האומר הרי עלי במחבת והיא במרחשת וכו'. בירושלמי פ"ה דנזיר דף כ' מוקי לה למתניתין באומר במחבת אמרתי שיודע שאמר במחבת ואפ"ה מביאה במרחשת לכן מה שהביא הביא דנדבה אחרת הוא ולא יצא ידי נדרו אבל אם אמר במחבת וחזר ואמר במרחשת יצא דחזרה הוא ורבינו לא הביא דין זה אך י"ל דבשירי קרבן שם הקשה באמת מאי מהני חזרתו עד כאן לא פליגי בה ואמרו דיכול לחזור בו היינו בשחזר תוך כדי דיבור אבל לאחר כדי דיבור לאו כלום הוא וכש"כ דקשה לרבינו דס"ל בהקדש תוך כדי דיבור לאו כדיבור דמי וא"כ יש לומר דרבינו ס"ל דאתיא הך כמ"ד הקדש תוכ"ד כדיבור דמי ויכול לחזור באמר תוכ"ד במחבת אבל רבינו לשיטתו דס"ל דל"מ חזרה אף תוכ"ד לכן לא הביא דין זה.

אמרו לו בכלי אחד נדרת וכו'. ומבואר ברע"ב דהא"ט כיון דא"ל בכלי אחד נדרת הו"ל למימר אנא משום נדר אחרינא מייתא לה וקשה לי דמבואר בתומים דבכל התראה צריך שיאמר אעפי"כ ע"מ שילקה אבל אי לא אמר אעפי"כ ל"ה לקי דעדיין יכול ליתן אמתלא דלא אשגח בהו א"כ ה"נ מאי הו' דאמר לו אמאי א"י לומר משום נדר אחרינא מייתא לה ומביאין לידי פסול הא לפי סברא הנ"ל ה"נ הו' לי' למימר עאפי"כ אז הו' שייך לומר דפסול מדאמר אעפי"כ רוצה לעבור אנדרו ומתחרט על מה שנדר בכלי אחד ובאמת א"י להחזיר ממילא פסול אבל אי אמרינן דסגי מדלא אמר משום נדר אחרינא מייתא לה כבר נשמע דרוצה לעבור על נדרו א"כ גם בכל התראה כיון שהתרו בו ולא ענה דיש לו אמתלא כהך דאשה שלבשה בגדי נדתה הי' לי' לבעל ליתן אמתלא ומדלא נתן לקי ולמה צריך שיקבל התראה לומר אעפי"כ דרק אז ילקה וכן יש להוכיח דל"ב שיאמר אעפי"כ בהתראה למכות דהכי כיון שאמרו לו בכלי אחד נדרת שוב אינו יכול לומר שנדר אחר הביאו דהנה רבינו בפ"ד מע"ז כתב וז"ל עיה"נ שלא נתקיימו בה ובמדיחים כל התנאים האלו האיך עושין להם מתרין ומעידין בכל אחד ואחד שעבד עכו"ם וסוקלין היחידים שעבד ולכאו' תמוה הא כבר התרו בהם כמוש"כ הראב"ד לקמן לתמוה באמת ארבינו דכ' דשולחין ת"ח להחזירם לתשובה והראב"ד תמה דלא מצאתי תשובה מועלת אחר התראה ומעשה להנ"ל ניחא דיש לומר דתחלה רק התרו בהם אבל אין צריך לומר אעפי"כ רק כשאין שם כל התנאים לדינם כעיהנ"ד רק כיחידים שעבדו ע"ז צריכין להתרות בהם וקיבלו התראה לומר אעפי"כ וכדאיתא בחולין דף י' מסר עצמו למיתה אין לך מומר גדול מזה ולכן סובר רבינו כיון שאין צריך לומר אעפי"כ מהני תשובה ולדעת הראב"ד דל"מ תשובה אף בכהא"ג שלא אמר אעפי"כ.

אין היחיד מביא וכו' מביא ששים בכלי אחד ואחד בכלי אחר וכו'. והנה במשנה איתא הטעם שכן ציבור מביא ס"א ואיתא במשנה דר"ש פליג דאין מביאין בכלי אחד דאין שווים זה בלילתו עבה וזו בלילתו רכה והוא חיסר שמנה או ריבה שמנה ובתוס' רע"א הקשה הא קייל"ן אין עולין מבטלין זא"ז ובתפי"ש כתב משום דאין מבטלין איסור לכתחלה ואמנם נראה דאיה"נ הכי קאמר ר"ש דאין נבללין דהיינו דכן מצותן שלא תהא נבללין רק להביאן כל אחד בפ"ע א"כ ל"ש ליתן טעם דמביאין משום שכן איתא בציבור.

מביא ששים בכלי אחד וכו'. הנה ראיתי בתוספתא פי"ג דמנחות דתני בנדר ק' עשרונות דלכתחלה מביא נ' בכלי אחד ונ' בכלי שני ואם הביא ס' בכלי אחד והשאר בכלי שני יצא אך ב"ב ק"מ פריך מינה למ"ד דבלקיחות כהא"ג נותנין פלגא להאי ופלגא להאי א"כ עכ"ח דהגי' בתוספתא איפכא כדגריס שם ברשב"ם דלכתחלה מביא ס' בכלי אחד קשיא למ"ד פלגא להאי ופלגא להאי אך הנה בירושלמי ריש פ"ק דיומא הובא ג"כ אותו סוגי' והגי' שם ג"כ כמו בתוספתא ומפרש לה בקרבן עתה דהכי פריך כיון דאמר להביא בשני כלים ע"כ דלאו פלגא קאמר אפי' בדיעבד לא יצא דהא לא קיים נדרו וא"כ איך מפקינן ממונא מספיקא עיי"ש א"כ אין הכרח להגיה התוספתא והנה שם בירושלמי פליגי בהא אי ילפינן מדת הדין מעשרון דהיינו איסורא ממונא וכיון דבגמרא דידן מוכח דיליף מדת הדין מעשרון ע"כ דס"ל דילפינן בכ"מ ממונא מאיסורא וקשה מב"מ דאמרינן דלא ילפינן ממונא מאיסורא וכן בברכות דף כ' דלא ילפינן ממונא מאיסורא.

אמר הרי עלי וכו' פירש נדרו ושכח כמה פירש יביא ששים עשרון בכלי אחד וכו'. ובהל' ח' כ' ואם שכח אף באיזה מין קבע מביא על סדר זה מכל מין ומין. ובכ"מ ובלח"מ תמה מזכה שטרא לבי תרי והעלה בלח"מ דכהא"ג בשכח כמה כלים נדר מודין חכמים לרבי כיון דאולי נדר בס' כלים ואף דיש כאן יותר ממה שנדר הוה השאר נדבה וכ"כ בבה"ז ולענ"ד תמוה א"כ למה צריך מא' עד ס' הא הי' די בל' כלים הא' מעשרון ושלושים אחרת משלשים עד ס' וכאשר תרצ' לדייק יותר תמצא דדי עוד בפחות יותר דהיינו שיביא בכלי אחד ס' עשרון וב' כלים מל' וג' כלים מכ' ד' כלים מטו' ה' כלים מיב' ו' כלים מעשרה עשרון ואח"כ יעשה עוד מא' עד י' והם ס' כלים ובכל הני אופנים ע"כ יוצא בהן דאם למשל נדר עשרים וחמשה וכ"ב וי"ג ס"ה ס' עשרון הרי יש אחד מששים עשרון א"כ יוצא בו ידי כלו אחד של כ"ה עשרון והשאר נדבה והשאר יוצא בשני כלים שבכ"א ל' והשאר נדבה וכן כולם וא"כ למה צריך כל הני מא' עד ס'. והנה בבה"ז כת' דאתיא כרבי וכאשר צידד גם בכ"מ וזה ג"כ פלא דלרבי כיון דרבינו איירי בשכח כמה כלים נדר אולי נדר ס' בכלים בכ"א עשרון ואין כאן רק אחד מעשרון או ל' כלים בכ"א ב' עשרונות ואין כאן רק אחד של ב' עשרון וא"ל דעכ"פ יש כאן ס' כלים והשאר יהא נדבה הרי לרבי אסור לערב חובה בנדבה ורק בגמ' דאיירא בקבע רק בכלי אחד סגי' באלף תת"ל עשרון אבל בכהא"ג ששכח כמה כלים יצטרך ס' כלים של עשרון ל' כלים של ב' עשרון כ' כלים של ג' עשרון. ואולם נראה ליישב באופן דדברי שניהם יכונו יחדיו כי הנה בה"ז הביא דהגאון מוה' העשיל ז"ל הקשה אי אתיא כרבי א"כ למה מביא ס' עשרון בכלי אחד [ברישא באי' מה פרשתי] הא צריך להביא ס' עשרון בס' כלים ואולם בטה"ק יפה תי' כיון דקיימ"ל בהא דלא כרבי בקטן והביא גדול א"כ יכול להביא ס' עשרון בכלי אחד אולם באמת דבריו תמוהים אם כן הא דקבעתי' בכלי אחד דמוקי גמ' דטעמא של רבי יען דקטן והביא גדול לא יצא וא"כ לפי תירץ של בה"ז דלרבינו מצריך לכן מ"א עד ס' יען דאתא כרבי א"כ ע"כ ל"ל הסברא דקטן והביא גדול יצא א"כ גם בלא קבע בכלי יהא צרי' להביא דוקא כמו שנדר דבוודאי לר"ש דמחלק בין קבע בכלי אין הטע' משום דקטן והביא גדול דאף דנאמר כיון דקבע בכלי גרע והביא גדול לא יצא אכתי יקשה א"כ כיון דשכח כמה כלים א"כ יצטרך ל' כלים של ב' עשרון וכ' כלים של ג' עשרון וס' כלים של א' עשרון וכיוצא. ע"כ נראה דהסברא כך דהנה כאן נדר ואין יודע כמה סך נדר אם עשרה או א' או כ' או כ"ה בכלי אחד ועוד יש ספ' אם נדר ב"פ א' או ב"פ עשרה או ב"פ כ' או ב"פ כ"ה בכלי השני וכן בכלי השלישי עד ס' ולכן אמרינן בוודאי לרבי אי קטן והביא גדול יצא א"כ הי' צריך ס' פעמים של עשרון אחד אבל כיון דקי"ל דקטן והביא גדול יצא א"כ רק לכן צריך להביא מא' עד ס' כדי לצאת הספק אולי נדר א' ב' או ג' וכן עד ס' אבל מה שיש עוד להסתפק אולי נדר ספ' אחד או ספ' ב' א"צ להביא משום זה ס' כלים של ס' עשרונות כיון שיש כאן ס' כלים אף דבשאר כלים יש יותר מא' או ב' יצא דקטן והביא גדול יצא ומעתה גם א"ש לרבנן כיון דספק כמה נדר וכמה כלים הנה צריך להביא מא' עד ס' דילמא נדר א' או ב' עד ס' אבל מה שיש להסתפק דילמא נדר ספ' א' משום זה לא הצריכוהו להביא ספ' א' כיון שיש ס' כלים אף שבכלים יש יותר יותר הרי לרבנן שרי לערב חובה בנדבה ומעתה לא יקשה למה צריך להביא מא' עד ס' משום דעכ"פ צריך להיות מכל המספר מא' עד ס' כלי אחד לצאת הספק דדילמא נדר ממספר א' עד ס' אבל מה שיש להסתפק דילמא נדר ספ' א' או ספ' ב' בזה שפיר אמרינן דיוצא דהרי יש ס' כלים שיש בהן יותר השאר נדבה ומותר לערב ודו"ק. ויש להוסיף עוד בטעמא דמילתא דהנה כתבנו לעיל דבדיעבד דוקא יצא אבל לכתחלה לא יצא בקטן והביא גדול ומעתה כיון דלענין לכתחלה יש ספק אולי נדר ממספר א' עד ס' ואם נדר קטן לכתחלה לא יביא גדול ולכן מביא כל המספ' מא' עד ס' ומאי תאמר שמא נדר ג"פ כ' וכדומה ובמספר הזה ליכא אלא פעם אחת כ' ז"א דהא בדיעבד כבר יצא בכלי שיש בו כ"א וכ"ב אף דזה הוא כנדר קטן והביא גדול לענין זה נחשב כדיעבד כיון שכבר הביא מא' עד ס' לצאת הספק הראשון אם באנו לחייבו יותר מחשב כדיעבד ובדיעבד הא יצא בנדר קטן והביא גדול [ועכהא"ג בטה"ק לקמן דף ק"ו הא דמביא פר ועגל רק לרבי דלרבנן כיון דמביא פר מספק שוב לענין עגל הוה דיעבד].

האומר הרי עלי מנחת שעורים וכו' שלא התנדב דבר שכמוהו מקריבין. והראב"ד השיג דאין לחלק בין מנחה שעורים למנחת שעורים רק תלוי' בבדיקה אם אמר הייתי מתנדב כדרך שמקריבין חייב ונראה לבאר דהנה הרמב"ן בפ' מטות כתב וז"ל אעפ"י שמצינו בנדרי גבוה הרי עלי עולה הרי עלי שלמים שאמירתו לגבוה נתחייבו הנכסים כמסירתו להדיוט או שהוא חומר נוהג בענייני הקדש [נראה כוונתו בקדשי בדה"ב] מפני שיש כאן חפץ נאסרו להדיוט ונתפס לגבוה וכו' עיי"ש ולכאו' תמוה דאמירה לגבוה הא רק שייך בהרי זו אבל בהרי עלי ל"ה אלא נדר בעלמא ומה שייך בזה אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ופשיטא דאם נהנה מנכסין דאין מועלין ונראה לפי מה שביארתי בה' אימ"ז בערב דמשתעבד נכסיו שיש לחקור אי השעיבוד רק על הגוף והנכסים רק משועבדים בתורת ערבות לשיעבוד הגוף או שהנכסים משועבדים דהיינו דהערב משעבד נכסיו מעתה בהקדש נמי באמר הרי עלי משתעבד הגוף והנכסי' משועבדים תחת הגוף ע"כ לא שייך מעילה דהנכסים מצד עצמן אין משועבדים והיינו דקאמ' כמסירה להדיו' דהיינו כמו בהדיוט הנכסים משועבדים בערב כן בהקדש מעתה באמר הרי עלי מנחת שעורים כיון שאין דרך המתנדבים נהי באמר הרי עלי קיבל בנדר אם שהי' מתנדב כמקריבין אבל ל"ש לומר דישתעבדו נכסיו דע"ז ל"מ בדיקה לחייב הנכסים.

האומר הרי עלי מנחת שעורים או מנחת חצי עשרון וכו' שלא התנדב דבר שכמוהו מקריבין וכו'. והנה בכ"מ הקשה בנדר מן העדשים דבודקין אותו ובגמרא מבואר דבנדר מן העדשים דלא טעו אינשי אין בודקין אותו ותי' כיון דאמר מנחה על כן מהני גם באומר מן העדשים ובלח"מ תמה דהא בהלכות נזיר פסק רבינו דמן הגרוגרות לא מהני אפילו באומר אילו הייתי יודע והנה נרא' ליישב קו' הכ"מ דשם איתא דהקש' רי"ו לחזקי' דמוקי כב"ש אפי' מן העדשים ג"כ חייב והנה רבינו פסק כרי"ו וכתב בכ"מ יען דחזקי' הדר בי' והקשה בטה"ק מנ"ל דהדר בי' דילמא לאחר שאמרה ר"י קיבלה מיני' דלדידי' דמוקי כב"ש כש"כ בעדשים דלא טעו אינשי רק מהדר קהדר בי' [וכן משמע לעיל דף פ' דלא הדר בי' חזקי'] ולפ"ז אני אומר ר"י לשיטתי' דחזקי' אפי' אי חזקי' לא הדר וקיבלה מיני' כיון דלר"י אליבא דחזקי' לב"ש אפי' בעדשים א"כ הא דקאמר רי"ו אפי' תימא ב"ה וכגון באומר אילו הייתי יודע לא הייתי נודר קאי ממילא אפי' בעדשים וע"ז אמר זעירי לומר דבין לב"ש ובין לב"ה דוקא באומר מנחה אבל מנחת לא א"כ נשמע ממילא דהלכתא כוותי' נגד חזקי' אתיא שפיר לב"ה באומר מן העדשים ואליבא דזעירי דוקא באומר מנחה. והנה בלכ"מ מנזיר לדעתי אדרבא מתוס' דנזיר מוכח דהא בהא תליא שכתב דלר"ש דסובר שלא התנדב כדרך המתנדבין מחמת שדיבור זה לא הי' כדרך המתנדבין ואפי' אמר אילו הייתי יודע וכן אפי' נדור ל"ה ועטה"ק ומעתה כיון דרבינו סובר דגרוגרות עכ"פ נדור הו' ע"כ דכאן מהני באומר אלו הייתי יודע ובמש"כ א"ש מה שהקשה בטה"ק הא דמדמי בנזיר להך דשעורים דכיון לר"ש הטעם דטעי בהכי אבל בגרוגרות לא טעי וא"כ לאתשולי קאי א"כ אי אין פותחין בחרטה להוי נדר גמור וא"כ מאי מייתא ר"ש ראי' מר"ש אבל אי אמרינן דאפי' בעדשים אתי שפיר דדמי לגרוגרות. והנה בראב"ד השיג דרבינו פסק כזעירי והא זה רק אליבא דב"ש ועוד השיג אי דקאי אליבא דר"מ ור"מ ור"י הלכה כר"י ובכ"מ השיג ע"ז כי מה זה לפלוגתא דר"מ ור"י אי אמר מנחה או מנחת ומעתה אני אומר נקוט בידינו עכ"פ דברי הראב"ד דגמרא קאי אליבא דר"מ ומעתה א"ש כיון דקאי אי תפוס לשון ראשון א"כ מיושב קו' אחרת דרבינו כ' להלן עשרון ומחצה ג"כ בודקין ויקשה כיון דרבינו בעי מנחת אם כן ע"כ איירא באומר מנחה חצי עשרון ועשרון ורבינו כת' עשרון ומחצה לפי' הנ"ל א"ש דגמ' קאי אליבא דר"מ לכן שפיר בעשרון ומחצה לא מהני בדיקה דהא מנחה לא קאי רק אעשרון ולא אחצי עשרון אבל לר"י דאף תפוס לשון אחרון א"כ קאי האי מנחה אף אחצי עשרון וכיון דלענין אי קאמר מנחה או מנחת לא תליא בפלוגתא דר"מ ור"י ואף לר"י שייך לומר במנחה דוקא מהני בדיקה אבל לא במנחת וא"כ כיון דקאי גם אחצי עשרון שפיר מהני בדיקה. ואמנם על מש"כ הראב"ד דלר"י לא שייך לחלק בין מנחה למנחת נראה לי לבאר דגם לר"י שייך האי טעמא דהנה לקמן במשנה איתא דר"מ סובר מנחה המיוחדת ומפרש בגמרא דכונה דאין לה שם לווי והכונה דד' מנחות נקראין מנחת מאפה מנחת מרחשת אבל מנחה סתם אין נקראין רק מנחת סולת וא"כ לפ"ז אני אומר אליבא דר"י באומר מנחה א"כ קאי אסולת וכבר נגמר הנדר אבל באומר מנחת כיון שהוא נסמך לתיבה שלאחריו א"כ לא נגמר מחשבתו דהוא כאלו רוצה לומר מנחת מאפה [או] מרחשת א"כ הנדר לא נגמר א"כ כשאומר שעורים א"כ אין כאן נדר כלל וא"כ אליבא דר"י בודאי נכונים דברי זעירי ואין זה ענין לתפוס לשון ראשון [אף דר"י סובר באמת תפוס לשון ראשון אבל אין צריך בזה לדין מצד תפוס לשון ראשון] וא"כ עתה אומר אף לדידן דגם מנחה סתם משמע אף מנחת מאפה תנור אבל עכ"פ כשאומר מנחה נגמר הנדר דאי בעי סולת מייתא אי בעי מאפה תנור מייתא אבל כשאומר מנחת גם אליבא דרבנן לא משמע סולת רק משמע שרוצה לומר מנחת מאפה או מרחשת א"כ לא נגמר הנדר כשאומר שעורים או שאר דבר שאין קרב לכן שפיר אין כאן נדר אף כשאומר אלו הייתי. והנה בפ"ח מערכין מחלק רבינו בין הרי עלי חצי קרבנות דמביא החצי ובין הרי עלי קרבנות חצי נזיר והראב"ד לא מחלק בין אמר הרי עלי חצי קרבנות נזיר או אמר הר"ע קרבנות חצי נזיר דמביא חצי רק באומר קרבנות חצי נזיר עלי אז חייב בכולה [ועיי' ערכין דף כ"ז כהא"ג וכ"כ בפ"ב שם חצי דמי עלי נותן חצי עיי"ש] ואולם מכאן נראה שרבינו לשיטתו דהנה כשאומר מנחת הוא כאלו לא הזכיר כלל מנחה וכאשר הוא באמת לגי' אחת דלא אמר מנחה רק אמר הרי עלי מן השעורים ושם איתא כשאומר הר"ע לגלח חצי נזיר דלא מזכיר קרבנות לכ"ע מביא רק חצי קרבנות והוא כמו כן דלא הזכיר מנחה דאין בודקין ופטור [וכ"כ רבינו בהל' י' לא הזכיר מנחה כלל כמי שלא נדר מעולם ובזה מובן מה ששינה וכתב שלא נדר מעולם עפ"י דברי ר"י בנבשת שהביא בכ"מ כשאומר מנחת רק הטעם יען דא"א להפריד הפתח מגוף הנדר אבל בלא אמר מנחה כלל הוא כמי שלא נדר מעולם] אבל בשהזכיר קרבנות תחילה הו' כהזכיר מנחה חצי עשרון ודינם שווין שם חייב בכולה כן כאן אם אומר אלו הייתי יודע חייב בכל העשרון אף שאומר ה"ע מנחה חצי עשרון ולא מחלקינן בין אמר הרי עלי תחילה אבל להראב"ד דעיקר תלוי אם אמר ה"ע תחילה ולא תלוי אם מזכיר תחילה קרבנות הה"ד דכאן דאין לחלק בין אומר מנחה או לא אמר מנחה כלל אבל עכ"פ מוכח דגם לדידן יש חילוק בין אומר מנחה תחילה כמו שם דצריך שיאמר קרבנות תחילה. והנה במש"כ הראב"ד אין לסמוך על הכללות הללו שאם בדקו אותו ואמר אלו הייתי יודע הייתי מתנדב כדרך המתנדבין וכו' ובס' ע"א כתב ליישב משום דיש לדקדק באותה הסוגי' מאי דוחקי' דחזקי' לאוקמא מתניתין כב"ש דאמרי תפוס לשון ראשון כיון דלא מצינו לב"ש בהדיא דאמרי תפוס לשון ראשון אלא מדאמרינן בנזיר ט' ב"ש סברי לה כר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה א"כ הו' ל"ל הא מני ר"מ או הא מני ר"י דאמר תפוס לשון ראשון עוד קשה מאי קשיא לי' לחזקי' ליתני עדשים הא תני במתני' דומיא דעדשים דקתני חצי עשרון יביא עשרון שלם ועוד תני קמח יביא סולת דהני דומיא דעדשים נינהו דחצי עשרון וקמח של חיטים ליתנהו בשום מנחה אע"ג דכהא"ג מקריב חצי עשרון מ"מ הבאתו צריך שיהי' עשרון שלם כדי להקדישו דאם הקדיש חצי עשרון לבד אינו קדוש והמתנדב מסתמא דעתו על הבאת המנחה היתה ולפמש"כ לא משכחת לן הבאת חצי עשרון לכל המנחות והיינו עדשים מיהו לזה יש לומר דאפשר דחזקי' סובר דמתוך שהוא קריבה לחצאין קדושה נמי לחצאין וכר"א דפ"ק דמנחות דף ח' אבל קמח חיטים דתני במתני' קשה דהיינו דומיא דעדשים ודוחק לומר דהואיל דאיתא במנחת קנאות קמח שעורים טעי נמי בקמח חיטים משום דבתרתי לא טעי אינשי חדא שיטעה בקמח ממנחת סוטה למנח' נדבה ועוד שיטעה מקמח של שעורים לקמח של חיטים אע"כ לומר דאפילו אם אמר דבר שאין שייך לגבי מנחה כלל חייב וא"כ היינו עדשים ונראה דמה שהכריחו לחזקי' לאוקמ' מתניתין כב"ש ולא כר"י דאמר בהדיא תפוס ל"ר משום דמתניתין קשיתי' ואאוקימתא בתרייתא סמוך דאם איתא דטעמא דמתניתין משום תפל"ר אמאי לא תניא עדשים אע"כ לומר דטעמא דמתנית' לא משום תפל"ר אלא משום נדר ופתחו עמו מש"ה אוקמא למתני' כב"ש ולא כר"י והיינו כסוגי' דנזיר והא דאמרינן הדר בי' חזקי' לא דהדר מלאוקמא מתני' כב"ש ומוקי לה כב"ה אלא דהדר ממה דאוקמ' למתני' כב"ש מטעם תפוס לשון ראשון וכאוקמתא דת"ק דמתניתין דנזיר ומוקים לה כב"ש וכאוקמתא דר"י דנזיר דאמר דמודו ב"ש דאינו נזיר מן היין אלא מודר מן הגרוגרת ובהכי ניחא דלא תקשי סוגי' דהכא לסוגי' דנזיר דהכא אוקמא חזקי' להך מתני' כב"ה ובסוגי' דנזיר אוקמא חזקי' הך מתניתין כב"ש אבל לפמש"כ דהכא נמי אוקמא כב"ש ניחא ואע"ג דמתני' דהכא מצי לאוקמא כר"י מטעם תפל"ר כיון דאיכא במתניתין דברים דסותרין אהדדי דקתני מנחה מן השעורין דהוא כאומר תמורת עולה תמורת שלמים דדבריו סותרין אהדדי כמוש"כ לעיל ול"ד להאומר הריני נזיר מן הגרוגרת כיון דקשיתי' מתני' לא מצינן לאוקמא לא כר"י ולא כר"מ מטעם תפל"ר אלא כב"ש אליבא דר"י דנזיר ור"ז דאוקי למתני' דהכא כב"ה נראה שהוא מפרש הא דאמרינן בנזיר מתניתין דלא כהאי תנא הא דפליגי ת"ק דמתניתין עם תנא דברייתא בלש"ק אליבא דב"ש פליגי דת"ק דמתני' סבר אליבא דב"ש דהו' נזיר ואינו נדור ולב"ה הוא נדור ואינו נזיר ותנא דברייתא אליבא דב"ש דהוא נדור ונזיר אבל אליבא דב"ה לא פליגי ולדברי הכל הוא נדור ואינו נזיר ומש"ה אוקמא רי"ו למתני' דהכא כב"ה וכת"ק דמתניתין דנזיר וכתנא דברייתא ולפמש"כ נקטינן דאפילו דבתר דהדר בי' חזקי' מוקי למתניתין דהכא כב"ש וכר"י דנזיר וכו' אך תקשה לר"י דמוקי מתני' כב"ה מנחה דקתני ל"ל דמשמע מינה דטעמא דמתניתין משום תפוס לשון ראשון הוא וכב"ש וכו' אעכ"ח לומר משום דמודים בה דלא אמרינן דלהוי נדור אלא בדאמר מנחה אבל לא אמר מנחה אפי' נדור לא הו' מאחר שלא הוציא מפיו דבר שיהא נתפוס בו הנדר דומיא דהריני נזיר מן הגרוגרות כיון דלשון נזירות שייך בנדר עצמו מן היין חל נמי לגבי הגרוגרות דהוא נדור מן הגרוגרות וכן כשאומר הר"ע מנחה מן השעורים הו' כאומר הר"ע מנחה לחוד נתחייב במנחה בכל משפטי' אע"ג דאין מנחה מן השעורין מכ"מ כשאמר אם הייתי יודע הייתי נודר מן החיטים חייב כיון שהזכיר שם מנחה וכו' ולפי"ז צר"ל דרי"ו אי"ל דזעירי דאמר ל"ש אלא בדאמר מנחה אבל אם אמר מנחת שעורים לא אמר כלום וכן כשאמר הר"ע עשרון ומחצה מאחר שהזכיר עשרון הוא נדור בדבר שהעולם נודרין בו וכן כשאומר אלו הייתי יודע הייתי נודר כדרך הנודרין וכו' מעתה אפשר לומר שדעת רבינו הוא כמו שבארנו ומש"ה כתב האומר ה"ע מנחת שעורים פטור אבל אם אמר ה"ע מנחה מן השעור' שואלין אותו אם אמר אלו הייתי יודע הייתי נודר וכו' כיון שבאמת הזכיר בדבריו מנחה וכן אם אמר הרי עלי עשרון ומחצה כיון שהזכיר עשרון הו' דבר שהעולם נודרין בו ולפי"ז נסתלקה השגת הראב"ד משום שרבינו סובר דר"י מודה להא דזעירי את"ד:

האומר הרי עלי מנחת שעורין וכו'. והראב"ד השיג דאין לסמוך על הכללות וכו' גם הכ"מ השיג עליו במה דכתב רבינו באמר מנחה מן העדשים שואלין אותו דבגמרא איתא דבעדשין לא טעו אינשי ובס' מראה הכהן הביא ליישב דהנה תוס' ד"ה הא מני הקשו וא"ת ולימא טעמא דב"ה משום דיש שאלה בהקדש וב"ה לטעמייהו ונראה דבנזיר ט' איתא אמר הריני נזיר מן הגרוגרות ב"ש סבר כר"מ דאמר א"א מוציא דבר לבטלה וב"ש לטעמייהו דאמר אין שאלה בהקדש וב"ה כר"ש והנה לכאו' סוגיא דהכא סותר לסוגי' דנזיר דהכא קאמר טעמא דב"ש משום תפוס לשון ראשון ולא נקט טעמי' כלל משום דאין שאלה בהקדש אמנם הנפקותא בין הני תרי לשונות אי אמרינן טעמא דב"ש משום אין שאלה בהקדש יכול להיות דלב"ש ל"ל תפוס לשון ראשון ושאני הכא דאמרינן אין אדם מוציא דבריו לבטלה וא"כ ודאי דעתו להיות נזיר רק דרוצה לחזור משו"ה קאמר אין שאלה בהקדש ולעולם נוכל לומר דבעלמא לא ס"ל תפוס לשון ראשון ואי אמרינן תפוס לשון ראשון נוכל לומר לעולם יש שאלה בהקדש ושאני הכא דתפוס לשון ראשון אף דעכ"ח מוכח דס"ל אין שאלה בהקדש דאל"כ אף דס"ל תפוס לשון ראשון מ"מ נוכל לומר דחזר בהא דקאמר מן השעורין זה אינו דבהא ודאי מחמת קו' צריך לומר אין שאלה בהקדש אמנם מחמת הטעם אין צריך לומר אין שאלה בהקדש ונוכל לומר יש שאלה והנ"מ בין ב' הסוגיות דלסוגי' דנזיר דהזיר ב' גרוגרות ובהא כ"ע ידעו דלא חייל נזירות אגרוגרות וע"כ צריך לומר משום הכי אמר גרוגרות כי היכא דרוצה לחזור ומשו"ה שייך יותר הטעם משום אין שאלה בהקדש דלא מצי לחזור ולא שייך תפוס לשון ראשון דזה שייך אם רוצה לחזור אבל היכא דרוצה לחזור כדי דיבור ומשו"ה צריך לומר הטעם משום אין שאלה בהקדש אבל בסוגי' דהכא דאיירא בשעורין ובה טעו אינשי לא שייך לומר אין שאלה בהקדש דלא מצי לחזור זה אינו הא אין דעתו לחזור ומשו"ה צריך לומר הטעם תפוס לשון ראשון וא"כ אף דטעו אפ"ה הו' כאלו אמר רק מנחה לחוד ומביא מן החיטין משום תפוס לשון ראשון ומיושב קו' התוס' שהקשו דטעמא דב"ה משום דיש שאלה בהקדש זה אינו דהא אנן קיימינן הכא דלא שייך טעמא דב"ש משום אין שאלה בהקדש אמנם יש לברר מאי נפ"מ איכא אי טעמא דב"ה משום יש שאלה בהקדש אי משום טעות ונראה אי אמרינן טעמא משום טעות שייך דוקא באומר מן השעורין אבל בעדשים מודו ב"ה דחייב לפי הה"א דאין אדם מוציא דבריו לבטלה אבל אי אמרת הטעם משום יש שאלה רק הואיל ולא קאמר אליבא דב"ש הטעם משום דאין שאלה בהקדש לא קאמר נמי לב"ה טעמא דיש שאלה והשתא א"ש דרבינו לשיטתו דפסק יש שאלה בהקדש א"כ ה"ה בעדשים נמי פטור משום דיש שאלה בהקדש ושפיר פסק אפי' בעדשים אמנם זעירי חולק אוקימתא דלעיל וס"ל דאף דטעות חייב לב"ה וס"ל טעמא דב"ה משום יש שאלה בהקדש וס"ל דבשעורין נמי לא טעו אינשי ושפיר מפרש דוקא באומר מנחה דאז שייך לומר דחזר במאי דאמר אח"ז מן השעורין אבל באומר מנחת שעורין דשייך מנחת לשעורין וליכא למימר ש"ב דדעתו דוקא לשעורין חייב אפי' לב"ה דבטעות חייב לב"ה ושפיר פסק רבינו וליכא לאקשויי אכתי מנ"ל דסוגי' דזעירי קאי לב"ה דילמא קאי לב"ש ולב"ה באמת ליכא לחלק ונוכל לומר דרבינו הי' קשה לו קושיות התוס' ד"ה א"ה ר"ש פוטר דמקשה הא אוקימנא לעיל לרבנן כב"ש א"כ ר"ש קאי לב"ה ל"ס תפוס לשון ראשון ומתרצם הא אסיקנא דחזקי' הדר בי' וא"כ זעירי דקאמר הכי לא שנו היינו לב"ה ולא קשה מה שהשיג הראב"ד דעכ"ח מוכח דקאי לב"ש וא"ש דברי רבינו את"ד. בענין נפש לרבות את השותה במאי דדרשינן הנפש אשר תאכל תטמא דכתיב בנבילת עוף טהור דאתי לרבות את השותה קשה לי מנ"ל הא בחולין דף ל"ג איתא דאין משיב נפש אלא מיד אחר השחיטה קודם שתצא נפשה א"כ ה"נ לא תטמא אלא כשאכלו מיד כדי שתשיב נפש והואיל והנפש מתיישב ע"כ מיטמא בבית הבליעה אבל אחר זמן שאין משיב נפש עוד לא תטמא וא"כ מנ"ל לרבות את השותה הא צריך קרא נפש להכי דהא נבילות עוף טהור חידוש הוא כדאיתא בזבחים דף ע' דנבילות עוף טהור חידוש הוא וא"כ די שתטמא כ"ז שמשיב נפש. ועוד קשיא לי דבסנהדרין דף ע' איתא דדוקא אם אוכל בשר שלא עבר עליו יום אחד משום דנמשך אחריו אבל אחר שעבר יום אחד עבר טעמו ולא חשוב א"כ יש לומר ג"כ הא דמטמא בבית הבליעה דלא עבר עליו יום אחד דאז הבשר טוב ונפש משיב נפש כדאיתא בשבת דף קכ"ט ומנ"ל דאתי לרבות את השותה.

נדר עשרון ומחצה ואמר אילו הייתי יודע הייתי נודר כדרך המתנדבין הר"ז מביא שנים וכו'. ובכ"מ הקשה דהא בגמ' דמנחות איתא ל"ש אלא דאמר מנחה אבל לא אמר מנחה לא ואמאי לא כתב רבינו דאמר ה"ע מנחה עשרון ומחצה ועו"ק דאמרינן שם דוקא באומר חצי עשרון ועשרון הוא דמייתא תרי אבל באומר עשרון ומחצה אינו מביא אלא א' ואמאי כת' רבינו בעשרון ומחצה מביא שנים. והנה ראיתי בשו"ת שמן רוקח סימן כ"ו שמיישב ע"ד נכון אמרתי להעתיקו כאן דהנה רש"י כ' להאי דינא דזעירי דקאי למ"ד תפוס לשו"ר דהיינו דוקא באמר מנחה אבל באמר מנחת דהוא דבוק א"כ ל"ש תפוס לש"ר וכן הוא דעת הראב"ד וכפי המבואר ברש"י וראב"ד לרבנן בלא התנדב כדרך המתנדבין ולדעת רבינו שם בפי"ז וכן לדעת התוס' דמפרשו ג"כ כרבינו כמוש"כ בס' ברכת הזבח אף לרבנן בלא התנדב כדרך המתנדבין פטור והאי דינא דזעירי קאי על רי"ו דאף באומר אילו הייתי יודע דחייב היינו דוקא באומר מנחה וכ' מהר"י בנבנשת הטעם הובא בכ"מ ובקרבן אהרן דבהא דאמר מן השעורין הו' נדרו ופתחו עמו אך במאי דאמר אילו הייתי יודע הוה מבטל הפתח והיינו דוקא באמר מנחה אבל בלא אמר מנחה או דאמר מנחת א"כ ל"ש לומר דבמאי דאמר אילו הייתי יודע הוא מבטל הפתח דבלא אמר מנחה רק ה"ע אינו כלום ובאמר מנחת ל"ש לומר דבמאי דאמר אילו הייתי יודע מבטל הפתח כי מנחת הוא דבוק ול"ש לומר מנחת אם לא אמר דבר אח"כ אלא הא דכתב שלא התנדב דבר כמוהו מתנדבין פטור הוא משום דאם הי' סבור בלא התנדב דבר שכמוהו מקריבין חייב א"כ גם אף באמר מנחת שעורין הוא חייב דל"ש דהוא נדרו ופתחו עמו הואיל וידעינן דהו' כוונתו בתחילת דבריו לומר כן ולא נתכוין לדרך שטות דהרי אמר אילו הייתי יודע וגם דהרי תראה לעין דתחילת כוונתו הי' לנדור כך דהרי אמר מנחת והוא לשון דבוק ע"כ הוכרח רבינו לומר דאף רבנן ס"ל דבלא התנדב כדרך המתנדבין פטור וכו' אך אכתי קשה ממתנדב חצי עשרון ולא אמר מנחה דפטור הא גם שם הדבר בעצמו ראוי' לנדבה רק דלא נתן כשיעור המתנדבין ואפ"ה פטור ואמאי חייב בהתנדב חמשה וצ"ל דבשלמא בהתנדב חצי עשרון לא חזו לכלום ולא חל הנדר כלל אבל בהתנדב חמשה הרי חל הנדר על ארבעה ממילא חל על כולו וכיון דאין להביא חמשה הרי חל הנדר על ארבעה ממילא חל על כולו וכיון דאין להביא חמשה ע"כ זוקקין אותו להביא ששה וכו' ובזה מיושב שפיר ב' קו' הכ"מ דהרי רבינו לשיטתו דסובר דיש קבע וא"כ אין הקו' אלא דנימא דרך שחוק אמר כן וזה ל"ה אלא באמר מנחה אבל בלא אמר מנחת ל"ש דרך שחוק ויפה עשה רבינו דלא כת' דאמר מנחה רק עשרון ומחצה מביא שנים ועוד האריך שם עייש"ה:

וכן האומר הרי עלי תודה בלא לחם וכו' אם אמר אילו הייתי יודע וכו'. והנה רבינו בפרקין דלעיל כתב באמר ולחמה מן המעשר יביא מן החולין ולא כתב דבעינן שיאמר אילו הייתי יודע משמע דאף בלא אמר כך יביא מן החולין דוקא ואמאי הא לא גרע מאם אמר תודה בלא לחמה דפטור מן הלחם והנה תוס' מנחות דף פ' הרגישו מ"ש מן השעורים ותי' דאמל"ג כמסירה להדיוט ולא מצי הדר ופלא א"כ מאי מדמי בגמ' לתודה בלא לחמה וראיתי כי בשצ"ק הרגיש קצת מזה ותי' דרק מדמי לב"ש וקשה דהרי הגמ' מסיק מהא"ל איירי לב"ה ע"כ רק באומר אם הייתי נודר כדרך המתנדבים וא"כ מ"ש בלחמה מן המעשר דא"צ שיאמר והנה בקצה"ח סי' רנ"ה הבין דכונת תוס' בנזיר תכ"ד כד"ד ולא אמרינן אמל"ג כמסלה"ד ובאמת דבריו תמוהים דהרי גמ' כאן מדמי תודה בלא לחם לנזיר ורק כונת תוס' לחלק בין ה"ע מן השעורים ובין ה"ע תודה מן המעשר וכן הוא בתויו"ט במנחות בשם תוס' הנ"ל דרק מן השעורים שייך בדיקה אבל כאן ל"ש בדיקה דהרי נדר גמור נדר אלא שרוצה להביא מן המעשר וא"י בו י"ח ומשום דהדר בי' כשאמר מן המעשר ול"מ למהדר משום אמירתו לגבוה והכונה לדעתי כך דהנה כשאמר מן השעורים הנה לפי' אמירתו אם כיון לזה א"כ אין כאן נדר אבל כאן למה לן בדיקה אף אם יאמר שכונתו הי' לכך מן המעשר הרי הי' כונתו רק על הלחם מן המעשר וזה א"א כיון שבזה שאמר ה"ע תודה וזה נדר גמור אף לפי טעותו לכן יבוא ע"כ מן החולין (אבל כשאומר ה"ע תודה בלא לחם אם יאמר שאם הי' יודע שאין נודרין לא הי' נודר כלל א"כ הוה הטעות בגוף התודה) דעל גוף התודה א"צ לבדוק אותו כלל דאף לכשיאמר אם הי' ידוע הי' נודר רק מן המעשר בזה לא משוי טעות בגוף הקרבן תודה דהרי יש כאן נדר על קרבן שלם תודה ולחמה שאף שלחמה נדר רק מן המעשר אין החסרון נוגע לגוף הקרבן אבל בנדר תודה בלא לחם הנה אנו צריכים לבדוק על גוף קרבן נדרו ישאול אותו אם הי' יודע שאין נודרין בלא לחם אז הי' נודר א"כ איך יאמר שלא הי' נודר א"כ הי' משוי טעות בגוף הקרבן נדרו ודמי שפיר למין דשעורים ע"כ צריך שיאמר הייתי נודר כדרך הנודרים וזה כונת תוס' הנ"ל דלא מצי למיהדר משום דאמרינן אמל"ג כמסל"ה דבזה שנדר להביא תודה נדר גמור הוא מה שנוגע לקרבן עצמו והבדיקה תסוב רק על לחמה ע"כ לא הוה אלא כאילו בא למיהדר וזה לא מהני דלא מצי למיהדר ועכ"פ אין הכרח מתוס' דבנזיר דף ל"א אמל"ג כמסלה"ד ורק תלו זה בפלוגתא רש"י ותוס' ביצה דף כ"ב גבי הרי עלי לגלח נזיר ממעות מעשר שני ביצה דף כ' ובדברי רבינו והראב"ד שם כמו שבארתי לעיל בפי"ו. ועוד יש לחלק כיון דבאמת מבואר לעיל בפי"ו באומר הוא ולחמה מן המעשר דמביא מן המעשר אפ"ה אם ירצה להביא מן החולין יביא וא"כ לכן באומר לחמה מן המעשר ל"ש בדיקה משום דאף אם הי' דעתו אמרינן שדעתו מן המעשר אפ"ה אם ירצה להביא מן החולין כל שכן א"צ בדיקה רק מחייבין להביא מן החולין ובא בתורת נדר שנדר להביא משא"כ באומר תודה בלא לחם אם יביא לחמה ג"כ לא מהני אם לאו שיאמר אילו הייתי יודע הייתי נודר כדרך המתנדבים אבל אם יאמר לא הייתי נודר כלל אין רשאי להביא כלל ואף דירצה להביא רק בתורת נדבה לא יהא עליו שם קרבנות נדרים רק קרבנות נדבה ואין זה מכח נדרו שנדר וזה גם כונת התוס' הנ"ל דבהרי עלי להביא תודה ולחמה מן המעשר דאף אם יאמר שלא הי' נודר רק מן המעשר בכל זה אם ירצה להביא מן החולין הוא בא בתורת נדרו שנדר ואמירה שלו קיים לכן שפיר מחייבין אותו להביא דוקא מן החולין בלא תודה דל"ה נדרו נדר כלל וכשרוצה להביא תודה עם הלחם רק בתורת נדבה ואמירתו להביא בתורת נדר בטילה ע"כ ל"ש אמל"ג כמסל"ה וכן במין השעורים דגוף האמירה שלו הוא לבטלה אם יאמר שהי' כונתו רק מן השעורים ע"כ בודקין אותו וזהו הטעם כמו בע"מ שאגלח בב"ח או אקריב בב"ח ג"כ אין בודקין אותו כיון שאם ירצה להביא בירושלים הוא בא בתורת קיום נדרו לכן אין בודקין אותו רק מחייבין אותו לגלח בירושלים [והנה יש גם נפ"מ טובא אם בא בתורת נדרו שנדר או בתורת נדבה לענין אם יפסול אח"כ התודה צריך להביא אחרת או אם יכול לגלח עליו עיין תמורה דף כ"א ומשל"מ פ"א מק"ה וכן יש נפ"מ לענין אם חייבין הכהנים שפיגלו לשלם עמשל"מ בפ"ה מחובל]. עוד אפשר לחלק עפ"י דברי המשל"מ פ"א דנדרים דבהרי עלי כאימא דאין שואלין דדוקא בשעורין משום דיש קפידא אולי אם הי' יודע לא הי' נודר מן החיטין ול"ה נדר כלל אבל כאן שדעתו לאסור את אשתו רק טעה בדבר הפרשה עכ"ד כך כאן זה שאמר הרי עלי תודה נדר גמור רק הטעות בלחמה שסבור שיכול להביא מן המעשר לכן אין שואלין אותו רק מחייבין להביא מן המעשר משא"כ בלא לחם דכאן די"ל דל"ה נודר אפי' בתודה אם הי' יודע דאין מביאין תודה בלא לחם ודו"ק.

האומר הרי עלי לחמי תודה וכו'. והנה יש לתמוה על רבינו דלא כתב הדין דאומר הר"ע לחם בלא תודה דיביא תודה ולחמה דהא בגמ' מוכח דאף באומר הר"ע לחם בלא תודה חייב להביא תודה ולחם כמבואר בתוספת ד"ה טעמא תימא מאי קשיא לי' אה"נ דדוקא באומר הר"ע תודה בלא לחם אבל אם אמר לחם בלא תודה לא דהא לעיל קמפרש דסוף מילתא נקט אבל אם פירש בהדיא לחם בלא תודה לא עכ"ל הרי לך בהדיא שמפרשים שיטת המקשן דאפי' אם אמר לחם בלא תודה חייב להביא תודה ולחמה ולפי"ז ע"כ לומר הא דמשני הש"ס ה"ה אף ע"ג דלא אמר תודה הכונה בזה דה"ה באמר לחם בלא תודה וכ' בס' ע"א דרבינו מפרש דהכי פריך אליבא דר"ה דאמר מידע ידיע אינשי דאין לחם בלא תודה והא בברייתא קתני דתודה בלא לחם כופין דמשמע מינה דהיינו טעמא דכופין דמידע ידעו אינשי דאין תודה בלא לחם אבל אם אמר לחם בלא תודה פטור משום דסברי אינשי דיש לחם בלא תודה ושני לי' התרצן דה"ה אע"ג דלא אמר תודה הכונה אע"ג דאם אמר לחם בלא תודה דמידע ידיעי אינשי דאין לחם בלא תודה ובהכי א"ש הא דפריך בתר הכי אמאי פתחו ונדרו עמו הוא ופירש"י לחד פירושא וז"ל כלומר כשנדר תודה לאלתר נתחרט בדבר ולפי שהי' יודע שאין תודה בלא לחם נתחרט כדי לסתור נדרו ואמאי כופין לקיים נדרו כשנדר וה"ה דפריך נמי אאם אמר לחם בלא תודה כיון דמידע ידעי אינשי דאין לחם בלא תודה ולא תודה בלא לחם ומ"מ לא אמרינן הכי דמידע ידיעי אינשי אלא היכא דאמר לחמי תודה או תודה סתם דליכא סתירה בדבריו והא דאמר לחמי תודה סוף מילתא נקט דבהא אמרינן דמידע ידיעי אינשי ומחייבינן לי' להביא תודה ולחמה אבל היכא דאמר לחם בלא תודה או תודה בלא לחם דדבריו סותרין אהדדי משום דכשאמר תודה היתה דעתו להביא תודה ולחמה דמידע ידע אינשי דאין תודה בלא לחם ואח"כ נתחרט ממה שהי' בדעתו מעיקרא ואמר בלא לחם וכן נמי באם אמר לחם בלא תודה ע"כ לומר שדעתו הי' מעיקרא להביא לחם עם תודה ואח"כ נתחרט פטור משום נדר ופתחו עמו הוא וחזר בו בתוך כדי דיבור וא"א לחייב להביא תודה ולחמה באומר לחם בלא תודה ותודה בלא לחם אלא באדם טועה שטועה בדעתו וסבר דאפשר להביא תודה בלא לחם ולחם בלא תודה ובאומר אילו הייתי יודע שאין נודרין כך אלא כך הייתי נודר כך ולפי"ז א"א לאוקמא הך ברייתא אליבא דב"ה אלא באדם טועה ובאומר אילו הייתי יודע ודין טועה כבר כ' רבינו בהל' י' וכן האומר הרי עלי תודה בלא לחם והה"ד נמי באם אמר לחם בלא תודה שיהא פטור עד שיאמר אילו הייתי יודע ומשו"ה לא כתב רבינו הכא בדין זה דין לחם בלא תודה וכ' דין לחמי תודה לבד את"ד.

נדר חמשה לוגין נדר לוג או שנים פטור שהרי אינן ראוין כלל וכו'. עלח"מ ומשל"מ דלדעת רבינו דאין מחלק בין נר לנדבה א"כ נשאר קו' תוס' למה אין שואלין אם יאמר אילו הייתי יודע הייתי נודר כדרך המתנדבים ונראה ליישב ואקדים מה שהקשה המשל"מ עוד דלכאורה כמו דיש קבע לנסכים יש קבע גם למנחה בעשרון וחצי עשרון דדמי לה' לוגין וא"כ למה כ' רבינו בעשרון וחצי אם יאמר אילו הייתי יודע חייב אף שלא הזכיר מנחה א"כ אף אם לא יאמר אילו הייתי יודע יהא חייב משום דיש קבע למנחה כמו בנסכים בה' לוגין ולי נראה ליישב דיש קבע רק בנסכים נאמר דהנה לעיל איתא במשנה דיש חילוק בין נדר לנדבה באומר שני עשרונים בשני כלים והביא בכלי אחד או להיפך מה שהביא הביא ולא יצא זו להביא בב' כלים והביא בכלי אחד לא יצא וכן להיפך ומעתה אני אומר דכל זה במנחות אבל בנסכים פשיטא אם אמר להביא שש לוגין בב' כלים והביא בכלי אחד לא יצא דב"ב כלים הוה כ"א נסכי כבש ובכלי אחד נעשה נסכו פר וכן להיפך וא"כ לפי"ז רק בנסכים שייך קבע משום דנשתנה מכבש לפר ומפר לאיל אבל במנחות פשיטא לי' דלא יש קבע למנחות וראי' לזה דאל"כ א"כ כדפריך לזעירי מעשרון וחצי מה קו' הא בעשרון וחצי דשייך יש קבע לכן אף דלא הזכיר מנחה חייב ולפי"ז י"ל דגם מה דכ' תוס' לחלק בין נדר לנדבה רק שייך אי בנסכים אין קבע אבל אי בנסכים יש קבע א"כ נדר בנסכים דמי לנדבת נסכים ונדבת נסכים כבר בארנו דל"ד לשל מנחה יען דנשתנה מכבש לאיל ולפר ומעתה אי יש קבע גם בנדר כך וא"כ כמו דיש חילוק בין מנחה לנסכים לענין אי יש קבע כן יש חילוק אחר עוד אי אמרינן יש קבע אם נדר פחות מג' לוגין כיון דליכא קביעות כלי על פחות מג' לוגין אף אם יאמר אילו הייתי יודע הייתי נודר כדרך לחייב אותו בעשרון שלם ולפי"ז אני אומר הא דתנן במשנ' מתנדבין הכונה בודאי רק בנדבה וגמ' בעי אי יש קבע הכונה דאי יש קבע ממילא אפי' בנדר כך הדין כמו בנדבה דכמו ל"ש אילו הייתי יודע כמש"כ תוס' כך בנדר כיון שקבעו בכלי דמי לנדבה דנקבע ג"כ בכלי אבל אי אין קבע בנסכים אז יש לדמותו למנחה ושואלין אותו אם יאמר אילו הייתי יודע [וממשנה לא מצי למפשט מדלא נקט שואלין דה"ה בנדר דיש לומר דוקא לאידך גיסא דנקט מתנדבין] וע"ז רצה לפשוט מברייתא דאין קבע דאי יש קבע אז גם בנדבה צריך להוסיף ואי אין קבע אז א"צ להוסיף ומקריב כל חמשה ד' לאיל ואחד לנדבה ומינה נדע כיון דאין קבע ממילא בנדר אם יאמר אילו הייתי יודע הייתי נודר כדרך מתנדבים מביא ג' לוגין כמו בנודר חצי עשרון ומעתה כיון דרבינו סובר יש קבע שכתב שקובעין בכלי לכן נדר דנסכים דמי לנדבת נסכים ובנדבה הרי אפי' במנחה אין שואלין וא"כ אין לחלק בין נדר לנדבה רק במנחה אבל בנסכים כיון דיש קבע גם נדר יש לו דין נדבה ואין שואלין. והנה בהאי דפסק רבינו דיש קבע לנסכים כתב משל"מ חדא דלר"א פשיטא לי' דיש קבע ועוד דפסק לחומרא וכמש"כ בכ"מ רק הוקשה לו לפי תי' זה מ"ש בהא דבעי אי בי"א מביא לא פסק לחומרא ונראה לתרץ דכיון דפסק כהאי לחומרא יש קבע ע"כ בהאי לקולא דהנה אי אמרינן יש קבע לחומרא יען דמרב אשי נראה דסובר דיש קבע דהוכיח ממשנה כמו ב' לא חזי ה' ג"כ לא חזי עד דמשלים ולפי"ז ע"כ מי"א ולמעלה ג"כ חזו דהנה בטה"ק הקשה הא במשנה קתני מי"א ומעלה ואי צריך להשלים גם בה' צריך להשלים ותי' דעכ"פ לא דמי דבה' ליכא אופן שיהא מותר אבל בי"א יש אופן שמותר באומר שמתכוין לתרי מחד מינא וחד מחד מינא והנה לעיל הקשה בטה"ק למה צריך לאוקמא באומר אילו הייתי יודע הייתי מתנדב כדרך המתנדבים מן החיטים ואמר דאיירי שכונתו מעיקרא הי' לחיטין ותי' חדא דקאי למ"ד פותחין בחרטה ועוד דא"כ גם לר"ש חייב ולפי"ז אי איירי באמר שכונתו הי' מעיקרא לתרי מינא א"כ גם בנודר ה' באומר שכונתו הי' מעיקרא שיהא ד' לנסכי איל ואחד יהא נדבה עמו יהא רשאי להביא ה' אף אי יש קבע לנסכים דא"צ למשוך חד כי יכול להקריב עם ד' נסכי איל ומינה אמינא לה מפירש"י חולין דף כ"ב דכיון דג' נסכי כבש יכול להקריב חדא נדבה עמו ותוס' הוק' ע"ז מכאן דאין יכול להקריב נדבה עמו ולדעתי י"ל בודאי במקריב ה' אין יכול להקריב אבל במפרש ד' לאיל וחדא עמו לנדבה מהני ושם הוה מפרש כי מתנה אם כבש יהא אחד עמו לנדבה וא"כ אם יאמר שכונתו הי' לד' לאיל ואחד עמו לנסכים א"כ הרי מביא ה'. אולם יש ליישב קו' תוס' באופן אחר דרק היכא דמביא נסכים עם קרבן יכול להקריב עמו לוג אחד או ב' נדבה אבל לא אם השאר ג"כ נדבה אף שמפרש לאיל ובלא"ה תי' תוס' שאני התם דד' נקרבין בעלמא באיל אחד או ב' נדבה אבל לא אם השאר ג"כ נדבה אף שמפרש לאיל ואולם ליישב קו' הטה"ק י"ל בלא"ה באופן אחר עפ"י משל"מ דה' אין ראוין אפי' קד"ד ליכא וא"כ בי"א בוודאי יש עכ"פ קד"ד ולכן י"ל דבה' בעי שיאמר אילו הייתי יודע וכאן לא בעינן עמשל"מ היטיב והבן ואולם ליישב קו' משל"מ דפסק דביש קבע האיבעיא לחומרא ובאידך איבעיא די"א פסק לקולא די"ל בספק בדין שפיר לחומרא אבל באיבעיא אחרינא דהספק בדעת הנודר שפיר אזלינן לקולא ועמשל"מ כתב לדפמש"כ המבי"ט בקרית ספר לוג וחצי ישלים יען דמקרב כיוצא בו בכה"ג ולתוס' הנ"ל דף צ"א ובחולין דף כ"ב נאמר יען דבעלמא קרב עצמו נמי קרב אך לא דמי כמובן דסברת תוס' רק בא להוסיף על סברת רש"י [ועצ"ק מה שהקשה דהא כתב יהי' ואי ישלים יהי' ל"ל ויפה השיב עליו בטה"ק ובלא"ה איתא בתמורה דף י"א לדרוש מקרא דיהי' מקדיש רגל עולה כולה עולה ה"ה כאן יהי' לרבות בנדר הה' מקריבין כשממלא להיות ו' ול"א דפטור לגמרי ולא מהני להוסיף עד שש כמו דלא מהני להוסיף עד ג' באומר ב' לוגין].

האומר הרי עלי יין לא יפחות מג' לוגין וכו'. רבינו פסק כרבנן במנחות דף קז' והקשה בלח"מ ובה"ז משבועות העדות וכן מיבמות דף עח' ובצ"ק תמה ג"כ מדברי רבינו בפ"ג מתומ"ס דרק בחזה ושוק איכא תנופה ולי נראה ליישב דלכאורה למ"ד דן מינה ואוקי באתרא יקשה הא קיי"ל אין גז"ש למחצה אמנם הנה בגיטין מא' פליגי רבי ורבנן אי היקש עדיף או גז"ש עדיף וכן בזבחים דף מח' פליגי אי היקש עדיף או גז"ש עדיף ומסקנא דהיקש עדיף והא דבגיטין מסיק דגז"ש עדיף כבר תירץ בתוס' ולפי"ז הא דאוקי באתרא היינו משום דעדיף יותר ללמוד מדבר הכתוב בגופי' דקרא כהך דשבועות דיליף מושבע מפי עצמו בעדים דחייב כמו בפקדון ואמרינן אוקי באתרא כמו שבועות עדים מפי אחרים בבי"ד וכן בהך דיבמות יליף מגז"ש מעמוני ומואבית עד"ע ואוקי באתרא כמו הא דכתוב בפירוש עד י' דורות בין זכר ונקבה כן לענין הא דיליף מעמוני עד עולם ג"כ אחד זכר ואחד נקבה דהוא היקש מגופי' דקרא ול"ד לשם דזבחים דיליף ממנחות דמה מנחה מתנדבין אף שמן מתנדבין ומינה דשיריו נאכלין ולוג שמן ול"א כרבי דס"ל דאוקי באתרא כנסכים כהא"ג תלי' בפלוגתא דגיטין דשם איתא המשחרר חצי עבדו רבי אמר קנה וחכ"א לא קנה אמר רבה מחלוקת בשטר דרבי סובר והפדה לא נפדתה או חופשה לא ניתן לה מקיש שטר לכסף בין כולו בין חציו ורבנן גמרי לה לה מאשה מה אשה חצי לא אף עבד חצי לא אבל בכסף ד"ה פדוי' ואינו פדוי' לימא קסבר בהא פליגי מ"ס גז"ש עדיף ומ"ס היקש עדיף לא דכ"ע גז"ש עדיף ושאני הכי דאיכא למיפרך מה לאשה שכן אינה יוצא בכסף תאמר בעבד שכן יוצא בכסף ומקשי בתוס' דבזבחים אמרינן דלכ"ע היקש עדיף וכו' וז"ל שאני הכא דעיקר שטר מגז"ש עדיף דמבואר בדבריהם בזבחים דף מח' ביותר ביאור וכן בספ' מידות אהרן כיון שהא דחופשה לא ניתן לה הכונה שטר רק מגז"ש דלה לה מאשה וכיון דבלא"ה צריך לגז"ש מסתבר לילף כולה מגז"ש אי לאו משום דיש פירכא ולכן אמר דלכ"ע גז"ש עדיף והנה לפי"ז י"ל אף דמסיק דלכ"ע גז"ש עדיף י"ל דרבינו סובר דפליגי בהא אי גז"ש עדיף וא"כ לפי"ז רבנן סברו גז"ש עדיף אבל בעלמא קיימ"ל היקש עדיף כיון שעיקר שטר מגז"ש ילפינן לכן עדיף מהיקש וגמרינן הכל בגז"ש לה לה מאשה ורבי סבר אף דעיקר שטר מגז"ש דלה לה מאשה אפ"ה כמו דבעלמא היקש עדיף הכ"נ היקש עדיף דל"ל סברא הנ"ל ומעתה אזיל רבי לשיטתו כיון דבעלמא קיי"ל דלקולא ולחומרא לחומרא מקשינן לנסכים דצריך ג' לוגין וגם הכל לאישים אף דהא גופא דמתנדבין יין מהיקש למנחה יליף דכתב קרבן מנחה קראו הכתוב מנחה והקישו למנחה אפ"ה היקש לחומרא עדיף כמו שם דאזיל בתר היקש אף דגוף שטר מגז"ש דלה לה יליף ורבנן סברי נהי דבעלמא לחומרא מקשינן כאן דעיקר הא דמתנדבין יין מהיקש למנחה ילפינן דקראו הכתו' מנחה [וכהא"ג בזבחים דף ד' אפיק רחמנא בלשון הולכה] מהא עדיפא לילף ואזלי רבנן לטעמייהו דסב' שם דאף דבעלמא היקש עדיף אפי"ה כיון דעיקר שטר בשפחה מגז"ש דלה לה ילפינן גז"ש עדיף וכן הוא בפלוגתא דרבי ורבנן במנחות דף סב' לענין תנופה בשלמי ציבור דרבי סבר לחומרא מקשינן דשלמים צריך תנופה ורבנן סברי רק חזה ושוק כמו שלמי יחיד כיון דהא דצריך תנופה רק משלמי יחיד ילפינן מעתה רבינו דכ' בפ"ז הל' עבדים דמשחרר חצי עבדו בשטר לא קנה כרבנן משום דאף דבעלמא היקש עדיף אפ"ה כיון שעיקר שטר בשפחה מגז"ש מאשה ילפינן גם הא ילפינן מאשה דחצי לא וכן פס' כאן לענין נסכי' דלקולא מקשינן דאי"צ רק לוג שמן ואין כולו לאישים רק נאכל לכהנים כרבנן דלקולא מקשינן והא דפסק רבינו פ"ט הל' שבועות כרבנן דגם מושבע מפ"ע בבי"ד משום דאוקי באתרא וכן בפט"ו מאיס"ב דס"ל דאחד זכרים ואחד נקבות אסורים איסור עולם משום דאוקי באתרא היינו משום דהיקש עדיפא לכן אוקמינן באתרא ודו"ק: