נראה לי בטעם הדבר עפ"י מש"כ רבינו בסוף ה' טומאת צרעת דברים נמרצים וז"ל לפיכך רשאי למי שרוצה לכוין אורחותיו להתרחק מישיבתן ומלדבר עמהן כדי שלא יתפס אדם ברשת רשעים וסכלותם וזה דרך ישיבת הלצים הרשעים בתחילה מרבין בדברי הבאי כענין שנאמר וקול כסיל ברוב דברים ומתוך כך באין לספר בגנות הצדיקים כענין שנאמר תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק ומתוך כך יהיה להן הרגל לדבר בנביאים ולתת דופי בדבריהם כענין שנאמר ויהיו מלעיבים במלאכי אלקים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו ומתוך כך באין לדבר באלקים וכופרין בעיקר כענין שנאמר ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על ד' אלקיהם והרי הוא אומר שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ מי גרם להם לשותו בשמים פיהם ולשונם שהלכה תחילה בארץ זו הוא שיחת הרשעים שגורמת להם ישיבת קרנות וישיבת כנסיות של עמי הארץ וישיבת בתי משתאות עם שותי שכר אבל שיחת כשרי ישראל אינה אלא בדברי תורה וחכמה לפיכך הקב"ה עוזר על ידן ומזכה אותן בה שנאמר אז נדברו יראי ד' איש אל רעהו ויקשב ד' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ד' ולחושבי שמו ע"כ נשלח מחברות ב"א: אמנם בספר החינוך כ' משרשי המצוה לפי שענין הטומאה ידוע לחכמים שיחליש כח הנפש השכלית ויערבב אותה ויפריד בינה והשכל עליוני השלם ותהי נפרדת עד אשר תטהר על כן במקום הקדוש והטהור אשר רוח אלקים שם א"כ להיות בו האיש המלוכלך והענין הזה יש לדמותו לפלטרין של מלך שמרחיקין ממנו כל איש צרוע ונמאס בגופו אפי' במלבושיו וכמש"כ כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק:

א') זה המחנה הוא מחנה שכינה וכו'. עכ"מ שהוא למד כן מספרי ולכאורה יפלא למה בחר בדרשא דספרי ושבק לדרשא דגמ' בפסחים דף ס"ו יליף מבדד למצורע וממחניהם זב וט"מ ונראה לישב דהנה בצל"ח הקשה ר"י דדריש ממחניהם תן מחנה לזה דאכתי אם לא כתוב צרוע וכל זב מנ"ל דקרא דולא יטמאו עלי' קאי: והנה על דברי רבינו דיליף מבנין אב יקשה הא על בנין אב אין לוקין כמו שאין לוקין על מה דיליף מקו"ח וא"כ הא דיליף ממצורע דכל אחד שחמור ממנו חמור משליח חבירו א"כ לא הי' לוקה על זה המחנה לכן נראה דבוודאי רבינו סובר דהלאו קאי על שניהם מדכתיב מחניהם תן מחנה לזה אלא דלא ידעינן מאן נינהו לזה צריך בנין אב דתן לכל אחד מחנה חמור דכל שחמור ממנו שלוחו חמור ממנו והבן: והנה במשל"מ הביא דברי הרא"ם מנ"ל דמצורע חוץ לג' מחנות דילמא במחנה לוי' ותי' דיליף מד"כ מצורעים ומשל"מ הקשה מדברי קבלה אין ראי' והנה כבר השבנו ע"ז בפ"ו מבהב"ח דיש להוכיח כן מקרא דאת והב בסופה דדרשו בברכות דקאי אמצורעים אמנם במשל"מ העלה דמחניהם לשון רבים משמע ע"כ תן מחנה לזה ולזה רק הקשה דילמא זב במחנה ג' ומצורע במחנה לוי' ולי נראה כיון דדריש מבדד דאף מערי חומה משתלח כמש"כ רבינו להלן ונהי דרק בעשה אבל עכ"פ דוק מינה שגם סיפא דקרא לבדו היינו חוץ לירושלים דירושלים ג"כ מוקף חומה וזה ברור ובאו"ח תי' קו' משל"מ דא"כ למה נכתב שלא כסדר מצורע זב ואח"כ ט"מ אי זב חמור לכתוב זב קודם מן החמור אל הקל אע"כ מצורע חמור ולכן כתיב מצורע תחילה דאז מצורע הוה מן החמור אל הקל: ואמנם תמה באור חדש לדעת רבינו דכל החמור ממנו שליחו חמור ממנו והקשה דילמא זב חמור ולפמש"כ א"ש כיון דבדד ממעט מוקף חומה א"כ ע"כ מצורע חמור דמשתלח חוץ לירושלים והבן: ובאו"ח כתב עוד דרש"י פי' מחנה ג' ידעינן מחוץ למחנה מושבו משום דרצה לישב קו' המשל"מ דילמא זב חמור לזה פירש"י דמחוץ למחנה מושבו דכתיב במצורע מיותר דהא כתיב בדד ישב אלא להורות ליתן מחנה ג' ותמהני דהרי בדד ישב אינו מיותר כמש"כ רבינו דמזה יליף מצורע נשלח ממוקף חומה רק ע"כ כמש"כ מזה עצמו מוכח מחנה ג' דלא עדיף מעיר מוקף חומה: ב') לפיכך משלחין את המצורע חוץ לב' מחנות. וכ"כ רבינו בפ"י מטמ"צ וכתב שם דמודיע לרבים שהוא טמא כדי שיפרשו ממנו ולכאורה יש להקשות דבגמ' דמ"ק איתא דתרתי נשמע מיני' דצריך להודיע צערו לרבים כדי שיתפללו עליו ואמאי לא הביא רבינו רק דרשא זו כדי שיפרשו ממנו ונראה דרבינו ס"ל כיון דאמרו בנדרים דיש לחוש דאיתרע לי' מזלא אם יפרסם חוליו ע"כ לא הביא זאת ובהא ניחא לי אחריתא דהנה איתא במס' שמחות פ"ו דכשהי' לאדם חולה הי' מקיף הר הבית ואומרים לבמה לך להקיף ואומר שיש לו חולה ואומרים השוכן בבית זה ירחם עליו וכן מי שנאבד לו אבידה הי' מקיף הר הבית ואומרים לו מי ששוכן בבית זה יתן בלב מי שמצאה ויחזיר לך וכך מי שהוא אבל או מנודה אומרים לו ד' ינחמך ורבינו בפ"ז מה' בהב"ח הביא הך דאבל ומנודה אבל הך דחולה ונאבד לו אבידה לא הביא ובשו"ת חיים שאל סי' כ"ה הקשה אמאי השמיטו רבינו לפמש"כ ניחא כיון דרבינו לא הביא הך דיודיע צערו לרבים לכן לא הביא נמי דין זה דהא תליא בהא פן איתרע מזלא: והנה רבינו בפ"ח מביהב"ח כ' דמ"ע לשמור המקדש הוא רק בלילה ובספר דרך הקודש כ' דמקרא דכ' על חומותיך הפקדתי שומרים כל היום וכל הלילה משמע דצריך לשמור בין ביום בין בלילה כיון דדרך לשמור העיר בין ביום בין בלילה ממילא צריך גם המקדש לשמור גם ביום ולהנ"ל יש לישב דבוודאי על העיר צריך שמירה גם ביום כיון דיש אנשים שאסורים לבוא אל העיר כמו מצורע לכן הדרך לשמור גם ביום אבל במקדש ובהר הבית דביום הא שכיחי שם כהנים ולויים א"צ לשמור ביום שלא יכנס טמא וערל או שתויי יין לדעת רבינו לעיל בפ"א רק בלילה אי ל"ה שומרים הי' יכולין ליכנס אף מי שאין רשאי ליכנס לכן רק בלילה צריך שמירה ואף דרבינו כ' בה' ביהב"ח ששמירה הוא רק מפני כבוד הפלטרין הנה להאי טעמא בוודאי א"צ שמירה ביום:

עמשל"מ שתמה שרמב"ם לא הביא דין דבע"ק ועפ"ח מבהב"ח שהביא המשנה דתמיד מוכח דבע"ק אסור בהר הבית ועיין תוס' מו"ק דף ט"ו ד"ה ובועלי נדות ועיין בהג' רש"ש שם:

הטמא המשולח. עכ"מ שהקשה למה פסק דלא כר"ח ותי' דר"ח לא שמיע לי' הברייתא מדלא אמר הלכה כר"י ובצל"ח דחה דבריו ותי' יען דר"ל דדריש פסח הבא בטומאה אין משתלחין מקרא דוישלחו ע"כ סובר כר"י לכן הלכה כר"י ואמנם הקשה א"כ דפסק כר"י א"כ ע"כ וישלחו מן המחנה לדרשא דר"א בשעה שאין ט"מ משתלח אין שאר טמאים משתלחים וא"כ למה בפ"ד מה' אלו פסק רבינו דשאר טמאים שנכנסו חייבין כרת על הביאה וכן הקשה בשעה"מ: ונראה לישב דהנה באו"ח ובשעה"מ תמהו דגמ' קאמר יאמר ט"מ ואל יאמר זב ומצורע הא אין מזהירין מן הדין ובאוהל דוד תי' דר"ש סובר באמת בסנהדרין מזהירין מן הדין ואמנם הקשה עדיין דפריך גמ' לר"י שפיר קאמר ר"ש ומסיק בדר"א יקשה לר"י אין מזהירין מן הדין א"כ לא יכול לסבור כר"ש ואמנם נראה דהנה במכות דף ט"ו פליגי ר"ל ורי"ו בפלוגתא דקיימו וביטלו ובנובי"ת צ"א העלה דתליא זה אי לאו שאין בו מעשה לוקין ולרי"ו דידי' במכות שם דסובר לאו שאין בו מעשה לוקין סובר ביטלו ולא ביטלו והנה מבואר שם בתוס' דלר"ל דביטלו ולא ביטלו וסובר דלאו שקדמו עשה ג"כ אין לוקין גם על לאו דלא יטמאו מחניהם אין לוקין דקדמו עשה דכתיב וישלחו מן המחנה ומעתה לפי"ז כיון דבלא"ה אין לוקין א"כ שפיר קשה לא יאמר זב דל"ש אין מזהירין מן הדין כיון דבלא"ה אין לוקין אך לכאורה קשה ע"ז א"כ איך קאמר בגמ' ברייתא דקתני מצורע שנכנס לירושלים לוקה כרי"ו הא לר"י ג"כ לא לקי לק"מ דגמ' קאמר רק לאפוקי דר"ש דלר"ש הוה ניתק לעשה דהיינו כפי' התוס' שנתקו מלאו וליכא לאו כלל ולר"י ל"ה ניתק לעשה דהיינו דלא נתקו מלאו ושייך בו הלאו אלא דלא לקי משום שקדמו עשה וממילא דלמ"ד קיימו ולא קיימו וכן הלכה דלקי שתים וא"כ רק הכונה דאתיא כר"י לאפוקי מדר"ש דלא נתקו לעשה אבל לא כר"י ממש דלדידי' לא לקי מטעם קדמו עשה אבל הברייתא יסבור קיימו ולא קיימו ושפיר חייב וא"כ ל"ש יאמר ט"מ ואל יאמר זב ומצורע כיון דאין מזהירין מן הדין וא"כ לפי"ז א"ש דברי רבינו דהנה הצל"ח הקשה מאי קאמר יאמר ט"מ ואל יאמר זב ומצורע הא אי לא כתיב זב ומצורע א"כ לא ידעינן הלאו דולא יטמאו על מי קאי וא"כ צריך לכתוב זב ומצורע לכן פי' דהקו' להיפוך למה צריך קרא דבדד ישב כיון דיש כבר דרשא דזב ומצורע והנה ע"ז קשה כנ"ל דצריך בדד דאי לאו בדד ישב הוה אין מזהירין מן הדין ולכך צריך בדד דאז בעשה שפיר מזהירין מן הדין כידוע וכן בט"מ וזב ג"כ אחרי שכבר כתיב בדד ילפינן בבנין אב דכל החמור ממנו שלוחו חמור כדאיתא בספרי וכמש"כ רבינו לעיל שוב מזהירין מן הדין וא"כ צריך בדד ומאי פריך וע"כ כמש"כ דלר"י הוה לאו שקדמו עשה ובלא"ה אין לוקה: אבל לדידן דלוקה על לאו דולא יטמאו א"כ צריך קרא בבדד דאז מזהירין מן הדין כיון דיש עשה ובנין אב וא"כ אף דכתיב בדד צריך לכתוב כל צרוע וכל זב דאל"ה לא ידעינן על מאי קאי וכן אי לאו בדד לא הוה לקי כיון דליכא לא עשה ולא בנין אב אין מזהירין מן הדין א"כ לדידן לא אייתר קרא דכל צרוע ולא קרא דבדד וא"כ לעולם דלא כר"ם ואפ"ה א"ש דמצורע ל"ה ניתק ולכן פסק רבינו דלוקה ואפ"ה פסק דלא כר"א דלדידן דלאו שקדמו עשה לוקין צריכי תרי קראי כאמור וא"צ לאוקים כדר"ח: וא"ש ג"כ קו' הכ"מ למה פסק כר"י הא ר"ח הכריע כר"ש דלפמש"כ ר"ש ע"כ לטעמי' דמזמה"ד וא"כ אי לאו בדד הי' לוקה ורק דכתיב בדד ואיכא עשה סובר דניתוק מלאו רק לעשה אבל לדידן דאין מזמה"ד אין לנו לומר שניתקו מלאו אלא דבדד בא לומר ליתן מחנה ג' דאי לאו בדד ל"ה ידעינן מחנות כיון דצריך לכתוב זב ומצורע דאמזמ"ה לכך ע"כ לית הלכתא כר"ח ולא כר"ש ודו"ק:

ולא יבוא אל תוך המחנה זה מחנה לוי'. ובצל"ח תמה שהוא נגד מסקנת הגמ' דמסיק דויצא אל מחוץ למחנה זה מחנה לוי' ותי' דכל עיקר הוכחת הגמ' דאיפוך יען דקשיא לי' אכתי לא עיילתי' אפקותי' וזה רק קשיא יען דגמ' סובר דלא נדע עוד כלל ב"ק אפי' באיסור עשה אבל רבינו דיליף מבנין אב ממצורע שזב אסור במחנה אחת יותר ממת ושרץ וא"כ ה"ה בע"ק עכ"פ ידעינן כבר שבאיסור הוא שוב לא קשיא אכתי לא אפיקתי' אעיילתי' כיון שעכ"פ אסור בעשה שייך אפקותי' אבל שוב א"ל להיפוך ודרשינן ויצא מחוץ למחנה זהו מחנה שכינה יעו"ש דפח"ח ול"נ בדרך פשוט דקשיא לי' לכאורה דגמ' פריך אכתי לא עיילתי' ואח"כ פריך ל"א אכתי לא אפיקתי' ופי' בצל"ח דממנ"פ פריך אי נטמא בחוץ א"כ מ"ק ויצא ואי בנטמא בפנים מאי קאמר ולא יבוא דע"כ בצאתו ממחנה שכינה מוכרח לעבור תוך מחנה לוי' ולכן הקשה אכתי לא אפקתיו ממחנה לוי' אעילתי' אתה מזהירו שלא יעול שמה: וא"כ קשה לי הא מחילות לא נתקדשו כדאמר רי"ו לעיל א"כ שייך שפיר לא יבוא אל המחנה רק יצא דרך מחילות וצ"ע וע"כ לומר דגמ' קאי למ"ד מחילות נתקדשו דהוא פלוגתא כמו שבארנו בפ"ו מבהב"ח (עיין ירושלמי פ"ז דפסחים לחד מ"ד מחילות נתקדשו כמש"כ הראב"ד בפירושו לתמיד) וא"כ לדידן דלא נתקדשו מדרש קרא שפיר בנטמא בפנים שצריך לצאת מן מחנה שכינה ואל יבוא אל מחנה לוי' אלא יצא דרך מחילות לחוץ להר הבית (דבפתוחות להר הבית לא מצי איירי כיון דבפתוחות גם לעזרה גם בכהא"ג הא יש למחילות דין הר הבית כמו שבארנו בה' ביהב"ח מטעם דפתוחות לקודש או מטעם דכיון דפתוח להר הבית קדושת הר הבית יש לו) לכן רק משכחת במחילות היוצאות חוץ להר הבית דכהא"ג חול גמור הוא כמש"כ בשעה"מ בה' בהב"ח: והדבר מוכרח דא"א לפרש דיוצא מן המחנה היינו לוי' כפירש"י דקשה א"כ פשיטא שלא יכנס למחנה שכינה ונדחקו דאי לא הוה כתיב רק מחנה אחת ע"כ הוה מוקי לה למחנה שכינה ול"נ לישב לפמש"כ הצל"ח דלר"א דדריש כ"ז שאין משתלח ט"מ גם זב אין משתלח משום דסובר כרי"צ בר אבדימי דדריש ב"ק מקרא זה דאל יבוא אל המחנה ולפי"ז י"ל דרי"צ סובר ג"כ כר"א ולר"א שפיר מסתבר לומר דהו"א דיצא ממחנה לויה ויהא רשאי ליכנס למחנה שכינה דכיון דסובר דאין זב משתלח רק בשעה שט"מ משתלח אבל בשעה שזה אין משתלח גם זב אין משתלח והיינו איסור כרת אבל איסור יש ופירש"י דלא נתמעט רק מכרת אבל בצל"ח פסחים דף ע"ט כ' טעמא דר"א דרק שייך לדרוש בשעה שאין ט"מ משתלח היינו אמחנה שכינה אבל אמחנה לוי' ל"ש לדרוש כן דלא משתלח לעולם וא"כ נשאר זב ומצורע באיסור כניסה דמחנה לוי' דלא הותר ומעתה בשעה שציבור עושין בטומאה א"כ איכא סברא דחייב לצאת ממחנה לוי' דלא הותר אבל רשאי ליכנס למחנה שכינה שהותרה למת הותר לזב ומצורע לזה אמר קרא דאל יבוא למחנה שכינה שבאמת אף שכבר הוא במחנה לוי' אפ"ה אסור הוא במחנה שכינה דגם במחנה אתי קרא לגלות דלא נאמר כצל"ח דכיון דנתמעט מכרת אז אף איסור ליכא במחנה שכינה לזה קמ"ל קרא במחנה שכינה גופי' יש איסור עכ"פ אף דכרת ליכא וא"כ לדידן דלא קיימ"ל כר"א אלא דחייבין כרת בשאר טמאים א"כ ל"ש כלל לומר דיצא אל מחוץ ואל יבוא היינו למחנה שכינה דאי ממחנה לוי' צריך לצאת א"כ פשיטא דאסור ליכנס למחנה שכינה וא"כ ע"כ צריך לפרש ויצא מחוץ למחנה אמחנה שכינה ואל יבוא למחנה לוי' והא דיקשה אכתי לא אפיקתי אעילתי לזה שפיר י"ל דיצא דרך מחילות כיון דלדידן מחילות לא נתקדשו ודו"ק: ג') עוד נראה לישב טעמו של רבינו דנקט ולא יבוא אל המחנה זה מחנה שכינה ע"ד שכתבתי לעיל דקשה לפי מסקנת הגמ' בולא יבוא אל המחנה היינו מחנה שכינה יקשה ל"ל קרא כיון דיצא ממחנה לוי' כש"כ ממחנה שכינה ונראה ליישב דבזבחים דף ל"ג מסיק לעולא במצורע שראה קרי בע"פ כיון שהותר לצרעתו הותר לקריו והוק' תוס' א"כ ל"ל לטעם דעשה דכרת דוחה הא אמרינן כיון דהותר צרעתו הותר קריו ותי' דבמחנה לוי' לא שייך הותר כיון דמחוסר כפורים אינו אסור במחנה לוי' ועדיין צריך תבלין עכ"פ כיון דמחנה שכינה הותר כש"כ מחנה לוי' ואמנם י"ל מחנה שכינה ג"כ לא הותר רק ביאה במקצת ולא כולו אך תוס' יבמות הוק' באמת למה לא הותר כולו (ומה שתי' דומיא דבא בקצרה לדעתי אין דומה לשם גם דרך הקצרה לא הותר לגמרי) ועוד קשה לי הא בפסחים דף צ"ה דריש כל שאין אתה קורא אל מחוץ למחנה תשלחום אין אני קורא וישלחו מן המחנה דהיינו מהיכל א"כ אף היכל הותר א"כ כש"כ במצורע זה שהותר ביאת עזרה במקצת יש להתיר כולו ונראה דא"ש כיון דבבע"ק יש קרא אל מחוץ למחנה תשלחום למעט מחנה לוי' וא"כ ל"ל קרא דאל יבוא למעט מחנה שכינה לכן י"ל דקרא אתי לאשמעינן כהא"ג במצורע שהותר ביאתו לעזרה במקצת א"כ מסברא דהותר כולו וא"כ הו"א נהי דאתה משלחו ממחנה לוי' דלא הותר (במצורע שנעשה בע"ק במחנה לוי' ואף בע"פ משכחת דנהי בברייתא קתני דדוחה עשה דכרת עשה היינו בכבר טבל דאי לא טבל אין דוחה דהוה עשה ול"ת כמש"כ תוס' ואף לפירש"י בט"י דזב כזב דמי וא"כ ע"כ עשה דכרת דוחה עול"ת בכ"ז רק בכבר טבל אבל לא טבל אין דוחה כיון דהוה בע"ק א"כ אשו"ז עליו קודם שטבל ואין כאן חיוב כרת כלל כדמוכח מפסחים דף ס"ט וליכא עשה דכרת כלל וא"כ משכחת שפיר שיהא אסור במחנה לוי') ואפ"ה ביאה במקצת בעזרה הותר כיון שהוא מצורע ושוב ס"ד שהותר לגמרי לכן צריך קרא אל יבוא אל תוך המחנה מחנה שכינה והיינו דקאמר תוך המחנה אל תוך העזרה ביאת כולו דלא הותר כולו ומיושב קו' תוס' דיבמות דלכן לא הותר כולו דקרא דאל יבוא אל תוך המחנה ע"כ לאסור בא ביאת כולו ודו"ק (חוץ מדרכינו י"ל קו' הנ"ל מפסחים לפמש"כ תוס' בפסחים דבהיכל איכא עכ"פ איסור עשה לפי"ז י"ל גם אי נימא דממילא הותר ביאת כולו היינו האיסור כרת אבל איסור עשה איכא ובזה ניחא גם קו' תוס' זבחים הנ"ל דלפירש"י דט"י דזב כזב מה"ת אסור א"כ מאי קאמר עשה דכרת דוחה עשה הא הוה עשה ול"ת להנ"ל י"ל כיון דבפסחים דף ס"ז קאמר ויצא אל מחוץ למחנה זה מחנה שכינה ואל יבוא זה מחנה לוי' כגי' רבינו א"כ הוקש להדדי וכיון דביאה במקצת הותר כדמסיק עולא לבסוף א"כ אין אני קורא ויצא אל מחוץ למחנה לכן אף במחנה לוי' ליכא לאו דאל יבוא אל המחנה וליכא רק עשה דעשה נשאר עכ"פ ולזה קאמר דעשה דפסח דכרת דוחה עשה אך לכאורה מירושלמי סוף עירובין איכא למשמע דבביאת כולו איכא כרת רק שיש לדחות דסובר כמ"ד ביאה במקצת ל"ש ביאה להאי מ"ד בוודאי בביאת כולו איכא כרת דלדידי' לא הותר כלל דה"א ל"ה ביאה כלל) והנה לפי"ז התינח לעולא דביאה במקצת שמה ביאה שייך לדרוש כן אבל רבינו דס"ל דלא שמה ביאה א"כ ל"ש לדרוש ויצא אל מחוץ היינו מחנה לוי' ואל יבוא היינו מחנה שכינה דיקשה כש"כ דאסור במחנה שכינה ול"ש לומר במצורע דהותר ביאה במקצת הו"א דהותר כולו כיון דל"ש ביאה לא הותר כלל וע"כ לדרוש כדמעיקרא ויצא אל מחוץ מחנה שכינה ואל יבוא אל המחנה זה מחנה לוי' ואי דיקשה אכתי לא אפיקתי' אעילתי לזה שפיר י"ל ג"כ ע"ד שכ' לעיל כיון דלדידן מחילות לא נתקדשו הו"א דיצא דוקא דרך מחילות ודו"ק: ד')

ויצא אל מחוץ למחנה זו מחנה שכינה וכו'. והקשה בכ"מ דבגמ' פריך ע"ז אכתי לא אעיילתי' אפיקתי' ומשני איפוך וא"כ יקשה איך כ' רבינו נגד מסקנת הגמ' רק כס"ד דגמ' וי"ל דלכאורה יש להקשות דילמא לכן כתיב תחילה ויצא אל המחנה כדי שיהא לאו שקדמו עשה דלא לילקי אך ז"א דממנ"פ למאן איירינן אי לרבה במכות דף ט"ו דס"ל דביאמ"ק לאו שקדמו עשה היינו כל שכתוב קודם הוה קדמו עשה הא הוא סובר אף קדמו עשה חייב ואי כר"פ דמסיק לאו שקדמו עשה אין לוקין הא לדידי' ביאמ"ק בטומאה אינו ניתק לעשה כלל כיון דא"א לקיים אח"כ דהיינו דלא בא לתקן מה שעשה ועבר ונכנס בטומאה כמבואר בריטב"א אך אכתי תיקשי דהא ניחא לפמש"כ הצל"ח לפרש הא דקאמר אכתי לא אעיילתי' דממנ"פ פריך אי בעומד בחוץ א"כ לא אעיילתי' אפיקתי' שעדיין לא נכנס מדבר איציאתו ואי בנטמא בפנים אכתי לא אפיקתי' עיילתי' א"כ בעומד בחוץ אין ניתקן האיסור ולוקין ואמאי כתבו תחילה אבל לפירש"י שעומד בפנים ורק פריך אכתי לא עיילתי' למחנה לוי' שיצא ממחנה שכינה ועומד במחנה לוי' ואתה מדבר איציאתו א"כ בנטמא בפנים שפיר הוה קדמו עשה וניתקן האיסור כמש"כ בריטב"א א"כ מ"פ אכתי לא אעיילתי' אפיקתי' דילמא לכן נכתב ויצא כדי שיהא לאו שקדמו עשה דאין לוקין אך לק"מ דבוודאי אי קאי הכל אמחנה אחת שייך דקדמו עשה אבל אי קאי אמחנה שכינה והלאו אמחנה לוי' ל"ש קדמו עשה ובהא ניחא דכדפריך ואימא תרווייהו למחנה שכינה אמאי לא הקשה אכתי לא אעיילתי' אפיקתי' דלדברי הצל"ח אף בעומד בחוץ מצי להקשות אכתי לא אעיילתי' אפיקתי' משום די"ל דנקט שיהא לאו שקדמו עשה ובנטמא בפנים: אך אכתי קשה לפי דעת הר"ת בזבחים דף ל"ג וכ"כ המפרש בריש תמיד בנטמא בפנים לא גזרו לצאת לבעל קרי ממחנה לוי' א"כ דילמא הכי מתפרש הקרא ויצא אל מחוץ למחנה ממחנה שכינה יצא אף שנטמא בפנים אבל ממחנה לוי' לא יצא אבל אם נטמא בחוץ לא יבוא למחנה לוי' ובשלמא לדעת הצל"ח דמפרש בעומד בחוץ ע"ז הוא דפריך אכתי לא אעיילתי' אפיקתי' א"ש אבל כבר הוכחתי דעיקר כפירש"י דפריך מנטמא בפנים א"כ יקשה הך ולכן נראה דבאמת היינו טעמא דרבינו דהוכיח דקרא דאמר ויצא ממחנה שכינה אבל לא ממחנה לוי' כיון שנטמא בבע"ק בפנים לא הצריכה תורה לצאת ולכן כיון דחזינן דתורה לא הצריכתו לצאת כשנטמא בפנים במחנה לוי' לכן גם מדרבנן לא גזרו בשנטמא בפנים וכשיטת ר"ת: ובזה יש לישב קו' המשל"מ דרבינו לא הביא דבע"ק משתלח חוץ מב' מחנות ולפמש"כ ניחא דרבינו ס"ל בנטמא בע"ק בפנים באמת אין משתלח דלא כרי"ו וכדס"ד מתחילה ויצא אל מחוץ למחנה קאי אמחנה שכינה ורק מדרבנן אסור ולכך תנן בא וישב לו אצל אחיו הכהנים: ה') מצורע שנכנס לירושלים לוקה וכו'. ובכ"מ הקשה דפסק דלא כר"ח עוד קשה לי דהנה במכות דף ט"ו איתא אמר רי"ו לאו שקדמו עשה לוקין וכ' הפנ"י דאתי לאפוקי דר"ח דזהו קדמו עשה ולא הוה ניתק לעשה ולקי ור"ח סובר קדמו עשה ג"כ ניתק הוה (והיינו כר"ל) והנה רש"י פי' אליבא דר"ח מצורע הוה ניתק דעשה מיותר דאי לאטעוני עשה ול"ת כבר כ' וישלחו מן המחנה וכונת רש"י דביבמות מסקינן בא למקדש טמא ל"ה קדמו משום דכתבו רחמנא לעשה ול"ש וא"כ במצורע ל"צ לעשה ע"כ לנתוקי וא"כ לפי"ז הא רבינו בפ"א מנערה ס"ל כמ"ד קדמו עשה אין לוקין דלא כרי"ו א"כ ע"כ הא דביאמ"ק בטומאה לקי משום דקרא אתי לעשה ול"ת אבל במצורע עשה יתירה לא לקי אקדמו עשה דלנתוקי לאווי אתי אף שנכתב בפירוש וא"כ כיון דלא פסק כרי"ו אמאי לא פסק כר"ח וא"ל משום דבעי קרא לדרוש מחנה לזו ומחנה לזו ז"א דהא רבינו הביא דרשא דמחנה לזו מקראי אחרינא ועוד יקשה דילמא ר"י דחולק אר"ח היינו לשיטתו בסוף חולין דשלח מעיקרא משמע דקדמו עשה לוקין א"כ לכן מוקי קרא למילתא אחריתא אבל לרבינו דפסק קדמו עשה אין לוקין הו"ל לפסוק כר"ח וכר"ש ובשלמא הא דחייב אביאת מקדש ולקי אף דקדמו עשה י"ל כמש"כ להלן בשם הרז"ה ביש כרת לוקה אף שקדמו עשה אבל כאן דרק לאו בעלמא הא קדמו עשה אין לוקין לכן נראה לפמש"כ לעיל שטעמו של רבינו דס"ל קדמו עשה אין לוקין אף דהלכה כרי"ו דסובר קיימו ולא קיימו דהיכא דשייך לומר אעל"מ כרבא דנתבטל מעשיו אף שקדמו עשה הוה ג"כ נותק והיינו היכא דניתקן האיסור (ועמש"כ לעיל) וא"כ לפי"ז באמת פסק כרי"ו רק באונס דשייך אי על"מ שפיר הוה ניתק אף שקדמו עשה אבל במצורע שנכנס חוץ למחיצתו דל"ש אי עביד ל"מ דלא ניתקן האיסור א"כ ניחא קו' הכ"מ דכאן ל"ש אעל"מ כיון דלא מותקן איסור זה שנכנס חוץ למחיצתו ואעל"מ ול"ש שיתבטל מעשיו דכבר עבר מה שעבר ולכך קדמו עשה ל"ה ניתק וא"כ הלכה כרי"ו נגד ר"ח לכך לא פסק כר"ח (והנה רבינו בדין י' כ' ולא יטמאו מחניהם קאי אמחנה שכינה וכ"מ הקשה דקאי אשאר מחנות ולפמש"כ הפנ"י במכות ראי' לפירושו של רבינו דקאי רק אמחנה שכינה) והבן: אמנם הנראה לענ"ד די"ל דרבינו שפיר פסק כר"ח דהא כ' אם נכנס למוקפת חומה אף שאין רשאי שנאמר בדד ישב אין לוקה והוא דבר חדש ובצל"ח רצה לבאר דבדד ישב קאי אמוקפת חומה ונכנס לירושלים סובר ר"ח דלא לקי דניתק לעשה מחוץ למחנה מושבו אולם בדברי ר"ש לא נזכר רק בדד ישב לכן נראה שרבינו מפרש כתוס' האי ניתק לעשה שנתקו מלאו לחיוב עשה בלבד כמו בחולין דף פ"א גבי מחו"ז א"כ י"ל דגם רבינו מפרש דר"ח קאי אמוקפת חומה וניתקו לעשה מפרש כתוס' דרק ניתקו לאיסור עשה וכדמפרש רבינו גם הך דחולין גבי מח"ז שניתקו לעשה דלא יהא בו אלא עשה וכמש"כ בפ"ג מאימ"ז:

מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו לוקה. עכ"מ שהקשה למה לא פסק כר"ח וראיתי באוה"ד שבועות דף ד' שתי' דהא טעמא דר"ח דפוטר מצורע שנכנס לפנים דהכתוב נתקו לעשה דכתיב מחוץ למחנה מושבו ופירש"י דלעשה א"צ דכ"כ בדד ישב והי' קשה לרבינו דהא אכתי איצטריך להא דאיתא בת"כ הביאו תויו"ט פ"ק דכלים מחוץ למחנה מושבו מכאן אמרו הטמא יושב תחת האילן וטהור עובר טמא וכתב הק"א שנלמד מדכתיב מושבו והלא כבר כתיב בדד ישב ונראה דבאמת ר"ש בפסחים דמפיק האי קרא שיהי' ניתק לעשה פליג על הך מתניתין אבל רבינו פסק כהך ת"כ דתנן בברייתא בעדיות כוותי' מ"ח ס' עמד וכו' מכלל דאי לא עמד לא נטמא הטהור משום הכי פסק דלא כר"ח יעו"ש: ו') שם הקשה בשעה"מ ובצל"ח דלקמן בפ"ד מה' אלו פסק כת"ק דר"א דס"ל בשעה שט"מ משתלחין אין זב משתלח וקשיא מכאן: ונראה ליישב דהנה בצל"ח הקשה דדרשת ר"א דחוק מאוד לילף היקש שפטור מכרת ולאיסור לא נדרש היקשא והעלה הוא דהאיסור משום שאר המחנות דלא הותר ולפי"ז י"ל דה"ט דרבנן דר"א דלא דרשי כוותי' דקשיא להו כנ"ל אי נדרוש ההיקש יש לנו לדרוש שיהא מותר לגמרי ולכן נראה דבפסחים סובר ר"י ורבא רובן ט"מ ונעשו זבין הואיל ואידחי אידחי כיון דט"ד בציבור והנה יש להבין דמשמע דעבדי בטומאה ויקשה נהי דאידחי אידחי היינו כניסה למקדש אבל זב דאסור במחנה לוי' וזה לא הותר לט"מ וא"כ איך שייך הואיל ואידחי אידחי ויותר תימא דתוס' הקשו דבברייתא קאמר מטעם עדל"ת תיפוק לי' משום הואיל והותר לצרעתו ותי' דמחכ"פ לא נאסר במחנה לוי' ל"ש הואיל והותר וא"כ יקשה בט"מ ונעשו זבים איך הותרו במחנה לוי' וא"ל גם במחנה לוי' מטעם עשה דכרת דוחה ל"ת ז"א דהא תוס' הקשו למ"ד ט"י דזב כזב דמי א"כ הוה עול"ת ולכן סברי ט"י רק דרבנן וא"כ ל"ש עשה דכרת דוחה דהא הוה עול"ת ובשלמא לפירש"י דהוה מה"ת אפ"ה דחי ע"כ דעשה דכרת דוחה עול"ת א"ש אך באמת גם לפירש"י לא ניחא דיקשה בלא"ה למה נקט מצורע שטבל לקריו אף בלא טבל שייך עשה דכרת דוחה וצ"ל דקאי למ"ד אשו"ז על ט"ש א"כ אי לא טבל לקריו אשו"ז עליו מצד קריו א"כ אין כאן חיוב כרת כלל כדאיתא בפסחים דף ס"ט וא"כ יקשה בנעשו זבים אכתי איך הותרו במחנה לוי' ולישב נאמר דנעשו זבין היינו בראי' אחת ושני' ואיירי באמת ג"כ בטבל לקריו א"כ שייך עשה דכרת דוחה איסור דמחנה לוי' ורק דט"י עכ"פ אסור במחנה שכינה לזה אמרינן הואיל והוא ט"מ והותרה והואיל ואידחי אידחי ולפי"ז י"ל הא דכ' כל צרוע וכל זב היינו לדרוש בנעשו ט"מ ואח"כ זבים וטבל א"כ שייך הואיל ואידחי אידחי: אמנם התינח למ"ד הואיל ואידחי דהיינו דט"ד אבל אי ט"ה בציבור והואיל והותרה הותרה ל"א כדאמר רבא שם א"כ ע"כ כר"א לדרוש דבשעה שאין ט"מ משתלחים כיון דר"א ור"י סברי ביומא דף ט' ט"ה בציבור אבל לדידן דהודחה שפיר צריך קרא לט"מ שנעשו זבים דנאמר הואיל ואידחי (וכן י"ל לאידך מ"ד דסובר דאמרינן הואיל ואישתרי דגמ' קאי למ"ד ט"ה א"כ הואיל ואישתרי אישתרי א"כ ל"צ קרא לזה אבל רבינו דס"ל ט"ד ואית לי' דל"א הואיל ואידחי לכן צריך קרא בכהא"ג וא"צ לאוקמי כר"א) ולכן אף דפסק כרבי בדרשא דבדד אפ"ה לא פסק כר"א דקראי דדריש ר"א צריכין בכהא"ג בנעשו ט"מ ואח"כ זבים ודו"ק: אך קשה לי קו' אחריתי דרבינו נקט לקראי בהיפוך דאל מחוץ למחנה זו מחנה שכינה וכתבנו להלן משום דקשה אי אל מחוץ למחנה היינו מחנה לוי' א"כ קרא דאל יבוא היינו למחנה שכינה ובארנו דתליא אי כר"א או כעולא דביאה במקצת שמה ביאה ושייך לומר דמחנה לוי' אסור ומחנה שכינה הו"א דמותר אבל לדידן דלא קיימ"ל כר"א ולא כעולא בביאה במקצת ע"כ לדרוש אל מחוץ למחנה היינו מחנה שכינה וא"כ לפמש"כ דגם לדידן משכחת דבמחנה שכינה שרי ובמחנה לוי' אסור כגון בט"מ שנעשו זבים א"כ נוכל לדרוש ויצא מחוץ למחנה מחנה לוי' ואל יבוא אל המחנה מחנה שכינה דהא דעשה דכרת דוחה היינו בשטבל אבל בלא טבל לא דחי וא"כ שייך לומר דהתורה הזהירה ויצא מחוץ למחנה לוי' ורק אכתי ס"ד יכנס למחנה שכינה דשם איכא סברא לומר הואיל ואידחי ט"מ אידחי ט"ז וקרי לכן צריך קרא: אך א"ש דבאמת יש להבין אי אמרינן סברא דהואיל ואידחי אידחי א"כ למה צריך לדרשא בשעה שאין ט"מ משתלח הא גם מסברא אין משתלח אך י"ל דהו"א לדרוש כנ"ל כדרי"צ ב"א דקרא דאל יבוא אל המחנה לאסור מחנה שכינה דלא נאמר הואיל והותרה לכן צריך קרא דבשעה שאין ט"מ משתלח אז אף בנעשו זבים ובע"ק אין משתלח וקרא דאל יבוא אל המחנה ע"כ למחנה לוי' כדקאמר תחילה: ובלא"ה י"ל דבאמת כיון דשייך אידחי אידחי מהיכי תיתי דקרא אתי לאפוקי מסברא זו אלא יש לנו לומר דגמ' סובר ט"ה בציבור וא"כ ס"ד דאפ"ה אמרינן הואיל ואישתרי קמ"ל קרא דל"א הואיל ואישתרי לכן אל יבוא אל מחנה שכינה (או דגמ' סובר דל"א הואיל ואידחי) וא"כ לדידן דט"ד בציבור וקיימ"ל כרבא א"כ ע"כ לרבא לא דרשינן אל המחנה זה מחנה שכינה כיון דלדידי' ס"ל אידחי אידחי לכן ע"כ כדמעיקרא דאל יבוא אל המחנה היינו מחנה לוי' (גם י"ל עוד דרבינו סובר דל"א הואיל ואידחי אידחי וא"כ רק מקרא ילפינן דבשעה שאין ט"מ משתלחין אין זב משתלח בכהא"ג שנעשה זב פטור משילוח דגלי קרא וגמ' דפסחים קאי דאמרינן מסברא הואיל ואידחי וא"כ א"צ לקרא בכהא"ג שנעשו זבין אח"כ ולכן ע"כ מוקי דר"י כדר"א ודו"ק: ז')

המצורע שנכנס לירושלים לוקה. וכ' הכ"מ דפלוגתא הוא בפ' אלו דברים בפסחים דף ס"ז בין ר"י ור"ש וכבר כתבתי דבשעה"מ תמה דמזכי שטרא לבי תרי לקמן בפ"ד מה' אלו כת"ק דר"א ובספר מחכם ספרדי מהרב ר"ח מודעי ראיתי שכ' לישב דרבינו ס"ל דמ"ש חוץ לחומת כל ערי ישראל אינו כמש"כ תוס' ורש"י בפי' המשנה במס' כלים וז"ל ומיהו מההיא קרא לא מצי למידרש שיהי' מצורע משתלח חוץ לעיר המוקפת חומה דדילמא אין שייך דין ג' מחנות אלא בירושלים דאין הפסק במחנות שכולן סמוכין זה לזה הרי דיש ס"ד לומר דבכלל הג' מחנות הוא שאר ערי ישראל ורבינו ס"ל כהאי פי' שאר א"י הם בכלל ג' מחנות הכתובים בתורה דס"ל כמש"כ תוס' שנתקו הכתוב לעשה היינו מחנה ישראל אבל שאר מחנות חייב מלקות והיינו משום דס"ל דג' מחנות דוקא הם הכתובים אבל רבינו ס"ל דערי ישראל בכלל ג"מ א"כ משנתקו הכתוב לעשה היינו שאר ערי ישראל המוקפות חומה וכמו שהיא מחנה ישראל לדעת התוס' כן הוא שאר ערי ישראל לדעת רבינו וזהו שדקדק בלשונו ר"ח ואמר מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו ולא קאמר שנכנס לירושלים דקאי אף אשאר ערי ישראל דהוה בכלל ג' מחנות ואתא קרא דבדד ישב לנתקו לעשה וזהו דפליג ר"י ור"ש דר"י ס"ל דאף בשאר ערי ישראל חייב דאינו ניתק לעשה ול"ש שאר עיירות פטור משום דנתקו וזהו דפסק רבינו כר"ש לגבי ר"י ופסק דבג' מחנות חייב אבל אם נכנס לשאר ערי ישראל אינו לוקה משום שנאמר בדד ישב דהיינו שנתקו לעשה ולא מטעם שכ' הכ"מ דפסק כר"י: עוד י"ל דרבינו אינו פוסק לא כר"י ולא כר"ש אלא כסוגיין דאלו הן הלוקין דף ט"ו דקאמר התם ר"י כל לאו שקדמו עשה לוקין עליו ומנ"ל דכ' וישלחו מן המחנה ולא יטמאו את מחניהם ופירש"י דמצינו כתיב ל"ת שקדמו עשה ותנינן עליו דלוקין ולא סגי בקיום העשה הרי דמצורע הו' לאו שקדמו עשה וקאמר ר"י דלוקין משמע דלר"י לא ס"ל כהני תנאי אעפ"י דיש להקשות דר"י הוה דלא כר"י ור"ש ורבינו פוסק כרי"ו דמצורע הוי לאו שקדמו עשה ולוקין עליו כיון דהעשה אינו סמוך לו: ח')

מצורע שנכנס לירושלים לוקה. והנה בכ"מ הקשה הא מלשון רבינו בה"ג לכאורה נראה דס"ל כר"ש דיליף חילוק מחיצות כר"ש והא לר"ש ס"ל דבדד ישב נתקו הכתוב לעשה וכ' שרבינו ס"ל כר"י שלמד מן ולא יטמאו את מחניהם והוא תמוה דהא בגמ' דף ס"א מקשה ור"י שפיר קאמר ר"ש ומשני ההוא מיבעיא לי' לכדתניא ר"א אומר יכול נדחקו זבים ומצורעים ונכנסו לעזרה בפסח הבא בטומאה יכול יהי' חייבין ת"ל וישלחו כל צרוע והא רבינו לא פסק כר"א א"כ א"א לומר דפסק כר"י אבל באמת דברי רבינו מקורם מספרי פ' נשא דאיתא שם ממש כלשון ר"ש דיליף מכל צרוע חילוק מחנות רק דלר"ש ס"ל כן מסברא דכל שחמור מחבירו שלוחו חמור ומיותר האי בדד ישב לומר דנתקו לעשה ולכן ס"ל מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו אינו לוקה אבל לשיטת הספרי הוצרך בדד ישב שזה מלמד על הכלל כולו שחמור מחבירו שלוחו חמור מחבירו ולכן שפיר פסק דמצורע שנכנס לירושלים לוקה דס"ל כספרי דל"ה ניתק לעשה ועד"ז העלה בס' התורה והמצוה פ' נשא: ט')

נכנס לעיר מוקף חומה וכו'. והנה הכ"מ לא הראה מקומו שיש חילוק בין ירושלים למוקף חומה דאין לוקה ובצל"ח העלה דר"ח דקאמר בדד ישב לבדו ישב חוץ למחנה מושבו הכתוב נתקו לעשה מוכח להדיא שרק ממושבו דריש דנתקו לעשה והטעם יען דמחנה לוי רק סמיכות זה לזה א"כ ל"ש ניתק רק אמחנה ישראל וא"כ בדד ישב ע"כ לא בא לנתוקי לאו דבזה לא כתיב מחנה רק ע"כ כונת ר"ח אשאר עיירות מוקפות חומה דהוה בעשה אבל אם לוקין ותמוה לי אדבריו דתוס' פ"ט דעירובין ד"ה וקדשו ערי חומה הוק' מנ"ל הא דבמצורע משתלח חוץ לחומה הא לא כתיב בית חומה גבי מצורע ותי' כיון דכ' חוץ למחנה מושבו ילפינן בגז"ש ממושב דכתיב בית מושב עיר חומה א"כ יקשה לפמש"כ צל"ח וכן נראה באמת דעת רבינו שמבדד ישב למד מוקף חומה מנ"ל הא דל"ש גז"ש כיון דלא למדו ממחוץ למחנה מושבו דזה רק לירושלים בשלמא אי מוקף חומה דינו כמו ירושלים ולקי משום דמחד קרא יליף ניחא אבל לרבינו דערי מוקף חומה לא לקי דמקרא דבדד נפקא מנ"ל דאתי למוקף חומה דבמצורע לא כתיב מוקף חומה:

א') נכנס המצורע להר הבית לוקה שמונים. וכן מצורע שנכנס לירושלים לוקה והנה זה נלמד מלאו דלא יטמאו מחניהם כפירש"י פסחים דף ס"ח ד"ה פטור (דלא מצינו לאו אחר זולת זה וכן כ' בה"י ולא יטמאו מחניהם זה מחנה שכינה וכן בסהמ"צ ל"ת ע"ז ולא יטמאו מחניהם זה מחנה שכינה ונכפלה אזהרה זו ואל המקדש לא תבוא מ"מ נאמר דאזהרה זו קאי ג"כ אמצורע) ופסק דלא כרב חסדא וקשה אמאי נהי דבדד ישב אין מיותר מ"מ לא גרע משאר לאווין שקדמו עשה דאין לוקין ה"ה מצורע ולמה לוקה וכן בעל קרי במחנה לוי' רק זה י"ל דאיכא ב' לאווין א' ולא יטמאו מחניהם ב' ולא יבוא תוך המחנה משא"כ מצורע דליכא אלא לאו אחד ולא יטמאו מחניהם אמאי לא ניתק מקרי דומה ללו תהי' לאשה דלא מיותר אפ"ה לא אמרינן דבא לעשה ול"ת למאי דהדר רי"ו אלא לנתוקי לאווי ומיהו עשה דוישלחו כיון דלא ניתק למקצתו דהוה ב' לאווין לא ניתק לכולו אבל מבדד ישב קשה: והנה בס' שושנת העמקים כלל כ' הביא דברי הריטב"א מכות דף י"ד כ' דרי"ו דהדר בי' וסובר דהבא למקדש טמא לוקה דהוה ב' לאווין ואין חילוק בין מקורבין למרוחקין עוד תי' בשם בעהמ"א דשאני התם דאית בי' כרת ומשמע דבכרת לא מהני ניתק ולוקה והנה מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו דפסק רבינו דלוקה כנ"ל יקשה הא לית בי' כרת וכ' מיהו מזבחים דף ל"ב דמסיק לענין מלקות בביאה במקצת אף דלית בי' כרת אפ"ה ל"ה ניתק דלא ניתק הלאו למקצתו ועוד דעיקר הלאו לא ניתק אף לאו דביאה במקצת לא ניתק וקשה דהתם אליבא דעולא קיימינן ואיהו סובר במכות דף ט"ו דאונס מש"ה ניתק דלא יאמר וכו' אלמא סובר דלאו שקדמו עשה לוקה א"כ קשה ממצורע וכבר בארנו לעיל: ב') או מחוסכ"פ שנכנס לעזרת ישראל וכו'. והראב"ד השיג מחסכ"פ שנכנס למקדש יש בו כרת ובתוספתא דכלים תניא כל הטמאין אפי' מחס"כ הרי אלו חייבין כרת ובכ"מ תמה ממנחות דף כ"ז דאיתא דחייב כרת וכתב בשם הרי"ק דתליא בפלוגתא אי ט"י דזב כזב דמי ורבינו פסק דלא כזב דמי גם מדברי הר"ש משמע דסובר דתליא אי כזב דמי ובשו"ת חכ"צ סי' קס"ב תמה דמדברי ר"ש אין ראי' דרק לענין פסח שבא בטומאה סובר תנא דכלים דלאו כזב דמי אבל לענין טומאת מקדש לכו"ע חייב ובבה"ז דף ט"ז כ' דמדברי תוס' שם נלמד לישב שיטת רבינו ותמה בחכ"צ דדברי התוס' הם היפוך דברי רבינו: ולכן נראה לישב על נכון בהקדים מש"כ רבינו בפ"ד מה' אלו דמחסכ"פ מחלל עבודה אבל פטור ממיתה בי"ש וראב"ד שם השיג הא אמרינן עוד טומאתו בו לרבות מחכ"פ וכן מבהונות של מצורע ועוד וטהרה ביולדת מכלל שטמאה ואמרינן בזבחים דט"י דזב כזב דמי ובתוספתא דזבחים מנה אותו עם אותן שבמיתה והנה עוד יש להקשות על דברי רבינו שכ' אזהרה מולא יחלל וגם ובא השמש וטהר מכלל שעדיין לא טהר וגמ' סנהדרין פ"ג איתא רק דרשא דולא יחללו ותוס' באמת הקשו אמאי לא דרש מוטהר מכלל שטמא ותי' כמה תי' דמזה לא מוכח שטמא הוא לעבודה וגם מחלל וא"כ למה כתבו רבינו ועוד כיון דסובר בט"י דרשא דוטהר מכלל שטמא לענין חיוב מיתה א"כ גם במחכ"פ נדרש וטהר מכלל שטמא כדאיתא בסנהדרין ורבינו כ' במחכ"פ הדרשא דוטהרה מכלל שטמאה לענין שמחלל ולמה לא נילף מזה גם לענין מיתה כמו בט"י דיליף רבינו דח"מ מוטהר משום דכבר גלי קרא לא יחללו א"כ גם לענין מחכ"פ נילף מוטהר לענין מיתה כיון דגלי קרא ט"י וכמש"כ תוס' בסנהדרין וזבחים דף ט"ז: ולישב נאמר דהנה תוס' הקשו מהני דוכתי דמוכח מחכ"פ חייב בביאת מקדש כמו שהקשה הראב"ד וכתבו דדוחק לומר דכל הני כמ"ד דמחכ"פ לאו כזב דמי ול"נ להכריח כדבריהם דהא תוס' בזבחים ובסנהדרין הקשו איך יליף מוטהרה דבמיתה הא רק יליף מחילול דתרומה ונימא כתרומה דא"ח מיתה במחכ"פ כן בקדשים וכ' דכיון דיליף מוינזרו דטמא ששימש במיתה וכיון דשמעינן דמחכ"פ טמא לענין חילול מוטהרה חייב מיתה ג"כ אף דבתרומה גופי' א"ח מיתה והנה דבריהם תמוהים כיון דעכ"פ חיוב מיתה לא ילפינן רק מחילול דתרומה א"כ נימא כתרומה דא"ח מיתה ועוד קשה לי דהנה בחהר"ן בסנהדרין כ' לישב מה דהקשו תוס' ל"ל ולא יחללו נילף מוטהר דט"י איקרי טמא ותי' כיון דקרא דובא השמש איירי רק לענין תרומה לא נדע דטמא רק לענין תרומה דאייריא בי' וכן לענין וטהרה דמחכ"פ אי לאו מחילול דכ' בט"י לא הוה ידעינן לענין עבודה כיון דקרא לא אייריא רק מביאת מקדש ואכילת קודש לא לענין מחכ"פ ששימש ואולם תוס' בסנהדרין כ' באופן אחר דוטהר משמע טהר יומא משא"כ וטהרה א"א לדרוש כן ואי דנילף ממחכ"פ דכ' שם וטהרה מכלל שטמאה א"כ לילף לט"י (וכונה כמש"כ בחיה"ר בשם תוס' שזו טומאה פורחת וזו שאינה פורחת ורק ע"י קרא דולא יחללו נדע שאין לחלק בין טומאה פורחת ויש לנו לימוד מכלל שהוא טמא) ובזבחים הקשו עוד הא כתיב קרא דאשר יובא במים מטמא ותי' אי לאו קרא דולא יחללו ל"ה דרשינן מחכ"פ מוטהרה מכלל שטמאה ולא טבול יום מוטהר מכלל שטמאה משום דקלושא טומאתייהו אבל מכיון דאשכחן קרא בהדיא לט"י אע"ג דקילא טומאתייהו תו דרשינן מוטהרה מחכ"פ (והנה בתחילת דבריהם כ' גם ט"י וסיימו במחכ"פ משמע דסברי דלאחר שכבר ידעינן מקרא דולא יחללו א"צ בט"י דרשא דוטהר מכלל שטמא וזה שלא כדברי רבינו דמוכח דסובר דגם דרשא דוטהר מכלל שטמא צריך בט"י וצריך טעם ויבואר): ג') עוד הקשו תוס' הא כתיב וטמא להדיא ותי' דצריך קרא גבי עבודה וגבי אכילת תרומה וקדשים דלא ילפינן מהדדי אבל וטהרה דכ' גבי יולדת דרשינן מיני' מחכ"פ דאסור בקדשים וגם מחלל עבודה דאשה כשרה לשחוט קדשים א"כ שייך בה חילול וכ' בצ"ק לפרש דהנך קראי דפ' הערל לענין אכילת תרומה וקדשים איירי וא"א לילף מיני' לענין עבודה דדוקא להנך איקרי קמא מ"ה צריך קרא גבי עבודה אבל וטהרה דכ' גבי יולדת סתמא כתיב וטהרה מכלל שהיא טמאה לכל בין לעבודה בין לקדשים דאשה כשרה לשחוט ושייך בה חילול והנה דבריו תמוהים דלפמש"כ מדברי חיהר"ן מוכח גם בקרא דוטהר סתמא אייריא לענין אכילה וביאת מקדש ואולם בבה"ז כ' לפרש דלא נוכל למילף קדשים אע"ג דאיקרי טמא לגבי תרומה משא"כ לענין מחכ"פ שפיר ילפינן דקרא דוטהרה לענין קדשים אייריא דטמא מחלל עבודה אע"ג דהאי קרא באשה כתיב ואשה לאו בת עבודה היא ע"ז כ' דאשה כשרה לשחיטה ומשכחת בנגעה בבשר (ובצ"ק השיג דזה לא מיקרי חילול ולכן פי' הוא דהיינו יען דלכתחלה לא ישחוט וכ"ז דוחק ויבואר להלן) והנה פי' הבה"ז מסכים לדברי חה"ר שכן גם כונתו דוטהרה דרשינן כיון דאיירי מביאת מקדש ילפינן גם לענין שימוש (ולפי"ז בקרא דוטהר אף דכ' קרא דולא יחללו לא דרשינן מכלל שטמאה לענין עבודה כיון דקרא אייריא לענין תרומה א"א לדרוש לענין עבודה אבל מדברי רבינו מבואר דדריש גם לענין עבודה דט"י מוטהר וצריך טעם ויבואר) עכ"פ מבואר מדברי תוס' דנהי דסברי כסברת חה"ר דבוטהרה אייריא שפיר גם לענין שימוש כיון דקרא אייריא ממקדש רק דהקשו הא ל"ש באשה חילול ותי' דשייך חילול דכשרה לשחיטה ונ"ל דכונתם לפמש"כ תוס' לעיל קו"ח מיושב דאוכל היינו במורם מקדשים א"כ ל"ש לילף אשה מיושב בקו"ח דמחלל להאי מ"ד אשה אין מחללת עבודה ולמ"ד דיליף מוינזרו בנ"י דרשינן ולא בנות שפיר מחללי עבודה (ובטה"ק ריש פרקין כ' דשייך קו"ח מיושב באשה אולם זהו אי נפרש יושב אוכל בשאר קדשים כתי' תוס' ביומא יען דצורך גבוה שרי לאכול בעזרה ביושב אפי' בקדק"ד א"כ שייך קו"ח גם באשה והטה"ק שכ' דשייך קו"ח באשה דאוכלת במורם מקדשים כיון דאין אוכלת בק"ק שייך קו"ח מיושב לא נחית לזה דתליא בב' תי' של תוס') אבל לתוס' כאן ל"ש באשה קו"ח ואין מחללת רק למ"ד דיליף מוינזרו וא"כ תוס' כאן שפיר כ' דבאשה שייך חילול בטומאה דהיינו בהקטרה אבל משום זרות ליכא באשה חילול רק משום טומאה והא דכ' תוס' דאשה כשרה לשחוט כונתם דאי לאו דכשרה לשחוט והו"א דגריעה מזר אז בלא קו"ח דיושב הא שייך חילול בקו"ח מזר שכשר לשחוט רק כיון שכשרה לשחוט א"כ משום זרות ל"ש חילול באשה רק משום טמא שהקריב מעתה חזינן דעכ"פ צריך לטעם דשייך באשה חילול א"כ יקשה איך ילפינן מוטהרה לענין מיתה במחכ"פ כיון דל"ש באשה מיתה משום טומאה דבלא"ה חייבות מיתה משום זרות וא"ל דעכ"פ כיון שמחלל ודינו כטמא לענין חילול שוב חייב מיתה מקרא דוינזרו דיקשה א"כ קו' תוס' הא חיוב מיתה מחילול דתרומה ובתרומה עצמה מחכ"פ אין פוסל ובשלמא אי שייך חיוב מיתה מקרא דוטהרה שייך לומר שפיר כיון דטמא לענין חילול ה"ה לענין מיתה כמו שפי' בצ"ק אבל כיון דקרא לא אייריא ממיתה רק מוינזרו נילף יקשה שפיר כקו' תוס' הא בתרומה אין פוסל מחכ"פ ולישב קו' זאת אומר בוודאי אי מחכ"פ דזב כזב דמי לכל מילתא והרי הוא כטמא ממש א"כ שייך לומר כתי' התוס' כיון דילפינן דטמא הוה חייב מיתה אף דל"ש בתרומה אבל אי לאו כזב דמי לכל מילתא לא מסתברא שיהא חיוב מיתה בעבודה כיון דאין פוסל בתרומה וא"כ ע"כ הכרח לומר אי לאו כזב דמי דליכא חיוב מיתה בטמא ששימש וא"כ נתישב קו' ראב"ד מהא דביולדת כתיב וטהרה מכלל שטמאה דע"כ רק לענין חילול אבל לענין מיתה אי לאו כזב דמי א"א לילף מתרומה כקו' תוס': ולפי"ז א"ש מה שהקשיתי דדוקא בט"י דשייך בתרומה א"כ שפיר י"ל דילפינן מוטהר מכלל שטמא אלא דמזה לא הוה ידעינן רק לתרומה כמש"כ תוס' וחהר"ן ולכן צריך קרא דחילול וכיון דילפינן מחילול שפיר שייך לדרוש מכלל שטמא לענין דט"י ולענין מיתה אף דקרא דוטהר רק בתרומה אייריא כיון דכ' חילול אבל במחכ"פ אף דכתיב וטהרה א"א לילף לענין מיתה כיון דבאשה ל"ש מיתה משום טומאה ורק מקרא דוינזרו ניליף חילול מתרומה וזה ל"ש בתרומה דאין פוסל במחכ"פ ולפי"ז כיון דלמ"ד לאו כזב דמי ל"ש לדרוש וטהרה לענין חיוב מיתה במחכ"פ ששימש א"כ הא דילפינן מוטהרה גם לענין ביאת מקדש היינו ג"כ לאו לענין חיוב מיתה (אף דילפינן לענין מחכ"פ היינו מקרא דטומאתו בו לחייב על ביאת מקדש לא מקרא דוטהרה דאי לאו קרא דטומאתו בו ל"ה ילפינן מוטהרה כמש"כ תוס' כיון דכ' ולא יתחטא אבל כיון דכ' טומאתו בו ילפינן לענין ביאת מקדש) ולכן ס"ל לרבינו דגם לענין ביאת מקדש פטור מכרת דוטהרה לא קאי לענין חיוב כרת למ"ד לאו כזב דמי וא"כ יצא לנו לישב שאר השגת הראב"ד בפ"ד דכיון דגם לענין ביאת מקדש סבירא לי' לרבינו דפטור יען דלאו כזב דמי ממילא אזלה השגת הראב"ד בפ"ד ורק נשאר השגתו בפ"ג דבתוספתא איתא דחייב כרת על ביאת מקדש לזה שפיר י"ל דכיון דלאו כזב דמי גם חיוב כרת על ביאת מקדש ליכא דהא הראב"ד בפ"ד השיג מגמ' יען דקאמר ר"ע כזב דמי משמע דראב"ד ג"כ מודה אי לאו כזב דמי א"ש דפטור מבאמ"ק א"כ נתישב דברי רבינו דפוסק כמ"ד לאו כזב דמי: וטעמא דידי' דס"ל כמ"ד לאו כזב דמי נ"ל יען דבנזיר דף מ"ה מסיק לכו"ע ט"י דזב לאו כזב דמי בט"י שאינו בר כפרה דהיינו בן ב' ראיות וא"כ ה"ה מחכ"פ לבד לאו כזב דמי ורק היכא דשייך תרתי דהיינו ט"י דמחכ"פ דהיינו בג' ראיות אז כזב דמי וכמו שפירש שם בשמ"ק וא"כ מחכ"פ לבד וכן ט"י דזב לבד שאינו בר כפרה לאו כזב דמי א"כ נתישבה היטב השגת הראב"ד דדרשינן עוד טומאתו בו לרבות מחכ"פ דהא תוס' הוסיפו להקשות מהך דנזיר מסיק לאו כזב דמי ואפ"ה דריש טומאתו בו לרבות מחכ"פ ולפמש"כ נכון דהאי לאו כזב דמי היינו בט"י וכן מחכ"פ לבד והא דדרשינן מטומאתו בו היינו מחכ"פ שהוא ט"י כמש"כ בשמ"ק להדיא: ויש להביא ראי' לדברינו מיבמות דף ע"ה ואי כ' רחמנא עד מלאת הו"א אפי' בלא טבילה והו"א דסגי במחכ"פ הע"ש כ' רחמנא אשר יטהר וע"ש בתוס' דאי לא כ' רחמנא ובא השמש הו"א בטבילה במידי דלאו בר כפרה והע"ש במידי דבר כפרה חזינן דהו"א דקרא לא ממעט רק ט"י שהוא מחכ"פ וע"ש בתוס' ד"ה מכלל דט"י לא אתיא ממחכ"פ ופי' במהרש"א דף ע"ה ד"ה דאי דהכונה דשאני ט"י דמחכ"פ מט"י שאין בר כפרה כן י"ל בסוג' דנזיר דיש חילוק בט"י שאין בר כפרה לט"י שבר כפרה וצריך קרא לכהא"ג אבל מחכ"פ שאין ט"י באמת פטור: ד') אלא דעדיין קשה לי מהא דמנחות דמחכ"פ חייב כרת ואצ"ל ט"י וא"כ ע"כ מוכח דסובר דלאו כזב דמי דאי כזב דמי א"כ מחכ"פ חמור יען דמחוסר מעשה כדמוכח בדף ט"ז דקאמר דט"י לא אתיא ממחכ"פ דמחוסר מעשה וע"כ קאמר דיליף מטמא ומחכ"פ דסוף סוף קלישא טומאתו ופירש"י דחד מינייהו לאו מחמ"ע וע"ז משני מחכ"פ כזב דמי (ובצ"ק הקשה דעכ"פ נגד ט"י הוה מחכ"פ מחמ"ע ותי' דמחכ"פ נגד טמא אין מחמ"ע שהרי טבל וטה"ק הקשה דעכ"פ שניהם שווין שיש בהן חסרון מעשה אף דהחסרון אינו שוה ועוד הא קיימ"ל פירכא שאין כתובה בתורה רק מסברא מכניסין בקו"ח וא"כ ה"נ נימא מה מחכ"פ שמותר בתרומה אף שמחמ"ע מחלל ט"י דאסור בתרומה כש"כ שיחלל ול"נ דחדא מתורצת בחברתה בוודאי פשוט אי יליף ממחכ"פ דמחמ"ע שצריך קרבן א"כ פירכא הכתובה בתורה היא דזהו חומרא דידי' אבל אי יליף מטמא ומחכ"פ דאין שווין בחסרון מעשה דידהו רק מסברא הוה זה ג"כ פירכא דעכ"פ נגד ט"י הוה חסרון מעשה בדידהו שפיר מכניסין בקו"ח וא"כ ע"כ ברייתא סובר מחכ"פ דזב לאו כזב דמי ולכן ט"י הוה אצ"ל נגד מכ"פ ואפ"ה חייב במחכ"פ וקשיא לדברי רבינו: אך נראה דא"ש דרש"י שם הביא ספרי ולא יתחטא היינו בדמים מוכח דחייב כרת והנה בנזיר יליף מקרא דטומאתו בו וכ' תוס' כאן דלכן לא ילפינן מקרא דטומאתו בו לטהרה וכן בט"י קרא דיהי' א"כ ע"כ קאי דלא דרשינן האי לא יתחטא בדמים (כי זהו דרשא בספרי דדריש רבי התם כן) והנה צריך להבין למה הביא רש"י דרשא דספרי ולא גמ' דנזיר ולפמש"כ לעיל בשם שמ"ק א"ש דגמ' דנזיר אייריא ממחכ"פ שלא טבל ויש בו תרתי ט"י וגם מחכ"פ וא"כ צריך רש"י להביא דרשא דלא יתחטא בדמים ומעתה הברייתא דמחייב מחכ"פ במיתה ע"כ כרבי בספרי דדריש ולא יתחטא בדמים דט"י כבר אמר מקרא דמי נדה לא זורק עליו ומעתה א"ש הכל דהנה בחיה"ר בסנהדרין הקשה למה לא יליף טמא ששימש מהיקש לזר ותי' יען דרבי יליף מטמא בגז"ש לענין בע"מ ששימש במיתה ולכן אי לא קרא דחילול רק מהקש אין הדבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בגז"ש וא"כ גמ' דיליף טמא מחילול כרבי אתיא ולפ"ז י"ל הא דקאמר מחכ"פ במיתה מקרא דוטהרה ואמר מר טמא ששימש במיתה והיינו לרבי דיליף מולא יתחטא בדמים א"כ קרא דוטהרה אייריא לענין חיוב מיתה דביאת מקדש א"כ ה"ה דמשמע דאייריא לענין חיוב מיתה דמח"כ ששימש אבל לדידן דלית לן דרבי מקרא דולא יתחטא בדמים א"כ לית לן חיוב בטמא מקדש מקרא דוטהרה וכן לא ילפינן לענין שימש מחכ"ר מקרא דוטהרה שיהא במיתה ואי דניליף מטומאתו בו לזה י"ל דרבינו או דמפרש כפי' הרא"ש בשמ"ק בנזיר דקאי בט"י שמחכ"פ דתרתי איכא לכן חייב כרת או דכיון דבגמ' דידן מבואר דלא דרשינן כרבי ולא יתחטא בדמים רק מקרא דטומאתו בו ובספרי איתא למ"ד דחולק ארבי דריש מקרא דיהי' לענין הזה ולא שינה וקרא דטומאתו בו לענין הזה ושינה ולא דריש עוד טומאתו בו לענין הזה ושינה וטבל ולא העריב שמשו א"כ למאן דחולק ארבי לא דריש מטומאתו בו מחכ"פ א"כ לכן פסק רבינו כספרי בזה דלא דרשינן מחכ"פ מטומאתו וע' מכות דף ח' קאמר רבא אנא מועוד קאמר ובספרי דריש ועוד לענין לא טבל ועכ"פ יצא לנו דטעם אחד לדברי רבינו בהא דמחכ"פ פטור מכרת בבמ"ק ובשימש בטומאה ממיתה דכיון דאין הלכה כרבי דיליף מולא יתחטא למחכ"פ לא קיי"ל כברייתא דמנחות דמחייב מיתה במחכ"פ וכן לא קיי"ל כגמ' דסנהדרין דמחייב במחכ"פ ששימש דכל זה לרבי ודו"ק היטב ונראה הוכחה לזה דקיי"ל דלא כזב דמי מיבמות דף ע"ד וכפר עלי' וטהרה מכלל שהיא טמאה ואי ס"ד בקדשים איקרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ותוס' הוק' דה"ל למימר איקרי כאן וטומאתו עליו ונכרתה דלטוה"ג קיימינן ובערוך לנר תי' יפה דהרי גם אי בתרומה קשה ג"כ הא אסור לאכול בטוה"ג אע"כ דלא פריך מטוה"ג די"ל איקלשא טומאתו ואין חייב אטוה"ג בין בקדשים בין בתרומה רק הקו' מטומאת בשר דכתיב אשר יגע בכל טמא משמע אפי' כל דהו וא"כ איך יכול לאכול הא נטמא בנגיעתו ושפיר פריך רק איקרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא וע"כ דלא כזב דמי דאי כזב דמי ל"א איקלשא טומאתו ובזה נתישב דברי רבינו שבפי"ח מפהמ"ק כתב דאכילת קודש בטומאה ילפינן מקרא דוינזרו דכתיב בתרי' איש איש אשר יקרב וכו' וטומאתו עליו ונכרתה דרשינן שכל טומאתו עליו לאפוקי ט"י שאכל שפטור להנ"ל ניחא דהרי קשה קו' התוס' אמאי לא אמר איקרי כאן וטומאתו עליו אע"כ אדרבא וטומאתו משמע כל טומאתו וממעטינן ט"י ומחכ"פ ולכן רק פריך מהבשר אשר יגע בכל טמא משמע טומאה כל דהו ודו"ק והנה עוד נראה לישב שיטת רבינו דהנה הא אי מחכ"פ כזב או לא כזב דמי נראה דתליא בסברא זו דהנה לדעת רבינו בס' המצות דטמא חייב לטבול א"כ אין הטבילה רק להתיר בקדשים ואי לא התיר עצמו חייב כשנכנס או אכל קודש ועכב בטומאה א"כ לפי"ז אי נאמר הא דמחכ"פ צריך כפרה היינו כדי להתיר בקדשים א"כ לכן הוה כזב כטמא עצמו אבל אי הא דצריך להביא כפרה אף כשאין רוצה לאכול בקדשים והוא מ"ע בפ"ע כמש"כ בטה"ק בשם הרמב"ן בפר' מצורע א"כ לא כזב דמי דבזב קודם טבילה אין חייב לטהר רק משום להתירו בקדשים והנה דעת רבינו בפי"ח משגגות במש"כ שכן מביא קרבן עוף על הספק שבא לאשתרויי בקדשים משא"כ שאר קרבנות ספק אין מביאין מספק חולין לעזרה א"כ מוכח שרק לאשתרויי בקדשים אתי א"כ לפי"ז לכאורה יסבור כזב דמי לכן נראה הסברא להיפוך דהנה לדעת זה דכ' בס' המצות דא"ח לטבול היינו בלא רגל אבל ברגל חייב לטהר אף אם אינו רוצה לאכול בקדשים צריך להביא כפרה כדי שיטהר ברגל דצריך להיות טהור א"כ אם יבוא למקדש חייב כמו זב אבל מ"ד לא כזב סובר הסברא דרק כשרוצה לאכול בקדשים צריך לטהר עצמו א"כ לכן ל"ה כזב דטומאתו כבר פקע וא"צ לטהר עצמו ברגל להביא הכפרה אי לא שרוצה לאכול בקדשים א"כ טהור הוא רק כדי לאכול בקדשים עדיין צריך טהרה לכן לא הוה כזב כדמוכח מהא דפסחים דף נ"ט ר"י בנו של ריב"ב אומר אף בכל השנה מביא כפרתו ואוכל בקדשים לערב והיינו אם הביא קרבן קודם תמיד יביא כפרתו אחר תמיד כדי לאכול בקדשים ומוקי בגמ' בחטאת העוף שאין כאן עשה דהשלמה וא"כ אי איתא דיש מצוה בלא אכילת קדשים להביא כפרתו א"כ אף כשאין רוצה לאכול בקדשים ג"כ יביא אחר תמיד דמקיים מצוה ואין עובר בעשה דהשלמה בחטאת עוף אע"כ רק אם רצה לאכול בקדשים יש מצוה להביא כפרתו א"כ מוכח ממילא דלאו כזב דמי: ה') מחכ"פ שנכנס למקדש אינו בכרת אלא בלאו וכ"כ בפח"י מפסהמ"ק דט"י שאכל קודש אינו בכרת אלא בלאו ובחי' מהר"מ ברבי שבועות דף י' הקשה דגמ' שם פריך לר"ש דסובר שעיר ר"ח מכפר אבשר טמא ורגלים מכפרים אאין בו ידיעה ואיש בה ידיעה ופריך דילמא מכפר אדיוהכ"פ ומשני אחת בשנה כפרה אחת בשנה ולא שתי כפרות וקשה ע"ז לפמש"כ רבינו בפ"א מתשובה יוהכ"פ מכפר על קלות בלא תשובה ועל החמורות בתשובה וא"כ אימא רגלים מכפרי במילתא דקודש כגון מקדש במחכ"פ ובקודש טב"י ועל זדון ואף דפנימי מכפר על כל זדון אימא רגלים מכפרי נמי ואפ"ה לא הוי כפרת פנימי שתיים בשנה דפנימי מכפר בלא תשובה על הנך דהוי קלות בלא כרת ורגלים מכפרים עם תשובה דוקא משום זבח רשעים תועבה: ול"נ לישב עפמש"כ בסדר משנה לתרץ מה דקשיא לרבינו דסובר דקלות ל"ה זבח רשעים ומכפרי יוהכ"פ בלא תשובה ובגמ' משמע אף קלות לא מכפרי בלא תשובה ותי' דהנה במשל"מ הקשה הא בפעם אחד ל"ה זבח רשעים ומ"פ בגמ' דזבח רשעים תועבה ותי' דתליא בפלוגתא דת"ק ור"ש בחולין אי ממעטינן מומר מעם הארץ או משב מידיעתו דלת"ק ל"ה זב"ר בפעם אחת ולר"ש הוה זבר"ת אף בפעם אחת וא"כ אי מוקי סתמא דשבועות כר"ש יקשה על רי"ו בשבת דף ס"ט דסובר כר"ש דיליף מאשר לא תיעשנה דבעינן שב מידיעתו ממילא סובר נמי ר"י אף בזה כר"ש דאפי' בפ"א אינו מביא קרבן והוה נמי בכלל זבר"ת וא"כ יקשה הא רי"ו סובר בעלמא הלכה כסתם משנה א"כ רי"ו לשיטתו פריך שפיר בשבועות דהוה זבר"ת והוכרח ר"ז לתרץ דאתיא כרבי דיוהכ"פ מכפר אאין שבין בתשובה אבל רבינו לשיטתו דאיהו פסק בה' מעה"ק כת"ק דר"ש דבעינן רגיל באותה עבירה אבל בפ"א ל"ה זבר"ת וא"כ לא הי' צריך לדחוקי בשנויא דחוקי דשני ר"ז לומר דהך סתם משנה אתיא דלא כהלכתא כרבי אלא דלרבינו שפיר י"ל דהך משנה דשבועות אתיא כהלכתא כר"י דפליג ארבי וסובר דאין יוהכ"פ מכפר בלא תשובה ואפ"ה ל"ק דהוה זבר"ת די"ל דהשעיר מכפר על הקלות בלא תשובה דמייריא דלא עבר רק פ"א או שתים דכל זמן דלא רגיל לא נתמעט (ורגיל ל"ה אלא בד"פ כמש"כ בפ"ג ממעה"ק) ושפיר מכפר השעיר המשתלח אעפ"י שלא שב מידיעתו דהא אין הלכה כר"ש דדריש השב מידיעתו והיינו דתנא דמתניתין ס"ל דעל הקלות שעיר המשתלח מכפר אעפ"י שלא עשה תשובה ואפי' אליבא דר"י דלא פליג ר"י ארבי דיוהכ"פ אין מכפר באין שבין אלא בחמורות לא בקלות עכת"ד מעתה א"ש דהרי כאן בשבועות דפריך רגלים אדיוהכ"פ אליבא דר"ש פריך ולר"ש בוודאי אף בקלות אין מכפר בלא תשובה א"כ ליכא לאוקמא דפנימי מכפר אקלות דמקדש וקדשיו בלא תשובה ודרגלים בעשה תשובה אחמורות דלר"ש גם בקלות אפי' בפ"א הוה זבח רשעים תועבה ואי אפשר לכפר בלא עשה תשובה והנה אמת נכון הדבר: ו') מחוסר כפורים שנכנס לעזרת ישראל וכו'. והראב"ד השיג דמחכ"פ שנכנס משער ניקנור ולפנים חייב כרת והכי תניא בתוספתא דכלים ומרן ז"ל שם תי' דסבר רבינו כמ"ד מחכ"פ דזב לאו כזב דמי והקשה בס' נר מצוה דבפח"י מה' פהמ"ק הי"ד כ' רבינו האוכל קדש אחר שטבל קודם שיעריב שמשו או קודם שיביא כפרתו לוקה וא"ח כרת שנאמר וטומאתו עליו עד שתהי' כל טומאתו עליו וכ' הכ"מ דסובר רבינו הא דתנן בפי"א דפרה כל הטעון ביאת מים מה"ת אם בא אל המקדש וכו' חייב עלי' מלקות ולא כרת וה"ה לאוכל קודש גם בפ"ד מבאמ"ק כ' הכ"מ לתרץ קו' הראב"ד דאם היינו יכולין לפרש הא דתנן ואם בא אל המקדש בין לפני ביאתו בין לאחר ביאתו במים חייב היינו מלקות אבל מכרת פטור מאחר שטבל הוה ניחא אבל לרבינו שכ' בפרק הקודם חייב כרת קשיא ומלבד שדברי הכ"מ סותרים זא"ז קשה לפירושו דאיך אפשר שיפרש הראב"ד שחייב מלקות ולא כרת אף שעדיין הוא טבול יום והלא איהו ס"ל מחכ"פ בכרת משער ניקנור וכש"כ ט"י ונמצאו דברי הכ"מ סותרים זא"ז יעו"ש שהביא כן להקשות בשם מקראי קודש וכ' לתרץ דהא דבפי"ח מה' פסה"מ רק לענין אוכל קודש דמיעטו קרא מכרת מדכ' וטומאתו עליו ונכרתה עד שתהי' כל טומאתו עליו אבל גבי ביאת מקדש לעולם ס"ל דחייב כרת אפי' לאחר ביאתו דבהדיא רבתה תורה לכרת שנאמר טמא יהי' לרבות ט"י כדתניא טמא יהי' לרבות ט"י עוד טומאתו בו לרבות מחכ"פ ואולם במחכ"פ שנכנס למקדש דסבר רבינו שאינו לא בכרת ולא במלקות אע"ג דנתרבה מעוד טומאתו בו ע"ז כ' הכ"מ דס"ל דמחכ"פ דזב לא כזב דמי ומה שהקשה על דברי הראב"ד יש לפרש דהכי קאמר דאי לאו דכ' רבינו שחייב כרת בט"י היינו יכולין לפרש דראב"ד יפרש המשנה דפרה דחייב היינו רק במלקות ולא בכרת ואמנם מה שהקשה הראב"ד על רבינו י"ל דסובר כמ"ד דלאו כזב דמי ורק דאכתי קשה קו' הכ"מ דבפי"ט מסנהדרין כ' דמחכ"פ חייב מיתה כ' לתרץ בשם הרב מגילת אסתר דמש"כ רבינו בפ"ד מביאת מקדש דפטור אייריא במחכ"פ שמסר קרבנותיו ביד בי"ד וכיון שמסרם לא הוי מחכ"פ לגמרי לענין שיהא חייב מיתה דכל העומד ליקרב כקרב דמי ומש"כ בפי"ט דסנהדרין דחייב מיתה אייריא כשלא מסר קרבנותיו ביד בי"ד וא"ש: ז')

מחכ"פ. וראב"ד השיג מתוספתא ובכ"מ הקשה למה הצריך להביא מתוספתא ובחכ"צ סי' קס"ב כ' דרצונו לומר שתוספתא זו פרושה דמשנה דכלים דקתני וחייבין עלי' חטאת דקאי נמי אמחכ"פ וכיון דסתם משנה היא ותני לה גבי הלכתא פסיקתא אין לזוז ממנה עכ"ד: אמנם יש ראי' מקרא לדעת רבינו דמחכ"פ מותר ליכנס לעזרה מה"ת דאיתא בשבת דף נ"ה ששהו את קיניהן ופי' הריא"ף וכן הרד"ק דזהו פי' דקרא אשר ישכבון שהיו שוכבין הנשים פתח או"מ ושהו עד שקרבו את קיניהן והרי פתח אוה"מ הוא העזרה שהוא כנגד חצר המשכן ויקשה איך נכנסו כשמחכ"פ ולרבינו ניחא ואמנם רש"י פי' שהיו שוהין נשיהן כדי לאכול קדשים וליכנס לעזרה א"כ א"ר אולם מנדה דף פ' שפירש"י דטובלת ליל פ' לביאת מקדש והרמב"ן והר"ן הוק' עליו דאסור ליכנס מוכח דרש"י סובר ג"כ כדעת רבינו והרמב"ן ור"ן יסברו כראב"ד דאסור מה"ת: אך י"ל דרש"י סובר ג"כ מה"ת והא דפי' דטובלת ליל פ' י"ל דאף דמחכ"פ אסור במקדש מקרא דעוד טומאתו בו מכ"מ ביולדת שרי ליכנס כדמוכח מיבמות דף ע"ד דיליף מובמלאת ימי טהרה דבהערב שמש רשאי ליכנס ומהרש"א שם תמה דמחכ"פ אסור ליכנס לעזרה וע"כ לישב דביולדת גלי קרא עד מלאת ותו לא מותרת ליכנס ל"ל כ"א ופ"א אלא דגם לפי"ז יקשה למה הוצרך רש"י לפרש ששהו נשיהן כדי ליכנס ולא פירשו כריא"ף ששכבו הנשים פתח אוה"מ הא אף דאסור מה"ת לנכנס מחכ"פ ביולדת גלי קרא דעד מלאת אסור ותו לא ועכ"פ לדעת ריא"ף ורד"ק י"ל דסברי מכח קו' מהרש"א מוכח דביולדת גלי קרא דשרי ליכנס מחכ"פ: אמנם לדעת רבינו דהוא מדרבנן אתיא הך דיבמות כפשטי' עד מלאת ותו לא דמחכ"פ מה"ת שרי ליכנס לעזרה ונתישב קו' מהרש"א והוא ראי' נכונה לשיטת רבינו: ח') מחכ"פ [אינו] לוקה. וראב"ד השיג וראיתי בפמ"ג בפתיחה לטרפות הקשה א"כ הא דפסק רבינו בספק נולדה קודם שנתגייר מביאה קרבן מספק ויקשה כיון דליכא רק לאו אמאי מביאה מספק למש"כ רבינו בעצמו בפ"ט מביכורים לענין חלה דמפריש מספק רק משום דאיכא חיוב מיתה כפירש"י ולדעתי לק"מ דהנה קודם שהגיע זמנה להביא הקרבן פשיטא דלחומרא אסורה לאכול בקדשים משום איסור כרת א"כ מוטל עלי' שוב חיוב להביא הקרבן כשיגיע ח' כדי להכשירה בקדשים א"כ אף דכשיגיע ח' דליכא רק מחכ"פ ל"ה רק לאו אפ"ה הא חייבת בקרבן להכשירה בקדשים שהיתה אסורה עד שהגיע זמן להביא הקרבן וזה ברור עד שאני תמה על פמ"ג שלא הרגיש בזה ומה שיש להאריך עוד בענין זה עמש"כ בפ"ד מבכורות ובפ"א ממחכ"פ ועיין יריש"ל סי' נ"א מה שתי' דהספק אי נולדה אחר שנתגיירה כהא"ג ליכא חזקת פטור יעוש"ה ועיין פלתי סי' ס"א:

וכשם ששלוח טמאים מן המקדש בעשה כך אם יכנסו עוברים בל"ת וכו'. וקשה מהא דאיתא במכות דף ט"ו דלמ"ד לאו שקדמו עשה אין לוקין גם אטמא שנכנס למקדש אין לוקין וא"כ קשה לרבינו בפ"א מנערה פסק דקדמו עשה אין לוקין כשקיים העשה א"כ אמאי לוקין ודוחק לומר דבלא קיים אייריא אבל ביצא מיד באמת לא לקי דלא משמע כן ועוד דלדעת רבינו לא קיים היינו שנתבטל הדבר לגמרי כגון שמתה מאילי' וזה ל"ש כאן דע"כ יוצא פעם אחת (כמש"כ הראשונים דל"ש ביטלו למ"ד ביטלו ולא ביטלו דע"כ יוצא פעם אחת) אך י"ל לפמש"כ הריטב"א בשם תוס' דלמסקנא אף שקדמו עשה לוקין אבימ"ק דב' לאווי איכא א"ש לכאורה אך באמת ז"א דהא לדעת רבינו עשה מנתק אף שני לאוין כדמוכח בפ"א מתמורה שכ' ב' טעמים דעשה אין ש"ב מוכח דס"ל דבעלמא מנתק ב' לאוין ומכש"כ היכא דמקיים העשה בידים דעדיף דמנתק ב' לאוין (אולם לשיטת הרז"ה דסובר דבלאו דכרת אף שקדמו עשה לוקין ניחא ועי' תוס' שאנץ מכות ותוס' חולין פ"א) עוד קשה לי דהנה בריטב"א ובפנ"י הקשו בביאמ"ק א"א לקיים העשה קודם הלאו כלל רק אחר הלאו א"כ איך הוה לאו שקדמו עשה וע"כ דבימ"ק מילתא אחריתא הוא משום דאיכא כרת ול"מ ניתק או דבאמת א"א לתקן וא"כ ל"ק מכאן דע"כ ביאמ"ק מילתא אחריתא אולם ז"א דהרי אפשר בביאת מקדש במקצת דעשה קדמו ושפיר הוה קדמו עשה כמו באונס וא"כ בשלמא למ"ד קדמו עשה לוקין ניחא אבל לרבינו דפסק באונס שקדמו עשה אין לוקין אף שאפשר לקיים קודם הלאו א"כ יקשה (וכמבואר בפ"ג מה' אלו דס"ל ביאה במקצת ל"ש ביאה כיון דגמ' מסיק האי לא יגע אתי לכדר"ל דנוגע בקודש לוקה אבל עשה דוישלחו איכא אף בביאה במקצת והוה קדמו עשה שפיר וא"כ לרבינו בפ"א מנערה דפסק אף באפשר לקיים קודם הלאו דלו תהי' לאשה אפ"ה הוה ניתק) אמאי כ' רבינו כאן דלוקין: ונראה לישב דהנה באמת יש להקשות אמש"כ רבינו דלאו שקדמו עשה דלו תהי' לאשה אין לוקין ובגמ' איתא משום דכ' כל ימיו כמו שהקשה בלח"מ פח"י מסנהדרין דרק לר"ל דסובר לאו שקדמו עשה אין לוקין דהוי ניתק אז א"צ לקרא דלא יוכל לשלחה אבל רבינו דס"ל קיימו ולא קיימו כרי"ו א"כ קדמו עשה לוקין רק הטעם דכ' כל ימיו א"כ למה כ' רבינו ולו תהי' לאשה: ואומר לישב דהנה זה ניחא לאביי דס"ל אי עביד מהני א"כ הא דכ' לו תהי' לאשה הוה קדמו עשה דהא אי לאו קרא דכל ימיו אע"מ ורק כיון דכ' כל ימיו אמרינן דלא מהני כיון דלא מהני לא לקי (וכמו דמסיק בתמורה לל"ק כפירש"י) וע"ז פריך דל"ד ללאו דחסימה א"כ לא לילקי כל שקדמו עשה ומשני אטו גרע ופריך מניתק לעשה דלא לקי ומשני התם לתקוני לאווי אתי הכונה דיהא ניתק לעשה ופריך הניחא למ"ד קיימו אבל למ"ד ביטלו א"כ כשלא ביטלו ג"כ לא לקי אף דלא תיקן האיסור וע"כ הא דניתק לא לקיים היינו משום דכשביטלו אהני מעשיו ולקי אבל לא ביטלו דלא ניתקן האיסור ולא מהני מעשיו לא לקי לכן אף בקדמו עשה כהאי דאונס וכן שאר קדמו עשה אם קיים העשה ולא מהני מעשיו לא לקי אף דלא ניתק ולכן לר"ל אמרינן דניתק שוה לקדמו עשה דלא לקי בלא ביטלו ולרי"ו היכא דקדמו עשה ולא קיים העשה דאהני מעשיו לקי אבל בקיים דלא אהני מעשיו לא לקי ולכן באונס לא לקי ובשאר קדמו עשה לקי כיון שאהני מעשיו אבל בניתק לעשה כנותר וקיים העשה לא לקי דבא לתקוני הלאו ויש חילוק בין קדמו עשה לניתק לעשה: אבל למ"ד אי עביד ל"מ א"כ אף דלא כתיב כל ימיו ג"כ ידעינן דל"מ א"כ שפיר י"ל דלו תהי' לאשה אף דקדמו עשה הוה ג"כ ניתק כיון דל"מ ממילא מתקיים העשה דולו תהי' לאשה ולכן לא לקי ורק לאביי דאי עביד מהני א"כ אית להו כל ימיו ל"ש לפטור באונס משום שקדמו עשה כיון דלא מקיים ע"כ העשה לבסוף ל"ש לומר דניתק דאי בעי עביד אי בעי לא עביד וכפירש"י בתמורה ללישנא קמא ולכן שאר קדמו עשה אף אי נתבטלו מעשיו או שחזר בעצמו לקי לרי"ו ורק דלר"ל אף כהא"ג לא לקי (ובזה ניחא הא דגחלת מזבח דקדמו עשה ולקי כיון דל"ש אעל"מ) וא"כ יקשה למה בטמא שנכנס למקדש לוקה הא אעל"מ כיון דהאיסור נמשך ממילא מתקיים העשה ובשלמא לרמב"ן ניחא דלא מיתקן האיסור אבל לפמש"כ דהיכא דנמשך האיסור דאפשר לתקן שלא יעבור עוד אמרינן אעל"מ קשה מטמא שנכנס למקדש ולכן נראה דאשעת ביאה אנו דנין דמיד שנכנס עבר הלאו והביאה עצמה אין איסורה נמשכת דמה שמוסיף איסור בשהייתו זה איסור אחר לכן ע"כ העשה מילתא בפ"ע לכן ל"ה ניתק לעשה (ע"ד שכ' הרמב"ן לפי דרכו) אלא דיקשה אכתי מנטמא בפנים דאיסורו נמשך בשהייתו וע"י דנאמר דלא מהני ינצל מהאיסור דלהבא והוה ניתק לעשה אולם הא זה יקשה גם לרמב"ן וכמש"כ הריטב"א דנטמא בפנים לכ"ע מתקן האיסור לזה י"ל דבשלמא היכי דאפשר לבטל המעשה מכאן ולהבא וממילא מתעקרא גם מעיקרא שפיר אמרינן אעל"מ אבל בנטמא בפנים דאיסורא בעבר זמן שהי' אף דנאמר אעל"מ שלא יעבור מכאן ולהבא א"א לומר שמתעקרא האיסור למפרע במה שעבר ושהה בפנים שיעור שהי' ואי לא שהה שיעור שהי' הא באמת לא לקי: אך לכאורה יקשה א"כ האי כל ימיו למה כתבה רחמנא י"ל דאתי להא דאמר רבא בגיטין סוף מכילתין דגלי קרא באונס דלא מהני אבל בעלמא מהני לב"ש ורבינו פסק בהא כב"ש כמש"כ הב"ש סי' קי"ט ובהא ניחא מה שהקשה הפנ"י שם הא צריך כל ימיו דיהא ניתק לעשה לפמש"כ ניחא בוודאי אי לאו שקדמו עשה חייב אף דמתקיים העשה אח"כ צריך קרא כל ימיו לנתוקי דלא לילקי כמש"כ תוס' בתמורה אבל אי לאו שקדמו עשה פטור היכי דמתקיים ע"כ אחר הלאו ומיתקן האיסור בו אז א"צ לומר דכל ימיו לנתוקי רק לגלות דבעלמא ל"מ וא"כ גמ' בגיטין מסייע ג"כ לרבינו דא"צ כל ימיו לנתוקי רק מלו תהי' לאשה (וזה תליא בב' לשונות בתמורה וא"ש) ודו"ק: ובהכי ניחא מש"כ רבינו דלא קיימו עשה לוקה היינו בנתבטל העשה וכ' הלח"מ דסובר בלא קיים לחודי' לא לקי רק בנתבטל וא"א לקיים עוד אז לקי ולכאורה הוא נגד משמעות הגמ' לפמש"כ י"ל דלרבא דל"מ מעשיו לקיים העשה וע"כ ממילא ניתקו לעשה לכן לא לקי רק כשנתבטל העשה דא"א לקיים העשה ולנתק הלאו וגמ' דמכות קאי לאביי דאי עביד מהני מעשיו ולא ניתקו לעשה כיון שלא קיים מיד ובזה יש לפרש הפי' המשנה לרבינו בחולין סוף מכילתין שכ' דר"י סובר ניתק לעשה לוקין ובגמ' הא איתא טעמו דר"י יען דסובר דהוה לאו שקדמו עשה דשלח מעיקרא משמע ולפמש"כ י"ל זהו לאביי אבל לרבא דאי עביד לא מהני ל"ש שלח מעיקרא משמע דע"כ לא אהני וחייב לשלחו עתה וניתקו ממילא לעשה גם אחר שנטלו וא"ש: והנה אח"ז ראיתי בשעה"מ פ"א מחומ"צ הביא להקשות אמש"כ רבינו בה' סנהדרין דלקי אביאמ"ק ובניתק לעשה לא חילק רבינו בין קדמו עשה ותי' עפ"י רמב"ן בכ"י דל"ה ניתק לעשה דלא מיתקן הלאו ותמהני חדא מה הקשה מכח מש"כ רבינו סתמא ולא חילק הא שפתיו ברור מללו דקדמו עשה אין לוקין וכן מש"כ בשם רמב"ן כ"י הא הוא מבואר בחי' הריטב"א ובאמת כל זה לא סגי כאשר בארנו דאכתי תיקשי מנטמא בפנים דמיתקן האיסור ולכן הנכון כמש"כ דאף בנטמא בפנים ל"ש אעל"מ ובטיל המעשה דאין כאן מעשה לבטל:

א') הנוגע במקדש מבחוץ פטור שנאמר לא תבוא. וקשה לי טובא דזה ניחא למ"ד דדריש לא יגע דנוגע בקודש לקי דהיינו ר"ל א"כ הו"א אף במקדש כן דחייב בנגיעה לכך אמרינן דכתיב אל תבוא אבל בנגיעה פטור וכן אי ביאה במקצת שמה ביאה דרשינן אנגיעה פטור אבל אביאה במקצת חייב דדמי לנגיעה שהוא במקצת כדאמרינן זבחים דף ל"ג אבל למ"ד ל"ש ביאה ואנגיעה דקודש פטור כמש"כ רבינו בפי"ח מפה"מ א"כ ל"צ כלל למעט נגיעה דמקדש וא"כ פלא מאוד שכתבו רבינו דא"ל דהרי עכ"פ איסורא איכא בנגיעה דקודש כמש"כ הלח"מ פט"ז מסנהדרין דעדיין קשה דרבינו כתב נגע במקדש פטור ושפיר יקשה דהא פטור גם בקודש א"כ ל"ש למעט מקדש ועוד הא דכ' רבינו דאסור לטמא הקדשים לא מכי יגע יליף אלא ממש"כ ברפי"ח דאסור לגרום הפסד לקדשים דהוה כמטיל מום בקדשים: ובזה נראה ליישב קו' מהרש"א על תוס' מכות ט"ו שתי' דלרי"ו מוקי קרא לתרומה ולא לנגיעת קודש דיליף טומאתו טומאתו והקשה דזה רק לאכילה ואכתי נוקי קרא דבכל קודש לא תגע לנגיעה דקודש ולהנ"ל י"ל דלא ניחא לאוקמא לנגיעה דקודש כיון דבמקדש פטור אנגיעה ה"ה אקודש דאיתקש למקדש ולכן מוקי אתרומה: ולקו' התוס' דלא מוקי אקודש נראה לישב דקודש שנטמא מצותו בשריפה א"כ סובר רי"ו דלא מסתבר דחייבה תורה מלקות ויותר מסתבר לאוקים אתרומה דשריפת תרומה רק מחשש תקלה כמש"כ רש"י שבת דף כ"ה אבל מה"ת ליכא מצוה בשריפה: ב') אם נגע מאחורי' פטור. נראה דהיינו כמו דאמרינן בפסחים היכל לתוכו עשוי דמחוץ לא נתקדשו וכן משמע בתוס' שבועות דף ט"ו דלא קידשו בתודה החומות רק מבפנים:

א') הנוגע במקדש מבחוץ פטור שנאמר לא תבוא. וקשה לי טובא דזה ניחא למ"ד דדריש לא יגע דנוגע בקודש לקי דהיינו ר"ל א"כ הו"א אף במקדש כן דחייב בנגיעה לכך אמרינן דכתיב אל תבוא אבל בנגיעה פטור וכן אי ביאה במקצת שמה ביאה דרשינן אנגיעה פטור אבל אביאה במקצת חייב דדמי לנגיעה שהוא במקצת כדאמרינן זבחים דף ל"ג אבל למ"ד ל"ש ביאה ואנגיעה דקודש פטור כמש"כ רבינו בפי"ח מפה"מ א"כ ל"צ כלל למעט נגיעה דמקדש וא"כ פלא מאוד שכתבו רבינו דא"ל דהרי עכ"פ איסורא איכא בנגיעה דקודש כמש"כ הלח"מ פט"ז מסנהדרין דעדיין קשה דרבינו כתב נגע במקדש פטור ושפיר יקשה דהא פטור גם בקודש א"כ ל"ש למעט מקדש ועוד הא דכ' רבינו דאסור לטמא הקדשים לא מכי יגע יליף אלא ממש"כ ברפי"ח דאסור לגרום הפסד לקדשים דהוה כמטיל מום בקדשים: ובזה נראה ליישב קו' מהרש"א על תוס' מכות ט"ו שתי' דלרי"ו מוקי קרא לתרומה ולא לנגיעת קודש דיליף טומאתו טומאתו והקשה דזה רק לאכילה ואכתי נוקי קרא דבכל קודש לא תגע לנגיעה דקודש ולהנ"ל י"ל דלא ניחא לאוקמא לנגיעה דקודש כיון דבמקדש פטור אנגיעה ה"ה אקודש דאיתקש למקדש ולכן מוקי אתרומה: ולקו' התוס' דלא מוקי אקודש נראה לישב דקודש שנטמא מצותו בשריפה א"כ סובר רי"ו דלא מסתבר דחייבה תורה מלקות ויותר מסתבר לאוקים אתרומה דשריפת תרומה רק מחשש תקלה כמש"כ רש"י שבת דף כ"ה אבל מה"ת ליכא מצוה בשריפה: ב') אם נגע מאחורי' פטור. נראה דהיינו כמו דאמרינן בפסחים היכל לתוכו עשוי דמחוץ לא נתקדשו וכן משמע בתוס' שבועות דף ט"ו דלא קידשו בתודה החומות רק מבפנים:

כל שנטמא בטומאה מן המת שהנזיר מגלח וכו'. והראב"ד השיג ונראה לבאר דהנה בפ"ה מנזיר כ' רבינו לחלק בין פירש מן הטומאה למחוברין דאז אין לוקה אם חזר ונטמא למת אחר ובש"א החדש סי' י"א הקשה ממש"כ רבינו בפ"ה מט"מ אדם הנוגע באדם שנגע במת אף במחוברין רק טמא טומאת ערב וא"כ אמאי בפירש וחזר ונגע חייב הא אין כאן הוספת טומאה דאף דכשהוא מחובר למת הנוגע בו אין טמא רק ט"ע ונראה לישב דכבר עמדו תוס' להקשות דבנזיר דף מ"ב אמרינן טומאה במחוברין אדם באדם לאו דאורייתא וקשה מע"ז דף ל"ז דגם במחוברין שייך טומאה ופירש"י באדם במת דהיינו ראשון ולכן תי' בתוס' כאן בשני כאן בשלישי ולכן אומר דהנה בכ"מ הקשה מבב"ק דף כ"ה דסובר רבא כל טומאה שאתה מטמאן לא יהי' פחותין מז' אולם בתויו"ט פ"א תי' דזה רק בכלים הנוגעים באדם טמא טומאת ז' ולפי"ז דסוג' דע"ז אייריא בכלים הנוגעים באדם שפיר טמא מדאורייתא וסוגיא דנזיר היינו בחיבורי אדם באדם שם לאו דאורייתא והפירוש כך חיבורי אדם במת מה"ת והיינו אם אין כאן שוב אדם הנוגע באדם זה אלא כלים הנוגעים באדם אבל חיבורי אדם באדם לאו דאורייתא ולפי"ז א"ש לרבינו דשלא במחוברין חייב משום דמוסיף טומאה לענין כלים משא"כ כ"ז שפי' לא מטמא כלים ט"ז ולפי"ז י"ל הראב"ד ס"ל אף בפירש וחזר ונגע פטור דאפי' כלים הנוגעים באדם הנוגע במת ג"כ מה"ת אין טמא ט"ז א"כ ליכא הוספת טומאה כלל ולכן פטור אך בהא גופי' אי לראב"ד חיבור כלים או אדם לאדם הנוגע במת הוא טמא ט"ז מה"ת במחוברין נסתבך בו במשל"מ דבפ"ה מט"מ כ' רבינו אדם באדם רק טמא ט"ע אבל כלים באדם הנוגע במת או אפי' כלים באדם הנוגע בכלים הנוגעים במת טמאין ט"ז בין במחוברין בין שלא במחוברין טמא ט"ז והראב"ד השיג בהא דכלים באדם ואדם בכלים דזה רק במתנות או במחוברין ובאדם באדם לא השיג משמע שמודה לרבינו דרק ט"ע עכ"פ מתבאר מדבריו דאדם בכלים וכלים במת טמא ט"ז אבל כלים באדם הנוגע במת אין מבורר דעתו רק במשל"מ חקר יען דראב"ד כ' דמקראות אלו איירי במחוברין משמע דקאי אפי' אכלים באדם ואדם במת וכ' עוד יען דלראב"ד כלים במת הוה חיבור לטמא אדם ט"ז כש"כ כלים באדם ואדם במת ואפי' אדם באדם הנוגע במת הי' לו לטמא ט"ז ולכן השיג המשל"מ אראב"ד והנה לפי"ז לראב"ד יש כאן הוספת טומאה לכלים אם האדם מחובר למת אמנם תמהני שלא הביא דברי הראב"ד שבפי"ח מט"מ שכ' וז"ל ואני אומר שאין שניים טמאים ז' בשום דבר אלא או בחרב או בחבורין או חבור אדם באדם או חבור אדם במת וחבור לאדם במת הוא העיקר מה"ת עכ"ל ולכאורה נראה דאדם באדם ג"כ טמא ומיושב קו' המשל"מ דמדלא השיג על רבינו סובר דרק ט"ע ולמה באדם בכלים הנוגעים במת ט"ז ולפמש"כ באמת גם אדם באדם ט"ז אלא בלשון הראב"ד שכ' וחבור לאדם במת הוא העיקר מה"ת משמע אבל אדם באדם לא רק אדם במת הוה חיבור וכי תימא למאי נפ"מ י"ל לטמא כלים וא"כ אדם באדם אין ט"ז אבל כלים באדם או אדם בכלים ט"ז כמש"כ בפ"ד מנזירות וא"כ ל"ה צריך המשל"מ להוכיח דאדם באדם לא מדשתק הראב"ד דהרי כאן ביאר דבריו אמנם לי הי' נראה כי אפי' כלים באדם אין טמא ט"ז ורק אדם במת הוה חיבור מה"ת והכונה כפי' רש"י בנזיר כאן בחיבורי אדם במת היינו רק שהאדם נוגע במת זהו הוה במחוברין מה"ת ונפ"מ דמותר ליגע במת אחר דאין כאן הוספת טומאה ולפי"ז לראב"ד אדם באדם או כלים באדם אין ט"ז ולפי"ז כשפירש וחזר ונגע אין כאן הוספת טומאה לכן פסק דאפי' בפירש א"ח כשנגע ויצא לנו ממש"כ דרבינו וראב"ד לשיטתו דהנה בפ"ה מנזירות ומשל"מ פ"ט מט"מ כ' דרבינו מפרש הסוג' דנזיר כפי' התוס' דאביי אליבא דרבה הוא דמחלק בין במחוברין והלכה כרבה והראב"ד מפרש כפירש"י דר"י מחלק בין במחוברין ולרבה אין חילוק דתמיד פטור והלכה כרבה לשיטתם אז לי גם בזה דלפי' התוס' במחוברין היינו אדם באדם הנוגע במת ולרבינו עכ"פ בזה הוא כתוס' דהיינו כלים באדם ואדם במת טמא ט"ז במחוברין ולכן חייב בפירש ונגע אח"כ לראב"ד גם בהא כפירש"י דמחוברין היינו אדם במת ונפ"מ באם נגע במת אחר שפטור ולכן כ' בפי"ח אדם במת הוא מה"ת ולכן רבה דלא מחלק במחוברין משום דסובר דנהי דאדם במת הוא מה"ת אבל כיון דלטמא אדם וכלים אין מטמא א"כ אין כאן הוספת טומאה וכן פסק הראב"ד כרבה אך אכתי יקשה לרבינו כיון דסובר דאפי' שלא במחוברין כלים באדם ואדם בכלים הנוגעים במת ט"ז א"כ אין כאן הוספת טומאה דאפי' לא חזר ונגע ג"כ מטמא כלים הנוגעים בו ט"ז לכך נסתר מה שהעלינו בסוג' דנזיר היינו לענין כלים דהרי אפי' שלא במחוברין ג"כ ט"ז: ולכן אומר דרך אחר בכונת רבינו דלעולם אין כאן הוספת טומאה וא"צ הוספת טומאה וחילוק בין במחוברין הוא כך דיקשה לכאורה כאן סובר במחוברין פטור ומ"ש בכלאים דחשבינן בשיעור פשיטה ולבישה כאילו פשט ולבש וחייב ואמאי לא נאמר כן בטומאה וצריכין לומר דשאני הכא דדרשינן לא יחלל פרט לזה שמחולל כבר ולפי"ז סובר רבינו הכונה כך בוודאי אף דכבר מחולל אפ"ה בפירש וחזר ונגע חייב דעכ"פ מטמא עצמו ודרשא דפרט לזה שמחולל אהני לן רק למחוברין שלא יתחייב דהרי בלא"ה לא קעביד כלום רק דנאמר שיתחייב על כל או"א משום דבידו לפרוש בשהה כשיעור כמו בכלאים לזה דרשינן פרט לזה שמחולל קרא דלא מתחייב דאין בו מעשה ול"ח כאילו פירש וחזר ונגע וא"כ אינו כלל משום הוספת טומאה (ועמש"כ בקונטרסי על טומאת כהנים) ודו"ק: אמנם כל זה לפי הבנת הכ"מ שפי' דהשגת הראב"ד הי' ממש"כ רבינו הנוגע בכלים דהרי זה ג"כ טעון ביאת מים אבל ל"נ כונה אחרת בדברי הראב"ד דמטעם אחר השיג על רבינו דהנה בירושלמי סובר ר"י אחר שטבל הוא דפטור אבל קודם שטבל חייב ומפרש שהראב"ד כפי' הר"ש דקאי אנגע באדם או בכלים שנגעו במת ולפי"ז הנה רבינו שכ' דחייב אאדם שנגע באדם או בכלים הי' אפשר לישב דהיינו דאז חייב אף אחר שטבל אבל קודם שטבל חייב שפיר אפי' אאדם שנגע באדם אף שאין נזיר מגלח והא דאמרינן דחייב אף אחר ביאת מים היינו לטומאה שנזיר מגלח או לענין מלקות ואזיל הראב"ד בזה לשיטתו בפ"ד מה' אלו שפליג על רבינו כיון שחייב כרת אט"י ופי' הכ"מ דהשגתו דאי לאו דברי רבינו היינו יכולים לפרש דט"י רק חייב מלקות (ובמשל"מ בדין י"ט תמה על הכ"מ בזה דכו"ע מודו דחייב כרת בט"י ולפמש"כ א"ש דנפ"מ באדם שנגע באדם דא"ח כרת אחר שטבל ואשימוש בטומאה חייב ושפיר השיג הראב"ד) ולפי"ז השיג גם הכא שפיר בשלמא אי רק למלקות א"ש די"ל דמשכחת לה בקודם שטבל לכן ל"ב טומאה שנזיר מגלח ואחר שטבל א"ח כרת רק אטומאה שנזיר מגלח ואשאר טומאות רק מלקות (כמו שצידד בירושלמי למ"ד דא"ח כרת אשני שנגע בראשון אבל עכ"פ מלקי לקי ומטעם שבארנו) דגם בנזיר אף שאין מגלח מלקי לקי אבל כיון שכ' רבינו דאף אחר שטבל חייב כרת ואפ"ה סובר דחייב בדברים שאין נזיר מגלח א"כ נמצא דברי רבינו סותרים זא"ז וזה ברור בכונת הראב"ד (ולפמש"כ בכונת הראב"ד ניחא מה שתמה עליו הצל"ח פסחים דף ע"ט דקאמר אבל נטמא במת מתעביד בטוה"ג מוכח כלי שנטמא במת חייב כרת והוא קו' הר"ש בפ"ק דכלים ולפמש"כ א"ש דראב"ד רק באחר שטבל חולק אבל קודם שטבל מודה דחייב אף שאין נזיר מגלח עליו) ואמנם לישב דברי רבינו נראה דהוא סובר כיון דקתני כל הטעון ביאת מים חייב כרת משמע כפשטי' ולא לענין מלקות אף בדברים שאין נזיר מגלח ור' יוסי דמחלק בטבל היינו אשלישי שנגע בשני קאי אבל שני שנגע בראשון חייב אף בטבל אף שאין נזיר מגלח ורי"ו פליג דאשלישי שנגע בשני אף קודם שטבל א"ח דלא כפי' הר"ש רק כפירושו של הכ"מ וא"ש: כעת הגיע לידי ס' מרכבת המשנה ח"ב (נשלח לי מהבחור המופלג החו"ש מו"ה יונה פאנפעדער נ"י) ובה' ט"מ כתב לבאר דברי הירושלמי שהביא הכ"מ ודברי רבינו וז"ל וה"פ דר' ינאי קאמר דא"ח אלא על שני שנגע בראשון דהיינו אפי' אדם שנגע באדם שנגע במת אע"ג דטמא רק ט"ע אבל שלישי שנגע בשני אע"ג שהוא טמא ט"ע כגון אדם שנגע באדם שנגע בכלים או בכלים שנגעו בכלים א"ח על ביאת מקדש וקמפרש טעמא משום דכ' ואיש אשר יטמא ולא יתחטא הטעון חיטוי בשום מקום דהיינו שני שנגע בראשון דאשכחן אדם שנגע בכלים שנגעו במת טעון חיטוי דהיינו הזאה הלכך אפי' אדם שנגע באדם נמי חייב דה"ל שני שנגע בראשון משא"כ בשלישי שנגע בשני לא אשכחן שיהי' האדם טעון חיטוי הלכך אדם הנוגע באדם שנגע בכלים פטור אע"ג דהוה ראשון לטומאה וטמא ט"ע דומיא דאדם שנגע באדם שנגע במת ופריך התיכון הרי אדם הנוגע בכלים פי' וכלים הנוגעים בו הם שלישי שנגעו בשני ונמי טעונים חיטוי הלכך בדין הוא שאף אדם שהוא שלישי וטמא ט"ע יהי' חייב כיון דאשכחן שלישי דטעון הזי' ומשני ר' אבין בטומאת איש פי' דנהי דאשכחן שלישי טעון הז' בכלים הרי לא אשכחן שלישי באדם טעון הזי' מילתי' דר' אבין וכו' פי' דמשיב דאע"ג דמייתי סייעתא ממילתי' דר' אבין דשלישי ליכא לרבויי מהאי קרא מיהו ר' אבין דדריש בטומאת איש באיש והרי דרשינן הטעון חיטוי נמצא הוה איפכא כיון דאדם באדם אע"ג דהוה שני בראשון א"ח הואיל דאינו בן הזי' הלכך אף אדם בכלים דטעון הזי' נמי פטור דהו"ל איש בכלים ולא מרבינן אלא איש באיש דהיינו אדם שנגע במת א"ר יוסי והוא שטבל אדם שנגע בכלים ואפי' אדם שנגע באדם א"ר אילא הוא עצמו וכו' וכדר' אבין ופריך ר' זריקא מהא דתניא כלי שחציו מן הגללים א"ח הא כולו מן האדמה חייב לאו בנוגע דהו"ל שני שנגע בראשון ומשני תפתר בשזרקו ופריך דלשון חייב שבברייתא משמע קרבן ועל זריקת הכלים פטור מן הקרבן ואיתותב ר' אילא ור' אבין א"ר אלעזר אף אנן תנן במתניתין סייעתא למילתא דאמוראי ר' אבין ור' אילא דתנן כל טומאה וכו' ובנזיר אינו מגלח על השני שנגע בראשון וקשיא לרי"ו ומשני רי"ו דהאי כללא רק לענין מין הטומאה שהנזיר מגלח אבל כל שהנזיר מגלח על הראשון חייבין על ביאת מקדש אף על השני א"ר ירמי' הוינן סברינן מימר דקס"ד דלא נחלקו ר"י ור' אילא אלא לענין קרבן אבל לענין מלקות אפי' הרביעי חייב דהיינו אדם שנגע בכלים שנגעו באדם שנגע בכלים ותני ר' יוסי ופליג דתנן כל טומאה וקשיא לר' יוחנן אלא וודאי דהא דקאמר רי"ו דחייב על שני שנגע בראשון היינו מלקות אבל שלישי אפי' ממלקות פטור ודחי אר"י בר בון אבל חצי לוג וכו' השלישי לוקה ומפרש רבינו דהיינו מכת מרדות מדבריהם ובהכי נתבארו דברי רבינו בה"ה דהך כללא דר"י כפי מסקנת ירושלמי אטומאה קאי שיהי' מין טומאה שהנזיר מגלח עליהן ומבואר מירושלמי הזה דאין הנזיר מגלח אלא על הראשון שנגע במת בלבד דהוה אה"ט אבל חייבין על ביאת מקדש על השני שנגע בראשון דהו"ל טעון טבילה ד"ת ובהכי נתבארו דברי רבינו בפ"ג מביאמ"ק ומתורץ השגת הראב"ד וההגה' הנכונה והפשט הברור כשמש כמש"כ את"ד וכדבריו כ' גם בשירי קרבן בירושלמי שם:

כל שנטמא בטומאה מן המת שהנזיר מגלח וכו'. והראב"ד השיג ונראה לבאר דהנה בפ"ה מנזיר כ' רבינו לחלק בין פירש מן הטומאה למחוברין דאז אין לוקה אם חזר ונטמא למת אחר ובש"א החדש סי' י"א הקשה ממש"כ רבינו בפ"ה מט"מ אדם הנוגע באדם שנגע במת אף במחוברין רק טמא טומאת ערב וא"כ אמאי בפירש וחזר ונגע חייב הא אין כאן הוספת טומאה דאף דכשהוא מחובר למת הנוגע בו אין טמא רק ט"ע ונראה לישב דכבר עמדו תוס' להקשות דבנזיר דף מ"ב אמרינן טומאה במחוברין אדם באדם לאו דאורייתא וקשה מע"ז דף ל"ז דגם במחוברין שייך טומאה ופירש"י באדם במת דהיינו ראשון ולכן תי' בתוס' כאן בשני כאן בשלישי ולכן אומר דהנה בכ"מ הקשה מבב"ק דף כ"ה דסובר רבא כל טומאה שאתה מטמאן לא יהי' פחותין מז' אולם בתויו"ט פ"א תי' דזה רק בכלים הנוגעים באדם טמא טומאת ז' ולפי"ז דסוג' דע"ז אייריא בכלים הנוגעים באדם שפיר טמא מדאורייתא וסוגיא דנזיר היינו בחיבורי אדם באדם שם לאו דאורייתא והפירוש כך חיבורי אדם במת מה"ת והיינו אם אין כאן שוב אדם הנוגע באדם זה אלא כלים הנוגעים באדם אבל חיבורי אדם באדם לאו דאורייתא ולפי"ז א"ש לרבינו דשלא במחוברין חייב משום דמוסיף טומאה לענין כלים משא"כ כ"ז שפי' לא מטמא כלים ט"ז ולפי"ז י"ל הראב"ד ס"ל אף בפירש וחזר ונגע פטור דאפי' כלים הנוגעים באדם הנוגע במת ג"כ מה"ת אין טמא ט"ז א"כ ליכא הוספת טומאה כלל ולכן פטור אך בהא גופי' אי לראב"ד חיבור כלים או אדם לאדם הנוגע במת הוא טמא ט"ז מה"ת במחוברין נסתבך בו במשל"מ דבפ"ה מט"מ כ' רבינו אדם באדם רק טמא ט"ע אבל כלים באדם הנוגע במת או אפי' כלים באדם הנוגע בכלים הנוגעים במת טמאין ט"ז בין במחוברין בין שלא במחוברין טמא ט"ז והראב"ד השיג בהא דכלים באדם ואדם בכלים דזה רק במתנות או במחוברין ובאדם באדם לא השיג משמע שמודה לרבינו דרק ט"ע עכ"פ מתבאר מדבריו דאדם בכלים וכלים במת טמא ט"ז אבל כלים באדם הנוגע במת אין מבורר דעתו רק במשל"מ חקר יען דראב"ד כ' דמקראות אלו איירי במחוברין משמע דקאי אפי' אכלים באדם ואדם במת וכ' עוד יען דלראב"ד כלים במת הוה חיבור לטמא אדם ט"ז כש"כ כלים באדם ואדם במת ואפי' אדם באדם הנוגע במת הי' לו לטמא ט"ז ולכן השיג המשל"מ אראב"ד והנה לפי"ז לראב"ד יש כאן הוספת טומאה לכלים אם האדם מחובר למת אמנם תמהני שלא הביא דברי הראב"ד שבפי"ח מט"מ שכ' וז"ל ואני אומר שאין שניים טמאים ז' בשום דבר אלא או בחרב או בחבורין או חבור אדם באדם או חבור אדם במת וחבור לאדם במת הוא העיקר מה"ת עכ"ל ולכאורה נראה דאדם באדם ג"כ טמא ומיושב קו' המשל"מ דמדלא השיג על רבינו סובר דרק ט"ע ולמה באדם בכלים הנוגעים במת ט"ז ולפמש"כ באמת גם אדם באדם ט"ז אלא בלשון הראב"ד שכ' וחבור לאדם במת הוא העיקר מה"ת משמע אבל אדם באדם לא רק אדם במת הוה חיבור וכי תימא למאי נפ"מ י"ל לטמא כלים וא"כ אדם באדם אין ט"ז אבל כלים באדם או אדם בכלים ט"ז כמש"כ בפ"ד מנזירות וא"כ ל"ה צריך המשל"מ להוכיח דאדם באדם לא מדשתק הראב"ד דהרי כאן ביאר דבריו אמנם לי הי' נראה כי אפי' כלים באדם אין טמא ט"ז ורק אדם במת הוה חיבור מה"ת והכונה כפי' רש"י בנזיר כאן בחיבורי אדם במת היינו רק שהאדם נוגע במת זהו הוה במחוברין מה"ת ונפ"מ דמותר ליגע במת אחר דאין כאן הוספת טומאה ולפי"ז לראב"ד אדם באדם או כלים באדם אין ט"ז ולפי"ז כשפירש וחזר ונגע אין כאן הוספת טומאה לכן פסק דאפי' בפירש א"ח כשנגע ויצא לנו ממש"כ דרבינו וראב"ד לשיטתו דהנה בפ"ה מנזירות ומשל"מ פ"ט מט"מ כ' דרבינו מפרש הסוג' דנזיר כפי' התוס' דאביי אליבא דרבה הוא דמחלק בין במחוברין והלכה כרבה והראב"ד מפרש כפירש"י דר"י מחלק בין במחוברין ולרבה אין חילוק דתמיד פטור והלכה כרבה לשיטתם אז לי גם בזה דלפי' התוס' במחוברין היינו אדם באדם הנוגע במת ולרבינו עכ"פ בזה הוא כתוס' דהיינו כלים באדם ואדם במת טמא ט"ז במחוברין ולכן חייב בפירש ונגע אח"כ לראב"ד גם בהא כפירש"י דמחוברין היינו אדם במת ונפ"מ באם נגע במת אחר שפטור ולכן כ' בפי"ח אדם במת הוא מה"ת ולכן רבה דלא מחלק במחוברין משום דסובר דנהי דאדם במת הוא מה"ת אבל כיון דלטמא אדם וכלים אין מטמא א"כ אין כאן הוספת טומאה וכן פסק הראב"ד כרבה אך אכתי יקשה לרבינו כיון דסובר דאפי' שלא במחוברין כלים באדם ואדם בכלים הנוגעים במת ט"ז א"כ אין כאן הוספת טומאה דאפי' לא חזר ונגע ג"כ מטמא כלים הנוגעים בו ט"ז לכך נסתר מה שהעלינו בסוג' דנזיר היינו לענין כלים דהרי אפי' שלא במחוברין ג"כ ט"ז: ולכן אומר דרך אחר בכונת רבינו דלעולם אין כאן הוספת טומאה וא"צ הוספת טומאה וחילוק בין במחוברין הוא כך דיקשה לכאורה כאן סובר במחוברין פטור ומ"ש בכלאים דחשבינן בשיעור פשיטה ולבישה כאילו פשט ולבש וחייב ואמאי לא נאמר כן בטומאה וצריכין לומר דשאני הכא דדרשינן לא יחלל פרט לזה שמחולל כבר ולפי"ז סובר רבינו הכונה כך בוודאי אף דכבר מחולל אפ"ה בפירש וחזר ונגע חייב דעכ"פ מטמא עצמו ודרשא דפרט לזה שמחולל אהני לן רק למחוברין שלא יתחייב דהרי בלא"ה לא קעביד כלום רק דנאמר שיתחייב על כל או"א משום דבידו לפרוש בשהה כשיעור כמו בכלאים לזה דרשינן פרט לזה שמחולל קרא דלא מתחייב דאין בו מעשה ול"ח כאילו פירש וחזר ונגע וא"כ אינו כלל משום הוספת טומאה (ועמש"כ בקונטרסי על טומאת כהנים) ודו"ק: אמנם כל זה לפי הבנת הכ"מ שפי' דהשגת הראב"ד הי' ממש"כ רבינו הנוגע בכלים דהרי זה ג"כ טעון ביאת מים אבל ל"נ כונה אחרת בדברי הראב"ד דמטעם אחר השיג על רבינו דהנה בירושלמי סובר ר"י אחר שטבל הוא דפטור אבל קודם שטבל חייב ומפרש שהראב"ד כפי' הר"ש דקאי אנגע באדם או בכלים שנגעו במת ולפי"ז הנה רבינו שכ' דחייב אאדם שנגע באדם או בכלים הי' אפשר לישב דהיינו דאז חייב אף אחר שטבל אבל קודם שטבל חייב שפיר אפי' אאדם שנגע באדם אף שאין נזיר מגלח והא דאמרינן דחייב אף אחר ביאת מים היינו לטומאה שנזיר מגלח או לענין מלקות ואזיל הראב"ד בזה לשיטתו בפ"ד מה' אלו שפליג על רבינו כיון שחייב כרת אט"י ופי' הכ"מ דהשגתו דאי לאו דברי רבינו היינו יכולים לפרש דט"י רק חייב מלקות (ובמשל"מ בדין י"ט תמה על הכ"מ בזה דכו"ע מודו דחייב כרת בט"י ולפמש"כ א"ש דנפ"מ באדם שנגע באדם דא"ח כרת אחר שטבל ואשימוש בטומאה חייב ושפיר השיג הראב"ד) ולפי"ז השיג גם הכא שפיר בשלמא אי רק למלקות א"ש די"ל דמשכחת לה בקודם שטבל לכן ל"ב טומאה שנזיר מגלח ואחר שטבל א"ח כרת רק אטומאה שנזיר מגלח ואשאר טומאות רק מלקות (כמו שצידד בירושלמי למ"ד דא"ח כרת אשני שנגע בראשון אבל עכ"פ מלקי לקי ומטעם שבארנו) דגם בנזיר אף שאין מגלח מלקי לקי אבל כיון שכ' רבינו דאף אחר שטבל חייב כרת ואפ"ה סובר דחייב בדברים שאין נזיר מגלח א"כ נמצא דברי רבינו סותרים זא"ז וזה ברור בכונת הראב"ד (ולפמש"כ בכונת הראב"ד ניחא מה שתמה עליו הצל"ח פסחים דף ע"ט דקאמר אבל נטמא במת מתעביד בטוה"ג מוכח כלי שנטמא במת חייב כרת והוא קו' הר"ש בפ"ק דכלים ולפמש"כ א"ש דראב"ד רק באחר שטבל חולק אבל קודם שטבל מודה דחייב אף שאין נזיר מגלח עליו) ואמנם לישב דברי רבינו נראה דהוא סובר כיון דקתני כל הטעון ביאת מים חייב כרת משמע כפשטי' ולא לענין מלקות אף בדברים שאין נזיר מגלח ור' יוסי דמחלק בטבל היינו אשלישי שנגע בשני קאי אבל שני שנגע בראשון חייב אף בטבל אף שאין נזיר מגלח ורי"ו פליג דאשלישי שנגע בשני אף קודם שטבל א"ח דלא כפי' הר"ש רק כפירושו של הכ"מ וא"ש: כעת הגיע לידי ס' מרכבת המשנה ח"ב (נשלח לי מהבחור המופלג החו"ש מו"ה יונה פאנפעדער נ"י) ובה' ט"מ כתב לבאר דברי הירושלמי שהביא הכ"מ ודברי רבינו וז"ל וה"פ דר' ינאי קאמר דא"ח אלא על שני שנגע בראשון דהיינו אפי' אדם שנגע באדם שנגע במת אע"ג דטמא רק ט"ע אבל שלישי שנגע בשני אע"ג שהוא טמא ט"ע כגון אדם שנגע באדם שנגע בכלים או בכלים שנגעו בכלים א"ח על ביאת מקדש וקמפרש טעמא משום דכ' ואיש אשר יטמא ולא יתחטא הטעון חיטוי בשום מקום דהיינו שני שנגע בראשון דאשכחן אדם שנגע בכלים שנגעו במת טעון חיטוי דהיינו הזאה הלכך אפי' אדם שנגע באדם נמי חייב דה"ל שני שנגע בראשון משא"כ בשלישי שנגע בשני לא אשכחן שיהי' האדם טעון חיטוי הלכך אדם הנוגע באדם שנגע בכלים פטור אע"ג דהוה ראשון לטומאה וטמא ט"ע דומיא דאדם שנגע באדם שנגע במת ופריך התיכון הרי אדם הנוגע בכלים פי' וכלים הנוגעים בו הם שלישי שנגעו בשני ונמי טעונים חיטוי הלכך בדין הוא שאף אדם שהוא שלישי וטמא ט"ע יהי' חייב כיון דאשכחן שלישי דטעון הזי' ומשני ר' אבין בטומאת איש פי' דנהי דאשכחן שלישי טעון הז' בכלים הרי לא אשכחן שלישי באדם טעון הזי' מילתי' דר' אבין וכו' פי' דמשיב דאע"ג דמייתי סייעתא ממילתי' דר' אבין דשלישי ליכא לרבויי מהאי קרא מיהו ר' אבין דדריש בטומאת איש באיש והרי דרשינן הטעון חיטוי נמצא הוה איפכא כיון דאדם באדם אע"ג דהוה שני בראשון א"ח הואיל דאינו בן הזי' הלכך אף אדם בכלים דטעון הזי' נמי פטור דהו"ל איש בכלים ולא מרבינן אלא איש באיש דהיינו אדם שנגע במת א"ר יוסי והוא שטבל אדם שנגע בכלים ואפי' אדם שנגע באדם א"ר אילא הוא עצמו וכו' וכדר' אבין ופריך ר' זריקא מהא דתניא כלי שחציו מן הגללים א"ח הא כולו מן האדמה חייב לאו בנוגע דהו"ל שני שנגע בראשון ומשני תפתר בשזרקו ופריך דלשון חייב שבברייתא משמע קרבן ועל זריקת הכלים פטור מן הקרבן ואיתותב ר' אילא ור' אבין א"ר אלעזר אף אנן תנן במתניתין סייעתא למילתא דאמוראי ר' אבין ור' אילא דתנן כל טומאה וכו' ובנזיר אינו מגלח על השני שנגע בראשון וקשיא לרי"ו ומשני רי"ו דהאי כללא רק לענין מין הטומאה שהנזיר מגלח אבל כל שהנזיר מגלח על הראשון חייבין על ביאת מקדש אף על השני א"ר ירמי' הוינן סברינן מימר דקס"ד דלא נחלקו ר"י ור' אילא אלא לענין קרבן אבל לענין מלקות אפי' הרביעי חייב דהיינו אדם שנגע בכלים שנגעו באדם שנגע בכלים ותני ר' יוסי ופליג דתנן כל טומאה וקשיא לר' יוחנן אלא וודאי דהא דקאמר רי"ו דחייב על שני שנגע בראשון היינו מלקות אבל שלישי אפי' ממלקות פטור ודחי אר"י בר בון אבל חצי לוג וכו' השלישי לוקה ומפרש רבינו דהיינו מכת מרדות מדבריהם ובהכי נתבארו דברי רבינו בה"ה דהך כללא דר"י כפי מסקנת ירושלמי אטומאה קאי שיהי' מין טומאה שהנזיר מגלח עליהן ומבואר מירושלמי הזה דאין הנזיר מגלח אלא על הראשון שנגע במת בלבד דהוה אה"ט אבל חייבין על ביאת מקדש על השני שנגע בראשון דהו"ל טעון טבילה ד"ת ובהכי נתבארו דברי רבינו בפ"ג מביאמ"ק ומתורץ השגת הראב"ד וההגה' הנכונה והפשט הברור כשמש כמש"כ את"ד וכדבריו כ' גם בשירי קרבן בירושלמי שם:

א') המכניס טמא שרץ למקדש וכו' אבל הזורק וכו'. והשיג הראב"ד אי מכניס טמא שרץ חייב למה על כיבוס בגדים רק לקי מ' והקשה בכ"מ מה הקשה על רבינו הא הם דברי ת"כ והעלה לדעת רבינו דרק במכניס אדם ט"ש חייב אבל לא אבגדים ולדעתי לא שמיעא לי' היינו לא סבירא לי' לראב"ד הא לכן נ"ל דעת רבינו כך לחלק בין הכנסה לזריקה דמכניס וודאי חייב כרת אבל זריקה מרחוק הוה רק גרמא לכן רק לוקה ויצא לו כן מירושלמי פ"ז דנזיר דשם פריך למ"ד דשני בראשון פטור מתוספתא כלי שחציו מן האדמה וחציו מן הגללים א"ח על ביאת מקדש אבל אם כולו מן האדמה חייב ומשני דאיירי בזרקו דהיינו שזרקו הראשון לפנים חייב דאראשון חייב שפיר ופריך על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כיבוס בגדים מ' ומשני במכניס וקשה לי לפי הבנת הכ"מ דגם במכניס רק מ' א"כ מוקי הך תוספתא דא"ח על ביאת מקדש לענין מלקות הנה מלבד שפירושו דחוק מאוד לומר דהמקשן ס"ד דעל כיבוס בגדים לוקה דוקא בהכניסן עמו וע"ז משני בהכניסן דאיירי ג"כ בהכניסן כמו שפי' בפני משה דזה דחוק דמשמע א"ח היינו כרת דאם כולו מן האדמה חייב כרת אלא דקשה לי עוד דבירושלמי קאמר אח"כ דלא פליגי רק לכרת אבל למלקות חייב לכו"ע בשני בראשון א"כ אמאי מוקי במכניס לוקי בשני בראשון רק לענין מלקות חייב כיון דגם אי במכניס אייריא לענין מלקות ולזאת אומר פי' אחר דירושלמי מקשה כיון דמוקי בזרקו והא על כיבוס בגדים רק מ' והיינו ע"כ בזרקו והתוספתא אייריא לענין כרת ואי בזרקו ליכא רק מלקות ומשני במכניס דאז שפיר חייב כרת ולעולם בראשון וזהו ברור וא"כ יצא לנו אזריקה רק מ' ואכניסה חייב כרת אפי' בכלי: ובזה א"ש גם שיטת רש"י בעירובין דפי' מכניס כלי טמא שרץ למקדש חייב כרת ויקשה מת"כ ול"ש תי' הכ"מ כיון דרש"י פי' בכלי לא באדם ובמשל"מ הקשה מרש"י סנהדרין דף פ"ח דמכניס בגד טמא חייב כרת ותמה דרק לוקה ותמוה הא רש"י לשיטתו בעירובין דפי' הא דשמואל בכלי ט"ש דחייב כרת וע"כ הך דת"כ בזריקה כמש"כ: ב')

אבל בגד שהוא ראשון אם הכניסו למקדש אין לוקה. והשיג הראב"ד גם ט"ש רק ראשון הוה ובמשל"מ תמה דהאי קרא באוכל נבילה דמטמא בגדים בשעת אכילה איירי ואינו אלא ראשון ול"נ כונת רבינו אבל בגד ראשון אם הכניסו היינו בגד שהוא ראשון לטומאה שנגע באדם שנגע בכלי שנגע במת נמצא דהוה שלישי לנגיעה ואין החסרון מצד שהוא ראשון לטומאה אלא מצד שהוא ג' לנגיעה וסובר רבינו כלי שטמא טומאת מת אפ"ה ל"ה אלא ראשון מצד שהוא שלישי לנגיעה פטור אף ממלקות אפי' בכניסה וכיון דלענין אדם פטור מכלום כמש"כ לעיל ממילא בכניסת בגד ג"כ רק מכת מרדות וזה שהי' פשוט לרבינו דאין לוקה כיון שגם לענין ביאה רק מכת מרדות אבל בגד שהוא ראשון לנגיעה כמו בגד שנגע בשרץ אף שאינו אב הטומאה רק ראשון לטמא אוכלין ולא כלים היינו יען ששרץ אין עושה אב הטומאה אבל כיון דהוה ראשון לנגיעה חייב וכן בטומאת נבילות הוא ראשון לנגיעה אלא דכך דינו להיות רק ראשון לטומאה לכן חייב: והנה בצל"ח פסחים דף ע"ט הביא ראי' לשיטת רבינו דלכאורה קשה דשם אמרינן בנטמא בט"ש יעשה בטומאה משמע דנעשה בטומאה ויקשה לרבינו בפ"ד מה' אלו דפסק ט"ש אין נעשה בטומאה אבל לשיטת רבינו כאן שאין לוקה על הכנסת בגד טמא למקדש אלא בבגד שהוא אב הטומאה אבל בגד ראשון לטומאה אינו לוקה אלא מכין אותו מכת מרדות וא"כ י"ל דלא העמידו דבריהם במקום עשה דפסח וכ' דמכאן יצא לרבינו חילוק זה והנה לפמש"כ דרק אזריקה פטור אבל אכניסה חייב יקשה קו' הצל"ח ונראה דלק"מ דאייריא בנטמאו הסכינים בשרץ בפנים דליכא חיוב להוציא ואף דשהוי טומאה לא משהינן וצריך להוציאו היינו שרץ עצמו אבל בכלי שנטמא בט"ש א"צ להוציא והבן: ג') המכניס (כלי) [בגד] ראשון אינו לוקה. ובמשל"מ הקשה מת"כ פ' אחרי דאיתא שם יכול על בגדים יהא ענוש כרת ת"ל ובשרו לא ירחץ ונשא עונו הא כיצד על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כיבוס בגדים בארבעים ונראה שרבינו סמך עצמו על ספרי פ' נשא דאיתא שם רי"צ אומר על רחיצת גופו ענוש כרת על כיבוס בגדים לא ענש וס"ל דגם אינו לוקה ופליג רי"צ על ר"י דרק ר"י לשיטתו דס"ל היכי דכ' לאמר לוקין על לאו הבא מכלל עשה כדאיתא ס"פ כל שעה לכן ס"ל דלקי על כיבוס בגדים אבל רי"צ לית לי' האי דרשא א"כ לא לקי דהוה רק לאו הבא מכלל עשה וכן העלה בס' התורה והמצוה פ' נשא:

א') וכן טמא שהכניס ידו למקדש וכו'. הנה רבינו פסק דביאה במקצת שמה ביאה מדרבנן עכ"פ וקשה לי א"כ הא דדייק הגמ' דביאה במקצת ש"ב דאי לש"ב ליעול ידי' וליסמוך דהא עכ"פ מדרבנן ש"ב וע"כ ס"ל דסמיכה דאורייתא א"כ אף אי ש"ב ג"כ קשה ליעול וליסמוך כדפריך אח"כ ארב יוסף ליעול להדיא ומשני גזירה שירבה בפסיעות וזה ל"ש בכניסת ידו וא"ל דסובר באמת דלאו דאורייתא ז"א כיון דביאה במקצת אסור מדרבנן עכ"פ א"כ אף אי ל"ש ביאה ג"כ ל"ק ליעול וליסמוך כיון דהאי סמיכה רק דרבנן וע"כ דסמיכה מה"ת א"כ קשיא אף אי ש"ב ג"כ קשיא ליעול ולסמוך דרחמנא אמר ול"ש תי' הגמ' שירבה בפסיעות כיון שאין נכנס וא"ל ליגזור שמא ימשך ז"א דלמ"ד מה"ת ש"ב ל"ג בטמא שימשך כמש"כ תוס' ריש פירקין ורק למ"ד לש"ב רק מדרבנן ע"כ גם בטמא גזרינן שימשך וכמש"כ להלן ותדע דהרי במצורע שחל שמיני שלו אמרינן לעיל דמכניס ידיו לבהונות אבל כולו לא הותר כמש"כ תוס' יבמות דף ז' יען דכתיב בקרא להדיא אל המקדש לא יבוא חזינן דלא גזרינן שיכנס כולו כן בסמיכה נתיר לכנוס ידיו ועוד קשיא לי מאי משני הגמ' הכל בכתב מיד ד' השכיל והוק' תוס' הא ע"כ צריך לעשות פישפש ותי' דלאו דאורייתא ויקשה א"כ מאי צריך לקרא דמיד ד' השכיל הא בלא"ה אהני לן בפישפש מידי דאסור להכניס ידיו כיון דביאה במקצת שמה ביאה מדרבנן עכ"פ אסור להכניס ידיו וא"ל כמו אי מה"ת סמיכה בעי אמרינן ליעול ולסמוך אף אי ש"ב אפי' בכל שרי לכנוס כמו כן אי לאו דאורייתא וביאה במקצת דרבנן ג"כ מותר לכנוס ז"א דאי ביאה במקצת שמה ביאה מדרבנן נראה הסברא דאסרו ביאה במקצת דילמא אתי לאמשוכי א"כ בוודאי מבטלין סמיכה דרבנן משום איסור ביאה במקצת דרבנן דגזרו משום דילמא אתי לאמשוכי: עוד יש להקשות לשיטת רבינו עד"ז דהנה תוס' לעיל דף ל"ב כתבו הא דפריך אי תיכף (לשחיטה סמיכה) [לסמיכה שחיטה] ל"ד משכחת סמיכה בטמאים הא כתיב לפני ד' ותי' דהקו' אי ביאה במקצת לש"ב א"כ אפשר דמעייל ידיו לפנים ומקיים לפני ד' רק תיכף לסמיכה שחיטה ליכא לרב יוסי דמרחק צפון עכ"פ משכחת סמיכה בטמאים וע"כ תיכף לסמיכה שחיטה דאורייתא אלא דסמיכה דמצורע לד' ומעתה יקשה כך מאי פריך לעיל אי במקצת לש"ב ליעול ידי' ולסמוך אף אי ש"ב ג"כ קשיא ליעול ידי' ולסמוך דרחמנא אמר אך להא י"ל דסובר תיכף לסמיכה שחיטה לד' ל"ש ליעול ידי' ולסמוך דרחמנא אמר דהרי יכול להוציא קרבן לחוץ כיון דתיכף לס"ש ל"ד ואין לדחות עכ"פ בעינן לפני ד' ז"א דמאי אולמי האי כללא מהאי כללא טמא אסור ליכנס בעזרה וכן כללא סמיכה דוקא בעזרה א"כ מהיכא תיתי לקיים כללא דסמיכה דלפני ד' ולבטל כללא דטמא אסור בעזרה ודוקא למאי דמשני סמיכה בכל כחו בעינן פריך ליעול להדיא משום דיהא תיכף לס"ש אבל כאן משום דיהא סמיכה בעזרה אין לבטל כללא להתיר טמא ליכנס לעזרה וא"כ שפיר פריך אי ש"ב ניחא אבל אי לש"ב ליעול ידי' ולסמוך דמדרבנן עכ"פ בעינן תיכף לס"ש וגם בעינן לפני ד' ועוד אי לש"ב א"כ ע"כ סמיכה דמצורע ל"ד דהרי יש היקש מה סמיכה בטהורין אף שחיטה בטהורין ויקשה הא אף סמיכה אפשר בטמאין בהכנסת ידי' לפנים וע"כ דסמיכה דמצורע לד' וא"כ הכי פריך אי ש"ב ניחא אבל אי ל"ש ביאה ע"כ סמיכה דמצורע לד' אבל מדרבנן בעינן סמיכה ליכנוס ידיו ולסמוך וא"כ הא ניחא אי מדרבנן לש"ב אבל לרבינו דמדרבנן ג"כ ש"ב יקשה איך דחינן איסור דרבנן דכניסה משום סמיכה דרבנן הא יש לחוש שמא ימשך כאמור: ונראה לישב דהנה תוס' לעיל הוק' תיפוק לי' מהיקש סמיכה לשחיטה כר"ש במנחות דף י"ט ונראה ליישב דהנה ר"ש סובר במנחות דף ס"ב אשם מצורע טעון סמיכה מחיים א"כ י"ל דסובר סמיכה דמצורע מה"ת עי' תוס' דף ע"ב וא"כ י"ל דלית לי' היקש דסמיכה בטהורין דסובר דאיכא באמת סמיכה בטמאים ויסבור דלש"ב ומקיים לפני ד' דמעייל ידיו ולכן מוקי היקש לזרים אבל גמ' בזבחים קאי אי ש"ב א"כ ע"כ ליכא סמיכה בטמאים משום דבעינן לפני ד' (או דסובר סמיכה בכל כחו בעינן או דסובר סמיכה דמצורע לד') א"כ ע"כ לדרוש סמיכה בטהורין דוקא אף שחיטה בטהורין ולא אייתר קרא לזרים וא"כ לפי"ז ניחא דגמ' פריך אי לש"ב ליעול ידיו וא"ל אז ע"כ סמיכה ל"ד די"ל כר"ש דלא דרשינן כלל דליכא סמיכה בטמאים ומקיים לפני ד' שפיר יקשה ליעול ידיו אף דמדרבנן ש"ב הא סמיכה מה"ת: ב') טמא שהכניס ידיו למקדש חייב מכת מרדות. וראב"ד השיג דר"ל רק איפרך לס"ד דקאמר דיש בו כרת אבל רבינא דמסיק דרק מלקות יש לא איפרך והכ"מ תי' דלר' אבהו לא אייריא כלל לענין ביאה במקצת כפירש"י לכך אף מלקות ליכא והנה לכאורה קשה דמד"ר אבהו לא נשמע כלל דאין חייב בביאמק"צ דאף דלישנא דרבינא הכי משמע וכפירש"י אבל הא גופא קשה דהרי לר"א מצי ג"כ סובר ר"ל ביאבמק"צ כיון דיליף נגיעה בקודש מלא תגע שאף במקצת א"כ ה"ה במקדש ביאבמק"צ חייב מלקות כמו נגיעה דקדשים אך הדבר ניחא דהנה לר' אבהו א"א לומר רק או דבאבמק"צ פטור ממלקות או אף דכרת חייב דהוא יליף מביאת מקדש דהוה דבר שיש נט"ש ואי ביאבמק"צ רק לוקה א"כ גם מקדש ל"ה דבר שיש נ"ש וע"כ או דחייב כרת או דפטור אף ממלקות וא"כ את"ל דלרא"ב חייב כרת הרי מזה איתותב ר"ל א"כ שוב ע"כ פטור לגמרי וא"כ רבינו פח"י מפהמ"ק כתב דרשא דבאמ"ק יש בו נט"ש כר"ל דהביא דרשא דבכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבוא דאייריא בדבר שיש בו נט"ש א"כ ע"כ ביאבמק"צ לש"ב לענין מלקות ולא לענין כרת מדאיתותב ר"ל והבן: והנה לפי"ז יש לכאורה לומר לרי"ו דלא יליף מלא תגע דמביאבמ"ק לא ילפינן משום דביאבמק"צ עצמו אין בו נט"ש רק לאו ויסבור רי"ו לפי"ז דבמק"צ לקי: מעתה יש לפרש הסוג' דתמורה שם אחר דמייתי פלוגתא דר"ל ורי"ו אי יליף טומאתו טומאתו או יליף מביאמ"ק מייתי הא דרי"ו דלאו שקדמו עשה ולפמש"כ י"ל דהא בהא תליא דהנה ברז"ה כתב למסקנא לאו שקדמו עשה אין לוקין והא דקשיא מבאמ"ק משום דיש בו כרת והנה זה ניחא אי ביאה במקצת לש"ב כלל או דחייב כרת א"כ קרא רק אייריא מדבר שיש בו נטנ"ש וא"כ אז שפיר קדמו עשה אין לוקין ואי דקשיא מביאת מקדש שאני דיש בו כרת וא"כ ר"ל לשיטתו לאו שקדמו עשה אין לוקין ורי"ו דסובר ביאמק"צ א"כ ע"כ קדמו עשה לוקין כמו בביאמק"צ ולכן רי"ו לשיטתו קדמו עשה לוקין ורבינו דסובר בביאמק"צ ל"ש ביאה סובר שפיר לאו דקדמו עשה אין לוקין כמש"כ בפ"א מנערה ואפ"ה פסק בביאמ"ק דלקי דביש כרת חייב אף שקדמו עשה ונתישב מה שהקשיתי לעיל וכן הקשה בשעה"מ אמאי לוקין אביאמ"ק הא קדמו עשה דלפמש"כ ניחא כיון דיש כרת לוקין ודו"ק אך אכתי קשה ממצורע שנכנס לירושלים דרק לאו איכא כמש"כ לעיל ואף ג"כ קדמו לעשה אמאי לוקין לכן נראה כמש"כ שם בציץ דל"ש אעל"מ לכן לקי ודו"ק: ובזה יש לישב קו' ריטב"א שם דאמר כתיבא ותנינא הבא אל המקדש טמא אף שקדמו עשה והא א"א לקיים רק אחר עבירת הלאו ולפמש"כ אי ביאבמק"צ ל"ש ביאה א"כ הוה קדמו עשה דעשה דוישלחו יש קודם שנכנס ראשו ורובו אולם לפמש"כ דרי"ו סובר שמה ביאה א"כ הדרה קו' ריטב"א לדוכתי' ולפי"ז י"ל דבאמת בזה מיושב קו' ריטב"א למה חזר רי"ו כיון דמאונס ל"ק דכתיב כל ימיו א"כ ע"כ מוכח דלוקין מדלוקין אטמא שנכנס ולפמש"כ ניחא דאף אי לוקין אקדמו עשה מי ניחא הא ביאמ"ק א"א לקיים תחילה רק לבסוף כקו' ריטב"א והוה ניתק ואמאי לוקין וע"כ שאני מקדש שבכרת כהרז"ה או מטעם דלא מתקן האיסור כשיטת הרמב"ן וא"כ ה"נ י"ל קדמו עשה אין לוקין וטמא למקדש שאני כנ"ל: ג') הנה דעת רבינו דביאה במקצת ל"ש ביאה והראב"ד השיג דהא אמרינן התם דעשה שיש בה כרת הוא ובכ"מ הקשה דהא רבינא מסיק שם דף ל"ג ב' דלענין מלקות אתמר ובס' שושנת העמקים כ' ע"ז ולי העני אפשר לומר דכרת ממש קאמר הר"א ז"ל ורבינו הוא דאמר הכי וכפירש"י שם ד"ה לענין דמהיקשא דנגיעה ובמגע לית כרת וזה למ"ד דון מיני' ומיני' משא"כ למ"ד דון מיני' ואוקי באתרא א"כ בוודאי כיון דיליף מהיקשא ביאה במקצת שמי' ביאה תו אוקי באתרא וחייב כרת בביאה במקצת ורבינא הכי ס"ל במנחות דף ס"ב ורבינא אליבא דעולא אמרה אבל באמת איכא כרת ועיין במ"מ ה' א"ב פ"ב דר"מ סובר דון מיני' ומיני' ויש חולקין וס"ל דאמרינן דון מיני' ואוקי באתרא והאריך עוד ומסיק סוף דבר כפי הנראה בהא דהואיל ואישתרי הוא מחלוקת הר"ם והראב"ד להר"ם ל"א הואיל וכו' וביאה במקצת ל"ש ביאה ולהראב"ד ביאה במקצת לוקה וקשה קו' התוס' עשה ול"ת היא ומההיא דשבת דף קל"ב וע"כ דאמרינן הואיל ואישתרי אישתרי כיון דבלאו גרידא הוא כטומאה כמש"כ תוס' יבמות ועיין בפ"ו מה' ק"פ ה"ז בהשגות הראב"ד שחילק בין היכא דהשבות הוא שיכול לבוא לידי איסור כרת העמידו דבריהם במקום כרת ולפי"ז יש הוכחה דביאה במקצת שמה ביאה מה"ת דאי מדרבנן א"כ השבות הוא מטעם דילמא יכנס כולו ויכול לבוא לידי איסור כרת א"כ אמאי לא העמידו דבריהם משום בהונות גופא אלא ש"מ דמה"ת הוא: ד') הכונס ידו לוקה מכת מרדות. וראב"ד השיג בגמ' איתא דחייב כרת ועכ"מ שנדחק ועוד קשה מנ"ל דחייב מדרבנן כיון דסובר דלית הלכתא כעולא ונראה דרבינו וראב"ד לשיטתם לעיל דלדעת רבינו מחכ"פ במקדש רק דרבנן ולראב"ד מה"ת ומעתה יקשה כיון דרק מדרבנן א"כ מאי משני הואיל והותר לצרעתו הא משום צרעת רק מדרבנן אסור ואיך הותר איסור ט"י שהוא מה"ת וכמש"כ רבינו לעיל וגמ' ע"כ קאי אי מחכ"פ דזב ג"כ כזב ומה"ת שייך שפיר הואיל והותר אבל לרבינו יקשה כיון דסובר לאו כזב דמי וע"כ לומר דבאמת לית הלכתא כעולא דכיון דרבינו בה' ק"פ פסק כברייתא דמצורע שראה קרי בשמיני בע"פ דעשה דכרת דוחה עשה דדבריהם א"כ יקשה הא עכ"פ איסור ביאה במקצת מה"ת ול"ש הואיל והותר כיון דמחכ"פ רק דרבנן ולכן ע"כ פסק דלא כעולא דמ"ד מחכ"פ דזב לאו כזב ע"כ סובר דלא כעולא ודו"ק: ועוד יש ליתן טעם דמברייתא זו דמצורע בע"פ עצמו מוכח דלא כעולא דהנה תוס' הוק' כיון דהותר למה צריך לטעם עשה דכרת דוחה הא הותר ותי' דוקא מחנה שכינה הותר אבל מחנה לוי' לא הותר יען דמחכ"פ לא נאסר במחנה לוי' ונראה ליישב לפמש"כ לעיל בשם הצל"ח פסחים דף ס"ט לר"א דדריש בשעה שאין משתלח זב אין משתלח ופטור מכרת אבל איסור יש וביאר בצל"ח משום דרק מחנה שכינה הותר אבל מחנה לוי' לא הותר דמעולם לא נאסר שם ט"מ וזהו כסברת תוס' הנ"ל ממש ולפי"ז י"ל זהו שייך לר"א אבל לרבנן דחייב כרת ולא דרשי כר"א וחייב כרת משום דסברי אי הותר מחנה שכינה כש"כ מחנה לוי' א"כ יקשה כאן אי אמרינן הותר מחנה שכינה כש"כ מחנה לוי' ולמה צריכה הברייתא לטעם עשה שיש בו כרת דוחה ומוכח ע"כ דלא כעולא דלא שמה ביאה ולא הותר כלל מחנה שכינה והבן: ובזה יש לומר דבר נחמד דלכאורה י"ל פשוט דמחנה שכינה באמת ג"כ לא הותר דרק ביאה במקצת הותר אבל ליכנס כולו לא הותר כמש"כ תוס' יבמות ובמחנה לוי' נכנס כולו לכן צריך לטעם עשה דכרת ואולם תוס' יבמות הקשה באמת למה לא הותר ליכנס כולו כיון דהותר מקצת אך י"ל טעמא דמילתא דהנה בפסחים מסיק אימא ויצא אל מחוץ למחנה מחנה לוי' ואל יבוא למחנה שכינה והקשה רש"י פשיטא דלא יכנס כמש"כ למעלה ולהנ"ל י"ל דהו"א בכהא"ג דהותר מקצת במצורע גם בע"ק הותר כולו אבל רק מחנה שכינה הותר ומחנה לוי' לא הותר: וא"כ הו"א דקרא קאמר ויצא אל מחוץ למחנה ממחנה לוי' אבל יכנס למחנה שכינה כיון דהותר ביאה במקצת הותר כולו לזה קאמר קרא דאל יבוא אל המחנה מחנה שכינה ומיושב קו' התוס': ולפי"ז י"ל לדידן דפסק רבינו לעיל דאל יבוא אל המחנה זו מחנה לוי' א"כ אי ס"ד דביאה במקצת הותר א"כ הותר כולו וכיון דכולו הותר שוב גם מחנה לוי' הותר וא"כ למה צריך לטעם עשה דכרת לכן ע"כ לית הלכתא כעולא ודו"ק (אמנם יותר נראה ליישב עפי"ז דברי רבינו דפסק דאל מחוץ למחנה מחנה שכינה כמו שבארתי לעיל עפי"ז היטב) אולם עדיין יקשה הא רבינו מסיק דלאו הוה וא"כ א"צ הואיל והותר לצרעתו ולא קשיא מברייתא ולמה לא פסק כרבינא דלאו הוה כמו שהוק' הכ"מ ונראה דהנה קשה לי הא כאן הוה תרי לאוי דבע"ק שנכנס להר הבית עובר בלאו דלא יבוא אל המחנה כמש"כ רבינו לעיל וכשנכנס לעזרה עובר משום לאו דולא יטמאו כמש"כ הכ"מ ג"כ לעיל וא"כ נמצא דיש כאן לאו דלא יטמאו ולאו דאל יבוא ואין עשה דוחה תרי לאווי (כמש"כ הר"ש בספר הכריתות ובדרל"צ די' הקשה מנזיר מ"ב מה לי חד לאו וכו' אך י"ל שם בב"א אבל כאן הוי תרי לאווי זה אח"ז לא דחי אך בפנ"י ביצה דף ח' כתב דאף כהא"ג דזא"ז ג"כ מה לי חד לאו מה לי תרי לאוין) וגם עשה יש ונהי דעשה דיש בה כרת דוחה עול"ת כמש"כ תוס' בדף ל"ג אבל תרי לאווי ועשה לא מצי דחי וצריך לומר דגמ' כאן קאי למ"ד דיליף בפסחים דף ס"ג בע"ק מקרא דוכל זב היינו לר"ש וכן רבי יודא ממחניהם חולקים ארי"צ בר אבדימי כמש"כ בצל"ח וחולק ארב יצחק דדריש מקרא דאל יבוא וא"כ ליכא רק לאו דולא יטמאו לכן שפיר עשה דכרת דוחה אבל לדידן דהוה תרי לאווי יקשה גם לרבינא וע"כ לומר במחנה שכינה ל"ל עשה דוחה לתרי לאווי רק מטעם דהואיל דהותר לצרעתו הותר לקריו וכל זה ניחא אי מחכ"פ דזב כזב דמי א"כ שייך דהותר לצרעתו אבל לדידן דמחכ"פ דזב לאו כזב דמי כמש"כ לעיל א"כ ל"ש הותר לצרעתו א"כ ע"כ לית הלכתא כרבינא ואפי' לאו ליכא בביאה במקצת ודו"ק: ואמנם הא דפסק רבינו דאסור מדרבנן ולא דמותר לגמרי לזה שפיר י"ל דלמד מההיא דיומא שרמז הראב"ד דקאמר שהוא דרבנן ואף שראב"ד כ' שאין משם ראי' היינו דמשם אין להוכיח ולומר דאין הלכה כעולא אבל לפמש"כ טעמו של רבינו דפסק דלא כעולא מטעמא אחרינא ורק לענין שעכ"פ מדרבנן אסור שפיר י"ל דלמד מההיא דיומא: וראי' לדברי רבינו דתוס' הוק' לפירש"י שכ' דתליא בפלוגתא אי ט"י דזב כזב דמי והרי רבא סובר דכזב דמי ואפ"ה בפסחים דף צ"ב אמר רבא לא העמידו דבריהם במקום כרת משמע דט"י רק מדרבנן ולהנ"ל ניחא די"ל דבאמת במחנה לוי' מה"ת אסור רק עשה דכרת דוחה ורק לענין כניסה למקדש דהוה ביאה במקצת ע"ז אמר לא העמידו דבריהם במקום כרת ודו"ק: ה') טמא שהכניס ידו למקדש מכין אותו מכת מרדות. הנה בשו"ת חו"י כ' דנשמע לכאורה דרבינו פסק כמ"ד ביאה במקצת שמה ביאה ובפ"ד מה' מחוכ"פ כ' דמביא אשם מצורע עד הפתח ומכניס שתי ידיו וסומך ובגמ' זבחים דף ל"ג מקשי לימא מסייע למ"ד בבמ"ק שמה ביאה מדתניא כל הסמיכות שהי' שם קורא אני תיכף לסמיכה שחיטה חוץ מזו שהי' בשער ניקנור ואי אמרת דל"ש ביאה לעייל ידי' ולסמוך משמע דוודאי למ"ד דש"ב א"א לעייל ידי' רק מכניסים הבהמה לתוך חלל השער ושם המצורע סומך ואעפ"י דבעינן לפני ד' ע"כ ס"ל דאף דלא נתקדש מיקרי חלל שלו לפני ד' כדאיתא בסוטה דף ח' א"כ קשיא לרבינו דס"ל דש"ב וס"ל דמכניס ידיו וסומך (ואף דהא עכ"פ צריך להכניס ידיו לבהונות די"ל התם שאני דגזה"כ וכן פירש"י להדיא בפסחים דף פ"ה) ואין לומר דס"ל לרבינו יען דגמ' משני הא מני ריבר"י דס"ל מרחק צפון אבל רבינו דס"ל דכל העזרה צפון המזבח כשר לשחיטה ע"כ דמעייל ידיו דז"א דהרי רבינו ס"ל דסמיכה בכל כחו בעינן א"כ א"א לאוקמא דבאמת מכניס ידיו לסמיכה ואפשר לומר דרבינו ס"ל ביאה במקצת ל"ש ביאה ורק מדרבנן מכין אותו מכת מרדות דס"ל כר' אבהו דלענין מלקות איתמר ופירש"י ולא יליף מהאי קרא אלא לטמא שנגע בקודש לא לענין ביאת מקדש ואפ"ה פשיטא לי' באיזה מקום שמדרבנן אסור ואזלה לה ממילא השגת הראב"ד דכ' דסוגיא דפ"ג מוכח דלקי דוודאי כל הסוגי' ההיא אזלה בשיטת ר"ל אי אמר דביאה במקצת ש"ב ואותה ברייתא דכל הסמיכות ס"ל דלא מעייל ידי' משום דס"ל מרחק צפון אבל רבינו דס"ל כרבי דכל העזרה כשר ס"ל שפיר ביאה במקצת ל"ש ביאה דאותה ברייתא ע"כ נדחית דשפיר גם במצורע קרינן סמוך לסמיכה שחיטה דמכניס ידיו לסמיכה יעו"ש: ולכאורה דבריו תמוהים דמה עלה על דעתו לומר דהוה דאורייתא כיון דקאמר דלוקין מ"מ משמע וודאי שהוא דרבנן כמש"כ הכ"מ ועוד אי הוה דאורייתא בוודאי יקשה מנא לי' הא ומהיכן נלמד מה"ת דאיסורא עכ"פ איכא ועוד אי מעיקרא הוה מסתברא לי' לומר דאיכא איסורא דאורייתא אמאי הוה ניחא לי' אח"כ לומר דהוה רק דרבנן: ונראה לפרש דבריו על נכון דהנה רש"י בפסחים דף פ"ה כתב אהא דאר"ש מ"מ לא נתקדש שער ניקנור מפני המצורעין דהיינו כמ"ד ל"ש ביאה לעונשו על כך דמכניס ידיו משם לעזרה אי נמי שמה ביאה גזה"כ והעמיד הכהן לפני ד' מזה נראה דהוה ס"ל להחו"י מעיקרא דלכו"ע איסור דאורייתא איכא וכן משמע באמת בסוגיא דזבחים דף ל"ב דאיתבי' ר' הושעיא לעולא ממצורע ואי אמרת ביאה במקצת ש"ב אידי ואידי עשה שיש בה כרת ומשני שאני מצורע הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו ופירש"י דהיינו שמכניס ידיו לבהונות וא"כ יקשה למסקנא אדרבא למ"ד ל"ש ביאה מאי הותר לצרעתו איכא דאיכא איסור תורה לכו"ע ונראה דנפקא לי' מאידך דרשא דס"ל כר"ח שם דף ל"ג דדריש וסמך ושחט מה שחיטה בטהורים אף סמיכה בטהורים וע"כ דביאה במקצת ש"ב מה"ת דאל"ה הא שפיר סמיכה אף בטמאים דמעייל ידי' וסומך מעתה א"ש דברי החו"י דהוה ס"ל מעיקרא דלרבינו הוה איסור דאורייתא וע"כ הוקשה לו ממה שפסק בה' מחכ"פ דמצורע מעייל ידיו וסומך רק אח"כ הדר החו"י ודן לישב דעת רבינו דס"ל דרבנן דהיינו כיון דהביא דברי רבינו דס"ל דסמיכה בכל כחו בעינן א"כ שוב נסתר ההוכחה שכתבנו מדמקיש סמיכה לשחיטה מוכח דביאה במקצת ש"ב דהא אפשר סמיכה בטמאים דמעייל ידיו דהא אי בעינן סמיכה בכל כחו אכתי לא משכחת סמיכה בטמאים א"כ לא נשמע דבביאה במקצת איכא איסור תורה כלל לכן הדר למילתא לקיים דברי הכ"מ דבאמת ליכא איסור דאורייתא רק איסור דרבנן והא דיקשה הא מדקאמר מתוך שהותר לצרעתו הותר לקריו דאיכא עכ"פ איסור תורה בביאה במקצת י"ל לפי מה דס"ל להחו"י עתה אין הוכחה די"ל אפי' אי ליכא רק איסור דרבנן ג"כ שייך הותר לצרעתו הותר לקריו דהא באמת אי הוה יצא לו מאתמול קודם דאיחזי לקרבן לא הוי אמרינן הותר לצרעתו כדקאמר וראה קרי בו ביום כמש"כ תוס' זבחים דף ל"ב הנ"ל הא דקאמר מתוך שהותר לצרעתו יען דאי הוה ראה מאתמול ל"ה אמרינן מתוך שהותר לצרעתו יעו"ש א"כ ה"נ אי הוה דרבנן אי הוה יצא לו מאתמול ל"ה אמרינן הואיל והותר לצרעתו אלא דהעמידו דבריהם במקום עשה דכרת כמש"כ תוס' יבמות דף ז' לכן שפיר הדר החו"י ממה דהוה פשיטא לי' מעיקרא דאיכא איסור תורה עכ"פ ואמנם מה שהקשה החו"י דאכתי תיקשי מנ"ל לרבינו הא דאיכא איסור דרבנן עכ"פ י"ל דנפקא לי' מהאי שמעתא דיומא דהקשה מינה הראב"ד לרבינו והוא ס"ל דלקושטא דמילתא האי סוג' דיומא ס"ל דאיכא איסור דרבנן דהא קשיא קו' הראב"ד דמאי ס"ד לאסור ביאה במקצת בטבילת מעלות דרבנן ע"כ דפשיטא להו דעכ"פ מדרבנן אסור מכח האי דרשא דעולא דמה נגיעה במקצת אף ביאה במקצת דנהי דל"ה דרשא גמורה לר' אבהו אבל עכ"פ אסמכתא הוה וכיון דפשיטא להו דאסור משום דאסמכי אקרא לכן שפיר מספקא להו אי גם במעלות דרבנן החמירו לאסור ביאה במקצת אח"ז ראיתי בשו"ת ר"מ איגרא או"ח שכ' בקיצור דרמב"ם פסק כמ"ד ל"ש ביאה וראב"ד השיג והוא באמת א"ש משום דפוסק כרבא ביבמות דף ח' דאמר ערוה לא צריך קרא ע"ש בתוס' ד"ה רבא דע"כ לית לי' דעולא דהואיל ואישתרי אישתרי ע"כ דלא הותר כלל ביאה במקצת במצורע משום דס"ל דלאו שמי' ביאה ועמש"כ בפ"ג ממעה"ק: ו') והנה בהא דביאה במקצת שמה ביאה הנה לכאורה נראה דהכונה דתורה דחייבה אביאה במקצת ג"כ כמו דחייבה תורה אביאת כולו אולם מתוס' זבחים דף צ"ה שהקשו אהא דקאמר שם דמעיל שנטמא מכניס מקצתו פחות מג' לכבסו הקשו ממ"ד ביאה במקצת שמי' ביאה ואי תוס' הוה מפרשין כנ"ל לא הוי מקשין מידי דרק אביאת אדם שייך לומר דאמקצת אדם נמי חייב רחמנא אם נכנס אבל בבגד ל"ש לומר חייב אמקצת בגד נמי דהא אי הכניס בגד שאין בו גע"ג לא מיחייב דהא אין טמא בפחות מג' אלא ע"כ דתוס' ס"ל דהא דביאה במקצת ש"ב היינו דהוה כאילו כל האדם נכנס ע"כ סברי דגם בבגד נימא דהוה כאילו הכניס כל הבגד כיון שמחובר ליותר מג': אך לולי דבריהם היה נראה לפרש באמת דאין הכונה כנכנס כולו אלא דתורה חייבה אמקצת אדם נמי דהיינו דלא תאמר שדי אבר שנכנס אל מה שבחוץ וכאילו לא נכנס כלל לפנים לזה גילתה תורה ביאה במקצת חייב ולא שדי אמה שבחוץ אבל בוודאי גם להיפך דנימא שדי מה שבחוץ אמה שבפנים בוודאי ל"א דאיך נימא נשדי כל גופו אחר אבר אחד כדמוכח בר"פ בהמה המקשה גבי אבר יוצא דל"א שדי גופו בתר אבר אחד יעו"ש וא"כ באמת לא תיקשי ממעיל: ותדע דהנה תוס' לפי הבנתם דהוה כאילו נכנס כולו לפנים דאמרינן שדי מה שבחוץ אחר אותו אבר כדי שיתחייב וע"כ הקשו מבגד דנימא ג"כ כאילו נכנס כולו לפנים דשדינן כל הבגד לפנים ואז אנו צריכין לתירוצם שכ' לחלק דבגד שאני דהואיל ויכול לחתכו לא חשוב כאלו נכנס כולו תימא לי טובא מהך דפ' בהמה המקשה דאיתא שם הוציא ראשו הוה כולו ופריך הא תנן יצא ראשו מת הוה בכור לנחלה הא יצא אף בכור לנחלה נמי לא הוי ומשני בהמה מאדם לא יליף משום דחשיבא פרצוף פנים דידי' ולהנ"ל הא שאני אדם כיון שהוציא ראשו הוה כיצא כל גופו דא"א לחתכו ולהוציא דרך דופן אבל בהמה דאפשר לחתוך ראשו ושאר הוולד להוציא דרך דופן ע"כ לא הוי כילוד אע"כ דאין לחלק וצ"ע וכן קשה מחולין דף ע"ה דילמא בבהמה שאני דל"ה בלוע לטהר דאפשר לחתכו אמנם לכאורה יש לישב דעיקר כונת דבריהם לחלק דבע"ח א"א לחתכו דעכ"פ ניטל חיותו ואיכא צער בע"ח אבל באמת ז"א דהא שם אמעיל קאי דעובר בלא יקרע אפ"ה כ' תוס' דאפשר לחתכו אולם יש לומר דאפ"ה א"ש דבאמת קשה איך כ' תוס' דאפשר לחתכו הא איסורא קעביד לכן נראה דכונת תוס' דליכא איסורא משום לא יקרע כיון דעושה כן לתקוני לכבס הבגד ואי אמרת דביאה במקצת הוה ביאה א"כ אין תקנה לאותו בגד שפיר הוה לתקוני ושרי לחתוך רק בגמ' דס"ד דאיכא תקנה להכניסו פחות מג' א"כ יש תקנה אחרת לכן שפיר אסור לחתכו דעובר בלא יקרע דהא בהא תליא אי ליכא תקנה אחרת הוה לתקוני הבגד ממילא א"ע אך בפ"ט מבהמ"ק הבאתי דברי הק"ח דבמעיל דכ' לא יקרע עובר בכל גוונא ובשו"ת שו"מ סי' כ"ח ביאר הדבר דנהי שאינו מתכוין להשחית אבל מ"מ דרך השחתה הוה שהשחתה היינו שמקלקל הבגד ומשחית הבגד והרי ע"כ צריך להשחיתו כדי שיצא מידי טומאה וזה נקרא ג"כ דרך השחתה אבל אף שאינו מכוין להשחית כל שהוא דרך השחתה לוקה: ואמנם ל"נ פשר הדבר כך כמש"כ בפ"א מבהב"ח דברי הרא"מ שכ' לחלק דרק מקלקל שאינו עושה כדרך האומנין פטור בשבת ולענין ע"ז כל שמקלקל ומפחיתו משויו הוה מקלקל ולא קרינן בי' ולא ידבק בידך כן יש לחלק הכא דלענין בגדי כהונה אין עובר אלא היכא דהוה קילקול גמור הא היכא דל"ה קילקול גמור אלא שמפחיתו משויו ל"ה מקלקל וא"ע ובמעיל אף במקלקל כזה שמפחית משויו ג"כ עובר דהוה קילקול קצת עכ"ל: וכבוד ידידי הרב הגדול מוה' יונתן נ"י שטראסער מפעסט אמר לי דבר נכון דלפמש"כ מהרי"א לפרש הפסוק והי' פי ראשו בתוכו שפה יהי' לפיו סביב מעשה ארג כפי תחרא יהי' לו לא יקרע שהכוונה שבעת עשי' יהא ארוג כן מתחילה שיהי' פי ראשו בתוכו ולא שיעשה חתיכה גדולה שיצטרך אח"כ לקרוע כדי שיהא פי ראשו בתוכו א"כ הקושיא מעיקרא לא קשיא דלאו מאיסור השחתה אייריא קרא אלא מאופן עשייתו שלא יצטרך לבוא לידי קריעה: אך ל"נ לישב קו' תוס' זבחים עד"א ולא יקשה מה שהקשיתי מפ' בהמה המקשה דהא בביצה דף ל"ז אמרו דשאני בהמה מחבית דאיברים ינקי מהדדי א"כ י"ל רק בבע"ח דינקי מהדדי הוה ביאה במקצת כאלו נכנס כולו דשדי מה שבחוץ בתר מה שבפנים אבל בבגד דל"ש ינקי מהדדי לכן ל"א דחייב אמקצת בגד ואולי גם כונת תוס' כך דאפשר לחתכו כי כל חתיכה בפ"ע אבל בבע"ח דינקי מהדדי הוה כולו חיבור אחד אבל לא משמע כן מדבריהם שכוונו לזה: וראי' לזה דהנה תוס' בחולין דף ע"ג קאמר חיבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי והקשו תוס' מפ' העור והרוטב דל"א כן ותי' דל"א כמאן דמפרתי רק היכא דעומד ליקצץ אבל באבר מן החי דהכל אסור ואין עומד ליחתך ל"א כמאן דמיפרתי ולפמש"כ לפרש תוס' בזבחים הוה מצי לתרץ בפשיטות כמו בזבחים בבע"ח דינקי מהדדי דא"א לחתוך ואין עומד לחתוך ל"א כמאן דמיפרתי רק באוכלין דאפשר לחתוך ומוכח דכונתם בזבחים רק לחלק בין אדם למילתא אחריתי: אמנם הא קשיא גם לתוס' בחולין שכ' לחלק דחיבורי אוכלין כמאן דמפרתי היכא דאחד היתר ואחד איסור עומד לחתוך א"כ ג"כ יקשה עפי"ז מה פריך בריש בהמה המקשה הא תניא הוציא ראשו אם חי לא הוה בכור לנחלה דכילוד דמי והא טובא קמ"ל דהו"א רק באדם דל"ש עומד לחתוך ע"כ הוה כילוד כולו אבל בבהמה דהראש שיצא הוה אוכלא דמיפרתי דאי הוה הראש אסור והבהמה מותרת עומד לחתוך לכן הו"א דל"ה כילוד קמ"ל דהוה כילוד:

א') נכנס דרך גגות. והנה במשל"מ האריך דעכ"פ אם שהה אח"ז חייב כרת ועמד לחקור בביאה ריקנית שנכנס בדרך משופש שפטור על הכניסה אי חייב על השהי' והעלה דפטור דרק בטומאה כיון דאפי' אם נכנס טהור ונטמא בפנים חייב לכן גם שהה חייב אבל בביאה ריקנית דאין חייב אביאה פטור גם אשהי' והביא ראיות לדבריו וקשה עליו דביומא דף נ"ג פריך ותיפוק לי' משום ביאה ריקנית ולא משני בנכנס דרך משופש אע"כ דחייב אשהי' ומה שהביא ראי' מכלתה עבודתו עומד ומתפלל אינו ראי' כיון דנכנס ברשות לצורך עבודה לכן הותרה אצלו השהי' ג"כ דלא ניתנה תורה למה"ש כדאיתא כהא"ג ביומא דף ס"ט גבי בגדי כהונה וכן הא דהביא ראי' בנכנס בקטורת שלימה וחסירה דא"ח על השהי' היינו ג"כ מהא"ט כיון דהביאה ל"ה ביאה ריקנית ונכנס ברשות משום השלימה פטור על השהי' אבל בנכנס דרך משופש לא נכנס ברשות אלא דלא מחייב דל"ה דרך ביאה לכן אשהי' שפיר חייב: ומה שהקשה מתוס' מנחות דלא תי' דחייב אשהי' י"ל דשם דכ' ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת אל פני הכפורת לכן הקשו דכל דלא מיקרי ביאה מה חילוק יש בין בית לפרוכת לאל פני הכפורת וע"כ דדרך משופש דרך ביאה הוה רק משום דכ' אל פני הכפורת נתמעט דרך משופש: והנה בס' דרך הקודש העלה דכמו דנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו ל"ש ביאה כן נכנס לבית המקדש בשאר טומאות ג"כ ל"ש ביאה וקשה לי א"כ לדברי הראב"ד דהקשה לקמן בפ"ד ט"י ששימש איך משכחת והקשה במשל"מ הא משכחת בנכנס דרך גגות כמש"כ תוס' זבחים דף ל"א ואמנם אי נאמר כדרך הקודש יקשה אכתי משכחת בנכנס דרך אחוריו למקדש ולהר הבית וליכא כרת: אך לכאורה גם לתוס' יקשה א"כ דמשכחת בדרך אחוריו הא דאמרינן במצורע בע"פ עשה דוחה הא אפשר בדרך אחוריו דגם בהר הבית כתיב ביאה דאל יבוא אל המחנה כמש"כ רבינו לעיל והא לאו ביאה הוה אך י"ל עכ"פ עשה יש ואדרבא בזה יש לישב קו' תוס' זבחים דף ל"ג דהא הוה עשה ול"ת ולפמש"כ א"ש דל"ת ליכא דמשכחת בנכנס דרך אחוריו אבל עשה דוישלחו מן המחנה שייך אף בדרך אחוריו ולכן נקטו דעשה דכרת דוחה עשה: ב') הבא דרך גגין א"ע וכו' ובמהרמ"ש פ' תצא הקשה מכאן אהא דאיתא בפסחים דף ס"ח א"ל אכתי לא אעיילתי' אפיקתי' להנ"ל קשה הא צריך קרא ללמד שאם היה במחנה שכינה ואירע לו טומאה שהחיוב לצאת ממחנה שכינה ואז כשיצא לא יבוא אל תוך המחנה דרך ביאה ואמנם תמהני למה לא הביאו רבינו ולא אישתמיט בש"ס לומר כן דאם רוצה לצאת ממחנה שכינה למחנה לוי' צריך לצאת ממחנה שכינה למחנה לוי' שלא כדרך ביאה ועוד הא בספ"ק דמידות איתא דמסיבה ומחילה היתה תחת ביהמ"ק והי' לו לצאת לחוץ למקום שלא הי' מחנה לוי' א"כ זה גופי' קמ"ל דלא יבוא למחנה לוי' אלא יצא תחת המחילה שאין בו איסור כלל ותי' דהא קרא מיירי ביוצאים למלחמה שהי' שם ארון מחנה שכינה ומקום לויים מחנה לוי' ואז ל"ש שיהא שם מחילות ושפיר פריך וכ"ז אי לא בא קרא הזה אלא לשעת מלחמה אבל בספרי פלגינהו דת"ק דר"ש אמר דמקרא הזה לל"ת נאמר ור"ש אמר דיצא חוץ למחנה היינו חוץ למחנה לוי' ולא יבוא אל תוך המחנה היינו מחנה שכינה משמע דבזה פליגי ת"ק סובר דמקרא לדורות נאמר על קדושת עולמים ור"ש סובר כדמסיק בשמעתין דפסחים ועפי"ז ניחא דרבינו פ"ג מה' אלו פסק כס"ד דפסחים ובכ"מ הקשה דהא בגמ' דחי זה להנ"ל א"ש דרבינו סובר כספרי וקאי הקרא על בית המקדש ועל הר הבית וזה כונת ת"ק דר"ש ופסק כוותי':

א') נמצא בעזרה מוציאין אותה וכו'. במשל"מ עמד לחקור להיכן מוליכין אותו די"ל דאין מוציאין אלא חוץ לעזרה והוה כמו בנמצא חולע"ז דא"מ אותו לא משום איסור טילטול אלא דאסור להוציא חוץ להר הבית לירושלים אך הביא מירושלמי מוכח דמוציאין אותו אף ממקום שאין חייבין כרת דהיינו חוץ להר הבית והקשה הא הוצאה דאורייתא דהר הבית רה"י וירושלים רה"ר והעלה דרק כרמלית הוה וכן מוכח מהא דהקשה בס' באר שבע מביצה דמטלטלין שרץ מידי דהוה אגרף של רעי אע"כ משום איסור הוצאה אתיין עלה לא משום טילטול אך יש לדחות דהר הבית ל"ה מקום דירה לא שרי משום גרף של רעי: אמנם לא הועיל בזה דהא אכתי קשה לרשב"נ דסובר דאף מעזרה אסור להוציא ובהא ליכא איסור הוצאה רק משום טילטול וקשה מביצה דשרינן לטלטל אולם כבר עמד ע"ז הראב"ד בפירושו למס' תמיד שכ' וז"ל אע"ג דגרף של רעי מותר לטלטל למקום אחר היינו דוקא גרף של רעי אבל גחלת או מיאוס אינו יכול לטלטלו אלא דתמוהין דבריו דבביצה איתא דשרץ דומה לגרף של רעי אמנם הרא"ש במס' תמיד הביא כל זה וכ' דהטעם משום טילטול ואח"כ כ' די"מ משום הוצאה ותמה עליהם דדוקא לענין טומאה הוה עזרה רה"ר עכ"ד נשמע מדבריו דס"ל באמת מהא"ט אין מוציאין מעזרה דעזרה רה"ר הוה רק שהרא"ש דחי פירושם דמעזרה א"מ ע"כ משום טילטול א"כ למ"ד דא"מ מהר הבית ג"כ משום איסור טילטול דלא כמשל"מ וכן דעת רש"י שרק משום טלטול נגעו בה כמו שהביא במשל"מ והעלה אח"כ דבאמת אין מוציאין חוץ להר הבית אלא למקום שאין מדרך כף רגל דאיסור הוצאה לא הותר ואולם בשירי קרבן ריש עירובין כ' דמוציאין אותן למחילות שפתוחות חוץ להר הבית: ומעתה לכאורה י"ל דהא"ט דרשב"נ דאין מוציאין מעזרה דכיון דמהר הבית א"י להוציאו משום הוצאה א"כ ע"כ כופה עליו פסכתר בהר הבית וע"כ צריך לטלטל כלי לדבר שאין ניטל לכן טוב לכסותו בעזרה ובזה ניחא גם חקירת המשל"מ למה אם מוציאין מעזרה מוציא אח"כ אף ממקום שא"ח עליו כרת ומטלטל שלא לצורך כיון דאם נמצא שם א"מ די"ל לפמש"כ המשל"מ בכל מקום בהר הבית כופה עליו פסכתר א"כ יעשה איסור לטלטל כלי לדבר שאין ניטל לכן טוב להוציאו למקום שא"צ לכסות בכלי אלא דכבר כ' בשירי קרבן דכיון דשרי לטלטל מטלטלו עד למקום שרוצה כמש"כ מג"א סי' ש"ח לכן אם מוציאין מעזרה שע"כ מטלטלו מוציאו חוץ להר הבית ג"כ אבל בנמצא בהר הבית מעיקרא אין מטלטלין וכן מה שחקר המשל"מ להיכן מוציאין דכל הר הבית שוה דמאי דתנן החיל מקודש ממנו רק מעלה בעלמא ול"נ דלק"מ דהרי רשב"ן ס"ל דרק מבין אולם למזבח מוציאין ולא מעזרה ואף דזה ג"כ רק מעלה אע"כ באמת מוכח מכאן כדעת רבינו בפ"ב מה' אלו דכל הני מעלות מה"ת הן א"כ גם חיל מקודש יותר משאר הר הבית לכן מוציאין אותו חוץ לחיל אלא דקשה לפמ"ש הכ"מ בפ"ה מבה"ח דאין רשאין לטלטל רק בחיל דהיינו הסורג רק דיש להביא מהכא ראי' לדעת רבינו דס"ל שם דחיל ג"כ חומה ומוציאין אותן חוץ לחומת חיל דרשאין לטלטל בין חומת חיל לסורג: והנה עוד הקשה במשל"מ דרש"י פי' כופין פסכתר בעזרה או בלשכה משמע בשאר מקומות אין כופין וכ' דאולי סובר רש"י דוקא במקומות הללו דהיינו בעזרה ולשכה דרוב תשמישם של כהנים שם מ"ה צריך לכפות הפסכתר כדי שלא יטמאו הכהנים אבל במקומות אחרים לא אבל מ"מ לא ידעתי מניין לו עכ"ל ולדעתי דברי רש"י מוכרחין דהנה קשה לי דבשבת דף מ"ג אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת יקשה מכאן אמאי ניטל פסכתר לכסות השרץ כיון דשרץ אין ניטל כשהוא חוץ לעזרה אך לק"מ דהא בפסחים דף ה' איתא ג"כ אם יש חמץ ביו"ט כופה עליו כלי והק' התוס' הא אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל ותי' כדי שלא יבוא לאוכלו מותר א"כ ה"נ כדי שלא יטמאו הכהנים מותר וא"כ ממילא מוכרחין לומר בנמצא בשאר מקומות דלא שכיחי כהנים אין מטלטלין פסכתר לכסות דהא אין מטלטלין כלי לדבר שאין ניטל: ב')

ומוציאו בפשוטי כ"ע. ובכ"מ הקשה כיון דנטמא בטומאת משא אדם ובגדים א"כ למה משהא בחנם להוציא בפשוטי כ"ע ונראה ליישב דהנה הקשיתי לעיל הא אין מטלטלין לדבר שאין ניטל ורק ע"כ כמש"כ משום שיהוי טומאה לא משהינן התירו לטלטל לדבר שאין ניטל א"כ לפי"ז ניחא הא דמוציאין הטומאה משום דאף אם לא יוציאו ויטלטל פסכתר עושה איסור דמטלטל לדבר שאין ניטל לכן עדיף להוציאו וע"ז פליגי מר סבר שיהוי עדיף ומוציאו באבנטו ומ"ס דיוציאו במש"כ אף דמטלטל מוקצה דהא גם אם לא יוציאהו רק כופה פסכתר ג"כ עושה איסור דמטלטל כלי לדבר שאין ניטל אבל בנמצא טומאת משא דטמא הכלי עצמה וגם האבנט אם יוציאהו באבנטו א"כ שוב לא חזי והוה הוא גופי' מוקצה ויטלטל בע"כ דבר המוקצה א"כ מוטב שיהא כופה עליו פסכתר ועוד בטומאת משא דנטמא גם הכהן כן עדיף לכסות עליו פסכתר א"כ ע"כ הא דקתני דמוציאין רק בטומאה שאין בה טומאת משא לכן סתם רבינו בצבת דהיכא דמוציאין רק בצבת והיכא דהוה טומאת משא אין מוציאין כלל רק כופה עליו פסכתר: ועוד נראה ליישב דדעת רבינו בפ"ח מכהמ"ק דלא הותר באבנט שיש בו כלאים אלא בשעת עבודה ויקשה א"כ מ"ט דמ"ד באבנטו הא כיון שנטמא האבנט וא"ר לעבודה א"כ לבוש כלאים שלא במקום עבודה ואפשר גם להראב"ד היכא דנטמא ואין הבגד ראוי לעבוד בו עבודת הקרבנות דאיכא משום כלאים אלא די"ל כיון דעכ"פ גופו ראוי לעבודה דלא נטמא גופו ליכא איסור כלאים כיון שראוי ללבוש אבנט אחר אך התינח בטומאת שרץ דלא נטמא גופו וראוי לעבודה אבל בנמצא בטומאת משא דנטמא גופו וא"ר לעבודה א"כ אי יוציא באבנטו הוה לבוש כלאים ואין לו היתר בשעה שאחר העבודה אלא ע"כ לומר דכהא"ג לכו"ע אין מוציא באבנטו אלא צריך לפושטו מעליו ולהוציאו בצבת דאי יוציא באבנטו נטמא גופו ובגדו וא"ר לעבודה ויעבור באיסור כלאים ע"כ פושט אבנטו ואח"כ מוציאו בצבת גם י"ל דהנה בירושלמי מוקי דתליא בפלוגתא דר"א ור' יהושע אי שב וא"ת עדיף או קום ועשה עדיף וא"כ שייך שפיר הפלוגתא גם בטומאת משא דנהי דאם מוציא בפשכ"ע נטמא גופו ואבנטו ל"ה אלא שב וא"ת אבל אי מוציא באבנטו א"כ מטמא בגדי קודש ומרבה הטומאה בידים: והנה לפי דברי הירושלמי נראה דפסק רבינו דשב וא"ת עדיף לכן מוציאו בצבת וא"כ קשיא דבירושלמי תלה נמי בפלוגתא דפסחים דלר"א תקרו לה שם קודם שתאפה ולר"י אין זה חמץ שמוזהרין עליו ורבינו פסק בהאי דפסחים דלא כר' יהושע ולר"א הא קום ועשה עדיף וא"כ נראין לכאורה כסותר דבריו אך הנה תמהתי ע"ז בה' פהמ"ק דפסק רבינו דיתננו במתנה אחת כר"י דשוא"ת עדיף ויבואר אי"ה בה' פהמ"ק:

א') אחד טמא שנכנס למקדש וכו'. עמשל"מ שהאריך והנה רבינו בפ"ג מה' אבל כתב כהן שנכנס לאוהל המת או לבית הקברות בשגגה ואחר שידע התרו בו אם קפץ ויצא פטור ואם ישב שם כדי השתחוי' כמו שבארנו בענין טומאת מקדש הר"ז לוקה נכנס ויצא וחזר ונכנס ויצא אם התרו בו על כל פעם לוקה על כ"א וכו' וכתב אח"כ עוד בכהא"ג נכנס לאוהל וישב שם עד שמת או שנכנס בשידה ופרע עליו חבירו גג השידה חייב בלא יטמא ובלא יבוא כי שניהם באים כאחד ובכ"מ תמה הא הוה לאו שאין בו מעשה והנה בש"א החדש תמה עליו מדברי עצמו שבפ"י מכלאים שכ' הכ"מ דלכן חייב על כל פעם דיכול הי' לפשוט וללבוש חשוב כמעשה וא"כ ה"ה כאן (והנה בבכ"י סי' שע"א הקשה ג"כ על הב"י שהביא דברי הכלבו שכ' ג"כ בנכנס בשגגה לוקה והשיג עליו הב"י הא לאו שאין בו מעשה הוא ולכן תמה עליו בבכ"י מדברי עצמו שבפ"י מכלאים הנ"ל ואמת השגה זו אינו מכיר כי ב"י כ' עוד אח"כ דין אחר מכלבו בנכנס בשידה ופרע חבירו מעזיבה די"א דלא לקי אפי' בשהי' דאין בו מעשה וא"כ אמאי בנכנס בשגגה לוקה לכן הקשה ב"י שפיר הא אין בו מעשה והיינו כתמיהת הלח"מ על דברת רבינו שכ' דבנכנס בשידה דלא לקי ובנכנס בשגגה פסק דלקי ולפי"ז י"ל דגם כונת הכ"מ הי' להקשות כיון שראה דבה' נזירות פסק בפרע מעזיבה דלא לקי וכמו שיבואר) והנה בפ"ה מנזירות כ' דנכנס בשגגה לוקה משום לא יבוא ומשום לא יטמא אולם בפ"ו כ' בנכנס לביהמ"ק בשידה ופרע חבירו מעזיבה ונטמא אעפ"י ששהה אינו לוקה ויקשה דבה' אבל כ' אם חבירו פרע מעזיבה לוקה וכן בפ"ה פסק בנכנס בשגגה לוקה וכאן ס"ל דפטור וכבר עמד ע"ז בלח"מ ובראב"ד תמה דהא בעיא בגמ' רק אי צריך שהי' אבל בשהה פשיטא דחייב (וכ"מ רצה לפרש דרבינו ס"ל להיפוך דבעיא אי מחייב אשהי' וש"א דחה דלא משמע כן ועוד קשה לי למה בפ"ה מנזירות בנכנס לבית שיש שם גוסס או נכנס בשידה וכן בה' אבל גבי כה"ג לא הזכיר דבעי שהי' כמו באם נכנס בשגגה ונראה לישב דהנה תוס' בנזיר דף מ"ג הקשה הא אין בו מעשה ותי' שסייע לפרוע מעזיבה ובש"א סי' י"ב תמה טובא אדברי תוס' משבועות דף י"ג דמוכח שם מדבריהם דחשוב יש בו מעשה דבהכניסה עשה מעשה ופלפל שם בדבר אם יש לחלק בין הי' מעשה בהיתר כמש"כ במשל"מ והקשה עוד דלתוס' דאיירי בסייע לפרוע המעזיבה א"כ הך דשבועות ונזיר דף י"ז באיבעיא אי צריך שהי' ג"כ בסייע לפרוע המעזיבה וז"א דא"כ ל"ה באונס וכ"כ תוס' שם ועוד א"כ אמאי נקט כלל שחבירו פרע ועוד דאכתי בגוסס מה מעשה יש ונראה לי לבאר דבריהם כי בגמ' דנזיר רצה לאשכוחי שיתחייב ב' בפ"א ברגע אחד וא"כ ע"כ איירי בלא שהי' כלל (וכמש"כ רבינו כאן דהוה כאחת טומאה וביאה דהיינו דל"ה מאוחר אבל מה דקדמה לא איכפת לן דכש"כ דחייב וכמש"כ המשל"מ דחייב משום דהוה כטומאה בחוץ ולפמש"כ הוא באמת נטמא תחילה והא דיקשה אכתי למה לא כ' רבינו דטומאה קדים נ"ל משום דבה' י"א כתב רבינו דמדרבנן לוקין על ביאה במקצת ולענין ביאה במקצת ל"ה טומאה קדים רק בב"א וקמ"ל כל ששב"א ל"ח מאוחרת וחייב בביאה במקצת וכיון דצריך רבינו לאשמעינן כן משום איסור דרבנן בביאה במקצת כ' כן גם לענין חיוב דאורייתא אף דלענין חיוב מה"ת בעינן ביאה בכולו והוה טומאה קדומה) ועתה א"ש דהנה תוס' בשבועות ונזיר שם כ' הא דהוה מעשה היינו כיון דהי' פנאי לצאת ולכנוס והיינו כהך דכלאים כדי פשיטה ולבישה חשוב כמעשה עמשל"מ פ"ג מביאת מקדש דתרתי בעי ורק האיבעיא אי צריך שהי' בשיעור השתחוי' אבל שהי' פשיטא דצריך ולפי"ז הך דנזיר דף מ"ג דכתבנו דאייריא בלא שהי' א"כ שפיר יקשה הא אין בו מעשה ואף דהתחלה הי' במעשה דזה רק אמרינן היכא דיש שיעור כדי יציאה וכניסה וכאן דצריך להיות בפ"א ע"כ בלא שהי' וא"כ שפיר הקשו תוס' הא אין בו מעשה ובזה ניחא לתמיהת ש"א מפ"י דכלאים דשם היינו בשהי' חשבינן תחילת המעשה אבל כאן בלא שהי' ומה שהקשה מגוסס הנה כבר הקשה כן בכ"מ ה' אבל ותי' דאייריא כשנכנס התרו בו שלא יכנס דימות מיד וש"א השיג הכי ידעו שימות מיד לזה י"ל דלא התרו בו שימות מיד רק שאל יכנס וישהה שם ב' או ג' ימים אשר רוב גוססים מתים בג' ימים כמו שהעלה בש"א סי' א' ובב"מ סי' י"ז וברוב גוססים למיתה מלקינן נמי מלקות כגון באשה שהניחה בעלה גוסס שכ' רבינו בפ"ט מתרומות דלא תאכל אם התרו בה ואכלה חייבת וכן ראיתי אח"ז בשמ"ק בשם הרא"ש דאייריא בהתרו בו אל תכנס ול"ה הת"ס כיון דרוב גוססין למיתה: ולפי"ז א"ש גם דברי רבינו דלא כ' בנכנס לבית שיש שם גוסס או בנכנס בשידה לאוהל המת דחייב ב' לא הזכיר שהי' כלל דא"א דאז אינו בב"א והא דיקשה אמאי לוקה הא זהו קו' הכ"מ באמת ותי' כנ"ל דאיירי בסייע ובזה ניחא מה שהקשיתי דבפ"ה מחייב רבינו בפרע מעזיבה ובפ"ו כ' דפטור דכאן איירי בפרע בעצמו ועשה מעשה ולא איירי בשהי' כלל: ונ"ל שהדבר מוכרח דאיירי בלא שהה דהנה בפ"ו כ' רבינו נזיר והוא בביה"ק לוקה על שהייתו והקשה בלח"מ מיני' ובי' הרי לרבינו האי בעי אי יתחייב בשהי' ועוד אמאי לא מוקי הך בעיא דרבא דנזיר והוא בביה"ק דאיירי בהתרו בו לצאת אי מהני שהי' או דילמא לא גמירי שהי' ואפי' שהה אינו לוקה וכן תמה נמי במשל"מ אפי' לפי' הראב"ד דליבעי אי צריך שהי' בהתרו בו לצאת ובשעה שנזר לא התרו בו וגם בש"א הקשה כן ולי יקשה כי ר"א דבעי אי צריך שהי' וש"א השיג דהרי בעי אי צריך שהי' משמע דשהה פשיטא דחייב לכן סובר רבינו דהך בעיא דרבא איפכא אי מתחייב אשהי' אבל בעיא דר"א הוא כפשטי' אי צריך שהי' שכן מפורש בדבריו אי צריך או א"צ ואיירי בנזר בקבר והתרו בו לצאת א"כ בשהי' פשיטא דחייב ורק בעי אי צריך שהי' דאפשר דאפי' לא שהה שיעור השתחוואה ג"כ חייב כיון דשהה כדי יציאה חשיב כאילו עשה מעשה יציאה וכניסה והיינו כאילו המעשה שעשה שנכנס לקבר כאלו אותה מעשה הלבישה עושה שנית אבל בעיא דרבא הוא איפכא דבלא שהי' פשיטא דפטור דאין בו מעשה דל"ש לומר כיון דשהה כדי שיעור יציאה חייב דהוה כאלו עשה מעשה ראשונה עתה שנית דז"א דאף אם עשה מעשה ראשונה עתה לא היה מתחייב כיון שהוא בשידה מכוסה במעזיבה ולומר דשהי' הוה כאלו יצא ונכנס כמו שהוא עתה בשידה מפורעת בלא מעזיבה זה לא שייך כלל כיון דלא עשה הוא מעשה הפרעת המעזיבה ול"ד לבעיא דרב אשי דהוא עשה איסור דנזר בקבר רק לא התרו בו אז לכן כשהתרו בו עתה מעשה הראשונה נחשב כמו שהוא עתה נזיר: וא"כ בהך בעיא דרבא פשיטא דבלא שהי' לא מתחייב דאין בו מעשה ורק בעי אי בשהי' כדי השתחוי' חייב אפי' בלא מעשה וחידש לן רחמנא דחייב אפי' אין בו מעשה כיון דגם גבי מקדש חשיב זה חידוש דלא מתחייב רק בשהה כאן נמי חידוש הוא דחייב בלא מעשה בשהה וא"ש הא דלא מוקי בהתרו בו לצאת דבכהא"ג פשיטא לי' דבשהי' כדי השתחוי' חייב ורק בעי אי צריך כמש"כ באיבעיא דר"א באמת כן והנה בדברי רבא אין מפורש כמו בלשון דר"א צריך או א"צ לכן שפיר מפרש רבינו פי' אחר כמש"כ כ"מ ומעתה א"ש דברי רבינו תחלה כ' דנדר בקבר ושהה חייב והיינו בעיא דר"א דפשיטא בשהה חייב ורק בעיא אי צריך או א"צ משום דאלו עביד השתא הוה מעשה באיסור וחייב בשיעור כדי יציאה וכניסה אפי' בלא שיעור כדי השתחוי' ואח"כ כ' אם נכנס לשם בביה"ק בשידה דבהא א"א לפרש דבעי אי א"צ שהי' דרק סגי בשיעור כדי השתחוואה דז"א דאין בו מעשה ולומר דחשוב כאלו עשה מעשה ראשונה עתה א"א לומר כן דגם עתה אלו עשה כן אין מתחייב וא"ש דבנכנס בשגגה מחייב בשהה עכ"פ דשייך ג"כ לומר אלו יצא עתה ונכנס מתחייב לכך יש להסתפק אי צריך כדי השתחוואה ג"כ אבל בשהה כדי השתחוי' פשיטא וא"כ א"ש קו' ראשונה בפ"ה בנכנס באוהל המת בשידה וכן בה' אבל דלא הזכיר שהי' דע"כ איירי בפרע בעצמו ג"כ ועשה מעשה ול"צ שהי' אבל אי פרע חבירו לא מתחייב בשהי' כמש"כ רבינו בפ"ו: ב') עוד נראה לי דהנה גוף הסברא דאמרינן דחשבינן תחלת המעשה כאלו הוא עושה עתה מצינו דוגמתו בהא דפליגי בפ' כיצד הרגל באשו משום חציו דכ' הריא"ף שם דהוה כאלו עשה בידים והקשה בנמ"י א"כ כשמדליק בע"ש והולך ודולק נאמר כאלו הדליק בשבת ותי' דאזלינן בתר התחלת המעשה דחציו מיד כשיצא מידו כאלו עשה כבר ההיזק דאי אפשר לאהדורי וכן בהדליק בע"ש כל ההדלקה נמשך אחר מה שהודלק בע"ש ובירושלמי פ"ב דשבת במשנה דלא יקוב שפופרת של ביצה שכ' הטעם משום דלא הותחל בכל טפה וטפה וכן איתא לענין רחיים דאסור ליתן מבעוד יום משום שלא הותחל בכל חטה ופי' המפרש דזה לא הי' כאלו התחיל להדליק (או לטחון) בשבת כיון דמבע"י לא הי' התחלה באותה טפה משא"כ כשהשמן בנר ודולק ונמשך כל השמן אחריו הוה כאלו כולו הודלק מבעו"י וכן בכתובות דף ל"א פריך דנאמר הגבהה צורך אכילה ומשני התם אי אפשר להגבהה בלא עקירה הכא אפשר לאכילה בלא הגבהה דאי בעי גחין ואכיל ופירש"י ומההיא שעתא אתחלה לה מלאכה וכ' אח"כ עוד משעת עקירה סופו לקרוע לו שיראין לפי"ז אני אומר דנהי דבגמ' תי' דתליא בא"א לאהדורי מ"מ אין הכונה לשלול כל דאפשר לאהדורי ע"י מעשה דזה חשיב כאלו כבר נעשה רק כונה לשלול לאפוקי היכא דא"א לאהדורי בלא מעשה כמו בהגבהה לצורך אכילה אם יהא בשב וא"ת ולא יאכל ליכא איסור א"כ ה"נ בלבוש כלאים אם יהא בשב וא"ת כמו שהוא עתה א"כ לעולם יהא לבוש כלאים וצריך מעשה יציאה לאהדורי חשיב מעשה אבל בנכנס בשידה אפשר לאהדורי דהרי אם לא יפרע מעזיבה ולא יעשה מעשה לא ימשך ממילא האיסור אין ליחשב מעשה כניסה להתחייב כשפרע לו חבירו ולכך פסק גם בשהי' פטור (אלא דיקשה ממה שכ' רבינו בנדר בקבר ושהה דחייב והרי שם אם לא עשה מעשה קבלת הנזירות לא הי' נמשך ממילא האיסור אך י"ל דעכ"פ שהי' הטומאה נמשך ממילא וכן בנכנס בשגגה אבל בשידה לא נמשך ממילא הטומאה כלל אם לא ע"י מעשה דפרע מעזיבה) ובהא ניחא קו' תוס' בשבועות ממכות דלר"ב לא מחייב אשהי' כדי פשיטה ולפמש"כ א"ש דהנה לפי סברא הנ"ל אם האיסור שנתהוה נמשך ממילא אחר המעשה חשוב כאלו עשה מעשה באיסור וזהו שייך לחייבו פ"א כגון בהי' שוגג והודיעוהו כי לבש כלאים חייב בשהי' כדי לבישה וכן לענין טומאה לחייבו אחת אשהי' אבל לומר דיתחייב שתים בהתרו בכל שיעור שהי' זה ל"א דנאמר כאלו הפשיט ולבש דמעשה פשיטה אין נמשך ממילא ורק פעם ראשון שייך כן דנמשך למעשה חשוב כאלו עשה איסור במעשה אבל לא דנאמר כאלו פשט ולבש דהפשיטה אין נמשך ממילא א"כ א"א לחייב על כ"א ואחד אבל פ"א בין לענין כלאים או לענין טומאה מודה דחייב אשהי' דחשבינן לתחילת המעשה: והנה תוס' בשבועות שם הקשו הא דבעי אי חייב אשהי' הא כבר מחולל ועומד הוא אם הוא במחוברין כמבואר בנזיר דף מ"ב ותי' כיון דיכול לפרוש חייב דמיקרי מוסיף טומאה והנה רבינו בפ"ה מנזירות פסק בפירוש ונגע חייב על כל אחד ואחד ובמחוברין א"ח משמע אפי' בידו לפרוש וא"כ יקשה איך בפ"ה בנכנס בשגגה פסק דחייב אשהי' וכן בנזר בקבר חייב אשהי' ויקשה הא מחולל ועומד הוא בשלמא אי א"צ שהי' א"ש דלקי אף דכשנכנס בשגגה כבר נטמא ונתחלל אפ"ה אח"כ כשנוגע ולא יצא מתחייב דמה שנטמא בשוגג ל"ח נתחלל אבל אי צריך שהי' א"כ בשהה כדי יציאה דהי' בידו לפרוש ול"ה אונס כבר נתחלל במזיד איך יתחייב אח"כ בשהה שיעור כדי השתחו' וכן יקשה לפמש"כ בטעם דל"ה בו מעשה בשהי' משום דחשוב כאלו עשה עתה אותו מעשה שעשה תחילה הי' מתחייב וא"כ יקשה הרי גם אם יטמא שנית ג"כ אין מתחייב כיון שנטמא כבר במזיד כששהה שיעור יציאה ואין לומר כיון דחשבינן כאלו פירש וחזר ונטמא א"כ ל"ה במחוברין שפיר חייב ז"א דא"כ בנגע במת ובידו לפרוש אמאי חשוב במחוברין נאמר דחשוב כפירש וחזר ונטמא ועוד דהא הראב"ד סובר בפ"ה אפי' פירש וחזר וטימא אין מתחייב דמחולל כבר א"כ יקשה דבפ"ו כ' בהשגות בפרע חבירו מעזיבה ושהה לוקה וכן הקשה בש"א סי' י"א אמנם לפמש"כ ניחא דלענין לחייבו פ"א באותה טומאה עצמה אף דמחולל מתחילת שהי' אפ"ה חייב דל"ש מחולל ועומד דהא בחיוב זה הוא דמתחלל (כעין סברת תוס' חולין דף י"ד באותה שחיטה לא נעשה מומר) אבל לחייב על כל אחת בהא ס"ל רבינו דבמחוברין ולראב"ד אפי' בפירש מיקרי מחולל ועומד: ובהא ניחא הא דאיתא בסנהדרין דף ס"ה דר"ל ס"ל דל"ח ידעוני משום דלית בי' מעשה ופירש"י אף דלוקח בפיו העצם בשעה שמדבר עכ"פ העצם מדבר בעצמו ואין בו מעשה וגם רי"ו מודה לזה רק דמוקי כר"ע ויקשה מ"ש כאן בשהי' דחשוב כמעשה משום דהכניסה הוה מעשה א"כ גם בידעוני ההכנסה ליהוי נחשב מעשה ויתחייב אף דבשעה שמדבר אין עושה מעשה והנה רבינו בפ"ו מעכו"ם פסק דחייב חטאת וע"כ דחשוב מעשה משום הכנסה בפיו ובלח"מ שם תמה דאיך פסק דחייב חטאת וע"כ דהיינו כרי"ו אליבא דר"ע הא בה' שגגות פ"א כ' כל עבירה שחייבין על זדונה כרת חייבין עלי' בשוגג חטאת חוץ ממגדף פסח ומילה וא"כ ה"ה ידעוני משום דאין בו מעשה ותי' דבה' שגגות חשיב רבינו ידעוני במעשה משמע דיש ידעוני בלא מעשה שמדבר בלי שימת עצם ובזה א"ח חטאת אבל בשימת עצם חשוב מעשה והנה יש להקשות על לח"מ דהרי בסוגי' מבואר דאפי' מעשה זוטא ליכא בידעוני דהיינו אפי' עקימת שפתיו ליכא ואי מדבר בלי שימת עצם א"כ עכ"פ יש כאן עקימת שפתיו ולכן הי' נ"ל דבה' שגגות אייריא במעשה דהיינו דחשיב זה שמדבר בפיו עקימת שפתיו למעשה לר"ע וכאן אין עושה מעשה כלל בשימת עצם בשעה שמדבר וא"כ היינו כפירש"י וא"כ שוב יקשה מ"ש משהי' דחשוב מעשה משום הכניסה אבל לפמש"כ לעיל ניחא דכל שאין האיסור נמשך ממילא למעשה אינו חשוב כמעשה וכאן ג"כ אם לא יעשה מעשה עקימת שפתיו או מעשה ההקטרה לא נעשה האיסור דאין מדבר מעצמו לכן לא הוי כמעשה: ונראה לי ראי' לדברינו ממש"כ רבינו בפי"ב ממעה"ק בהניח שאור ונתחמץ המנחה לוקה וחשוב כמעשה ומ"ש בנכנס בשידה דלא לקי לפי הנ"ל א"ש אם לא נעשה מעשה לאהדורי ימשך ממילא החימוץ חשוב כמעשה ודמיא לנכנס בשגגה דחייב אשהי' משום דטומאה נמשך ממילא ודו"ק: ג') אך אי קשיא לי הא קשיא לי דרבינו בפ"ה מה' מלכים כתב דאין לוקין על לאו דלא תשוב מצרימה משום דאין בו מעשה דבכניסה ליכא איסור רק השהי' להשתקע שם אסור וזה אינו מעשה ויקשה מ"ש מכאן דאם נכנס בשגגה או שנדר בקבר לחייבו אשהי' משום דטומאה נמשך ממילא וכן כאן השהי' במצרים נמשך ממילא ול"ד לפרע מעזיבה דשם אין נמשך ממילא הטומאה ואין לומר רק בנמשך הוא דכ' רבינו דלא לקי דאם אין נמשך שהי' ממילא ורק נמלך אח"כ ז"א דא"כ איך כ' דלא לוקה על לאו זה הרי משכחת בנכנס להשתקע: ולכאורה י"ל דהנה רבינו בפ"א מחגיגה כ' מי שבא לעזרה ביום ראשון ולא הביא עולת ראיה עובר על ל"ת דלא יראה פני ריקם ואינו לוקה על לאו זה דאין בו מעשה והקשה בש"א סי' ל"ב הרי עושה מעשה בכניסה ותי' כיון דעיקר המעשה אין האיסור רק האיסור שלא קיים מה שציותה תורה המצוה שתלוי במעשה זה לא לקי והנה לפי"ז א"ש גם בנכנס למצרים אין זה האיסור רק שלא קיים המצוה שתלוי במעשה דהיינו שלא להשתקע לכן נחשב כאלו אין בו מעשה אלא דיקשה הרי בנזר בקבר ג"כ אין הכניסה איסור רק זה שנזר ולא יצא אפ"ה מחייב והנה לפי תי' ב' כל שנמשך ממילא וא"צ מעשה לאהדורי חשוב כמעשה יקשה ג"כ מהך דר"פ אבל לפי תי' ראשון שכתבנו דלא מתחייב רק אם נוכל לומר אילו עביד השתא היה דבר זה באיסור לכן נחשב כאלו עשה מעשה באיסור לפי"ז י"ל בהאי דלא תשוב מצרימה ל"ש לומר שנשתקע שם חשיב מעשה משום הכניסה דהא ל"ש לומר אם עביד השתא הי' איסור בכניסה במעשה דז"א דכניסה לעולם אין איסור וכן בראיית פנים אין הכניסה איסור רק זה שהוא ריקם וא"א להיות המעשה גם עתה באיסור דבגוף מעשה כניסה אין איסור: והנה תוס' יבמות דף צ"א העלו דבסדין בציצית חשוב שב וא"ת כי אין מתחייב רק אחר עיטוף והקשה מכלאים דחשוב בשיעור פשיטה מעשה ותי' דבכלאים נתחייב בלבישה דעיקר איסור בלבישה משא"כ בציצית לא נתחייב רק עד אחר שנתעטף והבין בש"א סי' ל"ב דהכוונה דבציצית המעשה בהיתר חשבינן כמעשה ולדעתי אין כן כוונת התוס' רק כוונתם כמש"כ בכלאים הלבישה באיסור א"כ חשבינן בשהי' כדי פשיטה ולבישה כאילו לבשה שנית והוה מעשה באיסור משא"כ בציצית אי אפשר לחשב המעשה דעיטוף בשעת חיוב ציצית דל"ש דנחשב כעשה שנית דאף אם יתעטף שנית יהא כן דתמיד אין בעיטוף חיוב ציצית ובזה א"ש גם הך דידעוני דל"ח מעשה לשיטת רש"י משום דא"א שיהא המעשה דכניסת עצם עצמו האיסור רק דקשיא לזה מפי"ב ממעה"ק בהנחת שאור ג"כ המעשה הוא תמיד רק בהיתר דא"א שיהא גוף המעשה איסור מעולם: ונ"ל ראי' לדברי הש"א דהרי בברכות דף כ' מסיק דהא דמטמא לממ"צ משום דשב וא"ת שאני ואמאי הא הרי מטמא עצמו בידים בערב פסח ועל כרחך דהמעשה לא נאסר מעולם והאיסור הוא רק ביטול המ"ע וזה הוה שב וא"ת אך יקשה לזה דהא בנדרים דף ו' מבואר בטימא עצמו עובר בב"ת דנזירות טהרה ופי' הרא"ש שם אחר ג' רגלים והקשה הט"א א"כ איך ילקה הא אין בו מעשה דשהי' אין בו מעשה וראיתי באוהל דוד שתי' לפמש"כ תוס' בשבועות דחשיב מעשה בשהי' כיון שתחילה הי' במעשה א"כ גם בב"ת הא תחילה הי' ע"י מעשה בידים ולדעתי דאכתי קשה דהא בטו"א שם הקשה איך יתחייב בב"ת הא טהור ג"כ לא מתחייב רק אם נכנס לעזרה וטמא ליתא בביאה דפטור מראי' כמבואר בחגיגה א"כ לא משכחת ב"ת דא"ל נתחייב על שלא טיהר עצמו דז"א דאטו עדיף אי לא עלה לרגל דא"ע בב"ת ולמה יגרע בטמא ועוד דיקשה איך משכחת דילקה על ב"ת הא גם בטהור לא מחייב רק בבא לעזרה ואם בא ולא הביא הנדרים עובר ויקשה הא אין בו מעשה וכמש"כ רבינו לענין ר"פ וכן בטמא אף בנכנס באיסור בעזרה ולא הביא הנדרים ליכא מלקות בב"ת כיון דאין בו מעשה דאף דעשה מעשה כניסה אין זה בלאו דב"ת דב"ת הוא רק מניעת המצוה שנמנע מלהביא דבב"ת גם עשה יש רק י"ל דבאמת ה"ט דרבינו מפרש הך דנדרים בלא מלקות כמש"כ בפ"א דנזירות וכן בפי"ד ממעה"ק דאין לוקין על לאו זה וע"כ מטעם האמור אולם עדיין יש לעיין דרבינו בפ"ג מעבדים כ' דלאו דלא תשלחנו ריקם הוא ניתק לעשה דזה ממש כמו לאו דר"פ דחשיב לאו שאין בו מעשה: ונראה ליישב דהנה במשל"מ הקשה אמאי לא חשבו בגמ' דף ט"ו לאו דהענקה דמשכחת ביטלו אי נשרפו נכסיו אין חייב בתשלומין ותי' דאפי' אי אין חייב בתשלומין ג"כ לא לקי כשביטלו משום דאין בו מעשה וזה תימא רבתי דיקשה א"כ אמאי נקט רבינו טעם זה דניתק לעשה דלפעמים משכחת שילקה לטעם זה דניתק דהיינו כשנתבטל והי' לו לומר טעם זה דלאו שאין בו מעשה כולל יותר וכהא"ג הקשה המשל"מ בעצמו בפי"ח מפהמ"ק דכ' רבינו שם אנותר דלא לקי משום דניתק לעשה והקשה הכ"מ הא הוה לאו שאין בו מעשה לא לקי משום דניתק ותמה במשל"מ דטעם דאין בו מעשה כולל יותר דאי משום דניתק דאכלו ארי הרי נתבטל ולקי ואמנם אני אמרתי ליישב קו' המשל"מ דנהי דרבינו בפ"א מנערה פסק כמ"ד קיימו ולא קיימו היינו היכי דיש בעיקר הלאו מעשה אבל אי ליכא מעשה אז רק אם ביטלו בידים חייב דאז הוה מעשה ואפשר אפי' בביטלו בידים ג"כ פטור דבשלמא כשיש מעשה בהלאו נמשך המעשה עד אשר נתבטל העשה ולוקה כמש"כ למעלה דבשהי' חייב מהא"ט וא"כ לפי"ז י"ל אף למ"ד לאו שא"ב מעשה לוקין היינו היכא דאין ניתק לעשה אבל אי ניתק לעשה דבשעה שעבר העבירה אין כאן חיוב דניתק לעשה לכן אף אי ביטלו בידים פטור: ד') עוד יש להקשות בשיטת רבינו והראב"ד דהנה תוס' שבועות דף י"ז הקשו הא דבעי אי חייב אשהי' הא כבר מחולל ועומד הוא אם הוא במחוברין כמבואר בנזיר דף מ"ב ותי' כיון דיכול לפרוש חייב דמיקרי מוסיף טומאה והנה רבינו בפ"ה מנזירות פסק בפירש ונגע חייב אכ"א ואחת ובמחוברין א"ח משמע אפי' בידו לפרוש וא"כ יקשה איך פסק בפ"ה בנכנס בשגגה דחייב אשהי' וכן בנזר בקבר דס"ל בפ"ו דחייב אשהי' ויקשה הא מחולל ועומד הוא ואיך יתחייב אשהי' בשלמא אי א"צ שהי' א"ש דלקי אף דכשנכנס בשגגה כבר נטמא ונתחלל אפ"ה אח"כ כשנודע ולא יצא מתחייב דמה שנטמא בשוגג ל"ח נתחלל אבל אי צריך שהי' א"כ בשהה כדי יציאה דהי' בידו לפרוש ול"ה אונס כבר נתחלל במזיד איך נתחייב אח"כ בשהה שיעור כדי השתחו' ויותר יקשה עוד לפמ"ש ע"י מעשה שמתחלה נחשב כאלו עשה עתה אותה מעשה וחייב אשהי' א"כ יקשה דהרי גם אם יטמא עצמו שנית ג"כ אין מתחייב כיון שנטמא כבר במזיד כששהה שיעור יציאה ואין לומר כיון דחשבינן כאלו פירש וחזר וטימא א"כ ל"ה כמחוברין וחייב שפיר ז"א דא"כ בנגע במת ובידו לפרוש אמאי חשוב מחולל במחוברין נאמר דחשוב כפירש וחזר וטימא וביותר יקשה לשיטת הראב"ד דסובר בפ"ה אפי' פירש וחזר וטימא אין מתחייב דמחולל כבר ויקשה דהא בפ"ו כ' בהשגות בפרע חבירו מעזיבה ושהה דלוקה וכן הקשה בש"א סי' י"א אך נראה לישב דדוקא לחייב על כ"א ואחת בהא סובר רבינו במחוברין ולראב"ד אפי' בפירש דמקרי מחולל ועומד משא"כ לחייבו פ"א באותה טומאה עצמה אף דמחולל מתחילת שהי' אפ"ה חייב דל"ש מחולל ועומד דבחיוב זה הוא מתחלל: ה') והנה הראב"ד כ' עוד שם ואנחנו עתה כולנו ט"מ ועוד אין עליהם חיוב טומאה עכ"ל וקשה לי דהא דכ' ג"כ דכולנו ט"מ ע"כ היינו שנטמאו כולנו בשוגג או באונס וא"כ כבר מחולל הוא וקשה הרי בפ"ו פסק ראב"ד דחייב בשהה ויקשה הא מיד שחבירו פרע מעזיבה נטמא בשוגג ונתחלל איך חייב אח"כ בשהה במזיד וע"כ בנטמא בשוגג ל"ח מחולל וא"כ אמאי כהנים אין מוזהרין בזה"ז והנה לפמש"כ י"ל בשהה חייב היינו משום דבאותה טומאה בפעם ראשון נעשה מחולל: ועוד י"ל דשאני הכא כיון דהן בחזקת טמאים וא"א ליטהר אלא דא"כ יש לעיין גם לרבינו דסובר בפירש חייב דמוסיף טומאה דיטמא אחרים טומאת ז' דהרי בלא"ה אנו טמאים וא"א ליטהר ואין לומר דרבינו לית לי' סברת הראב"ד דכולנו ט"מ ז"א דרבינו בפי' המשנה בפ"ג מפרה כ' ג"כ סברא זו דכולנו ט"מ והביא תוספתא כי גם בימי עזרא הי' כן ונראה לי דרק ראב"ד לשיטתו שייך דכהנים פטורים בזה"ז משום דא"א ליטהר דהוא סובר בפ"א מה' אלו דכהנים מותרים לשתות בזה"ז דל"ח למהרה יבנה אבל רבינו סובר שם דאסורים לשתות במכיר בית אב שלו דחיישינן למהרה יבנה א"כ יהא לנו גם אפר ליטהר הוה שפיר מוסיף אטומאה אם יטמא אותה טומאה וודאית עכהא"ג בנוב"י נ"ה וז"ל עכשיו שכולנו ט"מ יש כאן ס"ס ודחה זה דמ"מ אם היום יבנה מקדש יש נפ"מ בטומאה זו אם מחמת שטמאה מת תיכף תקבל הזאה שהרי זה כמה ימים שלא בא באוהל המת תקבל הזאת שלישי וביום החמישי תקבל הזאת שביעי ואם היא טמאה נדה מחמת ראי' זו טמאה מעתה ז' ימים ודו"ק: ב') ויצא בקצרה שיעור ארוכה פטור וכו'. והנה תוס' חולין ובשבועות כ' דלכן יציאה דרך אחוריו יען דאורחי בהכי כתלמיד הנפטר מרבו ול"נ על דרך אחר דרבינו בפ"ז מבה"ב כ' כל שהשלים עבודה ונסתלק מהלך אחורנית מעט מעט כמו שפוסע אחר התפלה לאחוריו א"כ לפי"ז אורחי' בהכי לילך אחורנית מעט מעט לכך בהלך בקצרה שיעור ארוכה פטור כיון דברשות הוא הולך מעט מעט והוא דרך כבוד שמים אבל יצא במרוצה בארוכה חייב כיון דצריך לילך מעט מעט לא הותר לו לצאת בדרך זה בארוכה שאין זה דרך היציאה במקדש: אמנם קשה לי על תוס' הלא גם כניסה דרך אחוריו פטור א"כ אכתי יכול ליכנס דרך אחוריו להר הבית עד עזרה דהרי גם בהר הבית כתיב ביאה וכל זה לפמש"כ בדרך הקודש דבכל ביאה ביאת טמא דרך אחוריו ל"ש ביאה:

א') אחד טמא שנכנס למקדש וכו'. עמשל"מ שהאריך והנה רבינו בפ"ג מה' אבל כתב כהן שנכנס לאוהל המת או לבית הקברות בשגגה ואחר שידע התרו בו אם קפץ ויצא פטור ואם ישב שם כדי השתחוי' כמו שבארנו בענין טומאת מקדש הר"ז לוקה נכנס ויצא וחזר ונכנס ויצא אם התרו בו על כל פעם לוקה על כ"א וכו' וכתב אח"כ עוד בכהא"ג נכנס לאוהל וישב שם עד שמת או שנכנס בשידה ופרע עליו חבירו גג השידה חייב בלא יטמא ובלא יבוא כי שניהם באים כאחד ובכ"מ תמה הא הוה לאו שאין בו מעשה והנה בש"א החדש תמה עליו מדברי עצמו שבפ"י מכלאים שכ' הכ"מ דלכן חייב על כל פעם דיכול הי' לפשוט וללבוש חשוב כמעשה וא"כ ה"ה כאן (והנה בבכ"י סי' שע"א הקשה ג"כ על הב"י שהביא דברי הכלבו שכ' ג"כ בנכנס בשגגה לוקה והשיג עליו הב"י הא לאו שאין בו מעשה הוא ולכן תמה עליו בבכ"י מדברי עצמו שבפ"י מכלאים הנ"ל ואמת השגה זו אינו מכיר כי ב"י כ' עוד אח"כ דין אחר מכלבו בנכנס בשידה ופרע חבירו מעזיבה די"א דלא לקי אפי' בשהי' דאין בו מעשה וא"כ אמאי בנכנס בשגגה לוקה לכן הקשה ב"י שפיר הא אין בו מעשה והיינו כתמיהת הלח"מ על דברת רבינו שכ' דבנכנס בשידה דלא לקי ובנכנס בשגגה פסק דלקי ולפי"ז י"ל דגם כונת הכ"מ הי' להקשות כיון שראה דבה' נזירות פסק בפרע מעזיבה דלא לקי וכמו שיבואר) והנה בפ"ה מנזירות כ' דנכנס בשגגה לוקה משום לא יבוא ומשום לא יטמא אולם בפ"ו כ' בנכנס לביהמ"ק בשידה ופרע חבירו מעזיבה ונטמא אעפ"י ששהה אינו לוקה ויקשה דבה' אבל כ' אם חבירו פרע מעזיבה לוקה וכן בפ"ה פסק בנכנס בשגגה לוקה וכאן ס"ל דפטור וכבר עמד ע"ז בלח"מ ובראב"ד תמה דהא בעיא בגמ' רק אי צריך שהי' אבל בשהה פשיטא דחייב (וכ"מ רצה לפרש דרבינו ס"ל להיפוך דבעיא אי מחייב אשהי' וש"א דחה דלא משמע כן ועוד קשה לי למה בפ"ה מנזירות בנכנס לבית שיש שם גוסס או נכנס בשידה וכן בה' אבל גבי כה"ג לא הזכיר דבעי שהי' כמו באם נכנס בשגגה ונראה לישב דהנה תוס' בנזיר דף מ"ג הקשה הא אין בו מעשה ותי' שסייע לפרוע מעזיבה ובש"א סי' י"ב תמה טובא אדברי תוס' משבועות דף י"ג דמוכח שם מדבריהם דחשוב יש בו מעשה דבהכניסה עשה מעשה ופלפל שם בדבר אם יש לחלק בין הי' מעשה בהיתר כמש"כ במשל"מ והקשה עוד דלתוס' דאיירי בסייע לפרוע המעזיבה א"כ הך דשבועות ונזיר דף י"ז באיבעיא אי צריך שהי' ג"כ בסייע לפרוע המעזיבה וז"א דא"כ ל"ה באונס וכ"כ תוס' שם ועוד א"כ אמאי נקט כלל שחבירו פרע ועוד דאכתי בגוסס מה מעשה יש ונראה לי לבאר דבריהם כי בגמ' דנזיר רצה לאשכוחי שיתחייב ב' בפ"א ברגע אחד וא"כ ע"כ איירי בלא שהי' כלל (וכמש"כ רבינו כאן דהוה כאחת טומאה וביאה דהיינו דל"ה מאוחר אבל מה דקדמה לא איכפת לן דכש"כ דחייב וכמש"כ המשל"מ דחייב משום דהוה כטומאה בחוץ ולפמש"כ הוא באמת נטמא תחילה והא דיקשה אכתי למה לא כ' רבינו דטומאה קדים נ"ל משום דבה' י"א כתב רבינו דמדרבנן לוקין על ביאה במקצת ולענין ביאה במקצת ל"ה טומאה קדים רק בב"א וקמ"ל כל ששב"א ל"ח מאוחרת וחייב בביאה במקצת וכיון דצריך רבינו לאשמעינן כן משום איסור דרבנן בביאה במקצת כ' כן גם לענין חיוב דאורייתא אף דלענין חיוב מה"ת בעינן ביאה בכולו והוה טומאה קדומה) ועתה א"ש דהנה תוס' בשבועות ונזיר שם כ' הא דהוה מעשה היינו כיון דהי' פנאי לצאת ולכנוס והיינו כהך דכלאים כדי פשיטה ולבישה חשוב כמעשה עמשל"מ פ"ג מביאת מקדש דתרתי בעי ורק האיבעיא אי צריך שהי' בשיעור השתחוי' אבל שהי' פשיטא דצריך ולפי"ז הך דנזיר דף מ"ג דכתבנו דאייריא בלא שהי' א"כ שפיר יקשה הא אין בו מעשה ואף דהתחלה הי' במעשה דזה רק אמרינן היכא דיש שיעור כדי יציאה וכניסה וכאן דצריך להיות בפ"א ע"כ בלא שהי' וא"כ שפיר הקשו תוס' הא אין בו מעשה ובזה ניחא לתמיהת ש"א מפ"י דכלאים דשם היינו בשהי' חשבינן תחילת המעשה אבל כאן בלא שהי' ומה שהקשה מגוסס הנה כבר הקשה כן בכ"מ ה' אבל ותי' דאייריא כשנכנס התרו בו שלא יכנס דימות מיד וש"א השיג הכי ידעו שימות מיד לזה י"ל דלא התרו בו שימות מיד רק שאל יכנס וישהה שם ב' או ג' ימים אשר רוב גוססים מתים בג' ימים כמו שהעלה בש"א סי' א' ובב"מ סי' י"ז וברוב גוססים למיתה מלקינן נמי מלקות כגון באשה שהניחה בעלה גוסס שכ' רבינו בפ"ט מתרומות דלא תאכל אם התרו בה ואכלה חייבת וכן ראיתי אח"ז בשמ"ק בשם הרא"ש דאייריא בהתרו בו אל תכנס ול"ה הת"ס כיון דרוב גוססין למיתה: ולפי"ז א"ש גם דברי רבינו דלא כ' בנכנס לבית שיש שם גוסס או בנכנס בשידה לאוהל המת דחייב ב' לא הזכיר שהי' כלל דא"א דאז אינו בב"א והא דיקשה אמאי לוקה הא זהו קו' הכ"מ באמת ותי' כנ"ל דאיירי בסייע ובזה ניחא מה שהקשיתי דבפ"ה מחייב רבינו בפרע מעזיבה ובפ"ו כ' דפטור דכאן איירי בפרע בעצמו ועשה מעשה ולא איירי בשהי' כלל: ונ"ל שהדבר מוכרח דאיירי בלא שהה דהנה בפ"ו כ' רבינו נזיר והוא בביה"ק לוקה על שהייתו והקשה בלח"מ מיני' ובי' הרי לרבינו האי בעי אי יתחייב בשהי' ועוד אמאי לא מוקי הך בעיא דרבא דנזיר והוא בביה"ק דאיירי בהתרו בו לצאת אי מהני שהי' או דילמא לא גמירי שהי' ואפי' שהה אינו לוקה וכן תמה נמי במשל"מ אפי' לפי' הראב"ד דליבעי אי צריך שהי' בהתרו בו לצאת ובשעה שנזר לא התרו בו וגם בש"א הקשה כן ולי יקשה כי ר"א דבעי אי צריך שהי' וש"א השיג דהרי בעי אי צריך שהי' משמע דשהה פשיטא דחייב לכן סובר רבינו דהך בעיא דרבא איפכא אי מתחייב אשהי' אבל בעיא דר"א הוא כפשטי' אי צריך שהי' שכן מפורש בדבריו אי צריך או א"צ ואיירי בנזר בקבר והתרו בו לצאת א"כ בשהי' פשיטא דחייב ורק בעי אי צריך שהי' דאפשר דאפי' לא שהה שיעור השתחוואה ג"כ חייב כיון דשהה כדי יציאה חשיב כאילו עשה מעשה יציאה וכניסה והיינו כאילו המעשה שעשה שנכנס לקבר כאלו אותה מעשה הלבישה עושה שנית אבל בעיא דרבא הוא איפכא דבלא שהי' פשיטא דפטור דאין בו מעשה דל"ש לומר כיון דשהה כדי שיעור יציאה חייב דהוה כאלו עשה מעשה ראשונה עתה שנית דז"א דאף אם עשה מעשה ראשונה עתה לא היה מתחייב כיון שהוא בשידה מכוסה במעזיבה ולומר דשהי' הוה כאלו יצא ונכנס כמו שהוא עתה בשידה מפורעת בלא מעזיבה זה לא שייך כלל כיון דלא עשה הוא מעשה הפרעת המעזיבה ול"ד לבעיא דרב אשי דהוא עשה איסור דנזר בקבר רק לא התרו בו אז לכן כשהתרו בו עתה מעשה הראשונה נחשב כמו שהוא עתה נזיר: וא"כ בהך בעיא דרבא פשיטא דבלא שהי' לא מתחייב דאין בו מעשה ורק בעי אי בשהי' כדי השתחוי' חייב אפי' בלא מעשה וחידש לן רחמנא דחייב אפי' אין בו מעשה כיון דגם גבי מקדש חשיב זה חידוש דלא מתחייב רק בשהה כאן נמי חידוש הוא דחייב בלא מעשה בשהה וא"ש הא דלא מוקי בהתרו בו לצאת דבכהא"ג פשיטא לי' דבשהי' כדי השתחוי' חייב ורק בעי אי צריך כמש"כ באיבעיא דר"א באמת כן והנה בדברי רבא אין מפורש כמו בלשון דר"א צריך או א"צ לכן שפיר מפרש רבינו פי' אחר כמש"כ כ"מ ומעתה א"ש דברי רבינו תחלה כ' דנדר בקבר ושהה חייב והיינו בעיא דר"א דפשיטא בשהה חייב ורק בעיא אי צריך או א"צ משום דאלו עביד השתא הוה מעשה באיסור וחייב בשיעור כדי יציאה וכניסה אפי' בלא שיעור כדי השתחוי' ואח"כ כ' אם נכנס לשם בביה"ק בשידה דבהא א"א לפרש דבעי אי א"צ שהי' דרק סגי בשיעור כדי השתחוואה דז"א דאין בו מעשה ולומר דחשוב כאלו עשה מעשה ראשונה עתה א"א לומר כן דגם עתה אלו עשה כן אין מתחייב וא"ש דבנכנס בשגגה מחייב בשהה עכ"פ דשייך ג"כ לומר אלו יצא עתה ונכנס מתחייב לכך יש להסתפק אי צריך כדי השתחוואה ג"כ אבל בשהה כדי השתחוי' פשיטא וא"כ א"ש קו' ראשונה בפ"ה בנכנס באוהל המת בשידה וכן בה' אבל דלא הזכיר שהי' דע"כ איירי בפרע בעצמו ג"כ ועשה מעשה ול"צ שהי' אבל אי פרע חבירו לא מתחייב בשהי' כמש"כ רבינו בפ"ו: ב') עוד נראה לי דהנה גוף הסברא דאמרינן דחשבינן תחלת המעשה כאלו הוא עושה עתה מצינו דוגמתו בהא דפליגי בפ' כיצד הרגל באשו משום חציו דכ' הריא"ף שם דהוה כאלו עשה בידים והקשה בנמ"י א"כ כשמדליק בע"ש והולך ודולק נאמר כאלו הדליק בשבת ותי' דאזלינן בתר התחלת המעשה דחציו מיד כשיצא מידו כאלו עשה כבר ההיזק דאי אפשר לאהדורי וכן בהדליק בע"ש כל ההדלקה נמשך אחר מה שהודלק בע"ש ובירושלמי פ"ב דשבת במשנה דלא יקוב שפופרת של ביצה שכ' הטעם משום דלא הותחל בכל טפה וטפה וכן איתא לענין רחיים דאסור ליתן מבעוד יום משום שלא הותחל בכל חטה ופי' המפרש דזה לא הי' כאלו התחיל להדליק (או לטחון) בשבת כיון דמבע"י לא הי' התחלה באותה טפה משא"כ כשהשמן בנר ודולק ונמשך כל השמן אחריו הוה כאלו כולו הודלק מבעו"י וכן בכתובות דף ל"א פריך דנאמר הגבהה צורך אכילה ומשני התם אי אפשר להגבהה בלא עקירה הכא אפשר לאכילה בלא הגבהה דאי בעי גחין ואכיל ופירש"י ומההיא שעתא אתחלה לה מלאכה וכ' אח"כ עוד משעת עקירה סופו לקרוע לו שיראין לפי"ז אני אומר דנהי דבגמ' תי' דתליא בא"א לאהדורי מ"מ אין הכונה לשלול כל דאפשר לאהדורי ע"י מעשה דזה חשיב כאלו כבר נעשה רק כונה לשלול לאפוקי היכא דא"א לאהדורי בלא מעשה כמו בהגבהה לצורך אכילה אם יהא בשב וא"ת ולא יאכל ליכא איסור א"כ ה"נ בלבוש כלאים אם יהא בשב וא"ת כמו שהוא עתה א"כ לעולם יהא לבוש כלאים וצריך מעשה יציאה לאהדורי חשיב מעשה אבל בנכנס בשידה אפשר לאהדורי דהרי אם לא יפרע מעזיבה ולא יעשה מעשה לא ימשך ממילא האיסור אין ליחשב מעשה כניסה להתחייב כשפרע לו חבירו ולכך פסק גם בשהי' פטור (אלא דיקשה ממה שכ' רבינו בנדר בקבר ושהה דחייב והרי שם אם לא עשה מעשה קבלת הנזירות לא הי' נמשך ממילא האיסור אך י"ל דעכ"פ שהי' הטומאה נמשך ממילא וכן בנכנס בשגגה אבל בשידה לא נמשך ממילא הטומאה כלל אם לא ע"י מעשה דפרע מעזיבה) ובהא ניחא קו' תוס' בשבועות ממכות דלר"ב לא מחייב אשהי' כדי פשיטה ולפמש"כ א"ש דהנה לפי סברא הנ"ל אם האיסור שנתהוה נמשך ממילא אחר המעשה חשוב כאלו עשה מעשה באיסור וזהו שייך לחייבו פ"א כגון בהי' שוגג והודיעוהו כי לבש כלאים חייב בשהי' כדי לבישה וכן לענין טומאה לחייבו אחת אשהי' אבל לומר דיתחייב שתים בהתרו בכל שיעור שהי' זה ל"א דנאמר כאלו הפשיט ולבש דמעשה פשיטה אין נמשך ממילא ורק פעם ראשון שייך כן דנמשך למעשה חשוב כאלו עשה איסור במעשה אבל לא דנאמר כאלו פשט ולבש דהפשיטה אין נמשך ממילא א"כ א"א לחייב על כ"א ואחד אבל פ"א בין לענין כלאים או לענין טומאה מודה דחייב אשהי' דחשבינן לתחילת המעשה: והנה תוס' בשבועות שם הקשו הא דבעי אי חייב אשהי' הא כבר מחולל ועומד הוא אם הוא במחוברין כמבואר בנזיר דף מ"ב ותי' כיון דיכול לפרוש חייב דמיקרי מוסיף טומאה והנה רבינו בפ"ה מנזירות פסק בפירוש ונגע חייב על כל אחד ואחד ובמחוברין א"ח משמע אפי' בידו לפרוש וא"כ יקשה איך בפ"ה בנכנס בשגגה פסק דחייב אשהי' וכן בנזר בקבר חייב אשהי' ויקשה הא מחולל ועומד הוא בשלמא אי א"צ שהי' א"ש דלקי אף דכשנכנס בשגגה כבר נטמא ונתחלל אפ"ה אח"כ כשנוגע ולא יצא מתחייב דמה שנטמא בשוגג ל"ח נתחלל אבל אי צריך שהי' א"כ בשהה כדי יציאה דהי' בידו לפרוש ול"ה אונס כבר נתחלל במזיד איך יתחייב אח"כ בשהה שיעור כדי השתחו' וכן יקשה לפמש"כ בטעם דל"ה בו מעשה בשהי' משום דחשוב כאלו עשה עתה אותו מעשה שעשה תחילה הי' מתחייב וא"כ יקשה הרי גם אם יטמא שנית ג"כ אין מתחייב כיון שנטמא כבר במזיד כששהה שיעור יציאה ואין לומר כיון דחשבינן כאלו פירש וחזר ונטמא א"כ ל"ה במחוברין שפיר חייב ז"א דא"כ בנגע במת ובידו לפרוש אמאי חשוב במחוברין נאמר דחשוב כפירש וחזר ונטמא ועוד דהא הראב"ד סובר בפ"ה אפי' פירש וחזר וטימא אין מתחייב דמחולל כבר א"כ יקשה דבפ"ו כ' בהשגות בפרע חבירו מעזיבה ושהה לוקה וכן הקשה בש"א סי' י"א אמנם לפמש"כ ניחא דלענין לחייבו פ"א באותה טומאה עצמה אף דמחולל מתחילת שהי' אפ"ה חייב דל"ש מחולל ועומד דהא בחיוב זה הוא דמתחלל (כעין סברת תוס' חולין דף י"ד באותה שחיטה לא נעשה מומר) אבל לחייב על כל אחת בהא ס"ל רבינו דבמחוברין ולראב"ד אפי' בפירש מיקרי מחולל ועומד: ובהא ניחא הא דאיתא בסנהדרין דף ס"ה דר"ל ס"ל דל"ח ידעוני משום דלית בי' מעשה ופירש"י אף דלוקח בפיו העצם בשעה שמדבר עכ"פ העצם מדבר בעצמו ואין בו מעשה וגם רי"ו מודה לזה רק דמוקי כר"ע ויקשה מ"ש כאן בשהי' דחשוב כמעשה משום דהכניסה הוה מעשה א"כ גם בידעוני ההכנסה ליהוי נחשב מעשה ויתחייב אף דבשעה שמדבר אין עושה מעשה והנה רבינו בפ"ו מעכו"ם פסק דחייב חטאת וע"כ דחשוב מעשה משום הכנסה בפיו ובלח"מ שם תמה דאיך פסק דחייב חטאת וע"כ דהיינו כרי"ו אליבא דר"ע הא בה' שגגות פ"א כ' כל עבירה שחייבין על זדונה כרת חייבין עלי' בשוגג חטאת חוץ ממגדף פסח ומילה וא"כ ה"ה ידעוני משום דאין בו מעשה ותי' דבה' שגגות חשיב רבינו ידעוני במעשה משמע דיש ידעוני בלא מעשה שמדבר בלי שימת עצם ובזה א"ח חטאת אבל בשימת עצם חשוב מעשה והנה יש להקשות על לח"מ דהרי בסוגי' מבואר דאפי' מעשה זוטא ליכא בידעוני דהיינו אפי' עקימת שפתיו ליכא ואי מדבר בלי שימת עצם א"כ עכ"פ יש כאן עקימת שפתיו ולכן הי' נ"ל דבה' שגגות אייריא במעשה דהיינו דחשיב זה שמדבר בפיו עקימת שפתיו למעשה לר"ע וכאן אין עושה מעשה כלל בשימת עצם בשעה שמדבר וא"כ היינו כפירש"י וא"כ שוב יקשה מ"ש משהי' דחשוב מעשה משום הכניסה אבל לפמש"כ לעיל ניחא דכל שאין האיסור נמשך ממילא למעשה אינו חשוב כמעשה וכאן ג"כ אם לא יעשה מעשה עקימת שפתיו או מעשה ההקטרה לא נעשה האיסור דאין מדבר מעצמו לכן לא הוי כמעשה: ונראה לי ראי' לדברינו ממש"כ רבינו בפי"ב ממעה"ק בהניח שאור ונתחמץ המנחה לוקה וחשוב כמעשה ומ"ש בנכנס בשידה דלא לקי לפי הנ"ל א"ש אם לא נעשה מעשה לאהדורי ימשך ממילא החימוץ חשוב כמעשה ודמיא לנכנס בשגגה דחייב אשהי' משום דטומאה נמשך ממילא ודו"ק: ג') אך אי קשיא לי הא קשיא לי דרבינו בפ"ה מה' מלכים כתב דאין לוקין על לאו דלא תשוב מצרימה משום דאין בו מעשה דבכניסה ליכא איסור רק השהי' להשתקע שם אסור וזה אינו מעשה ויקשה מ"ש מכאן דאם נכנס בשגגה או שנדר בקבר לחייבו אשהי' משום דטומאה נמשך ממילא וכן כאן השהי' במצרים נמשך ממילא ול"ד לפרע מעזיבה דשם אין נמשך ממילא הטומאה ואין לומר רק בנמשך הוא דכ' רבינו דלא לקי דאם אין נמשך שהי' ממילא ורק נמלך אח"כ ז"א דא"כ איך כ' דלא לוקה על לאו זה הרי משכחת בנכנס להשתקע: ולכאורה י"ל דהנה רבינו בפ"א מחגיגה כ' מי שבא לעזרה ביום ראשון ולא הביא עולת ראיה עובר על ל"ת דלא יראה פני ריקם ואינו לוקה על לאו זה דאין בו מעשה והקשה בש"א סי' ל"ב הרי עושה מעשה בכניסה ותי' כיון דעיקר המעשה אין האיסור רק האיסור שלא קיים מה שציותה תורה המצוה שתלוי במעשה זה לא לקי והנה לפי"ז א"ש גם בנכנס למצרים אין זה האיסור רק שלא קיים המצוה שתלוי במעשה דהיינו שלא להשתקע לכן נחשב כאלו אין בו מעשה אלא דיקשה הרי בנזר בקבר ג"כ אין הכניסה איסור רק זה שנזר ולא יצא אפ"ה מחייב והנה לפי תי' ב' כל שנמשך ממילא וא"צ מעשה לאהדורי חשוב כמעשה יקשה ג"כ מהך דר"פ אבל לפי תי' ראשון שכתבנו דלא מתחייב רק אם נוכל לומר אילו עביד השתא היה דבר זה באיסור לכן נחשב כאלו עשה מעשה באיסור לפי"ז י"ל בהאי דלא תשוב מצרימה ל"ש לומר שנשתקע שם חשיב מעשה משום הכניסה דהא ל"ש לומר אם עביד השתא הי' איסור בכניסה במעשה דז"א דכניסה לעולם אין איסור וכן בראיית פנים אין הכניסה איסור רק זה שהוא ריקם וא"א להיות המעשה גם עתה באיסור דבגוף מעשה כניסה אין איסור: והנה תוס' יבמות דף צ"א העלו דבסדין בציצית חשוב שב וא"ת כי אין מתחייב רק אחר עיטוף והקשה מכלאים דחשוב בשיעור פשיטה מעשה ותי' דבכלאים נתחייב בלבישה דעיקר איסור בלבישה משא"כ בציצית לא נתחייב רק עד אחר שנתעטף והבין בש"א סי' ל"ב דהכוונה דבציצית המעשה בהיתר חשבינן כמעשה ולדעתי אין כן כוונת התוס' רק כוונתם כמש"כ בכלאים הלבישה באיסור א"כ חשבינן בשהי' כדי פשיטה ולבישה כאילו לבשה שנית והוה מעשה באיסור משא"כ בציצית אי אפשר לחשב המעשה דעיטוף בשעת חיוב ציצית דל"ש דנחשב כעשה שנית דאף אם יתעטף שנית יהא כן דתמיד אין בעיטוף חיוב ציצית ובזה א"ש גם הך דידעוני דל"ח מעשה לשיטת רש"י משום דא"א שיהא המעשה דכניסת עצם עצמו האיסור רק דקשיא לזה מפי"ב ממעה"ק בהנחת שאור ג"כ המעשה הוא תמיד רק בהיתר דא"א שיהא גוף המעשה איסור מעולם: ונ"ל ראי' לדברי הש"א דהרי בברכות דף כ' מסיק דהא דמטמא לממ"צ משום דשב וא"ת שאני ואמאי הא הרי מטמא עצמו בידים בערב פסח ועל כרחך דהמעשה לא נאסר מעולם והאיסור הוא רק ביטול המ"ע וזה הוה שב וא"ת אך יקשה לזה דהא בנדרים דף ו' מבואר בטימא עצמו עובר בב"ת דנזירות טהרה ופי' הרא"ש שם אחר ג' רגלים והקשה הט"א א"כ איך ילקה הא אין בו מעשה דשהי' אין בו מעשה וראיתי באוהל דוד שתי' לפמש"כ תוס' בשבועות דחשיב מעשה בשהי' כיון שתחילה הי' במעשה א"כ גם בב"ת הא תחילה הי' ע"י מעשה בידים ולדעתי דאכתי קשה דהא בטו"א שם הקשה איך יתחייב בב"ת הא טהור ג"כ לא מתחייב רק אם נכנס לעזרה וטמא ליתא בביאה דפטור מראי' כמבואר בחגיגה א"כ לא משכחת ב"ת דא"ל נתחייב על שלא טיהר עצמו דז"א דאטו עדיף אי לא עלה לרגל דא"ע בב"ת ולמה יגרע בטמא ועוד דיקשה איך משכחת דילקה על ב"ת הא גם בטהור לא מחייב רק בבא לעזרה ואם בא ולא הביא הנדרים עובר ויקשה הא אין בו מעשה וכמש"כ רבינו לענין ר"פ וכן בטמא אף בנכנס באיסור בעזרה ולא הביא הנדרים ליכא מלקות בב"ת כיון דאין בו מעשה דאף דעשה מעשה כניסה אין זה בלאו דב"ת דב"ת הוא רק מניעת המצוה שנמנע מלהביא דבב"ת גם עשה יש רק י"ל דבאמת ה"ט דרבינו מפרש הך דנדרים בלא מלקות כמש"כ בפ"א דנזירות וכן בפי"ד ממעה"ק דאין לוקין על לאו זה וע"כ מטעם האמור אולם עדיין יש לעיין דרבינו בפ"ג מעבדים כ' דלאו דלא תשלחנו ריקם הוא ניתק לעשה דזה ממש כמו לאו דר"פ דחשיב לאו שאין בו מעשה: ונראה ליישב דהנה במשל"מ הקשה אמאי לא חשבו בגמ' דף ט"ו לאו דהענקה דמשכחת ביטלו אי נשרפו נכסיו אין חייב בתשלומין ותי' דאפי' אי אין חייב בתשלומין ג"כ לא לקי כשביטלו משום דאין בו מעשה וזה תימא רבתי דיקשה א"כ אמאי נקט רבינו טעם זה דניתק לעשה דלפעמים משכחת שילקה לטעם זה דניתק דהיינו כשנתבטל והי' לו לומר טעם זה דלאו שאין בו מעשה כולל יותר וכהא"ג הקשה המשל"מ בעצמו בפי"ח מפהמ"ק דכ' רבינו שם אנותר דלא לקי משום דניתק לעשה והקשה הכ"מ הא הוה לאו שאין בו מעשה לא לקי משום דניתק ותמה במשל"מ דטעם דאין בו מעשה כולל יותר דאי משום דניתק דאכלו ארי הרי נתבטל ולקי ואמנם אני אמרתי ליישב קו' המשל"מ דנהי דרבינו בפ"א מנערה פסק כמ"ד קיימו ולא קיימו היינו היכי דיש בעיקר הלאו מעשה אבל אי ליכא מעשה אז רק אם ביטלו בידים חייב דאז הוה מעשה ואפשר אפי' בביטלו בידים ג"כ פטור דבשלמא כשיש מעשה בהלאו נמשך המעשה עד אשר נתבטל העשה ולוקה כמש"כ למעלה דבשהי' חייב מהא"ט וא"כ לפי"ז י"ל אף למ"ד לאו שא"ב מעשה לוקין היינו היכא דאין ניתק לעשה אבל אי ניתק לעשה דבשעה שעבר העבירה אין כאן חיוב דניתק לעשה לכן אף אי ביטלו בידים פטור: ד') עוד יש להקשות בשיטת רבינו והראב"ד דהנה תוס' שבועות דף י"ז הקשו הא דבעי אי חייב אשהי' הא כבר מחולל ועומד הוא אם הוא במחוברין כמבואר בנזיר דף מ"ב ותי' כיון דיכול לפרוש חייב דמיקרי מוסיף טומאה והנה רבינו בפ"ה מנזירות פסק בפירש ונגע חייב אכ"א ואחת ובמחוברין א"ח משמע אפי' בידו לפרוש וא"כ יקשה איך פסק בפ"ה בנכנס בשגגה דחייב אשהי' וכן בנזר בקבר דס"ל בפ"ו דחייב אשהי' ויקשה הא מחולל ועומד הוא ואיך יתחייב אשהי' בשלמא אי א"צ שהי' א"ש דלקי אף דכשנכנס בשגגה כבר נטמא ונתחלל אפ"ה אח"כ כשנודע ולא יצא מתחייב דמה שנטמא בשוגג ל"ח נתחלל אבל אי צריך שהי' א"כ בשהה כדי יציאה דהי' בידו לפרוש ול"ה אונס כבר נתחלל במזיד איך נתחייב אח"כ בשהה שיעור כדי השתחו' ויותר יקשה עוד לפמ"ש ע"י מעשה שמתחלה נחשב כאלו עשה עתה אותה מעשה וחייב אשהי' א"כ יקשה דהרי גם אם יטמא עצמו שנית ג"כ אין מתחייב כיון שנטמא כבר במזיד כששהה שיעור יציאה ואין לומר כיון דחשבינן כאלו פירש וחזר וטימא א"כ ל"ה כמחוברין וחייב שפיר ז"א דא"כ בנגע במת ובידו לפרוש אמאי חשוב מחולל במחוברין נאמר דחשוב כפירש וחזר וטימא וביותר יקשה לשיטת הראב"ד דסובר בפ"ה אפי' פירש וחזר וטימא אין מתחייב דמחולל כבר ויקשה דהא בפ"ו כ' בהשגות בפרע חבירו מעזיבה ושהה דלוקה וכן הקשה בש"א סי' י"א אך נראה לישב דדוקא לחייב על כ"א ואחת בהא סובר רבינו במחוברין ולראב"ד אפי' בפירש דמקרי מחולל ועומד משא"כ לחייבו פ"א באותה טומאה עצמה אף דמחולל מתחילת שהי' אפ"ה חייב דל"ש מחולל ועומד דבחיוב זה הוא מתחלל: ה') והנה הראב"ד כ' עוד שם ואנחנו עתה כולנו ט"מ ועוד אין עליהם חיוב טומאה עכ"ל וקשה לי דהא דכ' ג"כ דכולנו ט"מ ע"כ היינו שנטמאו כולנו בשוגג או באונס וא"כ כבר מחולל הוא וקשה הרי בפ"ו פסק ראב"ד דחייב בשהה ויקשה הא מיד שחבירו פרע מעזיבה נטמא בשוגג ונתחלל איך חייב אח"כ בשהה במזיד וע"כ בנטמא בשוגג ל"ח מחולל וא"כ אמאי כהנים אין מוזהרין בזה"ז והנה לפמש"כ י"ל בשהה חייב היינו משום דבאותה טומאה בפעם ראשון נעשה מחולל: ועוד י"ל דשאני הכא כיון דהן בחזקת טמאים וא"א ליטהר אלא דא"כ יש לעיין גם לרבינו דסובר בפירש חייב דמוסיף טומאה דיטמא אחרים טומאת ז' דהרי בלא"ה אנו טמאים וא"א ליטהר ואין לומר דרבינו לית לי' סברת הראב"ד דכולנו ט"מ ז"א דרבינו בפי' המשנה בפ"ג מפרה כ' ג"כ סברא זו דכולנו ט"מ והביא תוספתא כי גם בימי עזרא הי' כן ונראה לי דרק ראב"ד לשיטתו שייך דכהנים פטורים בזה"ז משום דא"א ליטהר דהוא סובר בפ"א מה' אלו דכהנים מותרים לשתות בזה"ז דל"ח למהרה יבנה אבל רבינו סובר שם דאסורים לשתות במכיר בית אב שלו דחיישינן למהרה יבנה א"כ יהא לנו גם אפר ליטהר הוה שפיר מוסיף אטומאה אם יטמא אותה טומאה וודאית עכהא"ג בנוב"י נ"ה וז"ל עכשיו שכולנו ט"מ יש כאן ס"ס ודחה זה דמ"מ אם היום יבנה מקדש יש נפ"מ בטומאה זו אם מחמת שטמאה מת תיכף תקבל הזאה שהרי זה כמה ימים שלא בא באוהל המת תקבל הזאת שלישי וביום החמישי תקבל הזאת שביעי ואם היא טמאה נדה מחמת ראי' זו טמאה מעתה ז' ימים ודו"ק: ב') ויצא בקצרה שיעור ארוכה פטור וכו'. והנה תוס' חולין ובשבועות כ' דלכן יציאה דרך אחוריו יען דאורחי בהכי כתלמיד הנפטר מרבו ול"נ על דרך אחר דרבינו בפ"ז מבה"ב כ' כל שהשלים עבודה ונסתלק מהלך אחורנית מעט מעט כמו שפוסע אחר התפלה לאחוריו א"כ לפי"ז אורחי' בהכי לילך אחורנית מעט מעט לכך בהלך בקצרה שיעור ארוכה פטור כיון דברשות הוא הולך מעט מעט והוא דרך כבוד שמים אבל יצא במרוצה בארוכה חייב כיון דצריך לילך מעט מעט לא הותר לו לצאת בדרך זה בארוכה שאין זה דרך היציאה במקדש: אמנם קשה לי על תוס' הלא גם כניסה דרך אחוריו פטור א"כ אכתי יכול ליכנס דרך אחוריו להר הבית עד עזרה דהרי גם בהר הבית כתיב ביאה וכל זה לפמש"כ בדרך הקודש דבכל ביאה ביאת טמא דרך אחוריו ל"ש ביאה:

א') אחד טמא שנכנס למקדש וכו'. עמשל"מ שהאריך והנה רבינו בפ"ג מה' אבל כתב כהן שנכנס לאוהל המת או לבית הקברות בשגגה ואחר שידע התרו בו אם קפץ ויצא פטור ואם ישב שם כדי השתחוי' כמו שבארנו בענין טומאת מקדש הר"ז לוקה נכנס ויצא וחזר ונכנס ויצא אם התרו בו על כל פעם לוקה על כ"א וכו' וכתב אח"כ עוד בכהא"ג נכנס לאוהל וישב שם עד שמת או שנכנס בשידה ופרע עליו חבירו גג השידה חייב בלא יטמא ובלא יבוא כי שניהם באים כאחד ובכ"מ תמה הא הוה לאו שאין בו מעשה והנה בש"א החדש תמה עליו מדברי עצמו שבפ"י מכלאים שכ' הכ"מ דלכן חייב על כל פעם דיכול הי' לפשוט וללבוש חשוב כמעשה וא"כ ה"ה כאן (והנה בבכ"י סי' שע"א הקשה ג"כ על הב"י שהביא דברי הכלבו שכ' ג"כ בנכנס בשגגה לוקה והשיג עליו הב"י הא לאו שאין בו מעשה הוא ולכן תמה עליו בבכ"י מדברי עצמו שבפ"י מכלאים הנ"ל ואמת השגה זו אינו מכיר כי ב"י כ' עוד אח"כ דין אחר מכלבו בנכנס בשידה ופרע חבירו מעזיבה די"א דלא לקי אפי' בשהי' דאין בו מעשה וא"כ אמאי בנכנס בשגגה לוקה לכן הקשה ב"י שפיר הא אין בו מעשה והיינו כתמיהת הלח"מ על דברת רבינו שכ' דבנכנס בשידה דלא לקי ובנכנס בשגגה פסק דלקי ולפי"ז י"ל דגם כונת הכ"מ הי' להקשות כיון שראה דבה' נזירות פסק בפרע מעזיבה דלא לקי וכמו שיבואר) והנה בפ"ה מנזירות כ' דנכנס בשגגה לוקה משום לא יבוא ומשום לא יטמא אולם בפ"ו כ' בנכנס לביהמ"ק בשידה ופרע חבירו מעזיבה ונטמא אעפ"י ששהה אינו לוקה ויקשה דבה' אבל כ' אם חבירו פרע מעזיבה לוקה וכן בפ"ה פסק בנכנס בשגגה לוקה וכאן ס"ל דפטור וכבר עמד ע"ז בלח"מ ובראב"ד תמה דהא בעיא בגמ' רק אי צריך שהי' אבל בשהה פשיטא דחייב (וכ"מ רצה לפרש דרבינו ס"ל להיפוך דבעיא אי מחייב אשהי' וש"א דחה דלא משמע כן ועוד קשה לי למה בפ"ה מנזירות בנכנס לבית שיש שם גוסס או נכנס בשידה וכן בה' אבל גבי כה"ג לא הזכיר דבעי שהי' כמו באם נכנס בשגגה ונראה לישב דהנה תוס' בנזיר דף מ"ג הקשה הא אין בו מעשה ותי' שסייע לפרוע מעזיבה ובש"א סי' י"ב תמה טובא אדברי תוס' משבועות דף י"ג דמוכח שם מדבריהם דחשוב יש בו מעשה דבהכניסה עשה מעשה ופלפל שם בדבר אם יש לחלק בין הי' מעשה בהיתר כמש"כ במשל"מ והקשה עוד דלתוס' דאיירי בסייע לפרוע המעזיבה א"כ הך דשבועות ונזיר דף י"ז באיבעיא אי צריך שהי' ג"כ בסייע לפרוע המעזיבה וז"א דא"כ ל"ה באונס וכ"כ תוס' שם ועוד א"כ אמאי נקט כלל שחבירו פרע ועוד דאכתי בגוסס מה מעשה יש ונראה לי לבאר דבריהם כי בגמ' דנזיר רצה לאשכוחי שיתחייב ב' בפ"א ברגע אחד וא"כ ע"כ איירי בלא שהי' כלל (וכמש"כ רבינו כאן דהוה כאחת טומאה וביאה דהיינו דל"ה מאוחר אבל מה דקדמה לא איכפת לן דכש"כ דחייב וכמש"כ המשל"מ דחייב משום דהוה כטומאה בחוץ ולפמש"כ הוא באמת נטמא תחילה והא דיקשה אכתי למה לא כ' רבינו דטומאה קדים נ"ל משום דבה' י"א כתב רבינו דמדרבנן לוקין על ביאה במקצת ולענין ביאה במקצת ל"ה טומאה קדים רק בב"א וקמ"ל כל ששב"א ל"ח מאוחרת וחייב בביאה במקצת וכיון דצריך רבינו לאשמעינן כן משום איסור דרבנן בביאה במקצת כ' כן גם לענין חיוב דאורייתא אף דלענין חיוב מה"ת בעינן ביאה בכולו והוה טומאה קדומה) ועתה א"ש דהנה תוס' בשבועות ונזיר שם כ' הא דהוה מעשה היינו כיון דהי' פנאי לצאת ולכנוס והיינו כהך דכלאים כדי פשיטה ולבישה חשוב כמעשה עמשל"מ פ"ג מביאת מקדש דתרתי בעי ורק האיבעיא אי צריך שהי' בשיעור השתחוי' אבל שהי' פשיטא דצריך ולפי"ז הך דנזיר דף מ"ג דכתבנו דאייריא בלא שהי' א"כ שפיר יקשה הא אין בו מעשה ואף דהתחלה הי' במעשה דזה רק אמרינן היכא דיש שיעור כדי יציאה וכניסה וכאן דצריך להיות בפ"א ע"כ בלא שהי' וא"כ שפיר הקשו תוס' הא אין בו מעשה ובזה ניחא לתמיהת ש"א מפ"י דכלאים דשם היינו בשהי' חשבינן תחילת המעשה אבל כאן בלא שהי' ומה שהקשה מגוסס הנה כבר הקשה כן בכ"מ ה' אבל ותי' דאייריא כשנכנס התרו בו שלא יכנס דימות מיד וש"א השיג הכי ידעו שימות מיד לזה י"ל דלא התרו בו שימות מיד רק שאל יכנס וישהה שם ב' או ג' ימים אשר רוב גוססים מתים בג' ימים כמו שהעלה בש"א סי' א' ובב"מ סי' י"ז וברוב גוססים למיתה מלקינן נמי מלקות כגון באשה שהניחה בעלה גוסס שכ' רבינו בפ"ט מתרומות דלא תאכל אם התרו בה ואכלה חייבת וכן ראיתי אח"ז בשמ"ק בשם הרא"ש דאייריא בהתרו בו אל תכנס ול"ה הת"ס כיון דרוב גוססין למיתה: ולפי"ז א"ש גם דברי רבינו דלא כ' בנכנס לבית שיש שם גוסס או בנכנס בשידה לאוהל המת דחייב ב' לא הזכיר שהי' כלל דא"א דאז אינו בב"א והא דיקשה אמאי לוקה הא זהו קו' הכ"מ באמת ותי' כנ"ל דאיירי בסייע ובזה ניחא מה שהקשיתי דבפ"ה מחייב רבינו בפרע מעזיבה ובפ"ו כ' דפטור דכאן איירי בפרע בעצמו ועשה מעשה ולא איירי בשהי' כלל: ונ"ל שהדבר מוכרח דאיירי בלא שהה דהנה בפ"ו כ' רבינו נזיר והוא בביה"ק לוקה על שהייתו והקשה בלח"מ מיני' ובי' הרי לרבינו האי בעי אי יתחייב בשהי' ועוד אמאי לא מוקי הך בעיא דרבא דנזיר והוא בביה"ק דאיירי בהתרו בו לצאת אי מהני שהי' או דילמא לא גמירי שהי' ואפי' שהה אינו לוקה וכן תמה נמי במשל"מ אפי' לפי' הראב"ד דליבעי אי צריך שהי' בהתרו בו לצאת ובשעה שנזר לא התרו בו וגם בש"א הקשה כן ולי יקשה כי ר"א דבעי אי צריך שהי' וש"א השיג דהרי בעי אי צריך שהי' משמע דשהה פשיטא דחייב לכן סובר רבינו דהך בעיא דרבא איפכא אי מתחייב אשהי' אבל בעיא דר"א הוא כפשטי' אי צריך שהי' שכן מפורש בדבריו אי צריך או א"צ ואיירי בנזר בקבר והתרו בו לצאת א"כ בשהי' פשיטא דחייב ורק בעי אי צריך שהי' דאפשר דאפי' לא שהה שיעור השתחוואה ג"כ חייב כיון דשהה כדי יציאה חשיב כאילו עשה מעשה יציאה וכניסה והיינו כאילו המעשה שעשה שנכנס לקבר כאלו אותה מעשה הלבישה עושה שנית אבל בעיא דרבא הוא איפכא דבלא שהי' פשיטא דפטור דאין בו מעשה דל"ש לומר כיון דשהה כדי שיעור יציאה חייב דהוה כאלו עשה מעשה ראשונה עתה שנית דז"א דאף אם עשה מעשה ראשונה עתה לא היה מתחייב כיון שהוא בשידה מכוסה במעזיבה ולומר דשהי' הוה כאלו יצא ונכנס כמו שהוא עתה בשידה מפורעת בלא מעזיבה זה לא שייך כלל כיון דלא עשה הוא מעשה הפרעת המעזיבה ול"ד לבעיא דרב אשי דהוא עשה איסור דנזר בקבר רק לא התרו בו אז לכן כשהתרו בו עתה מעשה הראשונה נחשב כמו שהוא עתה נזיר: וא"כ בהך בעיא דרבא פשיטא דבלא שהי' לא מתחייב דאין בו מעשה ורק בעי אי בשהי' כדי השתחוי' חייב אפי' בלא מעשה וחידש לן רחמנא דחייב אפי' אין בו מעשה כיון דגם גבי מקדש חשיב זה חידוש דלא מתחייב רק בשהה כאן נמי חידוש הוא דחייב בלא מעשה בשהה וא"ש הא דלא מוקי בהתרו בו לצאת דבכהא"ג פשיטא לי' דבשהי' כדי השתחוי' חייב ורק בעי אי צריך כמש"כ באיבעיא דר"א באמת כן והנה בדברי רבא אין מפורש כמו בלשון דר"א צריך או א"צ לכן שפיר מפרש רבינו פי' אחר כמש"כ כ"מ ומעתה א"ש דברי רבינו תחלה כ' דנדר בקבר ושהה חייב והיינו בעיא דר"א דפשיטא בשהה חייב ורק בעיא אי צריך או א"צ משום דאלו עביד השתא הוה מעשה באיסור וחייב בשיעור כדי יציאה וכניסה אפי' בלא שיעור כדי השתחוי' ואח"כ כ' אם נכנס לשם בביה"ק בשידה דבהא א"א לפרש דבעי אי א"צ שהי' דרק סגי בשיעור כדי השתחוואה דז"א דאין בו מעשה ולומר דחשוב כאלו עשה מעשה ראשונה עתה א"א לומר כן דגם עתה אלו עשה כן אין מתחייב וא"ש דבנכנס בשגגה מחייב בשהה עכ"פ דשייך ג"כ לומר אלו יצא עתה ונכנס מתחייב לכך יש להסתפק אי צריך כדי השתחוואה ג"כ אבל בשהה כדי השתחוי' פשיטא וא"כ א"ש קו' ראשונה בפ"ה בנכנס באוהל המת בשידה וכן בה' אבל דלא הזכיר שהי' דע"כ איירי בפרע בעצמו ג"כ ועשה מעשה ול"צ שהי' אבל אי פרע חבירו לא מתחייב בשהי' כמש"כ רבינו בפ"ו: ב') עוד נראה לי דהנה גוף הסברא דאמרינן דחשבינן תחלת המעשה כאלו הוא עושה עתה מצינו דוגמתו בהא דפליגי בפ' כיצד הרגל באשו משום חציו דכ' הריא"ף שם דהוה כאלו עשה בידים והקשה בנמ"י א"כ כשמדליק בע"ש והולך ודולק נאמר כאלו הדליק בשבת ותי' דאזלינן בתר התחלת המעשה דחציו מיד כשיצא מידו כאלו עשה כבר ההיזק דאי אפשר לאהדורי וכן בהדליק בע"ש כל ההדלקה נמשך אחר מה שהודלק בע"ש ובירושלמי פ"ב דשבת במשנה דלא יקוב שפופרת של ביצה שכ' הטעם משום דלא הותחל בכל טפה וטפה וכן איתא לענין רחיים דאסור ליתן מבעוד יום משום שלא הותחל בכל חטה ופי' המפרש דזה לא הי' כאלו התחיל להדליק (או לטחון) בשבת כיון דמבע"י לא הי' התחלה באותה טפה משא"כ כשהשמן בנר ודולק ונמשך כל השמן אחריו הוה כאלו כולו הודלק מבעו"י וכן בכתובות דף ל"א פריך דנאמר הגבהה צורך אכילה ומשני התם אי אפשר להגבהה בלא עקירה הכא אפשר לאכילה בלא הגבהה דאי בעי גחין ואכיל ופירש"י ומההיא שעתא אתחלה לה מלאכה וכ' אח"כ עוד משעת עקירה סופו לקרוע לו שיראין לפי"ז אני אומר דנהי דבגמ' תי' דתליא בא"א לאהדורי מ"מ אין הכונה לשלול כל דאפשר לאהדורי ע"י מעשה דזה חשיב כאלו כבר נעשה רק כונה לשלול לאפוקי היכא דא"א לאהדורי בלא מעשה כמו בהגבהה לצורך אכילה אם יהא בשב וא"ת ולא יאכל ליכא איסור א"כ ה"נ בלבוש כלאים אם יהא בשב וא"ת כמו שהוא עתה א"כ לעולם יהא לבוש כלאים וצריך מעשה יציאה לאהדורי חשיב מעשה אבל בנכנס בשידה אפשר לאהדורי דהרי אם לא יפרע מעזיבה ולא יעשה מעשה לא ימשך ממילא האיסור אין ליחשב מעשה כניסה להתחייב כשפרע לו חבירו ולכך פסק גם בשהי' פטור (אלא דיקשה ממה שכ' רבינו בנדר בקבר ושהה דחייב והרי שם אם לא עשה מעשה קבלת הנזירות לא הי' נמשך ממילא האיסור אך י"ל דעכ"פ שהי' הטומאה נמשך ממילא וכן בנכנס בשגגה אבל בשידה לא נמשך ממילא הטומאה כלל אם לא ע"י מעשה דפרע מעזיבה) ובהא ניחא קו' תוס' בשבועות ממכות דלר"ב לא מחייב אשהי' כדי פשיטה ולפמש"כ א"ש דהנה לפי סברא הנ"ל אם האיסור שנתהוה נמשך ממילא אחר המעשה חשוב כאלו עשה מעשה באיסור וזהו שייך לחייבו פ"א כגון בהי' שוגג והודיעוהו כי לבש כלאים חייב בשהי' כדי לבישה וכן לענין טומאה לחייבו אחת אשהי' אבל לומר דיתחייב שתים בהתרו בכל שיעור שהי' זה ל"א דנאמר כאלו הפשיט ולבש דמעשה פשיטה אין נמשך ממילא ורק פעם ראשון שייך כן דנמשך למעשה חשוב כאלו עשה איסור במעשה אבל לא דנאמר כאלו פשט ולבש דהפשיטה אין נמשך ממילא א"כ א"א לחייב על כ"א ואחד אבל פ"א בין לענין כלאים או לענין טומאה מודה דחייב אשהי' דחשבינן לתחילת המעשה: והנה תוס' בשבועות שם הקשו הא דבעי אי חייב אשהי' הא כבר מחולל ועומד הוא אם הוא במחוברין כמבואר בנזיר דף מ"ב ותי' כיון דיכול לפרוש חייב דמיקרי מוסיף טומאה והנה רבינו בפ"ה מנזירות פסק בפירוש ונגע חייב על כל אחד ואחד ובמחוברין א"ח משמע אפי' בידו לפרוש וא"כ יקשה איך בפ"ה בנכנס בשגגה פסק דחייב אשהי' וכן בנזר בקבר חייב אשהי' ויקשה הא מחולל ועומד הוא בשלמא אי א"צ שהי' א"ש דלקי אף דכשנכנס בשגגה כבר נטמא ונתחלל אפ"ה אח"כ כשנוגע ולא יצא מתחייב דמה שנטמא בשוגג ל"ח נתחלל אבל אי צריך שהי' א"כ בשהה כדי יציאה דהי' בידו לפרוש ול"ה אונס כבר נתחלל במזיד איך יתחייב אח"כ בשהה שיעור כדי השתחו' וכן יקשה לפמש"כ בטעם דל"ה בו מעשה בשהי' משום דחשוב כאלו עשה עתה אותו מעשה שעשה תחילה הי' מתחייב וא"כ יקשה הרי גם אם יטמא שנית ג"כ אין מתחייב כיון שנטמא כבר במזיד כששהה שיעור יציאה ואין לומר כיון דחשבינן כאלו פירש וחזר ונטמא א"כ ל"ה במחוברין שפיר חייב ז"א דא"כ בנגע במת ובידו לפרוש אמאי חשוב במחוברין נאמר דחשוב כפירש וחזר ונטמא ועוד דהא הראב"ד סובר בפ"ה אפי' פירש וחזר וטימא אין מתחייב דמחולל כבר א"כ יקשה דבפ"ו כ' בהשגות בפרע חבירו מעזיבה ושהה לוקה וכן הקשה בש"א סי' י"א אמנם לפמש"כ ניחא דלענין לחייבו פ"א באותה טומאה עצמה אף דמחולל מתחילת שהי' אפ"ה חייב דל"ש מחולל ועומד דהא בחיוב זה הוא דמתחלל (כעין סברת תוס' חולין דף י"ד באותה שחיטה לא נעשה מומר) אבל לחייב על כל אחת בהא ס"ל רבינו דבמחוברין ולראב"ד אפי' בפירש מיקרי מחולל ועומד: ובהא ניחא הא דאיתא בסנהדרין דף ס"ה דר"ל ס"ל דל"ח ידעוני משום דלית בי' מעשה ופירש"י אף דלוקח בפיו העצם בשעה שמדבר עכ"פ העצם מדבר בעצמו ואין בו מעשה וגם רי"ו מודה לזה רק דמוקי כר"ע ויקשה מ"ש כאן בשהי' דחשוב כמעשה משום דהכניסה הוה מעשה א"כ גם בידעוני ההכנסה ליהוי נחשב מעשה ויתחייב אף דבשעה שמדבר אין עושה מעשה והנה רבינו בפ"ו מעכו"ם פסק דחייב חטאת וע"כ דחשוב מעשה משום הכנסה בפיו ובלח"מ שם תמה דאיך פסק דחייב חטאת וע"כ דהיינו כרי"ו אליבא דר"ע הא בה' שגגות פ"א כ' כל עבירה שחייבין על זדונה כרת חייבין עלי' בשוגג חטאת חוץ ממגדף פסח ומילה וא"כ ה"ה ידעוני משום דאין בו מעשה ותי' דבה' שגגות חשיב רבינו ידעוני במעשה משמע דיש ידעוני בלא מעשה שמדבר בלי שימת עצם ובזה א"ח חטאת אבל בשימת עצם חשוב מעשה והנה יש להקשות על לח"מ דהרי בסוגי' מבואר דאפי' מעשה זוטא ליכא בידעוני דהיינו אפי' עקימת שפתיו ליכא ואי מדבר בלי שימת עצם א"כ עכ"פ יש כאן עקימת שפתיו ולכן הי' נ"ל דבה' שגגות אייריא במעשה דהיינו דחשיב זה שמדבר בפיו עקימת שפתיו למעשה לר"ע וכאן אין עושה מעשה כלל בשימת עצם בשעה שמדבר וא"כ היינו כפירש"י וא"כ שוב יקשה מ"ש משהי' דחשוב מעשה משום הכניסה אבל לפמש"כ לעיל ניחא דכל שאין האיסור נמשך ממילא למעשה אינו חשוב כמעשה וכאן ג"כ אם לא יעשה מעשה עקימת שפתיו או מעשה ההקטרה לא נעשה האיסור דאין מדבר מעצמו לכן לא הוי כמעשה: ונראה לי ראי' לדברינו ממש"כ רבינו בפי"ב ממעה"ק בהניח שאור ונתחמץ המנחה לוקה וחשוב כמעשה ומ"ש בנכנס בשידה דלא לקי לפי הנ"ל א"ש אם לא נעשה מעשה לאהדורי ימשך ממילא החימוץ חשוב כמעשה ודמיא לנכנס בשגגה דחייב אשהי' משום דטומאה נמשך ממילא ודו"ק: ג') אך אי קשיא לי הא קשיא לי דרבינו בפ"ה מה' מלכים כתב דאין לוקין על לאו דלא תשוב מצרימה משום דאין בו מעשה דבכניסה ליכא איסור רק השהי' להשתקע שם אסור וזה אינו מעשה ויקשה מ"ש מכאן דאם נכנס בשגגה או שנדר בקבר לחייבו אשהי' משום דטומאה נמשך ממילא וכן כאן השהי' במצרים נמשך ממילא ול"ד לפרע מעזיבה דשם אין נמשך ממילא הטומאה ואין לומר רק בנמשך הוא דכ' רבינו דלא לקי דאם אין נמשך שהי' ממילא ורק נמלך אח"כ ז"א דא"כ איך כ' דלא לוקה על לאו זה הרי משכחת בנכנס להשתקע: ולכאורה י"ל דהנה רבינו בפ"א מחגיגה כ' מי שבא לעזרה ביום ראשון ולא הביא עולת ראיה עובר על ל"ת דלא יראה פני ריקם ואינו לוקה על לאו זה דאין בו מעשה והקשה בש"א סי' ל"ב הרי עושה מעשה בכניסה ותי' כיון דעיקר המעשה אין האיסור רק האיסור שלא קיים מה שציותה תורה המצוה שתלוי במעשה זה לא לקי והנה לפי"ז א"ש גם בנכנס למצרים אין זה האיסור רק שלא קיים המצוה שתלוי במעשה דהיינו שלא להשתקע לכן נחשב כאלו אין בו מעשה אלא דיקשה הרי בנזר בקבר ג"כ אין הכניסה איסור רק זה שנזר ולא יצא אפ"ה מחייב והנה לפי תי' ב' כל שנמשך ממילא וא"צ מעשה לאהדורי חשוב כמעשה יקשה ג"כ מהך דר"פ אבל לפי תי' ראשון שכתבנו דלא מתחייב רק אם נוכל לומר אילו עביד השתא היה דבר זה באיסור לכן נחשב כאלו עשה מעשה באיסור לפי"ז י"ל בהאי דלא תשוב מצרימה ל"ש לומר שנשתקע שם חשיב מעשה משום הכניסה דהא ל"ש לומר אם עביד השתא הי' איסור בכניסה במעשה דז"א דכניסה לעולם אין איסור וכן בראיית פנים אין הכניסה איסור רק זה שהוא ריקם וא"א להיות המעשה גם עתה באיסור דבגוף מעשה כניסה אין איסור: והנה תוס' יבמות דף צ"א העלו דבסדין בציצית חשוב שב וא"ת כי אין מתחייב רק אחר עיטוף והקשה מכלאים דחשוב בשיעור פשיטה מעשה ותי' דבכלאים נתחייב בלבישה דעיקר איסור בלבישה משא"כ בציצית לא נתחייב רק עד אחר שנתעטף והבין בש"א סי' ל"ב דהכוונה דבציצית המעשה בהיתר חשבינן כמעשה ולדעתי אין כן כוונת התוס' רק כוונתם כמש"כ בכלאים הלבישה באיסור א"כ חשבינן בשהי' כדי פשיטה ולבישה כאילו לבשה שנית והוה מעשה באיסור משא"כ בציצית אי אפשר לחשב המעשה דעיטוף בשעת חיוב ציצית דל"ש דנחשב כעשה שנית דאף אם יתעטף שנית יהא כן דתמיד אין בעיטוף חיוב ציצית ובזה א"ש גם הך דידעוני דל"ח מעשה לשיטת רש"י משום דא"א שיהא המעשה דכניסת עצם עצמו האיסור רק דקשיא לזה מפי"ב ממעה"ק בהנחת שאור ג"כ המעשה הוא תמיד רק בהיתר דא"א שיהא גוף המעשה איסור מעולם: ונ"ל ראי' לדברי הש"א דהרי בברכות דף כ' מסיק דהא דמטמא לממ"צ משום דשב וא"ת שאני ואמאי הא הרי מטמא עצמו בידים בערב פסח ועל כרחך דהמעשה לא נאסר מעולם והאיסור הוא רק ביטול המ"ע וזה הוה שב וא"ת אך יקשה לזה דהא בנדרים דף ו' מבואר בטימא עצמו עובר בב"ת דנזירות טהרה ופי' הרא"ש שם אחר ג' רגלים והקשה הט"א א"כ איך ילקה הא אין בו מעשה דשהי' אין בו מעשה וראיתי באוהל דוד שתי' לפמש"כ תוס' בשבועות דחשיב מעשה בשהי' כיון שתחילה הי' במעשה א"כ גם בב"ת הא תחילה הי' ע"י מעשה בידים ולדעתי דאכתי קשה דהא בטו"א שם הקשה איך יתחייב בב"ת הא טהור ג"כ לא מתחייב רק אם נכנס לעזרה וטמא ליתא בביאה דפטור מראי' כמבואר בחגיגה א"כ לא משכחת ב"ת דא"ל נתחייב על שלא טיהר עצמו דז"א דאטו עדיף אי לא עלה לרגל דא"ע בב"ת ולמה יגרע בטמא ועוד דיקשה איך משכחת דילקה על ב"ת הא גם בטהור לא מחייב רק בבא לעזרה ואם בא ולא הביא הנדרים עובר ויקשה הא אין בו מעשה וכמש"כ רבינו לענין ר"פ וכן בטמא אף בנכנס באיסור בעזרה ולא הביא הנדרים ליכא מלקות בב"ת כיון דאין בו מעשה דאף דעשה מעשה כניסה אין זה בלאו דב"ת דב"ת הוא רק מניעת המצוה שנמנע מלהביא דבב"ת גם עשה יש רק י"ל דבאמת ה"ט דרבינו מפרש הך דנדרים בלא מלקות כמש"כ בפ"א דנזירות וכן בפי"ד ממעה"ק דאין לוקין על לאו זה וע"כ מטעם האמור אולם עדיין יש לעיין דרבינו בפ"ג מעבדים כ' דלאו דלא תשלחנו ריקם הוא ניתק לעשה דזה ממש כמו לאו דר"פ דחשיב לאו שאין בו מעשה: ונראה ליישב דהנה במשל"מ הקשה אמאי לא חשבו בגמ' דף ט"ו לאו דהענקה דמשכחת ביטלו אי נשרפו נכסיו אין חייב בתשלומין ותי' דאפי' אי אין חייב בתשלומין ג"כ לא לקי כשביטלו משום דאין בו מעשה וזה תימא רבתי דיקשה א"כ אמאי נקט רבינו טעם זה דניתק לעשה דלפעמים משכחת שילקה לטעם זה דניתק דהיינו כשנתבטל והי' לו לומר טעם זה דלאו שאין בו מעשה כולל יותר וכהא"ג הקשה המשל"מ בעצמו בפי"ח מפהמ"ק דכ' רבינו שם אנותר דלא לקי משום דניתק לעשה והקשה הכ"מ הא הוה לאו שאין בו מעשה לא לקי משום דניתק ותמה במשל"מ דטעם דאין בו מעשה כולל יותר דאי משום דניתק דאכלו ארי הרי נתבטל ולקי ואמנם אני אמרתי ליישב קו' המשל"מ דנהי דרבינו בפ"א מנערה פסק כמ"ד קיימו ולא קיימו היינו היכי דיש בעיקר הלאו מעשה אבל אי ליכא מעשה אז רק אם ביטלו בידים חייב דאז הוה מעשה ואפשר אפי' בביטלו בידים ג"כ פטור דבשלמא כשיש מעשה בהלאו נמשך המעשה עד אשר נתבטל העשה ולוקה כמש"כ למעלה דבשהי' חייב מהא"ט וא"כ לפי"ז י"ל אף למ"ד לאו שא"ב מעשה לוקין היינו היכא דאין ניתק לעשה אבל אי ניתק לעשה דבשעה שעבר העבירה אין כאן חיוב דניתק לעשה לכן אף אי ביטלו בידים פטור: ד') עוד יש להקשות בשיטת רבינו והראב"ד דהנה תוס' שבועות דף י"ז הקשו הא דבעי אי חייב אשהי' הא כבר מחולל ועומד הוא אם הוא במחוברין כמבואר בנזיר דף מ"ב ותי' כיון דיכול לפרוש חייב דמיקרי מוסיף טומאה והנה רבינו בפ"ה מנזירות פסק בפירש ונגע חייב אכ"א ואחת ובמחוברין א"ח משמע אפי' בידו לפרוש וא"כ יקשה איך פסק בפ"ה בנכנס בשגגה דחייב אשהי' וכן בנזר בקבר דס"ל בפ"ו דחייב אשהי' ויקשה הא מחולל ועומד הוא ואיך יתחייב אשהי' בשלמא אי א"צ שהי' א"ש דלקי אף דכשנכנס בשגגה כבר נטמא ונתחלל אפ"ה אח"כ כשנודע ולא יצא מתחייב דמה שנטמא בשוגג ל"ח נתחלל אבל אי צריך שהי' א"כ בשהה כדי יציאה דהי' בידו לפרוש ול"ה אונס כבר נתחלל במזיד איך נתחייב אח"כ בשהה שיעור כדי השתחו' ויותר יקשה עוד לפמ"ש ע"י מעשה שמתחלה נחשב כאלו עשה עתה אותה מעשה וחייב אשהי' א"כ יקשה דהרי גם אם יטמא עצמו שנית ג"כ אין מתחייב כיון שנטמא כבר במזיד כששהה שיעור יציאה ואין לומר כיון דחשבינן כאלו פירש וחזר וטימא א"כ ל"ה כמחוברין וחייב שפיר ז"א דא"כ בנגע במת ובידו לפרוש אמאי חשוב מחולל במחוברין נאמר דחשוב כפירש וחזר וטימא וביותר יקשה לשיטת הראב"ד דסובר בפ"ה אפי' פירש וחזר וטימא אין מתחייב דמחולל כבר ויקשה דהא בפ"ו כ' בהשגות בפרע חבירו מעזיבה ושהה דלוקה וכן הקשה בש"א סי' י"א אך נראה לישב דדוקא לחייב על כ"א ואחת בהא סובר רבינו במחוברין ולראב"ד אפי' בפירש דמקרי מחולל ועומד משא"כ לחייבו פ"א באותה טומאה עצמה אף דמחולל מתחילת שהי' אפ"ה חייב דל"ש מחולל ועומד דבחיוב זה הוא מתחלל: ה') והנה הראב"ד כ' עוד שם ואנחנו עתה כולנו ט"מ ועוד אין עליהם חיוב טומאה עכ"ל וקשה לי דהא דכ' ג"כ דכולנו ט"מ ע"כ היינו שנטמאו כולנו בשוגג או באונס וא"כ כבר מחולל הוא וקשה הרי בפ"ו פסק ראב"ד דחייב בשהה ויקשה הא מיד שחבירו פרע מעזיבה נטמא בשוגג ונתחלל איך חייב אח"כ בשהה במזיד וע"כ בנטמא בשוגג ל"ח מחולל וא"כ אמאי כהנים אין מוזהרין בזה"ז והנה לפמש"כ י"ל בשהה חייב היינו משום דבאותה טומאה בפעם ראשון נעשה מחולל: ועוד י"ל דשאני הכא כיון דהן בחזקת טמאים וא"א ליטהר אלא דא"כ יש לעיין גם לרבינו דסובר בפירש חייב דמוסיף טומאה דיטמא אחרים טומאת ז' דהרי בלא"ה אנו טמאים וא"א ליטהר ואין לומר דרבינו לית לי' סברת הראב"ד דכולנו ט"מ ז"א דרבינו בפי' המשנה בפ"ג מפרה כ' ג"כ סברא זו דכולנו ט"מ והביא תוספתא כי גם בימי עזרא הי' כן ונראה לי דרק ראב"ד לשיטתו שייך דכהנים פטורים בזה"ז משום דא"א ליטהר דהוא סובר בפ"א מה' אלו דכהנים מותרים לשתות בזה"ז דל"ח למהרה יבנה אבל רבינו סובר שם דאסורים לשתות במכיר בית אב שלו דחיישינן למהרה יבנה א"כ יהא לנו גם אפר ליטהר הוה שפיר מוסיף אטומאה אם יטמא אותה טומאה וודאית עכהא"ג בנוב"י נ"ה וז"ל עכשיו שכולנו ט"מ יש כאן ס"ס ודחה זה דמ"מ אם היום יבנה מקדש יש נפ"מ בטומאה זו אם מחמת שטמאה מת תיכף תקבל הזאה שהרי זה כמה ימים שלא בא באוהל המת תקבל הזאת שלישי וביום החמישי תקבל הזאת שביעי ואם היא טמאה נדה מחמת ראי' זו טמאה מעתה ז' ימים ודו"ק: ב') ויצא בקצרה שיעור ארוכה פטור וכו'. והנה תוס' חולין ובשבועות כ' דלכן יציאה דרך אחוריו יען דאורחי בהכי כתלמיד הנפטר מרבו ול"נ על דרך אחר דרבינו בפ"ז מבה"ב כ' כל שהשלים עבודה ונסתלק מהלך אחורנית מעט מעט כמו שפוסע אחר התפלה לאחוריו א"כ לפי"ז אורחי' בהכי לילך אחורנית מעט מעט לכך בהלך בקצרה שיעור ארוכה פטור כיון דברשות הוא הולך מעט מעט והוא דרך כבוד שמים אבל יצא במרוצה בארוכה חייב כיון דצריך לילך מעט מעט לא הותר לו לצאת בדרך זה בארוכה שאין זה דרך היציאה במקדש: אמנם קשה לי על תוס' הלא גם כניסה דרך אחוריו פטור א"כ אכתי יכול ליכנס דרך אחוריו להר הבית עד עזרה דהרי גם בהר הבית כתיב ביאה וכל זה לפמש"כ בדרך הקודש דבכל ביאה ביאת טמא דרך אחוריו ל"ש ביאה:

א') אחד טמא שנכנס למקדש וכו'. עמשל"מ שהאריך והנה רבינו בפ"ג מה' אבל כתב כהן שנכנס לאוהל המת או לבית הקברות בשגגה ואחר שידע התרו בו אם קפץ ויצא פטור ואם ישב שם כדי השתחוי' כמו שבארנו בענין טומאת מקדש הר"ז לוקה נכנס ויצא וחזר ונכנס ויצא אם התרו בו על כל פעם לוקה על כ"א וכו' וכתב אח"כ עוד בכהא"ג נכנס לאוהל וישב שם עד שמת או שנכנס בשידה ופרע עליו חבירו גג השידה חייב בלא יטמא ובלא יבוא כי שניהם באים כאחד ובכ"מ תמה הא הוה לאו שאין בו מעשה והנה בש"א החדש תמה עליו מדברי עצמו שבפ"י מכלאים שכ' הכ"מ דלכן חייב על כל פעם דיכול הי' לפשוט וללבוש חשוב כמעשה וא"כ ה"ה כאן (והנה בבכ"י סי' שע"א הקשה ג"כ על הב"י שהביא דברי הכלבו שכ' ג"כ בנכנס בשגגה לוקה והשיג עליו הב"י הא לאו שאין בו מעשה הוא ולכן תמה עליו בבכ"י מדברי עצמו שבפ"י מכלאים הנ"ל ואמת השגה זו אינו מכיר כי ב"י כ' עוד אח"כ דין אחר מכלבו בנכנס בשידה ופרע חבירו מעזיבה די"א דלא לקי אפי' בשהי' דאין בו מעשה וא"כ אמאי בנכנס בשגגה לוקה לכן הקשה ב"י שפיר הא אין בו מעשה והיינו כתמיהת הלח"מ על דברת רבינו שכ' דבנכנס בשידה דלא לקי ובנכנס בשגגה פסק דלקי ולפי"ז י"ל דגם כונת הכ"מ הי' להקשות כיון שראה דבה' נזירות פסק בפרע מעזיבה דלא לקי וכמו שיבואר) והנה בפ"ה מנזירות כ' דנכנס בשגגה לוקה משום לא יבוא ומשום לא יטמא אולם בפ"ו כ' בנכנס לביהמ"ק בשידה ופרע חבירו מעזיבה ונטמא אעפ"י ששהה אינו לוקה ויקשה דבה' אבל כ' אם חבירו פרע מעזיבה לוקה וכן בפ"ה פסק בנכנס בשגגה לוקה וכאן ס"ל דפטור וכבר עמד ע"ז בלח"מ ובראב"ד תמה דהא בעיא בגמ' רק אי צריך שהי' אבל בשהה פשיטא דחייב (וכ"מ רצה לפרש דרבינו ס"ל להיפוך דבעיא אי מחייב אשהי' וש"א דחה דלא משמע כן ועוד קשה לי למה בפ"ה מנזירות בנכנס לבית שיש שם גוסס או נכנס בשידה וכן בה' אבל גבי כה"ג לא הזכיר דבעי שהי' כמו באם נכנס בשגגה ונראה לישב דהנה תוס' בנזיר דף מ"ג הקשה הא אין בו מעשה ותי' שסייע לפרוע מעזיבה ובש"א סי' י"ב תמה טובא אדברי תוס' משבועות דף י"ג דמוכח שם מדבריהם דחשוב יש בו מעשה דבהכניסה עשה מעשה ופלפל שם בדבר אם יש לחלק בין הי' מעשה בהיתר כמש"כ במשל"מ והקשה עוד דלתוס' דאיירי בסייע לפרוע המעזיבה א"כ הך דשבועות ונזיר דף י"ז באיבעיא אי צריך שהי' ג"כ בסייע לפרוע המעזיבה וז"א דא"כ ל"ה באונס וכ"כ תוס' שם ועוד א"כ אמאי נקט כלל שחבירו פרע ועוד דאכתי בגוסס מה מעשה יש ונראה לי לבאר דבריהם כי בגמ' דנזיר רצה לאשכוחי שיתחייב ב' בפ"א ברגע אחד וא"כ ע"כ איירי בלא שהי' כלל (וכמש"כ רבינו כאן דהוה כאחת טומאה וביאה דהיינו דל"ה מאוחר אבל מה דקדמה לא איכפת לן דכש"כ דחייב וכמש"כ המשל"מ דחייב משום דהוה כטומאה בחוץ ולפמש"כ הוא באמת נטמא תחילה והא דיקשה אכתי למה לא כ' רבינו דטומאה קדים נ"ל משום דבה' י"א כתב רבינו דמדרבנן לוקין על ביאה במקצת ולענין ביאה במקצת ל"ה טומאה קדים רק בב"א וקמ"ל כל ששב"א ל"ח מאוחרת וחייב בביאה במקצת וכיון דצריך רבינו לאשמעינן כן משום איסור דרבנן בביאה במקצת כ' כן גם לענין חיוב דאורייתא אף דלענין חיוב מה"ת בעינן ביאה בכולו והוה טומאה קדומה) ועתה א"ש דהנה תוס' בשבועות ונזיר שם כ' הא דהוה מעשה היינו כיון דהי' פנאי לצאת ולכנוס והיינו כהך דכלאים כדי פשיטה ולבישה חשוב כמעשה עמשל"מ פ"ג מביאת מקדש דתרתי בעי ורק האיבעיא אי צריך שהי' בשיעור השתחוי' אבל שהי' פשיטא דצריך ולפי"ז הך דנזיר דף מ"ג דכתבנו דאייריא בלא שהי' א"כ שפיר יקשה הא אין בו מעשה ואף דהתחלה הי' במעשה דזה רק אמרינן היכא דיש שיעור כדי יציאה וכניסה וכאן דצריך להיות בפ"א ע"כ בלא שהי' וא"כ שפיר הקשו תוס' הא אין בו מעשה ובזה ניחא לתמיהת ש"א מפ"י דכלאים דשם היינו בשהי' חשבינן תחילת המעשה אבל כאן בלא שהי' ומה שהקשה מגוסס הנה כבר הקשה כן בכ"מ ה' אבל ותי' דאייריא כשנכנס התרו בו שלא יכנס דימות מיד וש"א השיג הכי ידעו שימות מיד לזה י"ל דלא התרו בו שימות מיד רק שאל יכנס וישהה שם ב' או ג' ימים אשר רוב גוססים מתים בג' ימים כמו שהעלה בש"א סי' א' ובב"מ סי' י"ז וברוב גוססים למיתה מלקינן נמי מלקות כגון באשה שהניחה בעלה גוסס שכ' רבינו בפ"ט מתרומות דלא תאכל אם התרו בה ואכלה חייבת וכן ראיתי אח"ז בשמ"ק בשם הרא"ש דאייריא בהתרו בו אל תכנס ול"ה הת"ס כיון דרוב גוססין למיתה: ולפי"ז א"ש גם דברי רבינו דלא כ' בנכנס לבית שיש שם גוסס או בנכנס בשידה לאוהל המת דחייב ב' לא הזכיר שהי' כלל דא"א דאז אינו בב"א והא דיקשה אמאי לוקה הא זהו קו' הכ"מ באמת ותי' כנ"ל דאיירי בסייע ובזה ניחא מה שהקשיתי דבפ"ה מחייב רבינו בפרע מעזיבה ובפ"ו כ' דפטור דכאן איירי בפרע בעצמו ועשה מעשה ולא איירי בשהי' כלל: ונ"ל שהדבר מוכרח דאיירי בלא שהה דהנה בפ"ו כ' רבינו נזיר והוא בביה"ק לוקה על שהייתו והקשה בלח"מ מיני' ובי' הרי לרבינו האי בעי אי יתחייב בשהי' ועוד אמאי לא מוקי הך בעיא דרבא דנזיר והוא בביה"ק דאיירי בהתרו בו לצאת אי מהני שהי' או דילמא לא גמירי שהי' ואפי' שהה אינו לוקה וכן תמה נמי במשל"מ אפי' לפי' הראב"ד דליבעי אי צריך שהי' בהתרו בו לצאת ובשעה שנזר לא התרו בו וגם בש"א הקשה כן ולי יקשה כי ר"א דבעי אי צריך שהי' וש"א השיג דהרי בעי אי צריך שהי' משמע דשהה פשיטא דחייב לכן סובר רבינו דהך בעיא דרבא איפכא אי מתחייב אשהי' אבל בעיא דר"א הוא כפשטי' אי צריך שהי' שכן מפורש בדבריו אי צריך או א"צ ואיירי בנזר בקבר והתרו בו לצאת א"כ בשהי' פשיטא דחייב ורק בעי אי צריך שהי' דאפשר דאפי' לא שהה שיעור השתחוואה ג"כ חייב כיון דשהה כדי יציאה חשיב כאילו עשה מעשה יציאה וכניסה והיינו כאילו המעשה שעשה שנכנס לקבר כאלו אותה מעשה הלבישה עושה שנית אבל בעיא דרבא הוא איפכא דבלא שהי' פשיטא דפטור דאין בו מעשה דל"ש לומר כיון דשהה כדי שיעור יציאה חייב דהוה כאלו עשה מעשה ראשונה עתה שנית דז"א דאף אם עשה מעשה ראשונה עתה לא היה מתחייב כיון שהוא בשידה מכוסה במעזיבה ולומר דשהי' הוה כאלו יצא ונכנס כמו שהוא עתה בשידה מפורעת בלא מעזיבה זה לא שייך כלל כיון דלא עשה הוא מעשה הפרעת המעזיבה ול"ד לבעיא דרב אשי דהוא עשה איסור דנזר בקבר רק לא התרו בו אז לכן כשהתרו בו עתה מעשה הראשונה נחשב כמו שהוא עתה נזיר: וא"כ בהך בעיא דרבא פשיטא דבלא שהי' לא מתחייב דאין בו מעשה ורק בעי אי בשהי' כדי השתחוי' חייב אפי' בלא מעשה וחידש לן רחמנא דחייב אפי' אין בו מעשה כיון דגם גבי מקדש חשיב זה חידוש דלא מתחייב רק בשהה כאן נמי חידוש הוא דחייב בלא מעשה בשהה וא"ש הא דלא מוקי בהתרו בו לצאת דבכהא"ג פשיטא לי' דבשהי' כדי השתחוי' חייב ורק בעי אי צריך כמש"כ באיבעיא דר"א באמת כן והנה בדברי רבא אין מפורש כמו בלשון דר"א צריך או א"צ לכן שפיר מפרש רבינו פי' אחר כמש"כ כ"מ ומעתה א"ש דברי רבינו תחלה כ' דנדר בקבר ושהה חייב והיינו בעיא דר"א דפשיטא בשהה חייב ורק בעיא אי צריך או א"צ משום דאלו עביד השתא הוה מעשה באיסור וחייב בשיעור כדי יציאה וכניסה אפי' בלא שיעור כדי השתחוי' ואח"כ כ' אם נכנס לשם בביה"ק בשידה דבהא א"א לפרש דבעי אי א"צ שהי' דרק סגי בשיעור כדי השתחוואה דז"א דאין בו מעשה ולומר דחשוב כאלו עשה מעשה ראשונה עתה א"א לומר כן דגם עתה אלו עשה כן אין מתחייב וא"ש דבנכנס בשגגה מחייב בשהה עכ"פ דשייך ג"כ לומר אלו יצא עתה ונכנס מתחייב לכך יש להסתפק אי צריך כדי השתחוואה ג"כ אבל בשהה כדי השתחוי' פשיטא וא"כ א"ש קו' ראשונה בפ"ה בנכנס באוהל המת בשידה וכן בה' אבל דלא הזכיר שהי' דע"כ איירי בפרע בעצמו ג"כ ועשה מעשה ול"צ שהי' אבל אי פרע חבירו לא מתחייב בשהי' כמש"כ רבינו בפ"ו: ב') עוד נראה לי דהנה גוף הסברא דאמרינן דחשבינן תחלת המעשה כאלו הוא עושה עתה מצינו דוגמתו בהא דפליגי בפ' כיצד הרגל באשו משום חציו דכ' הריא"ף שם דהוה כאלו עשה בידים והקשה בנמ"י א"כ כשמדליק בע"ש והולך ודולק נאמר כאלו הדליק בשבת ותי' דאזלינן בתר התחלת המעשה דחציו מיד כשיצא מידו כאלו עשה כבר ההיזק דאי אפשר לאהדורי וכן בהדליק בע"ש כל ההדלקה נמשך אחר מה שהודלק בע"ש ובירושלמי פ"ב דשבת במשנה דלא יקוב שפופרת של ביצה שכ' הטעם משום דלא הותחל בכל טפה וטפה וכן איתא לענין רחיים דאסור ליתן מבעוד יום משום שלא הותחל בכל חטה ופי' המפרש דזה לא הי' כאלו התחיל להדליק (או לטחון) בשבת כיון דמבע"י לא הי' התחלה באותה טפה משא"כ כשהשמן בנר ודולק ונמשך כל השמן אחריו הוה כאלו כולו הודלק מבעו"י וכן בכתובות דף ל"א פריך דנאמר הגבהה צורך אכילה ומשני התם אי אפשר להגבהה בלא עקירה הכא אפשר לאכילה בלא הגבהה דאי בעי גחין ואכיל ופירש"י ומההיא שעתא אתחלה לה מלאכה וכ' אח"כ עוד משעת עקירה סופו לקרוע לו שיראין לפי"ז אני אומר דנהי דבגמ' תי' דתליא בא"א לאהדורי מ"מ אין הכונה לשלול כל דאפשר לאהדורי ע"י מעשה דזה חשיב כאלו כבר נעשה רק כונה לשלול לאפוקי היכא דא"א לאהדורי בלא מעשה כמו בהגבהה לצורך אכילה אם יהא בשב וא"ת ולא יאכל ליכא איסור א"כ ה"נ בלבוש כלאים אם יהא בשב וא"ת כמו שהוא עתה א"כ לעולם יהא לבוש כלאים וצריך מעשה יציאה לאהדורי חשיב מעשה אבל בנכנס בשידה אפשר לאהדורי דהרי אם לא יפרע מעזיבה ולא יעשה מעשה לא ימשך ממילא האיסור אין ליחשב מעשה כניסה להתחייב כשפרע לו חבירו ולכך פסק גם בשהי' פטור (אלא דיקשה ממה שכ' רבינו בנדר בקבר ושהה דחייב והרי שם אם לא עשה מעשה קבלת הנזירות לא הי' נמשך ממילא האיסור אך י"ל דעכ"פ שהי' הטומאה נמשך ממילא וכן בנכנס בשגגה אבל בשידה לא נמשך ממילא הטומאה כלל אם לא ע"י מעשה דפרע מעזיבה) ובהא ניחא קו' תוס' בשבועות ממכות דלר"ב לא מחייב אשהי' כדי פשיטה ולפמש"כ א"ש דהנה לפי סברא הנ"ל אם האיסור שנתהוה נמשך ממילא אחר המעשה חשוב כאלו עשה מעשה באיסור וזהו שייך לחייבו פ"א כגון בהי' שוגג והודיעוהו כי לבש כלאים חייב בשהי' כדי לבישה וכן לענין טומאה לחייבו אחת אשהי' אבל לומר דיתחייב שתים בהתרו בכל שיעור שהי' זה ל"א דנאמר כאלו הפשיט ולבש דמעשה פשיטה אין נמשך ממילא ורק פעם ראשון שייך כן דנמשך למעשה חשוב כאלו עשה איסור במעשה אבל לא דנאמר כאלו פשט ולבש דהפשיטה אין נמשך ממילא א"כ א"א לחייב על כ"א ואחד אבל פ"א בין לענין כלאים או לענין טומאה מודה דחייב אשהי' דחשבינן לתחילת המעשה: והנה תוס' בשבועות שם הקשו הא דבעי אי חייב אשהי' הא כבר מחולל ועומד הוא אם הוא במחוברין כמבואר בנזיר דף מ"ב ותי' כיון דיכול לפרוש חייב דמיקרי מוסיף טומאה והנה רבינו בפ"ה מנזירות פסק בפירוש ונגע חייב על כל אחד ואחד ובמחוברין א"ח משמע אפי' בידו לפרוש וא"כ יקשה איך בפ"ה בנכנס בשגגה פסק דחייב אשהי' וכן בנזר בקבר חייב אשהי' ויקשה הא מחולל ועומד הוא בשלמא אי א"צ שהי' א"ש דלקי אף דכשנכנס בשגגה כבר נטמא ונתחלל אפ"ה אח"כ כשנוגע ולא יצא מתחייב דמה שנטמא בשוגג ל"ח נתחלל אבל אי צריך שהי' א"כ בשהה כדי יציאה דהי' בידו לפרוש ול"ה אונס כבר נתחלל במזיד איך יתחייב אח"כ בשהה שיעור כדי השתחו' וכן יקשה לפמש"כ בטעם דל"ה בו מעשה בשהי' משום דחשוב כאלו עשה עתה אותו מעשה שעשה תחילה הי' מתחייב וא"כ יקשה הרי גם אם יטמא שנית ג"כ אין מתחייב כיון שנטמא כבר במזיד כששהה שיעור יציאה ואין לומר כיון דחשבינן כאלו פירש וחזר ונטמא א"כ ל"ה במחוברין שפיר חייב ז"א דא"כ בנגע במת ובידו לפרוש אמאי חשוב במחוברין נאמר דחשוב כפירש וחזר ונטמא ועוד דהא הראב"ד סובר בפ"ה אפי' פירש וחזר וטימא אין מתחייב דמחולל כבר א"כ יקשה דבפ"ו כ' בהשגות בפרע חבירו מעזיבה ושהה לוקה וכן הקשה בש"א סי' י"א אמנם לפמש"כ ניחא דלענין לחייבו פ"א באותה טומאה עצמה אף דמחולל מתחילת שהי' אפ"ה חייב דל"ש מחולל ועומד דהא בחיוב זה הוא דמתחלל (כעין סברת תוס' חולין דף י"ד באותה שחיטה לא נעשה מומר) אבל לחייב על כל אחת בהא ס"ל רבינו דבמחוברין ולראב"ד אפי' בפירש מיקרי מחולל ועומד: ובהא ניחא הא דאיתא בסנהדרין דף ס"ה דר"ל ס"ל דל"ח ידעוני משום דלית בי' מעשה ופירש"י אף דלוקח בפיו העצם בשעה שמדבר עכ"פ העצם מדבר בעצמו ואין בו מעשה וגם רי"ו מודה לזה רק דמוקי כר"ע ויקשה מ"ש כאן בשהי' דחשוב כמעשה משום דהכניסה הוה מעשה א"כ גם בידעוני ההכנסה ליהוי נחשב מעשה ויתחייב אף דבשעה שמדבר אין עושה מעשה והנה רבינו בפ"ו מעכו"ם פסק דחייב חטאת וע"כ דחשוב מעשה משום הכנסה בפיו ובלח"מ שם תמה דאיך פסק דחייב חטאת וע"כ דהיינו כרי"ו אליבא דר"ע הא בה' שגגות פ"א כ' כל עבירה שחייבין על זדונה כרת חייבין עלי' בשוגג חטאת חוץ ממגדף פסח ומילה וא"כ ה"ה ידעוני משום דאין בו מעשה ותי' דבה' שגגות חשיב רבינו ידעוני במעשה משמע דיש ידעוני בלא מעשה שמדבר בלי שימת עצם ובזה א"ח חטאת אבל בשימת עצם חשוב מעשה והנה יש להקשות על לח"מ דהרי בסוגי' מבואר דאפי' מעשה זוטא ליכא בידעוני דהיינו אפי' עקימת שפתיו ליכא ואי מדבר בלי שימת עצם א"כ עכ"פ יש כאן עקימת שפתיו ולכן הי' נ"ל דבה' שגגות אייריא במעשה דהיינו דחשיב זה שמדבר בפיו עקימת שפתיו למעשה לר"ע וכאן אין עושה מעשה כלל בשימת עצם בשעה שמדבר וא"כ היינו כפירש"י וא"כ שוב יקשה מ"ש משהי' דחשוב מעשה משום הכניסה אבל לפמש"כ לעיל ניחא דכל שאין האיסור נמשך ממילא למעשה אינו חשוב כמעשה וכאן ג"כ אם לא יעשה מעשה עקימת שפתיו או מעשה ההקטרה לא נעשה האיסור דאין מדבר מעצמו לכן לא הוי כמעשה: ונראה לי ראי' לדברינו ממש"כ רבינו בפי"ב ממעה"ק בהניח שאור ונתחמץ המנחה לוקה וחשוב כמעשה ומ"ש בנכנס בשידה דלא לקי לפי הנ"ל א"ש אם לא נעשה מעשה לאהדורי ימשך ממילא החימוץ חשוב כמעשה ודמיא לנכנס בשגגה דחייב אשהי' משום דטומאה נמשך ממילא ודו"ק: ג') אך אי קשיא לי הא קשיא לי דרבינו בפ"ה מה' מלכים כתב דאין לוקין על לאו דלא תשוב מצרימה משום דאין בו מעשה דבכניסה ליכא איסור רק השהי' להשתקע שם אסור וזה אינו מעשה ויקשה מ"ש מכאן דאם נכנס בשגגה או שנדר בקבר לחייבו אשהי' משום דטומאה נמשך ממילא וכן כאן השהי' במצרים נמשך ממילא ול"ד לפרע מעזיבה דשם אין נמשך ממילא הטומאה ואין לומר רק בנמשך הוא דכ' רבינו דלא לקי דאם אין נמשך שהי' ממילא ורק נמלך אח"כ ז"א דא"כ איך כ' דלא לוקה על לאו זה הרי משכחת בנכנס להשתקע: ולכאורה י"ל דהנה רבינו בפ"א מחגיגה כ' מי שבא לעזרה ביום ראשון ולא הביא עולת ראיה עובר על ל"ת דלא יראה פני ריקם ואינו לוקה על לאו זה דאין בו מעשה והקשה בש"א סי' ל"ב הרי עושה מעשה בכניסה ותי' כיון דעיקר המעשה אין האיסור רק האיסור שלא קיים מה שציותה תורה המצוה שתלוי במעשה זה לא לקי והנה לפי"ז א"ש גם בנכנס למצרים אין זה האיסור רק שלא קיים המצוה שתלוי במעשה דהיינו שלא להשתקע לכן נחשב כאלו אין בו מעשה אלא דיקשה הרי בנזר בקבר ג"כ אין הכניסה איסור רק זה שנזר ולא יצא אפ"ה מחייב והנה לפי תי' ב' כל שנמשך ממילא וא"צ מעשה לאהדורי חשוב כמעשה יקשה ג"כ מהך דר"פ אבל לפי תי' ראשון שכתבנו דלא מתחייב רק אם נוכל לומר אילו עביד השתא היה דבר זה באיסור לכן נחשב כאלו עשה מעשה באיסור לפי"ז י"ל בהאי דלא תשוב מצרימה ל"ש לומר שנשתקע שם חשיב מעשה משום הכניסה דהא ל"ש לומר אם עביד השתא הי' איסור בכניסה במעשה דז"א דכניסה לעולם אין איסור וכן בראיית פנים אין הכניסה איסור רק זה שהוא ריקם וא"א להיות המעשה גם עתה באיסור דבגוף מעשה כניסה אין איסור: והנה תוס' יבמות דף צ"א העלו דבסדין בציצית חשוב שב וא"ת כי אין מתחייב רק אחר עיטוף והקשה מכלאים דחשוב בשיעור פשיטה מעשה ותי' דבכלאים נתחייב בלבישה דעיקר איסור בלבישה משא"כ בציצית לא נתחייב רק עד אחר שנתעטף והבין בש"א סי' ל"ב דהכוונה דבציצית המעשה בהיתר חשבינן כמעשה ולדעתי אין כן כוונת התוס' רק כוונתם כמש"כ בכלאים הלבישה באיסור א"כ חשבינן בשהי' כדי פשיטה ולבישה כאילו לבשה שנית והוה מעשה באיסור משא"כ בציצית אי אפשר לחשב המעשה דעיטוף בשעת חיוב ציצית דל"ש דנחשב כעשה שנית דאף אם יתעטף שנית יהא כן דתמיד אין בעיטוף חיוב ציצית ובזה א"ש גם הך דידעוני דל"ח מעשה לשיטת רש"י משום דא"א שיהא המעשה דכניסת עצם עצמו האיסור רק דקשיא לזה מפי"ב ממעה"ק בהנחת שאור ג"כ המעשה הוא תמיד רק בהיתר דא"א שיהא גוף המעשה איסור מעולם: ונ"ל ראי' לדברי הש"א דהרי בברכות דף כ' מסיק דהא דמטמא לממ"צ משום דשב וא"ת שאני ואמאי הא הרי מטמא עצמו בידים בערב פסח ועל כרחך דהמעשה לא נאסר מעולם והאיסור הוא רק ביטול המ"ע וזה הוה שב וא"ת אך יקשה לזה דהא בנדרים דף ו' מבואר בטימא עצמו עובר בב"ת דנזירות טהרה ופי' הרא"ש שם אחר ג' רגלים והקשה הט"א א"כ איך ילקה הא אין בו מעשה דשהי' אין בו מעשה וראיתי באוהל דוד שתי' לפמש"כ תוס' בשבועות דחשיב מעשה בשהי' כיון שתחילה הי' במעשה א"כ גם בב"ת הא תחילה הי' ע"י מעשה בידים ולדעתי דאכתי קשה דהא בטו"א שם הקשה איך יתחייב בב"ת הא טהור ג"כ לא מתחייב רק אם נכנס לעזרה וטמא ליתא בביאה דפטור מראי' כמבואר בחגיגה א"כ לא משכחת ב"ת דא"ל נתחייב על שלא טיהר עצמו דז"א דאטו עדיף אי לא עלה לרגל דא"ע בב"ת ולמה יגרע בטמא ועוד דיקשה איך משכחת דילקה על ב"ת הא גם בטהור לא מחייב רק בבא לעזרה ואם בא ולא הביא הנדרים עובר ויקשה הא אין בו מעשה וכמש"כ רבינו לענין ר"פ וכן בטמא אף בנכנס באיסור בעזרה ולא הביא הנדרים ליכא מלקות בב"ת כיון דאין בו מעשה דאף דעשה מעשה כניסה אין זה בלאו דב"ת דב"ת הוא רק מניעת המצוה שנמנע מלהביא דבב"ת גם עשה יש רק י"ל דבאמת ה"ט דרבינו מפרש הך דנדרים בלא מלקות כמש"כ בפ"א דנזירות וכן בפי"ד ממעה"ק דאין לוקין על לאו זה וע"כ מטעם האמור אולם עדיין יש לעיין דרבינו בפ"ג מעבדים כ' דלאו דלא תשלחנו ריקם הוא ניתק לעשה דזה ממש כמו לאו דר"פ דחשיב לאו שאין בו מעשה: ונראה ליישב דהנה במשל"מ הקשה אמאי לא חשבו בגמ' דף ט"ו לאו דהענקה דמשכחת ביטלו אי נשרפו נכסיו אין חייב בתשלומין ותי' דאפי' אי אין חייב בתשלומין ג"כ לא לקי כשביטלו משום דאין בו מעשה וזה תימא רבתי דיקשה א"כ אמאי נקט רבינו טעם זה דניתק לעשה דלפעמים משכחת שילקה לטעם זה דניתק דהיינו כשנתבטל והי' לו לומר טעם זה דלאו שאין בו מעשה כולל יותר וכהא"ג הקשה המשל"מ בעצמו בפי"ח מפהמ"ק דכ' רבינו שם אנותר דלא לקי משום דניתק לעשה והקשה הכ"מ הא הוה לאו שאין בו מעשה לא לקי משום דניתק ותמה במשל"מ דטעם דאין בו מעשה כולל יותר דאי משום דניתק דאכלו ארי הרי נתבטל ולקי ואמנם אני אמרתי ליישב קו' המשל"מ דנהי דרבינו בפ"א מנערה פסק כמ"ד קיימו ולא קיימו היינו היכי דיש בעיקר הלאו מעשה אבל אי ליכא מעשה אז רק אם ביטלו בידים חייב דאז הוה מעשה ואפשר אפי' בביטלו בידים ג"כ פטור דבשלמא כשיש מעשה בהלאו נמשך המעשה עד אשר נתבטל העשה ולוקה כמש"כ למעלה דבשהי' חייב מהא"ט וא"כ לפי"ז י"ל אף למ"ד לאו שא"ב מעשה לוקין היינו היכא דאין ניתק לעשה אבל אי ניתק לעשה דבשעה שעבר העבירה אין כאן חיוב דניתק לעשה לכן אף אי ביטלו בידים פטור: ד') עוד יש להקשות בשיטת רבינו והראב"ד דהנה תוס' שבועות דף י"ז הקשו הא דבעי אי חייב אשהי' הא כבר מחולל ועומד הוא אם הוא במחוברין כמבואר בנזיר דף מ"ב ותי' כיון דיכול לפרוש חייב דמיקרי מוסיף טומאה והנה רבינו בפ"ה מנזירות פסק בפירש ונגע חייב אכ"א ואחת ובמחוברין א"ח משמע אפי' בידו לפרוש וא"כ יקשה איך פסק בפ"ה בנכנס בשגגה דחייב אשהי' וכן בנזר בקבר דס"ל בפ"ו דחייב אשהי' ויקשה הא מחולל ועומד הוא ואיך יתחייב אשהי' בשלמא אי א"צ שהי' א"ש דלקי אף דכשנכנס בשגגה כבר נטמא ונתחלל אפ"ה אח"כ כשנודע ולא יצא מתחייב דמה שנטמא בשוגג ל"ח נתחלל אבל אי צריך שהי' א"כ בשהה כדי יציאה דהי' בידו לפרוש ול"ה אונס כבר נתחלל במזיד איך נתחייב אח"כ בשהה שיעור כדי השתחו' ויותר יקשה עוד לפמ"ש ע"י מעשה שמתחלה נחשב כאלו עשה עתה אותה מעשה וחייב אשהי' א"כ יקשה דהרי גם אם יטמא עצמו שנית ג"כ אין מתחייב כיון שנטמא כבר במזיד כששהה שיעור יציאה ואין לומר כיון דחשבינן כאלו פירש וחזר וטימא א"כ ל"ה כמחוברין וחייב שפיר ז"א דא"כ בנגע במת ובידו לפרוש אמאי חשוב מחולל במחוברין נאמר דחשוב כפירש וחזר וטימא וביותר יקשה לשיטת הראב"ד דסובר בפ"ה אפי' פירש וחזר וטימא אין מתחייב דמחולל כבר ויקשה דהא בפ"ו כ' בהשגות בפרע חבירו מעזיבה ושהה דלוקה וכן הקשה בש"א סי' י"א אך נראה לישב דדוקא לחייב על כ"א ואחת בהא סובר רבינו במחוברין ולראב"ד אפי' בפירש דמקרי מחולל ועומד משא"כ לחייבו פ"א באותה טומאה עצמה אף דמחולל מתחילת שהי' אפ"ה חייב דל"ש מחולל ועומד דבחיוב זה הוא מתחלל: ה') והנה הראב"ד כ' עוד שם ואנחנו עתה כולנו ט"מ ועוד אין עליהם חיוב טומאה עכ"ל וקשה לי דהא דכ' ג"כ דכולנו ט"מ ע"כ היינו שנטמאו כולנו בשוגג או באונס וא"כ כבר מחולל הוא וקשה הרי בפ"ו פסק ראב"ד דחייב בשהה ויקשה הא מיד שחבירו פרע מעזיבה נטמא בשוגג ונתחלל איך חייב אח"כ בשהה במזיד וע"כ בנטמא בשוגג ל"ח מחולל וא"כ אמאי כהנים אין מוזהרין בזה"ז והנה לפמש"כ י"ל בשהה חייב היינו משום דבאותה טומאה בפעם ראשון נעשה מחולל: ועוד י"ל דשאני הכא כיון דהן בחזקת טמאים וא"א ליטהר אלא דא"כ יש לעיין גם לרבינו דסובר בפירש חייב דמוסיף טומאה דיטמא אחרים טומאת ז' דהרי בלא"ה אנו טמאים וא"א ליטהר ואין לומר דרבינו לית לי' סברת הראב"ד דכולנו ט"מ ז"א דרבינו בפי' המשנה בפ"ג מפרה כ' ג"כ סברא זו דכולנו ט"מ והביא תוספתא כי גם בימי עזרא הי' כן ונראה לי דרק ראב"ד לשיטתו שייך דכהנים פטורים בזה"ז משום דא"א ליטהר דהוא סובר בפ"א מה' אלו דכהנים מותרים לשתות בזה"ז דל"ח למהרה יבנה אבל רבינו סובר שם דאסורים לשתות במכיר בית אב שלו דחיישינן למהרה יבנה א"כ יהא לנו גם אפר ליטהר הוה שפיר מוסיף אטומאה אם יטמא אותה טומאה וודאית עכהא"ג בנוב"י נ"ה וז"ל עכשיו שכולנו ט"מ יש כאן ס"ס ודחה זה דמ"מ אם היום יבנה מקדש יש נפ"מ בטומאה זו אם מחמת שטמאה מת תיכף תקבל הזאה שהרי זה כמה ימים שלא בא באוהל המת תקבל הזאת שלישי וביום החמישי תקבל הזאת שביעי ואם היא טמאה נדה מחמת ראי' זו טמאה מעתה ז' ימים ודו"ק: ב') ויצא בקצרה שיעור ארוכה פטור וכו'. והנה תוס' חולין ובשבועות כ' דלכן יציאה דרך אחוריו יען דאורחי בהכי כתלמיד הנפטר מרבו ול"נ על דרך אחר דרבינו בפ"ז מבה"ב כ' כל שהשלים עבודה ונסתלק מהלך אחורנית מעט מעט כמו שפוסע אחר התפלה לאחוריו א"כ לפי"ז אורחי' בהכי לילך אחורנית מעט מעט לכך בהלך בקצרה שיעור ארוכה פטור כיון דברשות הוא הולך מעט מעט והוא דרך כבוד שמים אבל יצא במרוצה בארוכה חייב כיון דצריך לילך מעט מעט לא הותר לו לצאת בדרך זה בארוכה שאין זה דרך היציאה במקדש: אמנם קשה לי על תוס' הלא גם כניסה דרך אחוריו פטור א"כ אכתי יכול ליכנס דרך אחוריו להר הבית עד עזרה דהרי גם בהר הבית כתיב ביאה וכל זה לפמש"כ בדרך הקודש דבכל ביאה ביאת טמא דרך אחוריו ל"ש ביאה: