מ"א סק"א מותר כמ"ש ס"ב. ר"ל דשם מבואר דאם יכול להעמיד עצמו בשעת ק"ש יניח אלא דה"א דחולי מעיים גרע ולא סמכינ' על מה שנרא' לו שיכול להעמיד דהא כתב תוס' דרבי היה יודע היטב ליזהר דבשאר אדם בחולי מעיים לא סמכינן על זהירתו ובסעיף ב' בבריא מיירי מש"ה סמכינן על זהירתו. לזה כתב המג"א דבזמן ק"ש ותפל' לבד שהוא זמן קטן שפיר סמכינן אזהירות דכל אדם אפי' בחולי מעיים וע"ז כתב המג"א כמ"ש ס"ב והוא ר"ת כמו שאכתוב ורומז על מ"ש בסק"ב בשם המ"ע ושם בחולי מעיים מיירי כמו שאעתיק שם:

שם לא יניח תפילין. דאע"ג דבסימן נ"א וסי' ע"ד מבואר דבק"ש מותר רק בתפלה אסור דהוא מדבר בפני המלך תפילין נמי לתפל' דמי שחתום בחותם המלך צריכין אימה וירא' כמו בתפלה:

סק"ב יודע שאין להעמיד. כ"כ מ"ע סי' ס' חולי מעיים שאין יכול לשמור מלהפיח אלא בכדי שיחלוץ ש"ר ואם נצריכהו ג"כ לחלוץ של יד יתבטל לפעמים מתפילין ומסיק דאע"ג דכל דיני שמירת התפילין מדקדקים בש"י כמו בש"ר עיין מג"א ס"ג מ"ג מ"מ מדינא ש"י קיל מש"ר מש"ה חולי מעיים דאנוס הוא שרינן ליה להניח תפילין ובשעת דוחקו חולצו ואם נאנס קודם שחלץ של יד ולא היה יכול ליזהר ליכא איסורא בדיעבד שהוא על ידי אונס ע"ש שהאריך:

ט"ז סק"א שבת וי"ט. משא"כ לילה זמן תפילין מדאורייתא עיין ר"ס למ"ד:

מ"א סק"ד לימא קסבר ר"י. פירש"י קס"ד שרגילין בטומא' שמא יראו קרי שהרהור מצוי בהם הרי דמשום הרהור לחוד לא מיתסר ותירץ הב"י דס"ד דהחשש שמא כבר ראה קרי מש"ה פריך לימא קסבר כו' והקשה המ"א דאכתי מהמתרץ קשה כיון דהמתרץ מחדש דהחשש על להבא הוא אם כן בהרהור סגי וק"ל:

סק"ה משמע דחייב מיד כו' ומשמע דהא מילתא באפי נפשיה:

סק"ז דתנא ר' שילא. פרק ב' דסוכה חתן ושושביניו וכל בני החופה פטורים מתפלה ותפלין וחייבין בק"ש ר' שילא אמר חתן פטור וכולן חייבים. פירש"י טעמא דת"ק בתפלה משום דבעי כוונה ותפילין משום שכרות וחייבין בק"ש דאין מצות (צריכות צ"ל) כוונה רק בפסוק ראשון ור' שילא ס"ל חתן פטור מק"ש משום דטריד ושאר בני החופה חייבים ולית להו להני תנאי' העוסק במצוה פטור מן המצוה מדמחייבי בק"ש לת"ק אפילו חתן ולר' שילא בני החופ' והרא"ש כתב דאית להו הע"ב פטור מן המצוה ואפ"ה מחייב ת"ק בק"ש גם להחתן משום דבקל יכול לכוון בפסוק ראשון ולר' שילא החתן אינו יכול לכוין כלל ור' שילא ס"ל דכל בני החופה לא מיקרו כלל עוסקי במצוה ע"ש בהרא"ש ופסק כרב שילא. משא"כ לרש"י מיקרו כולהו עוסקי במצוה. ממילא לדידן דקי"ל הע"ב פטור מן המצוה כולהו פטורי' בלאו טעמא דכוונה רק משום עוסק במצוה פטור מן המצוה וזה נוהג גם בזמן הזה ובזה תבין כל דברי המג"א:

סק"ח עסי' תל"ג ס"ח ע"ש במג"א סקי"ד דמיקרי עוסק במצוה אם עיקר כוונתו למצוה אף אם יש גם קצת לממון:

סק"ט ומה שנדחק הרמב"ם השמיט דין כותבי תפילין דפטורין מכל המצות וכתב הב"י דסמך אירושלמי דכותבי תפילין חייבים לכן פסק כך המחבר דדוק' כל היום פטורין ולא בשעת ק"ש והר"ב בהג"ה חולק דגם מק"ש פטורים דהירושלמי לא פליג רק דמיירי שיכול לעשות שניהם ומובן דברי המ"א:

סקי"ג אבל העוסק בגמר'. דתורה י"ל שהיא עצמה אות שנזכר בה יציאת מצרים:

ט"ז סק"ד והדר כרכי תלמידים כלומר דהאי והדר כרכי מיותר אלא דקמ"ל דכי כריך רבו מחויב התלמיד לכרוך גם כן דאל"כ נראה שאומר הפך רבו והיינו שאם הרב אחר שחלץ תפילין כרכן והניחן בתיק מורה דעתו שכבר עת לחלוץ לפי שסמוך לערב ואם התלמיד חלץ ולא כרכן מיחזי כרוצ' להניחן עוד מש"ה לא סגי שיחלוץ התלמיד אלא שגם יכרוך כמו שעשה הרב:

(שם) למאן דקרי. שיודע ללמוד:

סקי"ד עסס"ז כ"ז. ע"ש במ"א ס"ק כ"ט: