שאור ודבש אסורין לגבי המזבח ואיסורן בכל שהן שנא' כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו וכו'. ובכ"מ הקשה דפסק כאביי נגד רבא ובה"ג כתב דכונת רבינו בכ"ש ע"י תערובות וכן כתב באורח מישור והוסיף עליו לומר דפסק כזעירי דמכריע ואולם לדעתי אי אפשר לפרש כן חדא דרבינו מסיים אחד המקטיר עצמו ואחד ע"י תערובות לוקה משמע בעיני' ג"כ לוקה בכ"ש ועוד דהא לאביי מרבינן ערובו בכ"ש היינו ע"י תערובות ולרבא מרבינן כ"ש רק בהיתר מצטרף לאיסור דהאיסור חצי זית והיתר חצי זית אבל ח"ש דהיינו חצי זית ע"י תערובות ליכא קרא לרבויי כמבואר בתוס' וא"כ אי נפרש בכ"ש היינו ע"י תערובות גמור וזה לא נשמע מקרא לרבא רק לאביי וא"כ מוכח דפסק כאביי ועיי' בס' שמן רוקח, והנה בכ"מ כתב דרבא לאוספי אדאביי אתי כבר הקשה עליו הלח"מ דבגמרא אמרו דפליגו אלא דאי מהא יש לומר דמפרש דהפלוגתא בהא דלרבא דוקא חצי קומץ בכזית חייב בנתערב ולאביי אפי' חצי זית נתערב חייב אבל בעיני' יש לומר דלא פליגי אדאביי אלא דבלא"ה דבריו מקושים כיון דרבא מוסיף דקרא לחצי קומץ בעיני' דחייב ליכא קרא לחצי זית דחייב וכבר השיג עליו בס' מוצל מאש סי' נ"א והלח"מ כתב דכונת רבינו איסורן בכ"ש היינו איסור תורה לבד ובמוצל מאש השיג עליו דא"כ לח"ש כבר נודע מכל חלב כמו כל איסורן שבתורה ולמה הביא קרא דכל שאור אך יש לומר דמהא לא קשה דמחלב לא אתי דכרת כמוש"כ מהרלנ"ח הובא במשל"מ בפ"א מה' חמץ ומצה ועוד יש לחלק בין מידי דאכילה למידי דהקטרה לא ילפינן מכל חלב ובספר אורח מישור הקשה דבהלכה ב' מוכח דסובר דלקי בנפל כ"ש לקטורת, והנה הרדב"ז כתב דבאמת פסק כאביי משום דקיי"ל כרי"ו דס"ל כן במנחות דף כ"ז ופלא הא בההוא פסק רבינו דלא כרי"ו רק כריב"ל דלהכה כותי' נגד רי"ו בכל מקום כמ"ש בר"ן בנדרים ועכ"מ פ"ב דנדרים ותוס' חולין צ"ז וסובר דאין הקטרה פחות מכזית ואין קומץ פחות מב' זתים וא"כ אדרבא יוקשה יותר למה פסק כאביי כיון דפסק בההוא כריב"ל דאין קומץ פחות מכזית ואי משום דכאן גלי קרא א"כ ע"כ דאין ראי' מרי"ו דס"ל כאביי דהתם לאו בקראי פליגי משום דהתם מקטיר אח"כ כל הקומץ לכן סובר רי"ו דהו' הקטרה בפחות מכזית כמש"כ התוס' במנחות ובלח"מ הקשה עוד לפמש"כ רבינו בפ"א מה' חומ"צ דבאוכל כזית מן התערובות א"ח כרת רק מילקי לקי ע"כ דפסק כחכמים דלא דרשי כל דלר"א אפי' כרת חייב כמו שכתב הה"מ שרבינו פסק כרבנן א"כ איך כתב כאן דבכ"ש הא לא דרשי כל אמנם בכ"מ בה' חומ"צ תמה להיפוך אי דעת רבינו לפסוק כרבנן אפי' מלקות לא לחייב דהא רבנן סברו על עירובו בלא כלום וגם למה הביא דרשא דשל מחמצת הא רבנן לא דרשי כל וא"כ קשיא ממנ"פ אי כר"א אפי' כרת לחייב ואי כרבנן אפי' מלקות לא לחייב. הנה תוס' מנחות שכתבו לאביי צריך קרא על עירובו דחייב אבל על היתר מצטרף לאיסור לא צריך קרא דהרי חייב על כ"ש וזהו דלא כתוס' ע"ז שכתבו לרבינו יקיר דאף לר"ש דכ"ש למלקות אפ"ה צריך קרא להיתר מצטרף ולר"ת דאין צריך להיתר מצטרף לאיסור מבואר דסובר דבעירוב היכא דלא שייך ביטול שוה הדין כ"ש למלקות כמו כזית לרבנן ולתוס' מנחות אמרינן לאביי צריך קרא על עירובו אבל לרבא אין צריך קרא לעירובו כיון שהוא בכזית ואין צריך קרא רק לחצי זית ולהיתר מצטרף לאיסור וא"כ תוס' דמנחות דלא כחד ויקשה עליהם קו' התוס' בע"ז לר"ש ל"ל משרת הא מגע"כ נדע טכ"ע כיון דנוטלפ"ג שרי דהא לית להו לא כתי' ר"י ולא כתי' הר"ת ונראה דא"ש בין לר"י ובין לר"ת די"ל שאני קרבנות דאף דבאיסורן צריך קרא לר' יקיר לר"ש דכ"ש למלקות משום דהו"א בתערובות לא אמרי' היתר מצטרף לאיסור אבל בהקרבה אין צריך כיון שהכל קרב על המזבח הרי האיסור כולו ביחד כאחת ודמי לבל יראה דעובר אפי' בתערובות כמו שהוא דעת מרן בפ"א מה' חומ"צ דלא בעינן בתערובות לכן א"ש כר"ת די"ל בהקרבה דחד בחד שייך ביטול כמ"ש תוס' זבחים דף ע"א א"כ הו"א ח"ש בעירוב פטור צריך לאביי קרא אבל לרבא אין צריך קרא בכזית דלא אמרינן חד בחד בטיל אבל באיסורן דלא אמרינן חד בחד בטיל א"כ אף ח"ש בעירוב אין צריך קרא. גם בס' מנחה טהורה מנחות דף י"ז הביא בשם מהר"י קורקס שכתב על דברי רבינו שכתב בכ"ש הכונה איסורא בלבד אלא דהקשה למה הוצרך ליחד קרא והא זה נוהג בכל איסרין מקרא דכל חלב ולמה פרט אותו כאן ולזה י"ל שדרך רבינו להסמיך אל פסוק אשר נראה לו עכ"ד ונראה שדעת מהריק"ו דכל איסורין ילפינן מכל חלב והרדב"ז בלשונות כתב ג"כ לצדד דהו' רק איסור גרידא ובסוף מסיק דלמלקות קאמר והביא שכן משמע מתוס' מנחות נ"ח ובמנחה טהורה השיג על כ"ז אי שייך בכל איסורן לאסור ח"ש מ"ש פיגול לאוכל חצי זית ופיגול לא הו' בחצי זית ורצה לחלק דפיגול לא הו' ע"י מעשה לא שייך אחשב"י כמש"כ הח"צ סי' פ"ו אך הקשה ע"ז דגם פיגול ע"י דיבור הו' כעין מעשה ואולם לדעתי לא קשה מפיגול משום דבפיגול צריך שיחול האיסור לא שייך שיחול על ח"ש אבל בשאר דברים ח"ש אסור אפי' בלאו במידי דאכילה, והביא שם להקת נביאים דסברו דבשאר איסורים ח"ש מותר מה"ת אף דמרש"י שבת ע"ה משמע ח"ש אסור היינו משום דגם שם כתיב לא תעשה "כל" מלאכה וכדבריו כתב הפמ"ג בפתיחה דשאני שבת דכתיב "כל" ועוד נדבר ע"ז אי"ה. מעתה נראה ליישב דברי רבינו דתוס' פירשו דפליגי אביי ורבא בהא אביי סובר יש הקטרה פחות מכזית מכל וכי כל לרבות עירבו ורק מרבה חצי קומץ היינו זית אין צריך לרבות עירובו כיון דהוא כזית פשיטא דגם בתערובות חייב וצריך קרא לרבות חצי זית חמץ והיינו לזעירי דקאמר המל"א בשאור אך הקשו חדא דכ' דלרבא אין צריך לעירוב משום דהוא זית אמאי הא ע"י תערובות כתבו התוס' בע"ז דלר"ש כ"ש למלקות אפ"ה בתערובות שרי וכן הקשה בשעה"מ בפ"א מה' חמץ ומצה עוד הקשה באו"ח דקאמר לאפוקי מדאביי דלאביי אין צריך צירוף והא בתערובות הו"א דלאביי פטור דהא דס"ל דבכ"ש חייב היינו בעיני' לכן נראה ליישב דרבינו בפ"א מהלכות חמו"צ כתב דעובר בכותח הבבלי אבל יראה כפירש"י בריש אלו עוברין היינו בבל יראה ודעת הה"מ דדוקא כשיש כזית בכא"פ ודעת הרמ"ך שאפי' יותר מכא"פ שהרי עכ"פ שהה בביתו כזית חמץ בתערובות והנה הסבר הדברים אלו הוא דס"ל בכל תערובות אף דבטיל אבל איסורא כמאן דאיתא רק דהו' ח"ש ע"י תערובות שרי מה"ת לדעת רבינו כמו שביארנו [ובס' יערות דבש כתב בסוף ספרו דדמיא לטומאת משא דלא בטיל וכמש"כ תוס' בבכורות דף כ"ב דרק במידי דאכילה אמרינן כשהוא יותר מכא"פ דאיסור שאכל כבר אזיל אבל בטומאת משא בפעם אחת נושא עכ"פ כל האיסור והיינו אי אמרינן איסור כמאן דאיתא דמי וכ"כ בפלתי בסי' ק"ב דלכן דשיל"מ לא בטיל דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר דאיסורא כמאן דאיתא דמי ובארנו במקום אחר דהא"ט דאין מבטלין איסור לכתחלה דאיסורא כמאן דאיתא דמי וכ"כ עוד בפלתי בסי' ק"י דלא שייך בהקרבה על מזבח כל דפריש מרובא פריש כיון דעכ"פ מקריב הכל על המזבח] ולפי"ז זהו סברת התוס' דלרבא דבכזית אין צריך קרא לעירוב משום דאפי' ביותר מכא"פ ג"כ עכ"פ איסורא כמאן דאיתא וקרב כל כזית איסור בבת אחת ולכן צריך קרא רק לרבות חצי זית חמץ וחצי זית מצה וא"ש דקאמר לאפוקי מדאביי דהרי ע"כ הקטרה שאני דאפי' ביותר מכא"פ חייב ה"ה אי כ"ש חייב אז אף בהקטרה מחייב בתערובות ואביי סובר דצריך קרא אף בתערובות ממש דס"ל כ"ש בתערובות שרי כסברת תוס' בע"ז ולכן קמ"ל קרא דלענין הקרבה חייב אכ"ש לא משום צירוף אלא דהכ"ש לא בטיל כמ"ש תוס' להדיא בשמעתין והיינו כיון דחזינן דקרא מרבה עריבו מכי כל א"כ מהיכי תיתי לומר שרבי קרא אף דבטיל איסור חייב משום היתר מצטרף לאיסור הא י"ל דקרא מרבה דחייב משום דהכ"ש לא נתבטל כלל ואין צריך כלל לצירוף אך כל זה בתערובות גמור דהיינו איסור בלוע מבנו"ט בהיתר אבל תערובות כזה שנתערב יחד בלוע נו"ט כמש"כ הריטב"א חולין דף צ"ח [וכ"כ בעל המאור דלא כרשב"א חולין בשם הראב"ד] דבכה"ג איירי הא דהמצל"א בזה לא שייך סברת תוס' בע"ז דכ"ש ע"י תערובות שרי זה שייך בתערובות גמור ע"י בליעה ולפי"ז שפיר קאמר לאפוקי מדאביי דלאביי אין צריך צירוף כלל ואין לומר ע"י תערובות שרי ואף לאביי צריך שפיר קרא לרבות דזה אינו דכאן דאמר שאור בל תקטירו היתר מצטרף לאיסור היינו באיסור שאין בלוע בהא אין צריך צירוף ולפי"ז א"ש גם קו' האו"ח הא דקאמר אביי בשלמא לדידי דנפישי חולין הא גם לאביי לא אמרינן היתר מצטרף לאיסור רק בבליע לפמש"כ תוס' לחלק אפירש"י ושם בקופות ליכא בלוע ולהנ"ל א"ש דלתוס' אדרבא לא איירי מבלוע רק חולקין אפירש"י דהיתר מצטרף לאיסור היינו בנפרדים ואין מעורב ותוס' סברו דבעינן תערובות מעורב יחד אבל לא בתערובות ע"י בלוע ולכן בקופות ג"כ לפמש"כ תוס' דאיירי קמח בקמח שפיר הו' תערובות יחד בלא בלוע ובלא נתינת טעם בהא שייך שפיר היתר מצטרף לאיסור ולפי"ז יש לומר גם לדעת רבינו דפסק כר"א ורק לר"א ג"כ בעינן בכא"פ וזהו רק בחמץ אבל בהקטרה אף ביותר מכא"פ ומסברא כן ואין צריך לזה קרא כלל ורק צריך קרא שאם הקטיר רק כזית מן התערובות שאין מן החמץ רק כ"ש לזה צריך קרא דחייב ג"כ והן הן דברי רבינו דזה שכתב רבינו בכל שהן אין הכונה שנפל כ"ש לתערובות כמש"כ הבה"ז הנ"ל אלא הכונה דאוסרן בתערובות בכל שהן אם נפל כזית חמץ לכמה זתים מצה אף ביותר מכא"פ אסור דלא שייך ביטול לענין הקטרה דאכל שהן חייב [ע"ד שכתב רבינו לעיל בפ"ד בכל איסורי מזבח בטריפה ובשור הנסקל אוסרן בכל שהן שהכונה שאין להם ביטול אפי' באלף כן כאן כונתו בכל שהן שאין לו ביטול וכתב ע"ז אח"כ אם הקטיר מן השאור בעיני' או בתערובות חייב והכונה דאף אם רק הקטיר מן התערובות הלזה רק כזית ג"כ חייב והיינו כרבא ממש או שהקטיר הן עצמן והיינו בעיני' אם הקטיר כזית חייב ודו"ק. ושוב כתב אח"כ בהל' ב' דקטורת אפי' נפל רק כ"ש לקטורת פסלה וחייב אכזית וזה רק בקטורת דאם הוסיף בה על סממני' פסלה אבל בשאר מנחות לא נפסל בכ"ש רק בנפל כזית אפי' לביותר מכא"פ אוסרין בכל שהן דאין לכזית שאור ביטול אבל כ"ש דהוא ח"ש שנפל לתערובות מצה בטלה דח"ש ע"י תערובות דהיינו שהי' מתחילה ח"ש באמת בטל גם לענין הקטרה וזה לא רבתה תורה וא"ש. על החקירה אי במזבח שייך בכא"פ משום דאפי' יותר מכא"פ הוא כא"פ ולכאורה יש להביא ראי' לחקירה זו בזבחים דף ל"א אמרינן דהקטרה על המזבח הוא מסתמא ביותר מכא"פ דאין שורף האש כ"כ מהרה א"כ אפי' כשמעלה איסור בכא"פ אין מתעכל אלא ביותר מכא"פ ושפיר חייב וע"כ משום דעכ"פ הוא ביחד בשעת העלאה כשיעור לכך אף כשמתעכל ביותר מכא"פ הו' כמו כא"פ אך לפי"ז יקשה לכאורה הא דבגמרא שם אמרינן דאם זרק לאכול בחוץ לזמנו יותר מכא"פ ג"כ חייב דומיא דהקטרה הא הקטרה שאני דעכ"פ העלהו בכא"פ וצריך לומר עכ"פ גם באכילה אי בתר מעיו אזלינן יש כאן שיעור בכא"פ אף שהוא יותר מכאכ"פ יש במעיו בכא"פ עכ"פ, ובזה ניחא הא דאמרינן שם כחצי זית לא הו' פיגול ואמאי הא ביותר מכא"פ ג"כ הו' פיגול אף דהו' ח"ש א"כ כח"ז ג"כ ליהוי פיגול דשאני ביותר מכא"פ דעכ"פ בשעת העלאה יש כאן בכא"פ והנה בטהרת הקודש הקשה למה כחצי זית מותר הא ח"ש אסור בכל התורה ותי' דכאן אין יכול לחול שם איסור על חצי זית א"כ בודאי יקשה יותר מכא"פ למה חל וע"כ כמו שכתבתי עוד יש לומר לכך ח"ש שרי לפמ"כ אחרונים הטעם דח"ש בעלמא אסור משום דבכא"פ ראוי' שיהא שיעור שלם ללקות עליו וכאן בהקטרה שאין מתעכל בכא"פ א"כ אין ראוי' להצטרף לכן חצי שריא לגמרי ואף דגם לאכול חצי זית מותר אפ"ה כיון דגם לאכילה ביותר מכא"פ חייב דומיא דהקטרה לכן אח"ש פטור כיון דל"ב בכא"פ בהקטרה גם אאכילת אדם פטור אח"ש כמו אאכילת מזבח. זה"ל הרדב"ז שהבאתי לעיל וז"ל והנכון בזה דשאני שאור ודבש מכל איסורין שבתורה משום דרבי קרא בהו והכי כ' תוס' לתרץ שהמקריב בחמץ כזית חייב פחות מכזית א"ח ותי' דשאני שאור דרבי קרא והא דשביק רבא ופסק כאביי משום דאיפלגו בהאי פלוגתא גופא ריב"ל ורי"ו דגרסינן בפ' הקומץ דהא דתנן הקטיר קומצה פעמים ואפי' פעמי פעמים מאי בנייהו אר"ז יש קומץ בפחות מב' זתים ויש הקטרה פחותה מכזית איכא בנייהו ריב"ל סובר אין קומץ פחות משני זתים ואין הקטרה פחות מכזית ורי"ו סובר יש קומץ פחות משני זתים ויש הקטרה פחות מכזית וקאי אביי כרי"ו ורבא כריב"ל ופסק הרב כרי"ו וכאביי וכו' ומש"כ הר"ב ז"ל אין הקטרה פחותה מכזית לאו אשאור ודבש קאי דהא רבינן לי' קרא אלא על הקטרת בהיכל ועל כל שאר הקטרת דלא רבי קרא וכו' דבשלמא כשהוא בעיני' מתחייב בכל שהוא אבל אם נתערב בדבר הראוי' להקטרה צריך שיקטיר כשיעור מן התערובות דבעלמא אין הקטרה פחותה מכזית דלא מרבינן מקרא תערובות אלא א"כ הקטיר מתערובות שיעור שלם את"ד ומש"כ הרב או לשם קרבן ואחד המקטיר עצמו הכי הו' מפרש הראב"ד דבריו א"ח אלא א"כ הקטירן עם הקרבן אבל לבדם לא מחייב או לשם קרבן עם הקרבן ואחד המקטיר עצמן לעולם עם הקרבן וכו' כללא דמילתא לדעת הרב המקטיר שאור או דבש לבדו אפי' ח"ש לוקה וכן אם הקטירן סתמא עם הקרבן וכן לשם קרבן וכן המקטיר תערובות שאור ודבש לוקה על כל אחת בפני עצמו וכו' וכן המקטיר דבר שנתערב בו שאור או דבש אפי' כ"ש ובלבד שיקטיר מן התערובות כזית וכן המקטיר שאור עם דבש עם דבר שהוא מן הקרבן לוקה אעפ"י שאינו ראוי' להקטרה ומסתברא דאפי' על הסתם נמי לוקה כדכתיבנא לעיל גבי המקטיר עם הקרבן דאי במפריש לשם קרבן תיפק לי' משום שאור גופא לפי מה שכתבנו דלקי אשאור ודבש לחודי' ומיהו המקטיר דברים שאינם ראוים להקטרה אע"ג דאיסורא איכא מלקות ליכא וכן נראה מדכתב הרב וכן אסור להקטיר על המזבח דבר שאינה ראוי' להקטרה ולא הזכיר מלקות והטעם דהא דאמרינן כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו דרשא הוא ולא הוי לאו מפורש אבל איסורו מה"ת את"ד. כעת ראיתי בספר קרן אורה וז"ל נראה לי דרך אחרת וכל דבריו הולכין על יסוד זה דשאור ודבש נאמרו עם הקרבן כדברי הספרא וזה שכתב ואיסורן בכל שהן היינו להביאו עם הקרבן וכמש"כ ואין חייב אלא אם הקטירן עם הקרבן ולזה נתכוון במ"ש ואחד המקטיר תערובות שלהם דאזהרה זו או להקטירן בפני עצמו לשם קרבן או לערבו עם קרבן אחר ולא תקשה קושיות הלח"מ דפסק הכא דלקה על התערובות דהכא שאני דזה הוא העיקר הלאו אם מקטיר קרבן בתערובות שאור או דבש אע"ג דבפ' אלו עוברין משמע דעירוב היינו היתר מצטרף לאיסור מ"מ מדבריו נראה דליכא תערובות אחר בשאור אלא אם מקטירו עם הקרבן וכדברי הספרא והשתא אין דבריו סותרים זה עם זה דלאו זה להקטיר שאור עם הקרבן איסורו בכ"ש אבל הקטרת דקרבן או הקטרת שאור בעצמו לשם קרבן צריך שיהא בו כזית דאין הקטרה פחות מכזית והיינו דתניא גבי קטורת אם נתן בה דבש פסלה ואפי' כ"ש ולא שייך ביטול בזה כיון דזה עיקר האיסור לתת שאור או דבש בקרבן וע"ז בא הלאו דכל שאור וכן מש"כ המעלה שאור ודבש לוקה משום שאור ולוקה משום דבש לוקה משום עירוב שאור ולוקה משום עירוב דבש והיינו היכא דהעלה שניהם באיזה אופן שהוא אם העלה שאור ודבש בפ"ע לוקה משום שאור ומשום דבש או שהעלן עם הקרבן לוקה משום עירוב שאור ומשום עירובי דבש וכמבואר בדבריו אחד המקטיר עצמן או המקטיר תערובות שלהם עכ"ד. עוד כתב שם ויש לדקדק עוד במש"כ רבינו בדבש שנתן לתוך הקטורת אם הקטירה בהיכל לוקה וכתב הכ"מ דוקא בהיכל במקום הראוי' לקטורת הוא דלוקה אבל על מזבח החיצון דאינו ראוי' לקטורת אינו לוקה ולדידי צ"ע אטו זה גרע מלוג שמן של מצורע דאינו ניתן ממנו על מזבח כלל ואינו שייך למזבח אפ"ה חייב אם העליהו למזבח עם שאור ודבש ואמאי לא ילקה נמי אם העלה קטורת עם שאור במזבח החיצון אטו קטרת לאו שמו קרבן ואפ"ל דלרבות כתב כן אפי' אם הקטירו בהיכל חייב אע"ג דכ' ואל המזבח וכו' והתם מזבח הוא מזבח החיצון אפ"ה חייב נמי אם הקטיר בהיכל, עוד יש לדקדק במש"כ רבינו דמעלה מבשר חטאתו וכו' ממותר עומר ושתי הלחם בשאור או דבש וכן הוא בספרא בשתי הלחם ל"ל הא הוא בעצמו חמץ וילקה על הקטרתו בפ"ע וצ"ל דנקט אגב אינך אחרינא ולשיטת רש"י ג"כ יש לדקדק ל"ל לרבות שתי הלחם משום כל שממנו לאישים הא בלאו הכי איכא לאו דשאור לא תקטירו ועיי' בק"א שפי' דברי תוס' דהא דמרבינן אפי' מנחות שאין במצה תהי' היינו שתי הלחם ואיך יחול איסור כל שממנו לאישים על לאו דחמץ לא תקטירו עכ"ד.

כל שאור וכל דבש וכו'. הנה במל"מ הביא מכמה דוכתין דכל מיני מתיקה אסור ובשו"ת חת"ס חאו"ח סי' קצ"ז תמה אי דבש כל מיני מתיקה א"כ למה בביכורים רק דבש תמרים מז' מינים ואין לומר דשאני התם דכתיב וכל דבש דזה צריך לעירובו וח"ש ומסיק דראשית משמע מן המובחר כעין מש"כ תוס' בפסחים דף ל"ו ובפנ"י שם והנה הרואה יראה כי במל"מ הרגיש בקו' זו ואמנם כאשר הביא דברי רש"י בשבועות דף י"ב שכתב וכל דבש לרבות כל מיני מתיקה ניחא והיינו מדכתיב וכל ולכן נראה דמה דדחי בחס"ו דזה צריך לח"ש אפשר ליישב דבתו"כ דריש מנ"ל לרבות שאסור אף בדבר שיפה לו דהיינו לקטורת ת"ל וכל דבש וכ' בקרבן אהרן משום דכתיב עם ו' ולפי"ז יש לומר כיון דכל מיני מתיקה יפה א"כ נאסרה מדרשא דוכל דכ' עם ו' לכל מיני מתיקה. ובהכי ניחא לי ליישב לשון הברייתא אלו הי' נותן בו קורטב של דבש אין אדם יכול לעמוד מפני ריחה ולמה אין מערבין בה דבש מפני שהתורה אמרה כל שאור וכל דבש לא תקטירו דלכאורה יש לדקדק כיון דאין אדם יכול לעמוד מפני ריחה א"כ מאי פריך שוב למה אין מערבין בה דבש [ועיי' ירושלמי יומא דמפרש שם הכונה ר"ל דטוב הרבה לקטורת] לפמש"כ יש לומר אי הי' מערבין בה דבש היינו דבש תמרים ע"ז אמר אין אדם יכול לעמוד ופריך ע"ז ולמה אין מערבין בה שאר מיני מתיקה ע"ז אמר מפני שנאמר וכל דבש דגם שאר מיני מתיקה אסור וא"ש, אך הנה שמעתי לפרש דיש במדינות המזרחים עשב הגדול כמו חטה ויוצא ממנו דבש הנקרא קורטב וזה שאמר אלו מערבין בה דבש קורטב של דבש הכונה זה הדבש הנקרא קורטב אין אדם יכול לעמוד וע"ז מקשה ולמה אין מערבין בה שאר דבש סתם שג"כ טוב לריח ע"ז משני דכתיב וכל שאור וכל דבש לא תקטירו כנ"ל. ולי נראה ליישב קו' הח"ס הנ"ל וביותר ביאור כ' בח"י על נדרים דף נ"ה מ"ש דבכל התורה דכתיב דבש מוקמינן קרא אדבש תמרים ובקרא דכל שאור וכל דבש לא תקטירו פירש"י וכן נראה דעת רבינו דכולל כל מיני מתיקה ונראה לפמש"כ הרא"ש פ' כיצד מברכין דלכן מברכין אדבש פרי העץ משום דממילא זב ע"כ הו' פירי אבל שאר משקין היוצאין מפירי דרק ע"י כבישה יוצא לא הו' פירי א"כ ה"נ הכא כל מיני מתיקה כיון שאינו יוצא רק ע"י כבישה לא מיקרי דבש סתמא והא דלענין הקטרה מרבינן כל מיני מתיקה כמו דלענין הקטרה גם דבש דבורים בכלל דבהא לא תליא בשבח הארץ דבש דבורים ג"כ בכלל לכן שאר מיני מתיקה ג"כ בכלל אף דיוצא רק ע"י כבישה ובישול אבל היכא דתליא בשבח הארץ לענין ביכורים וכדומה דאין דבש דבורים בכלל ה"נ כל מיני מתיקה אין בכלל כיון דאינו יוצא רק ע"י כבישה. הנה בשו"ת הרשד"ם האריך בענין זה למאוד וכתב וז"ל וכן בפ"ז מה' אמ"ז שכתב שאור ודבש אסורין לגבי מזבח וכו' ואם הקטיר לוקה וכיון שבא לחייבו מלקות הי' לו לפרש בד"א בדבש של המינין שמקריבין בהן ביכורים לאפוקי של דבורים וכו' והרמב"ן בפי' החומש כתב ולענין השאור והדבש יתכן שהוא כדברי הרב שמצא בספריהם שהמנהג הי' בעובדי ע"ז להקריב כל מנחתם חמץ ולערב הדבש בכל קרבנותיהם וכיון שהי' מנהג ע"ז בכל ענין מתוך כך ג"כ כשאסרה התורה כל מיני מתיקה אסרה וכו' ותו דילפינן דדבש דבורים הו' משקה מדכתיב וינק דבש מסלע משמע איכא דבש בקרא דהוי' של דברים וכו' וכתיב וטעמו כצפיחית בדבש ועדיין לא נכנסו לארץ דמשמע דסתם דבש הו' דבר המתוק והי' מה שיהי' או מתיקת פירי או מתיקת משקה וכו' ועוד שנינו במעשה הקטורת תני בר קפרא אלו הי' נותן בו קורטב של דבש אין אדם יכול לעמוד מפני ריחה ולמה אין מערבין בה דבש מפני שהתורה אמרה כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ואם איתא יביאו דבש דבורים או דבש משאר מיני פירות כגון תותים או של חרובין כדי לחזק את ריחה אלא ודאי משמע שכל מיני דבש הוא בבל תקטירו ותו דבמנחות מרבינן מכל דבש אפי' כ"ש ואי אמרת בשלמא דבכלל דבש הו' כל מיני דבש היינו דמרבינן מכל אפי' כ"ש אלא אי אמרת דדוקא אותן שמקריבין מהם ביכורם אימא כל לרבויי שאר מיני דבש והכי עדיף טפי שלא מצינו בכל האיסורים שיתחייב בפחות מכשיעור וכו' והכי משמע בירושלמי דביכורים עלה דהאי קרא ארץ זית שמן ודבש אלו התמרים יכול דבש ממש ר"ח בשם ר"א כתיב וכפרוץ הדבר הרבו בני ישראל ראשית דגן תירוש ויצהר ודבש דבש מי מחייב במעשרות אלו התמרים שחייבין במעשרות משמע דבעלמא הו' בכלל דבש אלא דהכא אי אפשר משום דדבש ממש לא מחייב במעשר ותו דהרי צריך להודות דקרא דכל שאור וכל דבש לא הו' כאידך דבש דכתיב גבי ארץ זית שמן ודבש דהתם הו' דבש תמרים דוקא ואלו הכא הו' דבש כל המינים שנשתבחה בהן ארץ ישראל וכיון שכן אף אני אומר וכו' ל"ל כל מיני מתיקת פירות ותו דאי דבש האמור כאן הו' דוקא אמאי איצטרך לפטור שאר פירות מביכורים נאמר כאן ארצך ונאמר להלן ארץ חטה מה התם ז' מינין אף הכא ז' המינין וכו' אלא ודאי משום דכל דבש משמע כל מתיקת פירי איזה שיהי' ומכל הני טעמא נראה לי דדבש האמור בתורה כולל כל מיני דבש היוצא מן הפירות איזה שיהי' ודבש דבורים בכלל ואם הקטיר ממנו בכ"ש או בעירובן לוקה וכו' והשתא קרא הכי מתפרש כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אבל אני מצוה לך שתביא אותם קרבן ראשית ומה יש לך להביא מנחות שתי הלחם מן השאור וביכורים הדבש ולא מכל מיני דבש אלא הנך דגמרינן מגז"ש דארצך וארץ וא"כ כל ביכורים מן הדבש ולא כל הדבש מן הביכורים את"ד והנה פלא שכתב דבמנחות ילפינן מכל דבש דבכ"ש וזה אינו דמכל שאור לבד ילפינן בכ"ש אלא בת"כ יליף לה מכל דבש דחייב בכ"ש ומצריך צריכי לה, והנה ברמב"ן כתב טעם אחר דהקפידה התורה שלא יקריבו מן שאור ודבש משום שהוא חזקים בטבעם ומגבירין מדת הגבורה לפי"ז נשמע דגם דבש דבורים בכלל שג"כ מהפך בשר שנפל לתוכו. הנה רבינו בפרק א' מהלכות חמץ ומצה כתב דעל תערובות חמץ עובר בלאו אבל אינו חייב כרת דכתיב כל מחמצת לא תאכלו וה"מ בכשיש בו בכא"פ אבל בדליכא כזית כדא"פ ליכא אלא איסורא בעלמא ולוקין עליו מכות מרדות ובכ"מ תמה דממנ"פ אי כרבנן ס"ל כשיש בו כדא"פ אפי' כרת נמי לחייב ועוד ל"ל קרא ע"ז ואי כר"א ס"ל אפי' ליכא כדא"פ ג"כ לילקי. ונראה ליישב דשפיר פסק כר"א ואפ"ה רק כדא"פ לקי וכרת ליכא דהנה בגמרא פריך לר"א כרת נמי לחייב וכו' ולבסוף נשאר בקושיא והקשה במרש"א לשיטת בעהמ"א דקרא דכי כל אוכל חמץ ונכרתה בא למעט מכרת א"כ מאי פריך מאי חזית וכו' ותוס' הקשו איך דייק דנוקשה לית לי' דילמא משום דכש"כ הוא ועוד הקשה המרש"א אמאי לא דייק הגמרא כן מברייתא קמייתא דר"א עוד הק' התוס' דכאן משמע אי לא דרבי קרא לחמץ נוקשה אפי' איסורא ליכא א"כ מאי קאמר בש"ס חולין מדלקי עלי' חמץ גמור דילמא דוקא בחמץ בפסח לקי משום דרבי קרא עוד הקשה הפנ"י על לשון זה דכלל כל שהוא מין דגן הרי על תערובות שייך לומר כל שיש בו מין דגן ועוד איך פליגי ר"נ ורב יודא בסברות הפוכות ונראה ליישב דהנה בבעהמ"א כתב וז"ל שכל הערובין השנויין במשנה אעפ"י שהן עשויין לטעם טעמן משתנה ע"י העירוב לטעם אחר שאין טעם הדגן נראה בעירוב אלא שהוא מסייעו לתת לו טעם חדש מטעם זה שהוא מתחדש בעירובו גרם לו להתבער בפסח ולעבור עליו באזהרה ואינו מתבטל ככל איסורין שבתורה לפי שהדגן הוא יסוד אחד מיסודות המינין המנויין במשנתינו אבל טעמו הראשון אין ניכר ברוב הטעמים [והיינו כסברת הרשב"א שהובא בב"י או"ח סי' תמ"ב דכל שעשוי לתקן אין בטל מה"ת וכ"כ הרא"ש במס' ע"ז] והיינו דחשבינן להו בהמל"א ולא חשבינן להו בטעכ"ע ואפ"ה מחייב בהו ר"א באזהרה ויש פעמים שאדם מרבה בהן ממין הדגן עד שטעם הדגן ניכר בהן ואעפי"כ לא הי' חכמים מחוייבין עליהם כלום והיינו דאמרינן בגמרא מכלל דכזית בכא"פ דאורייתא א"ל הן א"ה אמאי פליגי רבנן בכותח הבבלי כלומר ששנינו סתם כותח הבבלי בכ"ד מחייב ר"א אפי' בהמל"א ורבנן פטרו אעפ"י שיש בו כזית בכא"פ ואפ"י שיש בו טעכ"ע ואסיקנא דליכא כזית בכא"פ דאי בעינא שריף לי' בטלה דעתי' ונראה דזהו הכונה במה דקתני כל שהוא מין דגן דר"ל כל שהיסוד הוא ממין דגן אף שנשתנה לטעם אחר הרי הוא באזהרה לפי שעכ"פ היסוד הוא ממין דגן ומיושב קו' הפנ"י. והנה בטעם כעיקר פליגי הראשונים רש"י מפרש טעמו ולא ממשו היינו אף שיש מן הטעם כזית בכא"פ כיון דאין כאן ממשו זהו טעכ"ע ובהא סובר ר"י דאין לוקין עליו משום דטעכ"ע לאו דאורייתא ודעת ר"ת דטעם כעיקר מה"ת אפי' ביותר מכדא"פ כיון שעכ"פ נו"ט בהיתר ודעת הר"ח כהן דכשיש טעם בכא"פ לוקה בכזית מן התערובות והנה דעת רבינו בפ"ה מנזירות ובפט"ז מהלכות מא"ס דאין חייב רק כשיש בכדי אכילת פרס ואכל כל הפרס אבל אם אכל רק כזית פטור וכן כשהוא בכיותר מכא"פ דהיינו ביותר מג' בצים מותר מה"ת רק מדרבנן אסור והיינו דמפרש דהא דאמרינן דמשרת אתי לטעכ"ע לא להמצל"א וסובר שטעכ"ע רק בכהא"ג בשאכל כזית מן האיסור בכא"פ דהיינו כל התערובות והקשה במנחת כהן דעכ"פ יש כן ח"ש ואמאי מותר מדרבנן ותי' משום דח"ש ע"י תערובות מותר ולפי"ז הא דלרבינו טעכ"ע לאו דאורייתא אין משום דנתבטל מה"ת חד בתרי כשיטת רש"י אלא משום דהו' ח"ש ע"י תערובות ולפ"ז יש לומר דה"ט דאף ביותר מכא"פ דשרי משום דהו' ח"ש ע"י תערובות ולא מטעם דבטל ביותר מכא"פ דזה אינו כיון דלא בטל ביש בכא"פ אף דהו' חד בתרי גם ביותר מכא"פ לא שייך ביטול דהו' כניכר האיסור ע"י הטעם כמש"כ הרא"ש בחולין דף צ"ט [ועיין בחו"ד בסי' צ"ח] אלא הטעם דשרי משום ח"ש ע"י התערובות ונ' הוכחה לזה דהנה רבינו בפ"ד מהלכות חומ"צ כתב דעובר אבל יראה בכותח הבבלי וכ' הרב המגיד דהיינו ביש בו כזית בכא"פ שהרי עכ"פ יש בביתו כזית חמץ אף שהוא בתערובות והסביר הדבר היטב ביערות דבש דכמו דאמרינן טומאת משא לא בטיל והיינו כמו שבארתי דאסירא כמאן דאיתא דמי [עי' לעיל] דרק לענין אכילה דהו' ח"ש ע"י תערובות לכן מותר אף דאיסורא כמאן דאיתא דמי אבל לענין בל יראה שפיר עובר כיון דאיסורא כמאן דאיתא דמי ולא שייך ח"ש ע"י תערובות לענין בל יראה דהא לענין בל יראה הו' שיעור שלם, והנה לפמש"כ יצא לנו כך דמאן דסובר משרת לרבות היתר מצטרף לאיסור לכן סובר גם בחמץ מרבינן היתר מצטרף לאיסור ובכדי א"פ אפי' כרת חייב לר"א והיינו משום דסובר ח"ש ע"י תערובות אסור וג"כ מרבינן בכזית אף ללקות וכ"ש אי גם בשאר איסורין באמת ג"כ אמרינן המל"א כאביי ורבא בשמעתין ובנזיר דף ל"ז וא"כ כאן דח"ש ע"י תערובות אסור א"כ באכל כולו גם כרת חייב כשיש כזית בכדי אכילת פרס והיכא דליכא כזית בכדא"פ מרבינן מכל אוכל מחמצת ללקות עליו כיון דאף אי ליכא קרא איסורא איכא משום דח"ש ע"י תערובות אסור שפיר יש לרבות מכל ללקות אבל אי לא אמרינן כר"א דהיתר מצטרף לאיסור וכן בשאר איסורין בודאי לית לן המצל"א א"כ ע"כ סובר דח"ש ע"י תערובות מותר ולכן לא מסתבר לומר ממשרת המצל"א רק מוקמינן לכזית בא"פ כמ"ש רבינו א"כ לפי"ז בחמץ ביותר מכא"פ ליכא קרא לרבות היכא דיש בכא"פ כמו כן בחמץ צריך קרא לזה משום דהי' לו שעה"כ כמ"ש מהרנ"ח הביאו הכ"מ פ"א מחומ"צ אבל בליכא בכא"פ דאפי' איסורא ליכא בשאר איסורין מה"ת משום דח"ש ע"י תערובות מותר לא ידעינן מקרא דכל דלא מסתבר לאוקמא קרא לביותר מכא"פ. אמנם יש בזה עוד שיטה הג' והוא שיטת הב"י בסי' צ"ח דכ' דרש"י ורבינו לא פליגי דגם רש"י סובר כרבינו דביש כבא"פ טעכ"ע מה"ת משום דכיון דהו' כבא"פ הוי טעמו וממשו דלקי לרי"ו, והנה בלח"מ בפט"ו ממא"ס השיג ע"ז דהרי רש"י בע"ז פי' טעמו ולא ממשו כגון חלב שנימוך שאין ממשו בעין משמע אפי' יש בכא"פ והמנח"כ כ' דמזה אין ראי' נגד הב"י די"ל דרש"י איירי באין כבא"פ דאז נקרא אין ממשו קיים ואינו בעין אבל ביש בכא"פ מצי סובר רש"י דלקי כמ"ש הב"י משום דכהא"ג הו' כבעין וא"כ אין סתירה משם אבל הקשה מרש"י בחולין שכ' שאפי' מבשא"מ מה"ת בטיל מוכח שדעת רש"י כל שיש רובא אפי' יש בכא"פ טעכ"ע ל"ד והנה לי נראה דצדקו מאוד דברי הב"י דגם מזה שכ' רש"י דמה"ת ברובא בטל אין הוכחה דסובר טעכ"ע ל"ד היכא שיש כבא"פ דשפיר י"ל דרש"י סובר כשיטת רבינו בכא"פ לקי בזה מיקרי טעמו וממשו כפשטת דברי רי"ו דקאמר טעמו וממשו זהו בכא"פ והא דרש"י כ' מה"ת ברובא בטל הוא טעם למה בליכא בכא"פ טעכ"ע ל"ד דלכאורה יקשה נהי דליכא שיעור לצרף בכא"פ הא עכ"פ ח"ש הו' דאסור מה"ת כקו' המח"כ על שיטת רבינו לזה כ' רש"י דמה"ת ברובא בטל דהנה שיטת הר"ן בחולין בנתערב גופו של איסור לעולם לא בטל ולא תליא בטעכ"ע רק בנתערב טעם לבד ונ' דהנה בבית אפרים סי' ט"ז העלה דבכל ביטול איסורים אנו דנין על שני ביטולין הא' לבטל הכמות בתורת רוב חד בתרי בטל אלא דאכתי נרגש הטעם לכן צריך ס' לבטל הטעם אמנם דעת הנובי"ת סי' נ"ג נראה דהיכא דיש ביטול ס' אין אנו צריכין ביטול רוב לבטל כמות האיסור אלא דגם כמות האיסור נתבטל בס' בעוצם מיעוטו ונראה דזה דעת הר"ן דלכך בנתערב גופו של איסור לא מהני ס' כיון דלא נתבטל כמות האיסור ורק בנתערב טעם לבד כיון שלא נתערב גופו של איסור נתבטל בס' בעוצם מיעוטו וא"צ לבטל כמות האיסור. אמנם שיטת רש"י דאף בנתערב גופו של איסור טעכ"ע ל"ד משום דכמות האיסור נתבטל ברוב ונהי דנשאר הטעם טעכ"ע ל"ד כיון דליכא כבא"פ דמאחר דליכא רק טעם דכמות האיסור נתבטל ברוב ע"ז שפיר י"ל דח"ש בתערובות מותר מה"ת אבל ביש כבא"פ אף דהכמות נתבטל כיון דנרגש הטעם כבא"פ טעכ"ע דאורייתא ולקי עלי' אם אכלה כולה אבל אם אכל רק כזית מתערובות זה ל"ה אלא ח"ש טעם בתערובות שרי מה"ת לפי"ז גם רבינו סובר כרש"י דיותר מכא"פ טעכ"ע ל"ד היינו משום דנתבטל כמות האיסור ברוב ולא נשאר רק טעם והוי ח"ש טעם בתערובות שמותר [ולפי"ז לענין בל יראה לכאורה י"ל כיון דהכמות נתבטל א"ע בב"י ואינו עובר רק אם ממשו קיים כמש"כ במח"כ אולם י"ל דגם לפי"ז עובר בב"י כיון דהא דהטעם לא כעיקר הוא רק משום דח"ש בתערובת מותר וזה ל"ש לענין ב"י ושפיר עובר בב"י כמו בכא"פ דעובר בב"י אף דהכמות כבר נתבטל]. מעתה יתבאר הכל על נכון דהנה י"ל כך דר"נ ור"י פליגי בשני סברות הראשונות אי ח"ש עי"ת מותר ובהא איתותב ר"נ בתניא כותי' דר"י לכך נשאר ר"י בקושיא דנרבה מכי כל תערובת חמץ לענין כרת אבל אנן דקיי"ל כשיטה השלישית ליכא קו' לר"י דנרבה תערובת לכרת דהנה רש"י פי' שאור נוקשה הוא וא"ר לאכילה ותמוה דהא חזינן דראוי לאכילה וכן תמה אאמוה"ג זצ"ל בשבי"ד סי' תמ"ב וביאר דזה דראוי לאכילה היינו מצד טעם המצה שבו אבל חימוצו שגורם האיסור זה אין ראוי לאכילה ודפח"ח ואני אמרתי קצת באופן אחר דהנה כבר בארתי ד' בעהמ"א דתערובת דקחשוב ל"ה טעם חמץ אלא שמסיים לתת טעם חדש רק דאסור משום דדגן הוא יסודו שגורם לטעם החדש שיבוא כמו כן בנוקשה זה שאנו רואין דנוקשה דשאור ראוי לאכילה זהו טעם חדש שנולד ע"י חימוצו אבל כח החימוץ מצ"ע באמת א"ר לאכילה מעתה י"ל הא אי נוקשה דשאור מה"ת או לא תליא אי תערובת חמץ אסור מה"ת דאי עירובו בלאו אף שאין מרגישין טעם החמץ אלא טעם החדש אפ"ה אסור מה"ת משום דדגן הוא יסודו וכיון שנרגש זהו טעם החדש עי"ז חייבין בביעורו כמש"כ בעה"מ כך נמי בנוקשה שאנו מרגישים טעם חדש לא טעם מצה גמור וגם לא טעם חמץ גמור אלא טעם חדש שבא ע"י כח החימוץ שבעיסה אשר מצ"ע א"ר לאכילה שפיר עובר עליו בלאו אבל אי תערובת א"ע בלאו יען דלא מרגישים טעם הדגן אלא טעם חדש כך בנוקשה נמי כיון דלא מרגישים טעם החימוץ שבו שהרי טעם חימוצו א"ר לאכילה אלא טעם חדש ע"כ אין עוברין עליו ומעתה מיושב על נכון קו' הש"ס מחולין דבודאי בשמעתין לענין חמץ אי לאו דאיכא קרא לחייב בנוקשה בלאו אפי' איסורא ליכא כיון דאי לאו קרא גם על עירוב דליכא טעם דגן אלא טעם חדש ורק אי איכא קרא על עירוב אף דלא מרגישין טעם החמץ אלא טעם החדש אז שפיר גם נוקשה עוברים עליו אף דאין מרגישים טעם חמץ גמור כיון דעכ"פ גם טעם מצה ליכא ואנו מרגישים טעם חדש אשר כח החימוץ שבעיסה גרם לו לבוא ולפי"ז התינח לענין חמץ בפסח בעינן קרא דעוברים עליו משום דאי לאו קרא גם על עירובו א"ע לכן ע"כ גם על נוקשה א"ע כיון דאין נרגש טעם חימוץ גמור אף שבתוכו יש כח חימוץ גמור א"ע עליו אבל לענין לחמי תודה שפיר מיקרי חמץ גמור כיון דכח החימוץ שבשאור באמת חמץ גמור הוא רק למ"ד שאור א"ע עליו ע"כ גם לענין תודה לא מיקרי חמץ כיון דאין בכלל חמץ שבתורה לענין לעבור עליו בפסח ע"כ גם לענין חמץ שבתודה אין יוצאין בו דאיך אפשר לומר דבפסח יהא מותר לאוכלו ולענין תודה יהא עליו דין חמץ אבל אי עוברים עליו בפסח ובכלל חמץ הוא אלא דנלמד כן מקרא משום זה ל"ש לומר דאין יוצאין בו לענין תודה די"ל דבתודה א"צ קרא דהא חמץ גמור הוא כח החימוץ שבו רק לענין חמץ בפסח צריך קרא משום דהי' סברא לומר כיון דאין נרגש טעם חמץ גמור אלא טעם חדש לא יהי' עוברין עליו כמו בתערובות חמץ דאף שהחמץ שבתוכו באמת חמץ גמור הוא כיון דלא נרגש טעם חמץ גמור א"ע עליו לכן צריך לרבות עירובו וממילא נתרבה גם נוקשה שדינו ממש כדין עירובו. ומעתה יפורש פלוגתא ר"י ור"נ הכי ר"י מוקי לה כר"מ דעוברין על שאור דנוקשה הוא עוברים גם על עירוב דנהי דאין מרגישין טעם חמץ גמור אבל עכ"פ טמון בתוכו טעם חמץ גמור א"כ כש"כ הוי דאם על עירובו שלא נולד כח החימוץ בתערובות לא בטיל כש"כ נוקשה שנולד כח החימוץ בתערובת בהעיסה וודאי עוברים עליו אף שאין ניכר טעם החימוץ רק טעם חדש ושפיר הו' כש"כ ודמיא לסברת המרדכי גבי יבמה שרקקה דם, ומפרש בגמ' דר"נ לא אמר כרי"ו משום דר"מ לא קאמר רק בנוקשה דחמור מעירובו דר"נ סובר ח"ש עי"ת אסור א"כ אף ביותר מכא"פ מרבינן מכל דאסור דהמצל"א ואף דביותר מכא"פ ליכא טעם חמץ גמור רק טעם חדש וזהו לא נשמע מנוקשה דלא הי' ניכר ההיתר בפ"ע מעולם. ובזה יש ליישב קו' הח"ס יור"ד סי' צ' לפירש"י בסוף הסוג' דרבנן דכותח לית להו טעכ"ע משום דגיעולי מדין חידוש הוא א"כ איך קאמר ר"נ דעירובו בלאו ל"ל לר"מ הרי ר"מ סובר נוטל"פ אסור א"כ מוכח מג"נ טעכ"ע, ולפמש"כ ניחא דרק בנתערב יותר מכא"פ דליכא טעם חמץ גמור רק טעם חדש בזה סובר ר"מ עירובו בלא כלום דכהא"ג ל"ש טעכ"ע, ורש"י דקמפרש דרבנן דכותח סברי טעכ"ע ל"ד היינו לר"י דקאמר כש"כ תערובת דלדידי' כותח היינו דיש כבא"פ דאז הטעם טעם דגן גמור לא טעם חדש וא"כ רבנן דפליגי ול"ל כותח הבבלי היינו ע"כ משום דסברי טעכ"ע ל"ד. ובזה ניחא מה שהק' המפורשים על רש"י מ"פ ור"ע טעכ"ע מנ"ל דילמא ל"ל טעכ"ע כרבנן דכותח והמצל"א אית לי' ולהנ"ל י"ל דבודאי לר"ע דסובר אם שרה פתו ביין חייב משום המל"א דיליף ממשרת ע"כ סובר טעכ"ע דאורייתא כמ"ש בנזיר דף ל"ז דטעכ"ע עדיף מהמל"א דשרה פתו ביין לא פשט היין בכולו אבל בכותח שיש בתערובת יותר מכבא"פ שפיר י"ל דבחמץ ל"ל טעכ"ע וגם לית להו המל"א כמ"ש מהרש"א לפירש"י דרבנן דלא דרשי כל לית להו המצל"א בחמץ דומיא דהכי בנזיר שפיר י"ל דרבנן מוקי משרת להמצל"א דהיינו באכל כזית מתערובת שיש בו כבא"פ דחייב דביש בו כבא"פ שפיר המל"א חייב דעדיף מטעכ"ע אמנם ר"י ל"א כר"נ משום דרק בעירובו קאמר ר"א דחייב אבל נוקשה ל"ל דר"י סובר ח"ש עי"ת מותר וא"כ בנתערב ביותר מכא"פ בכל איסורין שבתורה מותר דהוי ח"ש עי"ת והמל"א לית לי' אף בנזיר א"כ לא מסתבר לרבות מכל תערובת חמץ רק מרבינן תערובת חמץ היכא דיש כבא"פ וא"כ רק תערובת שיש בו כבא"פ עוברים עליו ותערובת כזה הא יש טעם חמץ גמור כמ"ש בעה"מ אבל בנתערב ביותר מכא"פ שאין מרגישין טעם חמץ רק טעם חדש לא מרבינן באמת מכל וא"כ נוקשה ג"כ דאין מרגישין טעם חמץ גמור אף שיש בתוכו כח חימוץ גמור ג"כ לא מרבינן מכל ושפיר קאמר ר"י דדוקא עירובו בלאו לר"א אבל נוקשה לא אמר דלגבי תערובת שיש כבא"פ ומרגישין טעם חמץ גמור בוודאי נוקשה גרע. ומיושב קו' הפנ"י דל"ה סברות הפוכות דר"נ איירי מעירוב פחות מכא"פ ולגבי תערובת זה נוקשה עדיף משום דלא הי' ניכר מעולם טעם היתר דבתערובת נולד האיסור והוי כש"כ מעירוב חמץ שלא נרגש טעם חמץ גמור כיון דזה נתערב בהיתר שהי' ניכר קודם התערובת. ולפי"ז ניחא מה שהק' תוס' דלמא נוקשה כש"כ הוא דהנה הק' עוד מאי עדיפותא הך ברייתא מברייתא ראשונה דקתני דר"א סובר על עירובו בלאו דדייק מיני' ר"נ דכש"כ על נוקשה אך י"ל כך דבוודאי מברייתא קמייתא דקתני סתם על עירובו בלאו ומשמע אפי' ליכא כבא"פ וא"כ אין מרגישין טעם חמץ גמור רק טעם חדש אפ"ה עוברין עליו א"כ כש"כ נוקשה דג"כ יש בתוכו חמץ גמור אף שלא נרגשה רק טעם חדש הו' כש"כ כיון דנולד בתערובות אבל בברייתא דקתני בפירוש כותח דמפרש בגמ' הנח לכותח הבבלי דלית בי' כבא"פ משום דאי משטר קשטר לי' ליכא כבא"פ אבל עכ"פ בתערובת יש שפיר כבא"פ וא"כ יש בו טעם חימוץ גמור אפ"ה רבנן פליגי עלי' משום דאי משטר קשטר לי' כדרך אכילה ליכא כבא"פ אבל לר"א עוברים עליו א"כ שפיר י"ל דדוקא בכה"ג כשיש בתערובת עכ"פ כזית בכא"פ א"כ יש בו טעם חמץ גמור לכן עוברים עליו אבל נוקשה לא קתני דל"ש לומר דכש"כ הוא דנגד תערובת שיש בתוכו טעם חמץ גמור ל"ה נוקשה כש"כ וא"כ מדלא חשיב נוקשה שפיר נשמע בנוקשה לית לי' ומיושב היטב קו' התוס'. והנה sp/

נפל מהם כ"ש וכו' ואם הקטיר ממנה בהיכל לוקה. וכתב הכ"מ דוקא בהיכל דהקטרת הקטרת הוא בהיכל אבל חוץ להיכל אינו מקום הקטרה ואינו עובר משום הקטרת שאור ודבש וכתב במנ"ח דנראה דאפי' בהיכל ג"כ אינו חייב רק בהקטיר על המזבח דשם מקום הקטרת אבל שלא על המזבח א"ח דלאו מקום הקטרה הוא וכן מזבח שנעקר דקיי"ל דמקטירן קטורת במקומו ג"כ חייב אם הקטיר שאור ודבש ע"כ לא כתב רבינו מזבח הפנימי רק בהיכל דפעמים כשרה הקטרה בהיכל בלא מזבח וחייב אז על הקטרת שאור ודבש וכן ביוהכ"פ דמקטיר בקהק"ד על המחתה שלא על המזבח ג"כ חייב כיון דהוא מקום הקטרה ע"כ נקיט רבינו היכל דכולל כל ההיכל אף קדה"ק. והא דכתב אם נפל בה דבש פסלה היינו רק מדרבנן דמה"ת לא מיפסל רק עבר על הלאו ולא הו' כמוסיף סממנים את"ד.

ואין הקטרה פחותה מכזית. הנה הך דאמרינן דאין הקטרה פחותה מכזית נראה דתליא בהא דפליגי בשבת צ"ד בתולש אחת מג' שערות פטור דלא אהני מעשיו ור"נ מחייב דאי מישתקלי חדא אחרינא אזלא לה טומאה לפי"ז ה"נ אי הו' הקטרה פחות מכזית חייב אף דאין קומץ פחות מב' זתים דהא אהני עכ"פ שיש כאן הקטרה אבל אי אין הקטרה פחות מכזית א"כ לא הו' אפי' כאלו תלש שער אחד אבל לר"ש דאמר דלא אהני מעשיו א"כ אף אי יש הקטרה פחות מכזית עכ"פ עתה לא אהני מידי ותליא זה בפלוגתא דר"נ ור"ש ודו"ק.

אבל אתה מעלה לשם עצים וכו'. הנה בכ"מ העלה דדוקא במפרש לשם עצים אבל בסתם חייב והלח"מ העלה דבפ"ע גם בסתם פטור רק עם קרבן חייב בסתם ובספר מנ"ח קי"ט הקשה כיון דקבל עליו התראה אמאי יהי' פטור בסתם אך הנה כבר העלתי בפ"א מ"ה אלו דזה תליא בשיטת רש"י ותוס' דלפירוש התוס' אמרינן כיון דקבל התראה לא מצינן לתלות דכונתו רק לדמים א"כ ה"נ כיון דקבל התראה לא נוכל לתלות דכונתו לשם עצים אבל לפירוש רש"י אף דקבל התראה מצינן לתלות דכונתו לדמים ומשטה בי' ה"נ מצינן לתלות לשם עצים כיון דשאור ודבש לאו בר הקרבה הוא, אך הדבר ניחא דהנה כבר כתבתי לעיל דדברי התוס' צריכא תלמוד דגם לדבריהם קשיא הא קבל התראה אך הנה בשמ"ק כתב לפרש אבל בע"מ מעיקרא כלומר קדם מומו להקדישו דיקלא בעלמא הוא ולא חל עליהן קדושה דהו' כשחט חולין בעזרה דאינו אלא מדרבנן עכ"ל ולפי דבריו נראה לי לפרש דהיינו דקאמר דיקלא בעלמא א"כ הו' כמו מקריב לשם עצים [וע"כ אפי' מדרבנן ליכא משום איסור חולין בעזרה] ולכן אפי' בסתמא ג"כ אמרינן דלשם עצים מקריב אף דמקבל התראה דהא קושטא הוא דהו' חולין בעזרה דהא לא חלה הקדושה כלל א"כ אין כאן התראה כלל א"כ ה"נ אמרינן אפי' סתמא לשם עצים קמכוין דהא לא חזיא למזבח והו' חולין בעזרה ע"כ כונתו לשם עצים ולכן לא שייך לומר הא קבל התראה דמאי הו' הא כיון דלא חלה הקדושה קושטא הוא דהו' חולין בעזרה והתראתו לאו התראה. ונראה לי בטעמא דמילתא דהזהירה התורה הקדושה כל דבש לא תקטירו עפ"י מש"כ בשו"ת הלכות קטנות סי' רי"ח שבקנה סיקאר שמביאין ממצרים קרוב לשורשו הוא מלוח וכל דבר המעמיד נקרא ברית מלח עולם וכתב וא"ת האיך ימלך הקרבן בציקאר והתורה אמר כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו אני אומר דבודאי אין רשאי למלוח בציקאר דכתיב לא תקטירו ובזה אנו מבינים מה דאמרה תורה כל דבש לא תקטירו כיון דמצוה למלוח משום ברית מלח עולם ע"כ הוא דמיני דבש דה"נ מלח מתוק ג"כ רשאין למלוח כיון שאין זה דבר המעמיד קמ"ל קרא דלא תקטירו.

כיצד המעלה מבשר חטאת וכו' המעלה כזית מאחת מאלו בחמץ או בדבש וכו' לוקה. והראב"ד כתב שח"ו רבינו נשתבש בלשון הברייתא ואני אומר כדברי רבינו כאן משמע בירושלמי פ"ב דשבת דף כ"ו דאיתא שם המעלה מבשר חטאת ומבשר אשם וכו' ושתי הלחם ולחם הפנים ומן השאור ומן הדבש עובר בל"ת ת"ל כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לד' הא כל שיש ממנו לאישים הוא בבל תקטירו משמע כדברי רבינו דא"ח אלא באם הקטיר השיריים עם השאור ודבש אולם במראה פנים שם נראה דלא גריס לה וכתב על דברי רבינו פה דהגירסא הנכונה בדבריו פה אפי' הקטיר דבר שאין ראוי' להקטרה כדבש או שאור הואיל והוא מן הקרבן לוקה והכונה יען דאיתא שם בירושלמי דא"ח אלא לעבודה לאפוקי שלא לעבודה אבל אין כונתו לומר מן הקרבן שיש בהם צד קרבן והביא כן מדפוס ישן דגרסינן כדבש בכ"ף הדמיון ולא גריס בדבש בבי"ת.

המעלה כזית מאחת מאלו וכו'. כן איתא בש"ס מנחות מניין למעלה מבשר החטאת וכו' ולחה"פ ושתי הלחם שנאמר ממנו כל שממנו ונחלקו שם ר"י ור"א אם חייב בפ"ע על הכבש ובמנ"ח תמה טובא דלמה נקט כלל הש"ס שתי הלחם הא בלא הלימוד דממנו לאישים הא שתהל"ח הו' חמץ והו' בכלל הלאו דשאור אך כתב כיון דמיירי אפי' במעלה לשם עצים להדי' להכ"מ דבשאור לבד לא מחייב רק עם קרבן ע"כ נקט שתהל"ח דהו' ג"כ בכלל קרבן לחייב אפי' לשם עצים אבל קשה בלשון רבינו המעלה כ"א עם שאור דבשתי הלחם ל"ל לאקרובי עם שאור אחר כיון דהם עצמן חמץ ואיקרי קרבן חייב ומה בהקריב שאור אחר עם קרבן חייב מכש"כ דחמץ עצמו חייב. וצ"ל דרבינו אכולהו קאי חוץ משתי הלחם ולא הוצרך לפרש דהוא דבר פשוט אך עיקר הדין צריך להשמיענו דנקרא ג"כ קרבן וחייב אף לשם עצים וכן מש"כ כזית מכל אלו לא קאי על שתי הלחם דהם חמץ וחייב על כ"ש בפ"ע עייש"ה. הנה הרמב"ן פ' צו בקרא דוהקריב ממנו אחד מכל קרבן כתב ואני תמה כשהוציא הכתוב מלאו השאור בקרבן ראשית למה לא אמר ג"כ קרבן תודה וזו אינה שאלה כי הכתוב אומר ועל המזבח לא יעלו לריח ניחוח ולחם התודה אינה למזבח כלום אלא טעון תנופה עכ"ל ולכאורה תמוה הא שתי הלחם ג"כ אינה ממנה למזבח כלום והנה לכאורה נראה דכונתו כיון שמביאין אותה עם כבשים ותליא בפלוגתא דר"ש בן ננס ור"ע אי מביאין שתי הלחם בלא כבשים כמ"ש בח"ס בחי' לשבת דף קל"א כה"ג אמילתא אחריתא אמנם יותר יש לומר דשתי הלחם דבא להתיר חדש למזבח ע"כ משום דהוא כאלו יש ממנה למזבח משום דכהנים דאכלי להו משולחן גבוה קזכו אבל תודה דהו' קדק"ל יש לומר דלא אמרינן דמשולחן גבוה קזכו כמ"ש במק"א בספרי א"כ אינה ממנה למזבח כלום וכן ראיתי בראב"ד בפי' לתו"כ פי"ב דמפרש שאור הותר מכללו במקדש בשתי הלחם ותודה שבא עם הקרבן שקרב למזבח.

וכן אסור להקטיר על המזבח דבר מכל דברים אלו שאינן ראוי' להקטרה וכו'. וכתב הכ"מ להוכיח מדלא כ' כבש דפסק כר"א דרק משאור ודבש חייב בהעלה על הכבש אבל שאר קדשים לא והקשה מ"ט פסק כר"א דלא כר"י והנה מדברי הירושלמי שכתב יש ללמוד טעמא דידי' דשם איתא תרתי לישנא לחד לישנא הוא כדאיתא בתלמודא דידן ר"א פוטר ור"י מחייב אבל איתא שם לישנא אחרינא בשם ר' בין דר"א רק בעיא כן מר"י ור"א השיב לו מיעוטא דאותם בכבש ולא אחרים על כבש א"כ פסק שפיר כר"י וכל"ב דירושלמי אך באמת לפי הירושלמי הנ"ל בלא"ה לא קשה דרבינו באמת פסק כר"י דתלמודא דידן וכל"ק דירושלמי דכיון דבירושלמי איתא ג"כ כלישנא שכתב רבינו המעלה מבשר קדשי קדשים בין בשאור ובין בדבש לוקה וע"ז מייתא פלוגתא דר"י ור"א דר"א פוטר בכבש והיינו אם בשר קדשי קדשים בשאור ודבש ור"י מחייב במעלה מהן בשאור ודבש אף לכבש וא"כ רבינו שכתב דחייב במעלה קדשי קדשים בשאור ודבש על הכבש א"כ היינו כר"י ממש. אח"ז ראיתי במראה פנים בירושלמי שם שעמד ע"ז.

לוקה על הקרבתה. עיי' כ"מ שכתב עפ"י דברי הה"מ היכא דיש עשה מזמה"ד ורצה לפרש בזה דברי הגמ' דזבחים דהכונה לכו"ע לקי כמו דלקי באכילתה כדמייתא מברייתא ולדעתי תמוה דהרי במכות דף י"ח פריך ג"כ מהאי ברייתא דאותה תאכלו לאו הבא מכלל עשה ומוכח מיני' דלא לקי כלל ולכן גם שיטת הגמ' בזבחים א"א לפרש כן [ועשה"מ פ"ב ממא"ס]. וליישב השגת הראב"ד שהוא נגד גמ' נראה ליישב דהנה ראיתי באו"ח פסחים דף כ"ד הקשה וז"ל אהא דפריך הגמ' שם והא אין מזמה"ד מכאן קשה לי על מש"כ רבינו בפ"ה מהאמ"ז המקטיר אברי בהמה טמאה לקי אע"ג שהוא בעשה מ"מ כיון דאיכא קו"ח בהדי עשה לוקין כמש"כ בכ"מ א"כ לפי"ז דהיכא דאיכא עשה מפורשת לוקין מדין קו"ח מאי קאמר הגמ' הכא וכ"ת אמזמה"ד ז"א כיון דעונש עשה כבר שמענו מקרא דבאש תשרף א"כ שוב שפיר עונשין מן הקו"ח והדרה קו' לדוכתא קרא ל"ל תיתי בקו"ח ממעשר הקל והנה קו' זו הקשה גם בצל"ח ונראה ליישב דהנה במכות דף י"ד פריך גמ' והא אמזמה"ד ויקשה גם שם הא בכל הני יש עשה דלפני זריקה יש עשה דודם זבחיך ישפך וכן בזר לאחר זריקה יש עשה דואכלו אשר כופר כמו דיש עשה בבכור מקרא דובשרם יהי' לך כפירש"י ולחוץ לקלעים יש עשה דובחצר אוה"מ וא"כ שפיר מזמה"ד ונראה ליישב דהנה רבא אמר כל דילדי' אימא כר"ש תלד ואף דאית לי' פירכא דאדרבא מעשר חמור וכן בכל הני והק' בפנ"י כיון דבאמת אית לי' פירכא מאי האי דמשתבח לי' רבא לר"ש ותי' וז"ל כיון דזכינו לדון דלר"ש פשיטא כל הנך פירכות בכל הני בבי דשפיר יליף בתודה ושלמים לענין איסור דחוץ לחומה בקו"ח דמעשר וביכורים ומאי חומרי' שהן טעונין מתן דמים ומאי פירכא אדרבא מעשר חמור שכן טעונין כסף צורה הא ליתא דנימא ביכורים יוכיח וממילא דה"ה לכל הנך קדשים בכור וחטאת ועולה ילפינן שפיר מקו"ח ממעשר וביכורים לבתר דכתב ותרומת ידך ובאינך פירכות בשאר איסורין אבאר בסמוך ואפ"ה קאמר רבא שפיר אע"ג דאית להו פירכא כיון דמלישנא משמע ממעשר לחודי' בעי למילף אפי' בלא ילפותא דביכורים עוד כ' שם דר"ש לשיטתו דסובר דביכורים ל"ד למעשר לענין אונן וטומאת עצמן וביעור ולית לי' היקש דקרא קמא רק לענין חוץ לחומה באמת ליכא פירכא רק לר"ש אליבא דרבנן דהיקש קמא לענין אונן וטומאת עצמן וביעור לדידהו הו' פירכא ומעתה אומר דכן נמי הקו' דאין מזמה"ד לר"ש לשיטתו ג"כ ל"ק דהאי סברא כיון דיש בה עשה לקי מקו"ח הוא מספרי הובא בהה"מ פ"ב ממא"ס וסתם ספרי ר"ש אבל לרבנן באמת לית להו האי סברא לדידהו הקשה שפיר הא מזמה"ד [ועיין אוהל דוד חגיגה שכ' דיש תנאים דחולקים אספרי בהא] והנה לפי"ז לכאורה י"ל גם גמ' דפסחים קאי אליבא דתנאי דפליגי אהאי סברא אך באמת בשמעתין בפסחים א"א לתרץ כן דמרש"א שם הקשה אמאי צריך לשנוי' דלא יאכל בעי לכדר"א בלא"ה צריך קרא משום נותר ותי' בצל"ח כיון דיש עשה תשרף ילפינן בקו"ח ממעשר וא"כ חזינן דעכ"פ הסוגי' סברי כר"ש וא"כ קשה מאי פריך והא אמזמה"ד ולכן נראה ליישב דהנה לכאורה קשה לי עוד דגמ' פריך והא בעי ללאוי דאי מדר"א הו' לאו שבכללות ויקשה לפמש"כ בח"ס [והיינו ליישב קו' שעה"מ פ"ה מיוסה"ת וכן הקשה במוצל מאש סי' כ' אדברת ר"מ ה' ט"מ דבב"ח אסור משום ל"ת כ"ת והא הו' לאו שבכללות] דהיכא דיש קו"ח לוקין אלאו שבכללות וא"כ ל"צ קרא ויש לומר לפמש"כ תוס' מכות דף י"ח דהיכא דיש איסורא מקו"ח מסתברא לאוקמא קרא לדבר חדש מלאוקמא שיהא איסור זה בלאו להיקישא א"כ מ"פ כאן בפסחים והא קרא צריך ללאוי דאי מדר"א אין לוקין דלאו שבכללות דהרי כיון שיש איסור לא מוקמינן קרא ללאוי ותי' דהיכא דדרשינן באא"ע למילתא אחריתא אמרינן מסתברא דאתי לגופי' ללקות וא"כ שפיר י"ל דפריך שפיר דאף דמזמה"ד היכא דהו' לאו שבכללות אפ"ה ניחא לן לומר יותר דקרא אתי ללקות ולגופי' מדנוקי לאא"ע ובזה ניחא גם קו' הצל"ח ואו"ח דנהי דמזמה"ד אפ"ה היכא דיש לנו לומר דקרא אתי ללקות עדיפא משנאמר דאתי לאא"ע ולפי"ז א"ש קו' הראב"ד די"ל סוגי' דזבחים קאי דלא כר"ש דאתיא כשמעתין דמכות. ואמנם לענין קו' או"ח הנ"ל י"ל דיש ב' מיני לאו הבא מבא מכלל עשה הא היכא דאיכא יתירא כגון האי דזבחים בפלוגתא דרי"ו ור"ל דכ' בבקר וצאן יתירא דבלא"ה יש כאן איסור להקרבה ממשקה ישראל כה"ג שפיר לקי אקו"ח וכן באכילת בהמה טמאה אף אי לא הו' כתיב אותה תאכלו אפ"ה הו' ידעינן מדיוקא אסור בעלמא על טמאה וא"כ ע"כ לא נכתב אותה תאכלו רק על לאו הבא מכלל עשה וכמש"כ בטה"ק אמנם יש לאו הבא מכלל עשה היכא דליכא יתורא כגון האי דרב גידל דמכות דדייק מואכלו אשר כופר בהם דלפני זריקה לקי והתם ליכא יתורא כלל דלגופי' איצטריך למצוה שיאכלו כהנים הקרבן ומעתה י"ל בודאי היכא דעשה יתירה ללאו הבא מכלל עשה בהא מזמה"ד ולכן לענין הקרבה לאכילה בה"ט ביש עשה יתירה שפיר מזמה"ד אבל בהאי דפסחים דעשה דבאש תשרף בעינן לגופי' לשריפה לא לאיסור אכילה שיהא לאו הבא מכלל עשה כה"ג אין מזמה"ד אף דיש עשה. ועוד י"ל דרק שם פ"ב ממא"ס דהעשה דאותה תאכלו קאי בין אבה"ט שיש בה סימן אחד ואין בו סימן כלל א"כ כמו דלקי ביש סי' אחד כן נמי לקי בקו"ח בליכא סי' כלל כיון דיש עשה והאי עשה איתא באותן שיש סימן אחד ולקי ולכן לקי נמי על האי עשה ממש באותן דליכא סי' אחד מקו"ח כיון דהאי עשה הא ניתנה ללקות עלי' היכא דאיכא סי' אחד וכן בהאי דפרקין דהו' כעשה אחת כמ"ש רבינו וז"ל אעפ"י שאיסור הקרבתה מכלל עשה שהרי נאמר מן הטהורה אכול ומן הטהורה הקריב הא טמאה לא תאכל ולא תקריב כשם שלוקה על אכילה כן לקי אהקרבה ולכאורה אריכות לישנא דלא צריכה היא דהו' לי' לכתוב דאיכא קו"ח מבע"מ ואיכא עשה לקי ולפמש"כ א"ש דרק כיון דהו' כעשה אחת הוא מכלל עשה דטמאה לא תאכל ולא תקריב לכן גם לקי כמו דלקי באכילה בהאי עשה כן לקי אהאי עשה גם בהקרבה אבל בעלמא נוכל לומר דאף דיש עשה אמזמה"ד. הנה הכ"מ כתב דמסברא לא גרועה מבע"מ כמש"כ הראב"ד ואפשר להוסיף דיש כאן קו"ח גמור כדאיתא מנחות דף ו' דבעי למילף טרפה מבע"מ ומיוצא דופן ודחי שכן מומן ניכר א"כ גם בהמה טמאה דמומן ניכר שפיר ילפינן מקו"ח מבע"מ ומיוצא דופן. והנה בתי' השני כ' הכ"מ דמקרא אין יוצא מידי פשוטו דקראו הכתוב בהמה טמאה ונראה ראי' ברורה מזבחים דף ל"ג דקאמר ר"ל והוציא הכתוב בלשון נגיעה לקי בנוגע ה"ה בזה י"ל שהוציא הכתוב בע"מ בלשון בה"ט ע"כ בה"ט ג"כ לקי ואף דרי"ו פליג התם בנגיעה אר"ל היינו דמוקי נגיעה למילתא אחריתא.

אברי בהמה טמאה וכו' לוקה. וכ' הכ"מ דילפינן בקו"ח מבע"מ והקשה בס' קרן אורה א"כ ילקה על הקדישו כמו בע"מ ואי לא ילפינן הקדש בקו"ח משום דליכא עשה בהקדישו ואין מזמה"ד א"כ איסור טמאה קיל מבע"מ והיכא ילפינן מלקות להקרבתו ועוד דעכ"פ מנ"ל לרבינו כל זה והעלה דרבינו מפרש תיובתא דר' ירמי' הוא לרי"ו דאמר דאינו לוקה משום דהו' לאו הבא מכלל עשה הא גבי אכילה כתיב נמי אותה תאכלו והוי לאו הבא מכלל עשה ואפ"ה גלי רחמנא דלוקה על אכילת טמאה ה"נ בהקרבתה כיון דנאסרה בלאו הבא מכלל עשה איכא נמי מלקות גבה דאכילתה והקרבתה חד דינא הוא ומסיק דכו"ע לא פליגי בהא דלוקה דלא ניחא לי' כשיטת רש"י דא"כ למה מותיב ר' ירמי' מברייתא דאותה תאכלו דלאו הבא מכלל עשה עשה הוא הא מילתא דפשיטא הוא בכמה דוכתי' דלא הוי אלא עשה ובחולין פ' אותו ואת בנו תנן בהדיא דאין לוקין על חולין שנשחטה בעזרה ועוד כמה דוכתא והיכא אמרינן אליבא דר"ל דלאו הבא מכלל עשה לוקין עליו אבל לפי הנ"ל ניחא דהכא דוקא קאמר ר"ל דלאו הבא מכלל עשה לוקין כמו אכילה דנאמר האיסור בלאו הבא מכלל עשה ואפ"ה לוקה עליו ה"נ בהקרבה ור"י ס"ל דאין זה אלא עשה ולהכי פריך עליו ר' ירמי' מעשה דאותה תאכלו דנאמרה ג"כ בלאו הבא מכלל עשה ואפ"ה לקי משום דגלי רחמנא בשפן וארנבת דאיכא לאו ממילא איגלאי מילתא דהאי לאו הבא מכלל עשה ג"כ למלקות נאמר וה"נ לוקה על הקרבת טמאה אע"ג דנאמר בלאו הבא מכלל עשה.

המקריב בהמה טמאה לוקה כשם שלוקה על אכילתו. וקשה לי דהנה בבכורות דף ט"ז יליף ממפריס פרסה שהח' המתות בלאו באכילתן ובתמורה דף י"ח איתא דלהקרבה בעשה מקרא דרק ולדברי רבינו כיון דלענין אכילה בלאו גם לענין הקרבה הוא בלאו. והנה ראיתי בפי' ר"ג בבכורות דף ט"ז דבאמת כאן הכונה דהוא בלאו הבא מכלל עשה וז"ל קמ"ל קרא למיקים עלי' בעשה דכ' אותה תאכלו ויש לך אחרת והוא מפריס פרסה דאית בה לאו אי אקרבה והיינו חמש חטאות ולאו הבא מכלל עשה וכן מסתברא כל"ב דהכ' גרסינן בתמורה פ' ואלו קדשים וכי איצטריך קרא דאי מקריב לי' קאי עלי' בעשה עכ"ל ואמנם לדברי רבינו דלוקין על לאו הוא מכלל עשה דאותה תאכלו א"כ א"א לפרש כן דהו' לאו הבא מכלל עשה עשה וא"כ יקשה מתמורה דלענין הקרבה איתא דרק עשה הו' אך לרבינו יש לפרש איפכא דאף דבתמורה איתא דעשה הו' אפ"ה לוקין כמו דאיתא בזבחים דבהמה טמאה להקרבה רק עשה אפ"ה לוקין כיון שלוקין אאכילתן כן בזה אף דרק עשה הו' אפ"ה באמת לוקין כמו שלוקה על הקרבתו ואדרבא נראה לי ראי' לשיטת רבינו מכאן עפמש"כ הכ"מ דטעמו של רבינו דבע"מ איקרי טמא ולוקה דהנה שם בבכורות פריך חטאת המתות הלכתא הוא ומשני לתמורת אשם ופירש"י דע"ז קאמר קרא ממפריסי פרסה טמא הוא לכם דהיינו הא דבעינן שיהא רועה עד שיפול בו מום וע"ז קראו הכתוב טמא חזינן דלכך תמורת אשם כשמקריבו לוקה א"כ ע"כ טמאה גופי' כשמקריבו בלאו דאי רק בעשה א"כ תמורת אשם דאיקרי טמא לוקה להקרבה [כמש"כ תוס' ד"ה ותמורת דגם לענין הקרבה איירי] וטמא עצמו לא ילקה, יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. אולם לכאורה אכתי יקשה כיון דדרשינן מקרא דבאכילה הוא בלאו למה לי קרא דלהקרבה הוא בעשה תיפוק לי' ממשקה ישראל ונראה לפימש"כ לעיל דהא דאמרינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל אין הכונה כיון דאסור הא"ט ישנו גם לגבוה אלא הכונה כיון דאסור להדיוט מפני זה הטעם גופי' יש לאסור לגבוה כיון דאסור להדיוט א"כ לפי"ז ניחא דכאן דאסור להדיוט היינו משום צד קדושה א"כ ל"ש לאסור לגבוה מטעם ממשקה ישראל והו' דומיא דמשקה דאמרינן במנחות דף ה' דקדושתה הוא דאוסרתה ל"ש ממשקה ישראל. והנה ראיתי בס' אורח מישור נזיר דף כ"ה שהקשה עד"ז כיון דבבכורות איתא דהו' בלאו ומוכח במנחות ותמורה כיון דאסור באכילה אסור להקרבה [וכונתו משום ממשקה ישראל] א"כ הוא ג"כ בלאו כמו לאכילה והניח בצ"ע ולפימש"כ ניחא דמשום ממשקה ישראל אין בלאו בהקרבה כיון דהא ממשקה ישראל אין הכוונה דחומר האיסור שיש באכילה ישנו גם להקרבה רק דאסור לגבוה יען שאסור להדיוט א"כ ל"ש לאו בהקרבתו כיון דלא מהני טעם זה שאסור להדיוט אסור לגבוה אלא דזה האיסור גופי' לגבוה מה שאסור להדיוט ובזה ליכא לאו רק איסור בעלמא וכן הוא להדיא בזבחים דף ל"ד דאי משום ממשקה ישראל ליכא לגבוה רק איסור בעלמא. הנה רבינו עביד קו"ח דלוקין מאכילה ותמוה דבזבחים דף ל"ד איתא דלכו"ע אין לוקין אאברי בהמה טמאה ונראה דהנה במנחות דף ה' עביד קו"ח כהאי מבע"מ אטרפה דמה בע"מ פסול לגבוה ומותר להדיוט טרפה דאסור להדיוט ודחי דמה לבע"מ שכן מומו ניכר ואמנם למסקנא דאיכא קראי בארתי במק"א דהקו"ח באמת קאי א"כ היינו הקו"ח שכתב רבינו דאיכא קו"ח מאכילה דאסור באכילה קו"ח דאסור לגבוה והוא קו"ח מבע"מ ואין לומר בע"מ מומו ניכר דלמסקנא ל"א האי פירכא א"כ ניחא דגמ' דזבחים קאי לס"ד דמנחות דדחי הקו"ח יען דמומו ניכר א"כ גם בבהמה טמאה ליכא קו"ח מבע"מ שכן מומו ניכר אבל להלכה דכבר איכא קרא לפסול טרפה לגבוה איכא ממילא קו"ח מבע"מ דטמאה לקי ג"כ. הנה בספר התורה והמצוה בפ' אמור כ' אהא דאיתא בתו"כ שם פ"ז לאמור לימד על כל הפרשה כולה שהוא בלאו והקשה בס' הנ"ל א"כ בכל לאו הבא מכלל עשה יהי' בו לאו לר"י וא"כ נאמר המעלה אברי חי' וכהן שאכל תרומה טמאה ובעולה לכה"ג והעושה סחורה בפירות שביעית שיחלוק ר"י ולומר דלקי משום דכתיב בתחילת הפרשה לאמור ובספר יפה עינים תמורה דף י"ז הביאו ותי' וז"ל דהנה בכל מקום שנאמר לאמור פי' לבני ישראל עי' ספרי פ' ואתחנן דדריש שם לאמור שאומר משה דהיינו שביקש מהקב"ה להגדילו תשובה ובדבור ד' אל משה מובן דהוא שיודע להעם דבריו ועיי' מכילתא ארש"ב כ"מ שנאמר בו פעם שני לאמור הוא לדורות ולזאת בפרשה שם גבי וישבו ויחנו שאינו כ"א לשעה לא נשנו בו פעם שני דבר אל בני ישראל לאמור כ"א דבר אל בנ"י וישבו וגם ר"י לא דריש כהא"ג לאמור ללאו משום שאינו מיותר כ"א היכא שהפרשה לא נאמרה לדורות ונשתנה תיבת לאמור כגון פסח מצרים דחלוק בכמה דברים מפסח דורות במקחו מבעשור ובנתינת דמו על המשקוף ע"כ לא הי' ראוי' להשתנות שם לאמור ע"כ דריש שם לאו אמור וכן היכא דכתיב ואמרת אליהם אחר דבר אל בני ישראל דאין פירושו על דורות כ"א לאמור לבנ"י דזה כבר נשמע מלאמור הראשון שם ג"כ דריש לאו אמור ע"כ גבי מומין כאן נדבה תעשה אותו וכן בירושלמי נזיר פ"ב ה"א גבי אין ממירין בבכור איתא ואמרת אליהם ע"כ דריש לי' ללאו אבל במקום דאין כתיב ואמרת אליהם כ"א שני פעמים לאמור והוא הנוהג לדורות אתי לדורות ולא נדרש ללאו ע"כ גבי נשיאת כפים דלא כתיב ואמרת אליהם כ"א ב' פעמים לאמור וכן גבי בהמה טהורה וטמאה ודגים אתי לדורות ע"כ לא נדרש ללאו וגבי שער נזיר אף דאיכא ואמרת אליהם אך התם הלא נדרש בנזיר ס"א ואמרת אליהם לרבות את העבדים א"כ תו ליכא למדרש ללאו דליכא יתורא ולענין עשה דאברי חי' להקרבה אף דגם התם כתיב ואמרת אליהם התם בתו"כ ויקרא פ"א נדרש האי לאמור שיאמר להם דברי כבושים בשבילכם הקב"ה מדבר עמי כו' לאמור כו' והשיבני כו' ומשום שהי' הדיבור הראשון לקריאה מאה"מ ג"כ לא נדרש כאן ללאו כ"א לכלול על כל הדבורים שידבר עמו הנהגתו בם וא"ש כל הקושיות. והנה בענין זה קשה לי דהא משנה מפורשת בזבחים דף ע"ז דם שנתערב במים וכו' נתערב בדם או בדם חי' רואין כאלו הוא מים ולכאו' מ"ש דנקט דם חי' הא אידי ואידי הו' חולין בעזרה א"כ מאי נפ"מ אי הו' דם בהמה או דם חי' וע"כ לומר דשפיר איכא רבותא בדם חי' דהא תוס' הקשו דהו' חולין בעזרה ואף למ"ד לאו דאורייתא אבל עבודה בחולין הו' דאורייתא [וכונתם נראה דסברי דבהעלאה אין האיסור משום חולין בעזרה אלא הוא בכלל כל הפסולין גבי מזבח דאסור לזרוק ולהקטיר למזבח] ותי' ג' תירוצים כיון דעיקר זריקתו לשם הכשר שרי לשם מים או דאף בהעלאה מותר חולין בעזרה למ"ד לאו דאורייתא ועוד דבחולין ופסולין לכ"ע שרי לשם עצים ומים דלא נאסר אלא במידי דחזי להקרבה כאברי חטאת ואברי עולה ושפיר יש לומר חי' דאי הו' נקט רק דם בהמה הו' אמינא דהטעם כסברת התוס' דחולין בעזרה אף לענין העלאה לאו דאורייתא אבל בדם חי' דהו' דם פסולין הו"א דלא שרי לשם מים אשמעינן חי' דאפ"ה שרי לשם מים ותי' ה"ג בתוס' דלא אסור לשם עצים אלא כאברי חטאת ואברי עולה דבר הקרבה א"כ נשמע ממילא ממשנתינו כר"י דאסר לגבי מזבח וקשיא לר"ל דס"ל דחי' ראוי' למזבח. עוד נראה לי בענין זה להסביר דהנה בנדרים דף ל"ח איתא טמאה נפשה וגופה לשמים וכתב בתוי"ט שאינה יכול להנות ממנה אלא בעוד נפשה בה הלכך לאו הנאה הוא אבל טהור דנפשה לשמים הוא גופה שלו לשחוט ע"ש א"כ ניחא דעביד קו"ח מבהמה טמאה דאסור להדיוט לאכילה א"כ אין לך לבעלים בהם הנאה הו' הכל לשמים א"כ אסור להקרבה דעיקר הקרבה בעינן שיהא דבר שגופה שלו לאכילה. אמנם נראה דזה תליא בפלוגתא דאיתא בסוכה אי בעינן דבר שיש בהן היתר אכילה או ודין ממון דיש לומר דמהא"ט דגופה ונפשה לשמים [דגם במידי דאין אלא צומח כמו פירות שייך נפשה לשמים דהיינו כח ההרכבה שיש בכל מידי כאשר כתבתי בפ"ט מה' מעה"ק דכל מידי מורכב מחלקים שונים וכח זה המקיימן שאין נפרד ונבאש זהו נפשו וכן מצינו דנקרא כה"ג חי כמש"כ תוי"ט נדרים פ"ז דחי לאו חי מרגיש קאמר אלא כל דבר ממשי קורא לה חי בלשון בני אדם] וגופו הוא עצם הדבר ג"כ לשמים כיון שאין לו בו היתר אכילה לכן לא מיקרי לכם ולאידך מ"ד בעינן דין ממון דהיינו היתר כל הנאת מיקרי לכם דלא כסברא הנ"ל. ובהא ניחא מה דקשה לי טובא לשיטת רבינו מגמרא דבב"ק דף ס"ז דיליף מדכ' בפ' שור ושה דוקא בשור ושה חייב דו"ה דלא נילוף משבת טמאה בכלל וקשה הא בהמה טמאה לא הו' כלל כשלו דהוא קנוי' לשמים ובשחיטה הא בעינן דדידי' קטבח ובבהמה טמאה לאו דידי' קטבח ממילא פטור נמי אמכירה כדאיתא בב"ק דף ס"ז פלוגתא דרי"ו ור"ל [אך לכאורה בלא"ה איך ס"ד לילף משבת הא בעי' שחיטה ראוי' דבשחיטה שאינה ראוי' פטור מדו"ה ובהמה טמאה הא לאו שחיטה ראוי' הוא כלל ופטור אשחיטה פטור אמכירה] אמנם להנ"ל יש ליישב דלמ"ד לפי שאין בה דין ממון ולית לי' הסברא שצריך היתר אכילה גם בהמה דידי' שפיר דידי' קשחט וחייב בדו"ה ואליבא דידי' קאי דדריש משור ושה למעט בהמה טמאה. ונראה לי ראי' לשיטת רבינו ולפי פירושו של הכ"מ וגמרא דבכורות דף ט"ז דיליף מקרא דמפריס פרסה טמא הוא לכם דרועה עד שיפול בו מום דנקרא טמא [כדאיתא במנחות דף ק"א כמוש"כ בפי' ר"ג שם במנחות דמהכא נפקא הא דאמרי' בכמה דוכתא ירעה עד שיסתאב] ופריך הא הלכתא הוא כל שבחטאת מתה באשם רועה ומשני אי הלכתא היכא דעבר איקרי ואכל מהני חמש חטאת איסורא איכא לאו ליכא קמ"ל דאיכא לאו אולם בפי' ר"ג הביא שם גי' אחרת דאיתא נמי בתמורה וז"ל ומאחר דהלכתא איכא קרא ל"ל למיקם עלה בעשה אותה תאכלו ויש לך אחרת שהיא מפרסת פרסה דאית בה לאו נמי אי אקרבה והיינו חמש חטאת ולאו הבא מכלל עשה עשה מעתה מוכח כסברת רבינו דהקרבת טמא למזבח אתי מכלל עשה דאותה תאכלו דהוא לאו הבא מכלל עשה. [עיי' מש"כ לעיל בד"ה והנה ראיתי וכו'.] הנה בספרי דרש כל צפור טהור תאכלו מצות עשה כל שרץ טמא הוא לא יאכל ל"ת וקשה לי דבברייתא קתני דהו' מ"ע ולא מוקי לי' ללאו דאם אכל טמאה לקי ואין לומר דא"כ קשה כל שרץ טמא לא יאכל ל"ל א"כ ליפרך ארב מהכא כדפריך במכות מהא דכל בהמה תאכלו אך יש לומר דהנה רב לשיטתו בחולין ק"ב דסובר אכל צפור טהורה בחי' חייב לשיטת רבינו משום נבילה בפחות מכזית וכשמתה בכזית אך י"ל דבאמת מהכא נפקא דלקי במחיים משום נבילה דכל ציפור טהורה אתי ללאו הבא מכלל עשה דכשאכלה מחיים לקי אלא דיקשה הא רב הדר בי' דלא לקי א"כ דרבינו כתב להך דאוכל מחיים לקי משום נבילה וע"כ לומר דהו' לאו הבא מכלל עשה דאין זבוח כמש"כ רבינו בפ"א משחיטה דהא זה שייך רק לס"ד דס"ל דלקי אלאו הבא מכלל עשה, אולם אף אם נאמר דלא כשיטת רבינו דלא לקי קשה ג"כ הא וזבחת ואכלת הו' ג"כ לאו הבא מכלל עשה כמ"ש הראב"ד בפ"א מה' שחיטה א"כ תקשה לרב אמאי לא לקי משום ברי' דהא מיד כשנולדה איכא לאו דשאין זבוח משום דבא מכלל עשה רק לזה יש לומר כיון דכשהוא בהמה יש לה היתר בשחיטה לכן לאו ברי' הו'.

ואע"פ שאיסור הקרבתה וכו'. ובכ"מ הביא מש"כ הה"מ ב"ה מא"ס לפי שאלו כבר נאסרו בלאו הבא מכלל עשה אפשר ללאו לבוא מקו"ח אמנם הקשה ע"ז מפ"ק דמנחות מן הבקר להוציא את הטריפה והלא דין הוא ומה בע"מ ולהנ"ל קשה דשפיר בעי קרא דמן הבהמה למעט טריפה שיהא איסור הקרבתה מפורש בתורה בלאו הבא מכלל עשה ועי"ז אפשר ללאו לבוא בקו"ח דאי לאו קרא דמן הבהמה לא מהני הקו"ח כיון דאין עונשין מה"ד אך יש לומר דהכא טריפה שאני לפמש"כ תוס' יבמות דף ב' דבת אשתו הו' בכלל אשה ובתה והה"ד בטריפה הא לא נפיק מכלל בע"מ ונשברה רגלו במקום שעושה טריפה לא יצאת מכלל שבור האמור בתורה וחסר ויתיר ברגל דקאמר בגמרא בכורות דף מ"ו טריפה נמי הו' משמע דמום פשיטא דהו' ובהכי ניחא מה שהקשה באו"ח מחסר אבר בפנים דפסול א"כ אכתי נילף בקו"ח מבע"מ דאין לומר שכן מומו ניכר דהא מבפנים ג"כ הו' חסרון כדאיתא בבכורות ל"ח להנ"ל ניחא דשפיר צריך קרא דאי לאו קרא אין לילף דאין מזהירין מה"ד ורק אחר דכתיב בן הבקר אז יש לילף בקו"ח מחסרון בפנים וא"ש.

אבל המקריב איברי חי' וכו'. פליגי בזה רי"ו ור"ל בזבחים ל"ד לרי"ו עובר בעשה ולר"ל למצוה ולכאו' נראה דלר"ל רשות הו' ומצי מקריב חי' לגבוה וכן העלה בשו"ת שו"מ מדר"ת ח"ב סי' קע"ו והעלה בזה פרפרת נאה דפלוגתא דרי"ו ור"ל אי ח"ש אסור מה"ת מכל חלב בהא תליא דרי"ו ס"ל דאיסור חלב בשביל דקרב לגבוה ומקרא דכל חלב אשר יקריבו לד' לכן שפיר שייך בחלב סברת חזי לאיצטרופי דלגבוה הרי מצטרף הכל לעלות לגבוה וכן מקצתו ממנו ג"כ אסור ור"ל סובר דאיסור חלב אין משום דמצותו לגבוה דהא חי' ג"כ אפשר להקריבה וחלבה שריא וכיון דלא תליא בראוי' לגבוה לכן ל"ש בזה טעמא דחזי לאצטרופי אמנם תמוה לי איך אפשר לפרש דברי ר"ל דחי' מותר להקריב לגבוה הא משנה שלימה בפ"ב דמעשרות דאין קונין לשלמים חי' ממעשר שני רק לבשר תאוה אלא ודאי הכי פירושו בהמה מצוה ואי עבר והקדיש חי' ושחטו סכין מקדשה ולא הו' כחולין שאין סכין מקדש ואם העלה למזבח לשם עצים לא עבר מידי ולרי"ו עובר בעשה ולא חל ההקדש והו' חולין בעזרה ואין סכין מקדשה ואף אם העלה לשם עצים עובר בעשה אבל לצאת בו מצות קרבן בודאי אין יוצא מה"ט גופא דהא חלב שריא דגם ר"ל משמע לי' שפיר מקרא דכל חלב אשר יקריבו לד' דאיסור חלב משום דלגבוה סלקי א"כ חי' דחלבה שריא א"כ לא עלתה לגבוה. עוד יש לפרש הא דקאמר ר"ל מצוה הכונה לאפוקי רשות כדאיתא כה"ג בסוטה לה יטמא מצוה לאפוקי רשות ויש שם גירסא אחרת חובה אבל כבר העלה בשו"מ קצ"ה דהיינו מצוה לאפוקי רשות כדאמרינן בפרק כל הבשר דף ק"ו מצוה לגבי רשות חובה קרי לי' ואין חילוק בין חובה למצוה דכל שהוא מצוה ג"כ כופין לקיים המצוה בע"כ ומטמאין אותו בע"כ כדאי' בזבחים ק"א לה יטמא מצוה אבל לא רשות דלא כשיטת שו"מ דהבין דרשאי להביא חי' אלא דכופין אותו להביא בהמה וא"י להביא חי' רק אם עבר והקריב לא עבר אעשה. והנה כהאי לישנא איתא ביבמות נ"ד יבמה יבוא עלי' ומצוה ופירש"י כלומר בביאה יותר מחליצה ופלא מה רצה בזה לפמש"כ ניחא דקשיא לי' דהיכא דקתני מצוה כופין ג"כ והא באמת אין כופין ליבם ולכן תיקן רש"י דכאן אין הכונה כמו בעלמא אלא דמצוה יותר מבחליצה. וכן מוכח מתוס' מנחות דף ו' דהקשו דנילוף טריפה אסור לגבוה מחי' דמותר להדיוט ואסור לגבוה ותמוה הא לר"ל כשר לגבוה דהא לפי פירש"י לר"ל אינו אלא למצוה שיהא בהמה אבל מ"ע ליכא [ע"ד שכתבו תוס' שם מנחות ה' למ"ד האיר המזרח מתיר הא דצריך עומר להתירו רק מצוה מן המובחר אבל מ"ע ליכא והמפרשים תמהו איך מצינו חילוק כזה וכה"ג כתב הטו"ז סי' תקפ"ט לעניין שופר שיהא מאיל זכר לאילו של יצחק שיש חילוק בין מצוה לכתחלה לבין מצוה מן המובחר וא"כ איך עשו קו"ח מחי' אלא ודאי דס"ל לתוס' דאיכא עיכובא בחי' וכמו שביארנו וכן יש להוכיח ממנחות צ"ו גבי תנופה מעלה עליו הכתוב כאלו לא כיפר ופירש"י דלא קיים מצות תיקונו מן המובחר דהיינו דאיכא מצוה דאין אפי' עיכוב לכתחלה ואין אלא מצוה מן המובחר כנ"ל. אולם קשה לי מפסחים דף ד' דממעט מקרא דשור וכשב ועז חי' דבעניינא דקדשים כתיב וחי' אין קרב ואיך אמר ר"ל דחי' הו' רשות וכן קשה ממכילתא משפטים לא אם אמרת בבהמה לפי שהוא קרב למזבח תאמר בחי' שאינה קריבה למזבח לפיכך אינו משלם תשלומי דו"ה והרי בעלת מום שאינה קריבה וחייבין עלי' וכו' לא אם אמרת בבע"מ שכן במינה קריבה ע"ג מזבח תאמר בחי' שאינה במינה קרב ע"ג מזבח.

מן הבקר ומן הצאן תקריבו וכו' הא מן החי' לא תקריבו. ובס' מעין חכמה הקשה דהא בברייתא דזבחים איתא דממעטינן כן מקרא יתירא דבקר וצאן ותי' דס"ל לרבינו דאין צריך קרא מיותר דמן הבקר ומן הצאן איכא למשמע דהו' כמעביר על דבריו מדאיתא בקידושין דף נ"ח דחי' ליכא למגמר מבע"מ שכן מין המכשיר דחי' לאו ממינא דכשר ש"מ דהו' כמעביר על דבריו והאי ברייתא דמצריך קרא יתירא ע"כ אתיא כר"י ואיהו ס"ל חולין שנשחטה בעזרה לאו דאורייתא כדאיתא בפסחים דף כ"ב א"כ לית לי הנך דרשות דקידושין ולא נשמע מהאי קרא דחי' לא מינא דכשר הוא לכן צריך קרא דבקר וצאן אבל לרבינו דס"ל חולין בעזרה דאורייתא לכן אין צריך קרא לזה וקרא יתירא דבקר וצאן לא אתיא אלא לעשה ולא למעט מלאו עייש"ה.

הגונב או הגוזל וכו'. והנה הקשו המפרשים איך כתב שקרבן פסול לפני יאוש משום ששונא גזל בעולה הא לאו קרבן הוא כלל לפני יאוש כדפריך הגמ' במס' בב"ק לפני יאוש פשיטא עי' שבולי דוד תרמ"ט ואני הוספתי מכבר להקשות מרבינו פי"ח ממעה"ק שכתב שם שחט לפני יאוש קרבן בחוץ פטור מכרת, ועלח"מ פי"ח מלולב דמה"ב בקרבן וקשה מר"ה דף ה' בל תאחר בקרבן ודו"ק ועיי' תמורה דף כ' אין אדם מתכפר בדבר עבירה וא"כ בחטאת נאמר בעבר בל תאחר יפסול הבא בעבירה ועי' מרדכי פ' לולב הגזול הנה משמע רק בחטאת דלכפרה שייך מה"ב אבל שאר קרבנות לא. ועוד קשה לי א"כ הא דסוטה דף מ"ח דבנעשה בו עבירה כשר לקרבן דילמא דוקא לשאר קרבנות חטאת דלכפרה יפסול, ועוד מוקצה ונעבד רובע ונרבע מנ"ל דפסול לשאר קרבנות דילמא דוקא לחטאת פסול אך י"ל מן הבקר ומן הצאן בעולה כתיב. ועוד קשה ל"ל למעט בעבר בל תאחר מרצה הא מרבינן מקרא דאלה מהך דסוטה אך י"ל דכבר הקדישה לא ממעט מאלה רק מקרא דע"ע ובל תאחר ליכא בע"ע אין לילף משם ודו"ק. וכן יקשה בגזילה דילמא רק בחטאת פסול יען דהוא לכפרה. ובכ"מ הקשה איך כתב לאחר יאוש כשר הא רבינו פ"ה מה' גניבה כתב כרב יודא דיאוש כדי לא קני ובלח"מ תי' דשאני התם דיש כאן שינוי השם ויאוש ויתר הקו' יתבאר עוד ונראה ליישב בנקדים סוג' דריש ר"ה בסוג' דבל תאחר דהוק' על רבינו דסובר דלא בעינן שוין כסדרן וסובר בבכור בל תאחר שנה בלא רגלים איך משכחת לה ונראה לי ליישב דהנה תוס' הוק' איך יליף מל"ה אלדיך בכור ולא חטאת והנה בברייתא אחריתא לא יליף כלל בכור ולכן נראה לי דהנה בט"א כתב דלא משכחת אמר ולא אפריש בבכור וכ"כ בפנ"י דבכור מאיליו קדוש רק אפריש ולא הקריב משכחת ואני אומר ג"כ לא משכחת בעבור בג' רגלים דכיון דבכור מאליו קדוש לא מחמת דיבורו ל"ש לכאורה לילף כלל מבל תאחר דכתיב כי תידור נדר והיינו רק דבר הנדור אבל בכור לא הו' דבר הנדור אמנם א"ש דהרי הוא פלוגתא בריש נזיר לחד מ"ד תפוס בבכור הו' דבר הנדור דיליף מלד' אלדיך יען דצריך להקדיש בפה וא"כ כאן דיליף מד' אלדיך יסבור דבבכור הו' דבר הנדור והנה מבואר בריש נזיר אי בכור הו' דבר הנדור מלד' אלדיך אז לא ילפינן חטאת מלד' אלדיך דל"ה דבר הנדור יען דהו' מחוייב בו א"כ מיושב קו' התוס' דלא יליף מלד' אלדיך רק בכור אמנם בברייתא אחריתא לא יליף בכור מקרא דמוצא שפתיך תשמור דיסבור דבכור א"צ להקדיש כלל כשיטת ר' ישמעאל ובזה יתורץ קו' ט"א דלקמן לא מרבה חרמים וא"ל דהו' בכלל בדה"ב דהרי בברייתא ראשונה חשוב חרמים אמנם י"ל דברייתא ראשונה סברי חרמים היינו חרמי כהנים וא"כ אין בכלל קדשי בדה"ב אבל ברייתא זו דלא סברי דצריך להקדיש א"כ סברי דחרמים היינו קדשי בדה"ב וא"כ לכן לא חשוב חרמים וא"ש אמנם רבינו סובר חרמים היינו חרמי כהנים וסובר דצריך להקדיש כמבואר בלח"מ דזה תלוי בזה אפ"ה א"ש דל"ש בל תאחר כיון דרבינו פסק בה' נדרים דבכור הו' דבר האיסור וא"כ לא יליף מלד' אלדיך וא"כ לא שייך לילף בכור לבל תאחר לג' רגלים מקרא דכי תידור דכתיב בו לד' אלדיך רק אתיא לחטאת ואמנם כשעבר שנה שפיר עובר בבל תאחר אף דהקדישה מאליו לא ע"י דיבור כיון דגלי קרא בפירוש שנה בשנה שייך הדרשא אתיא ולא אתיא הוא בלאו ואף דלא הו' ע"י דיבור דהרי בירושלמי קפריך דגם במעלה אחר שמנה יהא בבל תאחר ורק משני דל"ש בל תאחר רק בדבר דשייך תשלומין וא"כ לא תליא בדיבור ורק לעבור בג' רגלים דזה לא אפשר רק אי ילפינן מד' אלדיך דכתיב בפרשה דמועד ותו רבינו הרי פסק דל"ה דבר הנדור וא"כ לא ילפינן מד' אלדיך כדאיתא בריש נזיר וא"ש דסוג' דידן דסובר בעבור רגלים בלא שנה אתיא למ"ד בכור הו' דבר הנדור ודו"ק. ועתו"ס תמורה דף י"ח ע"א דתמורה וכן וולד קדשים ל"ש בל תאחר ע"כ משום דאין קדושות פה אבל קשה דשם בעדות דר' פפייס אכלנו וולדה בחג מוכח דשייך בל תאחר בוולד. ועוד יש להוסיף דלכאורה אף בשנה לא יהא שייך בל תאחר כיון דל"ה קדוש ע"י פיו ומה"ט אמרינן דל"ש שאלה בבכור. אמנם הדבר נכון דלכאורה יקשה איך שייך בבכור מעילה כלל הא ידוע שיטות פוסקים אם אין קדוש ע"י קדושות פה ל"ה בו מעילה אמנם נכון הדבר דהטעם כתבו ראשונים יען דכתיב וינזרו בני ישראל א"כ בעינן שיהא קדוש ע"י ישראל והנה כ' בריט"א הטעם דהפקר אין קדוש בבכור יען דאם זכה בו ישראל מהפקר שייך בו כל בכור בישראל אבל אם זכה בו גוי מהפקר ל"ה בכור בישראל ואין קדוש וא"כ לכן אף דקדוש מאיליו אבל עכ"פ בעינן קדושות ישראל ודו"ק. ובזה ישבנו במק"א שיטת רבינו בהא דתק"כ יעוש"ה דל"ה דקדושה מאליו מה"ט וא"כ א"ש נמי דהו' בבל תאחר כיון דעכ"פ הקדושה בא מכח בעלים ישראלים והנה מה שיש לדבר עוד מענין זה יבואר עוד בעזר השם ועתה נשוב לדברי רבינו שהתחלנו דהנה בלח"מ תי' דהוה יאוש וש"ה וכתי' התוס' וגמ' בב"ק דקאמר לאחר יאוש פסול לא ידע מהא דהו' שינוי השם כחד תי' דתוס' וכן לתי' שני דע"פ הו' מה"ב א"ש ג"כ דלרבינו לי"ל מה"ב אבל הלח"מ הקשה א"כ בפר"ח למה הוצרך לומר דאוקמוה ברשותו הא עדיין קונה יאוש וש"ה ונראה לי לבאר בדרך אחר דהנה אף אי יאוש ל"ק כתבו תוס' היינו גזלן לא קנה אבל הפקר הו' לכל העולם וכאשר ביאר גם בט"ג פה בחידושינו וע"כ י"ל כיון שבא לשחיטה לעזרה כבר קנאו חצר ההקדש והתינח אם שחט בפנים אבל אם שחט בחוץ דליכא חצר הקדש שפיר צריכין לומר דאוקמוה ברשותו וא"ש ורק הגמ' בב"ק סובר לאחר יאוש ג"כ פסול מקרבן אף דקנאו חצר הקדש משום דסובר נהי דחצר הקדש קנאו והו' הקדש אבל קרבן כשר ל"ה כיון דל"ה קדוש ע"י קדושת פה של בעלים דגזלן לא קנאו וא"כ כמו דאין בו מעילה כן ל"ש לומר דלהוי קרבן כשר אבל רבינו סובר דשפיר הו' קרבן כשר דהרי באמת הקדישו הגזלן ועשה שינוי השם ואף דלא קנאו יען דחוזר ע"י שאלה שוב קנאו החצר ושוב ל"מ שאלה וכמו דכתבו אחרונים דכהנים מועלין בו בהך דשבועות דף כ"ד עקצה"ח סי' ר' ה"ה דהוה קרבן כשר להקרבה וכ"ז בפנים אבל בחוץ ל"ש זה ולכן צריך לומר דאוקמוה ברשותו ודו"ק. וא"ש דקודם יאוש פסול דהרי י"ל דקנאו ע"י שינוי מעשה ששחט בעור הבהמה עיין בשבי"ד כלל הפלאה ועי' פי' משניות ריש זבחים דסכין מושכת לשם בעלים ורק לפמש"כ נהי דקנאו בשחיטה ע"י ש"מ ונעשה הקדש על ידי סכין שהוא כלי שרת אבל קדושות פה ל"ה ולא ראוי' להקרבה ופסול לפני יאוש אבל הקדש עכ"פ הוה ע"י סכין כ"ש משום חצר א"א לומר דקודם יאוש ל"ק חצר הקדש מה שהוא של אחרים וכ"ז בפנים אבל בחוץ ל"ש שהוקדש ע"י כ"ש שפיר כתב רבינו בשחט לפני יאוש פטור דל"ה הקדש כלל וא"ש הכל ואי"ה עוד אבאר. ואף למאי דאמרינן דבשאר הקדש יכול לתשאול טרם שזרק ול"א שקנאו החצר כאשר יבואר ומטעם שכתב אחרונים דבקדשי מזבח לא נסתלק שם בעלים ויכול לתשאול כאן אין יכול לתשאול דאפי' אי יתשאול ונסתלק הוא ונעשה שוב הפקר וקנאו החצר שם הקדש ואף דקנין של חצר אין עושה הקדש בזה שיהא ראוי להקרבה דאין ע"י קדושות פה אבל כיון שעכ"פ נשאר קודש אף אי הוה קודש פסול א"כ שוב ל"ה בשאלה להיות חולין ונשאר ע"כ שינוי השם של הקדש שוב אמרינן דגם גזלן קנאו מכח ש"ה שהוא קדושות פיו דל"ש דישנו בשאלה דעכ"פ תשאר שם קדושה מכח קנין חצר ודו"ק היטיב. אבל גמ' דבב"ק יסבור דמהא"ט קרבן פסול כיון שהקדישו יכול לתשאול אף דנשאר קודש וגם י"ל דתליא אי אמרינן במסרה לגזבר אין לו שאלה כשיטת הסוברים כן ולכן ה"ה חצר הוה כמו גזבר כמש"כ קצה"ח וא"כ ליתא בשאלה וגמ' בב"ק אזלי אי נאמר דיש שאלה עד זריקה וא"כ ל"ה שינוי השם דאפשר בשאלה קודם זריקה ודו"ק ועוד יבואר היטב ובמש"כ נראה לי ליישב דברי הגמ' שהוק' בתוס' מ"פ לעולא מדחייב כרת הא בלא"ה קשיא מדפטור עי"ש וכן קשה אפירש"י ומה שת"י בתוס' דרק לענין קרבן יאוש ל"ק כבר הוק' בתוס' ע"ז אך לפמש"כ א"ש דבוודאי אי הקדש הוה דהרי יש כאן יאוש ושינוי השם רק משום דאפשר בשאלה הוה שינוי השם החוזר כמש"כ תוס' בב"ק לענין תרומה וכי תימא הא קנאו החצר ההקדש וא"כ ליתא בשאלה וסבור עולא אף בבא ליד גזבר ג"כ אפשר בשאלה וא"כ אף דנשאר ההקדש מכח חצר הקדש זה לא הוה הקדש גמור שאין קדושת פה ואין חזי להקרבה אבל חיוב דש"ה שפיר אין כאן דעכ"פ קנאו ההקדש ולא רעהו מיקרי ומסיק ב"ג דאוקמוה ברשותו כדי לחייב כרת דהיינו דהוא קנאו וחל ההקדש מכח קדושת פיו וחזי להקרבה ושוב חייב שפיר כרת. ובזה ניחא ג"כ דרש"י הקשה איך עקרו חכמים לפטור אותו מקרבן דאמרו בנודעה מכפרת ופירש"י בשוא"ת חכמים עוקרין והקשה רשב"א הא חולין בעזרה הוה קום ועשה ועוד מקשה רש"י פי' כהנים עצבים שאכלו חולין בעזרה הא יכול לפרש ששחטו חולין בעזרה עיי' טיב גיטין ולפמש"כ א"ש דבודאי חולין בעזרה ל"ה דהרי קנאו חצר ההקדש ע"י יאוש דהוה הפקר קאנו ההקדש ורק הוא לא נפטר בו דאין קדושת פה אבל חולין בעזרה ל"ה רק כהנים שיראו שאין מתכפר בו ומביא אחרת יחשבו דלא הוה הקדש כלל רק חולין בעזרה ויהיו כהנים עצבים. והנה לפמש"כ א"ש דפטור מכרת דכל הטעם דחצר קונה להקדש התינח אם הביאו לאוהל מועד אבל בשחט בחוץ לא קנאו כלל חצר ההקדש וא"כ אין כאן הקדש כלל דהא לא קנאו יען דיכול לתשאול כמש"כ רשב"ם במס' ב"ב דיכול לתשאול על ש"ח וא"כ אין כאן ש"ה ויאוש לא קנאו ולכן פריך שפיר דלפטור מכרת וא"ש ג"כ מה דהקשה בט"ג הא עכ"פ ראוי לבוא לאוהל מועד מדרבנן משום תקנת שלא יהא כהנים עצבים א"כ הוה קדשים בחוץ כקדשים דרבנן ובב"ק משמע גם מה דאסור מדרבנן לא מחייב בדו"ה וא"ל דאיירי בשחטו בפנים א"כ שוב הוה חולין בעזרה כיון דמה"ת ל"ה הקדש לפמש"כ א"ש בין בשחט בחוץ דל"ה הקדש כלל אפי' מדרבנן ואף דחזי מדרבנן לאוהל מועד עתה ששחט בחוץ דלא קנאו חצר הקדש גם הוא לא קנאו ול"ה הקדש כלל והוה כמו לדידן לפני יאוש דלרבינו בפ"ב מגניבה דלפני יאוש חייב בדו"ה רק הגמרא משני אח"כ דאוקמוה ברשותו לחייבו כרת משעה שהקדש והיינו ע"י קדושת פיו ואף דחצר הקדש לא קנאו וקנין דידי' יאוש ושינוי השם למ"ד אפשר בשאלה חכמים אוקמי ברשותו דלהוי יאוש ושינוי השם והיינו כיון דאם הי' בא לפנים הי' שייך בו קנין חצר להקדש ורק דל"ה הקדש קדושת פיו יען שעל קדושות פיו יכול לאתשולי אבל חכמים אוקמי ברשותו שיחול הקדש דידי' משעת ההקדש דאז הי' קדושת פיו כיון דאם יבוא לפנים יהא כאן עכ"פ קדושת שבא ע"י חצר אוקמי ברשותו משעה שהקדוש דאז הוה קדושת פיו והו' כראוי בפנים ושוב חייב כרת אף דבחוץ ל"ש קדושת חצר ודו"ק. והנה כ"ז לעולא דיסבור דאפשר בשאלה אף בבא ליד גזבר דהיינו ליד כהן או לחצר הקדש דהיינו דאף דפשיטא דאין יכול לתשאול לצאת לחולין דעכ"פ נשאר קדושה דממילא שזכה חצר הקדש מהפקר ע"י יאוש אף על קדושת פיו יכול לתשאול ושוב ל"ה קרבן כשר ובסברא זו מיושב קו' קצה"ח סי' ר' משבועות דף כ"ד [וגוף קו' הקצה"ח י"ל אם שאל עליו ונעשה חולין אין יכול חצר לקנות להקדוש כיון דיש כאן בעלים וראי' מכריתות כ"ד בשחט אשם תלוי ונודע שלא חטא הוה חולין בעזרה ול"א דקנאו חצר הקדש וע"כ משום שיש בעלים ורק כאן דאין לו בעלים דנתיאש שייך הסברא אם ישאול קנה חצר ההקדש ודו"ק דכיון דל"ה הקדש בטעות גם שאלה יש וכמו דכ"ש סכין שחיטה אין מקדש חולין בטעות כמו כן אם שאל עליו מהני אף שקדשו בכ"ש סכין שחיטה ורק קיבל דם בכ"ש מהני אף דאין ראוי לו דהו' חולין כדעת ר' יוסי בכריתות דף כ"ד ועיי' רבינו פ"ב מפה"מ ובכ"מ ובלח"מ ועמש"כ בפנים להלן מזה ודו"ק] די"ל נהי דאין יכול לתשאול היינו להוציא לחולין אבל קדושת מזבח קדושת פיו אזיל ע"י שאלה ולכן אמרינן שם דקדשים איתא בשאלה ומוקי בבכור, ואך רבינו יסבור דא"א בשאלה כשבא ליד הגזבר והיינו שהחצר קנה להקדש ואין לו שאלה כלל ונשאר קדושת פיו ומועלין בו ולכן כשר גם לקרבן דאחר יאוש קנה חצר להקדש ואין לו שאלה וכ"ז בשחט בפנים אבל בשחט בחוץ מצד הדין אין חיוב כרת כיון דלא קנאו חצר הקדש שהרי נשחט בחוץ א"כ יש לו שאלה ולא קנה ביאוש וש"ה ורק חכמים אוקמוה ברשותו כדי דלחייב עלי' משעת שהקדש ר"ל לא משעת יאוש רק משעת הקדש שיש כאן ש"ה וא"ש. וא"ש ג"כ דסובר רבינו לפני יאוש פסול דבאם מתכיון דעשה מעשה שחיטה יכול לאסור וכיון דשחט בכלי שרת יכול להרכיב עליו איסור קדושת הגוף אבל לקרבן לא חזי דלקרבן בעינן קדושת פיו לא קדושת כ"ש משא"כ בשחט בחוץ דלא שחטו בכ"ש ל"ש בו כרת כלל דל"ה הקדש כלל ודו"ק, ובחקירה זו דנעשה הקדש בכ"ש מיושב ג"כ הא דלאחר יאוש כשר דה"ל יאוש וש"ה ואין לומר דיכול לתשאול די"ל כיון דנתקדש בכ"ש אין יכול לתשאול כמש"כ המשל"מ פי"א מקרבנות כמו באתא ליד גזבר ולעולא לפסול דכ"ש ל"ה קדושת פה אמנם י"ל דסכין שחיטה אין מקדש דאין לו תוך עיי' מנחות פרק ח' וגם תלוי אי כ"ש מקדיש פסולים עי' כריתות כ"ד ורבינו פ"ג מפהמ"ק ודו"ק. [אך יש להקשות בשבועות שם דמשני בבכור וקשה גם בקדשים אחר שחיטה אין לו שאלה כיון דקדשו בכ"ש דסכין שחיטה אך זה תלוי אי בעי תוך ורק יקשה עכ"פ בקיבל בכ"ש הדם בוודאי אין לו שאלה דהרי לר"י שם בכריתות מוכח אף שנודע שהוא חולין שלא חטא אפ"ה הוה הקדש אף קודם שנזרקה הדם כיון שקיבל הדם בכ"ש וכן פסק רבינו פ"ג מפהמ"ק דמקדש אף שאין ראוי לו וכר' יוסי וכמש"כ כ"מ ולח"מ ואך יש לעיין בפ"ד שם פסק דלא כר' יוסי בנודע קודם שנזרק הדם] ונחזור להנ"ל לכאורה רבינו סובר ע"כ דיש לו שאלה בבא ליד גזבר דהרי סובר דחייב באחריותו עד שיקריב כמש"כ פי"ד ממעה"ק ועובר בבל תאחר עד שהקריב א"כ ה"ה שיכול להתשאל עליו וכמו שהוכיח ברי"ט אלגאזי פ"ד מבכורות אך נראה להוכיח דלא תליא הא בהא דאף אי עובר בבל תאחר אפ"ה שפיר י"ל דאין לו שאלה דהרי בכור כאשר בארנו לעיל דעת רבינו דעובר בבל תאחר ומטעם שאבאר וכאשר רמזתי לעיל דאף דבא מאיליו אפ"ה כיון שרק קדוש ע"י ישראל שקונה מהפקר הקדושה בא ע"י ישראל ואפ"ה שאלה אין לו ה"ה כאן אף שעובר בבל תאחר ול"א בי' גזא אפ"ה שפיר י"ל דאין יכול לתשאול עליו ודו"ק. והנה בסברא שכתבתי לעיל יען דקנאו ישראל מההפקר לכן חייב בבכורה חשוב שפיר קדושת ע"י אדם ומועלין בו יש להביא ראי' מנדרים דף ל"ה בהי' ככר של הפקר שקונה ע"י חצר להפקר ומועלין בו שהקשה בקצה"ח הא הפקר ע"י חצר אין מועלין ותי' רק חצר הפקר לא קנאו אבל חצרו של אדם אחר קנאו שפיר להקדש דהוה כיד בעלים ולכן מועלין ה"ה נמי בזכה חצרו של ישראל בהמה בכורה מההפקר חל עליו קדושת הפקר ודו"ק ובזה א"ש גם סוג' דילן וא"ש ההמשך בשני הסוגיות דהנה לפמש"כ י"ל חצר הקדש קנאו ורק לעולא אמרינן אפ"ה יכול לתשאול וחצר הקדש שקונה אין כשר להקרבה ובחוץ דליכא חצר כלל ל"ה הקדש כלל ושפיר פריך מאי עבידתא ויקשה לכאורה עדיין חצר הגנב קונה אותו מההפקר ע"י יאוש להקדש וא"כ אף אי יתשאל עליו הרי כבר קנאו חצירו להקדש מהפקר אך ז"א דאין יכול לזכות להפקר דכיון דאין יכול לזכות לעצמו דבאיסורא בא לידו דמה"ט יאוש אין קונה וא"כ ל"ש מיגו דזכה לנפשו ואמנם הגמ' משני אוקמוה חכמים ברשותו משעה שהקדש א"כ אף דרק מדרבנן הוא שלו שוב עכ"פ אחר אין יכול לזכות ואין חב לאחרים מצי זכי גם לאחרינא וזכי חצירו להקדיש ושפיר חייב כרת ודו"ק. ויש להמתיק עוד יותר ההמשך משני סוגיות דהנה לכאורה יש לי חקירה איך יכול כלל להתשאל ומטעם שכתב ש"ר אמירה לגבוה כמסירה להדיוט הוה וזכה חצר שלו להקדוש [עיי' ר"ן נדרים ל"ד היטב ודו"ק] אך הדבר ניחא דהרי חצר המוכר אין יכול לזכות ללקוח כידוע דלא יצא מרשות לרשות ואך כאן חצר גנב שפיר נאמר דיזכה להקדש איך נאמר דיתשאל עליו יזכה לו חצירו להקדש ורק י"ל דהוה חב לאחרינא ול"ש מיגו דזכי לנפשי' דלנפשי' א"י לזכות דבאיסורא בא לידו אך י"ל דבכבר הביאו לחצר הקדש להקריבו אף אם ישאול עליו יזכה חצר ההקדש וא"כ ישאר זה הקדש וא"כ אין חב לאחרים שפיר י"ל דשוב מהני מה שזכה חצירו להקדש ובחצירו ל"ש דל"ה קדושת פה דהרי חצירו של אדם שפיר מצי זכי להקדש ומועלין בו כדאיתא בנדרים כדלעיל ולכן הוה קרבן כשר ודו"ק היטיב. ויצא ממש"כ דלא כקצה"ח שכתב דרק בקדשי בדה"ב מועלין אם זכה חצירו להקדש לא בקדשי מזבח דבעינן קדושת פיו דלפמש"כ א"ש דמוכח מבכור דזכה ישראל מהפקר להקדש וקרב שפיר. והנה לפמש"כ י"ל עד"ז דשפיר חצירו זוכה להקדש וא"ל דלא מצי זכי לנפשי' דז"א דזכייתו להקדש וקנייתו באין כאחד דאחר שזכה הקדש ע"י חצירו א"י לתשאול ושוב נקנה לו ע"י יאוש וש"ה ואך זה מהני רק לרבינו לשיטתו דסובר כן בקידש אשה בגזל אחר יאוש מקודשת דאשה קנתה ויש ש"ר אצלה ושוב קונה האשה דקנייתה וקנין שלו בא כאחד וכאשר ביאר בקצה"ח טעמו של רבינו דסובר אפי' ש"ר קודם יאוש ג"כ מהני אף דבאיסורא בא לידו ה"ה כאן י"ל כן ואמנם עולא יסבור דש"ר קודם יאוש ל"מ ויסבור באשה כהא"ג בקידש בגזל אחר יאוש ל"ק דל"א דש"ר אצלה קנייתה וקנין שלו באים כאחד וא"כ גם כאן לא זכה הוא וא"כ כיון דלא מצי זכי לעצמו גם להקדש לא מצי זכי יען דחב לאחרים ל"ק רק אי מצי זכי לנפשי' וא"כ ישנו בשאלה ולא קנה הוא ע"י יאוש וש"ה דש"ה אפשר בשאלה אמנם קרבן שפיר הוה דלענין שיהא הקדש [שפיר מצי זכי להקדש ע"י חצירו וא"ל הרי חב לאחריני ול"מ זכי לנפשי' די"ל כיון שבא לחצר הקדש בלא"ה קנאו החצר וא"כ גם חצירו מצי לקנות ורק יש לדחות דבשעה שבא לחצר הקדש הלכה זכייתה שיכול לזכות ע"י חצירו כיון שאין שם עתה הקרבן בחצירו] שפיר י"ל דנקנה ע"י חצר הקדש ואף דלהקרבה ל"ח הקדש הוה שפיר ולתשאול א"י דהוה כיד גזבר לענין שיהא קדושת בה"ב שיהא הקדש רק לא להקריב דעל זה יכול לתשאול ואמנם לרבינו שפיר נקנה ע"י חצירו להקדש ומועלין בו וגם חזו להקרבה כאמור ואלא דלפי דרך זה יקשה לרבינו למה צריך לומר בשחט בחוץ אוקמי ברשותו דלחייב הא חצירו קונה להקדש וזה י"ל דבאמת שני דרכים לפנינו דאמרינן חצירו זכי להקדש ורק ע"ז יקשה הא חב לאחרים ול"מ זכי לנפשי' וע"ז י"ל דלא חב דבלא"ה קנהו אח"כ חצר הקדש וכיון דלא חב זכי חצירו להקדש וא"כ ליתא בשאלה ושוב גם הוא זכה בו והו' קרבן שלו. ואמנם בשחט בחוץ דליכא חצר הקדש דליקני א"כ שוב גם חצירו שמתחלה ל"מ זכייתו להקדש דחב לאחרינא ולנפשי' הרי ל"מ לזכות ואמאי חייב ולכן נתן רבינו הטעם יען שחכמים אוקמוה ברשותו משעה שהקדיש ר"ל כיון דאם בא לפנים הוה נקנה להקדש ע"י חצר ושוב מהני קנייתו של חצירו להקדש למפרע ושוב גם הוא קנאו דקניית הקדש וקנייתו באים כאחד כאמור וזה שאמר משעה שהקדיש יען דחצירו קנאו מיד להקדש וקנאו גם הוא והו' הקדש ע"י פיו ודו"ק היטב. ובזה יש ליישב דרבינו כתב לפני יאוש קרבן פסול די"ל שכונה שהקדש הי' לפני יאוש והו' ש"ה קודם אבל אח"כ נתייאש ולכן הו' קרבן עכ"פ דחצר הקדש קנהו אבל חצירו א"א שיקנה להקדש דבשעה שהי' בחצירו עדיין לא הי' יאוש ודו"ק וא"ש דכתב רבינו דלענין כרת בשחטו לפני יאוש פטור דבחוץ גם זכיית חצר הקדש ליכא וכ"כ בה' גניבה פ"ב דחייב בדו"ה בשחטו לפני יאוש ודו"ק ויתבאר עוד להלן. והנה כ"ז מתבאר מסוג' דבל תאחר דהקדמנו דלכאורה קשה קו' חכ"צ על רבינו ואני תמהתי יותר איך שייך כלל ב"ת בבכור דהו' ממילא וא"ל דנפיק מל"ד דלרבינו ל"ה דבר נדור לא ילפינן מלד' וע"ז הקדמתי דלכאורה יקשה רבינו פסק ת"כ אין מוציאין וקשה גמ' מסיק בכור שאני דקדושה מאלי' והנה אי הו' דבר הנדור בכור ע"כ ליתא לתי' הגמ' והו' א"ש שיטת רבינו דאין מוציאין דל"ש דבא מאלי' די"ל דכיון דהו' דבר הנדור ע"כ הטעם דהרי חזינן בהמת הפקר פטור וע"כ כסברת מהרי"ט דכה"ג באין לו בעלים בילה מעכבת בו וצריך קדושת פה א"כ ל"ה בא מאילי' וגמ' דמסיק בא מאילי' יסבור דל"ה דבר הנדור ובהמת הפקר ע"כ יתחייב בבכורה אמנם כיון דרבינו סובר דלא הו' דבר הנדור ע"כ דקדושת פיו אין מעכבת א"כ יקשה למה פסק אין מוציאין וקשה שיטת רבינו וע"כ לומר דא"ש דרבינו יסבור נהי דל"ה דבר נדור דאמירת פיו אין מעכבת ול"ה רק לכתחלה לא מטעם דראוי' לבילה אין מעכבת אלא דמעיקר הדין ל"ה אלא לכתחלה וכאשר יבואר החילוק בזה אין מטעם דראוי' לבילה או מטעם דא"צ מצד עיקר הדין אלא דסובר דבכור ל"ה דבר נדור בהמת הפקר פטור מבכור מטעם דבעינן דישראל יזכה מההפקר להקדש אז חייב בבכור וכסברא אחרת שכ' מהריט"א ומהא"ט גם מועלין בו כיון דבא ע"י קדושת ישראל ושוב שפיר שייך גם בל תאחר כיון דל"ה כ"כ קדושה מאלי' רק בא ע"י בעלים ישראלים ושייך בו בל תאחר ואף דמל"ד לא ילפינן לרבינו יכולין למילף מדרוש ידרשנו וממילא דא"ש גם קו' חכ"צ די"ל דבבכור לא תליא בג' רגלים [כמו שאר דברים דילפינן מדרוש ידרשנו] רק בשנה דהרי בצדקה דחשוב ג"כ שם חזינן דחייב לאלתר י"ל דבבכור עד שנה אין עובר וכאשר יתבאר עוד טעמא דמילתא או דנאמר דרבינו יסבור דבעינן כסדרן וכמש"כ באמת במק"א בס' המצות וכמו דמוכח ג"כ מכח קו' אחרונים בהא דחג המצות בשעה"מ פט"ו ממעה"ק וכאשר יתבאר עוד בס"ד והיינו לפי דרכו י"ל כן דפשוט אין לומר רבינו סובר דבעינן כסדרן דא"כ אמאי לא הביא דרשא דכל הבכור לרבות קדשים לשנה בלא רגלים וע"כ דרבינו סובר דל"ב כסדרן ול"מ בקדשים שנה בלא רגלים ולכן לא הביא אמנם לפי דרכי י"ל לעולם דבעינן כסדרן ואפ"ה לא הביא דרשא דכל לענין קדשים בשנה בלא רגלים די"ל דמבכור ל"מ לילף רק אי בכור הו' ג"כ דבר הנדור גמור דהרי צריך להקדישו ואף דרק לכתחלה היינו משום ראוי לבילה אין מעכבת וא"כ שייך לילף גם שאר קדשים מבכור אבל לרבינו דבכור ל"ה דבר הנדור א"א לילף מבכור לשנה בלא רגלים ולכן לא הביאו רבינו בקדשים אבל לעולם סובר דבעינן כסדרן ושפיר משכחת בבכור שנה בלא רגלים לענין ב"ת ודו"ק היטב. ובמש"כ משכחת שפיר דבעינן תרי קראי דבט"א הקשה בבכור ל"מ רק אפריש ולא אקריב לפמש"כ י"ל דקאי למ"ד צריך להקדיש רק ביש בעלים ראוי לבילה אין מעכבת וא"כ צריך חד קרא לעבור קודם שאמר וחד קרא לאחר שאמר הרי זה קדוש בבכור דאז הו' אמר והפריש רק לא הקריב ועוד יתבאר בס"ד היטב. ולמ"ד דלא בעינן כלל להקדיש דכן סובר ר' ישמעאל י"ל דלכן שייך בל תאחר כיון דחזינן בהמת הפקר פטור רק בזכה בו ישראל שפיר שייך בו בל תאחר דרק בא קדושה ע"י בעלים ישראלים והבן. ומעתה אנו הדרן למש"כ דיצא לנו מזה דבר חדש דע"י שזוכה מההפקר להקדש מועלין אף בקדשי מזבח וראוי להקרבה א"כ זה גם שיטת רבינו בחטאת גזולה דע"י שזוכה חצירו להקדש הו' הקדש גמור ליקרב והו' קדושת פה ולעולא ע"י חצירו ל"מ זכי לנפשי' ורק קנין חצר הקדש יש וא"כ הו' קדושה דממילא לא קדושת פה ולכן הו' קרבן אבל לא להקרבה דכה"ג אין מועלין וכמו שמבואר הכל לעיל בס"ד. בהא דקרבנו ולא גזול קשה לי לפי מה דאיתא בסנהדרין לחד גי' רבא דבא במחתרת קניא לגוף גזילה ומייתא מהאי דגנבו והחזירו ולא קבלו רבא א"כ ה"נ צריך קרא כה"ג דגנבו דיכרא במחתרת דקנינהו שפיר אלא דקרא ממעט עכ"פ לקרבן דעכ"פ בא בגזילה ובאיסורא בא לידו אין ראוי' לקרבן אולם בהא יש ליישב באמת קו' תוס' בסוכה ל"ל לכם הא יליף מקרבנו להנ"ל יש לומר דהו' מוקמינן רק בבא במחתרת בודאי אין ראוי' לקרבן שקנינהו בדמי חבירו אבל גזל דעלמא הוה אמינא דראוי' לקרבן לכן צריך קרא דלכם. ועל הקו' דנוקי קרא בתלוי וזבין נראה ליישב דהנה באמת קשה דאמאי לא נאמר דכיון דשחטה נעשה מעשה אסרה וחל ההקדש קדוה"ג ולכן צריך למעט מן קרבנו אף לפני יאוש ומאי פריך וצריך לומר דלזה אין צריך קרא דאין כשר לקרבן רק אם הקדיש קדושת פה תחילה וכמו שהעלה אאמוה"ג זצ"ל בסי' תרמ"ט וא"כ אי נוקי כה"ג בתלוי וזבין יקשה באמת אמאי מועטי' קרא מקרבנו הא כיון דגוף הקרבן קנאו לו יכול להקדיש קדושת פה ושוב מהני המעשה לאסרו בקדושת הגוף ול"ש למעטה מקרבנו. עוד יש לומר לפמש"כ דהא דהקדיש ואח"כ נתיאש פסולה מה"ת דאף דס"ל דש"ר ואח"כ יאוש קנה רק בלוקח שעושה מעשה אבל בהקדיש דאין עושה מעשה לא מהני רק מתקנה הוא דהו' כשר להקרבה רק רב לשיטתו דסובר דקנה הגזילה ואין עליו אלא חיוב השבה שפיר בהקדיש ואח"כ נתיאש כשר מה"ת כדס"ל לרב אדא וא"כ בתלוי וזבין והקדיש דבאמת קנה גוף הגזילה ואין עליו אלא חיוב השבה אם נתיאש אח"כ באמת הקרבן כשר מה"ת ואין למעטו מקרבנו דשפיר מיקרי קרבנו. עוד קשה לי בהאי עניינא מאי פריך מקרבנו לפמש"כ תוס' בב"ק דף ק"י דמכאן נראה שאין הכהן יכול למחול דהו"ל כפרה ובפנ"י הקשה דהא קיימ"ל דגזלן יכול למחול דהו"ל כאלו נטל ממנו וחזר וקנאן לו וה"ה הכא וכ' הפנ"י דשאני כהן דכל שלא זכה בו מעולם לא שייך לומר דיכול ליתן במתנה ולכך לא מצי מחיל ובשו"ת שו"מ ח"ב סי' כ"ח כתב לתרץ דשאני שאר גזלן דעיקר הכפרה הוא לפי שגזלו והתורה רצתה שלא יגזול חבירו א"כ הרי עיקר הכפרה לגבוה תלוי במה שבינו לחבירו [וכבר נודע מש"כ החוהל"ב דבגזל יש שתי רעות מה שבינו לחבירו ומה שבינו למקום שהרי אמרה תורה לא תגזול] ולכן כל שמחל לו שוב נתכפר לו ג"כ דהרי עיקר הגזילה שהקפידה התורה הוא בשביל חבירו אבל גזל הגר של"ש בינו לחבירו דאין לו יורשים רק דהתורה הקפידה שלא יהא לו כפרה עד שיתן לכהן הכסף וא"כ לא מהני מחילה ואיך יכול הכהן למחול והא לא גזל אותו כלל רק דהתורה אמרה שבזה יתכפר עונו ואיך יועיל מחילה. לפי"ז קשה לי הא צריך קרבנו למעט גזול בגזל הגר דההקדש שפיר חל דהא אין לו בעלים ואפ"ה מיעטה קרא כיון דצריך לתנו לכהן ומיעטה קרא מקרבנו [ועיי' בחס"ו בגיטין דף נ"ה שהביא דתליא זה שמביא הגזול אי כהנים שלוחא דידן או שלוחא דשמיא ולהנ"ל לא שייך זה בגזול דעיקר תלוי' במה שהוא של חבירו.] עוד קשה לי דהנה בגיטין דף נ"ה הקשה בפרש"י איך יכולין חכמים לעקור דברי תורה שהוא חייב בקרבן ותי' דבשב וא"ת יכולין לעקור וקשה לי להנ"ל הא בגזילה מהני מחילה דהו' כהחזירו וחזר ונתן לו וא"כ לפמש"כ הר"ן בכתובות דלכן יכולין לומר דבע"ח מאוחר יכול לגבות יען דאי עבר וגבה גבה יכולין ליתן לכתחלה לגבות א"כ ה"נ כיון דאי מחלו כבר בדיעבד יכולין חכמים לתקן שיתכפר כאלו מחלו הנגזל להגזלן וא"כ מאי הוקשה בפירש"י דאין יכולין לעקור דבר תורה. ועוד קשה לי הא משכחת שפיר קרא כגון שקנה בהמה מחבירו וזקף עליו במלוה ואח"כ כפר בו ואין רוצה לשלם דדעת הב"ח חו"מ סי' צ' דהו' גזל בידו דלא כמו שהעלו הפוסקים דמאחר שזקף עליו במלוה כבר פטור הוא ממה שחייב לו לשלם הו' כחוב בעלמא כמו שהביא בס' ג"פ ס"ס ק"כ והעלה דאם עבר ומכרה לאחרים קנה שפיר דמה שעשה עשה ובגט כהא"ג שלא שילם שכר הסופר מתגרשת בו. א"כ לפי"ז שפיר צריך קרא קרבנו למעט גזול כהא"ג דההקדש הא שפיר חל עליו ולא נתמעט מביתו כיון שבאמת הקנה לו מרצונו הטוב רק דחשוב עדיין גזל בידו ולכן פסלו הכתוב להקריב דקרבנו לא מיקרי. במה דאמרו שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות נראה הכונה דאיתא בשבת דף ק"נ הכא במאי עסקינן בירא שמים דלא ניחא לי' לזכות מהפקירא א"כ ה"נ בודאי אף דיאוש קונה דהו' הפקר לא ניחא לי' למזבח לזכות מהפקר לכן יאמרו דאוכל מזבח גזילות כיון דלא ניחא להם לקנות ביאוש א"כ נשאר ע"ז איסור גזילות ובהא ניחא מה שהקשה הקצוה"ח סי' ד' דהא חצר ההקדש קונה האבידה להנ"ל ניחא דלא ניחא לי' להקדש לקנות מהפקירא דיאוש מטעם הפקר וראי' לזה מבב"ק דף ק"י בנתן המעות לאנשי משמר ומת עד שלא הביא אשם המעות לאנשי משמר שנאמר אשר יתן לכהן לו יהי' וקשה תיפק לי' משום דזכה מתורת הפקר ויאוש אע"כ דלא ניחא לכהנים בתורת יאוש.

הגונב או הגוזל והקריב הקרבן פסול והקב"ה שונאו שנאמר שונא גזל בעולה וכו' ואם נתייאשו וכו' כשר וכו' שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות. והנה בכ"מ הקשה הא רבינו פסק דיאוש לא קנה ואיך פסק כר"י ותי' כאן בהקדש איכא שה"ש [וש"ר] בהא ס"ל כר"י דקני ואמנם לפי דבריו יקשה הא דכתב רבינו דפסול הא בלא אתיאש לא חל ההקדש כלל כמש"כ בפי"ח ממעה"ק ועוד דהא בפי"ח ממעה"ק כתב דחכמים העמידו דבריהם כדי לחייבו כרת וזהו כעולא דסובר דיאוש לא קני אפי' בהקדיש דאיכא שה"ש ונראה ליישב בהקדם קו' התוס' דכאן סובר עולא דיאוש לא קנה ובהגוזל קמא גבי נטל מוכרין ס"ל דיאוש קני והנה רבינו תם תי' דהכא פסול משום מה"ב ור"י חולק דאי יאוש קני מוכח בב"ק דלא מיפסל משום מה"ב דהא יליף עולא מהקרא דיאוש לא קניא מגזול דומיא דפיסח דלית לי' תקנתא כדאיתא בדף ס"ז ואי אמרת דיאוש קונה ומיפסל משום מה"ב לא נשמע מקרא דיאוש לא קנה די"ל דלכן פסול משום מה"ב ולכן מפרש ר"י דהכא הו' נמי שה"ש לכן קני אלא דמפסל משום מה"ב דהא כיון דבעינן נמי שה"ש שפיר הו' מה"ב ורב יודא סובר דיאוש כדי קני היינו ג"כ עם שה"ש ולית לי' מה"ב והנה תמהו הראשונים דזה לא נזכר כלל בסוג' הטעם דמה"ב ועוד דהא תוס' הביאו ראי' דאי יאוש קני ל"ה מה"ב מסוכה דקאמר בהני אוונכרי דלקנינהו בשה"ש משמע אי קני ליכא מה"ב וכתבו דדוחק לומר דסובר כר"ש בר נחמני דלית לי' מה"ב וא"כ גם לרב יודא הוא דוחק לומר דלית לי' מה"ב ומהרש"א הקשה עוד א"כ למה קאמר יאוש כדי לא קני הא באמת איכא שה"ש ג"כ עוד הוק' מהרש"א מאי פריך מאי אוקמוה ברשותו הא פשיטא משעת יאוש אוקמוה ברשותו אף לר"י כיון דקניא ביאוש ושה"ש עוד הוק' תוס' ובפירש"י דמגופה דברייתא הו' לי' להקשות אמאי פטור מדו"ה והא לאו דהקדש טבח דיאוש לא קני וא"כ קשיא ממנ"פ אי ס"ל דיאוש לא קני קשיא מגופה דברייתא ואי ס"ל דיאוש קני א"כ מאי איריא הקדיש אפי' לא הקדיש נמי פטור מד"ה דשלו הוא טובח ושלו הוא מוכר כדפריך בב"ק רי"ו לר"ל דאמר חיובי' לפני יאוש אבל לאחר יאוש שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר ופריך מגנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר אימת אילימא לפני יאוש מי קדוש אלא פשיטא לאחר יאוש ואי יאוש קני מאי איירא הקדיש אפי' לא הקדיש נמי דשלו הוא טבח שלו הוא מוכר ומשני בהקדישו בעלים בבית גנב והכא ליכא לשנויי הכי דא"כ מ"פ לעולא כרת מאי עבידתי' הא מתחייב כרת שפיר דהא ראוי' לפתח אוה"מ כיון שהקדישו בעלים. ועוד הוקשה בשמ"ק מ"פ אילימא לפני יאוש מי קדוש הא שפיר י"ל דחכמים אוקמוה ברשותו דלחייב עלי' כמו לאחר יאוש למ"ד יאוש לא קני עוד הוק' גם לרב יודא לשיטת תוס' יאוש כדי לא קני קשה מברייתא. והנה הא דמשני דאוקמוה ברשותו לחייבו כרת פירש"י משום קנס ותוס' הוק' הא מצי אייתא בטבח אחר וכתבו כיון דלא נודעה לרבים אוקמוה ברשותי' שלא יהא כהנים עצבים ממילא מחייב כרת והוא תמוה דמאי סברא איכא בהא בשלמא בהקריבו בפנים שייך לומר שפיר מצד תקנ"ח כדי שלא יהא כהנים עצבים אבל הכא הא בטבח בחוץ אייריא ל"ש לומר דחל ההקדש מהאי טעמא שלא יהא כהנים עצבים: ונראה ליישב דהנה זהו הסברא דמחלקין בין נודעה ללא נודעה בין לעולא בין לרב יודא צריך תלמוד מהיכי תיתי דנעשה בזה חילוק בין נודעה ללא נודעה דלא מצינו בעלמא חילוק כזה בשאר מצוה הבא בעבירה דהא יליף גזול דומיא דפיסח ובפיסח בוודאי ליכא חילוק בין נודעה המום ללא נודעה המום וכן בשאר פיסולי מזבח כהך דיליף מן הבקר מן הצאן להוציא המוקצה והנעבד ונרבע וכדומה לו ואף דנתן רב אדא טעמא לדבריו כבר הוק' תוס' דטעם זה אין מספיק דמבטלין דבר תורה בקום ועשה [ועלח"מ פ"ב מגזילה] ואומר דמקור דין זה יש ללמוד מירושלמי פ"ז דכלאים בהא דתנן שם דהאנס אוסר כמו של ישראל אם זרע בו כלאים משנשתקעה שם בעלים ואמר עלה בירושלמי א"ר אחא נשתקע הבעלים ולא נתייאשו אסורים מהתורה נתיאשו הבעלים ולא נשתקעו אסורים מדברי סופרים ויש קרקע נגזלת א"ר לוי אעפי"כ יש יאוש לקרקע והביאו תוס' בסוכה ירושלמי זה ומפרש דירושלמי ס"ל דקרקע אין נגזלת אבל מדרבנן עכ"פ יש יאוש לקרקעות אבל בח"ס בחידושיו לע"ז מפרש פירוש חדש דירושלמי קאי לס"ד דיש יאוש לקרקעות וס"ל ירושלמי כך היכא דלא נתייאש א"כ הו' קרקע של ישראל א"כ הו' כרם של ישראל ונאסר בכלאים וא"כ כיון דנשתקע שם בעלים והאנס שולט בו כבשלו א"כ יכול לאסור דל"ש א"א דבר שאין שלו כיון דשולט בו כבשלו ולהיפך בנתיאש דהו' קרקע של נכרי א"כ אין דין כלאים נוהג בו אבל כיון דנשתקע שם בעלים אוסר מד"ס מפני שנראה כאלו הוא כרמו של ישראל יעי"ש מעתה לפי זה אני אומר היכא דלא נתיאש אבל שם הבעלים נשתקע מאותו בהמה שפיר יכול להקדיש אף לפני יאוש כיון דנשתקע שם בעלים והוא שולט כבשלו והא דאמרינן בעלמא דלפני יאוש לא מצי מקדיש היינו בלא נשתקע שם בעלים אבל בנשתקע שם בעלים שפיר יכול להקדיש דהא כיון דאדם אוסר דבר שאינו שלו ה"נ יכול להקדיש כדמוכח מתוס' חולין דף מ' בסוג' דרבוצה דתוס' מדמין הא דא"א דבר שאינו שלו להא דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו לכן נמי יש לחלק הכי בקרבן בין נודעה ללא נודעה דבלא נודעה דהיינו שנשתקעה שם הבעלים חל ההקדש עכ"פ אף קודם יאוש ונודעה היינו דלא נשתקע שם בעלים לא חל ההקדש כלל קודם יאוש מעתה י"ל דפליגי עולא ורב יודא בין בהקדיש קודם יאוש בין בהקדיש לאחר יאוש והנה בהקדיש קודם יאוש הו' ש"ר ואח"כ יאוש ובב"ק דף קט"ו פליגי רב ורי"ו בש"ר ואח"כ יאוש דלרב קני ולרי"ו לא קני וביאר בקצה"ח סי' שנ"ג דטעם פלוגתתם דרב ס"ל דהא דיאוש וש"ר קני היינו דגם הש"ר הו' קניין ומסייע דליקנה הלוקח אבל להגזלן לא מהני הש"ר רק היאוש מהני להגזלן [ואף לשיטת רבינו דסובר בקידושין דמהני יאוש וש"ר דאשה דע"י האשה נקנה ממילא גם להגזלן] וא"כ הו' ש"ר קודם ג"כ הו' קנין ורי"ו ס"ל דש"ר ל"ה קנין כלל רק הא דמהני יאוש וש"ר דהש"ר הו' בהתירא אתי לידי' דיאוש לבד דלא קני היינו משום דבאיסורא אתי לידי' אבל בש"ר הו' בהתירא בידו וא"כ שפיר נקט עולא דיאוש כדי ל"ק אף דבאמת איכא נמי ש"ר ואח"כ יאוש לא קני והיינו מטעם דש"ר ל"ה קנין אלא היאוש לבד דהש"ר אין עושה קנין ולכן לא קני [ואף דאיכא נמי שה"ש יש לומר דאי ש"ר לא מהני בהקדש גם השה"ש לא מהני דהא בהא תליא כמו שהעלה בח"ס בשמעתין דהא השה"ש לא נעשה רק ע"י הגזלן ואי ליכא ש"ר כגון בחטאת דהו' קדשים דנתחייב באחריותן ממילא גם שה"ש לא מהני דהש"ה דמעיקרא חולין והשתא הקדש רק מהני אי איכא ש"ר דהקדיש והא דמסיק בב"ק דף ס"ז דחל מטעם שה"ש דמעיקרא חולין זהו באמת רק מדרבנן א"כ עיקר תלוי בהקדיש כדמוכח מפירש"י ש"ר דיאוש כדי היינו בלא ש"ר ולא נקטו בלא שה"ש] ואך זה בנודעה דלא נשתקע שם הבעלים אבל בלא נודעה דנשתקע שם הבעלים א"כ חלה עכ"פ ההקדש דהא דלפני יאוש א"י להקדיש היינו בלא נשתקע שם הבעלים כנ"ל וכיון דעכ"פ חל ההקדש לכן כשנתייאש אח"כ שפיר אמרו דמכפרת דהקרבן כשר למפרע משעה שחל ההקדש דזה שפיר יש כח לחכמים לתקן שיהא כשר למפרע [אף דבעלמא ס"ל לעולא דש"ר ואח"כ יאוש לא קני כאן בהקדש משום שלא יהא כהנים עצבים קונה משעה שחל ההקדש] והיינו בשחט והקריבו לפנים ובשחט בחוץ ג"כ אוקמוה שפיר ברשותי' לחייבו כרת משעה שהקדישו וחל ההקדש ומיושב קו' התוס' במה יש כח לחכמים לאוקמוה ברשותו לחייבו כרת דהא לפמש"כ ההקדש חל אף קודם יאוש רק דא"ר להקרבה אבל כשנתיאש שוב הו' ראוי לפתח אוה"מ דאי הו' מקריבו בפנים הו' כשר הקרבן למפרע משעה שהקדישו דהו' ש"ר [ושה"ש] ואח"כ יאוש דמצד התקנה הקרבן כשר למפרע משעה שהקדישה ואמנם אף בנתייאש ואח"כ הקדיש סובר ג"כ עולא דלא קני [דבחטאת דהו' קדשים שישנו באחריות ליכא ש"ר ממילא ליכא גם שה"ש מה"ת רק מדרבנן כמ"ש הח"ס ובלח"מ פ"ג מגזילה] לכן קאמר דיאוש כדי ל"ק דאף דאיכא גם ש"ר הא הש"ר הוי קנין רק דבהתירא אתי לידו לכן ל"ה אלא יאוש לבד דלא קני ורק מצד תקנת כהנים אמרו בלא נודעה דמכפרת דכיון דנשתקע שם הבעלים אלימא היאוש דידי' וכשר למפרע משעת הקדש. והנה רב יודא ס"ל דש"ר ויאוש ג"כ קני מה"ת ולכן אף בהקדיש ואח"כ נתיאש קני דש"ר מצד קנין אבל עכ"פ לגבי הגזלן ליכא רק יאוש לכן נקט דיאוש כדי קני דהיינו דלעולם רב יודא ג"כ ס"ל דיאוש כדי ל"ק רק בהקדש איכא גם ש"ר אלא כיון דלגבי הגזלן ליכא רק יאוש לכן נקט יאוש כדי קני בהקדיש ואח"כ נתיאש דבודאי ל"ה לגבי גזלן רק היאוש לבד לכן קאמר יאוש כדי קני דש"ר ואח"כ יאוש נמי קני כדרב וזה ל"ה אלא יאוש לחוד דש"ר שקודם יאוש ל"מ לגבי הגזלן אך כל זה בלא נודעה אבל בנודעה מגרע כח היאוש כדמוכח מירושלמי הנ"ל דבלא נשתקע שם בעלים לא מהני היאוש מדרבנן ואוסר הכרם משום כלאים ולכן אמרו בלא נודעה אין מכפרת שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות היינו דאף דאיכא שה"ש כיון דהו"ל רק מכח הגזלן והבעלים לא הקדישוהו והא שם בעלים לא נשתקעו ממילא ל"ה שה"ש שינוי כלל דהיכא דליכא ש"ר גם שה"ש ל"ה כמש"כ בח"ס הנ"ל [ע"ד שכתבו הראשונים היכא דהו' שינוי החוזר אי בעלים מרדפין אחריו ל"ה שינוי דהבעלים יבטלו השינוי] וא"כ א"צ לטעם מה"ב אלא כיון דלא נשתקעו שם בעלים ל"ה שה"ש כסברת ח"ס הנ"ל והיינו מה שאמרו שנר

הגונב עולת חבירו והקריבה סתם. והנה מבואר דרבינו מפרש כפירש"י שבלשון שני בב"ק דמקרבנו ממעט גזל קרבן דחברי' שלא יעלה לשם הגזלן אפי' לאחר יאוש דכל היכא דאיתא בגזא דרחמנא איתא אבל לשם בעלים יצא דלא נפסל הקרבן וכמש"כ גם דתוס' דף ס"ז. אך קשה לי טובא דרבינו בה' שקלים פסק דהגונב שקלי של חבירו ושקל ע"י עצמו יצא ורק משנתרמה חייב חומש ויקשה הא הו' כגזל קרבן דחברי' ונתמעט מקרבנו ולא הגזול דלא ליהני אפי' יאוש וביותר יקשה דהנה זה שכתב רבינו דמקריב עולתו של חבירו סתם יצאו הבעלים הנה הדבר מבואר בירושלמי דשקלים אמשנה דא דפריך והא מקריב עולתו סתם נתכפרו בעלים ומשני וכו' וידוע שיקרב לשם גנב וא"כ בודאי קשה אמאי ס"ל דיצא הא אין קרבנו של חבירו נגזלת וכיון דלא יצא אמאי מעל וכן יקשה אמשנה דשקלים ופסק רבינו שם בנותן שקל לחבירו ונתרמה התרומה מעל כשקרב הבהמה כדקתני בסיפא וארישא נמי קאי דאי לא קרבה לא הו' אלא מצוה וללה"נ אבל כשקרב נהנה שאין ממשכנין אותו כמ"ש הרע"ב וכדמשמע בירושלמי שם ויקשה הא לא מתקיים מצותו כלל דנתמעט מקרבנו ולא הגזול וכיון שנתרמה הוא בגזא דרחמנא בכ"מ שהוא ולא מהני אפי' יאוש. והנה ראיתי במקנה הביא בשם דברי ירמי' שהקשה איך יצא בגזילה ותי' ע"י יאוש וקשה דבגזל קרבן דחברי' לא מהני יאוש לפי מה שפסק רבינו כמו שהוכחתי ונראה דהבין דאיירי דהשקל חולין ושקלו לעצמו והקדישו ולזה שפיר מהני יאוש אמנם אי איירי בגנב של חולין יש ליישב באופן אחר כיון דרק מעות גזל שפיר יכול להקדיש ולשלם מעות אחרים דמה לי מעות זה או זה ומקיים מצות השבה וקונה שפיר המעות שאין צריך להחזיר גוף המעות ודוקא לענין לקדש אשה במעות שגזל לא מהני כמבואר בב"ש סי' כ"ח משום דעכ"פ משועבד לו החפץ לתשלומין אבל בהקדש קיי"ל דמפקיע מידי שיעבוד. אך יש לומר דרבינו בפ"ג מה' שקלים כתב דמפריש שקלו ואבד והוא כרי"ו בירושל' דפליג אר"ל דפוטר מאחריות משום דהקדש ברשות הגבוה בכל מקום שהוא וע"כ טעמא דרי"ו דמחייב אף דהוא עצמו אית לי' בחולין דבהקדש אמרינן כל היכא דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא ומני' קבלה ר"ל וע"כ משום דשקלים שאני דכתיב זה יתנו בעינן בא ליד גזבר כמוש"כ מבי"ט ולא הו' בי' גזא דרחמנא דמצות נתינה לא נתקיימה כ"ז שלא בא ליד גזבר וא"כ דלא שייך בשקלים כל היכא דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא לכן שפיר מהני יאוש ויצא השוקל. והנה מהא דבסיפא השוקל שקלו מן ההקדש בדה"ב דמעל משקרב הבהמה לא קשיא הא אינו שלו דיש לומר באמת ע"י יאוש כיון דהגזבר מיאש פקע הקדושה כדאיתא בחולין דף קל"ט. אמנם לקמן בה' מעילה בארתי דבאמת לא יצא השוקל שקלו כמו שהכחתי מלשון רבינו ה' שקלים ודלא כהרע"ב.

אין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל וכו' מפני שהיא מה"ב. [דאסור בהנאה של כילוי כמש"כ בנובי"ת סי' קל"ה]. הנה ביבמות דף פ"ו פירש"י הא דחייבין על טבל מיתה היינו כיון שחייבין מיתה על תרומה חייב נמי אטבלו משום תרומה שבתוכו ובתוס' שם הוק' א"כ כהן לא יהא חייב מיתה כיון דכל חיוב מיתה משום חלק התרומה שבו והתרומה הא הו' חלקו של כהן והנה ליישב פירש"י נראה דל"ק דהא בחולין דף ק"ל איתא דאין לך בהם אלא משעת הרמה ואילך וקודם הרמה הו' כולו של גבוה ולכן גם כהן חייב מיתה אבל קשה לתוס' בשמעתין דפסחים דף ל"ח דכ' דלכהן הו' טבל מצתכם דחלקו של כהן בתוכו וקשה טובא חדא דא"כ קשיא מחולין דאיתא בפירוש דאין לך בהן אלא משעת הרמה ואילך ועוד א"כ גם לדידהו יקשה כקו' תוס' ביבמות דלא יהא כהן חייב מיתה ועוד קשה לי מתוס' יבמות דף צ"ו שהוכיח דגם בתרומה שייך אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי ולכן קאמר פירות אלו כשיתלשו והא תרומה א"צ מעכשיו והיינו כמש"כ הרשב"א בתשובה וכ"כ האבודרהם דכהנים מבי גזא דרחמנא קזכו. והא כיון דהוא חלקו של כהן ל"ש אמירה לגבוה דל"ה בגזא דרחמנא דהא הן נכסי כהן. והנה רבינו בפ"ו ממעשר כתב דכהנים חייבין להפריש תרומה מתבואה שלהם מדכ' גם אתם הנה מוכח דסובר דאיסור טבל משום חלק התרומה שבו דהו' חלקו של כהן לכן הו' ס"ד דבכהן א"צ להפריש קמ"ל דצריכין להפרישה דאי איסור טבל הוא איסור בפ"ע לא משום חלק הכהן א"כ איך ס"ד כלל דכהנים יהא פטורים להפריש משלהם. והנה דברי רבינו הם מספרי פ' קרח ובדל"צ לגאון נובי' הקשה מקידושין דף מ"א דפריך לר"ש דליתא בתרומה דנפשי' אתם גם אתם ל"ל ויקשה הא סתם ספרי ר"ש וצריך גם אתם דכהנים חייבין להפריש תרומה משלהם אך לפימש"כ ניחא די"ל דר"ש סובר דאיסור טבל הוא איסור בפ"ע וא"כ מסברא דכהנים חייבין להפריש ג"כ [והא דאיתא בספרי ר"ש עיקר הג"י רי"ש] וכן יש להוכיח מפסחים דף ל"ה לר"ש ממעט מצה של טבל דא"י יען דלא קרינן בי' בל תאכל חמץ אלא בל תאכל טבל וקשה הא איסור חמץ הו' איסור מוסיף לגבי כהן ובאיסור מוסיף אחע"א וא"כ ל"ל גם אתם לר"ש דכהנים חייבין להפריש הא נשמע מדרשא דהיקש דכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו באוכל מצה לאפוקי הכי דישנו בבל תאכל טבל ואין בבל תאכל חמץ נשמע ממילא דגם בכהנים בתבואה שלהן איכא איסור טבל דאי ליכא איסור טבל א"כ הו' חמץ איסור מוסיף אע"כ דס"ל לר"ש מסברא דכהנים חייבין להפריש תרומה משלהן [ורק יש לדחות דאיכא איסור טבל בלא נוטל החלקו של לוי דזה האיסור בודאי שייך גם בכהן] כנ"ל. אמנם ליישב שלא יקשה לתוס' מהא דאין לך אלא משעת הרמה ואילך נראה כיון דחלק הכהן הו' רק כ"ש דמצות הפרשה חטה אחת פוטרת את הכרי רק מצות נתינה הוא דלא יצא כמש"כ בתוס' רי"ד ספ"ב דקידושין וא"כ הכי פירושו אין לך אלא משעת הרמה דהיינו חלק הכהן אשר מתקיים בו מצות נתינה ל"ה אלא משעת הפרשה ואי משום דחטה אחת שיש לכהן חלק קודם הרמה. הנה זה אין בו שו"פ ולא שייך בו חיוב השבה וחיוב תשלומין ולפי"ז שפיר כ' תוס' דזה הכ"ש שמעכב דא"י לצאת בו באכל כזית מצומצם משום חלק הכהן שיש בו קודם הרמה זהו רק שע"י ישראל יוצא בו אבל הכהן שפיר יכול לצאת בו לכן צריך קרא דבלא תאכל חמץ דגם כהן א"י בו.

מפני שהיא מה"ב וכו'. נראה לי דרבינו לשיטתו שכ' בפ"ה מחומ"צ דאין יוצאין במצה של טבל משום דהו' מה"ב ואין מברכין ואין יוצאין בדבר איסור וכ"כ בה' ברכות וכבר ביאר דבריו בפי' המשנה פ"ג דנדרים וז"ל לפי שהאיסור גוף הדבר שלא יתקיים המצוה אלא בהיותו דבר מותר כגון שיאסר סוכה זו עליו שחזרה ישיבתה עבירה שיהי' עונה בה כמו מי שלא ימצא בליל פסח אלא מצה שהיא אסורה עליו באכילה כגון שתהי' טבל או הקדש שאסור עליו אכילתן לפי שהוא מצוה הבאה בעבירה עכ"ל הזהב והבאתי דבריו בספרי פ"א מהב"ח דף ט"ו ובטעמא דמילתא נראה כעת דבר חדש דשם בספרי הקשתי מגמ' דזבחים דצריך הגמ' דליתי עשה דקדשים וידחה ל"ת דפסולי קדשים הא הו' מה"ב לפי דעת רבינו באיסור חפצא ל"ש עדל"ת משום דהו' מה"ב ונראה ליישב דהנה משני רבא אין עשה דל"ת שבמקדש ובה' מעה"ק הקשיתי ע"ז אמאי לא נימא חטא בשביל שתזכה כדאיתא במנחות דף מ"ח וכעת נראה לי לפמש"כ בה' בהב"ח דהא דעשה דחל"ת אינו רשות אלא דחובה לקיים העשה ולדחות הל"ת ולפי"ז אי מטעם חטא בשביל שתזכה ל"ה אלא רשות אבל משום עדל"ת הו' חובה לדחות הל"ת כדי לקיים העשה וע"ז משני אין עשה דחל"ת שבמקדש ואינה חובה אבל רשות באמת איכא מצד חטא בשביל שתזכה ולכך ל"ש דהו' מה"ב דאדרבא אמרינן חטא בשביל שתזכה והו' עכ"פ רשות אלא דאינה חובה וכיון דעכ"פ ל"ה מה"ב שוב חובה לדחות הל"ת כדי לקיים העשה רק דאין דוחה ל"ת שבמקדש אף דפסולי קדשים איסור חפצא שייך שפיר חטא בשביל שתזכה דהא גם העשה הו' מצוה שבגוף הקדשים דתאכל כולו כמו שבארתי בפ"ו ממעה"ק. ולפי"ז י"ל בכל עשה דחל"ת לענין רשות ל"צ כלל לילף מכלאים משום דעשה דחל"ת דבודאי רשאי לדחות הל"ת כיון דעשה עדיפא כמו שכ' הרמב"ן בפ' יתרו שייך חטא בשביל שתזכה והילפותא מכלאים בציצית דחובה איכא א"כ היכא דהו' איסור חפצא דל"ש חטא בשביל שתזכה דהא עשה דמצה אינה מוטלת על החפצא אלא על הגברא והאיסור הו' איסור חפצא וכיון דל"ש חטא בשביל שתזכה שיהא רשאי לדחות הל"ת כדי לקיים העשה שוב ל"ש עשה דחל"ת שיהא חובה לדחות הל"ת. ואדרבא הו' מה"ב והן הן דברי רבינו שבפירוש המשנה הנ"ל וזהו שיטתו ב"ה חומ"צ וזהו שיטתו כאן דס"ל דאין מביאין מטבל משום דהו' מה"ב. ובהאי עניינא תמוה לי דבפסחים מביא הדרשא דשה ולא הבכור דאין להביא בכור לתמיד וקשה תיפוק לי דבכור נאכל ותמיד כליל איך יביא לבית הפסול כהך דבכור בהמת שביעית הנה מוכח דרבינו ס"ל דמהב"ע דאורייתא ותמהו עליו דהא בפ"ח מלולב כתב דבאשירה ביו"ט שני יוצא בהן ע"כ משום דמהב"ע דרבנן וביו"ט שני שרי לגמרי ולכאורה י"ל דהטעם רק בקדשים ס"ל דמהב"ע מה"ת אבל בשאר מצות לא ילפינן חוץ מקדשים אך קשה לי מדברי רבינו בפי' המשנה בנדרים פ"ג שכ' בפירוש דבכל מצות איכא מהב"ע ומדאורייתא קאמר דהא טעמא יהיב למילתא הא דילפינן מקרא דכי תידור נדר לד' דנדר חל על דבר מצוה משום דהו' מהב"ע ומה"ט דאי' במצה של טבל משום דהו' מה"ב [וכונת פי' המשנה לכאורה נעלמה דהא היכא דשייך עדל"ת ל"ש דהו' מה"ב אבל נראה לי דכונתו למש"כ הב"י סי' י"א דהיכא דפעם אחת הו' אפשר בלי עבירה לכן אף היכא דהו' אי אפשר שוב אין עדל"ת וא"כ ניחא דהא דמצה של טבל אי הו' לי' מצה שאינה של טבל ל"ש עדל"ת לכן גם עתה שאין לו והו' א"א אין עדל"ת] לכך נראה דהעיקר דבאשירה ל"ש מה"ב מה"ת באמת דהא לא עביד עבירה רק מה שנהנה והא מצללה"נ רק בקרבנות ל"ש מצללה"נ דהא עפכ' לכתחלה מצללה"נ ולענין קרבן כיון דלכתחלה לה"נ שוב הו' קרבן פסול דלא נתקדשה כלל כמש"כ רבינו להדיא וזה הטעם ל"ש רק בקרבנות משא"כ במצה של טבל דל"ש דמצלה"נ באכילה וכן בנדר על סוכה הא בפירוש אסר עליו סוכה של מצוה לכך שפיר הוה מה"ב. אולם י"ל דהעבירה הוא משום כיון דכ' ממשקה ישראל מן המותר לישראל א"כ אי עבר והביא זהו גופי' עבירה משא"כ באשירה העבירה רק מה שעובר אלא ידבק בידך מאומה כמש"כ בח"ס וכיון דמצללה"נ אין זה בכלל מאומה לכן רק לכתחלה דמדרבנן גם זה הו' מהב"ע כמש"כ רבינו בפי' המשנה בסוכה ולכן ביו"ט שני דהוא גופי' דרבנן אין פסול משום מה"ב. גם יש לומר דאיכא עבירה מדלא מקיים בה מצות שריפה אבל זה ג"כ רק מדרבנן הו' מהב"ע וביו"ט שני שהוא רק מדרבנן כשר. והנה בשבת דף ק"ה תנן הקורע על מתו יצא ידי קריעה ואיתא בירושלמי בעין קימי ר' בא הא מה דאת אמר תמן השוחט חטאת בשבת כיפר ומביא אחרת ואמר אף הכא לא יצא ידי קריעה אלא כר"ש דר"ש אמר עד שיהא צורך לו בגופו של דבר אמר לון תמן הוא גרים לעצמו היכא את גרמת לו שאלו לא אסרת לו שיביא האיך הי' מתכפר לו הוי צורך מימר דר"ש הוא ונראה דהכונה כך דהירושלמי דייק מדקתני כל המקלקלין פטורין דמשמע דגם הא דפטור ברישא בקורע על מתו הוא ג"כ משום דמקלקל וע"כ דלא יצא ידי קריעה [ולא רצו לאוקמי במת דעלמא מדקתני על מתו] לכן הו' מקלקל וא"כ בשלמא מברייתא דשוחט חטאת בשבת כיפר ומביא אחרת ולא אמרינן דלא כיפר ויהא מקלקל ולא יצטרך להביא קרבן ודייק מזה דע"כ רישא ר"ש דאף דסיפא ר"י רישא ר"ש ופטור משום דאצל"ג ולא משום דהו' מקלקל דלא יצא ידי קריעה ותי' דש"ה דהוא גרם לעצמו דמצוה ל"ח תיקון ואף דיצא ידי קריעה ל"ח מצוה תיקון דבשלמא בחטאת שהוא גרם לעצמו שחטא וצריך כפרה א"כ בזה שהביא קרבן בשבת ועלה לו כפרה שפיר הו' מתקן שבזה נח דעתו שהביא כפרה ולא משום המצוה ומהא"ט אמרינן חייבי חטאות אין ממשכנין דלא משהא משום דרוצה בכפרה אבל כאן אף דיצא ידי קריעה אין זה תיקון דהיינו כיון דאת גרמת לו דהיינו שמן השמים גרם לו צער זה א"כ בזה שמפיק צערו ע"י קריעה ל"ה מתקן כסברת התוי"ט דכשם שמברכין עליהם על הטוב מברכין על הרעה שבא לו מן השמים וע"ז דחי הא את גרמת לו דאי לא אמרת לו שיבא לא הוי מתכפר לו הכונה דע"כ שם הא דהוי תיקון אין משום דכיפר על חטאת א"כ זהו עצמו הו' תיקון יען שנח דעתו על שעלה לו לכפרה דהא בקרבן אין הוא עצמו המקריב רק כהן הוא המקריב ול"ש דהו' תיקון לגבי כהן יען שנח דעת המתכפר אלא ע"כ הא דהו' תיקון היינו המצוה גופי' דהו' תיקון וכיון שהמצוה עצמו הו' תיקון ע"כ חייב המקריב קרבן לא המתכפר וזהו שאמר תמן את גרמת לו שיבא שאלו לא אמרת לו שיבוא לא הו' מתכפר לו דהיינו לולי הכהן שהקריב קרבנו ל"ה מתכפר לו א"כ ע"כ דמשום מצוה עצמו הו' תיקון ולכן חייב הכהן א"כ מוכח דיצא ועלתה לכפרה להחוטא ול"ה מקלקל דאי הו' אמרי' יען שחטא הכהן והקריב בעבירה הקרבן פסול ולא נתכפרו בעלים וא"כ הו' מקלקל ואמאי יתחייב הכהן על שגגתו וא"כ יקשה שוב ממש"כ רבינו דפטור משום מקלקל ול"א דהו' מתקן משום המצוה עצמה ע"כ דלא יצא לכן הו' מקלקל א"כ ע"כ לומר ר"ש הוא הכונה דרישא ר"ש דפוטר משום אצל"ג אבל מקלקל ל"ה דשפיר יצא ידי קריעה [ובשירי קרבן פי' בענין אחר ובגליון הירושלמי השיג עליו דבמשנה לא קתני חייב ועי' ח"ס שדחק ג"כ לפרש ועיין בתשו' הנדפס בישועת יעקב בסי' תצ"ד] ודו"ק. והנה רבינו פ"ב משגגות כתב דהקריב חטאת יחיד חייב ואין זורק וקשה לי מירושלמי דשמעתין מוכח דרק אם כיפר חייב ואי אין זורק א"כ לא כיפר והו' מקלקל ולמה יתחייב חטאת אך הנה בפסחים דף ע"ג איתא דהתיקון משום שהוא מוציא מידי אמה"ח לב"נ וקשה מירושלמי דסובר אם לא כיפר הו' מקלקל ועוד קשה לי הא כאן ששחט כדינא שטעה שסבור שדחי שבת א"כ הי' כונתו לזרוק הדם א"כ תיקון נמי להוציא מידי אמה"ח לישראל וא"צ כלל לטעם שמוציא מידי אמה"ח לב"נ דזה רק צריך שם דהשחיטה גופי' הי' לע"ז א"כ בשעת שחיטה אין תיקון לישראל אבל בחטאת יחיד בשעת שחיטה הו' תיקון גמור לישראל מידי אמה"ח א"כ אמאי אם לא כיפר פטור דהו' מקלקל הא תיקנו להוציא מידי אמה"ח לישראל וכך הוא בתוספתא פ"ב מפסחים הביא הכ"מ פ"ב משגגות ונראה דדעת הירושלמי דאם לא כיפר אגלאי מילתא למפרע דלא הי' עומד להיות ניתר לישראל וליכא תיקון אמה"ח לישראל ותיקון לגוי ס"ל לירושלמי דליכא דהא אסור ליתנו לב"נ וכן בחולין דף כ"ט מוכח דאף אם נפסל אחר שחיטה הו' כנפסלה בשחיטה גבי פרה אדומה אמנם רבינו ס"ל דל"א איגלאי מילתא למפרע והו' תיקון בשעת שחיטה אפי' לישראל וגם עתה שאסורה לישראל אבל עכ"פ שרי ליתנה לנכרי כיון דאין אסור בהנאה הו' תיקון לב"נ מידי אמה"ח כסוג' דפסחים. והיינו דכ' רבינו אינו זורק הדם והבשר מותר בהנאה משום דאי הו' אסור בהנאה ל"ה תיקון אף לב"נ דאסור ליתן לנכרי וגם צריך שריפה אבל כיון דמותר בהנאה לכן הו' תיקון. ובהא ניחא ליישב קו' תוס' בשמעתין דהוק' לפירש"י דמפרש דהדר משינויא קמא דגם ברישא דקורע על מתו מוקמינן כר"ש והוק' תוס' ממנ"פ אי במת דעלמא איך קתני יצא ידי קריעה וכן איך קתני דחייב הא הו' מקלקל ואי במת דידי' הא הו' צל"ג דמצוה הו' צל"ג ואין לומר דהו' מקלקל דא"כ מ"ט דר"י וע"כ כמש"כ תוס' דהו' מתקן משום מצוה כיון שמתקן גם הבגד וכמש"כ במהרש"א לפרש קושייתם אבל לפמש"כ ניחא די"ל דלר"ש באמת לא יצא ידי קריעה דמה"ב הו' כדאיתא בירושלמי והיינו משום דאי נאמר דלא יצא ידי קריעה לא יצא והו' מקלקל מיתקן האיסור שבת דלא חילל שבת וס"ל דאפי' איסורא ליכא כדס"ל להירושלמי כמו שיתבאר להלן]. והא דקתני במשנה דיצא ידי קריעה היינו דס"ל דאף אי מקלקל עכ"פ איסורא דאורייתא איכא כמש"כ תוס' ב"ק דף ל"ד ולכן לא מיתקן האיסור והיכא דלא מיתקן האיסור ל"א דלא יצא משום דהו' מהב"ע. והנה בהא דמסיק בשמעתין דהא ר"ש והא ר"י דלר"ש דס"ל אצל"ג פטור ע"כ קורע בחמתו מי שרי ופירש"י ע"כ לא חשיב זאת תיקון ומשני למירמא אימתא אאינשא ביתא הנה רבינו לא הביא הך דלמירמא אימתא אאינשי ביתו. עוד יש להקשות דגם בקריעה על מתו כתב הטעם משום דשיכך צערו והנה בשמעתין מוכח דזה ל"ח תיקון משום דאסור לשכך חמתו וצערו דצריך לברך על הרע כעל הטוב וכמש"כ בתויו"ט ורק הא דחייב מפרש בגמ' הטעם משום דמתקן לגבי בגד שיכול ללבשו דבלא קריעה אסור ללבשו עמהרש"ל ותויו"ט וא"כ יש לתמוה על רבינו שכ' הטעם דמשכך צערו. ונראה דבשבת דף ע"ג אמר ר"פ זומר וא"צ לעצים פטור פירש"י ותוס' דקצירה ל"ה מלאכה רק אם צריך לעצים אבל אם א"צ לעצים ל"ה כלל מלאכה ודומיא לקורע שלא ע"מ לתפור דפטור לכו"ע ובתוס' רע"א הקשה מאי מדמי לקורע שלא ע"מ לתפור שם משום מקלקל אך הביא דעת הב"י סי' שי"ז הובא במג"א סק"י דבאמת פטור אף במקום תיקון כיון דל"ה ע"מ לתפור ותמה ע"ז הא מבואר בשמעתין דקורע על מתו דחייב יען דהו' תיקון אף דל"ה ע"מ לתפור וכן הקשה בס' מגן אבות על תוס' ונראה ליישב דהנה בקוצר וא"צ לעצים פליג בירושלמי ארב כהנא וסובר דחייב למ"ד אצל"ג חייב ול"א דל"ה מלאכה כלל לכך אני אומר בקורע ע"מ לתפור ג"כ תליא בפלוגתא דהנה הטעם דבאצל"ג פטור הוא משום דל"ה מלאכת מחשבת ול"ה דומיא דמשכן אמנם איסור תורה יש וכן צריך לומר לפמ"ש תוס' ב"ק דף ל"ד כ' דמקלקל איכא איסורא דאורייתא והיינו משום שבות דשבתון שבות הו' מ"ע דאורייתא כדמוכח בשבת דף קי"ז ועיי' בספר בן אורי שם ובהא ניחא לי הא דקתני במשנה הקורע ע"מ לתפור חייב משמע אבל שלא ע"מ לתפור פטור וקשה אי הטעם משום הו' מקלקל לאשמעינן בעלמא דמקלקל פטור שכן שייך בכל מלאכות להנ"ל י"ל דכל מקלקל הו' עכ"פ איסור תורה אבל בקורע שלא ע"מ לתפור א"כ א"צ כלל להמלאכה שהי' במשכן לכן פטור וליכא איסור תורה כלל כמש"כ תוס' דף צ"ד כהא"ג במקלקל בענין צריך לגופי' ולגופה כמו שהי' במשכן לפי"ז עיקר הטעם בקורע שלא ע"מ לתפור דפטור משום דהו' מקלקל א"כ ניחא בקורע ע"מ לתפור דהו' מתקן לגוף הבגד א"כ אף שלא ע"מ לתפור שפיר מחייב דהא דבשלא ע"מ לתפור דפטור עיקר הטעם משום דהו' מקלקל והכא הא הו' לתקן הבגד. ולפי"ז ניחא הא דאיתא בסיפא דמשנה וכל המקלקלין פטורים ויקשה הא ברישא אין הטעם משום מקלקל א"כ מאי המשך דסיפא כאן אבל לפמש"כ ניחא דעיקר הטעם משום דהוה מקלקל לכן באצ"ל מותר לגמרי כיון דל"ה דומיא דמשכן דהוה בצריך לגופו ולגופה והא דבשמעתין מסיק דמשנתינו אתיא כר"ש דאצ"ל פטור נראה ליישב על נכון דהנה לקמן דף ק"ו פריך לר' אבהו ממשנה דכל המקלקלין פטורין ומשני הא מני ר"י והקשה רש"י דהא לעיל מוקמינן רישא דמשנה כר"ש ובמג"ש העלה דקשיא סתמא אסתמא דסתמא דמשנתינו כל המקלקלין פטורין משמע אפי' בחובל ומבעיר ואפי' לצורך כלבו ועפרו ובב"ק קתני דשור לגדושו או חובל בחבירו פטור מן התשלומין משום דקלב"מ הרי דמקלקל בחבורה והבערה חייב להנ"ל י"ל דהנה כל זה למ"ד אצל"ג פטור רק איסור דאורייתא איכא אבל למ"ד דאצל"ג חייב א"כ לדידי' אין לומר הטעם משום דמקלקל דעכ"פ אסור דאורייתא איכא אלא צ"ל בקורע שלא ע"מ לתפור ל"ה כלל בכלל מלאכה ולא משום דהוה מקלקל ונפ"מ הוא דאי אמרינן דהטעם דפטור משום דל"ה מלאכה כלל א"כ בקורע שלא ע"מ לתפור אין לחייב רק היכא דאיכא תיקון חדש אבל אי אמרינן דהטעם דפטור משום דהוה מקלקל א"כ אף דליכא תיקון חדש שמתקן הבגד ללובשו או במשכך כעסו למירמא אימתא אינשי ביתא רק דלא הוי מקלקל כגון שעשה לשכך צערו שוב ל"ה מקלקל וא"צ לטעם שיש תיקון לבגד שיכול ללבשו או למירמא אימתא אאינשי ביתו עוד נפ"מ דהנה הא דבארנו דאצל"ג או מקלקל עכ"פ איסור תורה יש הנה ר"י ע"כ לית לי' האי סברא ולדידי' במקלקל ליכא איסור עשה דשבתון שבות כדמוכח בשבת דף קנ"ה כמו שהוכיח בס' בן אורי א"כ לפי"ז הא בהא תליא דהא דירושלמי ס"ל למ"ד אצל"ג חייב אף בקוצר וא"צ לעצים חייב דאי אמרת דר"י מודה א"כ מה"ת הוא מותר לגמרי דאפי' איסור תורה ליכא לכן ס"ל לירושלמי דגם בכהא"ג חייב והא בקורע שלא ע"מ לתפור פטור היינו משום דהו' מקלקל אמנם תוס' ס"ל דאפי' אי ר"י מודה היינו רק לענין קרבן אבל איסור תורה איכא לכן ס"ל דשלא ע"מ לתפור הו' אצל"ג וחיובא ליכא אבל איסורא תורה איכא רק כיון דהו' גם מקלקל לכן פטור ומותר ולפי"ז הא דקורע ע"מ לשכך כעסו דחייב אי הו' משום דהו' תיקון לגבי בגד ולמירמא אימתא אאינשי ביתו תליא נמי בהא דאי אמרינן כירושלמי דהטעם בקורע שלא ע"מ לתפור פטור משום דהו' מקלקל א"כ בקורע ע"מ אף שלא על מתו דאין תיקון לבגד רק לשכך צערו עכ"פ מקלקל ל"ה וכן בקורע בחמתו לשכך חמתו אף דאין למירמא אימתא אאינשי ביתו שפיר חייב דעכ"פ מקלקל ל"ה וגמ' דפריך אימתי אמר ר"י במתקן במקלקל מי אמר וצריך לאוקמי בלמירמי אימתא אאינשי ביתו ובקורע על מת היינו על מתו ממש דמתקן דשרי ללבוש הבגד כמ"ש תוס' היינו משום דס"ל דקורע שלא ע"מ לתפור הטעם דר"י מודה דאצל"ג פטור כהא"ג אלא דאיסור תורה יש ובמקלקל אז מותר לגמרי וע"ז קאי הא דתנן כל המקלקלין פטורין כמש"כ לעיל א"כ אין חייב אלא באיכא תיקון חדש דאי משום דמשכך צערו נהי דל"ח מקלקל אבל כיון דתיקון דבר חדש נמי ליכא אכתי פטור משום דעכ"פ הו' קורע שלא ע"מ לתפור ופטור משום דל"ה מלאכה כלל לזה צריך לאוקמי דלמירמי אימתא אאינשי ביתו עביד ובהא ניחא דלא יקשה סתמא אסתמא דבשורף או חובל דהו' מלאכה גמורה אלא דבעינן שלא יהא מקלקל סגי בכונתו לשכך חמתו ורק בקורע דל"ה מלאכה כלל אם אין ע"מ לתפור צריך שיהא דבר שיש בו תיקון כדי למירמי אימתא אאינשי ביתו או לתיקון הבגד. ולפ"ז סלקא שמעתין שפיר לעיל מוקי רישא כר"ש ול"ה קשיא לי' דמסיפא משמע לכאורה הטעם דפטור משום דהו' מקלקל דקתני כל המקלקלין כמו שהקשתי דהא באמת המשנה אתיא כר"י דאצל"ג חייב ורק פטור משום דמקלקל כדמסיק לקמן לר' אבהו אבל למסקנא אמרינן אדרבא מדסיפא ר"י גם רישא ר"י דהיינו דגם ברישא הטעם משום מקלקל בלא עשה למירמי אימתא אאינשי ביתו ובמת אייריא במת דעלמא וחייב משום דעביד לשכך צערו ל"ה מקלקל וא"ש דפסק רבינו דחייב אף בלשכך צערו ולא הביא הך בלמירמי אימתא אאינשי ביתו דסובר כרי"ו דאצל"ג חייב דבקורע שלא ע"מ לתפור דפטור הוא משום דהו' מקלקל א"כ היכא דל"ה מקלקל שפיר חייב ובלשכך צערו עכ"פ מקלקל ל"ה והיינו כשיטת הירושלמי שבארנו דלית לי' הסברא דבקורע שלא ע"מ לתפור ל"ה מלאכה כלל והוא כמסקנת הגמ' לקמן דמוקי סיפא כר"י א"כ גם רישא כר"י כקו' רש"י לאמת וחייב משום דכיון דלשכך כעסו עביד ל"ה מקלקל וא"צ לטעם דעביד למירמי אימתא אאינשי ביתו וכן במת דידי' הטעם דחייב משום דמשכך צערו ול"ה עכ"פ מקלקל וא"ש. רבינו בה' לולב לא הביא דרשא דולקחתם שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד והוא הלכה פסוקה בלי שום חולק ונראה ליישב דהנה בכפ"ת ה' לולב הגזול תמה על ילפותא זו דמהיכי תיתי נימא דלא בעי לקיחה לכל אחד ואחד וכי איצטריך קרא דבעינן תפילין לכל אחד ואחד ונראה ליישב דהנה בשו"ת מרי"א או"ח סי' קצ"א הביא קו' לדעת הטו"ז סי' תרנ"ה דלולב מקרי עשה דרבים ומשו"ה דוחה שבות דאמירה לעכו"ם [ודלא כמ"א סי' תמ"ו דעשה דרבים היינו דוקא כשיחיד מוציא רבים] איך יפרנס סוגיא דריש לולב הגזול דביו"ט שני פסול מטעם מצהבב"ע והא בברכות דף מ"ז אמרינן מצוה דרבים שאני דל"ש מהב"ע במצוה דרבים ומוכח עכ"ח דלא כטו"ז ונראה דהיינו דוקא אחר שכבר ידעינן מדרשא דולקחתם שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד אמרינן דלא הו' מצוה דרבים דקרא הוא גופי' קמ"ל דלא תימא דבעינן לקיחה לכל אחד ואחד אלא שרבים יוצאים בלולב ואתרוג אחד אף דבעינן לכם סגי שתהא שותפות לו באתרוג ועל חלק חבירו אמרינן דמקרי שפיר לכם ע"י שמסתמא מקנה לו חלקו ג"כ ואשמעינן קרא דבעינן לקיחה לכל אחד ואחד ואף שיש לו חלק באתרוג ל"מ עד שחבירו יתן לו חלקו במתנה בפירוש כמו דפסקינן להלכה בסי' תרמ"ט והיינו שכבר דרשינן מקרא דולקחתם וא"כ אי לאו קרא באמת הו' עשה דרבים דהרי הרבה יכולין לצאת באותו אתרוג וגלי קרא דבעי' לקוח לכל אחד א"כ לא הו' עשה דרבים כיון שאין יוצא רק אם הקנה לו חבירו חלקו א"כ דיינין לכל אחד בפ"ע שא"י לצאת רק תמיד רק אחד ע"כ לא הו' עשה דרבים ומיושב קו' הכפ"ת וא"כ לפי"ז ניחא דאין צריך רבינו להביא דרשא דכבר זה מבואר בדבריו דאין יוצאין בשל חבירו רק אם נתן לו במתנה. והנה הר"ן בסוכה גבי מתנה ע"מ להחזיר כתב דצריך להחזירו בו ביום וראיתי בוידבר משה שהקשה א"כ מאי קאמר אמתניתין דיום א' של חג שחל להיות בשבת ושכח להוציא לולב לרה"ר פטור מפני שהוציא ברשות וקאמר לא שנו דלא יצא בו אבל יצא בו חייב ופריך מדאגבי' נפיק בי' ואמאי לא משני דאיירי במתנה ע"מ להחזיר ומשו"ה אפי' אגבי' עדיין טרוד בי' להחזירו דכל זמן שאיני מחזירו לא קיים המצוה ע"כ צ"ל דמחזירו למחר מהני לצאת בו ואינו טרוד להחזירו היום ולדעתי יש ליישב לפמש"כ במק"א בתשובה אחת דטעה בדמ"צ דפטור לא שייך רק היכי דהחיוב מוטל עליו ולא הי' אפשר באופן אחר לפי מחשבתו אבל במצה של טבל שאכל בשוגג לא שייך דהו' טעה בדבר מצוה דאטו מוטל עליו לאכול מצה של טבל אף דעתה א"א באופן אחר א"כ שייך רק עשה דוחה ל"ת אבל לא שייך משום טעה בדמ"צ דפטור ולא יהא מצוה הב"ע וה"נ הכי החיוב עליו לצאת דוקא באתרוג של חבירו אף דעכ"ח איירי בלית לי' אחר אבל כיון שאם הי' לו אתרוג לא הי' עליו חיוב ע"כ לא הו' טעה בדבר מצוה ע"כ שפיר פריך מדאגבי' יצא וצריך לתרץ בשהפכו א"כ לא יצא ומוטל עליו החיוב לקיים המצוה ושייך שפיר טעה בדמ"צ. הנה בספר פנים יפות פ' שופטים בפסוק לא תטע לך אשירה כל עץ כ' וז"ל בילקוט איתא אפי' בית אפי' סוכה נראה הא דקאמר אפי' סוכה היינו סוכת מצוה בחג שהכהנים אוכלים לחם הפנים ושיורי מנחה חוץ לסוכה והטעם כיון שאסור לעשות סוכה בעזרה הם פטורים מן הסוכה וצ"ל מש"כ בילקוט פ' ראה חג הסוכות להדיוט מניין אפי' לגבוה ת"ל חג הסוכות לד' כדאיתא בביצה י"ט מביא אדם תודתו בחג הסוכות הוא רק בקק"ל נמצאו אנו למדים מדבריו בקדשים הנאכלים חוץ לעזרה צריך סוכה אבל בקדשים שנאכלים בעזרה לא בעי סוכה דאי אפשר לעשות סוכה בעזרה משום לא תטע לך וקשה לי דהא דפנות שרי לעשות ממתכות ולסכך הרי שרי בעשבים דמותר להכניס לעזרה וע"כ הכונה בילקוט דאסור לעשות סוכה של עץ בעזרה אבל לא לפטור הכהנים משום זה דהא יכולין לעשות סוכה ולסכך בעשבים וא"כ ניחא דילקוט פ' אמור דריש אפי' לגבוה לומר דאפי' כהנים צריכין לאכול בסוכה כשאוכלין קדשים והדבר מבואר בתוס' עירוכין ג' שכתבו וז"ל דמטעם הולכי דרכים ליכא למיפטרינהו אלא בשדות ולא בלשכות הבהמ"ק ושאר מקומות בהמ"ק וה"ה דמצי למינקט נמי לוים השומרים בכ"א מקומות במקדש כדאיתא בפ"ק דתמיד והא במקום שאוכלין קדק"ד ע"כ יש לו קדושת עזרה ואסור לעשות שם סוכה בשל עץ אעכ"ח דמשכחת סוכה שאינו של עץ והנה ראיתי בוידבר משה שהקשה הרי אכילת קדשים קלים ג"כ מצוה כמוש"כ רש"י פסחים נ"ט ולמה יתחייב בסוכה הרי עוסק במצוה פטור מן המצוה [ולפמ"ש דגם קדשי קדשים חייבין בסוכה קשיא גם אקדשי קדשים וגם לדעת הפנים יפות דממעט סוכה של גבוה לאכילת קדק"ד משום דאסור ליטע סוכה תיפוק לי דפטור משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה] וכתב לתרץ דהרי אכילת פת ביו"ט מצוה ואפ"ה חייב לאכול בסוכה א"כ גלי קרא דגם אכילת מצוה דוקא בסוכה ע"כ הה"ד לחמי תודה ולענ"ד כהא"ג לא שייך עוסק במצוה פטור מן המצוה דרק היכא דהמצוה אין משום האכילה ע"כ אף דנאמר הא דעוסק במצוה פטור מן המצוה הוא אפי' ביכול לקיים שניהם אבל רק כשהמצוה בא לו מצד אחר לא מצד אכילה גופי' אבל כשהמצוה הוא אכילה גופי' לא שייך דעוסק במצוה פטור דעל זה גופי' בא המצוה שיאכל בסוכה ורק הכי שייך לדון כשאוכל בקדשים קלים כלחמי תודה אי יוצא בו מצות אכילת סוכה בלילה ראשונה [ע"ד דאיתא בעלמא דנדר אין בא אלא מן החולין ואין עושין מצות חבילות ה"נ אין יכול לקיים מצות סוכה כהא"ג] רק דבאמת גם בזה יוצא דהא כהנים יוצאין במצה של תרומה וכבר תמה במר"ם שיק ע"ז הא כל דבר שבחובה אינו אלא מן החולין וכן יש להקשות משום דאין עושין מצות חבילות. והנה בסוכה מ"ג איתא יו"ט שחל להיות בשבת מוליכין את לולביהם לבהכנ"ס למחרת משכימין ובאין כל אחד ואחד מכיר את שלו ונוטלו לפי שאמרו חכמים אין אדם יוצא בלולבו של חבירו וכן במתניתין פ' לולב וערבה מוליכין את לולביהם להר הבית ומלמדין אותם לומר כל מי שיגיעו לולבו בידו הרי הוא לו במתנה והקשה בתיקון משה הנ"ל אמאי לא נימא דיתבטל ברוב דנהי דבממון לא שייך ביטול ברוב כדאיתא בביצה ל"ח הרי נתערב לו חיטין בשל חבירו יאכל הלה וחדי היינו לענין שצריך לשלם לו דמי שויו אבל ודאי לא הדרי בעינייהו היכי דאין ניכר בפ"ע ומאחר דאינו חייב לו רק דמים הו' כמו גזילה שקנאו בשינוי [וכן הוא בשמ"ק בב"ק קי"ג גבי אין פורטין מתנות המוכסין וכתב הראב"ד משום שהן גזולין ואין קונין ביאוש וכתב הרשב"א ואני תמה הלא כל הפרוטות אין ניכרין איזה של ראובן א"כ מתיאשין ממנו אף שאין מתיאשין מן הדמים א"כ מוכח דשייך ביטול ורק דמים חייב לו [ואף דראב"ד משמע דלא תי' כתי' רשב"א היינו משום דס"ל כתוס' שכתבו דעכ"פ דבר מגונה הוא אבל מעיקר הדין גם לראב"ד ותוס' שייך ביטול ואין חייב לו רק דמים] ותי' עפ"י הארצות חיים סי' י"א וז"ל דיש למצוא נפ"מ אם נתערב לו חוטי צמר גזול בצמר שלו דאם מטעם מהב"ע הי' בטלים ויכול לעשות ציצית אבל מטעם לכם פשיטא דאסור דהא אינו בטיל ועכ"ח אף דאינו חייב לו אלא דמים לא מיקרי לכם דדעת הארצות חיים דגם היכא דאין חייב לו רק דמים כל זמן שלא פרעו לא מיקרי לכם וכמו שצידד לומר בכפ"ת בסוגי' דאוונכרי. ונראה דהנה דעת רשב"א ור"ן דבכלי חשוב לכל הדברים כשוה פרוטה לענין כפירה דבעינן כפירת פרוטה והקשה בחי' הרי"ם א"כ למה אמרו בפ"ג במכות דלא משכחת בטלו ולא בטלו בלאו דגזל משום דאף אם שרפו מ"מ חייב עליו בתשלומין ומקיים עשה דוהשיב דלענין תשלומין לא הו' פחות מפרוטה השבה כלל כמבו' בפ' הגוזל גבי ג' אגודות ומשכחת בכלי שאין שו"פ ותי' דבאמת עיקר השבה הוא להשיב הדבר שגזלו ממנו וחייב לקיים והשיב להחזיר לו הכלי דוקא רק דריבתה התורה לרבות שוה כסף ככסף משום דבאותן דמים יכול לקנות החפץ כאותו החפץ שגזל ממנו וא"כ השבת דמים כשאין החפץ בעין חשוב כמו הכלי כיון שיכול לקנות א"כ כשאינו שו"פ דאין הדמים השבה כלל מחויב לקנות כלי כמו שגזל ולהשיב לקיים והשיב יעייש"ה ולפי"ז התביעה שיש לו עליו הוא על החפץ וא"כ שפיר לא מיקרי לכם דהא אתרוג וצמר הוא חייב לו רק כשבא לפטור עצמו לפרעו יכול לקיים עשה דוהשיב בממון אבל כל זמן שלא קיים והשיב הנה הוא מחוייב לו החפץ דוקא וע"כ לא מיקרי לכם ואין יוצא בו כדברי הארצות חיים [ואולי באמת זהו כוונת הארצות חיים לפמש"כ הכפ"ת דלא מיקרי לכם כ"ז שחייב לו דמים היינו מטעם דהוא חייב לו החפץ לא דמים רק שיוכל לפטור עצמו בדמים] ודו"ק. ובזה ניחא תוס' מעילה שהקשו בפרוטה בכיס דנאמר דבטיל ותמה בש"ש הא ממון לא בטיל להנ"ל ניחא דלענין איסור מעילה שפיר יש לומר דנהי דממון לא בטיל היינו דחייב לו ממון אבל איסור הלך לו שפיר בטיל כמש"כ בתיקון משה הנ"ל. ובזה נראה לפרש המשנה מפני שאמרו חכמים דא"י ביו"ט ראשון בלולבו של חבירו ותמוה הא מקראי ילפינן דבעינן לכם ואמאי נקט שאמרו חכמים דהנה דעת רבינו פ"א מגזילה דמי שחמס מחבירו חפץ ונתן דמיו קנאו ול"ש לומר אעל"מ כיון דגלי קרא דשינוי קונה אף כאן בדמים ודעת הראב"ד דלא קנאו עד שיאמר רוצה אני וחייב להשיב את הגזילה ואני אומר אף לדעת רבינו דקנאו ואין צריך להחזיר את החפץ אבל באתרוג כהא"ג לא מקרי לכם דרק עשה דהשבון לית לי' לרבינו אבל לכם לא מיקרי עד שיאמר רוצה אני דגמר ואקנה אבל אי לא אמר רוצה אני דלא גמר ומקני לא מקרי לכם ולפי"ז הכי קאמר התנא דכל אחד מכיר ונוטל את שלו דאין לומר הא בטיל ולא חייב לו אלא דמים דעכ"פ לא הו' לכם דמצות השבה איכא על החפץ ומייתא ראי' ממה דאמרו חכמים א"א יוצא בלולבו של חבירו אפי' נתן הדמים עד שיתנהו לו במתנה דהיינו שיאמר רוצה אני משום דלא מיקרי לכם א"כ ה"נ דרק דמים חייב לו עכ"פ לכם לא מיקרי והנה ברייתא הלולב השאול והגזול א"י מכאן אמרו אין יוצא בלולבו של חבירו אא"כ נתנו לו במתנה וכאן לא שייך לפרש כנ"ל ונראה דכאן הכונה בפשטות עפמש"כ הטו"ז דלא אמרינן באתרוג דסתמא מקנה לו משום דניחא לעבוד מצוה בממונו כדאמרינן לענין ציצית משום דרק לענין ציצית דשאול כשר דל"ב לכם רק למעט גזול בזה סגי בסברא דמסתמא מקנה לו אבל בלולב דבעינן לכם ושאול פסול ל"מ הסברא דמסתמא מקנה לו דכאן דכתיב לכם בעינן שיקנהו לו בפירוש דכ"ז שלא הקניהו לו בפירוש אף בגזל לא יצא אבל כמו דנתמעט שאול כן זה לא עדיפא משאול וא"כ שפיר קאמר לולב השאול והגזול פסול א"כ כיון דממעט מלכם גם שאול מכאן אמרו חכמים דא"י בלולב של חבירו אף שיש סברא דסתמא הקנה לו לצאת עד שיתנהו לו במתנה בפירוש ודו"ק. והנה בספר הנ"ל חקר אם מצוה כנטילת לולב מחשב כנוגע לענין עדות כיון דמצללה"נ והביא מב"ב מס"ת דחשוב נוגע ודחי דשם משום דיצטרך לקנות ס"ת רק הקשה א"כ אמאי חשוב נוגע הא אי ס"ת אינה שלהם א"י בקריאתו דמהבב"ע והנה בסי' ל"ז בסמ"ע מבואר דמהא"ט ביש לו ס"ת אחרת רשאי להעיד דלא חשוב נוגע דמצללה"נ נשמע דכל הטעם משום דאין לו ס"ת ויצטרך לקנות אחרת דאי משום דמצוה חשוב הנאה א"כ אמאי ביש לו ס"ת דמותר משום דמצללה"נ וא"כ לפי"ז מוכח דמצוה לא חשוב נוגע היכא דלא יצטרך לקנות אחרת דמצללה"נ ולענין קושיותו א"כ לא חשוב נוגע דממנ"פ אם ס"ת אין שלהם ואין העדות אמת א"כ לא יצא דהו' מהבב"ע הנה קריאת ס"ת הו' מצוה דרבים ובמצוה דרבים מוכח מברכות דלא אמרינן מצהבב"ע וכמו שהוכיח בשו"ת מרי"א הנ"ל אולם באמת יש לומר דמברכות אין ראי' דידוע קו' מג"א דהיכא דאיכא מצוה לא שייך לא תחנם ומאי פריך דהו' מצהבב"ע ולדעתי יש לומר דהיינו דמשני מצוה דרבים שאני ע"כ לא שייך לא תחנם דהא דמשחררו אין משום לעשות טובה לעבד אלא כדי לקיים מצוה דרבים אבל אי לא הו' מצוה דרבים הו' שייך עדיין לא תחנם דאין לומר משום משחררו ליכא חנינה לעבד דסתם מצוה לא אלים כ"כ דנאמר דמשום המצוה לא חשוב חנינה כדאמרינן בעלמא בנדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט משום דצורך הדיוט בטיל לגבוה אבל למ"ד נדרים ונדבות קריבין ביו"ט לא בטיל צורך הדיוט לחלק גבוה ה"נ השיחרור שעושה ל"ב חנינות העבד לגבי המצוה וכשהוא מצוה דרבים אלים ושפיר בטיל לגבי' דו"ק.

ולא מן החדש וכו'. וכתב הכ"מ דקאי גם אנסכים כדאיתא פרק כל הקרבנות הציבור ובתיו"ט כ' דאדרבא מבואר להדיא במנחות דף ס"ז אם הביא נסכים קודם לביכורים כשר דלא נאסר מעולם להדיוט [והא דאמרו אין מביאין קודם לעומר היינו ממין דגן ולא אביכורים דאילן] וכתב בתויו"ט דר"ט לא ס"ל כריב"נ ולא ידע ר"ט טעמא דמתני' משום ממשקה ישראל ואף דתוס' כתבו דר"ט ג"כ ידע טעמא דמשקה ישראל אפ"ה כיון דקשיא לי' מתניתין ע"כ ליתא לטעמא דמתניתין ולדינא ס"ל כסתם מתניתין דאפי' ביין קודם ור"נ רק לריב"נ קאמר דשרי ובבה"ז כתב על זה שהוא דוחק כיון דידע ר"ט הטעם דממשקה ישראל מאי סברא איכא לאסור בנסכים דכיון דשרי להדיוט. ולי נראה ליישב על נכון דהנה בתוס' בד"ה לא אם אמרת כ' ונראה דר"ט ידע הא"ט וכו' ולהכי מהדר בהאי לישנא ודבריהם נפלאים והיטב אשר דיבר בטה"ק שכתב וז"ל פי' דבריהם דר"ט הי' סבור דהא דבעינן ממשקה ישראל פי' שבשביל אותו טעם עצמו שראתה חכמת התורה לאסור דבר זה לישראל מאותו טעם נאסר גם לגבוה ואם כן אין כאן רק איסור חדש ומאחר שלגבוה נמשך זמן איסור חדש עד הקרבת שתי הלחם א"כ מנ"ל שהוקש האיסור אחר הקרבת העומר וריב"נ פי' דהא דנאסר לגבוה כל מה שאסור זהו בעצמו הטעם שאסור לגבוה שמאחר שאסור להדיוט אינו ראוי' להקרבה לגבוה א"כ שוב אין ללמוד קודם שתי הלחם מקודם לעומר דקודם שתי הלחם אין בו רק איסור חדש הוא כמו פסול קדשים דבעינן שינה הכתוב לעכב ולקודם לעומר לא דמי דשם איכא נמי הפסול יען שאסור להדיוט וזה שדקדקו התוס' וכ' דלהכי מהדר לי' בהאי לישנא משום דלשונו של ריב"נ מבאר שזה דקיי"ל דבעינן ממשקה אינו ע"ד סימן רק הוא בעצמו האיסור ומעתה יש לומר לר"ט הה"ד נסכים פסולים אף דאין אסור להדיוט כיון דהאי ממשקה ישראל הכונה ליתן טעם דכמו שנאסר להדיוט נאסר נמי לגבוה א"כ יפורש הכי כמו שנאסר להדיוט חדש במינו דגן כן נאסר למזבח כל מינים שחיובין למזבח דהיינו פירות שחייבין בביכורים ג"כ אסור למזבח קודם לביכורים דגן וקודם לשתי הלחם ופירות קודם לביכורים. אמנם בבה"ז כתב דקאי רק אמנחות לא אנסכים כמש"כ פ"ז מתומ"ס אין מביאין מנחת נסכים אבל נסכים משמע דמביאין ותדע דהא מסיים רבינו הטעם משום מה"ב ובנסכים לא שייך הא"ט דהא יין של חדש לא נאסר מעולם ויפה השיג בצ"ק דזה קאי אערלה והסכים עם התוי"ט דזה רק לריב"נ אבל לר"ט אפי' אסור קודם לעומר אך הנה בשאג"א כתב ג"כ דאבל לא מן החדש קאי ג"כ רק אמנחות ולא אנסכים והבין ג"כ דהא שכתב רבינו דהו' מה"ב קאי גם אטבל ובנוב"י תניינא סי' צ"ו הקשה עליו דהוא כשגגה היצא מלפני השליט דזה קאי אערלה וכה"כ לא אטבל וחדש דזה אין עבירה רק משום ממשקה ישראל והנה לא ראה שגם הבה"ז כתב כדברי השאג"א [ועיי' ט"א מגילה דף כ"א כתב ג"כ דבביכורים בעינן ממשקה ישראל ממשנה דמנחות דאין מביאין ביכורים ואם הביא פסול וסותר לדבריו שכתב בשאג"א דלא קאי אביכורים דבביכורים לא שייך ממשקה ישראל וליכא מה"ב] וליישב דבריהם ע"כ לומר דטבל אסור בהנאה של כילוי' ושייך גם בזה מה"ב כמוש"כ בנוב"י ואמנם בחדש אכתי תיקשי מאי מהבב"ע איכא ונראה דבאמת הא גופי' שהביאו למנחות הו' מה"ב לפמש"כ לעיל בפ"ב דהטעם דבעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל יען דהו' גנאי לגבוה דשייך הקרבהו לפחתיך א"כ כל מה שמביא קרבנות שאינו ממשקה ישראל הי' עבירה שמביא דבר שגנאי לגבוה והנה זה שייך בטבל ובחדש ג"כ עוד נראה לי טעמא אחרינא דהנה בפ"ח מה' מא"ס כתב רבינו דאסור לעשות סחורה בדברים אסורים מה"ת כמוש"כ במל"מ שם והנה מה שהקדיש לגבוה דבר האסור באכילה לא גרע מאיסור סחורה בדברים אסורים דמה לי מכרו להדיוט ומה לי מכרו לגבוה והו' שפיר מה"ב. אמנם נראה בישוב קו' התוס' שהקשה אמה דאמר ריב"נ בהאי לישנא מה לקודם שתי הלחם הותר מכללן נרא' ליישב באופן נאות דהנה ר"ט דקאמר מה בין קודם לעומר לקודם שתי הלחם יש לפרש דהכי פריך דבודאי ידע גם הוא טעמא דממשקה ישראל אלא דסובר דליכא כלל איסור לישראל דלמ"ד האיר המזרח מתיר וליכא רק איסור עשה [או כפירוש התוס' איסור בעלמא ובש"א החדש הסביר דבריהם בטיב טעם דר"ל סובר האיר המזרח מתיר אבל כיון דהאיר המזרח איקלש איסורא ע"ד דאמרינן בזבחים קי"ב בקרב חצי המתיר איקלש האיסור ולא שייך משקה ישראל כיון דאיקלש האיסור זה שכ' איסור בעלמא] דלפי"ז המשנה איירי בט"ו ולא בט"ז דבט"ז באמת אם הביא כשר אבל ר"ט סובר דאפ"ה אם הביא פסול אף דאיקלש איסורא ולכן הקשה מ"ש קודם לעומר מקודם לשתי הלחם וריב"נ השיבו מה קודם לשתי הלחם דהותר מכללו. הנה במרכבת המשנה האריך להוכיח דהאי נסכים שכתב רבינו הכונה מנחת נסכים כמש"כ רבינו בפ"ב ממעה"ק דסתם נסכים לאו היינו יין אלא הסולת והיין וילמוד סתום מן המפורש דלקמן פ"ז מה' תומ"ס כתב בביאר מנחת נסכים וכן ביכורים דהתם מיירי בחטין שעורין שיש במינן חדש ומשום חדש נגע בו ומשו"ה הזכירו רבינו בה' תומ"ס ולא הזכירו בה' ביכורים אבל דין קודם לשתי הלחם דמשום ביכורים דמזבח נגע בו הזכירו רבינו בפ"ב מה' ביכורים הו' אם הביא קודם לעצרת אין מקבלין הימנו.

מן הטבל ולא מן המדומע. לכאו' קשה לי דהנה בזבחים דף פ"ח מייתא הא דאין מביאין מנחות ונסכים מן המדומע ושם לא מייתי הא דאין מביאין מן הטבל ובפסחים דף מ"ח מייתי הא דאין מביאין מן הטבל ושם לא אייתי דאין מביאין מן המדומע והנה לכאו' משמע דרק חדא שייך למיתני או דאין מביאין מן הטבל או דאין מביאין מן המדומע וא"כ יקשה על רבינו דנקט תרווייהו כאשר אבאר דהנה רש"י בזבחים מפרש מן המדומע שמעורב תרומה ואף דשרי לכהן הו' ממשקה ישראל דבעינן ראויין לכל ישראל ותוס' חולקין ומפרשין שמעורב בערלה וכ

ואם הביא (מנחות ונסכים) כשר וכו'. הנה בפי' המשנה כתב דקודם לעומר פסול משום דאסור לקצור אבל קודם לשתי הלחם רשאי לקצור ונראה שכתב רבינו כן בטעמא דאמרי בגמרא שהותרה מכללה ומפרש דקאי אקצירה ולכאורה הי' נראה לפרש עפ"י שהעלה בש"א אי עבר וקצר אסור משום ל"ת כ"ת והקשה א"כ מאי פריך מה בין קודם לעומר לקודם לשתי הלחם הא קודם לעומר אסור משום כ"ת וזה אפשר באמת כונת רבינו דאסור דלא הותרה מכללו הקצירה וממילא אסור משום כ"ת אולם יותר נראה דכונת רבינו עפמש"כ לעיל דבאמת ר"ט דתמה מה בין קודם לעומר הכי לא ידע ממשקה ישראל כקו' התוס' אך יש לומר דקאי למ"ד האיר המזרח מתיר א"כ ביום ט"ז אם הביא קודם לעומר אמאי פסול הא בט"ז הו' ממשקה ישראל דהאיר המזרח מתיר וליכא רק איסור בעלמא כמבואר בתוס' ה' ולפי"ז יש להבין מה השיב רנב"י דלא הותר מכללה הא בט"ז הותרה וצ"ל איסור בעלמא יש אבל רבינו לא ניחא לי' בהא ולכן מפרש דקודם לעומר פסול משום דעכ"פ איסור קצירה יש דנקצר בשעה שאסור לקצור דהקצירה הי' קודם לעומר ולכן פסול אבל הביא קודם לשתי הלחם דהקצירה הי' בהיתר לכן אם הביא כשר. הנה תוס' מנחות פ"ד הקשו אין מביאין עומר מן המשומר הא ילפינן בת"כ דמן המשומר אסו' ולה' ממשקה ישראל ותי' בתוס' חדא דהקצירה ובצירה אסור מן המשומר אבל באכילה מותר ובהקדש שרי דקצירך בעינן ועוד כיון דעומר דחי שבת לראב"ש דחי נמי לאיסור קצירה וכן הקשו ל"ה ממשקה ישראל לר"ע דס"ל דמספיחין אסורין ותי' דכל עומר הא בא מן החדש דאסור להדיוט ומצותה בכך הנה מצאתי בירושלמי פ"ד דשקלים כדבריהם דפריך מאן תנא שומרי ספיחין נוטלים שכרן ר"ש הוא ופי' בק"ע דס"ל שדוחה שבת דוחה איסור קצירה ואח"כ בעי העומר מהו שיזרע בתחלה בשביעית עיי"ש מה דפריך ומשני דהו"ל כבא בטומאה דאין שירים נאכלין ואהני קומץ דידהו הרי מבואר בירושלמי כדברי התוס'.

ומביאין נסכים מן המוקצה. והנה בפסחים דף מ"ח פריך מהך ברייתא דמביאין נסכים מן המוקצה דדבר אחר גרם לו ליפסל ואי מוקצה דאורייתא מה לי דבר אחר גרם לו לפסול וקשה לי טובא הנה תוס' חולין דף ק"מ כ' דל"א ממשקה ישראל אלא בלא הי' לו שעה"כ ובמשל"מ תמה על דבריהם ממש"כ התוס' במנחות דאחר דגלי קרא מן הבקר נשמע דאין חילוק דגם בהי' לו שעה"כ בעינן ממשקה ישראל והעלה בברכ"י סי' קמ"א דהיכא דאיסור אחר גרם לו כציפורי עיה"נ והי' לו שעה"כ שפיר הו' ממשקה ישראל ורק היכא דלא הי' לו שעה"כ ממעטינן ממשקה ישראל אף דאיסור אחר גרם לו [והסברא נכונה עפ"י מש"כ השעה"מ פ"א מחומ"צ בשם הראש יוסף דל"ח ישל"מ היכא דתלוי בזמן רק ביצה שנולדה ביו"ט דלא הי' שעה"כ שזה איסור מעיקרא והו' כאיסור חפצא והבן] מעתה קשה לי מ"פ הגמרא אי מוקצה דאורייתא מה לי דבר אחר גרם לו ליפסל הא שאני ושאני כיון דאיסור דבר אחר גרם לו והי' לו שעה"כ לא ממעטינן ממשקה ישראל אך הנה לפמש"כ בתשובה אחת ליישב קו' משל"מ דתוס' כ' רק בציפורי עיה"נ דלא משכחת רק בהי' לו שעה"כ בהא כ' תוס' דלא נתמעט ממשקה ישראל דהא הי' מעיקרא ממשקה ישראל אבל אי משכחת בלא הי' לו שעה"כ א"כ איסור זה נתמעט ממשקה ישראל אף היכא דהי' לו שעה"כ ושפיר כ' תוס' בטרפה כיון דמשכחת בלא הי' לו שעה"כ נתמעט אפי' היכא דהי' לו שעה"כ וכן בנעבד ולפי"ז י"ל במוקצה לנסכים משכחת בלא הי' לו שעה"כ כגון בנמשך היין מענבים בשבת דבדיעבד יין מגיתו כשר לנסכים והוא מוקצה ולא הי' לו שעה"כ א"כ נתמעט איסור זה ממשקה ישראל אף ביש לו שעה"כ וכן בבהמת מוקצה משכחת בנולד בשבת באפר וח' ימים הראשונים הא לא איחזי להקרבה והגיע יו"ט ביום השמיני ולא הי' לו שעה"כ מעולם. והנה עוד יש ליישב לפמש"כ בטה"ק מנחות דף ה' בטעמא דראב"א דסובר אמח"ז לבו ביום דאסור ממשקה ישראל אין אסור בעצם והנה ר"פ פליג דיש מחו"ז לבו ביום א"כ סובר ממשקה ישראל הו' עצם האיסור א"כ י"ל אביי דפריך אי איתא דמוקצה דאורייתא מה לי דבר אחר גרם לו ליפסל י"ל דסובר כר"פ א"כ אף דהי' לו שעה"כ נתמעט ממשקה ישראל כיון דהוא עצם האיסור אין לחלק בין הי' לו שעה"כ ותוס' חולין י"ל דקאי למ"ד דאין מחו"ז לבו ביום דכיון דיהא שרי לישראל בו ביום הו' ממשקה ישראל ה"נ בהי' לו שעה"כ לישראל הו' ממשקה ישראל. עוד בה שלישי' דהנה לכאורה יש להקשות מה פריך אביי ואי אמרת מוקצה דאורייתא מה לי דבר אחר גרם לו ליפסל הא שאני ושאני לפמש"כ המג"א סי' רס"ט לענין להאכיל לקטן דהיכא דזמן גרם מותר להאכיל לקטן כן הקשה לי מחו' הרב הגאון מו"ה שלום בער ז"ל רבדק"ק ס"ד ואמרתי ליישב דהנה החילוק שכ' מג"א בין איסור זמן גרם הוא משום דל"ה אלא איסור גברא ע"כ שריא ליתן לקטן משא"כ איסור תורה הו' איסור חפצא [עיין ר"ן נדרים דף ט"ו דהו' איסור גברא ואיסור חפצא] והנה אי מוקצה אסור מה"ת הנה הוא איסור חפצא אף דתלוי בזמן דהא באיה"נ העלה בשו"ת מהרי"א דלכו"ע הו' איסור חפצא ומוקצה לפמש"כ המג"א סי' שכ"ח הו' איסור הנאה ועוד יסוד איסור מוקצה מה"ת הוא מוקצה למצותו דילפי' מה חגיגה לד' אף חג לד' כמש"כ המאירי ויבואר להלן וחגיגה הא הו' איסור חפצא דכל קודש לד' הו' איסור חפצא אמנם אי מוקצה דרבנן בוודאי ל"ה אלא איסור גברא ושפיר פריך אביי אי אמרת דאורייתא א"כ הו' איסור חפצא א"כ מה לי דבר אחר גרם לו ליפסל ומעתה אומר דחדא מתורצת בחברתה לפמש"כ לעיל דברי השעה"מ היכא דלא הי' לו שעה"כ מיקרי דשיל"מ דהו' איסור חפצא והכא ע"כ דאיירי בלא הי' לו שעה"כ כמש"כ תוס' בחולין ולכן אף דדבר אחר גרם לו ליפסל הו' איסור חפצא ושפיר פריך אי אמרת דאורייתא מה לי ד"א גרם לו ליפסל דהיכא דלא הי' לו שעה"כ אף דזמן גרם לו הו' איסור חפצא וא"כ ל"ק ממש"כ המג"א לחלק בין היכא דזמן גרם לו דשם הי' לו שעה"כ דהא לקטן ליכא איסור כלל אם מעצמו יאכל וישתה רק האיסור כשנתנו בידים שפיר יש לחלק בין היכא דזמן גרם לו האיסור וא"ש. והנה בפסחים דף מ"ח פריך יכול לא יבוא מן המוקצה קמ"ל דמוקצה ד"א גרם לו לפסול ואי ס"ד עצי מוקצה דאורייתא מה לי ד"א גרם לו ליפסל והקשו בתוס' ריש ביצה אהא דקאמר רבה דביצה אסורה משום הכנה ופרש"י רבה לטעמי' דסובר מוקצה ויקשה כיון דרבה הדר בי' מדקאמרו יצא שבת דאיסור אחר גרם לו ונראה ליישב דהנה קשה לי טובא אמאי הדר רבה מהא דקאמר יצא שבת שדבר אחר גרם לו ליפסל דנשמע דמוקצה לאו דאורייתא ולכן הדר בי' ממה דמשני אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה הא שפיר מצי לאוקמא בעצי מוקצה דמה"ת אסור היינו עצי מוקצה דסוכה דהוקצה למצותו דהוקש לחגיגה מקרא דחג לד' אבל מוקצה דנסכים לא משכחת בהוקצה למצותו דאורייתא דהרי נוי סוכה אין אלא דרבנן וכן שה מאפר לתמיד ג"כ רק מוקצה דרבנן אך י"ל דהנה במג"א סי' ק"ט הוכיח דמוקצה אסור בהנאה מדקאמר עייל עצי מוקצה דאסור משום הכנה מוכח דאסור בהנאה וכבר תמהו המפרשים דמבואר ברשב"א שבת דף כ"ז במוקצה שרי בהנאה רק הא דמוקי בעצי מוקצה היינו דאסור להשתמש בעצי מוקצה וחייב משום מלאכה [עיי' בס' ת"ש סי' שכ"ה] והנה לי קשה טפי דאי ס"ד דאסור בהנאה למה צריך לפרש ואזהרת מהיכא מל"ת כל מלאכה תיפוק לי' כיון דאסור בהנאה ואינו חזי למידי שוב חייב אהבערה ול"ש הואיל וא"צ כלל לומר אפיק הבערה דשפיר חייב משום הבערה ורק הו' לי' לשנויי דמשכחת בעצי מוקצה וע"כ לומר דמוקצה אין אסור בהנאה ולכן פריך ואזהרתי' מהיכא דאי משום הבערה פטור דהרי שייך הואיל וא"כ לפי"ז אי הו' איירי בעצי מוקצה דסוכה א"כ אסור בהנאה ושוב חייב משום הבערה וא"צ לשנויי דעייל עצי מוקצה. אך אכתי קשה א"כ הא דמשני אפיק הבערה ועייל עצי אשירה או עצי הקדש למה צריך לומר אפיק הבערה הא כיון דאסור בהנאה שוב חייב אהבערה בפרט בהקדש דגם אפרן אסור ואף בסוף ביעורו אסור ליהנות וא"כ בוודאי לא חזי מידי [ואף לתי' תוס' פסחים דף ה' דסבירא להו היכי דיכול ליהנות בסוף ביעורו מותר לשרפו ביו"ט דהא בהקדש דאפרן אסור אף בסוף ביעורו אסור ליהנות וחייב משום הבערה] ונראה ליישב דמאחר שכבר מסיק דאין חילוק למלאכת יו"ט ל"ש למחשב הבערה ולכן מוקי דלקי משום עצי אשירה או הקדש או מוקצה דאסור ע"י הכנה הו' מלאכה בפ"ע אלא דזה דוחק דהא הכא בס"ד דיש חילוק מלאכות ביו"ט קאי. אולם באמת קו' זו קשיא אפי' אי נאמר כרשב"א דמותר בהנאה אלא דאסור להשתמש בו ג"כ קשיא למה צריך לאסוקי דאפיק הבערה ועייל עצי מוקצה הא כיון דאסור להשתמש בהעצים א"כ ליכא הואיל וחייב שפיר אהבערה. אמנם נראה ליישב דהנה בחי' המאירי ריש ביצה כתב דיש תרתי גוונא מוקצה דכל אוכל שאכילתו מוקצת מדעתו של אדם ושלא הי' דעתו על אותו דבר מערב יו"ט לאכול ביו"ט אסור לאוכלו ועיקר איסור זה יצא לנו בכולם מאחד הנקרא מוקצה למצותו כגון נוי סוכה מצוה שלא התנה עליהם ביה"ש ובאתרוג של מצוה לאכילה והדס להריח בו וכגון עצי סוכה אף להנאה ומוקצה זה יצא לנו ממה שנאמר בתורה חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים מהחג לד' מלמד שכשם שחל שם שמים על החגיגה חל ש"ש על עצי סוכה שעצי סוכה אסורין כל שבעה ואפי' נפלה בחוה"מ שאין משום סתירת אוהל אסורין עצי כל שבעה מתורת מוקצה ואם נפלה ביו"ט אסורין מתורת מוקצה למצותו ומתורת מוקצה לאיסורו ר"ל מחמת סתירת אוהל ומטעם זה נאסרו כל המוקצין כגון מוקצה מחמת חסרון כיס ומוקצה מחמת מיאוס דכל דמקצי' אינש דעתי' מיני' מוקצה מיקרי ויש עוד מוקצה שאדם מסיח דעתו ממנו לא מחמת איסור ולא מחמת מיאוס ולא מחמת סיבות אחרת אלא שהוא דבר שמן הסתם אין דעתו של אדם עליו אלא א"כ הכינו ושיגלה דעתו שלבו עליו והוא הנקרא מוקצה מחמת הכנה כגון תמרים העומדים לסחורה ושוורים העומדים לחרישה ותרנגולים העומדים לגדל ביצים וכיוצא באלו אם הכינם מערב יו"ט גילה דעתו שהוא רוצה למחר באכילת התמרים וכו' ועל הכנה זו נאמר והי' ביום השישי והכינו את אשר יביאו לא נאמר על הכנת מעשה שהרי על הכנת מעשה נאמר אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו אלא וודאי על הכנת דיבור נאמר ועיקר איסור מוקצה יצא לנו מקרא זה ומוקצה זה נקרא מוקצה מחמת הכנה וכן נולד הוא מטעם שמוקצה מדעת האדם שלא הי' הדבר בעולם והנה כ"ז אי מוקצה דרבנן אז נחלקם זה לשתי מיני מוקצה דאתיא משתי דרשות דהנה אי אמרינן מוקצה דאורייתא וילפינן מעצי סוכה שחל איסור מוקצה מחמת איסור כמו שחל מוקצה מחמת מצוה א"כ כיון שחל שם מוקצה מחמת איסור שוב אסור להשתמש בו ביו"ט ומשמע כן מקרא דוהכינו דהנה על דבר שצריך מעשה לא קאי ע"כ דקאי על דבר שא"צ מעשה והא כיון דא"צ מעשה א"כ מעצמו מוכן הוא וא"צ הכנה אע"כ דמוקצה דאורייתא דילפינן ממוקצה מחמת מצוה דחל שם מוקצה עליו שלא לאוכלו ושלא להשתמש בו דזה ההנאה אסור במוקצה כמש"כ הרשב"א שפיר שייך לומר שיש בו הכנה אבל אם אין חל שם מוקצה עליו א"כ הרי מוכן ועומד הוא אע"כ דחל שם מוקצה עליו מה"ת כמו דחל שם מוקצה מחמת מצוה דהיינו לענין זה שיהא אסור על שבת ויו"ט משום דאין מוכן מעתה נבואה לביאור הסוג' דהנה פריך מהביא שה מאפר ומהא דמביאין נסכים מן המוקצה ותו הא אין חילוק מלאכת ביו"ט ותמוה כיון דמסיק דמוקצה דרבנן מאי רצה עוד להקשות מאין חילוק מלאכת ביו"ט [ועפ"ג סי' שכ"ה שכ' שמזה ראיות המג"א דאסור בהנאה ולכן שפיר פריך דאת"ל כיון דעכ"פ אסור מדרבנן עכ"פ לא חזי וכיון דלא חזי חייב משום הבערה וע"ז דחי ועוד חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ביו"ט אך קשה לי לדבריו א"כ כדמסיק דמיירי בעצי אשירה יקשה א"כ תיפוק להו דחייב משום הבערה כיון דאסורים בהנאה ולמה צריך לומר אזהרתי' מלא תעשון כן לד' בו מלא ידבק בידך וכמו שהקשתי לעיל] אבל לפמש"כ א"ש דהנה בס"ד דאיירי בכל מוקצה שפיר פריך ומוקצה דאורייתא הכונה דלענין מאי חל שם מוקצה מחמת איסור כגון עצים הנתלשים ביו"ט לענין זה דלא יהא מוכן ביו"ט מה"ת ומשני אין מוקצה דאורייתא וע"ז פריך ואזהרתי' מהיכן מלא תעשה כל מלאכה ופריך מהא דמביאין שה מאפר לתמיד ומדמביאין נסכים מן המוקצה וע"ז קאמר ועוד הכונה דנהי דדחי דמוקצה לאו דאורייתא אבל מוקצה מחמת מצוה בוודאי דאורייתא וחל שם מוקצה לענין דל"ה מוכן ליו"ט וא"כ כשת"ל דאיירי במוקצה מחמת מצוה ולא נשמע באמת זאת מהך דמביאין נסכים ממוקצה כקושיתנו הנ"ל הא אכתי ל"ק משום דחילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ביו"ט. יצא לנו במוקצה מחמת מצוה שפיר שייך דמוקצה ליו"ט דל"ה מוכן אבל בשאר מוקצה כיון דל"ה מוקצה דאורייתא לא ילפינן ממוקצה מחמת מצותו והו' מוכן דכיון דאינו מוקצה א"כ מוכן הוא אמנם לפי"ז אני אומר דיש גוונא דאינו מוקצה מחמת מצוה אפ"ה מה"ת הו' מוכן דהנה בסי' שי"ח ברמ"א הביא תשובת הרשב"א דאם גדל הפרי ביו"ט או בשבת אף שנתלש לחולה הרי הוא אסור לבריא משום מוקצה שנולד ונתגדל ביו"ט או בשבת ובמג"א הקשה א"כ לס"ד בביצה דאסור הביצה משום נולד גם התרנגולת אסורה משום שהוסיפה לגדל ביו"ט והוכיח מביצה דף ל"ח דאברים ינקי מהדדי מוכח ג"כ דלא נאסר משום מה דגדל ביו"ט וע"כ משום דנתבטל ואף דהו' דשיל"מ כיון שלא הי' ניכר מעולם ולא הי' המעט שנתגדל ביו"ט ניכר בפ"ע בטיל ברוב [או דלאו משום ביטול הוא אלא דלא חל ע"ז המעט שאינו עומד בפ"ע שם איסור מוקצה וכ"כ אדאמוה"ג זצ"ל בספרו שבי"ד] לפי"ז אני אומר אי אמרינן דביצה נגמרה היום ביו"ט א"כ עיקר גידול הביצה והלידה שבא למציאות הכל ביו"ט הנה זה וודאי הי' אסור מה"ת משום דאינו מוכן כיון שלא הי' במציאות בעולם והברי' גופי' נתהו' ביו"ט ועדיפא משאר נולד שהי' בעולם במציאות אלא שלא יצא לאויר העולם או שנשתנה ממה שהי' אבל מה שהוא לא הי' במציאות כלל קודם יו"ט ונתהוה ונולד ביו"ט אסור דהו' דבר מסויים וזהו עיקרו של הביצה גמר שלה שפיר חל עליו שם מוקצה מחמת שאינו מוכן וא"כ כמו דנשמע מקרא דדבר שמוקצה למצוה אינו מוכן ואסרה תורה ליו"ט ה"נ דבר שלא הי' בעולם אינו מוכן ליו"ט דל"ש דמעצמו מוכן הוא כיון שלא הי' בעולם אמנם זה הו' שייך אי ביצה שנולדה ביו"ט נגמרה ג"כ ביו"ט אבל אי אמרינן דמאתמול גמרה אף דנאמר דגם הלידה מיקרי נולד עכ"פ הי' בעולם ל"ה נולד גמור כיון שהי' במציאות א"כ שוב מוכן הוא מצ"ע אף בנולד בשבת שאחר יו"ט או ביו"ט שאחר שבת א"כ מאתמול כשנגמרה הי' אתמול נולד גמור דהיינו שנתהו' כולו ביו"ט או בשבת רק דלא יצא לאויר העולם דחסר הלידה אבל היום שנולדה הו' שפיר אינו מוכן כיון דלגבי יום אתמול מיקרי אינו מוכן כיון שנתהו' ביום אתמול לכן ל"ה מוכן גם לגבי היום שנולדה דא"כ יו"ט מכין לשבת וקמל"ן דאין יו"ט מכין לשבת ואין שבת מכין ליו"ט במציאות הנה ל"ה מוכן מה"ת ורק יען דסובר דמאתמול גמרה לכן אין אסור אלא ביו"ט שאחר שבת. ובהכי ניחא לי וארווח לן שמעתתא דריש ביצה דהא דפריך הגמ' לרבה יו"ט דעלמא תשתרי שבת דעלמא תשתרי והקשה בפנ"י גם לר"נ קשה שבת דעלמא תשתרי דהא בשבת סתם לן תנא כר"ש דלית לי' מוקצה ודלית לי' מוקצה לית לי' נולד וליכא לתרוצי גזירה שבת אטו יו"ט דהא בכל מוקצה לא גזרינן שבת אטו יו"ט וע"כ לומר מאחר דקו' ש"ס שבת דעלמא ע"כ דסמוך אברייתא דלקמן דקתני א' ביצה שנולדה בשבת ואחד ביצה שנולדה ביו"ט ולר"נ מצינן למימר דברייתא אליבא דר"י אתיא ובתרנגולת העומדת לגדל לחוד א"כ גם לרבה מצינן לאוקמא דלגדל עומדת דאז אסור אף בשבת משום נולד וברי'. עוד הקשה הפנ"י לקמן בשמעתין פריך לר' יוסף דקאמר משום פירות הנושרין ולר"י דאמר משום משקין שזבו אמאי ספיקא אסורה דילמא סברי ג"כ כרבה אלא דתינח ביו"ט אחר השבת ובהא איירי ברייתא דספיקא אסורה אלא דבהא דסובר רבה דגזרינן יו"ט ושבת אטו יו"ט אחר השבת בהא לחודי' לא ס"ל כוותי' ומשוה"נ הצריכו לפרש מתניתין במילי אוחרין. ולפי"ז מיושב קו' הפנ"י בהא דפריך שבת דעלמא תשתרי דהיינו כיון דמאתמול נגמרה א"כ מה שנולד עתה ל"ח נולד וא"כ אף בתרנגולת העומדת לגדל ל"ח נולד לאסור מטעם הכנה אלא דבר שנתהוה מחדש והיינו אי הו' אמרינן דנולדה היום דהיום גמרה אבל מאחר דמאתמול גמרה הו' שפיר מוכן מערב שבת ואין לאסור משום הכנה [אף דצריכה שחיטה כבר כ' הרמב"ן דמשום זה ל"ח נולד דרק איסור שבת גרם ומצ"ע מוכן הוא] וא"כ ניחא דבשלמא לר"נ ל"ק שבת דעלמא תשתרי ובברייתא קתני אחד יו"ט ואחד שבת די"ל דאיירי בתרנגולת העומדת לגדל אבל לרבה אפי' בלגדל אין לאסור מטעם הכנה כיון שלא נתהו' ברי' חדשה מוכן הוא מצ"ע. ורב יוסף משני דגזירה אטו פירות הנושרין ורי"ו משום משקין שזבו ויש להבין כיון דבאמת מאתמול נגמרה א"כ ל"ד לפירות הנושרין דמאתמול הו' כאלו נתלשה מחיבורה הרי הו' כמאן דמנח בדיקולא וכן איך שייך דדמיא למשקין שזבו וחדא גזירה הוא אטו סחיטה איך שייך בזה חדא גזירה כיון שכבר נגמרה וכמאן דמנח בדיקולא. וא"ש שיטת רש"י שכ' דרבה לטעמי' דסובר מוקצה הכונה כמו דרבה סובר במוקצה למצותו יען דחל עליו שם שאינו עומד הכן אסור ליו"ט משום הכנה מזה נשמע ה"ה דבר שנתהו' בשבת אין ביו"ט דג"כ ל"ש דעומד הכן והוא מעצמו מוכן אסור משום הכנה דנהי דרבה חזר ממוקצה היינו מסתם מוקצה דאמרינן דלא חל עליו שם מוקצה מחמת איסור דמעצמו מוכן הוא אף שאסור עלינו משום איסור לא חל עליו שם מוקצה מה"ת מכח מה שמקצה דעתו ממנו אבל במוקצה מחמת מצוה דבאמת חל עליו שם מוקצה ל"ה מוכן משום יו"ט ג"כ כיון דמצ"ע אינו מוכן. וא"ש דקאמר וקסבר רבה דמאתמול הוא דנגמרה והכונה כך דהנה הראשונים פליגי בהא דאמרינן דאין שבת מכין ליו"ט ואין יו"ט מכין לשבת מ"ט הא אי נולד ביום זה עצמו הו' שרי משום דאמרינן יו"ט ושבת מכין לעצמו כדאיתא בעירובין דף ל"ד א"כ למה אין שבת ויו"ט מכינין זה לזה ולפימש"כ ניחא דבאמת אי הו' נגמר ביום זה הו' אסור דכה"ג ל"ש דמכין לעצמו כיון שנתהו' וגדלה היום [ול"ד להך דעירובין דשם ל"ה דבר חדש שבא לעולם א"כ יו"ט מכין לעצמו] אלא דלא נגמרה היום רק מאתמול לכן אסורה רק ביו"ט שאחר שבת או שבת אחר יו"ט והיינו דקאמר דמאתמול נגמרה הכונה לכן מוכרח רבה לאוקמי ביו"ט שאחר שבת דאי נגמרה היום הי' אסור בכל יו"ט ג"כ אבל כיון דמאתמול נגמרה לכן מוכרח לאוקמי ביו"ט שאחר שבת. והנה בר"ן כ' דלכן נקט מאתמול נגמרה דאלו היום נגמרה הנה שריא דיו"ט ושבת מכין לעצמו והקשה למה נקט גמרה ותי' דאי ל"ה גמרה אעפ"י שנתגדל לא מיתסרא דאי הכי ביו"ט אחר השבת איך שחטינן והלא כבר נתגדלה אלא דלא חשיבה לן הכנה אלא כי גמרה מפני שאז נתחדשה ברי' חדשה והנה נשמע מהר"ן דלא כרשב"א שאוסר הפרי משום שהוסיפו לגדל בשבת וכקו' מג"א א"כ גם בהמה תאסר יען שהוסיפה לגדל וע"כ דלא חשיבה לן הכנה [ופלא שמג"א לא הרגיש שהוא קו' הר"ן] אבל בביצה שנגמרה שפיר חשובה הכנה יען דנגמרה ונעשית ברי' חדשה אמנם לדעתי מהאי סברא גופי' יען שנעשית ברי' חדשה מהא"ט גופי' י"ל דבנולדה היום אי הו' אמרינן היום נגמרה הו' אסור דל"ש כהא"ג יו"ט מכין לעצמו כיון שנתהו' ברי' חדשה וא"כ שפיר י"ל דלכן נקט רבה מאתמול גמרה הכונה דאי הו' נגמרה היום אזי הו' נולד גמור דנתהו' היום ולא הו' הכנה אף שעדיין מחוסר כח הלידה והטעם בשר דאין זה דבר מסויים כ"כ שבשביל זה נאמר דמה שנגמרה ל"ח גמר וכיון דע"כ נחשב גמר אף שבשעת לידה יתהו' טעם חדש לכן להיפוך היכא דנולד ביו"ט ל"ח זה הלידה כ"כ שנאמר יען שנתהו' טעם חדש עי"ז לא יהא מוכן ועומד [והו' רק כמו שאר תרנגולת המוסיפה לגדל ביו"ט כחקירת ר"ן ומג"א שהבאתי] והא דנמצא במעי' תרנגולת מותר ול"ה הכנה ע"כ כתי' הרמב"ן יען דע"י מעשה זכינו בה וא"כ דלידה ל"ח הכנה שפיר פריך שבת דעלמא תשתרי אפי' בעומדת לגדל כיון שנגמרה מאתמול בחול ע"י הלידה לא חשיב לנו כ"כ שיהא נולד מתהו' דבר חדש אלא נחשב כמנח בדיקולא [ועיי' פנ"י שנסתפק בהא אי אמרינן דמנח בדיקולא דמיא ולפמש"כ תליא בשיטת פוסקים הנ"ל] אמנם רב יוסף ורי"ו דאמרי משום פירות הנושרים או משקין שזבו הנה הם סברי דל"ה כמנח בדיקולא אף שנגמרה מאתמול א"כ שפיר מדמין לפירות נושרין ולמשקין שזבו מעתה מיושב היטב קו' הפנ"י דפריך לדידהו אמאי ספיקא אסורה דא"ל דסברי כדרבה הכנה דאורייתא אלא דסברי דל"ג שבת דעלמא אטו שבת שאחר יו"ט דז"א דמאחר דאית להו דל"א כמנח בדיקולא א"כ הו' סברי כרבה דהכנה דאורייתא א"כ לא יקשה כלל לדידהו שבת דעלמא תשתרי דהא נולד בשבת ג"כ יש לאסור משום הכנה דלידה גורם ג"כ כח וטעם אחר שנתהו' דבר חדש ומסויים [דהא מהא"ט אסרי ומדמין לפירות נושרין ולמשקין שזבו] ואף אי סברי ג"כ דשבת ויו"ט מכין לעצמו היכא דהתחיל מע"ש ומעיו"ט הנה עכ"פ בעומדת לגדל ל"ש דהתחיל מאתמול כיון דמאתמול ל"ה עומדת לאכילה מכח גוף התרנגולת וא"כ לדידי' ל"ק מברייתא אמאי אין מטלטל די"ל בעומדת לגדל לכן בנולד היום דע"י הלידה הו' הכנה שנתהו' דבר חדש וע"י הכנה שהתחיל מאתמול אין להתיר כיון דהו' לגדל ולמה צריכין לגזירה דמשקין שזבו או פירות הנושרין וע"כ דלית להו כלל דרבה ולכן שפיר פריך בגמרא אמאי ספיקא אסורה ודו"ק כי נכון. ובהכי ניחא לן הא דכ' רבינו דמוקצה בשבת מותר וביו"ט אסור ובהכנה פסק דאסור והא בשמעתין מבואר דהא בהא תלי' ולפמש"כ נכון מאוד דלפמש"כ אף אי מוקצה דרבנן ובשבת מותר היינו במוקצה משום דאין דעת האדם עליו ול"ה מוכן מכח דעת האדם דבזה כ' רבינו דהכל מוכן אצל האדם וכן בנולד ס"ל דהו' מוכן אצל האדם ורק ביו"ט החמירו אבל במוקצה מחמת מצוה הא מוקצה מה"ת ונתמעט מקרא דוהכינו דהא כיון שהוקצה לדבר אחר למצוה אין בכלל והכינו ומינה בנולד גמור שנתהו' ביו"ט או בשבת אין מוכן מצ"ע ואסור משום דאינו מוכן אצל האדם רק בנולד בשבת או ביו"ט שרי דמאתמול נגמרה אבל ביו"ט ושבת הסמוכים זה אצל זה הו' הכנה ליום שלאחריו ושפיר פסק רבינו דביצה אסורה משום הכנה ועיין כי נכון. ודאתאן עלה הנה הרמב"ן במלחמות בפסחים דף מ"ז בסוג' דהואיל כתב הא דאין עושין צרכי שבת ביו"ט הוא משום הכנה ולכאורה תמוה הא איכא איסור מלאכה אי לאו דאמרינן הואיל ולמה כתב דרק איסור עשה דהכנה והנה תוס' עירובין שם כ' ג"כ דלכן עושין צרכי שבת ביו"ט דליכא משום הכנה באפי' ובישול ל"ש הכנה וקשה ג"כ הא איכא משום איסור מלאכה אמנם נראה דהנה תוס' בריש ביצה אחר שהביאו דטעם דרבה משום הואיל כתבו וז"ל ולדידן משום דבאפי' ובישול ל"ש הכנה ועמהרש"א ומהר"ם שנתקשו בדבריהם ובספר אמרי בינה כ' לפרש דבריהם כך דנהי דאמרינן הואיל הא עכ"פ כיון דהכנה דממילא אסור משום איסור הכנה א"כ מאי אהני הואיל אי מקלעי עכ"פ הו' הכנה דממילא ולי נראה דכהא"ג ל"ש הכנה דממילא דזה רק שייך במידי דאין נעשה להיום דהרי פשיטא אם בישל לצורך היום ונשאר מקצת דשרי דל"ש דיהא אסור משום הכנה דממילא וא"כ ע"י הואיל הא הו' כבישול לצורך היום וניתותר דל"ש איסור הכנה אמנם נראה כונתם עפ"י תוס' פסחים שכ' דלכך צרכי שבת נעשין ביו"ט דהרי עכ"פ יש לו שמחה במה שמכין לצורך שבת ונהנה בו וא"כ הו' כל צורך היום והנה ע"ז שפיר י"ל התינח למאן דלית לי' איסור הכנה אבל למאן דאית לי' הכנה דממילא א"כ נהי דיש לו הנאה היום בהכנה זו אבל עכ"פ איך תשתרי למחר הא לגבי יום מחרת הו' הכנה דממילא ושוב באמת אסור משום איסור מלאכה וע"ז כ' תוס' דליכא איסור הכנה באפי' ובישול ומעתה זהו סברת רמב"ן דלכאורה י"ל כסברת תוס' דיש לו הנאה מזה ולזה אמר דהא אסור עכ"פ משום הכנה דלא גרע מהכנה דממילא אלא דשוב אמרינן הואיל וא"כ ע"י הואיל נחשב כאלו בישלו לצורך היום אף שלא באו אורחים ל"ה אפי' כהכנה דממילא דהו' כבישול לצורך היום וניתותר ודו"ק. הנה תוס' ריש ביצה הקשו לפירש"י דבאפי' ובישול שייך הכנה איך אופין ומבשלין מיו"ט לשבת וכי אתי תקנת דרבנן ועקר הכנה דאורייתא ונראה ליישב דבע"ז דף ה' ע"ב איתא הנח למועד דכולהו מיצר הוא ושמח לאח"ז ופירש"י דמיצר באותה שעה כגון שחיטה ותיקון סעודה והתירו משום שמחה דלאחר זמן לפי"ז י"ל דהיינו טעמא דצרכי שבת נעשין ביו"ט דאף דמיצר הוא באותה שעה שאופה ומבשל אבל אח"כ הוא שמח וא"כ אין ההכנה לצורך מחר דלעצמו הוא מוכן דכשנגמר האפי' ובישל הוא שמח מיד ומשום שמחה דלמחר דשבת שפיר מותר כיון דלפירש"י חדא קדושה הוא דיו"ט ג"כ אקרי שבת הו' כמו כל מיצר דמועד דשרי משום דשמח לאח"ז בתוך המועד לכן ל"ש משום הכנה רק משום חול איכא הכנה דמה ששמח למחר ל"מ כיון שהוא שמחה שלאחר המועד לכן צריך רש"י לומר כל צורך חול לא מיקרי הכנה.

ואם מלח כ"ש וכו' כשר. והנה לכאורה יש להקשות הא דאיתא במנחות דף כ"א תקריב אפי' בשבת וקשה אמאי מליחה ידחה שבת דהא במליחה עובר משום עיבוד כשמלחו מליחה יפה כיון שאפי' אם מלח כ"ש כשר ובמליחה כ"ש ליכא משום עיבוד וא"כ אפשר לקיים מצות מליחה בשבת בכ"ד והנה לכאורה י"ל דהא דקרבן כשר היינו דאין מעכב הקרבת הקרבן אבל מצות מליחה לא קיים דמליחת קרבנות מ"ע ולכן דוחה שבת כדמוכח ביומא דף כ"א דדריש עתי אפי' בשבת אף דאין שילוח מעכב אבל המצוה עצמה דוחה שבת [ומוכח כן ממליחה גופי' דהא כל מליחה אין מעכב כמש"כ רבינו לקמן אם לא מלח כלל כשר וע"כ הא דדוחה שבת משום דנהי דאין מעכב הקרבן אבל מצות מליחה דוחה שבת] אלא דא"א לפרש כן דרבינו כתב בדין שאח"ז דאם לא מלח בבשר כשר וכיון דאי לא מלח כשר רק דהמצוה לא נתקיים נשמע דהא דמלח כ"ד כשר היינו דקיים מצות מליחה והדרה קו' לדוכתי'. ולכן נראה ליישב דהנה בשעה"מ פ"ג מיו"ט הקשה דעיבוד הו' בשיעור מיל והרי מליחה דקרבן מעלהו מיד ואין כאן עיבוד ומאי צריך קרא דדוחה שבת ונראה ליישב עפ"י מש"כ הראב"ד בפ"ו דתמיד נקודה נפלאה לתת טעם אהא דתני' דקורין ק"ש אחר מליחת הקרבן תמיד וקודם הקטרה ולמה אין קורין קודם זריקה משום דמצוה מן המובחר שיצא דם האברים כל מה דאפשר ולכן בלא"ה צריך להמתין עד שיצא דמו ובאותו זמן קורין ק"ש ואף דאפשר דאין יציאת דמו מעכב אפ"ה מצוה מן המובחר הוא יעויש"ה א"כ ניחא כיון דצריך להשהות שיעור שיצא דמו והוא כשיעור מליחה בחולין דהיינו שיעור מיל כשיעור עיבוד לכן שפיר צריך קרא דשרי בשבת למלוח אף דמצוה להשהות עד שיבא דמו וא"ל א"כ תיקשי להיפוך הא פשיטא דאין זה מעכב כמש"כ הרא"ש א"כ אמאי דחי באמת די"ל דהא באמת בדם שייך ג"כ ממשקה ישראל מן המותר לישראל וא"ר למזבח ורק בדם זריקה ע"כ מצותו בכך כדאיתא בחולין דף צ"א וא"כ הא כשמעלהו האש שם הנה יוצא הדם ודם שפורש אסור להדיוט וא"ר לגבוה כיון דל"ה ממשקה ישראל לכן כדי שלא נאכיל למזבח מה דאין ראוי לישראל דחי שבת אף דבדיעבד ליכא איסור כיון דעכ"פ לכתחלה א"ר דחי שבת אלא דאכתי קשה לי דראב"ד שם כתב דאביי דקאמר וכן לקדירה הוכיח כן מהא דתמיד כיון דממתינים עד שיצא הדם א"כ אי לא בעי מליחה כמו לקדירה אמאי הי' ממתינים יעיי"ש ולפי"ז רבינו דכ' וכן לצלי ע"כ דגרס בדברי אביי וכן לצלי א"כ מוכח דלשיטת רבינו א"צ להמתין שיבא הדם דאין קפיד אדיציאת דם האברים מדלא בעינן מליחה כשיעור לקדירה [וכן מבואר בר"ן ר"פ גיה"נ שהביא ראי' דלצלי אף דבעי מליחה אבל לא בעי שהי' ממנחות דאמרינן מולחו ומעלהו מיד וכן לצלי צולהו מיד הרי דהא בהא תלי' אי גרסינן לצלי ל"ב שהי' ורק אי בעינן מליחה לקדירה בעינן שהי' וכדברי הר"ן דממנחות אין ראי' דגרסינן וכן לקדירה ובאמת איירי בשהי' והא דקאמר מולחו ומעלהו לא מיד אלא נקט כן דמולחו משני צדדין אולם מר"ן משמע דרק בהא דקאמר וכן לקדירה איירי בשהי' אבל בקדשים באמת מעלהו מיד אבל לפמש"כ בשם הראב"ד ניחא יותר דבאמת אי גרסינן וכן לקדירה גם בקדשים בעינן שהי' אולם בר"ן שם מבואר שגם דעת הראב"ד כן דגריס וכן וצלי וסותר דבריו שבפירושו למס' תמיד]: אך י"ל דהנה באמת רבינו לא הביא דרשא תקריב אפי' בשבת ובמשל"מ הקשה אמאי השמיטוהו רבינו להנ"ל ניחא די"ל דסובר לאביי דאמר דסגי במלחן לצלי ל"ש כלל מלאכת עיבוד דא"צ להמתין עד שיצא דמו לא דריש תקריב אפי' בשבת דא"צ קרא כיון דליכא מלאכה חייב למלוח בשבת כמו בחול. אך לכאורה עכ"פ תיקשי איך יפרנס רבינו הברייתא דהא רבינו דכתב דמלח כ"ש כשר היינו כאותה ברייתא דמנחות ואפ"ה אמרו בברייתא תקריב אפי' בשבת יקשה ל"ל קרא כיון דליכא עיבוד בכ"ד אך י"ל דהאי כ"ש מפרש רבינו כפירש"י כל מין מלח והא דכ' הכ"מ דמתוספתא ות"כ משמע כרבינו הנה בס' שו"ת מוצל מאש כתב דהוא ט"ס וצ"ל שלא כדברי רבינו א"כ י"ל דלאו מהכא הוציא רבינו דמלח כ"ש כשר דבוודאי לאותה ברייתא דדריש תקריב אפי' בשבת בעינן מליחה לקדירה ורק הא דתניא מלח כ"ש היינו כל מין מלח אבל הא דכ' רבינו דסגי בכ"ש למד כן מהא דאיתא התם יכול יתן לדם מלח כ"ש וכמש"כ במשל"מ וא"כ באמת ליכא במליחת קרבנות משום עיבוד ולא דריש דרשא דתקריב אפי' בשבת. וממילא נתיישב קו' השעה"מ דלאביי דס"ל לצלי באמת ס"ל דא"צ קרא תקריב אפי' בשבת ולכן השמיטהו רבינו. והנה בשעה"מ כתב ליישב דהכונה דוחה שבת אין משום עיבוד אלא משום דמבעיר המלח אבל קשה לי דכ' דאברים ופדרים דוחה שבת אף דמבעיר האברים ואף דאין מעכב כפרה רק דמצוה איכא להקריב כן מליחה איכא מצוה למלוח ומה לי מבעיר האברים מה לי מבעיר המלח אף הבערת מלח ניתן לדחות. והנה לכאורה י"ל דהו"א דא"ד משום דמבשל המלח על האור אך גם זה יש לדחות דהא בירושלמי פ"ב דשבת איתא דבשרא אגומרי חייב משום מבשל ג"כ א"כ שוב א"צ קרא כמו דדחי בישול האברים בשבת כן ניתן לדחות איסור בישול המלח [רק שיש לומר לפמש"כ הר"ן סוף ע"ז המלח גופי' מבשל אפי' במליחה לצלי א"כ שפיר צריך קרא דאפ"ה דחי שבת ויבואר לקמן] וא"ש. והנה עוד הקשה בשעה"מ הא אין מכוון כלל לעיבוד וא"צ כלל לאותו עיבוד ול"ל קרא ותי' דברייתא סובר מלאכה שאצל"ג חייב וקשה לי דבשעה"מ פ"א מיו"ט כתב דלא חייב בשרא אגומרי משום מכבה דמלאכה שאצ"ל א"ח רק במכוון לכבות א"כ אכתי תיקשי הא אין מכוון כלל לעיבוד ול"ל קרא דדחי שבת. והנה במשל"מ פכ"ד משבת הביא הקו' הא אין עיבוד לאוכלין ותי' יען דכליל ל"ח אוכל ועוד משום פסולה ששורף עם העור ועיי' במשל"מ בפ"א מתומ"ס מה שהשיג ע"ז ושעה"מ כ' משום הראש שמקריבים עם האור וכן בשעירי יוהכ"פ דנאכלין חיים עם העור וכ"כ הרא"ה בס' בדה"ב ועוד תי' משום חלבים דאסור באכילה דל"ח אוכל חייב משום עיבוד ועיי"ש אך בנובי"ת סי' מ"ג כ' דמליחת חלבים ג"כ רק כרבנן. אמנם אי נאמר כקו' המשל"מ יש ליישב הא דהשמיטו רבינו די"ל גמרא קאי למ"ד יש עיבוד באוכלין דפלוגתא הוא בשבת ורבינו דפסק אין עיבוד באוכלין ליכא דיחוי שבת לכן לא הביא דרשא דתקריב דדוחה שבת. והנה בזה שכ' רבינו דמלח בכ"ש כשר נראה ראי' מזבחים דף ק"ו דאיתא שם אין בו כזית ומלח משלימו חייב בחוץ ומפרש בגמ' משום דאי פריש חייב להחזירו ומעתה התינח אי סגי בכ"ש י"ל דאיירי בלא הי' רק גרגיר אחד והשלימו לכזית ואי נפל חייב להחזירו אבל אי נאמר דבעי דוקא מליחה לקדירה ולצלי א"כ מסתמא הי' שם הרבה גרגרים מלח ואי נפל גרגיר אחד אין כאן כזית ולהחזירו א"ח כיון דיש הרבה גרגרים מלח עליו ומוכח דמלח כ"ש כשר. והנה בשעה"מ הקשה מיבמות דף ל"ג אמאי לא מוקי דחייב זר במליחת קרבן בשבת דחייב משום מעבד ותי' דשם קאי לר' יוסי דמלאכה שאצל"ג פטור [ובנובי"ת סי' מ"ג תי' דא"כ כבר נאסר משום איסור כניסה לי"א אמה שאין זר נכנס ולא חל איסור זרות אאיסור כניסה] והנה לפי דברי השעה"מ ניחא מה דיש להקשות אמאי לא קאמר דחייב משום צובע דשחיטה גם משום צובע די"ל בקדשים הא ל"ש דניחא לו דליתווס דמא בית השחיטה כדי שימצא קונים א"כ שוב הו' מלאכה שאצל"ג והא לר' יוסי מלאכה שאצל"ג פטור. והנה בהא דאיתא בשמעתין תקריב אפי' בשבת. והקשה במשל"מ הא אין עיבוד באוכלין ותי' יען דכליל לגבוה ל"ה בר אכילה הנה כעת שזכינו שיצא לאור חי' רשב"א על מנחות הנה כתב שם על הספר הקושיא וגם התי' דברים כהווייתן אך בטה"ק הקשה הא עכ"פ בעינן מליחה לאורחא דבמליחה מועטת ל"ה עיבוד וכ"כ שכן הקשה בשעה"מ ה' יו"ט ונראה ליישב דהנה הרמב"ן וכ"כ החינוך דמצות מליחה הוא דרך כבוד למעלה שלא יהא פחותה משולחן הדיוט א"כ הו' צורך קרבן וצריך לכתחלה מלח כדי שיתן טעם כמו שדרשו לבונה ושפיר צריך קרא דדחי דהו"א דנהי דמצוה כדי שיתן טעם ל"ה אלא הכשר קרבן וכמש"כ הרשב"א ולכן צריך קרא דאפ"ה דחי מליחה גמורה דבעינן שיהא כמו לשלחן הדיוט. אולם קשיא לי לפי דרכו של רשב"א דאם עולה דכליל למזבח ג"כ ל"ח אוכל א"כ הא דאיתא בשבת דף ע"ה דשוחט חייב משום צובע ואנן קיי"ל דא"ח משום צובע דאין צביעה לאוכלין כמש"כ בחכ"צ סי' צ"ב א"כ בעולה דלא חשוב אוכלין חייב משום צובע א"כ קשה לי טובא הא דאיתא בביצה דף י"ב שוחט עולת יחיד ביו"ט לוקה ומוקי כב"ש דלית לי' מתוך ויקשה הא ככו"ע אתיא דהא מלאכת צובע לא הותר בשחיטה להדיוט דל"ה צובע כלל ובעולה דהו' צובע ליכא מתוך דזה האיסור הא לא הותר לצורך הדיוט. אך לכאורה י"ל הא דצריך בחולין לטעם דאין צביעה באוכלין יען דאיכא משום דהא ניחא לי' דליתווס בית השחיטה דמא אבל בקדשים דל"ש ניחא לי' דליתווס דמא א"כ מעיקרא ליכא כלל משום צובע אך אכתי תיקשי דלפמש"כ המפורשים הא דצריך לטעם למתווס בית השחיטה דמא דאל"כ הו' מלאכה שאצל"ג א"כ למ"ד משאצל"ג חייב אף בקדשים דלא ניחא לי' דלתווס דמא א"כ מצי אתיא גם כב"ה וכמ"ד דמלאכה שאצל"ג חייב. ולפי"ז יש מכאן הוכחה דלא כשיטת הרשב"א דאף דעולה כליל לא נפיק מכלל אוכל ושייך בי' צביעה ולפי"ז מקום אתי ליישב קו' עצומה שהקשה הפ"מ לשיטת רבינו דמחייב אם הוציא דם משום מפרק אך זה שייך בצריך לדם והא דחולין א"צ לדם רק בקדשים חייב בשוחט משום מפרק ול"ש לומר מתוך כיון דבחולין א"צ לדם וא"כ קשיא מאי קאמר הא מני ב"ש הוא הא אתיא ככו"ע דל"ש מתוך כיון דבשחיטת חולין א"ח משום מפרק דא"צ לדם להנ"ל ניחא דגם בשחיטת חולין שייך דחייב משום מפרק דהא צריך לדם כי היכא דלתווס בית השחיטה דמא וא"ל א"כ תיפוק לי' משום צובע די"ל דס"ל אין צביעה באוכלין וא"כ כיון דגם בחולין איכא משום מפרק שפיר שייך מתוך ולא אתיא אלא כב"ש והוא נכון מאוד. ובזה אור לנו להבין פירש"י פסחים דף ס"ה דר"ע אמר שחיטה תוכיח דמשום מלאכה ודוחה שבת פירש"י מלאכה גם בחולין ופלא להנ"ל ניחא דהנה הי' אפשר לומר דבשחיטת חולין לא יהא כלל מלאכה דאנ"ש לא יהא חייב דהו' מקלקל כמו שהקשו תוס' חולין דף ח' ומשום מפרק לא מחייב דא"צ לדם ומשום צובע ליכא דאין צביעה באוכלין ורק בקדשים הו' מלאכה משום מפרק דצריך לדם וא"כ כיון דאין מלאכה בחולין רק בקדשים ל"ש לומר יוכיח דיש לומר שאני שחיטה דרק בקדשים הו' מלאכה אתי מצות הבאת הקרבן ודחי למלאכת שבת לכן כתב רש"י דהו' מלאכה בחולין דבאמת הא גם בחולין חייב אי משום נט"ש כמש"כ תוס' לתרץ באמת דמלאכת מחשבת אסרה תורה לכן חייב דלא חשיב מקלקל או דבאמת גם בחולין חייב משום מפרק דהא צריך לדמא כדי דלתווס בית השחיטה ואפ"ה שחיטת הק"פ דחי שבת שפיר קאמר שחיטה תוכיח דמשום מלאכה ודוחה שבת. אך נראה ליישב שיטת הרשב"א דלא יקשה מעולת נדבה דהנה הא דעולת נדבה אין מביאין ביו"ט הוא משום דאין עשה דוחל"ת דכ' לכם ולא לגבוה ואהדרה לאיסורא קמא אף דבאמת הי' לנו לומר דידחה ללאו הבא מכלל עשה רק כיון דאין זמנו ביו"ט ואפשר למחר לא דחי אך יקשה לפמש"כ הרשב"א שבת דף כ"ד הא דאפשר למחר לא מיקרי אפשר אמאי לא ידחה יו"ט כמו כל קרבנות הקבועין זמנן דדחי יו"ט אף דהו' עשה ול"א ה"נ באין קבועין זמנן דמאי שנא כיון דלא מקרי אפשר אך י"ל בשלמא בקבועין זמן הותרה מלאכת יו"ט דמצותו בכך אבל באין קבועין זמן ל"ש דהותרה שוב לא דחי משום דיו"ט עשה ול"ת אך זה ניחא במלאכה דשייכה גם בהדיוט ל"א דהותרה כיון דאפשר למחר אבל אי איכא מלאכה דל"ש כלל בהדיוט כאיסור צביעה בשחיטה דאין צביעה באוכלין א"כ רק ע"י המצוה ההוא כליל לגבוה יש כאן איסור צביעה שפיר שייך הותרה גם ביו"ט כדמוכח ממילה דדחי שבת ויו"ט ולא דאפשר למחר לאחר שמונה כמו שהקשה באמת הש"א משום כיון דמקלקל בחבורה פטור רק דהו' מצוה הו' תיקון כהא"ג הותרה ול"א דאפשר למחר א"כ ה"ה כאן כיון דל"ה מלאכה רק משום המצוה הותרה ול"א דאפשר למחר וא"כ כיון דכאן ליכא רק איסור מלאכה משום הקרבן דלהדיוט אין צביעה באוכלין ומשום נט"ש הא אמרינן מתוך וא"כ אמאי לקי ע"כ כב"ש דלית לי' מתוך ודו"ק. אך לכאורה א"כ תיקשי למה צריך תקריב אפי' בשבת דהנה ברשב"א הקשה ל"ל קרא דמותר למלוח מ"ש מכל מלאכת הקרבן ותי' דהו"א דאין אלא הכשר קרבן אבל לפמש"כ יקשה דידחה מטעם דעשה דחי ל"ת וא"ל דהו' ל"ת דכרת דהא כל קרבנות דחי אף דהו' ל"ת דכרת דא"ל בקרבנות משום דמצותו בכך ואמרינן הותרה דאיתא במנחות דף ה' דשאני שבת דמצותו בסך וא"כ הא לפי מה שבארתי היכא דליכא מלאכה מצד עצמה אלא משום המצוה אמרינן דהותרה כדמוכח ממילה כנ"ל ע"כ ל"ל קרא דדחי שבת כיון דליכא מלאכה מצ"ע עשה דמליחת קרבן ראוי הוא שידחה למלאכת שבת אך י"ל לפימש"כ רבינו מלח כ"ד כשר ויכול לקיים העשה בלתי דחיות הלאו דבכ"ש ליכא עיבוד ועשה מקיים בכ"ש רק דצורך קרבן איכא שיהא מליחה עד שיתן בו טעם כמש"כ הרמב"ן דלא יהא גרע משולחן הדיוט ולכן לא הקשה הרשב"א רק מצורך קרבן וע"כ שפיר כתב דהו' רק הכשר קרבן. ובהא ניחא נמי קו' הפנ"י דהקשה דהא בקדשים איכא משום מפרק ובחולין ליכא משום מפרק ל"ש מתוך כנ"ל לפמש"כ ניחא דא"כ דאין חייב אלא משום דהו' קדשים שוב לא ילקה דאתי עשה דקרבן ודחי לל"ת דיו"ט דאין לומר דהא אפשר למחר ל"ד לשאר קרבנות הקבועין זמן דז"א כיון דל"ה מלאכה כלל בחולין אמרינן דהותרה לגמרי ול"א דאפשר למחר ואמאי ילקה אע"כ דלית לי' מתוך וחייב משום נט"ש כמו בחולין. והנה בחולין דף קי"א איתא דכחלא עלוי' בשרא שרי כבדא עלוי' בשרא אסור דדם אסור מה"ת והוק' תוס' הא דם שמלחו אין עובר ותי' דהיינו בסוף מליחה אבל בתחילת מליחה אין עובר [כמש"כ בשו"ת בית יעקב דהכונה דכ"ז שלא נתבשל כמאכל ב"ד אף שמבליע ומפליט ל"ה עדיין בישול ועובר עליו כן גם במליחה אף דמבליע ומפליט כל זמן שלא שהה שיעור מליחה ל"ח רותח ובזה דם שמלחו מה"ת] ואמנם הרשב"א תי' דרק בקדשים אין עובר אבל בחולין עובר א"כ לשיטתו מיד אינו עובר דעכ"פ הדם מרתיח מיד אף דהבשר אינו רותח עדיין אבל הדם שבו רותח הוא מיד כסברת האו"ה [כמו שהעלה בישועות יעקב סי' צ"א] רק בחולין אפי' בסוף גם כן עובר א"כ לפי"ז לשיטת רבינו דג"כ מחלק בין קדשים לחולין א"כ אינו מחלק בין תחילת מליחה לסוף מליחה ובהא יש ליישב מה שהק' השעה"מ הא כיון דבקדשים מעלהו מיד א"כ ליכא איסור עיבוד למה צריך קרא תקריב אפי' בשבת הא אין כאן עיבוד כלל להנ"ל ניחא דבאמת גם בתחילת מליחה איכא משום בישול דעכ"פ מרתיח וא"כ צריך קרא דהו"א דאסור למלחו דהא עכ"פ המלח מבשל מיד [דבכל מליחה איכא נמי משום דמבשל כמש"כ הר"ן סוף ע"ז] ושפיר צריך קרא לרבות דדחי שבת דבתחילת מליחה איכא נמי משום מבשל [ואף דלרבינו איירי במליחה לצלי ע"כ גם זה חשוב מבשל כמו שחקר בצל"ח פסחים דף ע"ד במולח לצלי הו' צלי מחמת דבר אחר] ובהא ניחא ג"כ מה דהשיג פ"ח על הר"ן דבגמ' דשבת משמע דרק משום עיבוד חייב לא משום מבשל די"ל לפמש"כ בנובי"ת להקשות על פ"ח דמשבת אין ראי' דל"ח בישול בעלמא דבשבת בעינן בישול מחמת אור כמו במלאכת משכן ותי' דר"ן לית לי' חילוק הנ"ל אלא סובר דפטור יען דאין דרך בישול רק באור וא"כ במלח דדרכו למלוח אי הו' בישול גם בשבת יהא חייב ולכן יפה הקשה בפ"ח דבגמ' משמע דרק משום מעבד חייב ואמנם לפמש"כ י"ל בחולין ל"ח בישול אבל בקדשים דהו' בישול לענין דיצא מתורת דם הו' בישול גם לענין שבת דהא ע"כ יש חילוק בין דם קדשים לחולין דבדם קדשים מיד בתחילת מליחתו יצא מתורת דם דמבשל מיד בתחילת מליחתו משא"כ עיבוד דאינו אלא בסוף מליחתו בשיעור מיל זהו אף בשל חולין הו' עיבוד לכן נקטו דחייב משום עיבוד דשייך נמי בחולין. אך קשה לי מהא דאיתא בפסחים דף ע"ז אמר רבה מולייתא שרייא כבולעו כך פולטו וקאמר לימא מסייע לי' דתנן בנותן כרעיו לתוכו והנה תוס' כ' דאיירי ע"כ במלחו דאל"כ יקשה הא הו' כבדא עלוי' בישרא אסור וא"כ קשה מאי דייק מהא דנותן כרעיו לתוכו הא שם דם שמלחו רק דרבנן וכאן במולייתא דחולין איירי ושם דם שמלחו אסור ומנ"ל להוכיח דמלייתא שריא [וא"ל הא אי בקדשים דם שמלחו דרבנן א"כ בלא"ה כבדא עלוי' בישרא שריא וא"צ לאוקמא במלחו דז"א דהא עכ"פ מדרבנן אסור וע"כ במלחו וכ"כ בישועת יעקב סי' ע"ב] ואם כן קשיא מה פריך מפסחים דדם שמלחו דרבנן אבל בחולין דם שמלחו אסור מה"ת גם מולייתא י"ל דאסור ולתרץ ע"כ נאמר לחלק דבתחילת מליחה הו' דאורייתא וקשיא לשיטת רשב"א דאין מחלק וכן יקשה מבישול גופי' דהא בקדשים דם שבישלו רק דרבנן א"כ לכן שפיר אמרינן כבולעו כך פולטו [לפמ"ש הישועות יעקב הנ"ל דמצי אייתי בלא מלחו] אבל במולייתא דהו' דאורייתא מנ"ל דאמרינן כבולעו כך פולטו וצ"ל ע"כ בתחילת צלייתו עכ"פ הוא מה"ת ואי ל"א כבולעו כך פולטו נאסר מיד בתחילת צלייתו וקשיא לשיטת הרשב"א [ובאמת ברשב"א בתוה"ב גבי דוץ בי' מידי ואותבי אנחורי' משמע דס"ל לחלק בין תחילת צלייתו לסוף צלייתו. אמנם הנה קשיא לי עוד דבצל"ח הקשה הא מליחה בפסח הו' צלי מחמת דבר אחר וצ"ל דתחילת מליחתו ל"ה כצלי מחמת ד"א א"כ ע"כ לחלק בין תחילת צלייתו וסוף צלייתו וקשיא לרשב"א. ולכן נראה ליישב דבפסח דאין בזריקה רק בשפיכה וא"כ דם שמלחו ונתבשל הא ג"כ ראוי לשפיכה [ולחד גי' במנחות לרבה חייב גם בח"פ והכא לרבה קאי דמולייתא שריא] א"כ דם שמלחו בקדשים ג"כ עובר עליו כמו בחולין ושפיר דייק דמולייתא שריא ודו"ק. הנה דעת רבינו בפ"ו ממא"ס דם שבישלו עובר עליו בכרת כדעת רש"י בחולין דף ק"ל [ואף דשם בחולין איירי כ' בכ"מ מדהשמיט הך דזעירי ע"כ דס"ל גם בקדשים חייב] ואמנם תוס' חולין הוק' מזבחים דף כ"א דסובר זעירי דדם שבישלו א"ע עליו והנה בשאגת ארי' החדש תמה מה קושיא הא רש"י במנחות מפרש דזעירי לא פטר רק בחטאות הפנימיות אבל בחטאת החיצוניות ובחולין חייב יען שכנגדו בח"ח ראוי ולרבא אפי' בח"פ חייב והלכה כרבא ונראה לבאר דבריהם דהנה בש"א הקשה קו' עצומה אהא דאמר ר"פ הלכך דם חמור שקרש חייב שכנגדו ראוי בח"ח כיון דרבא סובר ח"פ חייב שכנגדו ראוי בחטאת חיצוניות ה"ה בחמור והקשה הא משנה שלימה שנינו בכריתות דחייב בין בחי' בין בטמאה דם נחירה ודם עיקור וא"ל דנקט משום דקרש הא יליף מדרבא וקשה גם לר"ח חייב כמו בח"ח כמו דחולין חייב ועוד איך שייך לומר דוקא ח"פ פטור כשבישלו אבל בחולין חייב א"כ אטו משום דאקדשי' פקע איסור דם מיני' ואיסורא להיכן הלך ונראה ליישב דהכונה באמת כמו דבח"פ פטור גם בחולין פטור ורק בח"ח חייב יען שראוי בפנים וכן הוא בסמ"ג בשם רש"י דלמ"ד ח"פ פטור גם בחולין פטור וא"כ לית לי' הואיל רק לרבא אית לי' הואיל ולכן נקט דם חמור שקרש חייב לרבותא לא מבעיא חולין יען שכנגדו חייב בח"ח אלא אפי' דם חמור אבל לר"ח פטור דם חולין שקרש כש"כ בדם חמור וא"ש ג"כ דל"ש אטו אקדשי' פקע איסור מיני' דבאמת גם בחולין שבישלו אין עובר [וכן משמע בפירש"י במנחות כאן בח"ח הא דקתני הקפה את הדם בחמה ואכלו חייב וה"ה בשל חולין והקשה בש"א הא לרש"י בחולין אפי' באור חייב וכ' שט"ס ברש"י ולפמש"כ א"ש דרש"י בחולין סובר באור פטור ולא הדר לגמרי מתי' הא' דהא בחמה והא באור] וא"כ מעתה יפה הקשו לפירש"י דע"כ מוכרח לפירש"י גם בחולין פטור לזעירי כיון דפטור בח"ח ג"כ. ואמנם ליישב שיטת רש"י י"ל דלעולם בחולין חייב לזעירי דהנה יש להוכיח נגד סברא הנ"ל דהנה רשב"א כ' ליישב פירש"י דרק בקדשים א"ע אבל בחולין עובר ונראה לי כדבריו דהנה בש"א הקשה לר"ש דלית לי' אחע"א ל"ל קרא בזבחים דף מ"ה למעט דם מפגול ונותר הא בלא"ה אאחע"א וע"כ לתרץ דנפ"מ בבישלו דאין עובר עליו וכן העלה ביעב"ץ [והנה נעלם ממנו שכן הקשה תוס' בזבחים] וקשה לי דהנה עוד הקשה בש"א מבכורות דף ו' דיליף מבב"ח דחלב מותר ואין אסור משום דם שנעכר ונעשה חלב והא בב"ח רק דרך בישול אסרה תורה ואז ליכא גם איסור דם וכן הקשה בנובי"ת סי' ל"ו אך הא לק"מ כיון דקאמר שם חלב מנ"ל דשריא דדם נעכר ונעשה חלב דאל"כ חלב לא גרע מדם שבישלו [ועחס' בחי' לחולין שהקשה באמת למה חלב אסור משום דם הא חלב א"ר לזריקה כלל וגרע מדם שבישלו דלכ"ע אין עובר והנה לדידי לק"מ כאשר יבואר אבל עכ"פ בוודאי לא גרע מדם שבישלו וע"כ דס"ל דם שבישלו עובר עליו. שוב ראיתי כי כ"כ בטה"ק במנחות שם] אלא אי קשיא הא קשיא דשם פריך הגמ' לר"ש טעמא דכ' את הגמל הא לא"ה חלב בהמה טמאה שריא הא כתיב הטמאים לרבות צירן ורוטבן ומשני מה"ד חלב חידוש הוא דאתיא מדם ושריא רחמנא אף חלב טמא מותר וקשה מאי חידושי' הא דם שבישלו מותר מכש"כ חלב שנשתנה לגמרי ואין לומר דקאי כמ"ד דם שבישלו אסור דהא כבר הוכיח בש"א מכח קו' הנ"ל דלר"ש דם שבישלו מותר דאל"ה הא אאחע"א א"כ מאי חידוש לר"ש [ועי' פלתי סי' ק' שהוכיח דר"ש ס"ל דם שבישלו מותר וא"כ קשה כנ"ל] ועוד אי כתי' הש"א דלכן אחע"א יען דבישלו א"ע דלא מיקרי עוד דם א"כ יקשה דל"ש כלל לומר דתורה ממעט דם מנותר כשבישלו דהא אז פקע שם דם מיני' ונראה דא"ש לפמש"כ הרשב"א דאף בקדשים אין עובר בחולין עובר א"כ בחלב דחולין הוא שפיר חידוש הוא דחלב שריא והא דממעט דם מנותר שפיר י"ל דכשבישלו א"ע חל איסור נותר דל"ש לומר דלא מקרי דם כיון דבחולין אף שבישלו שם דם עליו וא"כ יצא לנו ההיפוך מסברת הסמ"ג דאדרבא בחולין דם שבישלו עובר עליו אף אי בקדשים א"ע ומיושב שיטת רש"י דרק בחולין ס"ל דדם שבישלו עובר עליו דסובר גם בח"ח ובחולין עובר ואמנם לפי"ז נשאר עלינו ליישב קו' הש"א שהקשה לפי שיטת רשב"א מ"פ הגמרא לזעירי מהקפה דם ואכלו דחייב הא זהו בחולין ותי' לס"ד אין חילוק רק למסקנא בח"ח חייב ה"ה בחולין וא"כ הדרא קו' ש"א לדוכתא גם לר"ח דם חמור שקרש חייב משום שכנגדו ראוי בח"ח כמו בחולין א"כ מאי קאמר ר"פ לרבא עובר אדם שקרש הא לכ"ע בחולין עובר בדם שקרש. ואולם נראה ליישב דהנה בש"א הקשה עוד לפירש"י א"כ הא דקאמר דא"צ קרא למעט דם שאין חייב למלחו מדכ' מעל מנחתך ולא מעל דמיך יען דדם שמלחו פקע שם דם מיני' הא בח"ח חייב במלחו א"כ חזינן דלא פקע שם דם מיני' א"כ הו"א דחייב למלחו והנה בטה"ק הקשה ג"כ אהא דזעירי לס"ד דם שבישלו א"ע בחולין יען דתליא קרא בכפרה הא חזינן דם בהמה טמאה וחי' דא"ר לכפרה ג"כ אסרה תורה ועוד הקשה בהקפה בחמה והדר דפסול להקרבה דהא כבר נדחה אמאי א"ע מ"ש מדם בהמה טמאה דא"ר לכפרה ועובר. ונראה דהסברא כך בוודאי בדם בעיני' וכברייתו חייבה תורה אף בבהמה וחי' שכנגדה בטהורה בקדשים ראוי לכפרה דעכ"פ דם כזה ראוי לכפרה ורק בנקרש הא דאין ראוי לכפרה לפמש"כ ע"כ משום דם כזה לא אסרה תורה כיון דתלוי בכפרה ובזה א"ר לכפרה מזה מוכח שתורה לא הקפידה רק בדם כמו שהוא כברייתו אבל בנשתנה לא א"כ שוב כל שנשתנה אף ע"י מליחה עכ"פ הא אינו כברייתו אין עובר עליו דא"ר לזריקה דלזריקה בעינן דם כברייתו אבל דם חי' וטמאה הנה הוא דם כברייתו זהו אסרה תורה והיינו לס"ד וגמרא משני הא בח"ח הא בח"פ והכונה בח"פ א"ר לפנים בקרוש א"כ ע"כ הקפידה תורה בזריקה על דם צלול כברייתו שוב גם בח"ח אינו ראוי לזריקה ומטעם דבעינן כהווייתו וכן במלחו אף דצלול אין ראוי לזריקה דבודאי לא מסתבר לומר דבח"ח ראוי לכפרה ובח"פ א"ר אלא וודאי כיון דא"ר לכפרה בח"פ א"ר לכפרה בח"ח ואמנם לאיסורא אין אמרינן בח"ח דמצ"ע ראוי לכפרה יען דלאו בר זריקה הוא בח"פ בזה שפיר עובר על אכילתו וכן בחולין עובר אבל בח"פ דא"ר לזריקה מצ"ע פטור על אכילתו ג"כ. וא"כ מיושב שפיר קו' הש"א דא"צ קרא למעט דם ממליחה דהא עכ"פ לענין זריקה לאו דם הוא דבעי' דם כברייתו דבח"ח מצד עצמו הו' ראוי לזריקה כיון דבעינן שיהא ראוי לזריקה גם בח"פ א"כ שוב לאו דם כברייתו הוא לענין זריקה א"כ בודאי א"צ הדם מליחה לזריקה דהא א"ר לזריקה דיצא מכלל דם אבל לענין איסורא שפיר שם דם עליו כיון דמצ"ע הוא ראוי לזריקה. ורבא סובר בח"פ ג"כ חייב ע"כ דסובר דנהי דלענין זריקה בעינן כברייתו אבל לענין איסורא כיון שראוי לזריקה בח"ח דראוי הוא לנתינה ע"ג מזבח החיצון שם דם עליו ומאי דא"ר לזריקה היינו משום דא"ר כשהוא קרוש לזריקה בח"פ א"כ קרא ע"כ איירי בצלול וכהווייתו אבל מלוח אין כהווייתו אין בר זריקה ומיושב קו' התוס' לפירש"י בבישול צלול יהא חייב לפמש"כ קרא רק איירי מכהווייתו וכיון שאם בישלו קרוש א"ר לזריקה בח"פ א"כ קרא איירי רק כשהוא כברייתו ונתמעט אפי' בישול דאינו כברייתו דכל שנתבשל לא הוי כברייתו אפי' הוא צלול כדמוכח בע"ז וע"ז בא ר"פ ואמר לרבה הא דאמרינן הואיל דם חמור שקרש חייב משום הואיל דראוי בח"ח דבשלמא לר"ח דרק בח"ח חייב וכן בשל חולין אבל בח"פ שמצ"ע א"ר פטור א"כ בחמור ל"ש לחייבו בקרוש דהא בעינן דם כברייתו דדם חמור דא"ר לזריקה חייב משום דקפיד קרא רק שיהא כברייתו וכמו שהוא ראוי לזריקה בשכנגדו בח"ח אבל בקרש שנשתנה וכשנגדו א"ר לזריקה אפי' בח"ח אף דמצ"ע ראוי לכפרה בח"ח אבל כיון דעכ"פ א"ר לזריקה כיון שא"ר בח"פ גם דם חמור אינו חייב דאינו כברייתו ודם כזה לא אסרה תורה אבל לר"פ דגם בח"פ חייב משום שכנגדו ראוי לזריקה בח"ח א"כ ל"ב שיהי' כהווייתו לכן גם דם חמור שקרש חייב [והנה נפ"מ בח"ח שמצ"ע ראוי רק כשא"ר משום שכיוצא בזה בח"פ א"ר אם עבר וזרק הורצה ואם עלה לא תרד ול"ה כנשפך דמה דקיימ"ל בפ"ג מפהמ"ק דתרד אבל בח"פ מצ"ע א"ר לכן אם עבר וזרק לא הורצה ואם עלה הקרבן תרד כמו בנשפך דמה] ולפי"ז א"ש קו' תוס' מזבחים דרי"ו סובר כזעירי בח"פ אין עובר וצריך קרא למעט מנותר ופיגול והך דבכורות בחולין איירי שעובר כמו בח"ח שפיר חידוש הו' דשרי. וא"ל הא איתא בזבחים דף מ"ד פיגול בדבר הנעשה בפנים לא פיגול וא"כ בח"פ ל"ש פיגול כלל די"ל לפמש"כ לקמן בפי"ז מפסהמ"ק אם חישב בשחיטה לא פיגול וכן חישב בזריקה לא פיגול אבל חישב בשחיטה ובזריקה הזריקה קובעת לפיגול גם בח"פ כמבואר בדברי רבינו שם. ומעתה יצא לנו ליישב שיטת רבינו דפסק דם שמלחו אינו עובר דקשה עליו קו' התוס' מנחות כמו שהק' לפירש"י ואמנם קו' התוס' ממנחות לק"מ כמ"ש בש"א ופלתי דרש"י מפרש סוג' דמנחות דחייב בח"ח ולרבא אפי' בח"פ ורק עיקר קו' תוס' דסמכו אמה שהוק' במנחות לפירש"י דמאי פריך בגמ' כיון שמלחו יצא מתורת דם הא אף שמלחו הוא עדיין דם צלול דחייב לשיטת רש"י ואין פטור אלא כשהוא קרוש שאינו ראוי לזריקה בח"פ וא"כ מתחילת מליחתו שאינו נקרש מיד לא נפיק מתורת דם שפיר ס"ד דלבעי מליחה ומ"פ כיון שמלחו יצא מתורת דם ולכן חולקין אפירש"י דאף דמלחו והוא צלול פטור אלא בנקרש בחמה פליגי בין ח"פ לח"ח ובפלתי כתב ליישב דבאמת זהו לס"ד דהכל פטור ע"כ ס"ל דיצא מתורת דם אבל למסקנא רק בנקרש ובח"פ פטור א"כ באמת ל"א האי סברא כיון שמלחו יצא מתורת דם וא"כ להא דמשני מהו דתימא משדו בי' משהו בעלמא למצוה אלא דס"ד דבעי מליחה גמורה כיון דלא נפיק מתורת דם ואמנם זהו לפירש"י אבל לרבינו דס"ל במשהו מקיים מצות מליחה וכתב המשל"מ דלמד כן מהא דאמרו מחשבו בי' משהו בעלמא למצוה מוכח דרבינו סבירא לי' דלא הדר בי' מהאי תירוצא א"כ הדרא קו' תוס' לדוכתי' כיון דראוי בח"פ כשהוא צלול א"כ כ"ד דבעינן מליחה ומ"פ דיצא מתורת דם ובש"א הק' עוד דהא שפיר ס"ד דבעי מליחה אפי' בקרוש דח"ח ואיך קאמר דיצא מתורת דם. ואמנם לפמש"כ א"ש הכל דבוודאי לזריקה א"ר אפי' צלול דקרבן לא איירי רק מדם לזריקה כשהוא בהווייתו ואפי' בח"ח א"ר לזריקה אלא לענין איסורא פליגי אי חייב בח"ח יען דמצ"ע ראוי הוא לכפרה וה"ה בחולין חייב ורבא סובר בח"פ ג"כ חייב דראוי לזריקה בח"ח אבל לא דבאמת כשר לזריקה רק לומר כיון דמצ"ע ראוי לזריקה [ואם עלה לא ירד] שפיר הו' בכלל דם וא"כ ניחא דקאמר דיצא מתורת דם דהיינו למצות זריקה א"כ כיון דא"ר בח"פ לא איירי קרא רק מדם שהוא כהווייתו ושפיר משני דס"ד דעכ"פ משדי בי' משהו למצוה וא"ש שפיר שיטת רבינו וניחא דפסק דכשר בכל שהוא דגם למסקנא נשאר האי תירוצא ודו"ק. והנה בפלתי הביא ראי' דם שבישלו עובר עליו דאל"כ מנ"ל טעכ"ע דדם הא יש היתר לאיסורא כמו שהקשה תוס' בפסחים לענין נזיר וא"ל כתי' התוס' בנזיר ג"כ יש היתר לאיסורו ויליף דם מיני' ז"א דנזיר המצל"א חמור ולכאורה תמוה הא גם בדם י"ל דהי' כלים בלועים מדם ומוכח טעכ"ע. אבל א"ש דהא בלועה רק ע"י בישול וע"י בישול יצא מתורת דם ול"ה צריך הגעלה אע"כ דדם שבישלו עובר ושפיר י"ל דהי' כלים בלועים מדם א"כ בלא"ה מוכח דדם שבישלו עובר מה"ת. עוד נראה לי ליישב קו' הש"א על הרשב"א מ"פ מהקפה את הדם דאיירי בדם חולין דרבנן דלא תליא בכפרה דם שבישלו מה"ת אסור ונראה לפמש"כ להלן דזה תליא בפלוגתא אי בשר תאוה הי' אסור אי בשר נחירה הי' מותר דאי בשר תאוה הי' אסור שפיר י"ל דאפי' דם חולין בעינן ראוי לכפרה דהא לא הו' שרי לאכול בשר תאוה רק אם זרקו דמו על המזבח לכן אף כשנכנסו לארץ והותר בשר תאוה דם חולין נשאר בהתירא דעכ"פ הא מוכח מעיקרא דהתורה לא אסרה דם רק בראוי לכפרה אבל אי בשר תאוה לא נאסרה מעולם רק בשר נחירה הוא דהותר שפיר י"ל דבחולין דלא תליא בכפרה דם שבישלו עובר עליו ולפי"ז י"ל פרפרת ר"ש הא סובר ששא"ר ל"ש שחיטה ופליג אר"מ דס"ל ששא"ר שמה שחיטה וכתב ביעב"ץ דטעמא דר"מ דשפיר יליף מש"ח דא"ל חולין מקדשים לא ילפינן דהא גם בשר תאוה הו' צריך להביאו לפנים ואסור לשחטו בחוץ א"כ הו' חולין מחולין א"כ הי' סובר כמ"ד בשר תאוה הי' אסור אבל ר"ש סובר בשר תאוה לא נאסרה מעולם ולכן לא יליף מש"ח דחולין מקדשים לא ילפינן לכן שא"ר ל"ש שחיטה את"ד א"כ ר"ש לשיטתו סובר דם שבישלו עובר עליו בחולין רק בקדשים בעינן ראוי לכפרה א"כ ניחא הך דבכורות קאי לר"ש שפיר חלב חידוש הוא דל"ב ראוי לכפרה אבל גמ' דמנחות קאי למ"ד ששא"ר ש"ש א"כ ס"ל בשר תאוה הי' אסור א"כ אין לחלק בין דם חולין לדם קדשים דגם בדם חולין תליא בראוי לכפרה ושפיר פריך מהקפה את הדם וא"ש הכל. ואמנם בגוף הקושיא דחלב דאתיא מדם כיון דנעכר ונעשה חלב לאו בר זריקה הוא א"כ ליכא כלל תורת דם ומאי חודושי'. הנה נראה ליישב דסברא דדם בעינן ראוי לכפרה הנה זה שייך בדם שאחר שחיטה אבל דם שיצא מחיים לא בעי' ראוי לכפרה כדהוכיח בצל"ח ברכות דף ל"א מדם הקזה של קדשים דאסור בהנאה והא כתיב לכפר לכם דילפינן מלכם דשרי בהנאה אע"כ בדם הקזה דמחייב לא תליא בכפרה לכן שפיר חלב חידוש הוא כיון דמעיקרא דם הי' ואזלינן בתר מעיקרא כמש"כ המג"א סי' רי"ו ודו"ק. הנה שיטת רש"י דם שבשלו עובר עליו ומפרש המשנה דקתני אינו עובר עליו בעוף שאין בדם הלב כזית ובשרו אין נאסר משום דלב שיע ולא בלע ותוס' הקשו הא במנחות מסיק הש"ס דדם שבישלו אינו עובר עליו ועוד טעמא דלב שיע ולא בלע לא קיימא בש"ס פסחים פ' כיצד צולין דמסיק שם דהטעם משום דכבולעו כך פולטו ונראה ליישב דהנה לכאו' קשה מה רצה רש"י בזה דמפרש דבשרו אין נאסר הא רש"י אין דרכו לפרש רק מה דצריך לפירוש המשנה לא להלכתא והנה בכו"פ סי' ע"ג וביותר בחי' הרי"ם כ' שכונת רש"י בזה ליישב מה דקשיא נהי דבדמו ליכא כזית אבל בבשר הלב יש כזית וכיון דבשר הלב נאסר על ידי דם והיתר נהפך לאיסור כדעת הר"ח לעיל פ' ג"ה א"כ לילקי נמי דהא יש כזית ולזה פירש"י דלב שיע ולא בלע אמנם אי לא אמרינן דלב שיע ולא בלע ע"כ ליכא לאוקמא רק בחי דאי במבושל הא נאסר גם בשר הלב ונהפך לאיסור א"כ אף אי מוקי בלב עוף הא איכא כזית א"כ ע"כ איסורא בחי והנה תוס' דסברו דדם שבישלו א"ע עליו וכדאמרינן במנחות הקשו א"כ אמאי מוקי בכריתות בלב עוף הא מצי לאוקמא בבהמה ובבישול דא"ע היינו דמשמע דאיירי בכל גוונא בין בחי ובין במבושל אמנם להנ"ל דרש"י לשיטתו שפיר סובר הש"ס דכריתות כס"ד דם שבישלו עובר וא"כ אי איירי גם במבושל ע"כ הא דא"ע דאיירי בעוף דאין בו כזית ובשר הלב שיע ולא בלע ואיירי בכל גוונא גם בבישול אמנם תוס' דסברו דלא אמרינן לב שיע א"כ אי בבישול איירי הא איכא כזית גם עוף דהיתר נהפך לאיסור ע"כ דגמרא דכריתות דמוקי בלב עוף היינו משום דמוקי בחי או בעוף או אפי' במבושל ובבהמה רק דדם שבישל אינו עובר וא"כ קו' התוס' שהקשו מהא דדם שבישלו א"ע תליא בקושייתם שהקשו דמפסחים נשמע דלא קיימא הטעם דלב שיע משום דאי הטעם דלב שיע ע"כ איירי בעוף במבושל ודם שבישל עובר עליו רק הכא ליכא כזית א"כ הכל רק חדא קושי' ולא תרי. אמנם לי נראה ליישב דלא קשיא מפסחים וגם ממנחות דהנה שיטת הרשב"א דרק בקדשים דם שבישלו לאו דאורייתא אבל בחולין עובר עליו ויש להבין שיטת התוס' דסברי דגם בחולין דם שבישלו לאו דאורייתא אמאי הא רק בקדשים שייך הטעם דבעינן שראוי' לכפרה וחולין מקדשים לא ילפינן דתליא זה בפלוגתא דרי"ש ורע"ק אי בשר תאוה הא אסור להם במדבר דרי"ש סובר דבשר תאוה הי' אסור להם במדבר א"כ של חולין הי' צריכין להביא לפני ד' וממילא שייך גם בחולין הטעם דבעינן ראוי לכפרה לכן א"ע כאשר אבאר דהנה ר"מ סובר ששא"ר ש"ש דיליף מש"ח ור"ש סובר דלש"ש דחולין מקדשים לא ילפינן ובהפלאה פ' אמור הקשה דנילף מבשר תאוה דהו' חולין ואפ"ה הא אסור אם שחטו בחוץ וש"ש וראיתי בחי' יעב"ץ לחולין שהעלה דבאמת בהא פליגי ר"מ ור"ש ר"מ סובר כרי"ש דבשר תאוה הי' אסור שפיר יליף מקדשים דהא גם חולין הי' וששא"ר ש"ש ור"ש סובר כרע"ק דבשר תאוה לא נאסר מעולם א"כ הו' חולין מקדשים ולא גמרינן וא"כ יש לומר ה"נ לרע"ק דבשר תאוה הי' מותר להם ע"כ בחולין דם שבישלו עובר עליו דלא בעינן ראוי' לכפרה אבל לרי"ש דבשר תאוה הי' אסור להם א"כ מעיקרא איסור דם שנתנה תורה לישראל במדבר הי' תלוי משום דראוי לכפרה דהא חולין ג"כ צריך לבוא לפנים [ואף דלא הי' כקדשים גמורים דלא הי' קדוש בקדושת פה אפ"ה כיון דבעינן ראוי לבוא לפנים שפיר מצי ילפינן מקדשים ולפי"ז דם שבישלו גם בחולין לאו דאורייתא ומעתה יש לומר דרע"ק סובר שם בפסחים פכ"צ דנותן כרעיו ובמ"ע חוצה לו ופליג אריוה"ג דסובר דנותן כרעיו לתוכה דזה הו' כעין בישול ופי' הצל"ח הכוונה דנאסר משום דם א"כ לדידי' לא אמרינן כבולעו כך פולטו וא"כ קשה משנתינו דקתני הלב קורעו ע"כ משום דלב שיע ולא בלע נשמע דרע"ק דסובר דם שבישלו עובר עליו דבעינן כעין קדשים ע"כ סובר דהפירוש במשנתינו משום דלב שיע ולא בלע, א"כ נתיישב שיטת רש"י דמפרש משנתינו כמ"ד דם שבישלו עובר עליו דסתם משנה כר"מ אליבא דרע"ק כידוע ולדידי' ע"כ סובר דלב שיע ולא בלע. והנה איתא בגמ' תרי לישנא בכחל אי לכתחלה אסור ולל"ב אסור לכתחלה ולרש"י אפי' בצלי ולתוס' בבישול איירי בין עם בשר בין בלא בשר רק דעם בשר צריך עכ"פ קריעה קצת ולל"ב אסור בין לבדו בין עם בשר ויש לתמוה בין לפירש"י ובין לתוס' במאי פליגי הני לישנא דלכאו' מסתברא כל"ב כדדייק א"ע עליו מכלל דאיסורא איכא ומאי שמשני איידי דסיפא הוא דחוק דהא תוס' הקשו דאכתי קשיא מברייתא א"ע עליו ושם לא שייך לשנוי איידי דהא לא קתני בסיפא א"ע ותי' תוס' איידי דנקט במשנה נקט נמי בברייתא וזה ודאי דחוק דבמתניתין ג"כ רק נקט אגב סיפא עוד הקשו דתוס' הקשו ממנ"פ אי מהני קריעה אחר בישול אמאי לא צריך קריעה לאחר בישול כמו קודם בישול עוד הקשו תוס' לשיטת ר"ת דגמ' מייתא ראי' כל"ק דרב מדקתני כחל שבישלו מותר והא ברייתא איירי בלא בשר א"כ ל"ה כל"ק דרב דאיירי עם בשר גם יש לתמוה לשיטת ר"ת דמחלק בלא בשר לא ניכר טעם בשר בחלב כ"כ בין עם בשר דניכר טעם בב"ח מהיכא נלמד להתיר לטעם שלא ניכר כ"כ טעם בשר בחלב כיון שליכא ס' ונראה ליישב על נכון דהנה פליגי רש"י מוקי סיפא כמ"ד דדם שבישלו עובר עליו והא דקתני א"ע היינו בעוף דליכא כזית ותוס' מפרשי דאיירי בין בחי ובין במבושל ובחי איירי בעוף ובחס"ו וכן בלב ארי' הקשו מאי דחקו לפרש כך כיון דמשנה לא אתי' בכל גוונא עדיפא לאוקמא במבושל ודם שבישלו עובר מדנוקי בין בחי ורק בעוף ולא בבהמה ולב ארי' הוסיף עליו דהא גם רישא דכחל לא איירי בחי א"כ גם סיפא ניחא יותר לפרש במבושל ובבהמה מדנוקי בחי ורק בעוף אמנם יש לומר דרש"י פי' א"ע בין באכילה ובין בבישול א"כ איירי מאיסור בישול ג"כ ואיסור בישול היינו רק בחי דאין בישול אחר בישול בב"ח כמש"כ בפמ"ג ה' בב"ח ובפרט למאי דנפרש דאיסור בישול מיד בתחילתו דלא קיי"ל כלוי דס"ל דחיוב על בישולו היינו כשיכול לאכול והוא כמאב"ד א"כ אדרבא רישא ג"כ איירי בין בחי ובין במבושל ולפ"ז דטעמא דל"ק דרב דמפרש א"ע היינו על בישולו דמבושל ג"כ איירי ובבישול עכ"ח דהיינו אסור מדרבנן עכ"פ לכתחלה אבל לענין אכילה מותר אפי' לכתחלה א"כ מדויק הלשון א"ע על בישולו ואה"נ דעביד איסורא לכתחלה ואף דבתחלת בישולו אין כאן חלב כלל אבל ללוי הא אין עובר על בישולו רק בגמר בישולו ואז כבר יש כאן חלב בעין אבל לענין אכילה שייך שפיר לומר דמותר דהאכילה הוא דיעבד ע"כ לא אסרו לאסור באכילה בדיעבד ורב מוסיף דלא לבד שא"ע על בישולו אלא שמותר נמי באכ

הקריב בלא מלח כלל לוקה וכו'. הרי דחשוב קום ועשה ותמהו ממש"כ רבינו בפ"א מ"ה חגיגה דמי שבא בעזרה ולא הביא עמו קרבן עובר על לת' שנאמר ולא יראה פני ריקם ואין לוקין על לאו זה שהרי לא עשה מעשה ובשו"ת תועפת ראם או"ח כ' לחלק דאם עובר תיכף כמו בהעלאה קרבן בלא מלח חשוב קום ועשה אבל בראי' דאינו עובר תיכף דלכ"ע זמנו כל היום להביא קרבן וע"כ שפיר מה שאינו מביא אח"כ הו' שב וא"ת ולי נראה ולחלק דרק בראית פנים זהו הו' אין בו מעשה דהא לא נעשה שום פעולת איסור אם אין מביא קרבן אבל כאן הא נעשה פעולת איסור שנתעכל הבשר על האש בלא מלח שפיר הו' מעשה דנמשך המעשה דהקטרה בידים שהעלה בלא מלח ועי' העלתו נתהוה פעולת איסור עיכול אברים על האש בלא מלח.

חוץ מן המנחה שהמלח מעכב בקמיצה וכו'. ותמה בכ"מ דפסק שלא כסתם משנה דתני לא מלח כשר והנה בתויו"ט כתב דזה במנחה כולה אבל הקומץ מעכב וכ' בטה"ק דעפי"ז נכונים גם דברי רבינו ולי תמוה טובא הא בדף כ' דריש מקרא דקרבן מנחתך דקרבן קומץ צריך מלח אבל מנחה עצמה אין צריך מלח משמע אפי' לכתחלה אין צריך מלח וא"כ איך אפשר לאוקים משנה במנחה וכן פירש"י שם כתנא דידן ס"ל דאמר לא מלח הקומץ כשר הרי דלתנא דמשנה אקומץ קאי. והנה ראיתי דבר זה נפתח בגדולים והוא בבה"ב לרשב"א דף מ"ד דדעת הרא"ה בבדה"ב דאף מה שהוא לאכילת כהנים וחלק בעלים צריך מלח והרשב"א השיג עליו דאם לאכילת כהנים אמר שייך משולחן גבוה אבל באכילת בעלים מאי איכא למימר ועוד שהדבר מבואר בת"כ דקרבן טעון מלח ואין המנחה כולה טעונה מלח ומסיק ג"כ דכל שאין ממנה לאישים אין צריך מלח ואכילה ג"כ אין ממנה לאישים עכתו"ד הרי להדיא כמוש"כ וכן קשה לשיטה זו משמעתין דקתני דהו' רק תנאי ב"ד דאין חיוב לאכול במלח וצריך לומר לדעת הרא"ה דמשום למשחה דרך גדולה הוא דבעי מליחה גם לאכילה וכה"ג כתב רש"י מנחות דף נ"ח דבש הותר בשירי מנחה דאם רוצה ללוש שירי מנחה בדבש מותר משום למשחה דרך גדולה א"כ כן י"ל לענין מליחה ולכן רק תנאי ב"ד מותר למלוח בשל מלח הקדש לאכילת קדשים [ואגב אורחין אזכיר כי הרא"ה כ' הא דפסחים שעירי רגלים חיין נאכלין היינו ע"י מליחה ויש לפלפל טובא בדברי הברוך טעם ושעה"מ והוא מבואר אצלינו במק"א]. ולכן נראה ליישב דהנה רבינו בפי"א מפסהמ"ק כתב דמלח זר המנחה כשר וקשה זה נגד הגמרא שם דכי ס"ד זר קרב אצל מזבח וכה"ג הקשה בשו"ת חס"ו ח"ו ארמב"ן פ' ויקרא שכתב על קרבן מנחתך תקריב מלח דקאי אבעלים וכשר למלוח בזר וקשה עליו מסוג' הנ"ל והנה בחס"ו כתב לתרץ דברי הרמב"ן דבאמת הא אפשר למלוח למטה אלא דגמרא דייק לשון המשנה דקתני התם לא מלח לא הגיש והא הגשה קודם וע"כ לאשמעינן דהגשה באמת עשה א"כ הוא עומד בראשו של מזבח א"כ איך קתני לא מלח כהן אלא זר דכי זר קרב אצל מזבח וע"כ האי לא מלח היינו לא מלח כלל אבל באמת משכחת מליחה בזר לשיטה היכא דלא הגיש עייש"ה דפח"ח. ולי קשה הא שם קאי לר"ש דמפרש האי לא מלח כהן אלא זר אתיא משנה כר"ש דלא מלח כלל מעכב והרי ר"ש במנחות ס"א סובר דמנחת כהנים לא בעי לא הגשה לא תנופה א"כ מאי דחה רב יוסף וכי תעלה על דעתך שזר קרב ע"ג מזבח הא כיון דלא בעי הגשה במנחת כהנים א"כ משכחת במלח למטה ולכן קתני לא מלח קודם היינו משום מנחת כהנים דלכ"ע ל"ב הגשה כדאיתא בדף ס"ב ע"כ נראה לפמש"כ בפ"ט מבאהמ"ק בהא שפסק רבינו בלל ויצק כהן פסול דסותר דברי עצמו שבפי"א מפהמ"ק וכתבתי שם במנחת כהנים דאין שם קמיצה בלל ויצק פסול ובשאר מנחות כשר דאין לך אלא מקמיצה ואילך כן יש לומר לענין מלח לבעלים אזהר דכשר וזה ניחא בשאר מנחות אבל מנחות כהנים דבעלים גופי' כהנים בודאי מלח זר פסול אבל בשאר מנחות כשר ולכן כתב גם רבינו בפי"א מפהמ"ק מלח זר כשר ולפי"ז יש לומר דגמרא דפריך וכי זר קרב אצל מזבח היינו משום דסובר הא דקתני לא מלח בלא הגיש משום מנחות כהנים דלר"ש ל"ב ובמנחת כהנים באמת לא מלח כהן אלא זר פסול דבעלים כהנים וזר מאי עביד התם אבל אח"כ באיבעית אימא הדר מהאי סברא ומוקי המשנה באמת לא מלח כהן אלא זר ובשאר מנחות של זר והא דקתני לא מלח קודם לא הגיש אין משום מנחת כהנים אלא משום מנחת נסכים דג"כ לא בעי הגשה וכיון דבעלים זרים המצוה בדידהו ולא קשה וכי זר קרב למזבח כיון דלא בעי הגשה משכחת במלח למטה וא"כ למסקנא באיבעית אימא מפרש משנה באמת לא מלח כהן אלא זר ובמנחת כהנים דל"ב הגשה ובעשה למטה וממילא הה"ד בשאר מנחות ובעבר ולא הגיש ומלח למטה אבל לא מלח כלל פסול ומעכב ודו"ק היטב. הנה בלח"מ הקשה אמאי לא קחשיב נמי קטורת דלא בעי מליחה שוב ראיתי בראב"ד שכ' לימוד ע"ז דקתני שם יצא קטורת דלא בעי מלח הא כתיב ממולח טהור קודש מלח סדומית רובע הקב ואיכא למימר דבשעת הקטרה קאמר דרבנן סבירא להו דאפי' בשעת הקטרה טעון מלח דכתיב על קרבנך תקריב מלח וכ' עליו במסורת התלמוד שבזה מיושב שיטת רבינו דס"ל דמלח בהקטרה בעינן דהא כתיב ממולח טהור קודש רק שאינו בכלל הדברים שהוא מולח בראש המזבח. הנה רבינו כתב דתקריב אפי' כ"ש ובכ"מ כ' דנלמד כך ממה דאמרו בגמ' ת"ל תקריב כ"ש ולכאורה תמוה דהאי כ"ש דאמרו בגמ' קאי אהא דקאמר שם מניין שאם לא מלח סדומית שמביא מלח אסתרוקנות ת"ל תקריב כ"ש ולומר דרבינו מפרש בזה דלא כפירש"י זהו דחוק לכן נראה דרבינו למד כך ממה שאיתא לעיל מני' מה"ד משדי בי' משהו למצוה בעלמא קמ"ל ונשמע מזה דסגי בכ"ש אלא דלפי"ז קשיא אמאי לא הביא רבינו דלכתחלה יביא מלח סדומית ובדיעבד כשר באסתרוקנית מדכ' תקריב אפי' כ"ש כל מיני מלח אח"ז ראיתי כי בשו"ת טוב טעם ודעת עמד בזה.

הקריב בלא מלח כלל לוקה וכו' והורצה חוץ מן המנחה וכו' שנאמר ולא תשבית מלח וכו'. והנה קשיא לי טובא הא קרא כתיב וכל קרבן מנחתך במלח תמלח א"כ זהו לאו שקדמו עשה ולאו שקדמו עשה הא קיימ"ל דלא לקי כמש"כ רבינו בפ"א מנערה ובתולה והנה ראיתי במלחמות במס' מכות שכ' וז"ל וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבית ואלו הקריב מנחה בלא מלח לוקה ואין חוזר ומולח ומגיש ויש להבין מה מהני חוזר ומלחה דקודם שמשלה בהן האור הא לא עבר על הלאו דאין כאן הקרבה ואחר שמשלה בהן האור ל"מ מליחה וצ"ל דסובר כל זמן שלא שלט האור ברובו אפשר לחזור ולמלחה. והנה הרמב"ן שם בסוג' הקשה נהי דעל ביאת מקדש לקי משום דא"א לתקן האיסור דכבר עבר אבל מאונס ומליחת הקרבן דאפשר לתקנו כשיקיים העשה אמאי לקי מ"ש מניתק לעשה ומשני ש"ה דכ' אחר הלאו משמע שבא רק לתקן הלאו וע"ז פריך הניחא למ"ד קיימו ולא קיימו אבל למ"ד ביטלו ולא ביטלו ל"ש דבא לתקן הלאו ומשני דרי"ו סובר קיימו א"כ לר"ל באמת בניתק כהא"ג דאונס ומליחת קרבן לא לקי כמו בניתק בעשה ה"ה בקדמו עשה יע"ש א"כ מעתה יקשה לשיטת רבינו דס"ל באונס דלא לקי אף שקדמו עשה אמאי סובר דלקי. והנה באמת תמהו דאמאי פסק רבינו כר"ל גבי אונס הא רבינו ס"ל בעלמא כרי"ו דביטלו ולא ביטלו אך לזה י"ל כמו שבארנו בה' מעה"ק דהנה ר"ל דסובר דתליא בביטלו ולא ביטלו סובר כאביי דאע"מ דאי ל"מ א"כ צריך לקיים העשה דהיינו לבטל המעשה ולתקן האיסור אע"כ דסובר כאביי דאע"מ ולכן סובר דלא לקי רק כשביטלו העשה אבל אם לא ביטלו לא לקי אף שלא קיים העשה והנה לפי"ז רי"ו דפליג וסובר קיימו ולא קיימו קאי ג"כ כאביי דאע"מ אפ"ה כיון שיש עשה צריך לקיים ולבטל המעשה וא"כ לפי האי סברא שפיר מחלק בין קדמו עשה לניתק לעשה אבל לרבא דאעל"מ א"כ בודאי רק אי קיימו העשה לא לקי אבל אי לא קיים העשה מיד לקי א"כ אין חילוק בין קדמו עשה דאף אי קדמו עשה אי קיים העשה אין לוקה ולכן כתב רבינו לא קיים העשה שמתה מאלי' אין לוקין אלא כופין להחזירה והיינו כרבא דאעל"מ ועכ"צ להחזירה לקיים העשה משא"כ בביאת מקדש דא"א לתקוני ול"ש אעל"מ חייב כיון שקדמו עשה וא"כ יקשה כאן ג"כ אעל"מ וא"כ אף דקדמו עשה לא לילקי דהא אפשר לתקן ולחזור ולמלחה דאעל"מ [והנה ברמב"ן הקשה כיון דרי"ו קאמר כל ימיו בעמוד והחזיר למה חזר מהא דקאמר דלוקין דקשיא לי' אונס הא שם כתיב כל ימיו בעמוד והחזיר אין הכונה לנתוקי לאוי אלא לומר דאף שקדמו עשה כיון דנמשך עבירה אין לוקין דאעל"מ וא"כ בשלה"ק דג"כ עבירה נמשכת דמשהה האם בביתו ואעל"מ א"כ אף אי שלח מעיקרא משמע והו' קדמו עשה אפ"ה כיון דאעל"מ הו' ניתק ואין לוקין וא"כ שפיר חזר רי"ו דמעיקרא אמר כל שקדמו עשה לוקין משמע בין שה"ק בין אונס דעבירה נמשכת וכן במליחת קרבנות למ"ד דכשר בלא מלח הו' שפיר קדמו עשה ואפשר לתקוני ג"כ נמשכת העבירה ואפ"ה ס"ל דלוקין וקשיא מאונס ולכן חזר בו רי"ו והיינו דיש קדמו עשה דאין לוקין כגון מליחת קדשים אבל היכא דאין נמשכת ול"ש אעל"מ מזה באמת לא הדר בי' רי"ו דלא קשיא מאונס ורק חזר ממה שאמר כל שקדמו עשה עכ"פ קשיא לרבינו דס"ל דלוקין.] וכן קשה עוד ממש"כ הרמב"ן במלחמות דמכבה גחלת מעל מזבח ג"כ אפשר לתקוני לחזור ולהדליקה אפ"ה ל"א דידליק ולא ילקה וא"כ קשה דלרבינו בפ"ג מתומ"ס כתב דמכבה גחלת לקי ואמאי הא קדמו עשה ואי עביד ל"מ ואפשר לתקוני ואמאי לקי. אמנם נראה ליישב דהנה רבינו פסק במנחה לא מלח פסול ובמשנה איתא דלא מלח כשר וכבר ביאר בכ"מ דפסק כר"י וכר"ש דלא מלח מעכב ופסול ומעתה י"ל עד כאן לא כתב הרמב"ן דמליחה יש לה תקנה שיחזור וימלחנה למ"ד לא מלח כשר אבל למ"ד דלא מלח מעכב גם לרמב"ן אין יכול לתקוני כאשר אבאר דהנה הרמב"ן דכתב דאפשר לתקוני הנה לא אתי עלה מטעם אעל"מ רק אני העלתי דמטעם אעל"מ צריך לתקוני והנפ"מ הוא דהנה יש עבירות נמשכת ועבירות שאין נמשכת והנה עבירות שאין נמשכת אף דמתקן ומקיים העשה אין להנצל מאיסור אלא לבטל מעשיו כגון כיבה ברגע שכיבה עבר אף דחוזר ומדליק וביטל המעשה הנה האיסור כבר עבר ובזה לא מתוקן האיסור שכבר עבר אלא דמעשיו אפשר לבטל להדליקה ולקיים בה העשה דאש תוקד על המזבח ואמנם אי אעל"מ ל"ש רק היכא דע"י דל"מ יתוקן האיסור מכאן ולהבא דהיינו כמו באונס דכ' לא יוכל לשלחה כל ימיו א"כ עבירה נמשכת כל ימיו ואף דלא דרשינן בעמוד והחזור אבל עכ"פ הרי מקרא מפורש כל ימיו משמע איסור נמשכת וע"י דנאמר דל"מ לא ימשוך האיסור ומעתה ניחא הכל דרמב"ן כ' מכבה גחלת אפשר לתקן ע"י הדלקה היינו לבטל המעשה דלא יועילו מעשיו אבל להנצל מן העבירה א"כ לדידי' חשוב אפשר לתקן והו' כמו ניתק לעשה אבל לפמש"כ מטעם דאעל"מ כהא"ג לא חשוב אפשר לתקן ול"ח ניתק דרק כשעבירה נמשכת וע"י דל"מ ינצל מאיסור זהו מיקרי אפשר לתקן אבל באין עבירה נמשכת ולא ינצל מהעבירה ל"א דלא מהני א"כ לפי"ז ניחא בשלמא אונס עבירה נמשכת שייך אעל"מ לכן צריך לבטל מעשיו וממילא הו' ניתק כיון דע"כ יתקיים העשה דלו תהי' לאשה אבל במכבה גחלת דאין עבירה נמשכת אי עביד מהני ואינו חייב להדליקה משום דכשמדליק נתבטל ולא הועיל מעשיו אבל כיון שאין נמשכת א"ח להדליקה לכן אין העשה שקדמו נמשכת אחר שעבר על הלאו ושפיר לקי וא"ש דברי רבינו. ובהא ניחא גם במליחת מנחות דהנה אף דבמליחת הקרבנות עבירה נמשכת דלא תשבית מלח עובר כל זמן שלא שלט בה האור ברובו אפ"ה לא הו' אפשר לתקוני דבודאי אי לא מלח כשר א"כ שייך אפשר לתקוני האיסור שלא יהא נמשך העבירה עוד ואעל"מ ועכ"צ למלוח ומתקיים העשה שקדמו והו' ניתק אבל לדעת רבינו דס"ל אם לא מלח פסול והיינו משום דמיד ששלט האור עבר על הלאו ואי אפשר לתקוני דל"ש לומר דכ"ז שלא נעשה גחלים אפשר לתקוני כיון דנפסל מיד כשמשלה בו האור א"כ א"א לתקוני לא למפרע ולא מכאן ולהבא דאין מצוה למלוח קרבן שנפסל [ובאמת פלא על הרמב"ן שכ' דאפשר לחזור ולמלוח דרמב"ן על התורה כתב מלח זר כשר וביאר בח"ס בתשובה ח"ו דמפרש כתי' הגמ' הא דתנן לא מלח כשר אלא זר א"כ לא נזכר במשנה כלל דמליחה אין מעכב וא"כ נפסל מיד כשמשלה בהן האור איך כתב דיחזור וימלח.] והנה יש לחלק עוד בדרך אחר דהנה סברא זו שכתבתי דל"א אעל"מ רק כשיתוקן האיסור הוא דעת מהרי"ט אבל בשו"ת מהריט"ץ הוסיף לבאר דרק היכא דיתוקן האיסור למפרע בזה שייך אעל"מ כגון באונס שגירש שייך אעל"מ אבל בלא מלח אף למ"ד דכשר עכ"פ כיון שהקריב ומשלה בהן האור עבר על הלאו ואף אם יחזור וימלחנו אין עוקר האיסור למפרע ל"ש אעל"מ וא"כ עשה שקדמו לא הוי כניתק לעשה ושפיר לקי ובמכבה גחלת י"ל בפשיטות דל"ש אעל"מ דהא משכחת דנכבה ממילא כהא"ג אע"מ כמש"כ תוס' תמורה גבי צורם אוזן בכור כיון דאי נפל ממילא ע"כ הו' מום להתירו. אלא לכאורה קשה לי קו' עצומה הא כתיב בקרא גם עשה אחר הלאו על כל קרבנך תקריב מלח א"כ הו' ניתק גמור בשלמא לדעת רבינו י"ל כיון דפסול ל"ש דהו' ניתק לעשה שיחזור וימלחנו דהא נפסל כשמשלה בהן האור אבל לרמב"ן דמהני חוזר וימלחנו א"כ הו' ניתק לעשה ואמאי כתב דהו' לאו שקדמו עשה. והנה לרבינו דסובר דמנחה מעכב אם לא מלח א"כ עשה דעל כל קרבנך דקאי אשאר קרבנות ובדידהו לא מעכב א"כ לא מנתק עשה זו הלאו דלא תשבית מלח מעל מנחתך דאיירי במנחות א"כ בלא"ה ל"ה ניתק לעשה אבל לרמב"ן דסובר גם במנחה אם לא מלח כשר א"כ עשה דעל כל קרבנך תקריב מלח קאי על כל קרבנות אף על מנחות א"כ הו' ניתק לעשה. אלא דלכאורה גם לרבינו קשה הא בשאר קרבנות גם לדעת רבינו כשר א"כ אמאי לקי הא הו' ניתק לעשה דהלאו דלא תשבית מלח קאי על כל קרבנות וסמיך לי' עשה דעל כל קרבנך תקריב א"כ הו' ניתק לעשה ואמאי לקי הא אפשר לנתק הלאו כשיחזור וימלחנו אך י"ל לפמש"כ רבינו בפ"א מתמורה דעשה שאין שוה ללאו לא מנתק הלאו א"כ עשה דעל כל קרבנך קאי רק אשאר קרבנות דעשה זו למצוה ובמנחה הו' קדמו עשה דעל כל מנחתך ועשה זו מעכב במנחה א"כ ל"ד קרבנות למנחה והלאו כולל יותר מהעשה לכן ל"ה ניתק לעשה.

המלח וכו' משל ציבור כמו העצים וכו'. (ושלא נשתמש בהן הדיוט). והנה בלח"מ העלה דרבינו סובר דגם ראב"ש מודה לת"ק דבעי משל ציבור דאין היקש למחצה ותמוה דא"כ גם לת"ק תיקשי הא אין היקש למחצה וכ' בח"ס סי' מ' דפליגי אי דבר הלמד בגז"ש חוזר ומלמד בב"א וא"כ ת"ק סובר דאין מלמד ולא ילפינן ממלח ולכן היקש אתי רק לענין דבא משל ציבור דאי לענין שלא נשתמש בהן הדיוט הא אין דנין אפשר משאי אפשר במזבח הו' א"א כיון דמקדישין קודם הבנין אבל ראב"ש סובר דמלמד בב"א וידעינן ציבור ממלח וא"כ היקש ע"כ אתי ללמוד אף דהו' א"א דנין זה מזה וקשה לי הא באמת הו' בעיא דלא איפשטא אי חוזר ומלמד כדאי' פ' איזהו מקומן דף כ' א"כ איך פסק רבינו כתרווייהו א"כ הדרה קו' לדוכתי' מנ"ל תרווייהו כיון דהיקש אין מיותר אין דנין אפשר משאי אפשר כמו דפסק רבינו בפי"ג מה' או"ב דאין גר עד שימול ויטבול. והנה בחס"ו כ' ראי' דהלכה כראב"ש מדאמרינן נפ"מ לענין חדתי ולא אמר לענין ציבור ע"כ דהלכה כראב"ש וקשה לי א"כ יהא מוכח דקיי"ל חוזר ומלמד ולמה לא איפשטא שם בזבחים. ועוד דהרי לעיל בשמעתין רצה לילף מלח מעצים ויקשה להיפוך הא גם דבר הלמד בהיקש הו' איבעיא אי חוזר ומלמד בב"א וכבר הוק' כן בתוס' וע"כ ליישב דהאי בנין אב ל"ה אלא גילוי מילתא דכיון דזה וזה נוהג בכל הזבחים וביאר בקרבן אהרן דאין זה מגוף הקרבן א"כ י"ל סברא אלימתא הוא ול"ה אלא כמו גילוי מילתא ובזה נכונים דברי תוס' שהוק' דלילף ממלח ופלא הא בזבחים הוק' איך יליף מלח מעצים דהו' דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בב"א וא"כ מה הוק' דנילף ממלח דהא הו' ג"כ דבר הלמד בגז"ש אין מלמד בב"א וע"כ כמש"כ דתוס' הוכיחו באמת מכח קו' הנ"ל דהאי בנ"א ל"ה אלא ג"מ א"כ שפיר הוק' דנילף ממלח בב"א דל"ה אלא ג"מ א"כ נסתרו דברי הח"ס. ועוד קשה לי על דברת קדשו דכ' דכיון דלא צריך ההיקש ע"כ ילפינן אפשר משאי אפשר וקשה לי ממנחות דף כ"ז בעי או דילמא על העצים דומיא דעל המזבח מה התם על ממש ה"נ על ממש ויקשה לכאורה מאי בעי פשיטא דמקשינן למזבח וצ"ל דלא ילפינן אפשר משאי אפשר וההיקש אין מיותר דהרי צריך או לענין דבא משל ציבור או דבעינן חדתי אבל לח"ס דהא דילפינן חדתי ג"כ רק משום דמיותר ילפינן אפשר משאי אפשר וקשה א"כ הא מיותר דנוקי ההיקש לילף אפשר משאי אפשר דבעינן על העצים ולא דנילף לענין חדתי אפשר משאי אפשר וצ"ל ע"כ דראב"ש סובר על ממש א"כ א"צ ההיקש למזבח רק דבעינן חדתי וא"כ קשיא דרבינו פסק בפ"ב מפהמ"ק דהו' ספיקא אי בעינן על ממש אי בעינן על העצים ממש א"כ יקשה למה פסק דבעינן חדתי דילפינן אפשר משא"א הא ההיקש צריך לאוקמא דבעינן על העצים דוקא דומיא דמזבח. ולכן אומר ליישב דברי רבינו ע"ד אחר דהנה בח"ס שם עמד לחקור מהיכן פשיטא לן דמזבח שלא נשתמש הדיוט ותי' כיון דצריך להקדיש קודם בניינו א"כ אסור להשתמש בו ומינה דגם האבנים לא נשתמשו בהן להדיוט קודם בנין ושוב ילפינן עצים דלא נשתמש בהן הדיוט ומה"ט חפרו בבתולת קרקע שלא נשתמש הדיוט וגם משום ספק נגיעת ברזל. ולי קשה טובא על דבריו א"כ הא דאיבעיא לן בע"ז דף מ"ו הר שנעבד אבניו מותרין למזבח נאמר ג"כ מה מזבח גופי' ל"ש שנעבד אחר שהקדישו [דאי לאסור מה שהוא של גבוה לגבוה אף ע"י שימוש ע"ז אף אי אדם אוסר דבר שאינו שלו ולגבוה אבל מה שהוא של הקדש אין נאסר לגבוה כמש"כ לקמן סברת ח"ס ביו"ד סי' של"ה] אף אבנים דוקא שלא נעבד מעיקרא לגבוה קודם הבנין אף בעודו מחוברן בהר ועוד דעכ"פ אי פשיטא לן דצריך שלא ישתמש בהן הדיוט א"כ כש"כ דבעינן שלא ישתמש בהן שימוש לע"ז קודם הבנין אף דהר אין נאסר עכ"פ ל"ג משימוש להדיוט [ודוחק לומר יען שנשתנה ועשאן אבנים דבזה ל"מ שינוי כמש"כ במג"א סי' קמ"ז היכא דנשתמש תחילה לגבוה].