ט"ז ס"ק א' והקשה ב"י. ע"ש בב"י ותבין ולפי שהדברים שם ארוכים ואין נ"מ כ"כ לדינא קצרתי:

סק"ב לא היה רק התחלה בעלמא וכו' ואעפ"כ מיקרי ההיקף לדירה:

מ"א סק"ב להר"מ כאן וכו' דהיקשה לו קושיית הר"ן הובא בב"י איך קוראין היום מוקפין בט"ו ניחוש שמא ישבה ולבסוף הוקפה ובפרט דסתם עיירות כך הם מש"ה חידש דבעינן אדעתא כו' וסתם עיירות ישב ע"ד להקיפ' אבל דעת רמ"א שכ' מסתמא הוקפה ולבסוף ישבה צ"ע דהא אין הדבר כך כבסי' ת"א:

ט"ז סק"ה פי' של י"ד וכו'. ר"ל בין בבבא דבן עיר שהלך לכרך בין בהיפוך הכל תלוי בשל י"ד משא"כ רש"י ס"ל בן עיר שהלך לכרך אינו נק' מוקף בן יומו אא"כ דעתו להתעכב מקצת ט"ו וכ"ז מבואר באורך בט"ז ס"ק שאח"ז:

סק"ו ושניהם שוים ממש וכו'. פי' שני הבבות דינם שוה דתרתי בעינן שהיה דעתו בעת יציאתו שיתעכב עד שיאיר יום י"ד ונתקיימה ג"כ מחשבתו שנתעכבו אבל בחדא מאלו תרתי לא מהני:

שם ופרוז בן יומו פי' שנתעכב וכו'. לכאורה ירצה הב"י דלא דמי דפרוז בן יומו הוא משום שבשעת קריאת הפרזים הוא שם ומוקף בן יומו אינו רק מחמת שנסתלק ממנו חובת אנשי מקומו אבל הט"ז לא רצה לפרש כן דזה אינו שינוי כלל רק שאין הטעם שוה אבל דינם שוה לגמרי ואין זה נק' לא דמי לכן פי' הט"ז דמ"ש הב"י לא דמי היינו שדינם לא דמי דמוקף בן יומו תליא בדעתו לבד אע"פ שלא נתקיימה מחשבתו ובפרוז בן יומו בעי' דוקא שנתקיימה מחשבתו ובאמת שפי' זה מדויק בל' הב"י ולכן הקשה הט"ז דאין הדין כך אלא בשניהם בעינן תרוייהו שהיה בדעתו ונתקיימה מחשבתו וכמ"ש בדיבור שלפני זה:

שם וגם דברי הרמב"ם וכו' זה בפ"ע וכוונתו שסעיף זה הוא לשון הרמב"ם ופירשוהו המ"מ והב"י ע"פ שיטת רש"י והט"ז מפרשו ע"פ שיטת הרא"ש:

שם אפי' חזר למקומו אחר הסילוק וכו'. פי' אחר זמן קריאה של י"ד שאז נסתלק מאתו חובת מקומו:

שם והא דתלי העיכוב. זהו ענין בפ"ע:

שם אפשר ששיעורה בשעת הדחק וכו'. המ"א ר"ס תפ"ז חולק ע"ז וע"ש:

מ"א סק"ט ודורשין וכו'. כדי שיזכרו ענין היום:

שם ז' דאלו י"ד א"א לחול בשבת וכו'. ע' כנ"י סי' י"ט:

סקי"א סגי בקטנים וכו'. הואיל ואינו רק משום פרסומי ניסא בקטנים נמי הוי פרסומי או לא וע' מ"א סי' תר"צ סקכ"ד: