Levushei Serad on Shulchan Arukh, Orach Chayim Siman 624
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
מ"א בהתחלה ד"ה יש מקומות. בקידוש לכ"ע. כוונתו לכאורה למ"ש סי' רס"ט שמקדשין בבהכ"נ בלילי שבתות ונותן לתינוק דלגדול אסור משום דאין קידוש אלא במקום סעודה. וק"ק לשון לכ"ע שכ' כאן שהרי כ' המ"א ר"ס רס"ט שיש מ"ד אפי' גדול מותר לשתות רק דלא קי"ל הכי:
שם ונ"ל דמותר ירצה דהלבוש משמע דס"ל דר"ל דכל איסורי יה"כ נוהגין עד שיבדיל כ"א בביתו אבל לדברי המ"א הכל שרי קודם שיבדיל רק אכילה ושתיה צריך הבדלה כמו כל מוצאי שבת וי"ט:
הגה ס"ה אלא מדליקין. דיעה א' ס"ל שיש להבדיל על נר של בהכ"נ ולא על נר שהודלק ממנו דלא מיקרי אור ששבת כיון שנר זה לא היה ביה"כ ודיעה ב' ס"ל איפכא דנר של בהכ"נ שהוא רק לכבוד הוי כאילו לא דלק כלל ועכשיו נברא והו"ל כאור היוצא מאבנים אבל נר שהודלק ממנו הוי שפיר ששבת וזה פלוגתא רחוקה דלדיעה א' אפי' אור שהודלק מאור ששבת לא מקרי שבת ולדיעה ב' אפי' אור שהודלק מאור היוצא מהאבנים הוי תוספות שלו אור ששבת וכמו שכתבתי במ"א סק"ד ואנן קי"ל דנר שהודלק מאור ששבת ל"ח כלל ומיקרי בפשיטות אור ששבת ונר שהודלק מאור היוצא מהאבנים יש ב' דיעות בס"ד וסמכינן להקל ומש"ה מסיק רמ"א דלכתחלה יש לברך על שניהם ולחוש גם לדיעה א' ואם א"א יסמוך על דיעה ב' בלבד כי יותר כשר נר שהודלק ממנו כדס"ל לדיעה בי וע' מ"ש במ"א רסק"ז:
ט"ז סק"ב כיון דיוצא ממ"נ ר"ל אע"ג דנימא דהוי הפסקה מ"מ י"ח מיהא יצא והתם בשופר דאי הוי הפסקה לא יצא כלל מש"ה הוצרך ר"ת לומר הטעם כיון דכבר יצא י"ח כתקיעות דמיושב ולא יליף הט"ז מיניה רק דהיכא דיוצא י"ח ל"ח להפסקה וה"ה הכא דממ"נ יוצא בין שיהיה הפסקה או לא:
סק"ג שאף הוא תחילת ברייתו. ר"ל דטעם שמברכין על האור במו"ש נתבאר בר"ס רצ"ח שאינו אלא לזכר שנברא האור במו"ש שאדם הראשון הקיש האבנים זה בזה והוציא מהן אש לכן מותר לברך על אש כזה ממש שהוציאוה עתה אבל במוצאי יה"כ מה שמברכין על האור היא להורות שיום זה קדוש משאר ימים טובים ונאסר להבעיר בו אש ועתה הותר והוי האש דבר חידוש ומברכין עליו וזה לא שייך אלא באור ששבת ר"ל שהי' בעולם ביה"כ בשעת שביתה ופסקה הנאתה ממנו בו ביום ועכשיו הותר לו:
במ"א סק"ב אור ששבת וכו'. ביאור ד"ז כתבתי בט"ז סק"ג:
סק"ג באותו שלהבת וכו'. דה"א דעמוד ראשון היינו נר שהודלק משלהבת שיצא מהאבנים ונר שהודלק מאותו הנר הוא שנקרא עמוד שני קמ"ל דליתא ומביא ראיה מס"ה די"א שאין להבדיל על נר של בה"כ דכיון דלא דלק רק לכבוד הוי כאלו לא דלק כלל וא"כ הוי כאור שנעש' במוצאי יה"כ וכ' שם רמ"א דלצאת ידי דיעה זו ידלק נר אחר ממנו ויברך על שניהם הרי דעמוד ראשון לא נקרא אלא השלהבת עצמו שנברא במוצאי שבת וק"ל וע' מ"א סק"ד:
סק"ד שעל תוספות ההיתר. ר"ל דגם במוצאי שבת אין מברכין על נר שלא שבת ממלאכת עבירה ולכן אין מברכין. על נר של נכרי אבל נר שהודלק ממנו שרי דמברך על תוספות ההיתר ור"ל נהי דשלהבת ראשון הבא מיד בעת שמדליק את הנר הוא ג"כ של עבירה מ"מ כשדולק זמן מה ניתוסף ביה והוי של היתר וזהו התוספת הוי כאלו נברא עתה וכ"ז ג"כ בסי' רצ"ח:
שם על העיקר אין לברך וכו'. ר"ל שלהבת הראשון שבנר שבא לו מיד כשהודלק מהתו' ג"כ הו"ל כאלו נברא עתה:
שם שי"א לברך עליו. ולא ס"ל דהתוס' הוה ליה כאלו נברא עתה אלא מיקרי שפיר אור ששבת:
סק"ה ששבת ממש. כיון שהודלק מעי"כ ודלק עד עכשיו בהיתר הו"ל שבת ממש:
סק"ו ע' ססי' רצ"ח. דשם בס"א נתבאר בנר בהכ"נ במו"ש תלוי הדבר באם יש שם אדם חשוב. או לא אבל בנר יה"כ לא תלוי באדם חשוב כלל ובכל גווני פליגי דדיעה ראשונה ס"ל דנרות יה"כ נעשו להאיר ואידך ס"ל דנעשו לכבוד:
סק"ז כלומר הוקשה לו דהרי גם על נר שהודלק לחוד גם כן לא יבדיל דהרי פסק להבדיל על שניהם לזה פירש דרמ"א קמ"ל דהיכא דא"א לו לברך רק על א' יברך טפי מהנר שהודלק משום דדיעה ב' עיקר וק"ל:
שם היוצא מן העצים וכו'. דהוי אמינא לברך עליו כמו במו"ש דעלמא והביא ראיה מכאן דאינו כך והראיה דבד"מ הביא עוד דיעה דביה"כ שחל בשבת לא יברך אנר של בהכ"נ לחוד שמא אסור אלא מבדיל מנר שהודלק ממנו דאפי' תימא דה"ל כיוצא מן העצים מדליקין ממנו במו"ש (וע"ש דלכאורה אין ביאור לדעה זו ואין להאריך) וכאן בש"ע לא הזכיר כלל חילוק זה ע"כ משום דס"ל דאין חילוק בין חל בשבת או לא:
שם מקודש ששבת שקדוש יותר משאר יו"ט ונאסר בו מלאכת אור כמו בשבת:
שם ג"כ תפילין. גם לטעם יוהרא יניחו תפילין אלא דלטעם הב"ח יש לומר דמותר להם שלא יניחו תפילין:
שם ועיין סימן ל"א וכו'. כוונתו כיון דיש ספק אם יניחו תפילין כיון דהוי לדידהו ספק יה"כ לכן יניחו התפילין רק בבהכ"נ ולא יצאו בהם לרה"ר וגם לא יברכו על התפילין בקול רם כמ"ש בסי' ל"א לענין תפילין בחוה"מ ע"ש:
שם עסי' תקס"ו וכו'. דנתבאר שם דגם בת"צ הכי עדיף טפי מכ"ש בהא שהוא ספקא:
שם אפי' ויחל וכו'. ר"ל וכ"ש פרשה של יה"כ:
שם עסי' תקכ"ז עס"כ וכו'. ר"ל דהתם מי שלא עירב ע"ת דגם כן אין אחרים רשאים לבשל לו מכל מקום מקילין שם שמקנה לאחרים קמחו במתנה ואז אופין ומרבין בשבילו ואם אין אחרים שם התירו משום כדי חייו לאפות פת אחד הוא עצמו ע"ש משא"כ כאן שהוא אצלם ספק יה"כ אין כל זה נהוג וא"א לו לאכול אלא מה שבשלו אחרים לצורכן אבל אם בשלו לצורכו אסור לו לאכיל וכשנותן לו עובר משום לפני עור:
שם עסי' שי"ח וכו'. דגם שם מוכח כך דהא כתב שם בריש הסימן דהשוחט לחולה בשבת מותר לברי' לאכול חי דכיון דשחט בהיתר לא קנסינן:
שם עסימן שכ"ה וכו'. דשם בסי"א דבנכרי המכירו אם עשה בשבת לצורך עצמו אסור לישראל להנות ממנו שמא ירבה בשבילו בפעם אחר:
שם מ"מ להקל וכו'. עסי' תק"ג במ"א סק"א. וק"ק כיון דהמ"א מדמהו לניצוד או נתלש א"כ כ"ש דאי הוי קדושה א' באיסור ונ"ל דניצוד או נתלש דנקט המ"א לדוגמא בעלמא הוא ולא מיקרי אלא כעין הכנה קלה כמו בסימן תרס"ז במ"א סק"ג וסי' תט"ז וזוטר מיניה דכיו' דהישראל בהיתרא מבשל לצורך עצמו לית ליה להאי גברא אלא כמו הכנה שנעש' ממילא מש"ה אי הוו קדושה אחת שרי וכבסי' תק"ג וע"ש:
שם בו ביום לקטנים וכו' ר"ל שבישל דבר דחזי לאומצא כגון בשר כמבואר בסי' ש"ח סל"א. מש"ה לא מיקרי הכנה משום דראוי לאכילה בע"ש גם קודם הבישול ואע"ג דהם מתענים מ"מ היה ראוי לקטניהם ואהא מסיק דדגים דלא חזי לאומצא כמבואר בסי' ש"ח סל"ב אסור להם משום סכנה: