ש"ע ס"ג ושיעור תרועה כשלשה יבבות. היינו לתנא דמתניתין דס"ל תרועה ג' יבבות וכוותיה עבדינן תר"ת משא"כ לתנא דברייתא שתרועה היינו ג' שברים דהיינו גניחות והם ארוכים מיבבות הוי גם כן שיעור התקיעה כג' שברים וכוותיה עבדינן תש"ת ולספק שלישי דעבדינן מחמתה תשר"ת דדילמא תרוייהו בעינן הוי שיעור התקיעה כג' גניחות וג' יבבות זה שכ' המחבר דבתקיעה של תשר"ת צריך להאריך יותר כו' והיא מובן:

שם שלא יאריך בשבר דאף על גב דהשבר עושים בתש"ת משום ספקא שמא תרועה הוא ג' גניחות אם כן גם שיעור תקיעה כך הוא ומכ"ש בשבר שבתשר"ת אז הוי שיעור התקיעה בג' גניחות ובג' יבבות מ"מ כל שמאריך בשבר כשיעור התקיעה שבתר"ת שהוא כג' יבבות יצא מכלל שבר ונעשה תקיעה אע"ג דבסדר דידיה לית ביה שיעור התקיעה כ"כ הב"י:

ט"ז סק"א בגמרא מספקא ליה לר' אבהו כך וקשה מהי תיתי לומר כן דהא במתניתין תנן שיעור תרועה כג' יבבות וברייתא אמרינן כג' שברים דהיינו גניחות שהם ארוכים מיבבות ורמינן להו אהדדי כצ"ל:

שם קשר"ק יאריך יותר. כמבואר בס"ג ואע"ג דמבואר שם דאם מאריך הרבה אין לחוש מכל מקום עשו היכרא כדי שמתוך כך יבנו עיקר הדין דיש לכל אחד שיעור בפ"ע:

ססק"ב וזהו דעת הג"א לא ס"ל להג"א סברת הב"י שהבאתי לעיל וזה שכ' רמ"א ובלבד שלא יאריך יותר מדאי ר"ל בתש"ת לא יאריך כג' גניחות ובתשר"ת לא יאריך כג' גניחות וכג' יבבות וק"ל:

סק"ג פי' לפ"ז אין לחוש עד ט' טרומיטין וכו' כצ"ל:

שם אבל יותר מט' הוי. לאו דוקא אלא צריך לעשות כחות מעט מן ט' טרומיטין ויותר נראה דהט"ז לא כ' זה דרך פי' אהמחבר אלא כ' כן להלכה דס"ל כהג"א כמ"ש הט"ז אחר כך ממילא מותר להאריך ט' טרומיטין דהא כל גניחה הוא משהו יותר מיללה שהוא ג' טרומיטין א"כ שברים יש בו ט' טרומיטין וג' משהו וק"ל:

שם עד י"ח קולות. גם דברים אלו אמורים להלכתא דהיינו להג"א(ולא קאי אדברי המחבר)וכיון דבקשר"ק הוי שיעור השברים והתקיעה י"ח טרומיטין וג' משהויין ממילא יש היתר להאריך י"ח טרומיטין:

שם אלא דקשה לי גם קושיא זו ודאי אהמחבר לק"מ אלא ר"ל דלהג"א לא הרווחנו כלום ע"פ זו הדיעה וה"ל לרמ"א להגיה כאן דלפי מה שפוסק כהג"א אין נ"מ בין אלו הויעות וק"ל ובתשו' הארכתי בביאור כל דברי הט"ז בס"ק זה.

שם דמתני' תנא יללות וברייתא תנא גניחות כצ"ל:

מ"א סק"ב ותש"ת כט' כוחות וכו'. משום דסומך על רש"י דאין תרועה רק ג' טרומיטין אם כן הוי תרי קולי דסתרי משא"כ בתר"ת שאין שם שברים וק"ל:

בט"ז לדיעה הראשונה. כלומר דריוח זה כבר הרווחנו גם לדיעה הראשונה ע"פ דעת הג"א שהביא רמ"א וה"ל לרמ"א לבאר כאן דלדידיה דפסק כהג"א אין ריוח חדש ע"פ דיעה זו:

שם וזה מסתבר. עד עכשיו פלפל הט"ז אם יש ריוח לפי דעת הג"א ועכשיו כותב מה שנראה לו להלכה דמותר להאריך עד ט' טרומיטין ואח"כ כ' ועכ"פ אין ראוי לקצר כו' עד סופו רצ"ל דנהי דמותר להאריך ט' טרומיטין מ"מ ודאי אין חיוב וקמ"ל הט"ז דאפילו מי שלא יאריך כ"כ עכ"פ יזהר שלא יקצר הרבה ובזה נתבארו כל דבריו:

סק"ד מ"ש הרא"ש לפ"ז. ר"ל לפי פי' השני דתרועה הוא ט' טרומיטין.

מ"א שברים כו' צ"ע וכו'. בתשובה הנ"ל ישבתי דברי הב"ח על נכון ושראוי לנהוג כדבריו וכאן אין המקום להאריך:

שם ולא נהגו כן וכו'. ר"ל דנהגו שלא לעשות כלל הקול ארוך בסוף כי הוא כעין תקיעה והוי הפסק אלא עושין ג' שברים לבד ולא יותר וכן בתרועה

שם מ"ש במנהגים ויעשה כו'. ר"ל דמ"ש הב"ח שיעשה קול ארוך הוציא כן ממנהגים שכ' ויעשה ג' שברים לבד ההפסקה ופי' דהפסקה היינו הקול ארוך ואין זה נראה אלא כפי' אחר שפי' שם הב"ח והגיה לבד בהפסקה ור"ל כמבואר בס"ד דאף שעושה התרועה והשברים בנשימה אחת מ"מ יפסיק מעט ולזה הפי' אין לנו שום ראיה לעשות הקול ארוך:

ט"ז סק"ו והיינו בתקיעות של סדרים וכו' ר"ל תקיעות דמעומד להנוהגין כר"ת דאין תוקעין רק תשר"ת מטעם דנכלל בו גם קש"ק וקר"ק ואין בו רק חשש הפסקה ע' ט"ז רסי' תקצ"ב מש"ה אפינו אם עשה בתקיעות דמיושב בב' נשימות ובמעומד בנשימה אחת לא יצא דשמא קר"ק הוא אמת וכיון שהתחיל בשברים הוה התרועה כמאן דליתא משא"כ להנוהגין לתקוע במעומד גם קש"ק וקר"ק אז יוכל לעשות במיושב ב' נשימות ובמעומד נשימה א' לצאת כל הדיעות או איפכא משא"כ הנוהגים כר"ת א"א לעשות אלא בדרך זה שבמיושב יעשה בנשימה אחת ובמעומד בב' נשימות כן הוא שם בתה"ד הובא בב"י:

סק"ג י"ח טרומיטין וכו'. לאו דוקא אלא יותר מעט דהא תרועה ט' טרומיטין בש"ס מבואר דכל גניחה דהיינו שבר אחד הוא עכ"פ משהו יותר מיללה שהוא ג' טרומיטין אם כן ג' שברים הוא ט' טרומיטין וג' משהויין והתרועה ט' טרומיטין והתקיעה הוא כשיעור שניהם עולה י"ח טרומיטין וג' משהויין אלא משום דהמשהו אין לו שיעור והוא משהו בעלמא א"א לצמצם בו כ"כ לכן לא כ' רק שיעשה י"ח טרומיטין בריוח ואז בודאי יש גם כן שיעור אלו המשהויין:

סק"ה ובר"ן משמע וכו'. זהו השגה על תחילת דברי הלבוש דכ' דאין צריך לחזור לראש אלא למ"ד דגם מתעסק הוי הפסק ובר"ן משמע דתקיעה זו אינה נחשבת כמתעסק אלא כתוקע לשם מצוה והוי הפסק לכ"ע:

במ"א סק"ה דקאי אמתניתין וכו'. דהלבוש ס"ל דדוקא בתקיעה שבין תשר"ת לתש"ת וכה"ג היא דאיכא למ"ד בשביל אחת לא עלתה לו כיון דהסדרים אנו עושין מספק ואחד מהם אינו אמת אבל בסד' אחד כ"ע מודו דעולה ולזה השיג עליו דהרי אם קאי אמתני' ואז לא היה תוקעים רק תשר"ת או תש"ת תר"ת ש"מ דאפילו בכה"ג פליגי וס"ל דאינו עולה אפילו בשביל אחד והטעם כמ"ש ט"ז דאין הראש מצטרף להסוף כו' ע"ש:

סק"ז ולפי מ"ש לעיל. ר"ל המחבר בס"ד:

שם ואף בתקיעות דמיושב. ר"ל דאין לו לסמוך על תקיעות מעומד שיעשה אח"כ וזהו לפ"ד הרא"ש ורי"ו ואח"כ כ' המ"א דלדינא נראה לו דא"צ כו':

סק"ח עס"ג דשם מבואר דלדיעה הראשונה הוי שיעור תרועה כג' כוחות אם כן הו"ל כגמר כיון שעשה ג' כוחות אף שהיה בדעתו לעשות עוד כוחות:

סק"י דבכל ענין יצא. ר"ל אפי' תקע לשם מצוה בינתיים:

סקי"ב שמפסיק בין הסדרים. פי' בברכות ותפלות והיינו נמי הא דסי' תקפ"ח ס"ב שמע ט' תקיעות בט' שעות יצא ושם הביא המחבר י"א דאם הפסיק בקול שופר אחר לא יצא ומשמע שם בש"ע וכ"מ בב"י יותר דדוקא בכל בבא הוא דקפדינן ובבא נקרא ג' התקיעות דהיינו תרועה ופשוטה לפניה ופשוטה לאחריה אבל בין בבא א' לשניה ובין שניה לשלישית אין קפידא בהפסק קול שופר אחר ומה"ט כ' המ"א בכאן דאין בכך כלום והיינו נמי טעמא דהמחבר כאן בס"ט:

שם ועססי' קכ"ו כו'. דאע"ג דשם בש"ץ שטעה בתפלת הלחש אינו חוזר אלא סומך על התפלה שהתפלל בקול רם הא אמרי' שם הטעם מפני טורח הצבור משא"כ בהא דליכא טירחא כ"כ ותו דהכא שאני כיון שבירך על אלו דמיושב: ט"ז סק"א כי היכא דיוצא. כמו דיוצא בכה"ג ידי מלכיות כמבואר בס"ד ה"נ יוצא פסוקי הקרבנות בכה"ג: