגרסת מג"א כתב כאן ואם ולא שאם דהא ל"ג וי"א: