Ma'asai LaMelekh on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure Chapter 2
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
היין והסולת הם הנקראים נסכים והסולת לבדה נקראת מנחת נסכים. וכ"כ בהקדמה למס' מנחות ובארתי בפי"ח מה' פסהמ"ק ואולם בירושלמי פ"ב דיומא ה"ג מוכח כדברי רבינו דהסולת נקראת ג"כ נסכים דקאמר שם אהא דפליגי אי חביתין קודם לנסכין דלמ"ד אחר נסכים היינו אחר סולת ומ"ד קודם נסכין היינו קודם היין דחביתין קודמין לנסכין לנסכי היין כמש"כ רבינו בפ"ו מתומ"ס וכ"מ ולח"מ נתלבטו בטעמו ובאמת יצא לו לרבינו מירושלמי [ונראה שלזה כיון במל"מ שם] וכ"כ בקרבן עדה ביומא שם שזה טעמו של רבינו עכ"פ מוכח דגם סולת נקראת נסכים ובזה מיושב קו' הטה"ק מנחות דף נ"ד דנדרוש מקרא עולה ומנחה דאין מתקדש אלא בשחיטה וזבח ונסכים להורות שהנסכים סמוכים לזבח אבל לפמש"כ רבינו א"ש דנסכים היינו גם הסולת וא"כ בשלמא אי דרשינן זבח ונסכים משקידש בשחיטה א"ש אז קאי גם אסולת כמש"כ תויו"ט פ"ז דמנחות מ"ד ובטה"ק דף ע"ט הקשה באמת מנ"ל מפסוק זבח ונסכים לדרוש על המנחה דנסכים הם יין וע"כ כמש"כ לרבינו וא"ש אולם בלא"ה אין יודע מה קשיא לי' דלשון זבח משמע יותר דבזביחה מקדש אבל עולה ומנחה לא משמע שבזביחה מקדש: ואי שמן נקראת ג"כ נסכין הנה מגמרא דף פ"ט דריש נסכה דמנחה כנסכו דיין מוכח דשמן ג"כ קרוי נסכין ומזה תמה בתויו"ט פ"ט דמנחות מד' המהרש"ל סי' ס"ד שכתב דאין לומר ונסכיהם דאומר אח"כ ויין כנסכו ומגמרא הנ"ל מוכח דשמן נקראת נסכין וא"כ לנסכיהם קאי אשמן אך אי מהא לא אריא דיש לומר דדעת מהרש"ל כיון דעכ"פ בהאי ענינא דמועדת לא מצינו דקרי לשמן ונסכיה דכל ונסכיה דפרשה מועדת אין קאי לכך ע"כ כתב דא"ל ונסכיהם [ועיי' מג"א]:
היין והסולת וכו' אבל טעונה מלח. ובשו"ת שו"מ ח"ג סי' מ"ג הקשה מהא דאיתא במנחות דף נ"ז דאשר תקריבו לרבות מנחות נסכים לחימוץ ופריך הא מ"פ אין מחמיצין ומשני דמגבלה במים ויקשה הא תיפ"ל משום מלח דיש לו דין מים כדאיתא באו"ח סי' תמ"ב ותי' כיון דמלחה בראש מזבח אינו לוקה כמש"כ רבינו בפי"ז ממעה"ק משום שנאמר אשר תקריבו וכבר קרבה והרי מנחת נסכים מרבינן מאשר תקריבו וזו כבר קרבה עוד תי' במלח שחופרין מקרקע י"ל דאינו מחמץ כמש"כ בד"מ סי' תס"ב ועיי"ש במג"א וא"כ י"ל דמלחו במלח אסתרקנית כעין מלח שחופרין בקרקע וכבר האריך בנוב"י בענין מלח אי מחמץ. הנה ש"ס מגילה י"ב אמרינן כדת של תורה אכילה מרובה משתיה והיינו בנסכים דמנחות מרובה מנסכים כפירש"י שם וקשה לי מהא דאמרו עד ארבעים שנין מיכלי מעלי מארבעין שנין משתי מעלי הרי דלאו כל עתים שווים דאכילה מרובה וכן יקשה מסנהדרין פר' הנחנקין גבי בן סורר ומורה דל"א אכילה משתי' עייש"ה וכן קשה לי מברכות דף מ"ח ואכלת זו כזית ושבעת זו שתיה משמע דשתי' מרובה מאכילה.
הסולת והשמן נקרא מנחת נסכים וכו'. וכתב בספר תורת העולה שהטעם כי הוא מורה על מעשי' המעולה שיעשה האדם וחי בהן ובהן יכין עצמו שירד עליו השמן מלמעלה והוא המנחה שיתנסך עליו השפע הנקרא נסכים וכתב שהי' מנחת נסכים נשרפת ע"ג מזבח החיצון על האש וכבר כתבתי עניין המזבח והאש שעליו כי ממנו נתהוה הכל ואליו ישיב הכל מה שאין כן ביין שהי' נשפך על יסוד והי' יורד לשיתין וכתב עוד כי אין מנחת נסכים אלא לעולה ושלמים אבל לא לחטאת ואשם או לעוף והטעם מבואר כי להיות ענין נסכים באים להורות על מעשה הטוב שגורם שיורד השפע עליו מלמעלה ע"כ לא באו מנחת נסכים רק בשלמים ועולה שאינן באים על החטא ואף כי העולה באה על חטא המחשבה מ"מ מאחר שלא חטא במעשה אינו נחשב לו לעון אמנם חטא מצורע ואשמו שאין באין על חטא ויסורים שלו ממרקים עונותיו אשר גרמו לו הצרעת ואח"כ כאשר נרפא מצרעתו הוא נקי בלא עון ע"כ באים עם חטאתו נסכים ואף בבהמות לא באין נסכין אלא דברים הבאים בנדר ונדבה לאפוקי בכור ומעשר מאחר שאין באין בנדר ונדבה אין נסכים מקום בענין שלהם וזה כי ההשפעה היורדת מלמעלה אינה אלא נדבה בלבד וכו'. וכתב עוד על דברי רבינו שאם הוסיף או פיחת בשיעורי הנסכים פסול מלבד מכבש העולה שמקריבין ביום הנפת העומר שהנסכים שלו שני עשרונים בלול בשלישית ההין שמן ואעפ"י שכפל סלתו לא נכפל יינו אלא יין לנסך רביעית והטעם כי יום הנפת העומר הוא יום מחרת הפסח שבו יצא ישראל ממצרים והי' לעם ונתוסף להם אז עוד עשרון אחד והם עשרה ניסים שארעו לאבותינו על הים לכן באים שני עשרונים עם הכבש שהוא כנגד יעקב ויוסף ששניהם נקראים כבש עשרון נגד כל אחד מהן וכו' והי' שמנו שלישית ההין כנסכי האיל והי' מן הראוי' להיות חצי הין רביעית לכל עשרון כמו שהוא נסכי כבש רק הניח להם נסכי האיל שהוא שלישית ההין כי עדיין ביום ההוא לא הי' שלמים לגמרי כי הי' מתחילת צאתם ממצרים שהי' מורגלים עדיין במעשה מצרים וגברו עליהם הכוחות החומריות וכו' אמנם נסך היין לא ניתוסף כי השגחה המינית הוא בכל הפעמים בשוה אין להוסיף ואין לגרוע המקריב פלגס מביא נסכי איל וזהו כי היתר פסול כמו החסר ולזה כל שהוא למעלה מן הכבש יצא מגדרו ואינו בשלימות שמורה עליו הכבש ונתגבר עליו הכח החומרי שמורה עליו ועל כן מביא נסכי איל ועוד כתב רבינו כשמודדין העשרונים אין מודדין אלא כל עשרון בפ"ע אין הנסכים מעכבין הקרבן כי לכל אחד כונה בפ"ע וכו' אין מביאין נסכים אלא מן החולין שהוא ממונו של אדם וברשותו לעשות בו מה שירצה ואם יעשה בו הטוב הראוי' שיושפע מן השמים והוא ענין נסכים ודע כי כל השפעה והשגות הרמוזים בענין הנסכים אינו אלא כימים שהעולם כמנהגו נוהג בדרך הטבע ואף אם עין ד' אל יראיו מ"מ אינו אלא בדרך הטבע אמנם אינו אלא בנגלה שישתנה בעדו סדרי בראשית אמנם בזמן הגאולה שיבוא במהרה בימינו ישתנו הדברים ויתרצה ההשגחה השפעה וישתנו נסכים ולזה כתב רבינו שענייני הנסכים האמורים ביחזקאל הם קרבנות מילואים שיהי' לעתיד והם קרבנות שאין נוהגים לדורות עכ"ד.
ויוצק על היסוד והוא יורד על השיתין. עראב"ד וכ"מ שהשיגו אולם נראה להוכיח כדברי רבינו מדף כ"ט דמסיק דילמא אתי לערוב סולת ושמן ופירש"י דסלתן ושמן דבני הקטרה ואיכא משום והקטירו שלא יערב חלב בחלבים א"כ מוכח דביין דמערבין דלית בהו משום והקטירו אע"כ אין בני הקטרה והיינו דלא אזיל למזבח רק לשיתין אך יש לדחות כיון דאין לאישים חשוב לאו בני הקטרה ועיי' תוס' דף צ' ד"ה אפי' מנחה שכ' אי נמי הכי גבי נסכים דכולן למזבח. דומיא דעולה ממש דכולה כליל וזה רק ניחא אי לספלים ומשם למזבח אבל לרבינו דלשיתין לא שייך ועיי' זבחים מ"ב במשנה כל שיש לו מתירין ובתוס' שם וכן בזבחים דף ע"ה ועוד שם בדף פ"ה ודו"ק ויתבאר עוד: אולם בירושלמי פ"ב דיומא משמע דנסכין לספלים כדאיתא התם וביותר יש לתמוה מירושלמי שם אדברי רבינו בפי"ו מה' אלו דסובר גם בנדבה לשיתין לא לאישים ובירושלמי שם בעי בזיכין אי קודמין לנסכין ומסיק שם דבשל יחיד בעי אי הביא לבונה בנדבה ויין בנדבה איזה קודם והקשה בקרבן עדה שם דמאי בעי הא איתא שם דחביתין קודמין לנסכין משום דהו' לאישים משא"כ נסכין לשיתין אע"כ כיון דבעי בשל יחיד וסובר ביחיד לאישים אזיל כשמואל שפיר בעי א"כ משמע דירושלמי כשמואל:
אין טעון נסכין אלא עולת בהמה ושלמים. הנה רבינו בפי' המשנה דמנחות ד' כל הקרבנות צבור והיחיד טעונין נסכים חוץ בכור ומעשר ופסח וחטאת ואשמות אלא חטאתו של מצורע ואשמו וכתב רבינו הטעם משום דאין באים אלא להכשיר משא"כ חטאת ואשם מצורע דבא לכפר דנזיר חוטא הוא ותמוה דבגמרא דף צ"א אמרינן אשם מכשיר חטאת מכפר וליישב אומר דהנה באמת יש סתירה לשמעתין משבועות דף ז' דאמרינן דחטאת אתי לאשתרויי בקהל והכונה בקהל למחנה שכינה כפי' רש"י כאן וכבר עמד ע"ז בחס"ו או"ח קע"ג ופלא שלא ראה דברי פי' המשנה במקומו דמפרש דחטאת רק מכשיר ונרא' דהנה בזבחים דף ז' אמרינן עולה דורן הוא והקשה תוס' הא אמרינן עולה מכפרת אעשה מקיבעא וחטאת רק מקופיא ולמה עולה קדים ותי' דהנה ריצוי דעולה הוא רק למען יראו פני המלך וכפרה זו חטאת רק מכפרת מקופיא פי' דמקבל פני המלך דרק אותה שמחויב בלא"ה אבל אינה באה רק לכפר שיכול לקבל פני המלך עייש"ה בטה"ק ואומר אני גם בחטאת ואשם אשם מה שבא להכשיר הוא מכשיר מקיבעא דרק לזה בא אבל חטאת בא לכפר והוא גם מכשיר מקופיא ובזה ניחא הסוגיא דבשבועות אמרינן דבא להכשיר דגם להכשיר בא וכאן אמרינן דחטאת מכפר שגם לכפר בא ורבינו בפי' המשנה כתב דאין באין על חטא הכונה דגם להכשיר בא והבן: ובזה הי' ניחא קו' התוס' זבחים אי חטאת קודם משום דמכפר א"כ חטאת מצורע למה קדים לעולה הא אין אלא להכשיר ולהנ"ל ניחא שבא גם לכפר אך מה שתמוה דאמרי' דף ט' הני עולות נינהו משמע דאין באין לכפר כלל ולכן אומר בדרך אחר דהנה בטה"ק זבחים דף ו' העלה דאין שום קרבן קרב אם לא שיש בו איזה ריצוי דאפי' שלמים באים לרצות לעשות שלום בין ישראל לאביהם בשמים ונראה דזה בסתם שסתם קרבנות אבל קרבנות המכשירים באמת אין בהם ריצוי רק מכשיר ולפי"ז אומר חטאת בא להכשיר אבל יש בו גם ריצוי ולאחר שריצה הקרבן חטאת אין האשם אלא להכשיר בלבד והריצוי מקרי מכפר דגם עולה מיקרי מכפר שיש בה ריצוי על עשה ולפי"ז א"ש דלא חשיב רק עולות דאין בא אלא ריצוי כעולה אבל לא כפרה דכפרה שייך רק בחייב כפרה על חטאתו וכאן אין החטאים שהנגעים באים עליו חייב קרבן כמשה"ק תוס' בשבועות רק ריצוי דהיינו ריצוי שיהא אח"כ ע"י עולה מתכשר לאכול בקדשים ולכנסו לעזרה ובזה ניחא פי' המשנה דל"ה באין על חטא אלא דיש בהן ריצוי וזה נקרא מכפר משא"כ אשם רק להכשיר ודו"ק: ומה שיש לתמוה אפי' המשנה דכתב חטאת נזיר הו' חוטא לכן לא בעי נסכים ופלא דהא אמרינן בזבחים דף ט' דעולה כמו עולת מצורע ופלא דרש"י מנחות ג' מביא חד פי' שהן עולת שאין באין על חטא ועוד פי' דבעי נסכים ודחי חטאת נזיר לא בעי נסכים ולהנ"ל הא דל"ב נסכים משום דבאין על חטא ומכפר א"כ מהא"ט נדחה גם פי' הא' דהא מדלא צריך נסכים ע"כ הו' מכפר:
אבל עוף וכו' אין (צריך) [מביאין עמהם] נסכים. הנה בגמרא מבואר משום דעוף לאו זבח והיינו משום דבעי מליקה וקשה מ"ש דלא אמרינן מליקתו זו שחיטתן כמו דאמרינן ביומא ס"ו דחייתן לצוק זו שחיטתו וראיתי בתוס' זבחים דף כ"ה שכתבו אי הו' צריך כלי הו' אמרינן דמיקרי זבח אבל משום דהו' ביד ע"כ ל"א דהו' זבח וקשה מ"ש דהך דיומא ונראה לפמש"כ ר"ת בספר הישר אהך דיומא רק היכא דחיוב גמור והביא שעיר להדיחו מעזאזל ע"כ מיקרי שחיטה אבל עריפה ושוהנ"ס רק אם אירע שצריך עגלה שנמצא הרוג יש מצוה לערוף לא אמרינן זהו שחיטתו והנה במליקה ג"כ אין חיוב להביא עוף אלא אם הי' מצורע וכדומה יש חיוב להביא עוף ע"כ לא אמרינן זהו שחיטתן ובזה ישבתי קו' התוס' במנחות מ"ה דמהא"ט לא הו' מליקה מצותו בכך ויבואר עוד במק"א: ובענין אי עוף מיקרי זבח עמשל"מ מפ"א מ"ה חגיגה ושעה"מ ויבואר אי"ה [ועיי' לעיל פ"א מה' אלו הי"ז מה שכתבתי בזה]: שם בסוגיא או לאיל לרבות פלגס הנה זה כרי"ו ובפט"ז מה' אלו פסק רבינו דהו' ספק ונראה ליישב דרבינו סובר דנהי דנשאר בקשיא אפ"ה יש לתרץ דאף דמשני ספיקא הו' אפ"ה צריך קרא לרבויי דהיינו דלדידן הו' ספק אבל לרחמנא אין כאן ספק דמה"ת ודאי הוא ברי' והצריכו הכתוב נסכים כאיל ורק לנו הספק מה"ת האי ברי' במאי דנינן לי' אי לגמרי דנינן לי' כאיל לא לבד לענין נסכים אלא גם לענין אי נדר איל מביא פלגס או רק לענין נסכים כאיל אבל אין יוצא בו ידי איל דלא רבתה אותה תורה לגמרי כדין איל והו' עדיין לענין זה בכלל כבש וכנדר להביא גדול והביא קטן דלא יצא: והכריח רבינו זאת עפ"י קו' התוס' איך מייתא ומתנה והשאר הי' נדבה הרי אין יכול לנדב לוג ועוד הא לאישים אזלי לכן סובר רבינו דבאמת גם לב"פ פשיטא דצריך נסכי איל דתורה רבתה לענין נסכים מאו לאיל דצריך נסכי איל רק דהספק אי רבתה תורה האי פלגס שהוא ברי' בפ"ע לא לבד לענין נסכים כאיל רק לכל מילי הו' כאיל וגם לענין נדר יצא דהתורה רבתה לגמרי שיהא דינו כאיל ולא כרי"ו דסובר דחי ברי' הוא הו' דינו כברי' בפ"ע ולא יצא בודאי אלא סובר אי רבתה תורה לענין נסכים רבתה תורה לגמרי שיהא דינו כאיל ויוצא בו או נאמר שלא רבתה תורה שיהא לגמרי כדין איל אלא דינו ככבש לכל שאר מילי רק לענין נסכים רבתה תורה ד' לוגין כאיל ולא יצא ידי איל אם נדר איל אבל הנסכים בודאי צריך ד' לוגין דתורה רבתה עכ"פ דבעי ד' לוגין וא"כ אין צריך לומר כלל דלוג אחד הו' נדבה ודו"ק: הנה איתא בזבחים דף ה' יליף קו"ח מעולה דאין מכפרת אין מרצה אשם דמכפר אינו דין שאין מרצה ודחי מה לעולה שכן כליל שלמים יוכיח מה לשלמים שכן חייב בנסכים וחזה ושוק עולה יוכיח הצד השוה שבהן שכן ישנו בציבור והדבר תמוה מאוד דהרי בעולה מקרא מפורש דלפלא נדר נדבה זבח ועולה וכדיליף במנחות דף צ' דחייב בנסכים וראיתי בהגהות רעק"א שעמד ע"ז והניח בצע"ג: ולכאו' יש לומר דרש"י כתב דל"ג סמיכה דאשם בעי סמיכה רק גריס נסכים ותוס' כתבו למ"ד אשם מצורע ל"ב סמיכה מה"ת ניחא וכונתם דנהי דשאר אשמות צריך סמיכה ואין צריך נסכים אבל אשם מצורע בעי נסכים כדאיתא במנחות וכמוש"כ רבינו פה וא"כ הגי' סמיכה ונסכים קאי למפרך בין אאשם מצורע בין אאשם דעלמא ולפי"ז אני אומר אפי' אי ל"ג ג"כ הכונה כן דהא דפריך מה לשלמים שצריך נסכים ויקשה הא אשם מצורע ג"כ צריך נסכים וע"כ דשם יש פירכא דל"ב סמיכה למ"ד לאו דאורייתא וא"כ בין אי גרסי' סמיכה אי ל"ג הכונה אחת בפירכת הגמרא מה לשלמים שכן בעי נסכים משא"כ אשם והכונה דבאמת ליכא שום אשם שיהא שייך בו הני תרתי יחד סמיכה ונסכים ונוסף לזה דל"ב אף אחת מהנך חזה ושוק וע"ז דחי עולה יוכיח והכונה עולה יוכיח דל"ב חזה ושוק ואין מרצה אבל נסכים בודאי בעינן וא"כ איך יקשה יוכיח מעולה כיון דעכ"פ דמיא לשלמים בהנך תרתי דבעי נסכים וסמיכה וא"כ לא אתיא אשם מעולה די"ל דשפיר אתיא דהרי אשם מצורע בעי נסכים ושאר אשמות בעינן סמיכה וא"כ דמיא לשם מצורע בתרתי דבשם מצורע איכא הני תרתי כמו בעולה וגם בעולה ל"ב חזה ושוק א"כ שייך יוכיח מעולה אף אני אביא אשם דבשם אשם דמיא לעולה דטעין נסכים וסמיכה ול"ב חזה ושוק משא"כ אשלמים שפיר דחי דחייב בסמיכה ונסכים וחזה ושוק משא"כ אשם דא"ל שם אשם עכ"פ חייב בסמיכה ובנסכים וא"כ ליכא רק פירכא דחזה ושוק דיש לומר דלכאו' גם פירכא דחזה ושוק בשלמים ליכא דהרי בשלמי ציבור ל"ב חזה ושוק דהכל נאכל לכהנים ורק זה אינו דעכ"פ שם שלמים בעי חזה ושוק וא"כ הכי דחי מה לשלמים שכן טעון נסכים ואף בשל ציבור משא"כ אשם וכי תימא שם אשם בעי ג"כ נסכים באשם מצורע וא"ל ליכא סמיכה עכ"פ שם אשם צריך סמיכה וע"ז יש פירכא דחזה ושוק דעכ"פ בשם שלמים צריך חזה ושוק משא"כ באשם מצורע ליכא חזה ושוק ואי תאמר כיון דגם בשלמים לפעמים ליכא חזה ושוק ל"ה פירכא ולא חשיב פירכא רק מה שתמיד יש לו המעלה הזו וא"כ ל"ה פירכא רק שטעון נסכים דאף דציבור בעי נסכים א"כ גם בלמד צריך שיהא לו המעלה תמיד אבל מה שבסתם אשם ליכא נסכים רק באשם מצורע [וכן סמיכה דאיכא בסתם אשם ליכא במצורע] ולא חשוב באלו יש לו המעלה הזו ולא יליף משלמים שתמיד בעי נסכים וא"כ ממנ"פ או דפירכא דנסכים וסמיכה פירכא או הא דבעי חזה ושוק הו' פירכא וע"ז קאמר עולה יוכיח והכונה דבאמת לא הו' פירכא רק הא דבעי חזה ושוק וזה גם בעולה ליכא ואף דבעי נסכים וגם סמיכה זה גם בשם מצורע בעי נסכים וגם סמיכה בסתם אשם ודו"ק: וע"ז דחי דישנו בציבור והכונה כיון דלא בעית שיהא תמיד בו המעלה א"כ גם שיש מעלה שישנו בציבור אף דבעולת עוף ליכא בציבור הא עתה קאי דל"ב שיהא בפירכא המעלה תמיד דגם פירכא דחזה ושוק דאיתא בשלמים אינה תמיד דאינה בציבור א"כ שוב יש פירכא דצד השוה שבשניהם דעולה ושלמים איכא בציבור משא"כ בלמד באשם ליכא המעלה דאיתא בציבור בשום פעם ודו"ק ונכון ב"ה: עוד יש לומר דהנה תוס' כתבו למ"ד אשם מצורע ל"ב סמיכה ניחא ול"נ דאף למ"ד סמיכה אשם מצורע ל"ד ג"כ ל"ג סמיכה דהנה בגמרא יליף בקו"ח מה עולה אין מכפר אשם דמכפר לא כש"כ ואי באשם מצורע ל"ה מכפר רק מכשיר ליכא קו"ח בלא"ה וי"ל באמת דסובר דמכשיר אף שלא לשמו דלא כרב במנחות דף ד' ולפי"ז דהא דעביד קו"ח מעולה דאין מכפר היינו גם מעולת מכשיר כעולת נזיר דאי מסתם עולה הרי מכפר אעשה כדאיתא דף ח' דאף דרק דורון הוא אפ"ה מכפר ג"כ כמו שהאריך במל"מ פ"ג משגגות ובפנ"י חולין ד' ה' וליכא קו"ח אלא יליף מעולת מכשיר דאין מרצה ק"ו מכפר אבל אשם מצורע דג"כ מכשיר ליכא קו"ח ממכשיר וע"ז קאמר שלמים יוכיח דג"כ אין מכפר קו"ח אשם המכפר ודחי שוב עולה יוכיח דהיינו ג"כ עולת נזיר דעולת נזיר ל"ב נסכים דמביא עם שלמים [ורק במצורע גלי קרא דמביא נסכים עם כל קרבן וקרבן אבל בנזיר ליכא קרא ולא מביא נסכים רק עם האיל שהוא שלמים] וע"ז דחי צד השוה דאיכא בציבור ולא יקשה עולת העוף ליכא בציבור דלפמ"ש יש לומר דמעולת העוף דאין זבח לא פרכינן והבן והנה לכאו' יש לומר דגם עולת יולדות ל"ב נסכים והיא ג"כ מכשיר [אף דרש"י מנחות ד' כתב עולת יולדת לכפר תברה בצידה דרש"י מעילה י"א כ' דעולת יולדות מכשיר וחטאת לכפר] וא"כ שפיר עושה יוכיח מעולת יולדות ג"כ אלא דא"א לומר כן דהרי אביי מרא דשמעתי' סובר מנחות צ"א עולת יולדת בעי נסכים וכן פסק רבינו כאן [וטעמו של רבינו דפסק כאביי דאפשר דרבא מודה לאביי דיליף מכבש האחד והיינו מטעם זה גופי' כיון דל"ה מכפר דמהא"ט אשם נזיר ל"ב נסכים דבא לכפר כמש"כ רבינו ורע"ב וא"כ רק היוכיח מעולת נזיר דמכשיר ול"ב נסכים ודו"ק: עוד נראה ליישב דהנה אמרו במס' מגילה והשתי' כדת של תורה אכילה מרובה משתי' מנסכים והנה זה שייך בעולה אבל בשלמים דרק אימורים קרב לא שייך הא"ט דאכילה מרובה משתי' ואפ"ה צריך נסכים והיינו דקאמר דטעונה נסכים ותנופת חזה ושוק וזהו חד טעמא דטעונה תנופת חזה ושוק א"כ לא ליהוי בעיא כלל נסכים אפ"ה טעונה נסכים ע"כ הו' שפיר פירכא וקאמר עולה תוכיח דאף דעולה טעונה נסכים הא א"צ חזה ושוק דכולה כליל לכן שוה"ד דבעיא נסכים דמרובה אכילה משתי':
ומנין שאין מביאין נסכים וכו' דבר הבא בנדר ובנדבה וכו'. ובגמרא דף צ"א דרשו עוד דבר שאין בא על חטא וכ"כ רבינו בפי' המשנה דמנחות פ"ט וברע"ב שם דלכן נזיר נתמעט דנזיר בא על חטא אבל מצורע אין בא על חטא וכתב בתוי"ט דנהי דמצורע חוטא הו' אבל קרבנו אין על חטא ולכאורא יפלא דבגמרא שם אמרו דאשם דמצורע להכשיר וחטאת לכפר ופרש"י דעל ז' דברים נגעים באים וליישב ע"כ לומר כדאי' בשבועות דף ח' דמנגעו אתכפר לי' והא דקאמר לכפר רק לגמור הכפרה ובזה אזלא קו' החס"ו הנ"ל מגמרא דשבועות אגמרא דמנחות דחטאת לכפר דכפמש"כ אין סותר דהרי באותו סוגיא עצמו אמרו דבר שאין בא על חטא מביא נסכים ע"כ חטאת דמצורע אין בא על חטא אע"כ רק לגמר הכפרה מיקרי מתכפר ואין כאן סתירה והבן, [ועיי' כריתות דף כ"ה ביולדות לכפר הו' ועיי' מנחות דף ד' מוכח חטאת דיולדות להכשירו ועולתה לכפר] דו"ק וצ"ע:
רביעית ההין ושלישית ההין. ב"ב דף צ' איתא דלא יעשה אדם קביים שלא יתחלף ברובע הסאה שהוא קב ומחצה ומפרש הא דעושין רביעית ההין ושלישית ההין הא ג"כ מתחלפין זה בזה יען שהי' במקדש מימות משה רבינו ונראה לי הטעם ע"ד שכתוב הטו"ז סי' קי"ז במה שמפורש בתורה להתיר אין יכולת ביד חכמים לאסור ה"נ כן כיון שמפורש בתורה מידה זו שלישית ההין ורביעית ההין אין יכולת ביד חכמים לאסור:
אלו הן הנסכים וכו'. עיי' השגת הראב"ד ובכ"מ הגי' לא נכפל יינו ושמנו והגי' עוד ברביעית ההין ולדעתי זה דחוק להגי' כמה פעמים במקום שלישית ההין רביעית ההין ועוד דהא רבינו בפ"י המשנה בהקדמה למנחות נראה שבאמת כן דעתו דבעי שמן שלישית ההין וז"ל ואין שום דבר יצא מכלל זה ואין מוסיפין עליהן ואין גורעין מהן זולת הכבש שמקריבין בשני של חהמ"פ יום הנפת העומר שהי' עולה כמו שבארנו מ"ש עליו בתורה שתהא מנחתו ב' עשרונים בלולים בשמן בשלישית ההין שמן והנסכים שחייב בהן רביעית ההין יין כמו של כבש עכ"ל ולכן נראה מה שהגי' הכ"מ יינו ושמנו נכון אבל מה שהגי' רביעית ההין שמן אינו נכון רק בעי שלישית ההין ולמה שהשיג הראב"ד מברייתא דמנחות יש לומר דרבינו יפרש כן יכול כמו שנכפלו סולתו כן נכפלה שמנו הכונה דליבעי ב' רביעית וכן פ' בקרבן אהרן ומסיק כמו דלא נכפלה יינו כך לא נכפלה שמנו רק סגי בשלישית ההין שמן ול"ב ב' רביעית דהו' כפלים אבל שלישית ההין ל"ה כפלים.
אלו הן הנסכים וכו' אם גרע או הוסיף כ"ש פסול. והנה לכאורה קשה הרי רבינו בפ"ב מפהמ"ק כתב רק ריבה שמנה בלוג אז פוסל אבל לא בכ"ש ולכאורה י"ל דזה במנחת נדר ונדבה דהדין שיבוא סתמא לעשרון לוג אם הביא יותר מלוג לא נפסל משום ריבה שמנה עד שהביא ב' לוגין שהוא שיעור לב' מנחות מעשרון ובזה הו' ניחא לי' נמי קו' אחריתי דבפי"ב מה' אלו כתב גם במנחת חובה עשרון סולת לא פחות ולא יותר והנה בטה"ק מנחות דף י"א הוכיח דלשיטת רבינו ריבה שמנה רק בב' לוגין גם ריבה סולת רק בב' עשרונות [וכ"כ תוס' דף י' ד"ה קמץ שאין דרך לצמצם בשיעור העשרון] ועלה לו כן ממשנה דקתני ריבה שמנה ולא קתני ריבה סולתה פסולה משום דממנ"פ ל"ש למיתני ריבה סולתה דעד ב' עשרונות כשר ואם הוסיף עד ב' עשרונות הו' מנחה מרובה ופסול משום חיסר שמנה ואי הוסיף גם שמן ב' לוגין הרי הו' כמנחה של ב' עשרונות דכשר וא"כ יקשה הא דכ' רבינו כאן לא פחות ולא יותר משמע אפי' בפחות מעשרון שהוסיף נפסל ולהנ"ל ניחא דרבינו סובר לחלק בין מנחת נדבה דכשר בהביא יותר מעשרון עד ב' עשרונות לא מיפסל משום חיסר שמנה אבל במנחת חובה מיפסל וכן נראה מדברי הכ"מ פי"ב מה' אלו: ולפי"ז ה"ה במנחת נסכים פסול בהוסיף כ"ש לא קאי רק איין ושמן אלא גם אסולת כמו בפי"ב וכ"כ בטה"ק מנחות דף ע"ו: אולם מתוס' מנחות שם נראה דרק במנחת נסכים אמרינן דהוסיף במדת עשרונות פסול דגזה"כ הוא דכ' בה ככה עיכובא הוא ולפי דעת הכ"מ רבינו חולק אתוס' דבכל מנחת חובה פסול ולי נראה דתוס' בזה לשיטתם ביתר שמנה אפי' בכ"ש א"כ ריבה סולתה ג"כ אפי' בכ"ש דהרי כשהוסיף סולתה ממילא הו' חסר שמנה ואפי' בנדבה לא מכשיר אלא בשני עשרונים ושני לוגין דמגיע לעשרון לוג אחד א"כ הא דמיעט הכתוב ככה לעיכובא לא אתי לריבה כ"ש דזה אפי' בנדבה מיפסל אלא מיעט דאפי' ריבה גם השמן בערך שריבה הזאת מפסל וזה רק במנחות נסכים אבל במנחת חובה כשר אבל לדעת רבינו דבמנחות נדבה בכ"ש כשר א"כ הא דמיעט ככה במנחת נסכים אתי לריבה סולתה או שמנה בכ"ש דמפסל הא שפיר י"ל דפסול גם במנחת חובה וא"כ לדינא לא פליגי רבינו עם בעלי תוס' במנחת חובה דהרי בריבה כ"ש גם לתוס' פסול דהא אפי' במנחת נדבה פסול בכ"ש לדעת תוס' רק דתוס' מיירי משני לוגין וב' עשרונות בזה כ' דפסול רק במנחת נסכים מגזה"כ: אמנם י"ל דזה שכ' רבינו בפי"ב דבמנחת חובה עשרון אחד לא פחות ולא יותר הנה סובר כן גם בנדר ונדבה והא דכ' רבינו רק במנחת חובה משום דמנחת חובה אזיל אפי' בריב' עשרון שלם עם שמן הראוי לו ובמנחת נונ"ד אי ריבה עשרון עם לוג שמן כשר אבל בלא ריבה עשרון שלם אף שריבה גם לפי שיעורו חצי לוג שמן חצי עשרון סולת פסול כמו במנחת חובה לפימש"כ תוס' במנחות שם בשם רש"י בריבה מידת עשרונות מפסל דנמצא הקומץ חסר א"כ י"ל דבהא גם רבינו מודה דמפסל ולכן אף דבריבה שמנה כשר עד לוג אבל בסולת אם ריבה פסול משום דהקומץ חסר ואף דתוס' הקשו דקומץ בדעתו דכהן תליא לדעתי י"ל דזה רק שייך עכ"פ אי מה שהוא יותר מעשרון נתקדש דשם בדף כ"ד איירי שנתקדשו כל הג' חצי עשרונות לכן אמרינן דבדעתו דכהן תליא מילתא אבל בהוסיף סולת על מה שנדר לא קידש הסולת כלל כי מבואר בפי"ב מה' אלו בהביא עשרון ומחצה לא קידש הסולת כלל ובמשל"מ שם צידד לומר דקידש בעשרון ומחצה יען דעכ"פ מצינו בחביתין עשרון ומחצה אבל בב' עשרונות ומחצה או בעשרון ושליש פשיטא דלא קידש וא"כ אי מקמץ מסולת זה הו' קומץ חסר וזה כונת רש"י שמפרש ריבה במדת עשרון דהיינו שעשה העשרון גדוש דאנן קיי"ל לקמן דף פ"ז דהעשרונות במקדש מחוקה דכשהוא מחוק הו' עשרון והוא גודשו ומבואר לעיל דף ז' בתוס' דגודש שא"צ אין מקדשו והו' חולין [ונראה לי שזה דעת הרא"ש באו"ח סי' תנ"ו דיליף ממנחה דהי' גודשה בתוכה דאין רשאין להוסיף גודש ללוש עיסה לשם מצה ורב"י השיג עליו דדילמא התם עשרון עם הגודש ובטו"ז כתב עליו דאין מבין דבריו דעכ"פ נשמע דאין רשאין לגדוש ולא נתקדש] א"כ בודאי הו' קומץ שקמץ חסר וא"כ ניחא שדעת רבינו ג"כ כדעת רש"י ולפי"ז לכאורה י"ל גם רבינו מודה לסברת תוס' דרק במנחת נסכים דכ' ככה עיכובא הוא דריבה שמנה ויינו דמפסל בכ"ש אבל במנחת חובה לא מפסל בכ"ש והא דכ' במנחת חובה דמפסל בריבה על עשרון היינו רק בסולת משום דהו' קומץ חסר ומטעם זה מיפסל אף במנחת נונ"ד וקשה ממש"כ רבינו במנחת חביתין דלא יהא לא פחות ולא יותר והא מנחת חביתין אין נקמצות רק די"ל דבמנחת חביתין רק לכתחלה הוא דלא יבוא ובדיעבד לא מיפסל כיון דאין נקמצות ובמנחה הנקמצות פסול אף בדיעבד משום דהו' קומץ החסר והא דלא תני במשנה רק ריבה שמנה ולא קתני ריבה סולתה אשר מזה הוכיח בטה"ק דלא מיפסל רק בריבה עשרון י"ל משום דבנדר ונדבה לראב"י במנחות דף פ"ח אפי' הביא ס' עשרונות אין לה אלא לוגה ובפלוגתא לא קמיירי: עוד י"ל דנפ"מ בנדר עשרון ומחצה דבהא שפיר י"ל דבדעת כהן תליא מילתא דהו' קדוש עכ"פ הו' נפסל משום קומץ חסר א"כ לדעת רבינו דיתר שמנה כשר ה"ה יתר סולתה דמקצת כשר כגון בנדר עשרון וחצי דאי נדר ב' עשרונים הי' צריך ב' לוגין שמן אבל בא' וחצי א"צ עוד שמן ואפ"ה לא מיפסל משום ריבה סולתה אבל בנדר עשרון והביא א' וחצי פסול משום חסר קומצה: והנה לכאורה מתוס' מנחות דף צ"ב מוכח אי נדר כשיעור והביא יותר משיעור כגון ד' לוגין יין דהו' לוג נדבה אף דבפ"ע ל"ה נדר עם אחר יכול להביאו א"כ למה יחשב קומץ חסר הא גם החצי עשרון קדוש י"ל זה רק בהתנה שיהא נדבה אבל במייתא סתם עשרון וחצי או ג' וחצי לא קדוש החצי עשרון ועוד הא תוס' כ' דזה רק שייך בד' לוגין דהרביעית נדבה דכיוצא משכחת לה באיל דבא ד' לוגין: עוד י"ל דרבינו פי"ב מפהמ"ק כתב הא דבדעת כהן תליא מילתא רק משום דאין החלקים נוגעים זה בזה אבל בנוגעים ל"מ דעת כהן היכא דלא התנה כבדף ק"ו א"כ בפשטות י"ל דריבה סולתה פסולה משום קומץ חסר אפי' בנדר ונדבה אבל היכא דהתנה מוכח שם אף במעורב שייך בדעת כהן תליא מילתא ע"כ ניחא דבאמת ריבה סולתה פסול לרבינו משום קומץ החסר ואפ"ה ל"ק ממשנה דלא קתני ריבה סולתה משום דעכ"פ כשהתנה בדעת כהן תליא מילתא וליכא משום קומץ חסר:
אלו הן הנסכים בין לעולה בין לשלמים כשיעור הזה וכו'. הנה במנחות דף צ"א ליתא שם כלשון הזה דשם איתא רק ת"ל לשור האחד אמנם מבואר כלשון רבינו בירושלמי פ"ה דשקלים דשם איתא אם מצאנו שחלק בין נסכי כבש לנסכי איל נחלק בין נסכי עגל לנסכי שור ת"ל ככה יעשה לשור האחד וכתב בשירי קרבן דהכונה כל נסכי שור אחד הן דשור בן יומו קרוי שור ורש"י פי' דמיתורא דלשון קדריש שכבר כתיב והקריב על בן הבקר מנחה עיי"ש שמבואר כלשון רבינו.
המצורע מביא וכו' והמקריב פלגס מביא עמו נסכי איל. בספר משנת חכמים הקשה הא דאמר אליבא דרי"ו לא תיבעי לך כיון דס"ל או לאיל לרבות פלגס לענין נסכים ש"מ דברי' הוא דאי לאו ברי' הוא לא איצטריך קרא לרבות דבלא"ה נמי מחוייב להביא נסכי איל והתינח אי ספק מה"ת להחמיר א"כ ניחא דאי לאו ברי' הוא אלא ספק א"צ קרא דספק נמי הו' כודאי איל וצריך להביא נסכי איל אבל לרבינו דספק מה"ת להקל מנ"ל דברי' הוא דילמא ספיקא הוא ואיצטריך קרא דאי לאו קרא מספיקא הו' פטור מה"ת מנסכי איל. אמנם לפמש"כ האחרונים דבספק עשה להחמיר ניחא גם לרבינו אי הו' ספיקא ג"כ הו' מתחייב בנסכי איל לחומרא כאלו הו' ודאי איל א"ש ואין לומר הא בריש חגיגה דרשינן זכורך למיעוטי טומטם ופריך וכי איצטריך קרא למיעוטי ספיקא דמהיכי תיתי לחיובא והא במ"ע גם מספק חייב א"כ שפיר איצטריך לפטורי אולם א"ש דשם אי הו' אמרת דמספק מ"ע להחמיר א"כ איכא נמי ספיקא להחמיר שלא להתחייב בקרבן ראי' דהו' חולין בעזרה וזה נמי ספק מ"ע דחולין בעזרה הו' לאו הבא מכלל עשה.
מצורע וכו' והמקריב את הפלגס מביא עמו נסכי איל. הנה רבינו בפט"ז ס"ל דהוה ספק א"כ הו' לי' לפרש דמתנה אי כבש אי איל וכתב במנחת חינוך ליישב דבאמת בטו"א בר"ה תמה טובא הא דאיתא בגמ' דמתנה אם כבש אם איל הא פשיטא דכבש ל"ה דיום אחד בשנה יצא מכלל כבש ואין אלא ספק אי ברי' הוה או איל הו' ותי' עפ"י ירושלמי דסובר שלשים יום לאחר שנה שייך עדיין לשנה הקודמת א"כ רבינו הא לא ס"ל דהא כתב בפ"א בכל הקרבנות דאפי' שעה אחת בשנה פסול משום עוברה שנתה ואיל ג"כ פשיטא דל"ה דרק ל' יום בשנה מיקרי שנה א"כ ל"ה עדיין איל רק גזה"כ דכ' או לאיל דמביא נסכי איל וסיים דמ"מ תקשה ממש"כ בפט"ז דהו' ספק אם יצא ידי נדרו ולי נראה דמבואר בדברי רבינו שכתב דהו' ספק אי יצא ידי נדרו מבואר דלא מספקא לי' א"ה כבש או איל דהא כ"כ דל"ה כבש ואי הביאו בנדבה פשיטא ליה דצריך נסכי איל כיון דכבש לא הו' וגם אי ל"ה אלא ברי' ומביא נסכי איל מדכתב או רק היכא דנדר ואמר הר"ע בהא כתב דספק אם יצא ידי נדרו כיון דל"ה לא כבש ולא איל רק ברי' א"כ ל"ה כמו שנדר. אח"ז הביא דברי האליה רבה וז"ל ור"ט קרהו פלגס דהיינו ס' כבש ס' איל ואם אמר הר"ע או כבש או איל יצא ממנ"פ בן עזאי קורהו ניקר שאינו לא כבש ולא איל ולא יצא ורק ר"י קורהו פרכדי דהיינו מטבע שנפסל ופסול להקריב לגמרי והקשה ע"ז א"כ פלוגתא דר"י וב"פ פלוגתא דתנאי הוא ואמאי לא מוקי לה כתנאי ועוד דבחולין דמפרש האיבעיא דהרי עלי כבש דאליבא ר"י לא תיבעי לך כי תיבעי אליבא דב"פ למה תלו הדברים באמוראים מאי דהו' פלוגתא דתנאי ועוד כיון דלר"ט דקרהו פלגס ס"ל דהו' ספק ויצא ממנ"פ ובגמרא הו' איבעיא אי פלגס הו' ברי' אמנם לפמש"כ נראה ליישב על נכון דפלוגתא דתנאי קאי אליבא דר"א דס"ל דל' יום בשנה מיקרי שנה דגם ע"כ ס"ל לר"ט דפלגס ספיקא הו' אבל לא ברי' הו' ובן עזאי ס"ל דאפ"ה ברי' הו' ולרי"ש פסול להקרבה לגמרי אבל גמרא דחולין קאי למ"ד דיום אחד בשנה חשוב שנה לכן לא תליא בפלוגתא דתנאי אלא הוא פלוגתא דאמוראי שם להאי מ"ד דיום א' בשנה הו' שנה יש לאפלוגי בפלגס אי הו' ברי' כמו בן עזאי אליבא דר"א הו' ספיקא ה"נ ספיקא הו' וכהירושלמי דעד שלשים יום הו' כשנה הקודמת אף למ"ד דבעגל יום א' בשנה הו' שנה וא"כ רבינו דפסק דספיקא הו' היינו כר"ט וא"כ להלכה שפיר פסק רבינו בפט"ז דספיקא הו' כר"ט או כר"ע [רק דהם פליגי לר"א] אמנם לענין נסכים סובר דרובה קרא דמביא כמו איל ודו"ק כי נעים הוא. [ע"ד הטו"ז סי' תקפ"ט שנתחלף לו איל באיל כמוש"כ בחכ"צ הנה גדולה מזו בפירש"י יומא דף כ"ט דמפרש אילה לאו דוקא נראה שבמחכ"ת נתחלף לו אילה נקבות האיל מן הצאן בהאילה מין חי'].
בירוצי המידות וכו'. והנה זה כמתניתין דלקמן דמדת הלח בירוציהן קודש ומדת היבש בירוציהן חול והנה לקמן בה"י כתב מה הי' עושין בבירוציהן אם יש שם זבח אחר יקריבו עמם וכו' ואם לאו מקיצין בהן את המזבח וזהו כדברי התוספתא דמייתא לה התם וכתב במראה הפנים פ"ד דשקלים דלכאו' קשה דהתם קאמר עלה ת"כ דר"ח בר יוסף והיינו בפירושא דמותר נסכים והא רבינו ספק כר"מ בפ"ז מכהמ"ק וכמו שבארנו וכתב דמיהו דינא דתוספתא בעניין שמהבירוצין ג"כ מקיצין מזבח כר"ע הוא אתיא רק דכוותי' דר"ח הוא בפירושא דמותר נסכים וע"כ דלדינא לא פליגי הני ברייתא דמהבירוצין מקיצין נמי המזבח רק דקשיא דלא ביאר רבינו הדין דבירוצי יחיד דבירושלמי פ"ד דשקלים נשמע דגם בירוצי יחיד מקיצין בהן אם מסרן לציבור.
בירוצי המדות וכו' בירוצן נתקדשו. והנה הלח"מ הקשה הא בפ"א מכהמ"ק כ' רבינו כמ"ד מלמעלה למטה ובירוצין לא נתקדשו ותי' דפסק כאביי ובמשל"מ הקשה איך פסק כאביי נגד רי"ו ולי קשה עוד דהא לא הועיל כלום דלדבריו יקשה הא רבינו בפי"ב מפהמ"ק פסק כמ"ד דאם הוסיף כ"ד כשר א"כ מ"ד דקחשב מלמעלה למטה סובר דלא יותיר והרי רבינו פסק כמשנה דמלמעלה למטה קחשב הי' לו לפסוק כמ"ד שלא יותיר: ולכן נראה דהנה בחי' רשב"א הביא גי' אחריתא דאביי קאמר לכו"ע בירוצין לא נתקדשו ופליגו אי מלאים שלא יחסיר ושלא יותיר דאי לכו"ע בירוצים קדוש למה יפסול ביותר ורק אי לא נתקדשה פליגי דלמ"ד שלא יחסיר ושלא יותר משום דלא נתקדשו ומעתה לר"מ דפליגי בבירוצים אי נתקדשו י"ל דלכו"ע לא נפסל דשלא יותיר דאף אי לא נתקדשה בירוצם נהי דלכתחלה לא יוסיף אבל לא מיפסל המנחה וא"כ ניחא מה שהקשתי דאף דפסק כמשנה דמלמעלה למטה קחשיב אפ"ה ס"ל שפיר אם הותיר כשר דבזה כו"ע מודו אף למ"ד דמלמעלה למטה קחשיב והא דסובר בירוצים נתקדשו וזה שפיר י"ל דלתנא דמשנה הא דחשב מלמעלה למטה לא משום דבירוצים לא נתקדשו אלא לאשמעינן דתורה שיערה רביעית לוג לפי מידת הין ולא איפכא ולכן כשצריך להין או לחצי הין או ללוג לא ימדוד ברביעית דא"כ יותיר נהי דכשר אבל לכתחלה אין להוסיף על השיעור לכן נקט התנא מלמעלה למטה וא"ל א"כ אמאי לא מוקי בגמ' דפליגי רשאי למדוד במדה קטנה כשצריך למדה גדולה להין או לחצי הין לק"מ דהרי איתא בברייתא דר"מ ור"י השיבו לר"ש חצי לוג הי' שם דהרי דסברי דשרי למדוד בחצי לוג כשצריך ללוג ורק מוקי פלוגתתם בבירוצים אי נתקדשו אבל לתנא דמשנה שפיר י"ל דלכך נקט מלמעלה למטה לאשמעינן דלא ימדוד בחצי לוג כשצריך ללוג משום דעכ"פ לכתחלה אין להוסיף על השיעור וא"ש: ובהא ניחא הא דאיתא במשנה אחריתא מה הי' משמש חצי לוג הי' משמש ונקט מלמטה למעלה משום דכיון דלכו"ע בירוצין נתקדשו וכן אם הותיר כשר ולא נקט במשנה ראשונה מלמעלה למטה רק משום שלא ימדוד לכתחלה ברביעית לכן במשנה שאחרי' לא קפיד ונקט מלמטה למעלה ובהא ניחא לן הא דהוק' על רבינו בפי"ב מפהמ"ק דבמנחות דף י"ב משמע דאם הוסיף שמן כ"ש פסול ולפמש"כ זהו לאביי דלכו"ע בירוצין לא נתקדשו ופליגי למ"ד לא יוסיף ולא יחסר ופסול בדיעבד דשלא יותיר דומיא דשלא יחסר דכיון דלא נתקדשו הו' כחולין והא אם הוסיף חולין כ"ש איתא התם דמיפסל [ועבח"י רשב"א שכ' דהא דאמרו הוסיף חולין כ"ש פסול היינו כל שהביא יותר מלוג דלא קדוש כלל ועמש"כ בפי"ב מפהמ"ק] אבל רבינו דפסק בירוצים נתקדשו א"כ סובר דוקא שמן חולין שהוסיף כ"ש מפסל אבל שמן קודש דהוסיף כיון דמתקדש בירוצים לא מפסל: אך לכאורה אי אפשר לומר דרבינו גריס דלאביי לכו"ע לא נתקדשו בירוצים לפמש"כ הה"מ פי"ד משבת לדעת רבינו הלכה כאביי נגד רי"ו משום דהלכה כבתראה וא"כ בודאי יקשה אפירקא דא דס"ל דבירוצים נתקדשו וע"כ דרבינו גריס כגי' דילן דלאביי לכו"ע בירוצים נתקדשו כאביי למ"ד מלמעלה למטה סובר שלא יחסר ושלא יותיר ובדיעבד פסול א"כ אמאי פסק רבינו הוסיף כ"ש כשר אולם י"ל ע"ד האמור דזה רק לפרש הברייתא דפליגי ר"מ ור"י כיון דסברו דמותר למדוד במדה קטנה כשצריך למדה גדולה א"כ ע"כ פליגי אי מיפסל בהותיר ואליבא דידהו קאי אביי אבל לתנא דמשנה אכתי י"ל דשלא יותיר רק לכתחלה ובדיעבד כשר לכן נקט מלמעלה למטה לומר דלכתחלה עכ"פ אין רשאי להוסיף לכן לא ימדוד במדה קטנה כשצריך למדה גדולה דא"כ נמצאת מרובה בשמנה והבן:
בירוצי המדות של סולת חול וכו' ובירוצי היין והשמן קודש לפי שהוא יורד על גב הכלי וכו' ולמה יתקדשו הבירוצין אעפ"י שאין כונת המודד אלא למה שבכלי בלבד כדי שלא יאמרו מוציא מכלי שרת לחול. כתב הכ"מ להקשות דהא זה רק לריוה"ג אמרו בגמרא וכ' דמינה נשמע לת"ק הנה יקשה אכתי למה הוצרך רבינו לזה גם לת"ק ולרע"ק ולא מטעם דנתקדש מבחוץ סגי דדוקא לריוה"ג דקדיש מבפנים צריך לטעם הזה והנה במל"מ תיקן משום דיקשה דעכ"פ אין דעתו שיתקדש יותר ממה שצריך ע"י גב הכלי וע"כ כדי שלא יאמרו ולדעתי יקשה עדיין א"כ אין צריך לטעם שקידש גב הכלי הרי סגי בטעם זה לחוד וכריוה"ג וכיון שרבינו כתב שמתקדש בחוץ אין צריך לטעם שלא יאמרו ואם יש טעם זה אין צריך לטעם דמתקדש בחוץ ועוד דלישנא דרבינו שלא יאמרו מוציאין מכ"ש לחול ל"ש אמה דיתקדש מבחוץ מהיכא תיתי שיאמרו שגם אם נתקדש מבפנים מוציאין לחול ונראה ליישב דהנה לח"מ בפ"ג מפהמ"ק הקשה דפסק שם רבינו אין מתקדשין אלא מתוכן ובגמרא איתא דלאותו מ"ד בירוצין לא נתקדשו וא"כ איך סובר רבינו דנתקדשו ולכן נראה דרבינו קשיא לי' קו' זו למ"ד אין מקדשין אלא מתוכן וכן הלכה א"כ אין בירוצי מידות נתקדשו דדוחק דשמואל לית לי' כהני תנאי דנתקדשו הבירוצין ולכן הקשה לרבינו הא אין כונתו אלא למה שבכלי לבד דהרי אין קדוש מה שבחוץ וע"ז יש לומר לכאו' כדי שלא יאמרו מוציאין מכ"ש לחול אלא דא"כ איך אמרו בגמרא דלאותו מ"ד לא נתקדשו הרי נתקדשו משום שלא יאמרו [וא"ל דזה אתיא כהני תנאי בדף צ' דבירוצין מה"ת כמש"כ במל"מ וסברו דלא נתקדשו מה"ת דז"א דאיך תלה בטעמא דאין מקדש אלא מתוכן כיון דמה"ת אין שיעורו עם בירוצין לכן אין קדוש מה"ת] ולכן נראה דבאמת מהיכא תיתי שיאמרו דמוציאין הרי יכולין לחשוב דאין מקדש בירוצין כלל כמש"כ תוס' בדף פ"ח שהקשו כיון דמהני פדיון א"כ יאמרו דמוציאין מכ"ש ע"י פדיון ותי' דיאמרו דלא נתקדשו בירוצין [וקושיות התוס' נראה לישב עיי' מנחות ע"ט בחולין ל"ש מקדש שלא מדעת כיון דלב ב"ד מתנה שיהא חולין לא מתקדש עוד ומעתה יש לומר הא דפריך דיאמרו מוציאין מכ"ש לחול אף דלב ב"ד מתנה משום דיטעו בקו' תוס' כיון דמקדש שלא מדעת ל"ש לב ב"ד מתנה דהרי חוזר וקדוש וע"כ בלא לב ב"ד מתנה ג"כ מוציאין לחול אבל כאן לענין פדיון למה יטעו דיכולין לחשוב דשאני לב ב"ד מתנה שיהא מהני פדיון אם יוציאו מכ"ש בפדיון כיון שאין מתנין שיהא חולין דו"ק היטב] וקשה לדבריהם א"כ איך חשש דיאמרו מוציאין הא יחשבו דלא נתקדשו ונראה דכונת התוס' כך דהנה האי דיאמרו מוציאין מכ"ש היינו משום דמסברא מגוה דמנא קמעקרו ויסברו דנתקדשו מדעת וא"כ שוב יאמרו דמוציאין מכ"ש לחול וכל זה בלא פדיון אבל כאן דאיירי בשיעור בירוצין דמה"ת קדשו שזה משיעור רביעית לא מטעם דנתקדשו דנעקר מגוה דמנא משום דבאמת אי מהא יש לומר דלא מתקדשין אלא מדעת א"כ שפיר כתבו התוס' דלכן מהני פדיון ולא יאמרו דמהני מה שמתקדש בכ"ש פדיון דאדרבא יאמרו לנפשייהו דלא קדוש בירוצין משום דאין מתקדש אלא מדעת ול"ש מגוה דמנא נעקר דעכ"פ לא נתקדש שלא מדעת ולכן מהני פדיון ול"ח לשלא יאמרו אבל בדף צ' סובר גמ' שפיר דיאמרו דמוציאין מכ"ש משום דיאמרו דנתקדש כהך דסוכה דיאמרו לדעת ניתנה והטעם דשם חיישו רבנן להא נראה כיון דאמרינן דכ"ש נתקדשו גם מבחוץ ע"כ מהא"ט יען דנתקדשו גם הבירוצין דמגוה דמנא דעקר לכן צריך שיהא נתקדש מבחוץ [דומיא שכ' תוס' בדף ח' ודף צ"ה דגנאי להוציא מכ"ש לכלי חול לכן צריך שיוקדש מבחוץ כיון שיורד לדופני הכלי ודו"ק] אבל בדף פ"ח קאי דאין קדוש מבחוץ ולכך אמרו לנפשייהו דקדוש משום דכך שיעורו מה"ת ולכך צריך פדיון א"כ לא שייך דיאמרו מוציאין מכ"ש לא מטעם לב' מתנין דיחשבו דלא נתקדש כלל דאף דאתיא מגוה דמנא לא נתקדש כלל דשלא מדעת הו' וכן אידך מ"ד דסובר דבירוצין לא נתקדש מה"ת יקשה עפ"כ שמא יאמרו כקו' תוס' וא"כ כש"כ למ"ד זה אפי' בלא פדיון שייך גזירה וע"כ דיאמרו לנפשייהו דאין קדוש בירוצין כלל ולפי"ז א"כ בזבחים קאמר למ"ד אין מתקדשין אלא מתוכן בירוצין לא נתקדשו משום דלא נתקדשו מבחוץ ול"ש אפי' שמא יאמרו ושפיר כתב רש"י פלוגתא בדף צ' הכונה דסברי דלא אמרי' שמא יאמרו ועתה א"ש דרק למ"ד דנתקדש מבחוץ שייך גזירה שמא יאמרו ולכך אף דאין קדוש אלא מתוכן שייך גזירה דיאמר מגוה דמנא קעקר ונתקדש ולכך בעינן שיהא קדוש גם מבחוץ ודו"ק היטב: או יש לומר דקאמר אח"כ דעתו למלאות קדוש א"כ לת"ק אף דעתו למלאות אין קדוש א"כ שפיר קאמר אי מתוכן לא קדוש בירוצין ג"כ לא קדוש כיון דקודם שנתמלא לא נתקדש א"כ לא שייך מגוה דמנא עקר דהרי לא נתקדש עד שנתמלא אבל לדידן דעתו למלאות קדוש א"כ דאין קדוש רק מתוכן בירוצין קדוש ומיושב קושיות תוס' דו"ק היטב: ובמש"כ יש לפרש נעים לשון גמ' דקאמר אח"כ במתניתא תני אין מקדשין אלא מלאים ומתוכן ארי"ו דעתו להוסיף קדוש ומה רצה בזה ההמשך דהל"ל תני נמי הכי אך לפימש"כ ניחא דלרי"ו דסובר דעתו למלאות אם אך דאין קדוש אלא מתוכן בירוצין נתקדשו משום דנעקר בגוה דמנא דו"ק היטב אף יש להשיב דהרי רב סובר בדף ח' דלא אמרינן דעתו להוסיף קדוש ואפ"ה בדף צ' קאמר דקדוש מגוה דמנא ע"כ לא תליא הא בהא אולם למ"ד בדף פ"ח בירוצין קדוש א"כ זה שיעורו מה"ת ולא נתקדש עד שנתמלא עם בירוצין א"כ לא שייך מגוה דמנא עקר א"כ רק שייך דקדוש אי אמרינן דעתו להוסיף קדוש אז נתקדש קודם שנתמלא או קדוש מגוה דמנא ונאמר מקדש שלא מדעת א"כ א"ש בזבחים קאמר לשמואל דס"ד אין קדוש קודם שנתמלא אף בדעתו להוסיף א"כ ל"ש בירוצין קדוש כמ"ד בדף צ' דמה"ת כך שיעורו עם בירוצין וגזה"כ דלא כמל"מ כאן ולא נתקדש עד שיש בירוצין ול"ש מגוה דמנא עקר וגם סובר דלא נתקדש מגב דמנא וגם דאין מקדש בלא מדעת א"כ שפיר קאמר בירוצין איכא בינייהו אבל ברייתא דקתני אין קדוש אלא מתוכן קאמר רי"ו דסובר דעתו להוסיף קדוש א"כ מ"ד בדף צ' בירוצין קדוש מה"ת כך שיעורו אפ"ה כבר נתקדש משום שדעתו להוסיף ושייך דקדוש יען דמגוה דמנא עקר ומקדשין שלא מדעת או כיון דשיעורו עם בירוצין מה"ת א"כ דעתו לקדש הבירוצין אף דאין קדוש מגבן רק מתוכו הרי מגוה דמנא עקר והוא דבר נעים ב"ה: ובמש"כ לעיל ניחא גם קו' המל"מ בפ"ג מה' פסהמ"ק דלמה לא אמרו גזירה דיאמרו מדעת נתקדשה ותי' במל"מ דידעו יען שיש שיעור וקשה א"כ איך שייך יאמרו מוציאין מכ"ש הרי ידעו דלא נתקדש יותר משיעור ועוד הרי מוציאין מכ"ש לא שייך יען דיסברו דנתקדשו מדעת הרי דלא אמרינן כסברת המל"מ אך א"ש דזה לרבינא באמת אמרינן ב' גזירות אלו אבל רב דקאמר מקדשין שלא מדעת ולית לי' דיאמרו גזירה מוציאין מכ"ש היינו משום דלית לי' גזירה דנתקדשו מדעת וכסברת המל"מ יען דיש כבר שיעור א"כ אין כאן קו' כלל דכל טעמא דרב דלית לי' גזירה דיאמרו מוציאין מכ"ש משום דלית דיאמרו לדעת נתקדשה כיון דיש כאן שיעור ובזה מובן דברי רבינו שכתב אעפ"י שאין דעת המודד לקדש אלא מה שבתוכו הכונה דבר ידוע הוא ול"ש דיאמרו לדעת נתקדשה אפ"ה שייך גזירה דיאמרו מוציאין מכ"ש לחול והיינו דמגוה דמנא נעקר וזה נתקדש מדעת ודו"ק: ולפי"ז לא שייך לתרץ כמש"כ המל"מ משום דיש שיעור דבזה לא הונח עדיין די"ל דמגוה דמנא נעקר ושם נתקדש מדעת ול"ש יען שיש שיעור אלא טעמו דרב דלא סובר כלל הגזירה דמתקדש מדעת ונעקר מגוה דמנא דסובר כזעירי בדף מ"ט ולית לי' גזירה זו אבל גזירה דיאמרו דמתקדש מדעת לחוד ל"ש כמש"ש רבינו דאין דעת המודד אלא מה שבכלי היינו דדבר ידוע הוא לעולם שכך הוא ול"ש גזירה רק שנעקר מגוה דמנא ושם נתקדש מדעת ושייך שמוציאין מכ"ש לחול ודו"ק:
מה הי' עושין בבירוצין אם יש שם זבח אחר יקריבו עמו ואם לנו יפסלו בלינה. כתב הכ"מ פירוש אם לנו שלא הקריבן עם זבח אחר נפסלו בלינה דכיון שיש שם זבח אחר נפסלו בלינה אבל אם אין שם זבח אחר לא נקדשו כלל נראה ראי' לפירושו מפי' תוס' דף ע"ח דגרסו במשנה אם יש שם זבח אחר יקריבו עמו ואם לנו יפסלו בלינה [דלא כפירש"י שגרס ואם לאו יפסלו בלינה] ופריך שם ליפלוג וליתני בדידה בד"א ביש זבח אחר אבל אין שם זבח לא וכתבו תוס' דאי גרס ואם לאו יפסלו א"כ מאי פריך ליפלוג וליתני בדידה דהרי מפליג באמת משמע מדבריהם דלגי' ניחא דאם לנו קאי אאם יש זבח אחר יפסלו בלינה ולא באם אין זבח אחר ולכן פריך דליפלוג וליתני בדידה וא"כ כמו דהתם משמע לשון ואם לנו אאם יש זבח אחר קאי ופריך הגמרא בשלמא אי ל"ב זבח זבוח רק יכול לשנותו שפיר קאמר אם יש זבח יקריבו עמו דיכול לשנותו ואם לא הקריבו עמו ולנו נפסלו בלינה אבל לפירש"י בדף פ"ח דמפרש דלשון זה אם יש זבח אחר ואם לנו יפסול בלינה דקתני בברייתא היינו באין זבח אחר א"כ גם בלשון המשנה בדף ע"ט יכול לפרש כך ואם לנו היינו באין זבח אחר כמו שהקשה באמת בטה"ק דף ע"ט אבל הוא לא הביא דתליא זאת בפירש"י בדף פ"ח אך הקשה סתמא דנפרש ואם לנו היינו באין זבח אחר והבאתי קו' זאת בפי"ב מפסהמ"ק אבל לרש"י לא קשיא דרש"י גורס בלא"ה ואם לאו אבל תוס' דגרסו במשנה ואם לנו ע"כ מפרשו דקאי אאם יש זבח אחר וכפירושו של כ"מ בברייתא זו: בענין כלי יבש נתקדשו בחוץ כבר הארכתי לעיל בפ"ב מה' כהמ"ק ושוב ראיתי בשו"ת חיים שאל סי' ע"ג שכתב לפרש הך דע"ז שפירש"י דהקדשנום שחזרו ומשחום משום דלר"י בן שאול ע"כ הו' ס"ל דנהי בעשו חדשים א"צ משיחה לדורות אבל כלי משה אם נטמאו והטבילום צריכין משיחה מחדש בשמן המשחה או דס"ל כר' יאשי' במנחות דף נ"ז דס"ל דקרא דאותם אתיא לכלי מבחוץ א"כ ס"ל דגם לדורות בעי משיחה אבל כיון דרבי מפרש דהקדשנום היינו אחרים תחתיהם נשמע דגם כלי משה אם נטמאו אין צריך משיחה וכן יש לומר דלמסקנא דרבי דא"צ משיחה לא ס"ל לר"י בן שאול כר' יאשי' ואף דלענין כלי יבש קייל"ן כר' יאשי' מ"מ לענין כלי שלמה ס"ל דלא בעי' משיחה לדורות מקרא דאשר ישרתו בם דשירות מקדש ולא משיחה וכמוש"כ במשל"מ להביא ראי' לזה מספרי דפ' נשא רבי אומר וימשחם ויקדש אותם ל"ל והלא כבר נאמר ויקדש אותו ומה ת"ל וימשחם ויקדש אותם מגיד שבמשיחתם של אלו הקדשו כל הכלים לע"ל מזה נשמע דאפי' נטמאו א"צ משיחה דמשיחת כלי המשכן אהני לכל הכלים לדורות עייש"ה.
הסלת עם השמן וכו' אבל אם נתן לכ"ש אם לנו יפסל בלינה. הנה במנחות ט"ו מבואר דלרש"י רק ע"י שחיטת זבח נתקדש ותוס' סברו משקידשן בכלי ומעתה יש לחקור איך דעת רבינו ונראה לי לפשוט ממש"כ רבינו לעיל בהלכה י' אם יש זבח אחר יקריבו עמו ואם לנו יפסול בלינה וכתב הכ"מ דרק אם יש זבח אחר נפסל בלינה ובמל"מ הביא דעת רש"י דאף אם אין שם זבח אחר לנו נפסלו ונראה דרש"י לשיטתו בזה דסובר דשחיטת זבח מקדש הנסכים א"כ אי אמרי' בירוצין נתקדשו ע"י שחיטת הזבח שהי' תחילה לנסכים שנשארו ממנו אלו הבירוצין לכך א"צ נראה לזבח אחר אבל רבינו יסבור דבכלי מתקדש לפסול בלינה א"כ בירוצין שלא נתקדשו בכלי מהדין רק מגזירה א"כ לא נפסלו בלינה עד שנראה לזבח אחר [ומיושב בזה קו' משל"מ לעיל כיון דרק מגזירה קדוש למה יפסול בלינה אבל כיון דבעי נראה לזבח א"ש] ולכאו' יש להוכיח שכן דעת רבינו דהרי בפי' מתומ"ס כתב רבינו ממלא מחבית מע"ש שאינה כ"ש ע"כ שלא יפסול בלינה וא"כ אי נסכים דבאין עם הזבח עם התמיד רק ע"י שחיטת זבח מתקדש א"כ כן נמי בניסוך המים שבא עם התמיד כמש"כ שם א"כ ליכא פסול לינה קודם שחיטת זבח כמש"כ תוס' בסוכה ומנחות דף ח' אע"כ דבכלי אין מתקדש א"כ גם ניסוך מים נפסל בלינה משום דמתקדש בכלי ולעולם הו' בא עם זבח כמו נסכים אך אין ראי' משם דהנה בריטב"א בסוכה מביא שדעת ראב"ד הוא דחשוב בא עם הזבח ולכן אין יכול להביא בלילה קודם התמיד וא"כ רבינו דכתב שם דקרב בלילה א"כ ל"ה בא עם הזבח ולכן נפסל בלינה אבל בנסכים שבאין עם הזבח לעולם יש לומר דלא נפסל רק בשחיטת הזבח והבן: והנה בכ"מ הראה מקור לדברי רבינו מדף ע"ט ופלא דהרי בגמרא מפרש לה כאלו נפסלו בלינה ולכן פסק רבינו בפי"ב מפהמ"ק וכן פירש בפי' המשנה שלו ואך מקור דברי רבינו הוא מפ"ב דמעילה דקתני משקידשו בכלי נפסלו בלינה וכבר השיגו בתויו"ט פ"ז דמנחות וראי' דהרי פירש"י שכתבו תוס' דדעתו דבלינה משחיטה נפסל אפ"ה בדף מ"ד כשכתבו דנפסל בלינה לא הביאו הך דדף ע"ט רק משנה דמעילה אולם זאת יש לדחות דכבר כתבו דמפירש"י זו אין הכרע שסובר דבלינה לא נפסל בכלי והפי' הקונטרס שהביאו התוס' אין פירש"י וכן הוא בשמ"ק למנחות אבל עכ"פ מבואר שמקור דברי רבינו ממעילה א"כ משמע שבכלי לבד נתקדש לפסול בלינה לדעת רבינו:
הסולת עם השמן וכו' מביא אדם קרבנו היום ונכסיו אחר י' ימים וכו'. ובמנחת חינוך הקשה האיך יביאו ציבור לכתחלה נסכים שלא בשעת הזבח דהא אין אומרים שיר אלא על היין נמצא מבטלין השיר וכבר כתבו תוס' בר"ה מהא"ט דהא דמביא נסכו לאחר י' ימים היינו בקרבן יחיד דבציבור א"א דהא טעון שירה וצריך לומר לכאו' דאם הציבור יביאו הנסכים לאח"ז עם המנחה יאמרו אז שירה אלא דא"כ קשה קו' התוס' בר"ה למה נתקלקלו הלוים בשיר הא יכולין להביא נסכים לאח"ז ונראה דבאמת מהא"ט נטה רבינו בפ"ג מקדה"ח מזה הטעם דנתקלקלו בשיר רק כתב דנתקלקלו במוסף משום דאין קלקול בשיר דיכולין להביא נסכים אח"ז ולומר השיר ומשנתינו דקתני שנתקלקלו בשיר אתיא כרבי במנחות דף מ"ד דנסכים הבאים בפ"ע קודם למנחה ע"כ אין אומרים שירה על נסכים הבאים בפ"ע כי שתי' קודם לאכילה ואנן בעינן אכילה ושתי' עם המנחה אבל לרבנן דמנחה קודם א"כ אמרינן שירה על נסכים הבאים בפ"ע ואין כאן קלקול בשיר רק צריך לומר הטעם דנתקלקל במוסף ודו"ק.
הסלת עם השמן וכו' אחד יחיד ואחד ציבור וכו'. עיי' שו"ת שו"מ מד"ת ח"ג סי' נ"א שכתב ע"ז וז"ל בברכות בחי' תדר"י פ"ו אות ל"ט זבח בלא נסכים ולהרמב"ם הא אף לכתחלה מותר להביא נסכים עד עשרה ימים ואף דבכ"מ לא ציין מקורו דאף של ציבור אני ציינתי מקומו פ"א ממעה"ק ה"ז ותמצא מקורו ומכאן ראי' ברורה לשיטת התוס' ברה"ש דף ל' ד"ה ונתקלקלו דדוקא קרבן יחיד דאינו טעון שירה ולא של ציבור ומש"כ רבינו והוא שלא קדוש הנסכים בכלי היא מתוספתא שמביא תוס' מנחות ט"ו ד"ה אפשר והכ"מ לא הרגיש בזה ולפמש"כ יש ליישב בזה קו' התוס' עכ"פ דברי רבינו צע"ג מהש"ס כאן עכ"ל ועיי' מש"כ בספר גבורת ארי' פ"ק דתענית. [ועיי' בשו"ת בית יצחק חאו"ח סי' י"ז ובספר אות חיים ושלום סי' כ"ה אות ו' מה שהביאו בשם הגה"ק החוזה מלובלין ז"ל עיי"ש].
כל שיעורי וכו' בימי המלך המשיח כשיבנה בית השלישי. וקשה לי דילמא רק בימי משה דעדיין לא קבלו הערבות עד ערבות מואב שעמדו על הר גריזים כדאיתא בסוטה ע"כ שפיר עשו הוראת שעה אבל בימי בית שני וכן לעתיד אין שייך לומר דעשו מילואים ול"ה אלא הוראת שעה כיון דכבר נכנסו בערבות כל ישראל איך שייך לומר דעשו הוראת שעה אך יש לומר דכהנים הא ל"ה בערבות דהם לא קבלו חלק בארץ אך לכאו' הא אי כהנים נכנסו בערבות יש לומר דתליא בהא דאיתא בירושלמי סוטה אמר ריב"ל בירדן קבלו עליהם את הנסתרות אמר להם יהושע אם אין אתם מקבלין את הנסתרות המים באין ושוטפין אתכם א"כ גם כהנים קבלו את הערבות דלא משום חלקן שבארץ קבלו את הערבות אלא משום שהשביע אותן יהושע אלא שיש לתמוה על הירושלמי הא אין רשאי נביא לחדש דבר וכיון שלא הי' ערבות איך הכניסם יהושע בערבות ועוד א"כ יש להם טענת אונס ומכאן מודעה רבה לאורייתא והנה שם איתא בירושלמי ביבנה הותרה הרצועה יצאה בת קול ואמר אין לכם עסק בנסתרות והיינו באמת מטענת אונס והובא בתוס' סוטה דף כ"ד אך קשה לי דבשבת דף פ"ו איתא דהדר קיבלוהו בימי אחשורוש א"כ ל"מ טענת אונס מודעה רבה. והנה ברכות דף ל"ב איתא עולות אלים ופטרי חמורים וכו' עיי' צל"ח שתמה על מה כוון וכתב וז"ל שעל שבעת ימי המילואים הכונה שהי' בכל יום איל אחד עולה וזה הי' שבעת ימים ולפי שאלו העולות הקריב משה רבינו שהוא שימש בכל ימי המילואים לכן הם יותר לזכרון משאר כל הקרבנות.
וכשם שהקריבו הנשיאים וכו' כך הנשיא מקריב חנוכתו בשבת לעתיד. ובספר קנאת סופרים על סהמ"צ כתב לפרש דבריו דכשם שהנשיא לעתיד מקריב חנוכתו בשבת כמצווה עליו כך הי' לשעבר בחנוכת הנשיאים דחשיב כחובה והקריבו בשבת וכ"כ הרמב"ן בפ' נשא אף דאין מנחה וקטורת וחטאת באה נדבה החשיבו עליהם כחובה והסכימה השי"ת ע"ד הנשיאים וציוה הנשיאים אחד ליום יקריבו לכן הו' מצוה נמי לדורות לחנך את המקדש וכן עשה שלמה דכתיב ויחנכו את בית האלקים המלך מכל העם וכן אנשי כנה"ג עשו חנוכה דכ' ועבדו בני ישראל כהניא ולויא ושאר בני גלותא חנוכת בית אלהא וכן לימות המשיח שנאמר ביחזקאל שבעת ימים יכפרו את המזבח וטהרו אותו ומלאו ידיו ויכלו את הימים והי' ביום השמיני והלאה יעשו הכהנים על המזבח את עולותיכם ואת שלמיכם והיא חנוכת למזבח במילואים והנה תהי' ענין זה המצוה כפרשת טמאים בפסח ופרשת בני יוסף הסכימה דעתן לדעת העליונה ונצטוו בהן לעולם עכ"ל. הנה במנחות מ"ד פליגי לחד מ"ד אתי למילואים ולאידך מ"ד אלי' עתיד לדורשה נראה לפרש דתליא אי אמרינן קידשה לעתיד לבוא דאי קלע"ל לא שייך דיקריבו מילואים כמו בימי משה דאין צריך למילואים כיון דראויין להקרבה אף שאין בית אלא למ"ד לקלע"ל שפיר יש לומר דאתיא למילואים ובאמת בימי עזרא הקריבו נמי מילואים כמוש"כ רבינו כמו שביאר דבריו בלח"מ משא"כ אי לא הקריבו מילואים גם עזרא לא הקריבו בתורת מילואים רק לזכר בעלמא כמו בקידוש הבית דעזרא רק לזכר בעלמא עשאו כמוש"כ רבינו בפ"ו מבהב"ח א"כ היינו דפליגי דאלי' עתיד לדורשה דלית לי' למילואים כיון דקלע"ל אעכ"ח טעם אחר איכא אף דקלע"ל אין יכולין להקריבו דאין יודעין מי כהנים מיוחסים רק לע"ל אלי' בא לקרב מי ראוי כדאיתא סוף עדיות א"כ שפיר צריך מילואים ע"כ אלי' עתיד לדורשה כדס"ל לר"י קידושין ע"ז דאלי' בא לטהר ממזרים שנטמאו והיינו דאיתא שם דר"י אמר לר' יוסי הנחת את דעתי דס"ל לקלע"ל דאז ניחא דהקריבו מילואים ואין לומר דהא רבינו ס"ל דקלע"ל א"כ איך פסק כהך מ"ד דמילואים הקריבו יש לומר לפמש"כ לעיל בה' בהב"ח דעכ"פ כל זמן שביד נכרים אין מקריבים א"כ רק אחר הגאולה יכולין להקריב אף שאין בית לכן שפיר שייך מילואים דבאמת אין מקריבין בזה"ז וא"ש. הנה בטעמא דרבינא דקאמר שם להלן דס"ד הואיל ואישתרי מליקה אישתרי נמי נבילה ור"י אמר אלי' עתיד לדורשה נראה דתליא בהא דאיתא בגמרא דשוחט לחולה חייב בכיסוי והיינו שוחט בשחיטה כשירה ובס' דמשק אליעזר העלה דמדכתיב ישפך נשמע אפי' בנוחר ומעקר לחולה ג"כ חייב בכיסוי כיון דראוי' לאכול לחולה שיש בו סכנה מיקרי אשר יאכל וחייב לכסות והביא ראי' דמצריך קרא למעט עוף קדשים והא מליקה נבילה הו' כמוש"כ תוס' רפכה"ד חזינן כיון דראוי' עכ"פ לאכילה לכהן הו' חייב בכיסוי ובשלום ירושלים פ"ק דביצה דחי דבריו דמליקה עכ"פ חזי לכהן משא"כ לחולה אסור לגברא אחרינא לא מיקרי אשר יאכל לפי"ז הא"ט דרבינא ס"ל סברת הדמשק אליעזר דמליקה דשריא לכהן רק דומה לנוחר לצורך חולה דמותר באכילה וחייב בכיסוי דקרינן בי' אשר יאכל אבל ודאי נבילה כשאר נבילה כן נמי נבילת עוף דמליקה דאישתרא לכהן שפיר ס"ד דהותר בכל נבילה וצריך קרא דיחזקאל ורי"ו לא ניחא לי' לפרש כדרבינא דס"ל דל"ד לנוחר לצורך חולה דבאמת לא מיקרי אשר יאכל ופטור מכיסוי אבל בשל קדשים קרינן בי' אשר יאכל כיון דהותר לכל כהנים. והנה בשבת דף ק"ח איתא לכשיבוא אלי' ויאמר ומקשה בגמרא מה לכשיבוא אליה ויאמר ופירש"י שם דאיסור והיתר אין תלוי בו דלא בשמים היא וא"כ אמאי קאמר כאן דאלי' עתיד לדרשה אך הנה איתה כהא"ג גם במקומות אחרים והוא בבכורות דף כ"ב דמסיק עד שיבוא ויורה צדק לנו לכן נראה דהכא שאני דל"ה אלא לפרש פירושא דהאי קרא שכבר אמרה יחזקאל זהו שפיר סמכינן אמאי שיאמר לנו אלי' ובשבת קאי שיאמר לנו דין חדש זה שפיר פריך דאין רשאין לסמוך אם יאמר לנו אלא האיך הדין. אולם בב"מ דף קי"ד איתא אשכחי' רבה לאלי' וא"ל מניין שמסדרין לבע"ח ואמר לו גמר מיכה מיכה הרי דגילה לו דרשא חדשה שלא ידעו חכמי הדור לדורשה אך נראה דהתם שאני כיון שהי' בקבלה דמסדרין לבע"ח והי' להם ג"כ בקבלה שלמדו זאת התנאים מקרא רק דשכחהו ברוב השנים ואלי' גילה לו דרשא זו והיינו שכבר למדו מזה הגז"ש בדורות הקודמים.
וכשם שהקריבו הנשיאים וכו'. כתיב ויהי ביום כלת משה להקים את המשכן וכו' ויביאו את קרבנות שש עגלות צב ואיתא במדרש אין צב אלא קמורות [דהיינו מנועות] ואעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר שנאמר והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לד' בצבים ר"ש אומר אין צב אלא צמודות שנאמר והביאו בניך בחוצן ובספר ברית שלום כתב לפרש דכתיב ישעי' ס"ו כי הנה ד' באש יבוא וכו' המתקדשים והמטהרים אל הגנות אחר אחד בתוך אוכלי בשר החזיר והשקץ והעכבר ואנכי מעשיהם ומחשבותיהם בא וגו' והביאו את כל אחיכם מנחה לד' בסוסים וברכב ובצבים ובפרדים ובכרכרות על הר קדשי ירושלים אמר ד' אשר יביאו בני' את המנחה בכלי טהור בית ד' וגם מהם אקח לכהנים ללוים אמר ד'. ונראה דהנה ענין גלות ישראל בארץ העמים ושעתיד שהקב"ה לקבצם מבואר במדרש פ' נשא כתיב ולא יטמאו את מחניהם רבנן פתרי בגלות שגלו ישראל בארץ העמים וגלה השכינה עמהם שנאמר אשר אני שוכן בתוך טומאתם ועיקר טומאת העמים הוא בבל זו שנער ודרשו בגמרא כל האוכל מעפרה כאלו אוכל בשר שקצים ורמשים יען שלשם ננערו מתי מדבר והנה לטעם זה הוא טומאת דגושא ואוירא כדאיתא בגיטין דף ח' ולכן לעתיד יהי' צריכין ישראל טהרה ממה שנטמאו בארץ העמים מעתה הכי קאמר הנה ד' באש יבוא מרומז להא דאיתא בסנהדרין דקב"ה טבל באש ולכן לעתיד כשיצאו ישראל כביכול קוב"ה בעצמו צריך לטהר וטבולתן באש ואמר המתקדשים והמטהרים דלעתיד יצטרכו ישראל להתקדש ולטהר מטומאת העמים שנטמאו שם והם אוכלי בשר החזיר והשקץ ורמשים אמנם יש שאלה איך יטהרו הא כשיעברו דרך ארץ העמים יטמאו דרך הליכתן אמנם הכל גלוי וידוע לפני הקב"ה ואמר הכתוב ומחשבותיהם איך תטהרו באה אלי לכך יעשה הקב"ה תקנה והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לד' כאשר יביאו בני' את המנחה בכלי טהור ומפרש והאיך אפשר זה ע"ז אמר והביאו את כל אחיכם בצבים ובפרדות והיינו עגלות קמורות כמין שידה תיבה ומגדל דכהא"ג הנכנס בארץ העמים אינו טמא כדאיתא שם בגיטין וכי תימא למה צריכין כלל להקדים לטהר עצמן הא יכולין לטהר עצמן כשיכנסו לארץ ע"ז אמר הכתוב מהם אקח לכהנים ללוים אמר ד' ויש לחוש שיצטרכו לעבוד עבודה מיד כדאמרינן בסנהדרין דף כ"ב דכהנים אסורים לשתות יין פן יצטרכו לעבוד עבודה את"ד: ומעתה יש לומר זה ענין החינוך דישראל שיצטרכו לטהר ולקדש עצמן כי מהם יוקח לכהנים ללוים: והנה במד"ר פ' נשא על קרא דקח מאתם והיו לעבוד את עבודת אוה"מ א"ל הקב"ה למשה תן להם הוי' שיהיו קיימין לעולם תני בשם ר"מ עד עכשיו הי' העגלות והפרות קיימין ולא הוממו ולא הזקינו ולא הטריפו ולא נשברו והלא הדברים קו"ח מה אלו העגלות שנדבקו במלאכה באוה"מ נתן להם הוי' עד שהן קיימין לעולם ישראל שהם דביקים בהקב"ה עאכו"כ שנאמר ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום והנה יש להבין מה הדרש הזה ומה טעם יש בו וגם י"ל הקו"ח כיון דמקרא מפורש ואתם הדבקים בד' חיים כולכם היום ונראה דמבואר עוד במדרש בפ' ההוא ויהי ביום כלות משה להקים זשה"כ מי הקים על אפסי ארץ זה משה שהקים אוה"מ שהעולם הוקם עמו להקים המשכן אין כתיב כאן אלא להקים את המשכן משכן אחר הקים עמו שנקרא אוהל כשם שהמשכן נקרא אוה"מ שנאמר וימתחם כאוהל לשבת שעד שלא הוקם המשכן הי' העולם רותת משהוקם המשכן נתבסס העולם לכן נאמר להקים את המשכן [וזה הי' ענין עבודת המילואים שעי"ז הקים את העולם כולו] לפי"ז היינו דנעשה נס באותן הפרות והעגלות דע"י העמדת המשכן נתבסס העולם שהעולם קיים לעד לכן גם אלו שסייעו לעבודת אוה"מ נעשה בהם נס שהם קיימים לעולם והנה בישראל נמי כתיב ואתם הדבקים חיים כולכם היום אמנם הא איתא בגמ' דע"ז דעד שלא קיבלו ישראל התורה הי' העולם רותת ומשקיבלו התורה נתבסס העולם רק שהאומות העולם אומרים ישראל שקיבלו התורה ג"כ לא קיימוהו אבל כשעשו משכן בזה הקימו ונתבסס העולם וזה שהביא הקו"ח דלא תאמר ישראל שקבלוהו היכן קיימוהו ואיך העידה התורה ואתם הדבקים חיים כולכם היום אבל ע"י העמדת המשכן שפיר מתקיים בהם ואתם הדבקים חיים כולכם היום דהא בזה נתבסס העולם ואזלא לה טענת אוה"ע דהא קו"ח הא אלו הפרות והעגלות שרק לפי שעה הי' מסייעים לעבודת אוה"מ קיימין לעולם קו"ח ישראל שנתקיים עכ"פ בשעת מ"ת ואתם הדבקים באלקיכם קו"ח שהם חיים וקיימין לעד והבן: מענין לענין נדבר כאן בדברי רבינו בפ"ד מה' נזירות שכתב דלכן באמר בשבת ויו"ט הריני נזיר ביום שבן דוד בא מותר לשתות יין משום דספק אם יבוא בן דוד בשבת או ביו"ט דילמא יש תחומין והקשה בכ"מ טובא דבגמרא מבואר דבודאי מותר ולא מטעם ספק ומטעם דאלי' לא בא בע"ש ולמה השמיט רבינו טעם הנ"ל ועוד דבגמרא מבואר דלכן בחד בשבת אסור משום דלחומרא דילמא אין תחומין הרי דלא אמרינן ספק נזירות להקל הנה בכ"מ תי' דבאמת הי' קשה זאת לרבינו הרי ספק נזירות להקל וצריך לומר דקאי לר"ש דסובר להחמיר ואנן קיי"ל דלקולא ואין צורך לכל השקלא וטריא אולם בלח"מ תמה ע"ז דא"כ יקשה לרבינו חד בשבתא לישתרי ולכן תי' דלכאורה יקשה המקשן דפריך אמאי מותר בשבת אי יש תחומין יקשה לו לאידך גיסא חד בשבת לשתרי אי יש תחומין וע"כ נאמר דהמקשן הי' ס"ד דאלי' יכול לבוא בג' או ד' ימים קודם ולכן לא קשה מחד משבתא רק משבת ויו"ט ומשני ע"ז דאלי' לא בא מע"ש והיינו דסובר דיבוא רק ביום אחד קודם לא בד' ימים לכן הקשו אח"כ א"כ חד בשבת לישתרי אולם כ"ז הוצרכו משום דסברו ס' נזירות להחמיר אבל לדידן דס' נזירות להקל דלא כר"ש א"כ ל"ק בשבת אמאי מותר די"ל דמספקא לי' ובחד בשבת אסור דילמא בא כבר ג' או ד' ימים כסברת המקשן והנה עדיין תי' זה דוחק באיזה סברא פליגי אי קודם ב' ג' ימים או רק יום אחד ולכאו' נראה דפליגי בזה דהנה בפלתי סי' ק"י תי' דברי רבינו דרבינו סובר דלמסקנא לא שייך סברא דאלי' לא בא בע"ש דאפשר לא יבוא קודם בן דוד רק אח"כ דרבינו בה' מלכים נראה דמספקא לי' אי יבוא קודם או לאו והיינו דרבינו סובר דגמרא דסנהדרין דף צ"ח מבואר לא זכו בעתה ואז הדרך שיבוא אלי' תחילה וא"כ אין בעתה בשבת דאין אלי' בא מע"ש משא"כ בזמן דאחישנה אם יזכו בשבת יבוא בשבת אף דאלי' לא בא בע"ש יבוא אחר בן דוד ולפי"ז סובר רבינו בתחילה ס"ד דחיישינן לזמן בעתה ולאחישנה ל"ח דיום שבן דוד בא היינו בא ממש אבל למסקנא סובר דבראוי לבוא נדר וא"כ גם זמן דאחישנה עכ"פ ראוי לבוא מיקרי ולכן אין ביאת אלי' קודם רק אח"כ ולכן א"ש דבחד בשבת אסור דהרי יקשה דגמרא משני דמספקא ולחומרא ופי' המפורשים הרא"ש וכן רבינו בתחומין לחומרא והקשה בב"י וביותר בפלתי דקאמר לחומרא משמע דהאי אנזירות דאי אתחומין איך מיושב קו' הגמרא דבחד בשבת לישתרי ולכן ע"כ לומר דלמסקנא ל"א טעם דאלי' ל"ב מאתמול דאפשר דיבוא אחר ביאת ב"ד עייש"ה והנה זה שכתב דרבינו מספקא לי' אי יבוא תחילה תמה בחס"ו ח"ו הרי קרא כתיב לפני יום גדול ופי' דרבינו מסופק אי יום גדול היינו ביאת ב"ד או מפלת גוג ומגוג וא"כ נסתר דברי פלתי אולם עפ"י חילוק הנ"ל של הפלתי י"ל דברי הלח"מ ולומר בודאי המקשן ס"ד דיש לחוש לזמן דבעתה א"כ יכול לבוא ד' ימים קודם אבל המתרץ משיב דלא בא מע"ש דהוא סובר דחיישינן לאחישנה דראוי לבוא קאמר ובאחישנה ל"ש שיבוא ד' ימים קודם כיון דזכו לא יאחר ע"כ יבוא היום ואי דא"כ הי' אלי' מקדים ד' ימים קודם הרי אז עדיין לא זכו אולם באמת לא דברי לח"מ ולא דברי הפלתי קיימין דהנה רבינו לשיטתו דס"ל בה' ביאת המקדש דחיישינן לשיבנה בהמ"ק וקשה מהיכן הוציא כן דלכ"ע חיישינן יש לומר דהוציא מכאן דתוס' הוקשה דכאן חיישינן ליום שב"ד בא ובתענית ל"ח לשיבנה בהמ"ק והנה תוס' תי' ראוי לבוא ובחס"ו תי' דנחית להא לחשש שיבוא ורבינו לא סובר כן ולכן דלכ"ע חיישינן לב"ד אלא דלכאו' קשה אף דבעלמא בכהן חיישינן כאן אמאי חיישינן הרי ס' נזירות להקל יש לומר דנחית לה לספיקא ואדעתי דהכי נזיר ל"ש ס' נזירות להקל אלא דז"א דא"כ איך מוכח דבעלמא חיישינן לכ"ע גם לרבי דילמא ל"ח וכאן דחיישינן דנחית להכי וכתי' חס"ו הנ"ל וא"כ איך הוכיח רבינו דלכ"ע חיישינן ועוד לרבינו אמרינן גם כאן ס' נזירות להקל וע"כ לא סובר סברא הנ"ל דנחית להכי וא"כ קשיא אף דבעלמא חיישינן כאן ל"ח משום ס' נזירות ואמאי אסור ביין והנה לכאור' יש לומר דרבינו סובר כר"ת ראוי לבוא ולא נחית לספיקא כלל ודו"ק אלא דא"כ שוב קשיא מנ"ל לרבינו דלכ"ע חיישינן ומאי הכריחו לכך או דקשה מכאן קו' תו' הרי סובר בראוי לבוא איירי וכתי' ר"ת באמת אלא דלכאורה יש לומר דרבינו הוכיח כן מכח סוגי' אחרת מר"ה ל' דאמרינן מהרה יבנה בהמ"ק אבל יש לדחות דשם משום בעתה דבודאי יבוא והיינו משום דשם קאי לר"י דבי"ד בניסן נגאלו משא"כ בתענית קאי לחשש דאחישנה דבעתה ל"ש רק בתשרי או בניסן וכטו"א בר"ה י"א דאל"כ איך לא חייש רבי לבעתה וע"כ כר"ע אלא דעדיין מוכח מדאמר מהרה ע"כ כונה לאחישנה וסובר כר"א בתשרי נגאלו ובי"ד בניסן משכחת לאחישנה ושפיר מוכח דחיישינן אלא דז"א דע"כ מכח זה דנקט לשון מהרה יבנה אין להוכיח דהרי בביצה נקט ג"כ לשון מהרה יבנה והרי שם בודאי רק משום חשש דבעתה דע"כ יבוא באיזה זמן מה לי י"ד ניסן או תשרי או בשאר ימים וכדמוכרחין לומר על קו' התוס' מביצה להא דתענית דשם רק משום אחישנה ובביצה ע"כ משום בעתה ואין לרבינו הוכחה עדיין: ויותר יפלא על הפלתי דהרי מבואר מכאן להדיא סתירה גדולה לדבריו דרבינו חייש לאחישנה מדאסר הכהנים ביין ביודעין משמרתן כל השנה ולפלתי הרי ל"ח רק הטעם משום דראוי לבוא אלא די"ל לפלתי הא דלרבינו חיישינן היינו משום בעתה אלא דכ"כ דליתא דבודאי צדקו דברי הט"א דבעתה לא יבוא רק או בניסן או בתשרי ולכן נראה ליישב דהנה הט"א הקשה איך יבוא בפסח למר ולמר בר"ה הא אלי' לא בא בעיו"ט ותי' דבעתה יבוא ובאחישנה לא יבוא אולם זה באמת לא מסתבר ובזה צדקו דברי הפלתי דהרי אטו ידחה עבור זה ביאת ב"ד כיון דזכו ואדרבה בעתה שייך לומר כיון דלא בא בע"ש ע"כ אין בעתה ביו"ט ושבת ואיך סברי למר בפסח ולמר בר"ה כדמבואר בט"א ועוד הקשה בט"א איך אפשר שיבוא ביו"ט בפסח או בר"ה א"כ לפשוט דאין תחומין בלמעלה מיו"ד ולי נראה ליישב דהנה בח"ס ח"ו הקשה כי מאי פסקי' בהא דאמרינן אי למעלה מיו"ד יש תחומין לא יכול לבוא בן דוד ביו"ט הרי אפשר שיתגלה בעיר ששם הב"ד הגדול ואין צריך לבוא חוץ מתחום כי יתן ד' את רוחו על איש המוכן בעיר שב"ד הגדול שם ואני מוסיף מיא וקמחא להקשות עוד דילמא יסבב השי"ת שיבוא קודם זמנו לירושלים וביום המועד יתגלה ואין צריך לבוא חוץ מתחום אלא די"ל דהתינח בחשש דבעתה שייך לומר כיון דהעת בשבת או ביו"ט א"כ יסבב השי"ת שיבוא תחילה לעיר שב"ד גדול שם ויתגלה בשבת אבל בחשש דאחישנה כיון דעדיין לא זכו ל"ח להא שיסבב השי"ת שיבא תחילה לשם ליום שיזכו ויהא בשבת או ביו"ט וכאן קאי רק מחשש דאחישנה לכך לא אפשר לבוא ביו"ט ובשבת אבל שם בר"ה דבאמת הו' בעתה ביו"ט ל"ש דהא יש תחומין איך יבוא דכיון דהעת בשבת יסבב השי"ת שיבוא קודם לשם בג' וד' ימים ויתגלה בשבת וכן לענין אלי' ע"ה ג"כ י"ל כמש"כ לעיל דלאחישנה ל"ש שיבוא בד' ימים קודם כיון דעדיין לא זכו רק בעתה י"ל כלח"מ שיבוא בד' ימים קודם ולכן בר"ה דאיירי בעתה א"ש דאמרינן דאלי' וגם בן דוד יבוא בג' וד' ימים קודם רק יתגלה בשבת ואין צריך לבוא חוץ מתחום והבן זאת היטב: [אלא דקשיא א"כ בגמ' דפריך בשבת אמאי מותר יקשה ג"כ אף אי יש תחומין ביו"ט של פסח ור"ה למר אמאי מותר דילמא בעתה וכבר בא לעיר קודם יו"ט ויתגלה ביו"ט דהרי בעתה הוא בפסח ובר"ה] [וזה קשה גם בלאו הכי]: והנה לכן אני אומר ליישב דדברי רבינו צדקו בטעמם גם גמ' דעירובין קאי ס' נזירות להקל והא דאמרינן לחומרא קאי אתחומין ואי דאיך מתורץ קו' הגמ' בשבת לישתרי כקו' הפלתי לק"מ דילמא אין תחומין ונהי דלענין תחומין לחומרא דיש תחומין ודינא קמ"ל אבל לענין נזירות לחומרא דאין תחומין ואידי ואידי לחומרא [וקאי אתרוויהו] והאי דיקשה לרבינו ס' נזירות להקל אני אומר דלק"מ דרבינו סובר דכונה ביום שבן דוד היינו בא ממש לא ראוי' לבוא והנה לפי"ז ל"ש ס' נזירות להקל דהרי נחית אדעתא דהכי ונחית לספיקא והגע עצמך מה חילוק יש ביום ב' דחול דאמרינן דאסור דילמא יבא היום או לא יבוא ומה לי בא' בשבת דג"כ ספק אם יבוא היום או לא ומה שייך לומר דיש ס' אם בא אתמול אלי' ע"ה יען דילמא יש תחומין הרי תמיד יש ס' כן אם בא אלי' אתמול או לא ומה לי אם הס' אם בא או הס' אם הי' יכול לבוא וכמו דאמרינן דאסור בכל יום שמא יבוא ב"ד היום יען דאולי בא אלי' מאתמול כן י"ל בחד בשבתא ולק"מ ואי דא"כ בשבת ג"כ ליתסרי דילמא יבוא היום ואי דס' נזירות להקל דכמו בחול אסור שמא יבוא היום יען דנחית לספיקא כן נאמר בשבת ומה לי אם הס' אי יבוא או אי יכול לבוא ז"א דבודאי יש חילוק גדול דאם הס' אם יבוא היום נחית לי' אבל אם יכול לבוא היינו אם ראוי לבוא ולס' כזה אם בן דוד ראוי לבוא לא הכניס דכאן לא איירי בכונתו לראוי לבוא דלא כר"ת כאמור משא"כ בחד בשבתא שפיר אסור דשם הוא דמי לכל ימות החול דס' אם יבוא יען דאולי בא אלי' אתמול או לא בא כן כאן ס' אם יבוא היום בחד בשבתא או לא שמא בא אלי' אתמול או לא בא ול"ש לומר דרק נחית לספיקא אם בא אתמול אלי' לא לספיקא אם הי' ראוי אלי' לבוא מאתמול דז"א דהרי הוא לא תלי בביאת אלי' רק בביאת ב"ד ודו"ק היטב [ועכהא"ג בט"א דהקשה נימא חזקה ל"ב אלי' מאתמול דל"ח לשמא בא כמו דל"ח לשמא מת ותי' דלא תלי בביאת אלי' רק בביאת בן דוד]: ויותר יש להמתיק כן דגמ' מסיק בתחומין לחומרא דיש תחומין ואף דלענין נזירות נולד קולא דמותר ביין [וא"ל דטוב יותר מלעשות הקפת ראש אם יהא נזיר כפלתי דז"א כאשר תמה בח"ס עליו דלא יגלח עד שיבוא בן דוד ויספר לאחר ל' יום] לא איכפת לן דהרי בלא"ה אמרינן בעלמא ס' נזירות להקל ואי דנחית לספיקא ז"א דלא נחית לספיקא דראוי לבוא משא"כ בחד בשבתא ל"א דילמא יש תחומין להחמיר בתחומין דא"כ נולד קולא לענין נזירות ואי דס' נזירות להקל בעלמא כאן שאני דנחית להכי דל"ש דלא נחית לס' אי ראוי אלי' לבוא בשבת דז"א דהרי לא תלי כלל בביאת אלי' רק ממילא תלי הא בהא ודו"ק: ולפי"ז א"ש דגם רבינו סובר דבחד בשבתא אסור מטעם דאיתא בגמ' ולא דגמ' דידן סברי דלחומרא בס' נזירות רק כאן שאני משום דנחית להכי: אלא דעדיין יקשה איך כתב רבינו משום ס' נזירות ובגמ' איתא מטעם דלא בא אלי' מעיו"ט אני אומר דרבינו מודה להא אלא דרבינו סובר דגמ' הצריכו לתי' זה רק תחלה דדחי לעולם אין תחומין בודאי צריך לומר דלא אתי אלי' מאתמול אבל למסקנא דרק ספיקא אין צריך לטעם משום דלא בא אלי' מע"ש אלא משום ס' נזירות להקל כדאמרינן בכל דוכתי' דל"ש לומר משום דלא יבוא אלי' מע"ש יען משום דטורח לישראל דהרי בלא"ה כיון דמסופקין אי יבוא ב"ד בשבת דילמא יש תחומין ע"כ לא יבוא אלי' מע"ש ורק הא דאמרינן טעם משום טורח היינו שיבא אלי' לא לבשר עח"ס וסברא זו האחרונה כבר כתבתי זה כמה שנים בחי' לה' נזירות יעוש"ה שהארכתי: והנה לפי"ז דסובר רבינו דע"כ כאן אין משום ראוי לבוא רק בא ממש ע"כ דחיישינן לאחישנה ולכן סובר רבינו גם בכהן אסור לשתות לעולם וא"ש הכל: והנה עוד יש ליישב קו' הט"א איך אפשר לומר דבר"ה יבוא בן דוד דלא בא מע"ש די"ל דבר"ה מצוה להתענות דאין צריך לכם ואין כאן טורח וכהא"ג כתב ביע"ד ח"ש אמאמר חכמז"ל בירושלמי דע"י שופר מתערבב השטן דסובר שב"ד בא והקשה הא אלי' לא בא מעיו"ט מפני טורח ותי' בר"ה לא בעי לכם והקשה א"כ בחל ר"ה בשבת דצריך לכם ל"ש דע"י שופר מתערבב השטן וכתב דבאמת לכן אין תוקעין בר"ה שחל בשבת אך העיר א"כ בשיש ב"ד למה תוקעין אולם לפי הט"א א"ש דבחשש דבעתה יבוא אלי' מע"ש מאתמול ומיושב קו' היע"ד ודו"ק: