א') ובמקדש נעקד יצחק אבינו. הנה מדברי רבינו נשמע דהטעם שבחר השי"ת בהר המורי' היינו להיות אותו מקום סגוליי שממנו נברא ושם נעקד יצחק לכן רצה השי"ת לבחור באותו מקום שיהא מיועד לשכון כבודו בארץ: אמנם ראיתי בספר החינוך להרא"ה שכתב שהקב"ה ציוה לבנות מקום מקדש הוא רק לבעבור לקבוע מקום טהור ונקי בתכלית הנקיות לטהר שם מחשבות בנ"א ולתקן לבבינו אליו שמתוך הכשר המעשה מטהרת המחשבה יעלה שכלנו אל הדביקות וכו' ומה שבחר באותו מקום הוא בעבור היות אמצעות העולם בכיון והאמצעות נבחר מן הקצוות יעו"ש נשמע דס"ל דאין המקום סגוליי להשראת השכינה: והנה באברבנאל בפירושו לשמואל כתב כשיטת רבינו דהמקום סגוליי הוא לעבודת השי"ת ע"כ בחר בו ד' וז"ל מצאתי לחכמז"ל שאמרו בפ' כל הצלמים מלמד שלא הניחו הכנענים לא הר ולא גבעה שלא עבדו עליו ולכן סברינן מימר דבר שיש בו רוח חיים אעפ"י שאין להדיוט לגבוה אסור בית הבחירה אינה נבנה אלא ע"י נביא שנ' ויעל דוד כדבר גד בשם ד' (והוא מירושלמי פ"ג דע"ז) וג"כ אמרו שאותו מקום הי' הר המורי' שבו נעקד יצחק וכן נאמר בדברי הימים ויכל שלמה לבנות בית ד' בהר המורי' וכבר ביארו החכמים והוא דבר שאין בו ספק שיש מקום אחד יותר מושגח ממקום אחד כפי מצבו והוא דבר נעלם אצלינו ויודע הנעלמות הוא יודע והנה א"י בכללה היתה מושגחת ומושפעת בדביקות האלקי מכל שאר הארצות וכמו שאמרו עיני ד' אלקיך בה ומכולה היה אותו מקום מובחר מן המיוחד והוא היותר שלם ומושפע ולכן הי' הוא הראוי להיות בית הבחירה אמנם לי נראה דקרא מסייע לי' לדעת ספר החינוך דכ' כי בחר ד' בציון איוה למושב לו זאת מנוחתי עדי עד ואיתא בילקוט עד שלא נבחר ירושלים הי' א"י כשירה למזבחות משנבחרה ירושלים יצאת א"י עד שלא נבחרה בית עולמים הי' ירושלים ראוי לשכינה משנבחרה יצאת ירושלים שנאמר כי בחר ד' בציון וכו' וכן אמר שלמה הע"ה ד' אמר לשכון בערפל בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים הכונה ע"ד שכ' הר"ן בדרשותיו שכאשר דבר קיבל צורה אחת גם כי תסתלק הצורה ההוא נוח שתקבל הצורה הזאת שנית במעט פעולה כנר שהודלק מהאש יותר מוכן לקבל שנית האור אחר הכיבוי ולכן אמר מכון לשבתך עולמים כי נמשך ההכנה על לעתיד כיון שכבר הי' בית זבול לשכינה וזה שאמר כי בחר ד' בציון לא הי' בו רק ענין בחירה לא סגוליי רק שרצון השי"ת הי' לבחור באותו מקום כי מצ"ע לא הי' בו יתרון משאר מקומות רק איוה למושב לו אבל מאחר שבחר בו ונתקדש המקום אז יש בו יתרון והכנה יותר משאר מקומות לכן מעתה זאת היא מנוחתי עדי עד וזה"כ בילקוט משנבחרה בית עולמים יצאה ירושלים כי גם לעתיד הוכן בית עולמים להשראת שכינה מאחר שכבר נתקדש מקום ההוא וכן ברמב"ן פ' ויצא על הפסוק והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יה' בית אלקים כתב כי שם טבור הארץ כי משם נשתתה הארץ וההיכל נבנה על אותו מקום כמאמר חכז"ל ששם אבן שתי' משמע ג"כ רק יען שהוא אמצעיתו של עולם בחר בו ד' כי האמצעות מובחר מהקצוות וכן משמעות הכתוב אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים ודרשו דירושלים של מטה מכוון כנגד ירושלים של מעלה והיינו דלכן בחר בו ד' לשכון כבודו בארץ: אמנם הנה בגמ' דחגיגה דרשו זבול שבו ירושלים ובית המקדש ומזבח בנוי שנאמר מכון לשבתך עולמים הנה דרשו דקאי אירושלים של מעלה וכן איתא בפסחים דף נ"ד דביהמ"ק הוא מן ז' דברים שנברא קודם בריאת עולם דכ' כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשינו ועתיד להורידן כמש"כ תוס' סוכה דף מ"א בשם התנחומא שביהמ"ק שלעתיד עשוי מאליו מן השמים שנאמר מקדש ד' כוננו ידיך והבאתי לעיל בפ"א ובספר נחלת בנימין כ' הטעם שנצטוינו לבנות בית הבחירה דוקא בירושלים הלא בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך כתיב ובכל מקום שהי' בנין הי' מקום להשראת שכינה ואמאי הקפידה תורה דוקא בהר המורי' הלא הוא ית' מכבד מקומו ואין המקום מכבדו ועתה עוררי התעוררי לבשי בגדי תפארתך ירושלים עיה"ק כן עליך נגלה דוקא כבוד ד' להשרות שכינתו בתוכה מטעם כי הוא עיר הבנוי' כעיר שחוברה לה יחדיו ושם שער השמים תחת היכל לבנות הספיר והכל יודעים דבר זה שיש שער השמים במקום ידוע כי יעקב אבינו הודיע לנו את זאת באמרו מה נורא המקום הזה וודאי שהוא הר המורי' מקום המקודש לד' והא ראי' וזה שער השמים מכוין כנגדו אך לא ידעו איפה הוא המקום אשר חשב יעקב לידע דזהו מקום המקודש ולכן נשבע דוד עד אמצא מקום לד' משכנות לאביר יעקב להמצא מקום המיוחד כבר כי שם שער השמים והטעם שנבחר דוקא מקום נגד שער השמים י"ל אם הי' מקדש לד' במקום אחר בגבול שבט אשר איננו מכוון נגד שער השמים לא הי' עולה תפלותיהם דרך שם למעלה ולזה אודיעך מה דתמן תנינן במשנה המודר הנאה מחבירו אסור ליכנס לתוך רשותו דדריסת רגל חשובה הנאה ולכן בחר ד' בירושלים אשר לא נתחלקה לשבטים כי אם להיות יד כולם שווה בהם להיות שם מקום לד' הואיל והוא מכוון נגד שער השמים אשר בה מדרך כף רגל הנשמות לעלות דרך שם השמימה וכן תפלת ישראל הכל עולה דרך שם כי כל תפלותיהם של ישראל מתקבצין הכל למקום המקדש כטעם הקרא והתפללו אל הבית הזה ומשם עולים יחד דרך שער השמים לעשות כתר בראש חי העולמים וכבר נודע מה דקיימ"ל דרשות יחיד עולה עד הרקיע יעו"ש והנה כי כן תנינן בפ' המודר דדבר של רבים אין יכול לאסור כגון העזרות וההיכל כי אין לשום שבט חלק בה והכל בי' גזא דגבוה קאי: וראיתי בספר המכריע שהקשה אהא דהעלה שם ג"כ כדברי רבינו במקום שנעקד יצחק שם המזבח והוא שאמר אברהם ד' בהר יראה דהא כ' לך לך אל ארץ המורי' והעלהו שם על אחד ההרים אשר אומר אליך וכתיב וישא אברהם וירא את המקום מרחוק איך אפשר שהי' הר הבית בתוך ירושלים ועוד שראה איל אחר נאחז בסבך בקרניו וכי בתוך העיר הי' יער ואין לומר שאח"כ נבנה ירושלים שהרי קודם המעשה הזה כתיב ומלכי צדק מלך שלם ומתרגמין מלכא דירושלים וי"א שהר הבית שבתוך ירושלים לא הי' בו בתים בנוים שהרי אף בימי דוד גורן הי' ולא היו בתים בנוים וכל ההרים שסביבות ירושלים נקראים ארץ המורי' על שם ירושלים וראה זאת מצאתי להרמב"ן בשער הגמול הביאו המפרש בפ"ח מתשובה משם נראה שדעתו כי המקום שבחר בו ד' הוא סגוליי שכ' שם על ענין גן עדן וז"ל גם המקום ההוא נכבד מכל מקומות עולם השפל מפני המוצק אשר על ראשו מן העולם האמצע והעליון ולכן יראו במראות האלהים יותר משאר מקומות הארץ כמו שידענו מארץ ישראל וירושלים שהם מקומות נכבדים ומיוחדים לנבואה מפני מוצקם וכל שכן בית המקדש כסא ד' וכענין זה שנאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלקים הרי תלה נבואתו הבאה אליו מבלי הקדמת כונה במעלת המקום עכ"ד: ואיתא במדרש ילקוט תהלים מזמור שיר חנוכת הבית לדוד וכי דוד בנאו והלא שלמה בנאו אלא אמר הקב"ה הואיל וחשבת לבנותו אעפ"י ששלמה בנך בנאו לשמך אני כותבו וראיתי בשו"ת שב יעקב חו"מ סי' י"ג (עיין פת"ש חו"מ סי' קפ"ה) שהקשה מגמ' דסוטה כל העושה דבר ולא גמרו ובא אחר וגמרו מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו ילפינן מקרא ואת עצמות יוסף אשר העלו בנ"י ישראל ממצרים אף דבאמת משה העלה וא"כ יקשה הא דוד הי' המתחיל לבנות היסוד ואיתא בגמ' דסוכה שדוד כרה שיתין ואין לך התחלה גדולה מזו א"כ מצד הדין שתקרא על שמו ואי משום דלא גמרו רק שלמה גמרו ואין נקראת אלא על שם הגומר א"כ מ"ש דוד שקרא השם ית' על שמו ומ"ש במשה שקראו השם על שם ישראל והעלה דבשלמא גבי עצמות יוסף שהי' מצוה מוטל על כל ישראל כי השבע השביע ואי לאו דקדם משה וזכה למצוה זו הוי ישראל וודאי מקיימין אותו רק דאמרו הניחו לו שכבודו בגדולים לכן כיון דלא גמר המתחיל נקרא על שם הגומר משא"כ בבנין ביהמ"ק דאי לאו דהתעורר דוד לבנות אפשר לא הי' מתעורר מלך אחר כמו שלא התעורר שאול המלך לכן נקרא על שמו יעו"ש: ואיתא במכות דף ח' אריב"ל מאי דכתיב שיר המעלי' לדוד שמחתי באומרים לי בית ד' נלך אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע שמעתי בני אדם שהי' אומרים מתי ימות זקן זה ויבוא שלמה בנו ויבנה את בית הבחירה ונעלה לרגל ושמחתי אמר לו הקב"ה כי טוב יום בחצריך טוב לי יום שאתה עוסק בתורה מאלף עולות שעתיד בנך שלמה להקריב לפני ונראה עפ"י הפסיקתא במאמר חנוכת הבית שאמר הקב"ה הרבה דמים שפכת לפני אותן דמים הם כשפיכת דם צבי ואיל דכתיב שפכת וכתיב ושפך את דמו ונחשב כדם קרבנות שנקרבו לפני אמר דוד ע"ה א"כ מ"ט לא אבנה אני את הבית א"ל הקב"ה עתידים ישראל לחטוא ואשפוך חמתי על עצים ואבנים ואם אתה תבנה לי לא יחרבו מעשי ידיך ויצטרך ח"ו להרוג את ישראל והכונה דכיון דעשית כן לטובת ישראל ולטובת א"י והוי חשוב לפני כדם קרבנות והיינו אם ישראל ראוים לכך אך אם חוטאים ואינם ראוים לכך הוא כשפיכת דמים ולכן יצטרכו לשלם בדם עצמן של ישראל חלילה לכן אתה לא תבנה כדי שיחרב וישפוך בחמתו על עצים ואבנים מעתה זה שאמר כיון שאומרים מתי יבנה ביהמ"ק ותובעים לבנות א"כ שוב ראוים ל"ה שפיכת דמים ורשאי אני לבנות לכן שמחתי והנה איתא בילקוט מלכים א' בשם הפסיקתא על פסוק ויביא שלמה את קדשי דוד אביו ולמה לא נצרך להם יש אומרים לשבח שלא יאמרו הגוים שבהמ"ק נחרב בסוף לפי שדוד החריב בתי אלהיהם ננערו אלהיהם וגבו נקמתם והחריבו בית אלקים ויש דורשים לגנאי וז"ל על שבא הרעב בימיו ג' שנים וכמה תוסבריות הי' לו לדוד צבורין מכסף וזהב מה שהי' מתקין לבית המקדש הי' צריך להוציאו ולהחיות בו את הנפשות ולא עשה כן אמר לו הקב"ה בני מתים ברעב ואת ישב לצבור ממון לבנות בו חייך אין שלמה יצרך מהם כלום עכ"ל: ב') אשר הכין במקום בגורן ארנון היבוסי. מקרא מלא אמר הכתוב דה"י כ"ט וככל כוחי הכינותי לבית אלקי הזהב לזהב וכו' ועוד ברצותי בבית אלקי יש לי סגולה זהב וכסף נתתי לבית אלקי למעלה מכל אשר הכינותי לבית הקודש ואמנם קשה לי מקרא אחרינא בדה"י כ"ב ואני בעניי הכינותי לבית ד' זהב ככרים מאה אלף וכסף אלף אלפים ככרים וכו' ואיתא בירושלמי פ"ק דב"מ וז"ל והיכיא אי בנתונים לו בתוך ידו עשיר הוא אי בשאין נתונין לתוך ידו יש אדם מקדיש דבר שאינו שלו הוי אומר בנתונים תוך ד"א שלו א"ר אבין מהו בעניי שאין עשירות לפני מי שאמר והי' העולם דבר אחר שהי' מתענה ומקדיש סעודתו לשמים (ובפ"ד דפיאה איתא דהי' מקדישן ראשון ראשון) והנה למ"ד דאין עשירות וכו' ניחא דלא יקשה קראי אהדדי דמפרש בעניי שאין עשירות לפני הקב"ה ושפיר אמר בכתוב השני ואני הכינותי בכל כחי וכן לאידך אמוראי ניחא ג"כ אבל למאן דמפרש בעניי כפשוטה שהקדיש בעומדין בתוך ד"א להקדישן קודם שבאו לרשותן ולכן קרא עצמו עני א"כ קשיא מקרא שאחריו דאמר בפירוש כי אני הכינותי בכל כחי וכן אמר נתתי לבית אלקי למעלה מכל אשר הכינותי משמע שבאו לידו ולרשותו: ויותר קשה לי דהנה בפ"ד דפיאה הגי' בירושלמי באופן אחר והנה אני בעניי הכינותי לבית אלקי ר"ל בשם אבא כהן ברדלא אמר אדם זוכה לחבירו במציאה מה טעם שנאמר והנה בעניי ר' יונה אמר ר' אושעיא בעי מנן אם מתוך ד"א קיימין עשיר הוא ואם בחוץ לד' אמות הוא ויש מקדיש דבר שאין שלו וקיימנוהו במקדיש ראשון ראשון וכתב בספר קהלת יעקב להריט"א דהפירוש לפי גי' זו להקשות על ר"ל דיליף מכאן דד"א קנות דגם כשהוא בד"א אינו עני וא"כ עכ"ל דמייריא שלא זכה בהם דהע"ה מעולם לעצמו כי אם מתחילה הגביהם לזכות להקדיש וש"מ דהמגביה מציאה לחבירו קני חבירו דומיא דהקדש ור"א פליג אר"ל דלא המתין להקדיש עד שיקבוץ כל העושר אלא מעט מעט הקדיש ולכן שייך לומר והנה בעניי א"כ קשה טובא חדא איך אפשר לפרש דהקדישם להקדש ולא זכה בהם תחילה הא כתיב ובכל כחי הכינותי דמשמע מדידי' הכין לגבוה ועוד א"כ איך ביטל דוד המצוה דאיכא מצוה לסייע בממון כמש"כ רבינו פה ובוודאי אם הי' זוכה עצמו תחילה ואח"כ מקדישו לשמים הוה עביד מצוה מדידי' וניחא לי' לאדם לעשות מצוה בממון ולמה הקדישו לשמים קודם שזכה בהם דלא עביד מצוה וביותר יש לתמוה לפי מה דהובא הירושלמי בהגהות מרדכי בפ"ק דב"מ שכתב וז"ל פסק ריב"ם כר"י דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ובירושלמי איתא בפ"ד דפיאה אדם זוכה לחבירו במציאה מה טעם והנה הכינותי ר' יונה בעי וקיימנן במקדש ראשון כולו שהי' מגביה ראשון שיהא זוכה להקדש וכן מגביה מציאה לחבירו קנה חבירו עכ"ל א"כ לדעת המרדכי לכו"ע ס"ל דהמגביה מציאה לחבירו קני חבירו דר' יונה רק בא לפרש ילפותא דר"ל דע"כ צריך לפרש הקרא שלא זכה דהע"ה לעצמו אלא מתחילה הגביהם לשם ההקדש וא"כ קשה כנ"ל ולכן לדעתי נראה דמוכח דלא גרסינן בירושלמי דפיאה המגביה מציאה לחבירו אלא דגרסינן דאדם זוכה במציאה בתוך ד"א כירושלמי דב"מ וא"כ כיון שזכה לעצמו תחילה שפיר קיים הוא המצוה וגם לא קשיא מן הכתוב השני ואני בכל כחי הכינותי כיון שזכה עכ"פ תחילה לעצמו מיקרי בכל כחי והא דקרא עצמו עני יען דלא בא לידו ולרשותו וכ"כ בקהלת יעקב דהגי' הנכונה בירושלמי דפיאה כמו בפ"ק דמציאה ור"ל יליף מקרא זה דד"א של אדם קונות לו: ג') אמנם הנה בקהלת יעקב הוכיח דגי' זו אינה מסתברא משום דקשיא לי' דאי אמרת דלעצמו קנה איך יקנה להקדש הא קיימ"ל דאין יד להקדש כמש"כ תוס' ב"ב דף ע"ט וכיון דאין יד להקדש אין שליחות להקדש ואין זכי' להקדש א"כ איך יזכה הוא להקדישו בשלמא אי אין זכי' מטעם שליחות שפיר י"ל דזכין להקדש אבל אי זכי' מטעם שליחות כמש"כ הראשונים א"כ אין זכי' ג"כ להקדש אלא וודאי דהגי' הנכונה דילפינן דד"א של אדם קונות לו לעצמו ויכול להקדישן אולם הביא דברי הר"ן נדרים דף ל"ד עלה דאמר רבא היתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זו להקדש נטלה לאכלה מעל שכ' דמייריא בככר של הפקר שהיתה עומדת תוך ד' אמות שקונים לו בכל מקום ומש"ה כי אמר נמי ככר זו הקדש חייל ומקדיש זה לא זכה בו מעולם דלהקדש ניחא לי' דלקני דמגביה מציאה לחבירו קני חבירו עכ"ל אך הקשה דכיון דאיתא במעילה דף י"ג ואין מועלין במה שבתוך הבור יען דאין יד להקדש וכן הקשה בקצה"ח סי' ר' וכן הקשה לפי דברי הר"ן ב"ב דהא דאין יד להקדש היינו דאין מועלין וקשה ג"כ מהכא דאמר רבא דמועלין בו: אולם לי נראה לישב דהנה בביצה דף ל"ט איתא מילא מים ונתן לחבירו ר"נ אמר כרגלי מי שנתמלאו לו ור"ש סובר כרגלי הממלא יען דסובר המגביה מציאה לחבירו קני חבירו משום מיגו דזכי לנפשי' זכי לחבירו יעוש"ה גי' ר"ת והנה הדבר צריך תלמוד דמה טעם הוא לומר יען דמיגו דזכי לנפשי' ע"כ לא יהא יכול להוליך רק כרגלי הממלא כיון דהוא לא קנה רק חבירו א"כ מה לנו מזה שהוא הי' יכול לזכות כיון שעתה א"י ליקנות דלא נתכוין לזכות דהא מילא לדעתו דחברא ובתומים סי' ק"ה הקשה דהא אין זכות כלל אי נאמר דא"י להוליך רק כרגלי הממלא א"כ אמאי קנה חבירו ובמהרש"א הקשה גם לר"י קשה איך סובר ר"נ דקנה הוא הא לא נתכוון ליקנות לעצמו (וכמו שהקשו תוס' לגי' דר"ש סובר דלא קנה חבירו לכן כרגלי הממלא והקשו ע"ז הא לא איתכוין ליקנות) ונראה דר"נ ור"ש לשיטתם ב"ק דף ס"ח דפליגי בטבח ומכר לפני יאוש דר"ש סובר דחיובא רק לאחר יאוש דמכירה דומיא דטביחה דאהני מעשיו ור"נ סובר יאוש ל"ק ע"כ חיובא בין לפני יאוש בין לאחר יאוש והקשה ביש"ש סוף סוף אין זה מכירה כיון דיאוש ל"ק רק דלוקח קונה ביאוש וש"ר א"כ זה המוכר לא מכר את שלו ונמצא שהלוקח א"צ לשלם דמים למוכר שהרי לא הי' שלו קודם שמכר לו בשלמא למ"ד דמוקי קרא לפני יאוש ל"ק מידי דהא אין בו צד מכירה כלל דהא אפי' לוקח לא זכה בו רק תורה חייבתו מגזה"כ אבל למ"ד דקרא אייריא במכירה ממש דבעינן אהני מעשיו א"כ איך תמצא מכירה ותי' ביש"ש עפ"י דברי רבינו פ"ה מאישות שכ' דמקדש בגזילה לאחר יאוש מקודשת וכ' הה"מ וז"ל אעפ"י דיאוש בלבד אין קונה הכא שהוא ביד האשה הרי יש כאן יאוש וש"ר כשהוא בידה וכיון שקנתה הא אף הוא קונה אותה וא"כ י"ל דר"ש סובר דמכירה לאחר יאוש שפיר אהני מעשיו משום דבאותו עת שקונה הלוקח הגזילה קנה גם המוכר ונתחייב לו הלוקח דמים ובא קנינו וקנין הלוקח בב"א יעו"ש לפי"ז אני אומר דהכא נמי ר"ש לשיטתו שפיר סובר המגביה מציאה לחבירו קני חבירו משום דעי"ז שחבירו קונה גם הוא קונה אותה ובהא ניחא הא דאמרו מיגו דזכי לנפשי' דזכי נמי לחברי' ולכאורה הכי הול"ל מיגו אי הוה בעי זכי לנפשי' זכי נמי עתה לחברי' להנ"ל א"ש דבאמת הכי קאמר כיון דבזה עצמו שזוכה לחבירו זוכה נמי לעצמו לכן מהני לזכות באמת לחבירו דקנין דידי' וקנין דחבירו באים כאחת ולכן הוה כרגלי הממלא דבאמת נקנה לו דנחשב כאלו קנהו הוא והקנהו לחבירו מעתה י"ל דשפיר חל ההקדש וגם מועלין בו דכיון דקונה להקדש ממילא קני לי' ג"כ הוא והוה כאלו הקדיש הוא בקדושת פיו (דהא בגנב והקדיש חייב ג"כ וע"כ דלרב ששת דס"ל דאהני מעשיו היינו משום דאמרינן כיון דנקנה להקדש נקנה גם לו וההקדש והקנין שבהם באים כאחת) ה"נ י"ל כיון דנקנה גם לו אי נאמר דחל ההקדש לכן שפיר מועלין בו דהוה כאלו קנאו והקנהו להקדש והקדושה בא ע"י קדושת פיו ושפיר מועלין בו: ובהא ניחא לי מה שהקשה בהג' רע"א אמה שכ' תוס' בשמעתין לרבא דסובר דמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו דל"א מיגו דזכי לנפשי' והקשה בהג' רע"א מהך דנדרים דס"ל לרבא דמועלין ע"כ משום דס"ל דמגביה מציאה לחבירו קני חבירו ונראה דלפמש"כ א"ש דהנה הא דאמרו דמגביה מציאה לחבירו ל"ק משום דחב לאחרינא ולכאורה תמה מה חב לאחרינא שייך במציאה וכבר תמוה בזה ונראה דהנה כבר כתבו הפוסקים הא דמציאה קני ביאוש היינו רק באתי ליד זוכה דכל זמן שלא אתי ליד זוכה לא יצא מרשות בעלים וא"כ רק ע"י שהגביה לחבירו יצא מרשותו א"כ שפיר הוה חב לאחרינא לבעלים והיינו במציאה דרק קני ע"י יאוש אבל בהפקר הנה סובר רי"ו בנדרים דף מ"ד דלר' יוסי גם בהפקר בעינן אתי ליד זוכה ומהא"ט סובר בב"מ דף י"א דהפקר חשוב דעת אחרת מקנה אותו אמנם למאי דמסקינן בנדרים דבהפקר ל"ב אתי ליד זוכה וכן פסק רבינו א"כ מיד שהפקירו כבר יצא מרשותו א"כ ל"ה כלל המגביה מהפקר חב לבעלים א"כ לכו"ע מצי זכי לחברי' וה"ה הקדש חל דזכי להקדש ולנפשי' ולכן שפיר סובר רבא דזוכה להקדש וכסברת ר"ש דע"י שזוכה לחבירו זכי לנפשי' ודו"ק: והנה רבינו לא הביא הך דמלא מים לחבירו אי כרגלי מי שנתמלאו לו או כרגלי הממלא וכתב הה"מ יען דס"ל בפי"ז מגזילה דמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו וגם כבר נתבאר לעיל דחפצי הפקר אין קונין שביתה והרי הן כרגלי מי שזכה בהן ע"כ לא צריך לבאר בכאן יותר ואולם קשה לי דלפי"ז יפרש רבינו כגי' שהביא בפירש"י דר"נ סובר דקנה חבירו וקשה קו' רש"י דר"נ הא אדרבא סובר דמגביה מציאה לחבירו ל"ק חבירו ואי נאמר דסובר כגי' ר"ת דר"ש סובר דקני חבירו ורק יען דל"ק רק משום מיגו דזכי לנפשי' ע"כ ל"ה אלא כרגלי הממלא ואין יכול להוליך יותר מרגלי הממלא הנה אין זה סברא פשוטה דנאמר דרבינו לא הוצרך לבאר כיון דאדרבא נוכל לטעות כיון דס"ל בעלמא דקני חבירו הרי הן כרגלי מי שנתמלאו לו ואכתי הו"ל לבאר זאת: ונראה לישב דהנה כבר כתבתי סברת ר"ת צריכה תלמוד דמה טעם הוא לומר יען דמיגו דזכה לנפשי' ע"כ לא יהא יכול להוליך רק כרגלי הממלא כיון דהוא לא קנה רק חבירו א"כ מה לנו בזה שהוא הי' מצי לזכות שנאמר שגם חבירו לא יכול להוליך יותר ממה שהוא הי' יכול להוליך כיון דהוא מילא אדעתא דחברי' והוא א"י ליקנות כיון דלא נתכוין לקנות והנה בתומים סי' ק"ה הקשה א"כ כאן זכות כלל א"כ אמאי קנה חבירו ועוד הקשו המפרשים גם לר"ת קשה איך סובר ר"נ דקנה הוא הא לא נתכוין ליקנות וכמו שהקשו תוס' לאידך כי' דר"ש סובר דלא קנה חבירו לכן כרגלי הממלא והקשו תוס' הא לא איתכוין ליקנות: והנה שיטת רש"י בב"מ דאף דתופס לבע"ח ל"ק חבירו היכיא דעשאו שליח קנה והקשה בתומים סי' ק"ה משמעתין דאייריא בשליח כפירש"י אפ"ה סובר דל"ק חבירו ועוד דרש"י הקשה דר"נ סובר דל"ק חבירו ומה קושיא דהא בעשאו שליח ר"נ מודה דקנה חבירו (אולם הא לק"מ דרש"י כתב כן לס"ד דפליגי אי שותפי נינהו א"כ מסתמא אייריא ע"י שליח שממלא משלו א"כ גם לר"ש אייריא ע"י שליח אבל למסקנא דבירא דהפקירא נינהו לא אייריא כלל ע"י שליח וכן מוכח מדמפרש רש"י דפליגי אי קנה המגביה ויקשה הא בהגיע לידו ע"כ קני חבירו עכ"פ למפרע כמש"כ בשמ"ק בב"מ דקתני במשנה דאם הגיע לידו קנה היינו למפרע וכמש"כ באמת בבעהמ"א לפרש בשמעתין אבל לפמש"כ דלמסקנא גם לפירש"י אייריא בלא שליח ניחא דשם באמר תנה לי ע"כ קנה למפרע שפיר) והנה בגיטין הקשו בתוס' לפירש"י דבעשאו שליח קנה מכתובות מימר בר חבו דמסיק דלא קנה לחבירו דהוה תופס לבע"ח והא שם עשאו שליח וכן קשה ממשנה דב"מ דאמר תנה לי דעשאו שליח אפ"ה ל"ק לר"נ וכן מהא דגמ' מסיק דפועל כיד בעה"ב דמי משמע אבל בשליח ל"ק דדוקא בפועל קנה והנה רבינו פ"כ ממלוה כתב דאם עשאו לוה שליח קנה אף דחב לאחרינא וכתב הה"מ דכן נשמע מהא דפ"ק דגיטין האומר הולך לשמעון מנה זה שאני חייב לו שאם רצה ראובן לחזור אינו חוזר אלמא זכה וכיון שהוא א"י לחזור וודאי אין שאר בע"ח יכולין לגבות ממנו וכן בהא דגיטין דף י"א גבי הא דתופס לבע"ח דכל היכיא דלוה אמר תנו נותנין ובלח"מ תמה דהא אין ראי' כלל דהא התם לא חב לאחרינא ובקצה"ח סי' ק"ה כ' דגם ראי' שני' אין ראי' כלל דשם קאי דחב לגבי אדון לכן וודאי מהני אמר תנו דעשאו שליח אבל בחב לאחרינא מנ"ל דמהני בעשאו לוה שליח: ונראה לישב דהנה בגיטין קאמר ש"מ תופס לבע"ח במקום שחב לאחרינא קנה חבירו ודחי מדר"נ אמר דל"ק חבירו ואם תאמר משנתינו דאמר תנו והקשו תוס' מאי פריך מתופס לבע"ח דהא לא דמיא כלל דאף דנאמר תופס לבע"ח קנה חבירו היינו משום דהלוה חייב לו (ואלו תפס בעצמו מהני לכן יכול לתפוס בנעשה שליחו) אבל כאן הא אין האדון חייב לשחררו ואין העבד יכול לעכב האדון לשחררו א"כ פשיטא דא"י לתפוס ע"י אחרים ותי' בעביד לי' נייח נפשי' דחייב לשחררו ובר"ן תי' דהכי קאמר כיון דא"י לחזור ע"כ משום דיכול לומר שאני אהי' שליח של העבד לזכות לו ה"נ בתופס לבע"ח יכול להעשות שליח לזכות לו אף שלא עשאו הלוה שליח אך במחנא"פ ה' שלוחין סי' ד' הקשה מדברי הירושלמי פ"ד דמעשר וכי אדם עושה שליח לקבל מתנה לזכות בממון לחבירו דבעינן שליחות מבעל הממון וגט שאני שהתורה זיכתה לה בגיטה וה"ה בשחרור העבד וא"כ איך נשמע מזה תופס לבע"ח די"ל בוודאי כאן דעבד יכול לעשות שליח לקבלה יכול הוא בעצמו להיות נעשה שליחו אבל בממון דבעינן שליחות מבעל הממון לא נשמע דתופס לבע"ח קנה דיהא יכול להעשות שליח כאלו עומד במקומו של בע"ח דכמו דשליחות ל"מ אלא מבעל ממון ואין אדם יכול לעשות שליח לקבלה ה"נ לא יכול לזכות עבורו דאין זכי' אלא מטעם שליחות אך לכאורה לפי"ז תיקשי א"כ היכיא דלא חב אחרינא ג"כ נאמר דלא יהא יכול להעשות שליח לתפוס לבע"ח כיון דבעינן שליחות מבעל הממון והנה ראיתי לנתיבות סי' ק"ה שהקשה באמת כן לדברי הר"ן בב"מ במשנה דראה רצין אחר המציאה דל"ש שליחות במציאה יען דבעינן שליחות מבעל ממון א"כ ה"נ בתופס לבע"ח אף שאין חב לאחרינא למה מהני ותי' דכיון דבלא"ה הנכסים משועבדים למלוה וגם דע"י תפיסה עדיין אין קונה לגמרי אלא דמאלים השיעבוד כהא"ג ל"ב שליחות מבעה"מ והעלה לפי"ז אף בחב לאחרינא מהני דל"ב שליחות מבעל ממון בחוב אולם קשה לי התינח אי למפרע גובה אבל אי מכאן ולהבא גובה א"כ רק תפיסתו קונה לו א"כ לבעי שליחות מבעל ממון (והנה במחנא"פ כתב בפשיטות דבחוב היכיא דלא חב לאחרינא ל"ב שליחות מבעל ממון ויכול להעשות נמי שליח דזכין לו שלא מדעתו רק בחב לאחרינא סובר הר"ן דבעינן שליחות מבעל הממון ע"ש סי' ל"ד וא"כ תיקשי עכ"פ קו' הראשונה): והנה בפנ"י כתובות דף פ"ד הקשה להיפוך מ"ט דלא יהא יכול לתפוס בחב לאחרינא ע"י שליח כיון דהוא עצמו יכול לתפוס ולחוב לאחרינא גם ע"י שליח יהא רשאי לעשות שליח לחוב לאחרינא (ועיין רא"ש פ"ק דגיטין שכ' בפשיטות דלאו כל כמיני' לשוויא שליח היכיא דחב לאחרים אבל הא גופי' טעמא בעי כיון שהוא יכול לחוב למה לא יכול לעשות כן ע"י שליח) והעלה שם משום דאשל"ע ובקה"ח דחי דבריו כיון דלמשלח אין דבר עבירה ל"ש אשל"ע והנה קו' זו יקשה גם בלא עשאו שליח ג"כ יהא יכול לתפוס כיון דהוא יכול לתפוס בעצמו אחר ג"כ נעשה שליח עליו (והוא בכלל קו' תוס' גיטין שהקשו כיון דזכי' מטעם שליחות א"כ מאי נפ"מ אי עשאו שליח בפירוש) ונראה להביא ראי' לדברי הפנ"י דבב"ק דף ק"י איתא דכהן דמצי עביד איהו מצי עביד שליח ואי לא מצי עביד איהו להקריב קרבנותיו א"י לעשות כהן אחר שליח להקריב ובנובי"ת ביאר דהא"ט משום דא"י להפסיד לאנשי משמר ורק כשהוא מצי עביד אין כאן חב לאחרינא דהא הוא בעצמו יכול לעשותן והנה דבר זה שלא מצי לעשות שליח לחוב לאנשי משמר ילפינן מקרא דחלק כחלק יאכלו לבד ממכריו על האבות וכמש"כ רבינו פ"ד מכהמ"ק והא דכשהוא יכול רשאי לעשות ע"י שליח ע"כ היינו משום דל"ה חב לאחרינא כלל א"כ ה"נ יהא יכול לעשות שליח לחוב לאחרינא כקו' הפנ"י ואפי' אם לא עשאו שליח ג"כ קשה אמאי לא יהא יכול איהו להיות מעצמו שליח לזכות לו כיון דהמלוה בעצמו יכול לחוב להם ל"ח כלל חב לאחרינא אך י"ל דלא דמי לשם דהתם כיון דכהן בעצמו יכול להקריב לא זכו בי' כלל אנשי משמר ול"ח כלל חב דאטו מחויב ליתן עור ובשר שלו להם ע"כ ממילא גם ע"י אחר ליכא חוב אבל כאן בבע"ח הא בוודאי איכא חוב להם רק דהוא בעצמו יכול לחוב לא נשמע מזה דיהא יכול לחוב גם ע"י אחר (ושפיר י"ל כדעת הרא"ש דא"י לחוב ע"י אחרים ופלא בנובי"ת שם כ' דכשלא מצי כהן עביד לכן א"י לעשות שליח דחב לאחרינא והביא ראי' מדברי הרא"ש כנ"ל וזה תימא דהא לדברי הרא"ש אף במצי עביד איהו ל"מ עביד ע"י שליח לחוב לאחרינא) אמנם אכתי י"ל דבוודאי למ"ד למפ"ג א"כ יש לכל בע"ח כבר זכות בנכסים לכן כשתופס זה חב לאחרינא אלא דהוא בעצמו יכול לחוב ולא ע"י אחרים אבל למ"ד מכאן ולהבא גובה א"כ אין להם זכות עדיין בנכסים אלא דאם לא הוא הי' תופס היו אחרים יכולים לזכות א"כ שוב ל"ח כלל חב לאחרינא דהא כיון דהוא בעצמו יכול לתפוס ואין צריך להניח מלתפוס משום שלא יהא נולד חוב לאחרים א"כ ממילא גם ע"י אחרים ל"ה חב לאחרינא כלל כמו בכהן במצי עביד איהו דל"ח חב כלל: אולם נראה דהנה סברת הרנב"ר דכ' דבעינן שליחות מבעל הממון נראה דל"ש כלל בבע"ח דהא סברת הרנב"ר נובע מירושלמי הנ"ל דל"מ משוי שליח לקבל מתנה מחבירו דהא ל"ה לו מקודם שום זכות בדבר ההוא וכן במציאה שייך האי סברא גופי' כמש"כ בשמ"ק בב"מ דלא הי' לו שום זכות בהאי מציאה לפי"ז בחוב דשפיר יש לו זכות למלוה בהאי נכסים מצי משוי שליח ול"ב שליחות מבעל הממון ולכן גם מעצמו יכול להעשות שליח כסברת הר"ן גבי גט שיחרור כנ"ל (וזה נראה דעת המחנא"פ הנ"ל שכ' בחוב מצי לעשות שליח ול"ב שליחות מבעל ממון שוב מצאתי כן להדיא במחא"פ סי' כ"ז) ואך התינח אי למפ"ג יש לו זכות בממון אבל למ"ד מכאן ולהבא גובה א"כ אין לו זכות בנכסים דהוה כדשלב"ל כמבואר בפוסקים בסי' ס"ו א"כ שוב ל"מ דל"ה שליחות מבעל ממון וא"כ נתישב קו' הנ"ל ממנ"פ דלמ"ד למפ"ג דהוה שליחות מבעל ממון לא מהני השליחות משום דחב לאחרינא ולמ"ד מכאן ולהבא גובה דל"ש חב לאחרינא ל"מ משום דל"ה שליחות מבעל ממון ודו"ק: אמנם מטעם אחר אכתי יקשה מ"ט מהני תפיסה כשאין חב לאחרינא הא חב ללוה גופי' וע"ז אין לומר אדרבא כסברת הפנ"י כיון דיכול לחוב בעצמו יכול לחוב גם ע"י שליח דהא לפמש"כ היכיא דבאמת הי' להם זכות בהנכסים אף דהוא בעצמו יכול לחוב אבל ע"י אחרים א"י לחוב כדעת הרא"ש א"כ כיון דלגבי הלוה דהנכסים שלו הן אף דמשועבדין למלוה א"כ חב ממש ע"י תפיסתו דמפסידו א"כ נהי דבעצמו יכול לחוב אבל ע"י אחרים למה מצי לחוב לתפוס ע"י שליח אך יש לומר דהנה בב"מ דף י' סובר רי"ו דמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו והקשו תוס' הא רי"ו סובר תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ל"ק ותי' יען דל"ש מיגו דזכי לנפשי' רק במציאה קני משום דשייך מיגו דזכי לנפשי' ואולם קשה לפי"ז הא דקאמר דמגביה מציאה לחבירו ל"ק חבירו משום דהוה תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים יקשה הא לא דמיא כלל דשם ל"ש מיגו דזכי לנפשי' אבל כאן דשייך מיגו דזכי לנפשי' זכי לחברי' באמת יקנה חבירו ג"כ וראיתי שכבר הקשה כן בכ"ס: ונראה לישב דשפיר שייך גם בתופס לבע"ח מיגו דזכי לנפשי' דהנה בר"ן בסוג' דמע"ש הקשה למה צריך כלל לתקנת מע"ש הא מצי להקנות לחבירו על ידו שיאמר זכה לפלוני ותי' דכדי שיקנה בע"כ של הנפקד או של הלוה והקשה למה בשטר שיחרור לא יהא מהני מטעם מע"ש כשאמר תנו שטר שיחרור לעבדי ותי' דל"א דקני במע"ש רק במידי דמצי זכי איהו לנפשי' תיקנו חכמים שיקנה גם לאחרים אבל בשטר שיחרור דלא מצי זכי איהו לנפשי' לא תיקנו שיקנה ע"י מע"ש (כן העלה בקצה"ח סי' ס"ו אבל בנתיבות פי' דברי הר"ן דאף דבשאר שטרות כיון דאין גופו ממון ול"ק אלא בכתיבה ומסירה ולכן לא מצי זכי איהו גופי' ע"כ לא תיקנו מע"ש ולי נראה כונת ר"ן דדוקא בדבר שגופו ממון שייך דמצי זכי לנפשי' אבל בדבר שאין גופן ממון ל"ש זכי לנפשי' וכהא"ג כתב במחנא"פ סוף ה' שלוחין לישב שיטת רש"י דאי עשאו שליח מצי לתפוס ורק בממון שזכי בו לגמרי אבל בדבר שאין מצי לזכות בגופו רק למשכון לא מצי תפיס אף בשוי' שליח יעו"ש ולפי"ז י"ל דהא"ט דמצי הלוה לעשות שליח לתפוס לבע"ח אי הוה הלוה מזכה לו מצי זכי לנפשי' לכן מצי זכי גם לחבירו כמו דאמרינן לגבי מע"ש רק דבמע"ש גופי' הצריכו לתקנה משום דאף דהוה בע"כ דשליח אבל כשרוצה לזכות שפיר מהני בלא מע"ש מהא"ט דכל דמצי זכי לנפשי' אי הוה מקנין לו מצי נמי זכי ברצונו לחברי' ולכן בעשאו הלוה שליח לתפוס שפיר מצי מהני תפיסתו כדעת רבינו מעתה אני אומר גם להיפך כשמלוה עשאו שליח לתפוס ג"כ יש סברא לומר דמהני מהא"ט דמיגו דזכי לנפשי' דהיינו כיון דמצי לזכות לנפשי' אי הוה המלוה נותן לו במתנה שיזכה לעצמו לכן זכי גם לחבירו כאשר אבאר דהנה בב"ק דף ע' איתא אמרי נהרדעי אורכתא דלא כתיב בי' זול דון וזכי ואפיק לנפשך לית בי' מששא מ"ט משום דא"ל לאו בר דברים דידי את אמר אביי ואי כתב בי' למחצה לשליש ולרביע מיגו דמשתעי דינא אפלגא משתעי דינא אכולה אמר אמימר ואי תפיס שליח לא מפקינן מיני' ופירש"י אע"ג דלא כתב אפיק לנפשך רב אשי אמר כיון דכתיב בי' כל דמתעני מן דינו קבילית עלי שליח שויא ופירש"י דהוה כתופס לבע"ח ואי תפיס מפקינן מיני' והקשה בכ"ס בגיטין הא לא אייריא כלל מחב לאחרינא וכתב לפרש לפי מה שהקשה הרא"ש פ"ק דב"מ על תשובת הריא"ף דמסיק דמדין זכי' אף בלא חייב באחרינא לא יכול לתפוס דמצי למימר לאו בר דברים דידי את רק מתקנתא במקום דמפסיד נכסי א"כ איך אמר ר"נ ור"ח המגביה מציאה לחבירו ל"ק מידי דהוה אתופס לבע"ח פשיטא דלא יעשו תקנה לחוב לאחרים אע"כ דלא שייך לאו בר דברים דידי את רק כשרוצה לבוא עמו בדינא ודיינא משא"כ כשתופס מעצמו ולפי"ז י"ל דבהא פליגי דאמימר ס"ל דא"צ ליכתוב ולכן אי תפיס זכה לו כשיטת הרא"ש ור"א סבר שליח שויא ול"מ תפיסתו דגם ע"י שליח לא יכול לתפוס דיכול לומר לאו בר דברים דידי את וזהו שכ' רש"י דהוה תפיס לבע"ח דכמו בתופס מעצמו ל"מ אפי' אינו חב לאחרינא כן ל"מ אם שויא שליח וא"כ ר"נ ור"ח סברי דמועל תפיסה מצד עיקר הדין רק בחב לאחרינא לאו כל כמינ' לחוב ה"ה במגביה מציאה לחבירו ושפיר מדמינן לתופס לבע"ח וריא"ף סובר להלכתא כרב אשי יעו"ש אולם אכתי תיקשי עכ"פ איך מדמין זה לבע"ח דשם ל"ש מיגו דזכי לנפשי' כלל לכן אומר עד"ז דהנה אביי אמר למחצה לשליש ולרביע מיגו דזכי לנפשי' זכי לחברי' ולא מצי לומר לאו בר דברים דידי את וע"ז אמר אמימר אי תפיס לא מפקינן כיון דאי הוה כותב לו למחצה ולשליש הוה מהני משום מיגו דזכי לנפשי' ה"נ אף בלא כתב לי' מצי לזכות אי תפס אף דחב ללוה מיגו דזכי לנפשי' דהיינו דראוי לזכות לנפשי' אי הוה כתב לי' הלוה זכי נמי לחברי' וכמש"כ לעיל לדעת רבינו דלכן אי עשה לוה שליח מהני אף דחב לאחרים יען דשייך מיגו דזכי לנפשי' דראוי עכ"פ לזכות לנפשי' כסברת הר"ן במע"ש כנ"ל ה"נ בלוה מהני כשעשה שליח לתפוס אף דחב ללוה ול"מ לומר לאו בר דברים דידי את כיון דשייך מיגו דזכי לנפשי' אי הוה כתב לי' למחצה ולשליש ולפי"ז אף בלא עשאו שליח ג"כ שייך מיגו דזכי לנפשי' במיגו דאי הוה כותב לו למחצה לשליש ה"נ זכי נמי לחברי' אפי' אי לא עשאו שליח א"כ שייך שפיר בחוב ג"כ מיגו דזכי לנפשי' רק רי"ו סובר כרב אשי דל"א מיגו דזכי לנפשי' ול"מ אפי' בעשאו שליח אפי' לא חב לאחרינא דמצי למימר לאו בר דברים דידי את ע"כ סובר רק במגביה מציאה לחבירו קני משום מיגו דזכי לנפשי' אבל לא בבע"ח אבל ר"נ ור"ח שפיר מדמין מציאה לבע"ח דהא גם בבע"ח מהני תפיסה מצד עיקר הדין דשייך ג"כ מיגו דזכי לנפשי' אפ"ה היכיא דחב לאחרינא ל"מ ה"נ במציאה אף דשייך מיגו דזכי לנפשי' ל"מ דחב לאחרינא ודו"ק ולפי"ז יצא לנו דשפיר מהני תפיסה כשאינו חב לאחרינא רק ללוה דבזה שייך שפיר מיגו דזכי לנפשי' זכי לחברי' ומיושב קושיתינו על נכון: אולם אכתי הא תיקשי דעדיין לא דמיא למציאה דנהי לפמש"כ גם בתופס לבע"ח שייך מיגו דזכי לנפשי' זכי לחברי' היינו כשאינו חב לאחרים אבל כשחב לאחרינא הא לא מצי זכי גם לנפשי' דאף אי כתב לו דון וזכה לנפשך לא הוה מצי לזכות בדינא ודיינא (דבחב לאחרים חולקין בשוה אך יש לדחות אי הוה כתב לי' דון וזכה לעצמך הוה מצי תפיס בכח הרשאה כאלו תפיס המלוה בעצמו שלא עפ"י דינא ודיינא) ובמציאה שייך מיגו דזכי לנפשי' אף דחב לאחרינא לכן נראה לישב על נכון דהנה בהאי דאמרינן דמציאה הוה חב לאחרינא כתב בנתיבות דהא"ט דסובר הרנב"ר דבמציאה ל"מ שליחות דבעינן שליחות מבעל ממון יען דיאוש ל"מ רק כשאתי ליד זוכה א"כ נחשב עדיין כאלו יש לו בעלים ובעינן שפיר שליחות מבעל ממון והנה לפמש"כ לעיל אין כן כונת הרנב"ר דאין הקפידא בהא דבעינן שליחות מבעל הממון משם דנחסר כח המזכה אלא הכונה משום דלא מצי משוי שליח לקבלה בדבר שאין לו זכות מאדם כדאיתא בירושלמי דהיינו דחסר כח הזוכה דהזוכה א"י לעשות שליח לזכות בממון שאין לו זכות בגווה אבל עכ"פ נשמע מדבריו דס"ל דבמציאה ג"כ נחשב כיש לו בעלים יען דלא בא ליד זוכה לפי"ז במגביה מציאה אין אנו צריכין לומר מטעם דחב לאחרינא דבאמת ל"ח זהו כלל חב כמש"כ בשמ"ק ב"מ דל"ח רק מניעת ריווח ול"ש חב לאחרים במה שאין להם שום זכות בגווה אלא הא דאמרינן דחשב חב לאחרינא היינו משום דהוה חב להבעלים שאבדו החפץ דכיון דבעינן אתי ליד זוכה א"כ עדיין בי' גזא דבעלים הוה א"כ אין יכול לזכות לחבירו לחוב להבעלים להוציא מבי גזא דבעלים רק לעצמו גילתה תורה דכשאתי ליד הזוכה נקנה לו ופקע כח בעלים הראשונים אבל לא לזכות לאחרים ורק דהי' לנו לומר מיגו דזכי לנפשי' זכי לחברי' אף דחב לבעלים ראשונים כדסובר באמת רי"ו כמש"כ תוס' ע"ז נתן טעם לדבריו דהוה כמו תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דהיינו נמי במה דחב ללוה (דבמה דחב לאחרינא הנושים בו כ"כ דתליא אי מכאן ולהבא גובה וכן נראה דהכונה דחב ללוה אף דבאמת חב גם לאחרינא הנושים ע"כ אמר סתם במקום שחב לאחרים וכולל בין להלוה בין לאחרים) אף דלגבי הלוה שייך שפיר לומר מיגו דזכי לנפשי' ע"ד שכ' לעיל היכיא דכתב לו למחצה ולשליש מצי זכי נמי לחברי' אפ"ה לא מצי תפיס שפיר דמיא מציאה לתופס לבע"ח ודו"ק: ולפי"ז סברי ר"נ ור"ח כאמימר דמצי לזכות אף דלא כתוב זכי לנפשך כיון דכ' לו הרשאה ונתן לו רשות לדון עבורו מהני תפיסה בדשוי' שליח כפירש"י ומטעם דאמרינן מיגו דזכי לנפשי' אי הוה כתב לו זכה לנפשך לכן גם עתה שלא כתב זכה לנפשך מצי זכי עבורו אבל בלא עשאו שליח דלא כתב לו הרשאה כלל אף דשייך ג"כ אותו מיגו דזכי לנפשי' אי הוה כתב לו זכה לנפשך אפ"ה ל"ק חבירו דל"א מיגו דזכי לנפשי' זכי לחברי' רק בדעשאו שליח (כסברת מהרש"א ביצה דף ל"ט ותומים סי' ק"ה דהא דסובר רש"י דשויא שליח מהני רק היכיא דשייך מיגו דזכי לנפשי' ובקצה"ח תמה עליו דמבואר בפירוש ברש"י דבחוב מהני שוי' שליח אף דל"ש מצי זכי לנפשי' ולפמש"כ ניחא דבאמת גם בחוב שייך מיגו דזכי לנפשי' בדשוי' שליח בכח הרשאה אף שלא כתב דון וזכה לנפשך ומצי תפוס) ומעתה ניחא קו' התוס' מכתובות דלפמש"כ שפיר מדמי ר"נ ור"ח מציאה לתופס לבע"ח משום דבתופס לבע"ח ג"כ שייך מיגו דזכי לנפשי' דלכן מהני בדשוי' שליח ומצי תפיס אפ"ה אי לא שויא שליח ל"א האי מיגו דזכי לנפשי' ולכן גם במציאה ל"מ אף דשייך מיגו דזכי לנפשי' אך התינח בתופס לבע"ח במקום שחב לאחרינא דהיינו ללוה ולאחרים הנושים בו אבל בכתובות דתפיס מטלטלי דיתמי דל"ש לומר מיגו דזכי לנפשי' דהא אף אי הוה כתוב לי' דון וזכה לנפשך ל"ה מצי לזכות לנפשי' דמטלטלי דיתמי לא משתעבד לבע"ח לכן ל"מ משוי שליח וא"ש הקושיא מיימר בר חשו ודו"ק וניחא נמי מה שהכריח רש"י לפרש כן דאי שויא שליח מצי לתפוס דלכאורה תמוה מה הכריחו רש"י לפרש כן בשמעתין דאין זה ענין לשקלא וטריא דשמעתין אבל לפמש"כ ניחא משום דהוה קשיא לרש"י איך מדמי ר"נ מציאה לבע"ח דל"ש מיגו דזכי לנפשי' ע"ז פירש"י דהא דל"ק רק משום דלא שויא שליח דאי שויא שליח הוה מהני ע"כ דשייך גם בבע"ח מיגו דזכי לנפשי' אפ"ה אי לא שויא שליח ל"ק א"כ במציאה נמי דחב לבעלים ל"ק אף דשייך מיגו דזכי לנפשי' ולפי"ז דברי רש"י דאי עשאו שליח מצי תפיס כונתן ממש לדברי אמימר דסובר אי כתב הרשאה ולא כתב דון לנפשיך מצי לתפוס אי לא חב לאחרינא רק ללוה אבל בלא כתב הרשאה כלל ל"מ לתפוס ודו"ק ובהא מיושב היטב שיטת הריא"ף דסובר דל"מ לתפוס מדינא משום דחב לגבי לוה ומצי לומר לו לאו בר דברים דידי את והקשה הרא"ש מדקאמר במקום שחב לאחרים משמע הא בלא חב לאחרים קנה מדינא וכן מדמייתיא על מציאה משמע מדינא קאמר לפמש"כ ניחא דהנה לפמש"כ י"ל בהא פליגי ר"נ ורי"ו דר"נ סובר דאי שויא שליח מצי תפיס דסובר כאמימר דאף אי לא כתב לי' דון וזכה לנפשך מצי תפיס (ולא משום דסובר דמצי לתפוס מדינא אי לא חב רק ללוה כשיטת הרא"ש אלא דסובר דמצי תפיס יען דכתב לו הרשאה ושליח שוי') ומיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחבר

א') ומסורת ביד הכל. והנה כן מבואר בפדר"א פ' ל"א והנה איתא בילקוט על הפסוק על משכבי בלילות בשעה שעקד אברהם את יצחק ע"ג המזבח אחזתיו ולא ארפנו זה דוד כשתפס הגורן מיד ארונה היבוסי ומצא גולגלתו של ארונה תחת המזבח ולא פסל המקום קרבנות ישראל הכונה דהוה קשיא לי' דהי' מקובל בידם כי נמצא גולגלתו של ארונה תחת המזבח בימי חזקי' המלך כדאיתא בירושלמי פ"ק דסנהדרין והנה כבר תמה בח"ס סי' ש"מ איך אפשר שעד שבא חזקי' נעשו כל הקרבנות בטומאה והעלה שם דמוכח מזה שהי' קברי אבותיו של ארונה סמוכים למקדש וברבות הימים נפרצו חומות בית קברות ונפלו לתוך הכיפין שתחת המזבח אמנם מדברי הילקוט נשמע דמתחילה הי' שם גולגלתו של ארונה רק לחיבתן של ישראל לא פסול המקום קרבנותיהן ומהו חיבתן של ישראל י"ל דהנה מתי ישראל מטמאין באוהל אבל מתי עכו"ם אין מטמאין באוהל וזהו לחיבתן של ישראל כמו שביאר יפה בעקידה עפ"י חקירה כי כל דבר שצורתו שלימה כשתאבד צורתו תגרום הפסד היותר גדול כמו שפירש בזה מאמר הגמ' בכתובות אשריכם ישראל וכו' כשאין עושין רצונו של מקום מסורן ביד אומה שפילה ולא עוד אלא ביד בהמתן וזהו לחיבתן של ישראל אמר דמטמאים באוהל אבל מתי עכו"ם אין מטמאין באוהל ולכן לא נפסלו הקרבנות ע"י קבר התהום של מתי נכרים: ב') ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה עליו וכו' בנה בו אברהם המזבח וכו' ובו הקריב אדם הראשון. הכי איתא בפרדר"א פ' ל"א והנה יש לחקור אם מזבח שהקריבו עליו אדם ואברהם הי' עליו דין במה או כיון שמקריבין אעפ"י שאין בית כיון שידעו שזה מקום המזבח הי' לו דין כמקריב במזבח ותנה בפרדר"א איתא דככהן גדול הגיש את מנחתו ונסכו דמקריב אונן ונראה הכונה דהנה לרי"ש בזבחים דף ט"ז דסובר דאונן מותר בבמה ורי"ש הא סובר כמ"ד בזבחים דף ק"א דאין מנחה ונסכים קרב בבמה דהא כרי"ש סובר בקידושין דף ל"ז דמושב לאחר ירושה וישיבה א"כ סובר ע"כ דנסכים לא הי' מותר בבמה א"כ כיון שהקריב מנחת ונסכים ע"כ דלא הי' לו דין במה א"כ הא דהקריב אותן ע"כ משום דככה"ג הוא ולכן אמר דככה"ג הקריב מנחתו דאי לאו דככה"ג הי' לא הי' רשאי להקריב אונן כיון דהי' לו דין מזבח מדמקריב מנחה ונסכים אבל אי דין במה הי' לא הי' מקריב מנחה ולא הוה צריך לומר דככה"ג הקריב מנחתו דליכא אנינות בבמה: והנה בח"ס או"ח חקר אם מותר לנתץ אבני מזבח שבבמה שנעשה בזמן היתר הבמות ונראה להוכיח מהא דאיתא בסוטה דף ל"ג במשנה ונטלו האבנים ופירש"י סתרו את המזבח לאחר שהעלו העולות והשלמים וע"כ דמותר לסתור כיון דלא הי' לזה אלא דין במה בשעת היתר הבמות אמנם לפמש"כ דהי' לו דין מזבח קשה איך שרי לסתור המזבח אמנם י"ל דש"ה דמעיקרא הוקם אדעתא דהכי וסופו להתפרק דמהא"ט הותר לסלק המשכן והמזבח במדבר בשעת נסיעתן וכמש"כ בבית אפרים סי' ס"א אך מהך דמשכן לכאורה אין הוכחה דשם מותר מטעם אחר דהא איתא בזבחים דף ס' אעפ"י שנסע אוה"מ הוא ותוס' שכתבו גם על מזבח י"ל אעפ"י שנסע מזבח הוא אך בטה"ק שדי בי' נרגא דכיון שהצריכו ליקח העפר מהמזבח בשעת נסיעתן ל"ש לומר אעפ"י שנסע מזבח הוא לכן נראה עיקר כמש"כ הבית אפרים משום דמעיקרא אדעתא דהכי הוקם וא"כ גם בבמה שייך האי טעמא כיון שידעו דיאסרו הבמות א"כ הוה ג"כ כהוקם מעיקרא אדעתא דהכי אולם בירושלמי סוטה דף ל' אמרו דאבני מזבח לא לשעה היתה שגנזוהו הנה כבר עמד בשירי קרבן ע"ז דלא מצינו כן במזבחות שעשה אברהם ויעקב שהצריכו גניזה: ג') והנה כתיב בקרא וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר וגו' ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו ויש לדקדק מה אשמעינן קרא דהקריב את האיל תחת בנו ומה בא זה ללמדנו גם יש להבין מה אחר דקאמר וכי יצחק הי' איל וזה איל אחר גם ויקח את האיל לכאורה הוא שפת יתר כי הי' די באמרו ויעלהו לעולה והנה בס' ישמח משה כתב לפרש הכתוב כמין חומר דאיתא במדרש והובאה ברש"י כשאמר הקב"ה לאברהם אל תשלח ידך א"ל אברהם אפרש לפניך שיחתי אתמול אמרת קח נא את בנך ועכשיו אתה אומר לי אל תשלח ידך אל הנער א"ל הקב"ה לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה כשאמרתי לך קח נא לא אמרתי לך שחטהו אלא העלהו אסקתי אחתי' והוא תמוה דא"כ מעיקרא כשאמר לו קח נא וגו' אמאי לא הקשה הלא אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע א"ו דלא רצה להקשות על השי"ת והאמין כי הכל אמת אף שהוא נראה כשני הפכים א"כ למה הקשה עכשיו כשאמר לו אל תשלח ואם נפשך לומר שעל קח נא לא רצה להקשות שהי' נראה כמסרב וחס על בנו משא"כ כנגד המאמר אל תשלח למה אמר כלל האי אתמול אמרת כי ביצחק יקרא לך זרע לא הי' לו להזכיר זאת כלל רק הי' לו לומר אמרת קח נא את בנך וגו' ועכשיו אתה אומר אל תשלח גם מהאי דקאמר לעולה קשה עדיין וכתב לפרש דבאמת אברהם לא רצה להקשות שום קושיא לאלקינו כמש"כ רק לידע דין מדיני התורה תורה היא וללמוד אני צריך ואקדים דידוע דאברהם אבינו השיג כל התורה כולה רק מדהי' זאת להעלים ממנו שיהי' סבור דהקרבה שייך גם באדם אבל באמת נאמר אשר לא צויתיו ולא עלתה על לבי ויקשה הא יצחק בע"מ הי' כמבואר בירושלמי ובבלי במס' יבמות דעקר הי' ואיתא שם דטומטם הי' רק שאח"כ נתרפא אבל אז עדיין הי' בע"מ אך י"ל דידוע דכמה פעמים נביאות שנאמרו על עתיד בלשון עבר ולכן כשאמר לו ית' כי ביצחק יקרא לך זרע הרי הוא כאלו כבר נתרפא ושוב לא הי' בע"מ והנה קיימ"ל דקדמ"ז לא נפקע בפדיון לפי"ז י"ל דהי' שאלתו כיון שאמרת והעלהו לי לעולה קדוש קדושת מזבח איך יפקע כיון דאמרת אתמול כי ביצחק יקרא לך זרע א"כ ל"ה בע"מ וקדש קדושת מזבח א"כ עכשיו איך אתה אומר אל תשלח ידך איך תפקע קדושתו וע"ז השיב השי"ת כי לא אמרתי שחטהו אלא העלהו ומעולם לא עלה על לבי להקדישו קדושת מזבח אף שאמרתי לעולה היינו שיפדה ויקריב עולה תחתיו כמש"כ רבינו בפט"ו ממעה"ק דאם אמר על דבר שאין קדושה חלה עליהן הרי אלו עולה לא אמר כלום אמר הרי אלו לעולה ימכרו ויביא בדמיהן עולה לכן כשאמר לו השי"ת לא אמרתי שחטהו אלא אסקתי' אחתי' כי להקרבה מעולם לא עלה על לבי אז הבין אברהם דמה שאמר לו השי"ת והעלהו לעולה פירושו לפדותו ולהביא קרבן תחתיו ולכך וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל כי הי' צריך לפדות את בנו והנה כשראה את האיל עדיין יש לחשוב אולי הוא של איזה אדם ולא של הפקר וקיי"ל קרבנו ולא הגזול אך הלא מבואר באלשיך דאיל זה קדושתו גדולה יען שנברא ע"ש ולכך הי' יכול להיות תמורת יצחק והנה ראה אברהם אבינו שאיל זה אינו כשאר אלים הנמצאים בעולם אבל הוא בקדושה גדולה ומזה ידע והבין שהוא הנברא בע"ש בין השמשות והוא הפקר וכיון שרצה לפדות בו את יצחק בנו הי' צריך לקנותו תחילה מן ההפקר ואח"כ כשיהא שלו אז יפדה בו את בנו וידוע מה שאחז"ל דקיחה איקרי קנין ועפי"ז מבואר וירא והנה איל אחר הכונה אחר לגמרי משאר אלים דהיינו שהוא הנברא בין השמשות וילך אברהם ויקח את האיל דהיינו שקנה אותו מן הפקר ואח"כ ויעלהו לעולה תחת בנו עכ"ד: ולי נראה לישב בדרך אחר מה שהקשה אהא דכתיב איל אחר אטו בנו איל הי' דהנה בספר יבין שמועה הקשה אהא דכתיב ויאמר הנה האש והעצים ואי' השה לעולה דמנא ידע דיהי' שה ודילמא יהא אחד משאר דברים הנקרבים ע"ג מזבח ומינא ידע דיהא עולה דהא פלוגתא בזבחים דף קט"ז אי קרבו שלמים בני נח וכ' דיצחק הבין הואיל והשכים אברהם בבוקר שדעתו להקריב קרבן וסבר שיקריב תמיד של שחר דהוא כבש ואל תתמה על שינוי לשון מכבש לשה דהרי במד"ר פ' נשא איכא למ"ד דהכבשים שהקריבו הנשיאים הי' נגד יצחק ע"ש שאמר ואי' השה לעולה ותמיד של שחר הוא עולה ולכן אמר ואי' השה לעולה וע"ז אאע"ה אלקים יראה השה דקיבל עליו להקריב שה לקרבן רק אם לא יראה אלקים אז לעולה בני א"כ כשראה איל שהבין שהזמין לו השי"ת להקריבו תחת נדרו להקריב שה לקרבן לכן אמר איל אחר דהנה במנחות דף ק"ד פליגי רבנן ורבי בנדר שהביא קטן והביא גדול אי יצא דלרבי לא יצא ובארתי בחי' לה' מעה"ק הי"ו דפליגי בהא דהנה איתא בב"ק דגזל טלה ונעשה איל דקנאי בשינוי והנה אי אמרינן דהשינוי משום דנשתנה שמו ונקרא איל א"כ אי נדר שה והביא איל לא יצא אבל הנה רבינו בפי' המשנה ר"פ הגוזל וכן העלה ביש"ש דהא בטלה ונעשה איל הוה רק שינוי דגדלות אפי' לא נעשה עדיין איל רק שנתגדל הוה שינוי א"כ שפיר אם הביא איל יצא דל"ה רק שינוי דגדלות א"כ ל"ש לומר דלא יצא דאטו משום דנתגדל נאמר דלא יצא א"כ לפי"ז מכבש לאיל ל"ה שינוי רק שזה קטן וזה גדול א"כ שפיר יצא אברהם אבינו ידי נדרו בהבאת האיל דזה רק הוה כאיל אחר דכבש היינו איל רק שזה קטן וזה גדול והיינו איל אחר נאחז דגם נדרו הי' על מידן דאיל רק זה איל אחר דהיינו איל גדול ויצא ידי נדרו: והנה רבינו בפ"א מע"ז וז"ל ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו וכו' הי' מודיעו לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שהחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבבם העיקר הגדול הזה והודיעו ליצחק בנו ושב יצחק מלמד ומזהיר ויצחק הודיעו ליעקב ומינהו ללמד וישב מלמד ומחזיק כל הנלוים אליו ויעקב אבינו למד בניו כולם והבדיל לוי ומינהו ראש והושיבו בישיבה ללמד דרך השם ולשמור מצות אברהם וצוה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה כדי שלא תשכח הלמוד והי' הדבר הולך ומתגבר בו בבני יעקב ובנלוים עליהם ונעשית אומה שהיא יודעת את ד' והנה יצא לו לרבינו כך ממה שאמרו ביומא דף כ"ח מימיהן של אבותינו לא פירשה ישיבה מהם היו במצרים ישיבה עמהם מ"י אאע"ה זקן וישב בישיבה הי' שנאמר ואברהם זקן בא בימים יצחק זקן ויושב בישיבה הי' שנאמר ועיני ישראל כבדו מזוקן (אמנם מש"כ רבינו יצוה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה הנה לא הראה הכ"מ מקומו איו כמו שעמד עליו בסדמ"ש ולדעתי נלמד כן מהא דאיתא ביומא דף כ"ו אמר רבא לא משכחת צורבא מרבנן דמורה אף אי דאתי משבט לוי או משבט ישכר ומפרש דהיינו אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא והיינו בזכות יעקב שציוה כן וכן מה דקחשיב עמרם ונראה לי שלמד כן מהא דאיתא במדרש רבה ויקרא פ' כ"ט באבות שביעי חביב אברהם יצחק ויעקב לוי קהת עמרם משה וכתיב ומשה עלה אל האלקים וכן הוא בתדב"א פי' ברוך המקום ברוך הוא שספר את עצמו עם הצדיקים אדם קיים מה שכתיב בתורה להקריב קרבן והעלה שור על גבי המזבח שנאמר משור פר מקרין מפריס נח קיים מה שכתוב בתורה להקריב קרבן שנאמר ויבן נח מזבח א"ד אברהם קיים כל מה שכתוב בתורה שנאמר עקב אברהם אשר שמע בקולי וישמור משמרתי וכו' יצחק קיים כל מה שכתיב בתורה והושלך לפני אביו כשה לטבח שנאמר ויעקוד את יצחק בנו יעקב קיים מה שכתוב בתורה שנאמר ויאמר יעקב הסירו את אלהי הנכר יהודה קיים מש"כ בתורה מצות יבום שנאמר ויאמר יהודה לאונן וכו' ויבם אותה יוסף קיים כל התורה כולה כבד את אביך וכו' התורה לא נתנה להם והם קיימו אותה מאליהן (ובפ' כ"ה איתא באותה שעה קידש אברהם את שמו של הקב"ה ועמד והחזיר את כל רכוש סדום ועמורה מיד אחר הדברים האלה הי' דבר ד' אל אברהם במחזה שכרך הרבה מאוד וכן למדנו מיצחק שבתחילת מעשיו הי' ירא שמים לאמתו וכן למדנו מיעקב אבינו שבתחילת מעשיו הי' לו יראה מלפני הקב"ה) ובפרק ה' איתא אברהם אבינו הי' מפקח על עניני הבריות ומכניסן תחת כנפי השכינה וכו' ומפני מה זכה יעקב לחיים שלא בצער בעוה"ז ממה שעתיד הקב"ה ליתן לע"ל מפני שהי' יושב בביהמ"ד מקטנותו לעד זקנתו והי' בקי במקרא ובמשנה ובהלכות באגדות וכו': אמנם קשה לי לדברי רבינו דהא איתא בסנהדרין דאסור ללמד תורה לנכרי דכתיב תורה ציוה לנו משה מורשה והוה גזל ביד נכרי א"כ איך הי' רשאי א"א ללמוד להם תורה וראיתי בספר סדר משנה בה' יסה"ת שעמד בזה וכתב דקודם מ"ת ל"ש הטעם לאסור משום גזל דעדיין לא הי' לנו למורשה ולא מיקרי זה מצוה דחדשה לב"נ שנאסר להם ללמוד תורה תורה ציוה לנו משה ולא לב"נ דרק נשתנה הענין ממה שהי' בתחילה דמעיקרא לא היתה התורה לנו מאורסה ולא מורשה אבל בשעת מ"ת ואילך דהיתה לנו מאורסה או מורשה ממילא נאסרת לב"נ אבל הקשה על זה דבוודאי גם קודם מ"ת הי' אסור ללמד לב"נ תורה משום איסור גזל דהא עדיין לא נתנה כלל לבנ"א רק השרידים בעם המה שם ועבר ואברהם אבינו ע"ה שויתר להם הקב"ה בעצמו מכש"כ הוא אם ב"נ בא ליטול את השם דגזולה היא בידו ומאי דמפיק הגמ' איסור הלימוד תורה לב"נ מקרא דתורה ציוה לנו משה היינו דאפי' עכשיו דנתנה לכל ישראל אפ"ה אסורה ללמד לב"נ ומעתה קמה וגם נצבה איך הי' ב"נ בימי אברהם רשאים ללמוד תורה והאיך עבר אברהם ע"ז ללמדם תורה וכתב דאין לומר שלמד להם ז' מצות דידהו דבזה רשאי הב"נ להתעסק בהם ואדרבא ב"נ שעוסק בתורה בז"מ מצות דידהו חשיב מכ"ג ע"ה כדאיתא בסנהדרין ז"א דרק בפסקי דינם של הז' מצות מותר הב"נ ללמוד ולהגות בהם כמו אסור מותר זכאי חייב אבל טעמא המצות וסודותיהן להוכיח לדרוש ולחקור בהן אסור לב"נ אפי' בז' מצות דידהו דאין בזה תועלת אל המעשה אשר יעשון ומינה אמינא לה מהא דאמרינן בנדרים דף ל"ח לא נתנה התורה אלא למשה ולזרעו בלבד ומסיק אלא פלפולא בעלמא רק משה רבינו נהג בה טובת עין ולמדה לישראל (ובסדר משנה הקשה איך למדה לישראל מדעתו דהא כיון דלו נתנה הי' בו איסור ללמדו לנו ולדעתי זה אין קושיא דהא באמת לכאורה איך שייך לומר דהמלמד תורה לב"נ הוה גזל בידו הא כיון שישראל מלמדו מדעתו ל"ש בזה גזל כמו בממון הנותן מדעתו מתנה היא בידו לא גזל אך כבר העלה שם בסדר משנה הטעם דהא התורה של כל ישראל הוא א"כ המלמד תורה לב"נ יכול למחול חלקו אבל לא חלק של כל ישראל וא"כ במשה שנתנה לו ולזרעו בלבד שפיר הי' רשאי למחול חלקו וחלק זרעו ללמד לכל ישראל וכעין דאמרינן בעלמא ניחא להו לאדם לעשות מצוה בממונו כך ניחא לזרעו שיעשה מצוה בתורתם) ומכש"כ דלא ניתן לב"נ הפילפול והדרשא אחר הסודות שיש בזה משום מאורסה או מורשה דזה רק לישראל נתנה לא לב"נ אפי' במצות דידהו והעלה שם דרשאי הוא ללמד להם סתרי הטבע ומה רבו מעשי ד' ופלאי בריאותיו בשמים ממעל ובארץ מתחת וכמש"כ רבינו ב"ה ע"ז בדין ג' יעוש"ה: ואני בארתי הדבר יותר דהנה רבינו ב"ה יוסה"ת בפ"א כ' דמ"ע הוא להאמין בהאמנת היחוד והנה האומות לא נצטוו ע"ז ורשאים לעבוד בשיתוף (דהיינו שב"נ רשאי לעבוד בשיתוף שהטבע הוא חלק אלקות כחלק מן הכל כמו שביאר בעולת תמיד או"ח סי' קנ"ו) והטעם דישראל נצטוו במצוה זו כתב רבינו בסהמ"צ להיות כי חסדי השם גברו על יראיו ורב טוב בית ישראל שהוציאנו לחירות עולם מה שלא עשה כן לכל גוי להוציאם מעבדות לחירות ביד חזקה גם הפליא הוא י"ת לייחד אומתנו להיות לו לעם סגולה מיוחדים ע"י תורתו הקדושה אשר נתן לנו להנחילו חיי עד לפיכך אנחנו חייבים להודות לו מן הטובות שעשה עמנו לכן הכתרנו השי"ת במצותיו הקדושים להיות גם הוא מיוחד לנו לאלקי אמת ולסבה הזאת רצה הקב"ה לזכותינו במצות שהם למעלה משכל האנושי אין אתנו יודע סיבתם כגון כלאים ושעטנז הנקראים חוקים ולא עשה כן לכל גוי דהמצות שנצטוו בני נח השכל וחוקי הטבע מחייבתם והסבה בזה הוא כי אנחנו חייבים לו ית' לעשות כן שהוציאתנו ממצרים ושאר ניסים שעשה לנו למעלה מן הטבע כקרי"ס אולם לזולתינו מן האומות גם כי גבר עליהם חסדו וטוב ד' לכל מ"מ לא הטיב עמהם כדבר שהוא למעלה מחקי הטבע כי מונהגים הם כפי חקות השמים ומשטריהם לכן אינן צריכין לעבוד את השם רק בז' מצות טבעיות כי לכל מצוה מז"מ יש טעם בדעת האדם נערך עם המציאות הטבעי יעוש"ה בסדר משנה דין ז' מעתה י"ל דבוודאי ללמדם תורה בז' מצות שלהן אשר נתנה להם לקיימם יען כי טעמם נגלה לנו דהשכל וחוקי הטבע מחייבתם אבל לנו עם ישראל גם הז' מצות נתנו לנו לקיימן כאלו גזירה היא מלפני הקב"ה בלי שום נתינת טעם לדבר רק שאמר ונעשה רצונו לכן אם ירצה ללמדם לב"נ ג"כ לעשות הז' המצות רק כגזירת המלך לא מצד הערת השכל עושה בזה איסור דרק לנו הוא מאורסה ומורשה לשמור התורה כחוקה בלי שום לב לטעמו של דבר מחוקי השכל והטבע (עד"ז כתב רבינו בה' מלכים דנכרי המקיים מצות מפני שהשם ציוה חייב מיתה אבל רשאי לקיימו מפני שחוקי השכל והטבע מחייבן) והיוצא מזה דנכרי אין מצוה שלא לעבוד בשיתוף הטבע: ובזה ניחא לי לישב קו' עצומה שהקשה הח"ס בחי' לכתובות ספ"ק ובתשובה חיור"ד בהא דאיתא ביומא דף פ"ד אם רוב נכרים נכרי למאי הלכתא להאכילו נבילות א"כ יקשה הא דאמר שמואל שם דלפקח הגל איני כן ומחוייבין לפקח עליו הגל בשבת ואמאי הא בישראל גופי' דשרי לחלל השבת הוא רק כדי שישמור שבתות הרבה ובהאי תינוק הא לא ישמור השבת כיון דמותר להאכילו נבילות א"כ איך נחלל עליו השבת (ואמנם אני הקשתי ע"ד אחר דשם ביומא פריך משמואל אדשמואל דאמר גבי תינוק הנמצא בעיר שרוב עכו"ם דאין מפקחין את הגל ולהנ"ל יקשה מאי פריך דילמא רק ברוב עכו"ם בחצר וישראל אחד מפקחין משום כדי שישמור שבתות הרבה אבל לענין תינוק הנמצא בעיר שרוב עכו"ם ל"ש כלל כדי שישמור שבתותי הרבה שהרי מדין תורה הוא עכו"ם ולא ישמור השבת ולכן סובר שמואל בעיר שרוב עכו"ם אין מפקחין) להנ"ל א"ש די"ל דשבת באמת חייב לשמור דהנה איתא בחולין דף ה' לחלל שבת הוה כמומר לעבוד ע"ז ופירש"י דעע"ז כופר בהקב"ה ומחלל שבת כופר במעשה בראשית ולכאורה עדיין לא ידענו במה שוה לעע"ז לכן נראה כיון דישראל מצוה על השיתוף שלא ליתן כח אדנות אל הטבע וזה שמחלל שבת וכופר במעשה בראשית א"כ נותן כח אדנות אל הטבע לומר שהעולם קדמון והמצוה ליחוד שמו ית' ולהאמין ביחדותו והנה זה התינוק מוזהר על השיתוף כישר' וא"כ חייב לקיים השבת ג"כ דאם אין מקיים השבת הוה כאלו עובד ע"ז בשיתוף הטבע ולכן שפיר יכולין לפקח עליו הגל בשבת כדי שישמור שבתות אחרים (אולם יש לחקור עוד די"ל דרק להאכילו נבילות שהוא בל"ת אין מצווה ומאכילן אבל חייב לקיים מ"ע דהא) במ"ע ספק להחמיר וא"כ חייב לשמור השבת דאית בי' מ"ע: ד') והנה איתא במכות דף כ"ג דרש ר' שמלאי תרי"ג מצות נאמרו לו למשה בסיני וכו' תורה גימטריא תרי"א ובספר סדר משנה הקשה מהא דאיתא בחגיגה דף י"ג דאסור ללמד תורה לב"נ משום דכתיב תורה ציוה לנו משה מאורסה דהם לנו למאורסה או מורשה הא בכלל אותו תרי"א מצות גם ז' מצות שנצטוו עליהן ב"נ בכלל והם אינן לא מאורסה ולא מורשה לקהלת יעקב א"כ אינן ממעט לאוסרן לב"נ א"כ היכן יליף מזה לאסור שאר המצות שנאמרו לישראל דאסור ללמדן לב"נ ונראה לישב דהנה במכילתא פ' יתרו איתא אקרא דאנוכי ולא ויהי' לך אמר הקב"ה קבלו מלכותי תחלה ואח"כ אגזור עליכם גזירות ודייק מזה בהרמב"ן בס' המצות דאנכי לא הוה מ"ע רק תחילה אמר להם שיקבלו מלכותו ואח"כ ציוה עליהם לא יהי' לך דזה הי' תחלה למצות (אמנם בחלק הלאווין גם הרמב"ן חזר מזה) והנה בספר סדר משנה פ"א מיה"ת הקשה קו' עצומה לפי דעת הרמב"ן דל"ש לצות רק תחלה צריכין לקבל אלקותו ית' ולהאמין בהאמנת מציאות אלהותו והוא המצוה וא"כ גם ב"נ צריכין לומר שנצטוו על האמנת מציאות אלהותו ית' שהוא אדון על כל הנמצאים דל"ש מצוה רק אם מאמין במציאותו ית' האמין מציאותי ואח"כ אגזור עליך גזירות כמו שאמר הוא ית' לישראל א"כ יקשה דלא מצינו דב"נ נצטווה בהאמנת מציאות אלהותו ית': ונראה לי דא"ש לפי דברי פי' המשניות הנ"ל דכ' בפג"ה המצות שאנו מקיימין לא מפני שנצטווה בהן ב"נ אלא מפני שחזרה ונאמרה למשה בע"פ בהר סיני ולפי"ז אני אומר דיסוד אחר הוא מה שישראל חייבין בהז' מצות שנצטוו בהן ב"נ ממה שנצטוו בהן עצמן ב"נ דישראל נצטוו על יסוד האמונה שד' האלקים הוצאנו ממצרים מבית עבדים וקנו אותנו לעבדים כדכתיב כי עבדי אתם וכיון שכן ל"ש גזירה מהשי"ת אם אין מאמינים ישראל שהוא ית' נמצא והוא אשר הוציאנו אותנו מבית עבדים ולכן אמר קבלו מלכותי ואנו אגזור עליכם כמלך הגוזר על עבדיו (וכ"כ רבינו להדיא בספמ"צ מ"ע ב') וחייבין לקיימן בלי שום נתינת טעם רק כאלו הוא גזירה מלפני האדון ד' צבאות וראי' לזה הא דאיתא בת"כ אחרי על פסוק אני ד' אלקיכם והובא בפירש"י וז"ל אני הוא שאמרתי בסיני אני ד' אלקיך וקבלתם מלכות מעתה קבלו גזירותי ר' אומר גלוי וידוע לפניו שסופן לנתק בעריות בימי עזרא לפיכך בא עליהם בגזירה אני ד' אלקיכם דעו מי גוזר עליכם וכו' וכאן אי אפשר לפרש מה שאמר אני ד' הוא מצוה בפ"ע רק שיקבלו מלכותו וחייבין לקיים גזירותיו א"כ ראי' ברורה לרמב"ן וכן הוא בכתוב ביהושע כאשר בארתי כונת הכתובים במק"א אבל לבני נח הם א"צ לקיים הז' מצות מפני שהם עבדים להשי"ת דלא הי' עבדים לאומה אחרת ולא פדאם מבית עבדים ומה שהשי"ת מצוה אותם הז' מצות איני אצלם בתורה גזרת מלך על עבדיו וחיוב המצות אצלם הוא מה שהשכל וחוקי הטבע מחייבים דמה שהשי"ת מצוה שלא יעבדו לאלקים אחרים רק לבוראם שברא עולם ומלואו הנה כן השכל וחוקי הטבע מחייב: ובהא ניחא גם קושיא ה"א דשפיר אמרו דתורה ציוה לנו משה בגמטריא תרי"א שנצטוה משה ובתוכם באמת גם הז' מצות שנצטוו בני נח שכן נצטווינו ע"י משה ולא משום שנצטוו בזה הב"נ דאנחנו חייבין לקיים המצות על יסוד זה שפדאנו מבית עבדים ואנחנו עבדיו והוא כמלך הגוזר גזירות על עבדיו והז' מצות שנצטוו בהם בני נח הוא על יסוד אחר דאצלם הא ל"ש שהם עבדים וצריכין לקיים מצד גזירות מלך על עבדיו ושפיר נמנו כל הז' מצות בתרי"א מצות שנצטוו ישראל וא"ש דילפינן מתורה ציוה לנו משה מורשה דאסור ללמד לב"נ תורה דהיינו דאסור ללמד שישמרו הז' מצות על יסוד זה שמשה נצטווה עליכם בהר סיני שהם כגזירות המלך שמצוה לעבדיו רק צריכין לקיים הז' מצות על יסוד זה שהקב"ה הוא הבורא עולם ע"כ אין יכולין לעבוד אלקים אחרים א"כ באמת גם הז' מצות בכלל האיסור דאסור ללמדם דינו ז' מצות דאף דנצטוו הז' מצות אבל נצטוו כן על יסוד אחר ולא מפני שנצטווה בזה משה בהר סיני והמלמדם תורה על יסוד זה באמת עביד איסורא גם בהז' מצות כיון דרק לנו הוא למורשה לשמור התורה על יסוד זה א"כ הוה גזל ביד נכרי ונ"ל דהרמב"ן הוציא כן מדברי ירושלמי פ"ח דיומא הז' וז"ל כן הוא האומר אין עולה מכפרת עלי מכפרת היא א"א שתכפר לי אינה מכפרת בע"כ אין יוהכ"פ מכפרת מכפרת היא א"א שיכפר לי מכפר לו בעל כרחו אר"ח בר"י דר' הלל לא כולה מן הדין בר נש אמר למלכא לית אתה מלך והכוונה בוודאי מי שכופר ואומר דאין יוהכ"פ מכפר זה עצמו הוה עון דאינו מאמין בתורה דכ' כי ביום הזה יכפר עליכם ולכן על כל עבירות שבתורה יוהכ"פ מכפר אף בע"כ אבל על עון זה עצמו דאינו מאמין שיוהכ"פ מכפר ע"ז איני מכפר דהוה כמו כרת דיומא בשבועות דף י"ג ולכן אמרו לא כולה מן הדין לא על הכל הוא מוחל רק מן הדין מן החטא זה עצמו אינו מוחל דמימר אמר בר נש למלך לית את מלכא כן ה"נ על חטא זה עצמו אינו מכפר שאינו מאמין ביוהכ"פ יעו"ש נשמע מזה דאם אין מקבל מלכותו יתברך דהוה כאומר לית את מלכא א"כ ל"ש בי' קבלת מצות וכן נראה להוכיח דהא בכל מצות עוסק במצוה פטור מן המצוה דמאי אולמי האי מצוה מהך מצוה אבל במצות קבלת מלכות שמים ל"ש עוסק במצוה פטור מן המצוה ופטור מקבלת מלכות שמים ע"כ דהא"ט דהא לולא הך קבלה אין מקום חיוב כל המצות לכן ע"כ אנוכי ל"ה בכלל המנין תרי"ג מצות דנשתנה דינו דאין שום עסק מצוה יכול לפוטרו ממצוה זו דקבלת מלכות שמים: וכן הדבר מוכרח מהא דאיתא בשבת דף פ"ח דמשה רבינו שיבר הלוחות והקב"ה הסכים ע"י דעביד קו"ח מה פסח מצוה אחת אמרה תורה כל בן נכר לא יאכל בו התורה שהוא תרי"ג מצות לא כש"כ דאסורה להם לישראל והדבר פלא הא התרי"ג מצות בא כדי להפרישם מע"ז ואם לא יקבלו התרי"ג מצות לא יפרשו מע"ז לעולם להנ"ל ניחא דאנכי ד' אין ממנין התרי"ג מצות דקודם שיקבלו התרי"ג מצות צריכין לקבל עול מלכותו שאנכי ד' וכיון שעשו עגל וכפרו באנוכי ובעול מלכותו איך יצוה עליהם תרי"ג מצות והכי משמע נמי בירושלמי רפ"ט דנדרים איזה כבוד המקום כגון סוכה שאיני עושה לולב שאיני נוטל תפילין שאיני נותן ודחי לי' והיינו כבוד המקום משמע לי' דלנפשי' הוא מהני כהדא אם צדקת מה תתן לו והרמב"ן פ' תצא הביא הירושלמי וכ' עליו אף דלולב סוכה ותפילין תליא ביצ"מ אפ"ה איני מפני כבוד המקום כש"כ שאר מצות והכונה כאשר בארתי לקמן דאוה"ע אמרו כשאמר הקב"ה אנוכי אשר הוצאתיך מאמ"צ דלכבוד עצמו הוא דורש אפ"ה הרי גם הם חזרו והודו שאין בו כבוד המקום (והנה מדברי הרמב"ן משמע דסוכה ותפילין תליא ביצ"מ וזה דלא כתשובת ח"ס שהבאתי בפ"א שכ' דתפילין וסוכה לא תליא עיקר הטעם ביצ"מ) ודו"ק: ואמנם קשה לי לדברי רבינו בפי' המשנה הנ"ל דגם המצות שנאמרה קודם מ"ת בסיני נאמרו ואנו חייבין לקיימה מפני שהוא מצות שנצטוינו בה בהר סיני דהנה בהוריות דף ח' איתא דתניא דבי רי"ש דכתיב ולמן היום אשר ציוה ד' והלאה לדורותיכם איזה הוא מצוה שנצטוו בה תחילה הוי אומר זו ע"ז דמצוה ראשונה אנכי ולא יהי' לך ופריך והא אמר מר עשר מצות נצטוו ישראל במרה ולהנ"ל מ"פ הא כיון דגם מצוה שנצטוו במרה נצטוינו בה בהר סיני אחר שכבר נאמר לנו העשרת הדברות א"כ שפיר ע"ז הוא מצות שנצטוינו בה תחילה: ואולם יש להביא ראי' מיבמות דף מ"ז ומודיעין לו עון לקט שכחה ופיאה משמע דקודם שנתגייר אין נכרי חייב בלקט ופיאה וכן מוכח בחולין דף קל"ד ויש לתמוה למה אין מצווין הא כיון דנכרי מצוה על הדינים גם זה בכלל כמש"כ הרמב"ן על התורה דנצטוו בכל הדינים כישראל וכן מוכח משיטת רש"י גיטין דף ט' ד"ה חוץ וא"כ חייבין בצדקה ולקט שכחה ופיאה ג"כ ולפמש"כ א"ש דבוודאי חייבין ג"כ אבל לא בכח תורת משה שאין מצוה לקיים אלו המצות מפני שנאמרה למשה בסיני ועל כן רק כשנתגייר מודיעין לו עון לקט שכחה ופיאה מה שנחשב לו עון בתורת משה: ובהא אמרתי לפרש על נכון הא דאיתא בקידושין דף ל"א אקרא דידוך מלכי ארץ כי שמעו אמרי מאמר פיך לא נאמר אלא אמרי פיך שבשעה שאמר הקב"ה אנוכי ולא יהי' לך אמרו מלכי אוה"ע לכבוד עצמו הוא דורש אבל כשאמר כבד את אביך וכו' חזרו והודו לדברות הראשונות והוא תמוה הכי לא ידעו עוד דהקב"ה מצוה על עבודת אלקים אחרים הא גם ב"נ מוזהרין על ע"ז א"כ מה זה שתמהו ואמרו לכבוד עצמו הוא דורש אך לפי דברינו יבואר דהנה כיון דעיקר אזהרה היינו לא יהי' לך אלקים אחרים למה הוצרך לאמר אנכי ד' אלקיך הא גם לאוה"ע הזהיר על עבודת כומ"ז ולא הקדים אנכי ד' על כן חשבו שזה כדי להזהיר אותם על דרך אדון המצוה ע"כ הקדים אנכי ד' אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולכן עבדי אתם (משא"כ לאוה"ע דלא הקדים לאמר תחילה אנכי ד' אשר בראתי שמים וארץ) א"כ היינו לכבוד עצמו אבל כשאמר כבד את אביך וכו' למען יאריכון ימיך הנה בזה אין שייך הטעם דהוא יתברך שמו אדון המצוה ע"כ אני מצוה כבד דהא זה מצות שכליות וגם האוה"ע מצווים ע"ז וגם למה כתב מתן שכרו בצידו למען יאריכון ימיך אך הענין דמתן בצידו נראה דהנה יש שתי בחינות מתן שכר בדרך סגולי' דמעשה עצמה הוא מביא השכר דכרוך בעקבו ויש שכר גמול שהקב"ה נותן לו גמול מעשיו ואמנם אלו המצות שכתב מתן שכרן בצידם הם שכר סגוליי דמעשה הטוב בעצמו מביא השכר הטוב (כאשר יתבאר עוד) מזה הבינו שאין כל עיקר ציוו המצות כדרך אדון המצוה על עבדיו דזה ל"ש שכר סגוליי ולמה פרט דוקא במצוה זו השכר בצידו אלא וודאי יען דהשכר הוא סגוליי א"כ ממילא נשמע דהציוו אין כדרך אדון המצוה על עבדיו רק יש להם תכלית אחר (דלנו נתן ג"כ המצות אבל הוא רק מדיני) אבל לישראל נותן המצות שהוא תורת שמימיי שמנהג עולמו ע"י מעשה המצות אלו ועל השלשה דברים העולם עומד ולכן נמי הקדים אנכי ד' אלקיך וכו' ללמדם שכח מעשיו הגיד לעמו למען ישמרו חוקיו ומצותיו ינצורו שהעולם מתנהג עפ"י התורה על כן חזרו והודו לדברות הראשונות: והנה ביבמות ס"פ החולץ פליגי ר"ע מפרש קרא דאת מספר ימיך אמלא זכה משלימין לו לא זכה פוחתים לו ורבנן סברי זכה מוסיפין לו לא זכה פותחין לו נראה דפליגי בהא דר"ע סובר דהשכר הוא סגוליי ע"כ רק שייך דמשלימין לו אבל לא שייך דמוסיפין לו ורבנן סברי דמוסיפין לו דסברי דהשכר אינו סגוליי אלא גמוליי ע"כ מפרש דמוסיפין לו בדרך ניסיי ואמנם זה היכיא דאין כתוב בצידה אבל בכתוב בצידה גם לרבנן הוה השכר סגוליי א"כ בהאי למען יאריכון ימיך אינו דמוסיפין לו אלא דמשלימין לו א"כ יקשה מהא דאיתא בסוף חולין הרי שאמר לו אביו להביא לו גוזלות ועלה להביא כשירד נפל ומת האיך מתקיים הכתוב למען יאריכון ימיך אלא לעולם הבא ולהנ"ל מאי קשיא דילמא באותה שעה הגיעו עתו סוף ימיו והמצוה אין גורם להוסיף לו רק שמשלימין לו דאף דרבנן דסברי דמוסיפין לו היינו באין כתוב בצידה אבל בכתוב בצידה הוא ע"כ בדרך סגוליי דאין מוסיפין ולכן נראה דאתיא כר"ע דלדידי' י"ל הסברא איפכא דבוודאי בסתם זכה משלימין לו אבל אין מוסיפין יען דהשכר סגוליי אבל במצות שכתיב השכר בצידה אינו סגוליי אלא בדרך גמוליי שפיר הקשה איך יתקיים הכתוב למען יאריכון ימיך דכיון דכתיב בצידה ע"כ בא לאמר שהשכר בדרך גמול לא בדרך סגוליי כשאר מצות א"כ אם זכה מוסיפין לו והא חזינן דעלה ומת אע"כ דקאי אשכר עוה"ב: אח"ז ראיתי בספר ים התלמוד בהקדמה שהקשה כן לר"ע דמשלימין לו מאי קשיא לי' מקראי דאיך יתקיים למען יאריכון ימיך דילמא כלה עתה זימני' ולפמש"כ ניחא דאף דר"ע סובר דזכה משלימין לו במצוה שכתוב בצידה גם לר"ע יתפרש דזכה מוסיפין לו: ואולם לכאורה קשה מהא דאיתא בב"ק דף ט' עד שליש משלו מכאן ואילך משל הקב"ה ופי' הת"ח לפי מה דאיתא ביצה דף ט"ז כל מזונותיו של אדם קצובין לו חוץ מהוצאת שבת ויו"ט אם הוסיף מוסיפין לו כן נמי בהידור מצוה עד שליש משלו ממה שנקצב לו מר"ה ואז צריך הוא לצמצם במזונותיו כדי הוצאת זה השליש אבל יותר מהשליש מוסיפין לו יעו"ש מעתה קשה לי הא כמו דכתיב את מספר ימיך אמלא כן נמי כתיב ואוצרותיהם אמלא א"כ תליא זה בפלוגתא דר"ע ורבנן ולר"ע הא משמעות אמלא רק משמע מה שנקצב לו וע"כ לומר דקרא לא אייריא ממי שעושה לפנים משורת הדין דנותן יותר משליש א"כ קשיא מרבנן דמפרש' דאמלא דמוסיפין לו וכאן אמרו בפשיטות דעד שליש משלו נותנין לו מה שנקצב לו והא כיון דכ' אוצרותיהם אמלא משמע דמוסיפין לו: ה') והנה בעקרים פ"ז כתב וז"ל הדת הוא על ג' פנים אם טבעיות ואם נימוסית ואם אלהות הטבעיות הוא שוה בכל אדם ובכל ענין ובכל מקום והנימוסית היא שוה שתסודר מחכמים לפי המקום ולפי הזמן וכפי טבע המונהגים והאלהות מה שנסדר מהשי"ת על ידי נביא כמו אדם או נח וכמו ההנהגה והדת שהי' אברהם מלמד ומרגיל האנשים לעבוד השם וכו' וכוונת הדת הטבעית להרחיק העול ולקרב היושר וכוונת הדת הנימוסית הוא להרחיק המגונה ולקרב הנאה כדי שיתרחקו האנשים מן הגנות כפי המפורסם כונת הדת האלקית להישר האנשים על השגת ההצלחה האמיתית שהיא הצלחת הנפש וההשארות הנצחי וכן בפכ"ה מאמר ה"א כתב ולזה תמצא שתורת בני נח ותורת משה עם שהיו חלוקות בעניינים פרטיים הנה הם מסכימים בענינים הכוללים וכו' ואין ספק שהאומות היו מגיעות על ידי תורת בני נח אחר שהיא אלקית להצלחה האנושית עם שלא הי' במדריגת בהצלחה המושגת לישראל מצד התורה ואמרו רבותינו ז"ל חסידי אוה"ע יש להם חלק לעוה"ב וזה ממה שיורה שאפשר שימצאו שתי תורות האלקית בזמן אחד לאומות מתחלפות וכל אחת מהן מגעת המונהגים על פיה אל ההצלחה האנושית ועפ"י שיתחלפו במדרגת ההצלחה המושגת מצד שני התורות ובענפים שם כתיב ואמר דתורת בני נח נקרא דת משא"כ תורת ישראל הוא הנקרא תורה והיינו שאף כי גם דת בני נח היא האלקית אבל הוא רק מדינית שהקב"ה ציוה לנימוס מנהג ארץ בעלמא למען לא יהי' איש את רעהו חיים בלעו אבל התורה שנתנה לישראל עם קרובו היא שמיימי צורך גבוה לתקן בשמים ממעל וכ"כ בח"ס פ' לך (ובזה יש לנו להבין מה הי' החטא של דור הפלגה שכל כך נענשו שהקב"ה ירד ובלה שפתם ובקרא לכאורה לא נתבאר מה הי' חטאם בזה שאמרו נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ לפי הדברים הנתנין למעלה יש לפרש כך כי הם חשבו לעשות להם דת מדינית טבעית ונימוסית וע"כ חשבו שבזה שיבנו להם עיר ומגדל וראשו בשמים שטוב דתם אשר יעשו להם בשלימות כל כך עד שמגיע השמימה כאלו הוא אלקיות עד שנוגע הראשי דהיינו תכליתו שלימותו עד לשמים ממעל ובזה יעשו להם שם פן נפוץ ע"פ כל הארץ דאם כל כת וכת יעשו להם נימוס בפ"ע א"כ יפיצו ע"פ כל הארץ וסוף שאין אחת מהם אשר תתקיים וע"ז אמר השי"ת וזה החילם לעשות ועתה לא יבצר מהם דהיינו שראה שאם יאמינו העם שיש בכח דת נימוס וטבעי להשלים האדם סוף שיכחישו ויעזבו כל ענין דת אלקיות ותחת דת אלקיות יתנו דתם דת מדיני וזהו דקאמר כי זה החילם דזה רק התחלה אבל אני רואה כי לא יבצר מהם לעזוב כל איזה דת אלקיות כי מה צורך ליושב בשמים בעבודת בני אדם ע"כ הבה נרדה ונבלה שפתם באופן שיכירו וידעו כי אין ביכולת שום דת מדיני נימוסי וטבעי לאחד ולהשלים כל דיעות ומעשי בני אדם כי אם יהא להם שפה אחרת ממילא גם בדעות לא ישתוו ולא יתאחדו בדת מדיני אחת ואז ידעו כי רק דת אלקיות אשר יוכל לאחד ולהשלים כל כתות בני אדם: ובזה פירשתי והנה נהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והי' לארבעה ראשים שם האחד פישון הסובב את ארץ החוילה אשר שם הזהב ושם השני גיחון הסובב את ארץ כוש ושם השלישי חידקל הסובב את ארץ אשור ואת נהר הרביעי הוא פרת דהיינו נגד הדת טבעי אמר הסובב את ארץ החוילה אשר שם הזהב דהיינו שמלמד לאדם שיהא משאם ומתנם ביושר בצדק ונגד דת נמוסי אמר הסובב את ארץ כוש כדכ' אהלי כושן דהיינו ללמדם דעת להרחיק המגונה ולקרב מעשים הנאים לאדם ע"ד דכ' מה טובו אהלך יעקב ונגד דת בני נח אמר הסובב את ארץ אשור ונגד תורת ישראל אמר ונהר הרביעי הוא פרת שמימיו פרים ורבים דהיינו המע"ט פרים ורבים וגם כי פרת הוא נהר ארץ ישראל וזה שאמר והנה נהר יוצא מעדן דנהר מרמז לחכמה והנה הכל יוצא מעדן שלמעלה להשקות את הגן דמרמז לעולם הזה ומשם יפרד לארבעה ראשים שישנם ד' עניני דת טבעי ונימוסי דת ב"נ ותורת ישראל ומפרש והולך כל אחד ואחד הסובב את הארץ החוילה דדת טבעי כולל הנה גבי בני אדם לעשות עסקם במשא ומתן בכסף וזהב שיהא בצדק ובאמונה ע"ד שאמרו דשואלין את האדם עסקת באמונה ונהר השני גיחון הסובב את ארץ כוש המלמד לאדם להרחיק המגונה ולקרב הנאה לאדם ונהר השלישי חידקל הסובב את ארץ אשור דהיינו דת אלקיות שניתן לבני נח שמלמד לאדם במעשים שיזכה בהם לשלימות בעוה"ב ולהשארת הנפש כמש"כ בעקרים ונהר הרביעי הוא פרת נגד תורת ישראל דדת בני נח הוא רק מדיני דניתן להם שיזכו באותן המעשים לשלימות הנפש אבל תורת ישראל הוא שמיימי להנהיג בה את העולם ולתקן העולם במלכות שדי: ובזה נראה לפרש הא דאמרו חכז"ל בנדה דף ס"א דמצות בטילות לע"ל ותמהו מהא דסנהדרין דילפינן דתחה"מ מה"ת מדכתיב והי' לאהרן הכהן ולבניו והא אמרת דמצות בטילות לע"ל להנ"ל נראה די"ל דזה הכח שיש למצות השם שנתנה לישראל שהם צורך גבוה לתקן בשמים ממעל דלע"ל לא יצטרכו לעשות בזה מצוה בפועל כי יעשו כן ע"י מחשבתם הזכים אבל בכ"ז המצות יתקיימו ע"ד תורת מדינית דעכ"פ כיון שהם למטה בארץ צריכין לקיים כל התרי"ג מצות בתורת מדינית ולכן יתחייבו ליתן המתנות לאהרן הכהן ולבניו ולכן שפיר אמרו לענין כלאים דמצות בטילות לע"ל דהיינו אי צריכין לקיים רק ע"ד תורת מדינית הנה בזה כשיחי' יהא מלובשים בכלאים לא עבדי איסורא עד שילבישו בגדים אחרים דהא דקיימ"ל דהמוצא כלאים בבגדו חייב לפשטו דעובר בשהי' ג"כ הוא רק עפ"י התורה שניתן לנו עתה שצריכין לקיים המצות כדי לעשות ולתקן בשמים ממעל והכל צורך גבוה ע"כ אסור להשהות בכלאים (דטעם כלאים הוא כמש"כ הראשונים יען דמערבים כוחות השמים הטבעים) אבל אי א"צ לקיים רק בתורת מצות מדינית אזי בוודאי לא עביד איסור אם משהא עצמו בכלאים עד שילביש בגדים אחרים אבל בוודאי גם אז יתחייבו שלא ללבוש כלאים: ועד"ז אני מפרש הא דהעלה רבינו בסהמ"צ דאם ח"ו הי' מתבטלה ישוב א"י מכל יושבי ישראל הי' קיום המצות מתבטלת לגמרי ח"ו רק הקב"ה הבטיחם שלא ישבתי מלהיות לגוי ופלא מאוד (עיין בדברי רבינו בה' תענית כי בהריגת גדליהו בן אחיקם נכבה גחלת ישראל לגמרי) ונראה דהיינו ג"כ דהי' מתבטל מהם מה שנתנה תורה לישראל לקיימה ע"ד תורת צורך גבוה אבל בכל זה בוודאי הי' צריכין לקיים התורה ע"ד מצות מדינית ונימוסית: ובזה א"ש הא דאיתא בספרי על פסוק ושמתם את דברי אלה דאף שתתחייבו גלות כדכתיב למעלה ואבדתם מהרה מעל הארץ בכ"ז תשמרו המצות כי כאשר תכנסו לארץ לא יהא עליכם כחדשים וברמב"ן הקשה א"כ זה דסיים קרא למען ירבו ימיכם על האדמה הא בחו"ל קמייריא להנ"ל א"ש דהנה בוודאי כל זמן שמקצת ישראל יושבין עלי' הם צריכין לקיים המצות כמו קודם שגלו רק כונת הספרי ע"ד שכתבתי שאף אם ח"ו יתחייבו גלות שתהא גולים כולם אפ"ה צריכין לקיים המצות בתורת מצות מדינית אמנם הבטיחם אם יקיימו המצות כדי שכשיזכו שיקבצו הגליות שיכנסו לארץ לא יהא כחדשים אז יאריכון הנשארים בא"י ימיהם על האדמה אדמת הקודש ולא יפסקו מלהיות לגוי: והנה כ"כ דאיתא בנדה דף ס"א מצות בטילות לעתיד לבוא ותמה בנחלת בנימין דהא בסנהדרין ילפינן דתחה"מ מה"ת מדכתיב והיתה לאהרן ולבניו והא אי מצוה תהא בטילה לע"ל גם נתינתה אל הכהן תהא בטלה ונראה לחדש דבוודאי מצות ל"ת תהא גם לע"ל רק המצות עשה תהא בטלה דכיון דהמ"ע הוא להראות אהבה להשי"ת כמש"כ הרמב"ן פ' יתרו ולעתיד תהא כל מעשינו ומלאכתינו ומחשבותינו לאהבה את ד' לא תהא צריכה מצות עשה כדי לעורר אהבת ד' בלבנו ועוד מטעם אחר דהנה איתא בירושלמי פ"ק דשבת דאם תורתו אומנתו הדין שיפטור ממצות ד' בתורה אלא דא"כ לא יקיים שום מצוה לעולם א"כ לעתיד דנלמוד תורה מפי ד' ותהא תורתינו אומנתינו יהי' באמת פטורין מלק

מדות המזבח מכוונת הרבה וכו'. הנה לכאורה יש להקשות דרבינו לקמן בסוף פרקין כתב דמידת ארכו ורחבו אין מעכב וזה נראה כסותר דבריו שבכאן ותוס' זבחים דף ס"ב עמדו להקשות דשתי המימרות סותרין זא"ז ותי' דזה קאי רק שאם ירצו להרחיבו אין רשאי אבל אין חובה לעשות ברוחב זה אולם רבינו שכ' גם אין לגרוע ע"י לית לי' תי' התוס' א"כ קשה (אח"ז ראיתי במנחת חינוך שהקשה כן) ונראה דרבינו סובר נהי דאין מעכב אבל עכ"פ אסור להוסיף ולגרוע דאיסור הוא עושה ורק אם עבר להקרי בעליו כמו בדמים הניתן בד' מתנות דאסור ליתן בפחות דעובר על בל תגרע אפ"ה אם עבר ונתן במתנה אחת כיפן כדאיתא ר"פ ב"ש ואולם יקשה לפי"ז קו' הרמב"ן שהבאתי בפ"א דשלמה עשה מזבח כ' אמות וקרא אמר וכן תעשו לדורות ולכן כתב הרמב"ן שם דלא כרש"י אלא דלא נתחייב שלמה לעשות כלי בית עולמים כתבנית המשכן ובאוה"ח הקשה דבשבועות דף ט"ו משמע כפירש"י שגם לדורות נצטוו ומזבח שאני דהא אמרינן מידת ארכו ורחבו אין מעכב ומשרע"ה הי' ג"כ רשאי להוסיף ולפמש"כ הנה כן דעת תוס' דרק למעלה משיעור יש קפידא דשפיר הי' יכול משרע"ה להוסיף עליו עד ס' אבל לדעת רבינו דהא דאין מעכב היינו דאין נפסל בכך אבל איסור יש להוסיף ולגרוע א"כ גם על מה שנאמר למשה ה' אמות אסור לו להוסיף ולגרוע א"כ איך הוסיף שלמה עד כ' אמות ואם הותר לשלמה להוסיף עד כ' דלא נאמר לאסור להוסיף למה יהא עתה אסור להוסיף על של שלמה ושל בית שני דדרשו שישים אמה נאמר ג"כ שמותר להוסיף כמו שהי' מותר לשלמה להוסיף על של משה והי' נראה לישב עפמש"כ הרא"ם לישב קו' הרמב"ן כי אין כונת הכתוב וכן תעשו על השיעור ממש אלא על דוגמת תכונת הבנין הרוחב בערך האורך וגובה לפי ערך ארכו ורחבו אבל לענין גדלו אין קפידא ולכן כשם שמזבח שעשה משה הי' ה' על ה' כמו כן עשו לדורות מרובע עשרים על עשרים (ובפ"א הבאתי כדברים אלו בשם הברבנאל) והקשה ע"ז א"כ למה לא עשה הגובה של מזבח כתכונת מזבח שעשה משה ג' אמות גובה לערך ה' בארכו ורחבו ולפי שיעור הזה המזבח שהי' כ' על כ' יגיע לגובהו י"ב והרי לא עשה רק גובה י' אמות: והנה בספר אוה"ח תי' לדברי הרא"ם כי נחלקו בגמ' ר"י וריוס"י דר"י סובר כל המזבחות כולן עשר אמות גובה של כל אחד מהם וג' אמות שכ' בתורה מקום המערכה בלבד ולהאי מ"ד לא יקשה קו' הרא"ם להיות דבגובה לא נעשה שינוי כלל משל מטה ל"ש להקשות אמאי לא עשו שינוי בגובה ג"כ דמה דאפשר להם לעשות כשל משה עדיף ולפי"ז י"ל לדעת רבינו שכתב בדין שאחר זה כר"י דמזבחות כולן גבהן י' אמות וג' אמות מקום המערכה שפיר י"ל כתי' של הרא"ם דלא נאמר וכן תעשו רק על דוגמת תכונת הבית אבל לענין אורך ורוחב אין קפידא ולכן שפיר הוסיף שלמה עד ס' כי גם משה הי' יכול להוסיף רק שיהא לפי ערך רוחב וארכו של וזה ולא יקשה דגובה דלא נעשה בי"ב כיון דשל משה הי' י' לא עשו שינוי בגובה אלא דעדיין קשה עכ"פ מה יענה רבינו לדעת ר' יודא דסובר ג' אמות דברים ככתבן וא"כ הוסיפו בגובה עד י' למה לא הוסיפו עד י"ב כפי החשבון האורך ורוחב כקו' הרא"ם ולכן נראה דהנכון בזה כמש"כ לעיל דכל השינוים שעשה שלמה הכל נאמר למשה ורמוזה בתורה ונתגלה לשלמה ע"ה מה שהי' צריך להתגלת לו בבנין הבית בימיו כפי חכמה העליונה וכן נתגלה בימי עזרא מה שלא נתגלה לשלמה דהיינו שיעור מזבח ס' ולעתיד יתגלה בנבואת יחזקאל כאשר צריך להיות לעתיד והכל נרמז בציוו למשה באמרו ועשו לי מקדש דקאי גם על העתיד ונרמז בתורה איך יהא צריך לעשות הבנין לעתיד אנחנו לא נדע עד שיערה רוח ממרום עלינו ויאיר עינינו ללמוד מתורת משה והנה ככל החזיון הזה אשר זכיתי בו ובארתי לעיל בפ"א ראיתי כעת כי כונתי לדעת עיר וקדיש בס' אוה"ח אשר כתב קרוב לדברינו ולהיות כי מדבריו נלמוד לכל מה שנתקשה בזה הח"ס שהבאתי לעיל אעתיק דבריו הקדושים וז"ל אלא שנשאר לנו לדעת שאר הפרטים שבמשכן הי' לעיכובא ובבית עולמים לא הי' מעכבין ואדרבא כ' רבינו בפ"א מבהב"ח שאין בונין אלא באבנים או בלבנים והנה הבינותי בכל מש"כ הרמב"ם במשפטי בית עולמים ואספה כי בג' כלים כ' שצריך שיהא כמות כלים של משה והם השולחן והמנורה ומזבח הזהב וכן מפורש בפ' שתי הלחם אבל שאר הכלים וצורת הבית אין לקחת שיעור לדורות ממעשה משה במדבר ועוד ראינו שעשה שלמה כרובים שניים ומשונים הרבה מכרובים שעשה משה והנה בהשכלה מועטת בענין אין שום קשיא כלל כי יש לדעת כי כל הבנין הבית והכלים לא עשאם שלמה מדעתו אלא עפ"י נביא הכל בכתב ד' עלי השכיל ואמרו באגדת שמואל ר"י בשם ר"ש בית המקדש מסרה הקב"ה בעמידה למשה ומשה מסרה ליהושע בעמידה ויהושע מסרה לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים לדוד ודוד לשלמה ואומר הכל בכתב מלמד שנתנה לידרש מיד ד' מלמד שנתנה במסורה (עיין ירושלמי סנהדרין פ"ק שדרשו ויתאו דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם ודרש ר' בון בנין ביהמ"ק נתאווה לדרוש מקום בנין ביהמ"ק ועיין ירושלמי פ"ק דמגילה מגילה שמסר שמואל לדוד נתנה לידרוש מ"ט הכל בכתב מיד ד' זו המסורת תוה"ק עלי השכיל מכאן שנתנה לדרוש) עלי השכיל מלמד שנתנה ברוה"ק ע"כ הראת לדעת כי כל מה שעשה שלמה הי' הלמ"מ והכל כתוב בספר גלוי לדורשו ברוה"ק וכן תמצא שכ' רש"י בדה"י והכל דרש שמואל מן התורה ברוה"ק כמו ששננו הר הבית הי' ה' מאות על ה' מאות ודרש אורך החצר מאה באמה ורוחב חמישים בחמישים והי' חמש מאות על ה' מאות עכ"ל ומן הסתם כל המעשים נרמזים בתורה ליודעים ברוה"ק בזה ע"פ מעשה האמורה במשכן מדבר אבל דברים שנאמרה בתורה במשפט מקדש עולמים לא תהי' להם סתירה מפסוק וכן תעשו כיון שיש לו מקום לעמוד בו בשאר הפרטים שלא באה עליהם ההלכה עכ"ל ואודה ד' שהנחני בדרך אמת: והנה כתב עוד באוה"ח דרך רמז בתורה לכרובים שעשה שלמה דלכן נכתב בקרא ב"פ ועשה כרוב אחד וכו' נרמז ג"כ בקרא שניים כרובים וכו' משני קצות הכפורת וכן זה שגנז שלמה מזבח שעשה משה ועשה אחר דיש להבין למה עקרה התורה סדר מצות מזבח הזהב ממקום שהי' ראוי לצוות עלי' כי תמצא שהתחיל בארון שהוא לפני ולפנים ואח"כ הכפורת השולחן והמנורה ואחריהן המשכן ומזבח החיצון ואח"כ כ' הציוה על המזבח הזהב ורמז בזה שדינו משתנה מכל כלי המשכן שאף שהי' המזבח הזהב ראוי להיות במקדש בכל זה יהא נגנז וכמו כן בשאר שינוים שעשה שלמה נרמזים בקרא: והנה מה שנשמע ממה שנכתב פ' מזבח שלא במקומו לרמז שיהא נגנז הנה כיון בזה למה שאמרו בגמ' זבחים דף ס' מזבח קטורת שנעקר ממקומו מקטירין קטורת דל"ב מזבח במקומו וראיתי בקרבן חגיגה שכתב בזה רמז נאה יען שמזבח נעקר ממקומו הראוי לה כפי סדר הכתוב לכן נשמע דמקטירין קטורת במקומו דל"ב מזבח וזה"כ שאמרו מזבח שנעקר ממקומו בתורה ללמד שאם נעקר ממקומו במקדש מקטירין קטורת במקומו כעת הגיע לידי ספר קרן אורה ראיתי שהקשה דהא מהא דאמרינן מידת ארכו ורחבו וקומתו אין מעכבין ואמר ר' מני ובלבד שלא יפחות משל משה ומפרש דהיינו אמה הנה מזה דארכו ורחבו אין מעכבין לא למעלה ולא למטה רק בכדי שלא יוסיף על ס' ולא יפחות מאמה אבל בגבהו נראה דלמעלה אין לו שיעור אפי' יותר מי' אמות אבל למטה יש שיעור דהאי של משה ג"כ הי' גובה י' לריוס"י דקיימ"ל כוותי' והקשה מתוס' חולין ר"פ כה"ד שכ' דעל מידת גבהו אין להוסיף והא כאן אמרינן שמידת גבהו אין מעכב וכתב לתרץ דנהי דאין מעכב מ"מ לכתחלה צריך שלא יהא יותר משיעור עשרה האמורה בתורה (וזהו כתי' האחד שכתבנו לעיל) וכ' עוד לתרץ דתוס' מפרשין הא דאורך וגבהו אין מעכב היינו אם פיחת אבל יותר ס' באורך ורוחב ויותר מי' בגבהו מעכב דלא אשכחן שום סמך להרבות בשיעור יותר אבל פחות אשכחן במזבח שעשה משה שלא הי' מקום המערכת אלא אמה ובגובה נמי אין מעכב אם פיחת דלא קחשוב אלא מקום המערכת שנאמר בו וקומה ג' אמות וכן מבואר בדברי רבינו דהא דקאמר ובלבד שלא יפחות משל משה קאי אגובה ולא יעשנו פחות מגובה ג' במקום המערכה קאמר עכ"ד ולדעתי זה תמוה דהא רבינו כתב אין להוסיף ואין לגרוע ממנו וא"כ איך כתב דדעת רבינו דאין לפחות מגובה ג' אמקום המערכה דהא לדעת רבינו גם במדת ארכו ורחבו אין לגרוע:

א') ושלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה. הנה זה גמ' זבחים דף ס"ב וקשה לי הרי איתא שם דמקום הבית הי' ידועה להם דהי' ניכר יסודות הבית וא"כ מה צריך לנביא לדעת מקום המזבח הרי הי' יכולין לדעת כן ע"י מדידה ממקום כותל ההיכל והעזרה שהי' כ"ב אמה כמבואר בפ"ה: והנה ראיתי בספר עבודה תמה שעמד על זה והעלה דלא הי' אפשר לברר ע"י מדידה כי מזמן בניין בית ראשון הי' כמו ה' מאות שנה ונשתנו הטבעיות כי מתחלה הי' הטפח ד' אצבעות ועתה שנשתנו ונתקטנו הוא בוודאי יותר מד' אצבעות א"כ לא נוכל לידע מדת אמה והעלה דמהא"ט א"א למדוד גם בזמנינו זה לדעת מקום המזבח דבשלמא שיעורי מצות ל"ש דנשתנו דכל שיעורי המצות והאסורים שבתורה נאמרה לישראל לפי כל דור ודור מה שהוא כזית בזמניהם (וכן העלה בח"ס או"ח לסתור בזה דעת הצל"ח שכ' דעתה שנתקטנו הביצים בעינן שיעור גדול מביצים שלנו) אבל בזה אי נשתנו האצבעות א"כ לא יגיע למקום המזבח כי לא הי' ההקפדה שמזבח יהא כ"ב אמה מהיכל כי לא תלוי בזה כי רק עיקר הקפדה שיהא באותו מקום שהקריבו אדם ונעקד יצחק כמו שכ' רבינו לעיל א"כ א"א לידע ע"י מדידה והנה דבר זה תמוה חדא דגם זה שנשתנו האצבעות אין מבורר כל כך דהרי בח"ס העיד שמימות רבינו הרמב"ם עד דורו לא נשתנו ובארנו זאת בה' שגגות וא"כ למה נאמר שנשתנו כ"כ מזמן בית ראשון עד זמן בית שני אבל אני תמה אקרא דהי' אפשר להם לידע כמה אצבעות משלהם יש באמה כיון שהכתלים היו עומדים וכיון שידעו שיש בין כותל צפון לדרום קל"ה אמות כדאיתא במס' מידות א"כ הי' אפשר להם למדוד בחבל כמה אורך החבל מכותל צפון לדרום וישארו שחלק אחד מקל"ה שבאותו חבל הוא אמה שהי' בבנין בית ראשון ואח"כ ימדדו שכ"ב חלקים כאלו מכותל האולם וההיכל שזהו כ"ב אמה שבבית ויבנו שם המזבח ואפשר לעשות כן במדידה מכוונת (וא"ל ששכחו כמה אמות הי' אורך הבנינים הנה בס' עבד"ת הנ"ל ביאר דע"כ ידעו השיעורים שהי' או אנשי כנה"ג וידעו בוודאי כל מעשה בנין בית ראשון בהיותו בבנינו) ועוד אף דיהיבנא לי' שנשתנו אז האצבעות בה' מאות שנה שמתחילת בנין שלמה עד שנבנה בזמן בית שני עכ"פ באותו דור שנחרב הבית שלא הי' רק שבעים שנה ידעו כמה אמות הי' הרחק מקום המזבח מכותל אולם בדורתם ומסתמא ידעו אז בכמה נתקטנו הטבעים בארבעה מאות שנים שעמד הבית ובשבעים שנה שהי' בבבל א"א שיהא שינוי גדול: והנה בס' עבד"ת הביא עוד לתרץ דידעו מקום המזבח אלא שלא ידעו מאיזה צד יוסיפו כיון דנאמר להם ע"י נביא להוסיף ודחה זה דאין קפידא באיזה צד יוסיפו וכשתאמר דלא ידעו אי בצפון הי' המזבח או בדרום וא"א להם להוסיף דבעי כולו בדרום או כולו בצפון דזה א"א שלא הי' זוכרים באיזה צד עמד כי הרבה הי' שם אשר ראו בית ראשון כדכ' ורבים מהעם הי' בוכים ועוד דאמרו שם שראו א"א עומד ומקריב אטו עשה אברהם מזבח ל"ב על ל"ב ועוד למ"ד שהריחו ריח איברים עד ל"ב ואח"כ ריח קטורת והלא באותן אמות שהוסיפו לא הי' מקטירין בבית ראשון דלא הי' מגיע המזבח עד ל"ב אמה ועוד למה הי' צריכין ב' נביאים דלמה לא ידע זה שהעיד שצריכין להוסיף באיזה צד יוסיפו ולי נראה דיש להשיב על כל דבריו דבאמת לראב"י אחד הי' שהעיד על שני דברים ואולם ראב"י לשיטתו במידות דבדרום עמד המזבח כולו עכ"פ אין הוכחה מזה דאדרבה מדראב"י יש לפרש כן שהעיד רק על איזה מקום יוסיפו וממה שהריחו ריח איברים עד ל"ב אמה אין קושיא דעפ"י נס נמשך ריח איברים עד ל"ב אמה ותדע דהרי אמרינן לסוף ל"ב אמה הריחו ריח קטורת וזה וודאי עפ"י נס דהא בעזרה לא מקטירין הקטורת רק בהיכל וע"כ עפ"י נס כדי שיתבוננו עד היכן יעשו המזבח וכן מה שראו א"א עומד ומקריב הנה בגמ' איתא רק דאפר יצחק צבור א"כ אפשר שהי' צבור על ל"ב אמה אף שמזבח של אברהם לא הי' ל"ב אמה דהרי גם לפי פשטות דראו מקום המזבח ואברהם עומד ומקריב יקשה ג"כ למה עשה אברהם מזבח כ"ד על כ"ד כמזבח של שלמה וע"כ ובוודאי לא הי' רק ה' כמזבח של משה רק שראו אפר יצחק ציבור על כ"ד כן נוכל לומר שראו צבור על ל"ב אמה כמו שנראה להם אברהם עומד ומקריב על מזבח כ"ד אמה כן י"ל שנראה שמקריב על מזבח ל"ב אמה דאין לומר שנראה להם רק על מזבח על ה' אמות דא"כ עדיין מנא ידעו דשם התחלת המזבח שמא שם אמצעות המזבח וצריכין להוסיף על כל צד וא"כ לפי"ז נוכל לקיים תירוצו של בעל עב"ת שבא להעיד על איזה צד יוסיפו ומה שהקשה דמסתמא ידעו אי בצפון או בדרום עמד המזבח י"ל הרי יש דיעה שלישית שרובו בדרום ומיעוטו בצפון כמו שיתבאר בפ"ה וא"כ אפשר ששכחו זה ולא ידעו אי כולו בדרום או מקצתו או מקצתו בצפון דאין לומר דגם זה רחוק לשכחו ז"א דהא ביומא דף נ"ב איתא דלא ידעו כותל המפסיק בין קדק"ד אי הי' מן העשרים וכל חוץ או מבפנים מקדק"ד ואף דגמ' מסיק דהס' הי' אם הדין כלפנים או כלחוץ עכ"פ חזינן דהי' מסתפקין לומר ששכחו איך הי' עומד הכותל אולם באמת יש לתמוה איך ס"ד לומר ששכחו אי מלפנים או משל חוץ כיון דבזבחים אמרינן דנשארו יסודי הכתלים א"כ הי' יכולין לבנות הכותל במקום היסוד וידעו אם הוא מן העשרים של חוץ או משל פנים וע"כ לומר כי רק הס"ד בזבחים הי' כן דנשארו יסודי הכתלים אבל למסקנא דעפ"י נביא או נס נתגלה להם אפשר שבאמת גם יסודי הכתלים נהרסו ולא הי' ניכר כלל א"כ לפי"ז הא דמוקי הגמ' ע"י נביא או שראו אפרו של יצחק או דהריחו ריח איברים וקטורת הכל להודיע מקום המזבח ממש דלא הי' יכולין למדוד משום דבאמת נהרסו יסודי הכתלים א"כ למסקנא שנודע להם מקום המזבח עפ"י נס א"כ שוב היו יכולין למדוד ממקום המזבח לכל צד לעזרה ולהיכל ולבנות הכתלים וא"צ לומר שהי' יסודי הכתלים ניכרים עוד יש להוכיח דלמסקנא גם יסודי הבית לא הי' ניכרים דהרי יקשה אי היסודת לא נעקרו א"כ עדיין מקום מזבח הי' אפשר להכיר דא"ל שלא הי' לו יסוד בקרקע דהא הי' מתחתיו בור לשיתין כדאיתא במס' מידות וסוכה דף מ"ד א"כ היו' יכולין ג"כ לדעת מקום המזבח שהשיתין היו בקרן דרומית מערבית ומשם היו יכולין לכוין המקום לכל צד ואולם אי נאמר דנפלו היסודת א"כ גם בור השיתן לא הי' ניכר וע"כ דלמסקנא באמת א"צ לומר דהי' ניכרין הכתלים ולכשת"ל דשכחו ולא ידעו באיזה צד וקרן הי' השיתין א"כ שוב נוכל לומר דלכן הי' צריכין שפיר לנביא דלא ידעו מקומו כל עיקר אי בצפון אי בדרום ולכן הי' צריכין שפיר לנביא ולפי"ז יצא לנו במה שדן בס' עבד"ת אם אפשר לנו בזמנינו לעמוד על מקום המזבח דלפמש"כ אי נדע כותל זה העומד עד היום הזה או כותל מזרחי או כותל מערבי כמו שהביא שיש מסתפקין בזה אז הי' אפשר באמת לידע ע"י מדידה מקום המזבח ולהקריב כיון שמקריבין אעפ"י שאין בית ומגמ' הנ"ל אין ראי' כאמור די"ל דלא ידעו אז מקום הכתלים ג"כ או דלא ידעו להוסיף אי מצפון או מדרום או במזרח או במערב ומש"כ שם עוד דא"א לומר שנסתפקו בזה דהא מזרח לא הי' לו יסוד משום של יהודה א"א להוסיף שיגיעו לחלקו של יהודה לזה י"ל דתוס' זבחים דף פ"א כתבו דבבית ראשון לא ידעו מזה כמש"כ בטה"ק לפרש דבריהם דלא ידעו טעמא דמילתא א"כ גם בבית שני לא ידעו טעמא דמילתא ומש"כ עוד בס' עבד"ת דלא הי' אפשר לידע כמה מידות המזבח דא"א למדוד באצבעות דנתקטנו הרבה קשה לי א"כ הא דנראה להם עפ"י נס או עפ"י נביא מקום המזבח ל"ב על ל"ב באיזה אמות מדבר מסתמא באמות שלהם וא"כ הרי איתא בגמ' דמזבח עצמו רק כ"ד על כ"ד כדכ' ביחזקאל וההריאל י"ב על י"ב לארבעתן דהיינו כ"ד יקשה דילמא פחתו כי המידות אשר בו נתנבא עליהם יחזקאל הי' גדולים מבעת ההוא א"כ איך הי' יכולין לכוין מקום המזבח (אך י"ל דמדדו כל הל"ב אמות וידעו כמה כ"ד חלקים מהם) ועוד דמה זה שאמרו שהוסיפו על של שלמה ד' אמות מנ"ל דהוסיפו דילמא כ"ד שלהן הן כ' אמות דמעיקרא ועוד יקשה דהתם אמרינן דשיתין הוסיפו וא"כ עם הוספת השיתין הי' כ"ד על כ"ד גוף המזבח או ל"ב על ל"ב בכללו וכיון דשל שלמה בין הכל הי' כ"ח מזה גופי' שפיר מצי לידע דלא נשתנו האמות דדל שיתין נשארו כ"ח על כ"ח כמו שהי' בשל שלמה וע"כ תאמר כיון שבדור שלהם הי' זה מידת כ"ד אצבעות שלהם זהו אמה שלהן כמו בכל שיעורים דמשערין באותו דור כן מידת המזבח יכול לשער כן דבשלמא לענין מקום המזבח כתבנו לעיל דיש קפידא שלא יהא נתונה שלא במקומו אבל במידות המזבח עצמו שפיר י"ל דתלוי לפי הדור דבתר אמות בת כ"ד אצבעות שבאותו דור אזלינן ולפי"ז הי' אפשר לבנות מזבח דאף דאסור להוסיף או לגרוע היינו במדה עצמה אבל אם המדה באותו דור נתקטן בזה אין קפידא ובזה ניחא מה שהביא ממדרש פ' תולדת דהמלך כורש אמר שיפחתו ה' אמות ועי"ז נמנעו מלבנות מזבח היינו דאם יגרעו ה' אמות באמות שלהן נמצא מזבח בנוי שלא במקומו אבל אם המדה עצמה נתקטנה מחמת שנשתנה אצבעות האדם באותו דור אין קפידא ויש קצת ראי' לזה ממנחות דף ע"ו יעוש"ה הנה רבינו במורה נבוכים הביאו בספר כפתור ופרח כתב טעם למה העלם בתורה הקדושה מקום המקדש ולא נזכר בפירוש אלא רמז אליו ואמר אשר יבחר ד' יש לי בה ג' טעמים האחת מהם שלא יחזיקו בה האומות וילחמו עלי' מלחמה חזקה כשידעו שזה המקום מן הארץ הוא תכלית התורה והשנית שלא יפסידוהו מי שהוא בידם עתה וישחתיהו בכל מלכותם והשלישית והיא החזקה שבהם שלא בקש כל שבט היותו בנחלתו ולמשול בו והי' נפל בו מחלוקה וקטטה כמו שנפל בבקשת הכהונה ולזה באה המצוה שלא יבנה בית הבחירה אלא אחר הקמת מלך עד שתהי' המצוה לאחד והסתלק המחלוקת: ולי נראה עוד טעם אחר דהנה ידוע מה שכלל בטו"ז בכמה דוכתין עיור"ד סי' קי"ז ואו"ח סי' תקפ"ח דכל שאין מפורש בתורה יכולין חכמים לעקור אבל מה שמפורש בתורה אין יכולין לעקור וא"כ אי הוה מפורש בתורה מקום המקדש והמזבח לא הי' יכולין לבנות מקדש במקום אחר כגון משכן שילה וא"כ איך הי' מקריבין הקרבנות ציבור (דאין קרבין בבמה) עד שהיו כובשין ירושלים עיר הקדושה והקב"ה לא רצה שתתבטל העבודת ציבור עד שהי' כובשין את ירושלים ולכן כיון שאין מפורש אף שידעו שלמשכן שילה אינה בית עולמים אפ"ה הי' יכולין להקריב שם כל הקרבנות והנסכים כמו במקדש דכיון שלא נכתב בפירוש שבירושלים בהר המורי' הוא מקום המקדש והמזבח יכולין הי' החכמים לבנות מקדש במקום אחר ולהקריב שם כל ק"צ והנסכים: ב') שלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה וכו'. הנה בירושלמי בפ"ג דע"ז הביאו בתוס' דף מ"ה עלה דהאי מתניתן דאמר ר"ע אני אובין ואדין כ"מ שאתה מוצא הר וגבעה נשאה בידוע שעבדו שם ע"ז ופריך עלה בירושלמי בית הבחירה האיך נבנה דיש נעבד אצל גבוה ומשני עפ"י נביא שנאמר ויעל דוד בדבר גד אשר דיבר בשם ד' והכונה דלא הי' שם ע"ז אולם בח"ס סי' של"ג הביא בשם רבו זצ"ל דבאמת מקודם לא הי' הר רק דאח"כ נעשה נס ונעשה הר כמו שדרשו על הפסוק היום בהר ד' יראה דמעיקרא עמק דכתיב וירא את המקום מרחוק ואח"כ נעשה הר א"כ קודם שזכה אברהם בארץ ההוא לא הי' נעבד דלא הי' הר ולאחר שנעשה הר כבר זכה בו אאע"ה ואאדשא"ש וזה הכונה עפ"י נביא דנביא גילה זאת דמעיקרא לא הי' הר ולא נעבד ולא נאסר וכן כ' בספר ישמח משה פ' וירא וראיתי בספר חתן סופר שהשיג על דבר זקנו דהא אמרינן בע"ז דף נ"ג כשפלחו לעגל הוה ניחא להו וכתב לתרץ דהא הוכן לגבוה וא"י לאסור דבר שאיני שלו דהוה של גבוה וכ"כ בח"ס בסי' רל"ה יען דהוקדש לגבוה א"י לאסור ולי נראה דבלא"ה לק"מ דהא איתא בע"ז דרק בהדי דפלחו לעגל נאסרו וא"כ שפיר י"ל דזה ג"כ בכלל הנבואה שהודיע להם דלא נעבד עד אחר שחזרו בתשובה אחר מעשה העגל ועוד דהא ירושלים לא נתחלקה לשבטים והר הבית הוא של כל ישראל והי' להם חלק גם אותן שלא עבדו לעגל דשבט לוי לא עבדו לעגל א"כ ל"ש דיכולין לאסור משום דפלחו לעגל ניחא להו אמנם אכתי אנו צריכין לדברי הח"ס יען דהוקדש לגבוה א"י לאסור לישב מה דיש להקשות דהא קיימ"ל דלגבוה אדם יכול לאסור דבר שאיני שלו כמש"כ רבינו בפ"ד מה' אימ"ז והוא פלוגתא בירושלמי פ"ג מע"ז ומס' כלאים אבל לדברי ח"ס ניחא כיון דהדבר הוקדש לגבוה א"י לאסור אף לגבוה ולדעתי מחמת קו' זו הוכרח ח"ס לבאר דבריו דא"י לאסור דבר של גבוה לא מחמת קו' דהא פלחו לעגל ניחא להו דהא בלא"ה לק"מ כנ"ל: אמנם לכאורה עדיין קשה הא לקחו אבנים מהרים אחרים לבנין ביהמ"ק והאבנים הא נאסרו לגבוה בשלמא למזבח י"ל דחתרו בבתולת קרקע כמבואר לעיל בפ"א וליכא חשש שנעבד לע"ז אבל לבנין הבית הנה לקחו אבנים מהרים ואבני הר שנדלדלו נמי אסור לגבוה אך י"ל לבנות ביהמ"ק מהני שינוי רק למזבח דל"מ שינוי כמש"כ המג"א סי' קמ"ז ע"כ צריכין ליקח מבתולת קרקע או מנחל אך בע"ז דף מ"ז דרצה לפשוט מאתנן דראוי לבית ד' משמע דאף לבנין ביהמ"ק ל"מ שינוי לגבוה: והנה ראיתי בספר שער החצר שהביא בשם המשל"מ לפרש דברי הירושלמי דעפ"י נביא הי' באופן אחר עפ"י מדרש דבעת בריאת עולם והאבן השתי' שממנה הושתת העולם כביכול התפלל שיכבשו רחמיו כעסו ויגולו רחמיו על ישראל ואמרו בזוה"ק בכ"מ שהשכינה שורה שוב אין רשות לסטרא אחריתא לבוא לשם ולכן כיון דבביהמ"ק שם מקום אבן השתי' אין רשות לס"א לבוא לשם וזה שהודיע להם הנביא דלא נאסר ע"י ע"ז שלהם והנה בח"ס או"ח סי' כ"ט הקשה לפי הירושלמי דע"י נביא נבנה א"כ לא ידעו מתחילה ששם יבנה ביהמ"ק א"כ קשה הא דאיתא ב"ב דף קכ"ב שהחלוקה הי' לפי רחוקה וקורבא מירושלים וקשה הא אחר חלוקת הארץ הועמד המשכן בשילה ועמד שם ג' מאות שנה אבל ירושלים מאן דכר שמי' דהי' כמה שנים אחר זה עיר היבוסי עד שכבשה דוד הנה מה שהקשה דדוד הוא דכבשה אח"כ וירושלים מאן דכר שמי' לזה י"ל דלכאורה בלא"ה קשה דביומא דף י"ב מה הי' בחלקו של יהודה לשכות ועזרה והיכל בחלקו של בנימין ויקשה הרי דוד קנה המקום מיבוסי והי' לכל ישראל חלק בו דהא קנה ממעות שגבה מכל ישראל וצריך לומר שבוודאי נתחלק הארץ ההיא שביד היבוסי ונפלה בגורלו ליהודה ובנימין והי' החלק ההוא קנוי להם בקנה"ג אבל הקנין הפירות הי' עדיין ליבוסי מפני שבועות אאע"ה לאבימלך ולכן קנה דוד הקנ"פ מיבוסי א"כ הקנ"פ קנוי לכל ישראל אבל קנה"ג קנוי ליהודה ובנימין א"כ שפיר שייך לומר קרובה ורחוקה לירושלים דכבר נודע להם דנפלה לחלקו של יהודה ובנימין ומה שהקשה הא לא נודע מקודשתה רק ע"י נביא נראה די"ל דבוודאי ידעו מקודשת ירושלים דמן התורה נודע להם זאת ע"י עקידת יצחק דבוודאי ידעו שבירושלים היתה עקידת יצחק על הר המורי' וששם הקריבו אדם ונח הקרבנות ויעקב אבינו אמר וזה שער השמים רק לא ידעו מקום המקדש אי בהר ציון או בהר המורי' (וכ"כ הרמב"ן בפרשת ומלכי צדק עיר שלם וכ"כ אאמ"ו בשבי"ד או"ח סי' קנ"ג) ויתר על כן י"ל דרבינו כ' דמקום מזבח מכוין ביותר וא"כ טרם שידעו מקום מזבח ממש לא הי' אפשר לבנות ולכן הי' צריכין נביא אבל ידעו שמקום העיר בכללה קדוש ואולי י"ל שמה שקנה מיבוסי לא הי' רק המקום המקדש וציון לא ירושלים כמש"כ הרד"ק אבל ירושלים לא הי' כלל ליבוסי וכן מוכח מהא דיומא גופי' דקאמר דלא נתחלקה לשבטים א"כ מוכח דידעו דירושלים מקום המקדש דאל"כ למה באמת לא נתחלקה לשבטים ע"כ משום דרצו שיהא לכל ישראל חלק אך י"ל לפמש"כ הש"צ דהא דלא נתחלקה לשבטים כונה שאח"כ חזרו ונתנו במתנה והפקירו חלקם א"כ לעולם מעיקרא נתחלקה ושפיר שייך לומר קרובה ורחוקה מירושלים ועוד י"ל הא דקאמר ירושלים לא נתחלקה לשבטים היינו בשטח חלקם של יהודה ובנימין אבל לא נתחלקה ממש ולכן צריך ליקנות מיבוסי וכבר צידד לפרש כן בשי"צ ועתוי"ש היטב: והנה במדרש ילקוט תהלים פ"ז יסודתו בהררי קודש כדכתיב והי' באחרית הימים נכון יהי' הר בית ד' בראש ההרים דלע"ל יהא תבור וכרמל והר סיני במעמד שלשתן ועליהם יבנה ביהמ"ק והנה במג"א סי' קנ"א הקשה מגמ' דמגילה דעתידין בתי כנסיות שבחו"ל והקבע בא"י וכתב דא"ל דרק הבנין יקבע בא"י אבל הקרקע ישאר בחו"ל דהא יליף קו"ח מתבור וכרמל והתם הקרקע בעצמו יקבע בא"י אמנם לפי מה דאיתא בלשון המדרש שהקב"ה מביא הר סיני תבור וכרמל משמע שרק הר יקבע בא"י אבל הקרקע נשאר במקומו א"כ ניחא קו' המג"א: אולם יקשה קו' אחרת דהנה בח"ס בע"ז דף מ"ה גבי אבני הר שנדלדלו הקשה כיון דכל הר וגבעה נעבד שם ע"ז רק דבמחובר אין נאסרים אבל אותן הרים שנדלדלו כבר נאסרים דאבני הר שנדלדלו אסורים רק בשלמא לפי מה דמשמע בגמ' מגילה י"ל כמש"כ המג"א שגם הקרקע יקבע בא"י אין כאן דלדול אבנים דנשארין בדרך גידולם ניחא דאין נאסרו אבל לפי המדרש הנ"ל דרק ההרים נדלדלו הדרה קו' הח"ס לדוכתי': ג') ואחד שהעיד להם על מקום מזבח. והנה בברכי יוסף סי' ל"ב הקשה מכאן דהא בדבר דהוה ספק דמציאות אין עושין עפ"י נביא דלא בשמים הוא כמש"כ בכפ"ת יומא דף ע"ה ותי' דלכן נקט לשון העיד להורות דאמטו להכי העד העיד בנו ואהני אסהדותא אבל אם אמרו דרך נבואה הגם דהוה במידי דמציאות לא צייתינן לי' והנה כן צריך לומר בהא דאחד מעיד שמקריבין אף שאין בית והא זהו ספיקא דדינא בוודאי קשה הא לא בשמים הוא ואפי' איסור יש לנביא דחייב מיתה ע"ז כמש"כ בפ"ט מיסה"ת וע"כ הכונה שהעיד שכן מקובלנו מבית אבא שכן הלכה רווחת עש"ה ובזה ניחא לי מש"כ רבינו בפ"א מביאמ"ק דמותר לשתות יין שאינו יכול לעבוד עד שיקבע בית אב שלו והראב"ד השיג וכי כשיבנה בית המקדש לא יהי' שם מצרף ומטהר ומודיע המשמרות הרואיות שבתם ויומם להנ"ל י"ל דרבינו סובר דגם בס' דמציאות אין עושין עפ"י נביא ולכן א"א להתוודע משמרות ע"י נביא לכן רק כשיקבע מחדש בבית אב שלו יהא יכול לעבוד ולכן רשאי לשתות יין: אמנם קשה לפמש"כ לעיל לפרש דברי הירושלמי בע"ז דנביא הי' שם להודיע להם שמתחילה הי' עמק ונעשה הר הא הוה ספק דמציאות ואין עושין עפ"י נביא אולם באמת דברי הברכ"י תמוה דהא בנין ביהמ"ק שאני דכתיב בפירוש בקרא לעשות הכל עפ"י נביא כמו שדרשו בספרי על קרא דלשכנו תדרשנו ובאת שמה דכל הדרושי' לא יהא אלא עפ"י נביא כמו שבארתי לעיל בפ"א וא"כ לד' לשאר ספק דמציאות דאין לעשות עפ"י נביא דכאן כן ציותה התורה שיהא נעשה עפ"י נביא ולכאורה נראה ראי' לזה מחולין דף ה' דאלי' אכל מטבחיא דאחאב דעפ"י דיבור שאני ובמהרש"א הקשה אמאי לא תירץ פשוט דנביא הגיד לו שהשחיטה כשרה להנ"ל ניחא דאין רשאי לעשות עפ"י נביא במידי דמספקא לי' במציאות אי הוא כשר או נבילה ולכן צ"ל דעפ"י הדיבור שאני דהיינו דהוראת שעה היתה אך קשה לי מתוס' חולין דף ל"ח דכ' דאי אלי' יאמר דנעשה בצימצם בב"א ממש דיצא חיות האשה והוולד בפ"א עושין על פיו מוכח דבמציאות שפיר עושין עפ"י נביא: ד') ואחד העיד להן שמקריבין אעפ"י שאין בית. דהנה לכאורה צריך טעם למה הי' צריכין להאי עדות הא עלו כדי לבנות הבית ואחר שיבנו יקריבו וע"כ לומר דרצו להקריב מיד קודם שיבנו הבית ולפי"ז מוכח מכאן דהא דהעידו דמקריבין אף שאין בית היינו אזמן ביאת ישראל כשירצו להקריב טרם שיגמור הבית (אבל לא נשמע מזה דגם בזה"ז דליכא ביאת ישראל והארץ והמקדש כבושה תחת יד העמים שיהא יכולין להקריב וכמו שיתבאר בפ"ו מה' אלו) והנה כן מוכח מקרא דעזרא ד' דעשו בשנה השישית חנוכת הבית להקריב קרבנות ועשו פסח ועזרא עלה בשנה השביעית וקידש הבית והעיר וכדכתיב ואעמידה שתי תודות גדולות הרי דהקריבו קרבנות קודם שקידש הבית ולכן הי' צריכין לנביא שיעיד להן שמקריבין אף שאין בית והנה בריטב"א קידושין דף ס"ט כתב וז"ל ולא נראה שבנה הבית קודם שעלה עזרא והקריבו עליו קרבנות ואיך אפשר דלא הי' שם לוים משוררים בפה ובכלי עכ"ד הנה כבר כתבתי דבוודאי הקריבו קודם שכיבש עזרא הבית והא דהקשה דלא הי' שם לוים משוררים הנה בתענית דף כ"ו פליגי אי שיר מעכב הקרבן וא"כ אין תימא שלא שוררו עד שלא נתחנך הבית על מכונו ובכ"ז הקריבו קרבנות כיון דאין שיר מעכב: והנה רבינו דייק וכתב והעיד שמקריבין על המזבח אף שאין בית הנה שפתיו ברור מללו דעכ"פ בעינן מזבח שיהא בנוי דבלא מזבח אין מקריבין וכמש"כ התוס' זבחים דף ק"ו ולכן יש לתמוה שבפי"ח ממעה"ק כתב דחייבין אש"ח בזה"ז משום דמקריבין אף שאין בית ויקשה הא ליכא מזבח אך י"ל דהא דכ' דמקריבין על המזבח היינו משום זריקה אבל השחיטה מצ"ע א"צ למזבח כיון דקלע"ל והוה ראוי אל פתח אוה"מ ולכן בשחט בחוץ חייב וכ"כ מזה לעיל בפ"א:

ומזבח שעשו בני הגולה. הנה זה מבואר בזבחים דף ס"ג ובצ"ק תמה מנ"ל לרב יוסף דשלמה לא ידע לדרוש כיון דגם בני הגולה לא עשו ששים אמה רק יען שהי' צורך להם א"כ שלמה דג"כ לא הי' צריך מזבח גדול כ"כ משום דאש מן השמים מסייעתן לכן לא עשה רק כפי הצורך בזמנו ול"נ לישב דתנה קרא דדרשו מזה בית האלקים וזה מזבח לעולה ודרשו מה בית ששים אמה אף מזבח ששים אמה הנה אורך הבית הי' ששים אבל רוחב הבית הי' ל"ב אמה כ' רוחב ההיכל ושני כותלים עובי כל א' ו' הרי ל"ב וא"כ כמו כן יש לדרוש מה בית ל"ב אף מזבח ל"ב אלא דגמירו דדרשינן מה בית שישים אף מזבח שישים אם יהא צורך אבל בוודאי בני גולה דרשו מה בית ל"ב אף מזבח ל"ב ולכן עשו ל"ב שיהא עכ"פ כרוחב הבית ומינה אמינה לה מפירש"י לעיל דף נ"ח שכתבו למ"ד מזבח באמצע עזרה הוא כנגד רוחב הבית ל"ב אמה והיינו כדברינו אבל שלמה דעשה כ"ח שלא הי' אף כרוחב הבית ע"כ דלא ידע לדרוש קרא זה כלל אולם קשה לי לפירש"י דבנו מזבח באמצע למען יהי' כנגד רוחב הבית והיינו לר"י דסובר מזבח באמצע הוה קאי הא ר"י סובר בעירובין דף ב' דהיכל ואולם קדושה אחת הן והאולם הי' רחב יותר הרבה מל"ב אמה וא"כ יקשה כיון דר"י סובר מזבח באמצע כנגד רוחב הבית והא לדידי' הוה רוחב יותר כיון דהיכל ואולם קדושה אחת הן אולם לל"ב שם בעירובין סובר גם ר"י היכל לחוד וקדושת אולם לחוד א"ש: אמנם מה שכ' רבינו דמזבח שעשה משה ושעשה שלמה ושעשו בני הגולה משמע דלא הי' מזבח אחר וקשה הא בגמ' בזבחים דף ס"א איתא תניא ראב"י אומר ג' מזבחות של אבנים הי' שילה ושל נוב וגבעון ושל בית עולמים וא"כ אמאי לא קחשוב רבינו גם מזבחות אלו וא"ל משום דבגמ' מייתיא דפילגי בזה תנאי הא מסיק דלא פליגי והא דקאמר לא נסתלקה היינו לא נסתלקה לגמרי ולכאורה י"ל דמוכח דלא קיימ"ל כראב"י דהנה לעיל דף נ"ט אמר ר"י לרי"ו הלא כבר נאמר אלף עולות יעלה שלמה והקשה בטה"ק הא בקרא אין מפורש שהקריב על של משה דילמא על של נוב וגבעון הקריב וזה הי' גדול משל משה והוכיח מזה בטה"ק דגם למסקנא הוה כתנאי אך באמת ז"א דאישתמיטתי' תוס' שם שכ' דעל של משה הקריב דכן מבואר בדברי הימים וא"כ חולק אדראב"י: אולם יש לומר דרבינו הוכיח כן מהא דאמרינן התם אלא מהו כי קטן מהכיל כאדם האומר לחבירו פלוני ננס והקשה בטה"ק דבשלמא אליבא דר"י דמפרש מזבח הנחושת על המזבח שעשה משה מקשה רב אסי שפיר והלא כבר נאמר אבל יוסי דידי' דמפרש שמזבח הנחושת היינו מזבח של משה וקרא דביום ההוא קידש המלך את תוך החצר היינו מזבח שעשה שלמה כדלקמן א"כ שפיר הי' יכול לפרש קטן כמשמעו שבשביל שמזבח של משה קטן מהכיל לפיכך עשה מזבח אחר גדול וי"ל משום דבאמת בלא"ה הי' צריך שלמה לבנות מזבח אבנים וא"כ יקשה משמעותי' דקרא דתלי טעמא משום שמזבח של משה קטן הי' לכך הוצרך ר' יוסי לומר דקטן היינו פסול וא"כ קרא גופי' באמת אמר אותו טעם שלכן הוצרך לעשות מזבח אחר שהי' מצוה לעשות מזבח אחר של אבנים כי אותו של משה פסול הי' מהא"ט גופי' וא"כ נשמע מכאן דעד של שלמה לא עשו מזבח של אבנים וכדברי רבינו:

א') נמצא מקום המערכה רחבו עשרים וארבעה אמה וארבעה טפחים. והראב"ד השיג דד"ט אלו הם כניסת הקרנות מדופני המזבח והנה בכ"מ כתב ע"ז דאין זה טענה וגם לפירש"י כ"ח על כ"ח לאו דוקא דיש ב"ט ביותר ובמשל"מ כתב לפי פירש"י א"ש דתנא לא קחשוב כיון דל"ה אמה אבל לרבינו קשה דכתיב והאריאל י"ב לארבעתן דהיינו כ"ד וקרא וודאי הוה לי' למחשבי כדאמרינן בגמ' דאף דקמשני דלא דק פריך מקרא דא"ל דלא דק ולדעתי לק"מ דבקרא כתיב והעזרה י"ד על י"ד דהיינו כ"ח א"כ כדפריך מעיקרא דהוה כ"ח וב"ט יקשה אמאי לא פריך מקרא אלא וודאי אי רק שבק לטפחים ל"ק לי' די"ל דקרא לא דק: ועתה נדבר מגוף השגת הראב"ד דקאמר דכניסה הוה ד"ט ולדעתי פירושו תמוה מאוד כאשר יתבאר ותחילה אבאר דעת המפורשים בזה הנה רש"י סוכה דף מ"ה הביא גי' דעלה ג' וכנס אמה זהו מקום הקרנות ודחי זה דלגבי קרנות לא כנסו כלום ותוס' שם מודין לגוף הסברא אלא שכ' דיש לקיים הגי' כנס אמה דעכ"פ מגוף המזבח כנס אמה ע"י הקרנות שרחבן אמה ובחי' הריטב"א הביא שם עוד פי' קרוב לדעת התוס' דהיינו דלא כמו שנראה מפירש"י ותוס' בסוכה שם וכן בזבחים כאן ומנחות דף צ"ז לא הי' גובה רק ט' אמות (וכ"כ רבינו) אלא שע"י הקרנות הי' י' אמות גובה לדעת הריטב"א גוף המזבח הוה גובה י' וחולק אפירש"י ותוס' דסברי דלא הי' בין הכל רק ב' כניסת חדא כניסת הסובב מן היסוד וחדא במקום המערכה מפרש הוא דהי' ג' כניסת דכנס אמה לסובב ואח"כ עלה ג' אמה וכנס אמה ועלי' אמה גובה מקום המערכה והקרנות הם על זה מקום הגובה ג' אמות ולא כפירש"י ותוס' ורבינו דגובה הקרנות הוא נחשב מגוף מקום המזבח: והנה תחילה אבאר שיש לכאורה כמה ראיות לשיטה זו ויתבאר אח"כ סתירת דבריו ושיטת רש"י ותוס' ורבינו הם נכונים כנים ואמיתים יותר והנה לכאורה ראי' לשיטת הריטב"א מזבחים דף ס"ב דאיתא ת"ר איזהו כרכוב בין קרן לקרן מקום הילוך הכהנים ופריך ואטו בין קרן לקרן מקום הילוך הכהנים אלא אימא ומקום הילוך הכהנים והכתיב תחת כרכוב מלמטה עד חציו ומשני תרי הוי חדא לנוי וחד לכהנים דלא נשתרבו ופירש"י דחוק כיון דע"כ מניחים אמה בשביל הקרנות שלא יכולין לילך שם אמאי ישתרגו ועוד כיון דהי' הכרכוב מקום שיקוע אחר מקום הקרנות א"כ אין זה סובב רק שיקוע וגם אין דומה כלל ככרכוב כיון שנמצא רוחב הכרכוב אמה אבל לפירוש הריטב"א א"ש מאוד כיון שמקום מערכה אמה גובה על מקום הגובה ג' והקרנות הם על מקום גבוה ג' א"כ אם לא יעשו כרכוב לכהנים נמצאו הולכים בשפת האמה וחששו שישתרגו ויפלו לכן עשו כרכוב והכרכוב הוא דבר מועט גובה בשפת המערכה הגובה אמה ועוד יש ראי' מדף ס' דפריך לר"י הא מיתחזי כהן ואי כפירש"י א"כ עם הקרנות גובה ג' א"כ גוף המערכה שכהן עומד שם רק גובה ב' ולא מיתחזי כלל אבל לפירוש הריטב"א ניחא: אך זה קשה לדעת הריטב"א א"כ הא דאיתא בדף נ"ד מביא מלבן של כ"ח ומלבן של אמה למה לא קחשב מלבן של כ"ו על כ"ו וגובה אמה ועוד אדרבא מהך דמשני הגמ' דהא מיתחזי כהן לר"י מאי מקום גובה ג' משפת סובב ולמעלה מוכח דלא כריטב"א אך הא אפשר לישב דעכ"פ זה עיקר המזבח מה שהוא על הסובב ואולם רבינו בזה לשיטתו שהוא כמו דקאי על גובה מערכה דסובר משפת סובב ולמעלה הוא גובה המערכה גוף המזבח (לקמן יבואר שזה באמת השגת הראב"ד במה שכ' שמשנה לשון חכמינו ז"ל דלא כמו שהבין בכ"מ כונה אחרת בהשגה זו) ואולם עוד יותר יקשה מדף ס"ג חוץ מכבשו של מזבח שהי' שיפוע שלש אמות ומחצה ואצבע ותוס' גריס ג' אמות וחצי טפח ואי כפי' הריטב"א יקשה ממנ"פ איך אייריא אם הכבש שהוא גובה כמו המזבח עשר אמות א"כ לא יגיע לאמה גובה רק ג' אמות פחות אצבע שיפוע אלא דאפשר לומר כיון דלעיל קאמר דפורח אמה על יסוד ואמה על סובב ולפי' ריטב"א א"כ נצטרך לומר שפורח אמה עוד על מקום הקרנות א"כ יהא אורך הכבש ל"ג אמות וא"כ יגיע לעשרה גובה ל"ג אמות שיפוע ויגיע לאמה גובה שיפוע ג' אמות וב' אצבעות בקירוב א"כ אכתי לא הועיל דעכ"פ אין הגי' ג' אמה ומחצה מכוונת ועוד בגמ' איתא דכבש רק ל"ב אמה וכן לא מצינו דפורח רק על אמה יסוד ואמה סובב ולא קחשיב דפורח גם על מקום הקרנות ואם נאמר דלא הי' פורח על אמה קרנות והי' באמת רק ארכו ל"ב ולא הי' גובה רק ט' אמות הוה ניחא הך אבל יקשה לומר כן דנמצא דמזבח גובה מן הכבש אמה וקשה הא כתיב לא תעלה במזבחות כמו שהקשה רש"י לפירוש רבותיו שהביאו בתוס' ומה שתי' בתוס' ל"ש לשיטת הריטב"א ועוד א"כ נמצא שהי' הפסק אמה בין הכבש למזבח למעלה במקום המערכה איך עלו על המזבח א"כ הי' צריכין לקפוץ על המזבח ועוד דבדף ס"ז פליגי אי הי' אויר מפסיק למזבח ויקשה לריטב"א ע"כ הי' אויר מפסיק אמה וכן למסקנא דמסיק דאויר קרקע בעינן והקשו בתוס' הא פורח על גבי סובב ותי' דעכ"פ בעינן אויר ניכר ואי כריטב"א הא יש אויר ניכר בלא"ה: ועוד יותר יקשה דמוכח מקרא דיחזקאל דתחלה קאמר והאריאל י"ב על י"ב ואח"כ איתא והעזרה ארבע עשרה על ארבע עשרה רוחב אל ארבעת רביעה וא"א לפרש רק כפירש"י שם יען דעם מקום קרנות והילוך כהנים הי' כ"ח על כ"ח דהיינו י"ד לארבעת רביעה ואפשר לדחוק דלאו על מזבח קאי לכן נקט עזרה וקאי על מקום גבוה ג' אבל מה דנקט אח"כ הגבול סביב דקאי על יסוד משמע כפירוש הראשון אך ממה שכ' בפסוק דלעיל וזה גב המזבח משמע שהי' גובה מערכה הנה הראתי לדעת כי פירש"י ותוס' מכוונים יותר בפירושא דשמעתתא ועתה נבואה לפירוש של הראב"ד הנה הוא סובר דכנס ד"ט לפני הקרנות וקשה לי לפירושו אי גורס גם למעלה עלה ג' וכנס א"כ הכניסה אמה לא ד"ט ועוד קשה לדבריו מדברי עצמו בפי"ב מתומ"ס דכ' דיש גובה מערכה טבלא כ"ב על כ"ב שמשלים לי' אמות וזהו כשיטת הריטב"א וא"כ הי' הקרנות על מקום רוחב אמה וגובה ג' ואיך הי' מכניס ד' טפחים והנה להשוות דברי הראב"ד שבכאן עם מה שכ' בה' תומ"ס נראה דמפרש כן דכשעלה ג' הי' מכניס ג' אמות וד"ט ועולה אמה נמצא כי מקום גובה אמה באמצע מזבח הוא כ"ב על כ"ב ובזה המקום שכנס ג' אמות וד"ט ועולה אמה נמצא כי מקום גובה אמה באמצע מזבח הוא כ"ב על כ"ב ובזה המקום שכנס ג' אמות וד"ט הי' מכניס ד"ט פנוי ובונה קרן אמה ואמה להילוך כהנים ואמה למערכת עצים וזה המקום שבאמצע הוא התפוח והנה לפי"ז ניחא מה שהקשתי לפי שיטת הריטב"א מהא דכבש שיפוע ל"ב אמה לגובה ט' דגם לראב"ד א"צ להיות רק גובה ט' כי מערכת העצים אין גובה רק ט' ובזה א"ש ג"כ מה דיש להקשות עוד לריטב"א דלדבריו הי' הילוך הכהנים בגובה ושוה למערכת העצים ולקרן וא"כ כשהי' הולך על המזבח לנסך א"כ ע"כ הי' שופך מלמעלה למטה כי הספלים הי' בגובה מזבח על הקרן כאשר יתבאר להלן דעת המפורשים בזה וא"כ למה הצריכו לומר כשמנסך הגבה ידך למעלה שלא ינסך על רגליו כדאיתא ספ"ד דסוכה ואולם לראב"ד א"ש דבאמת הקרן הוא למעלה מהילוך הכהנים ע"כ הי' צריכין לומר הגבה את ידך: ובזה ניחא מה דיש להקשות לדעת הריטב"א מירושלמי סוף שקלים איברי ר"ח מניח בין הקרנות מקום הילוך הכהנים וזה א"א לפירושם דהילוך כהנים גבוה מבין מקום הקרנות ולראב"ד ניחא והנה דף ס"ב דאמרינן דנביא העיד על מקום המזבח פריך והאריאל י"ב על י"ב כתיב בקרא ותי' דהוה מפרשין על מקום קרנות והנה התינח אי מקום קרנות בשוה עם גוף המזבח אבל אם קרנות למטה ממקום המערכה כשיטת הריטב"א מהיכי תיתי לטעות בזה וכן לראב"ד דסובר מזבח גובה רק כ"ב על כ"ב א"כ קשה מקרא דקאמר והאריאל י"ב דהיינו כ"ד כיון שמקום מערכת עצים למטה מגוף המזבח אבל לדעת רבינו ניחא ועוד קשה בקרא כתיב והעזרה י"ד על י"ד מוכח עם קרנות הוה כ"ח לא כ"ד כשל שלמה והרי באותו פסוק קחשוב הסובב בפ"ע והיסוד דקחשיב חיק אמה וע"כ עם קרנות כ"ח ובלא קרנות כ"ד א"כ מבואר בקרא כמה הוא המזבח: ואמנם לדעתי י"ל דבר חדש דגוף המזבח כ"ד על כ"ד דהיינו עם מקום מערכת העצים בגובה אמה ואח"כ למטה הוא הילוך הכהנים נמצא דגובה גוף המזבח בשוה עם הקרנות ובכל זה הילוך הכהנים אין בשוה עם קרנות ומזבח וזה הפירוש מסכים לכל צד דלא יקשה עליו משום מקום וכן מסתבר לומר שגוף המזבח מקום המערכה ג"כ גובה י' משא"כ לפירש"י ורבינו גובה י' רק על הקרנות ונראה להביא ראי' לזה מדף ס"ב דצריך שלא יהא העצים יוצאין מן המזבח וזה אין מובן אבל אי נפרש כן דהי' כ"ד על כ"ד גובה אמה וזה מקום מערכות העצים שפיר קאמר שלא יצאו לחוץ מן המזבח ויעכב הילוך הכהנים (ועראב"ד פ"ב מתומ"ס כתב שיהא מגיע עצים לתפוח ולא יוצא לחוץ ויעכב רגלי הכהנים ועבלח"מ מה שפי' דכונתו ולא זכר שר כי זה גמ' ערוכה כאן דצריך שלא יצא לחוץ אבל עכ"פ ממה דנקט חוץ ממזבח משמע דגם מקום מערכה גובה מן מקום הילוך הכהנים) ויצא לנו מזה דלא כראב"ד שכ' שרק מקום כ"ב על כ"ב בגובה אמה וגם דלא כריטב"א שכ' שמקום כ"ו על כ"ו בגובה אמה אלא דמקום כ"ד הוא גובה אמה ממקום הילוך כהנים ומקום קרנות וקרא מסייעני כדכתיב והאריאל י"ב דהיינו כ"ד משמע זה מקום בפ"ע ואח"כ נקט עזרה י"ד דהיינו כ"ח על כ"ח דמקום קרנות להילוך כהנים הוא בשוה משא"כ להראב"ד קשה מקרא קמא דרק כ"ב בגובה אמה למה נקט כ"ד וכן לריטב"א יקשה מפסוקים אלו דלדידי' מקום גובה הוא כ"ו על כ"ו ובקרא לא נזכר רק מקום כ"ד על כ"ד ומקום כ"ח על כ"ח ובזה מובן מה דיקשה לכאורה להבין א"כ מקום המערכה למטה שוה להילוך כהנים כמו שהוא לכל פירושים א"כ כשרוצה להעלות המערכה נצטרך להשכיב עצמו על המזבח אבל לפמש"כ א"ש דמקום מערכה גובה ממקום עמידת הכהנים אמה ובקל להעריך המערכה כשהוא עומד ומצד אחר הקרן גובה אמה ג"כ מעמידת הכהנים ולכן א"ש דהצריכו לומר בשעת ניסוך הגבה ידך כמו שהבאתי לעיל: עוד קשה לי לראב"ד מזבחים דף ס"ד דפריך טפי מתלתין וחד הוה ומשני מקום גברא לא קחשוב ופירש"י נשאר ל' וטפח ולראב"ד יקשה דיש לקרן עוד ד"ט וכן אויר כבש א"כ אכתי תלתין הוה אע"כ דהקרן בשפת המזבח ולא מכניס כלל א"כ מוכח דל"א דמכניס ד"ט אלא דעומדת בשפת המזבח ולכאורה י"ל דאותו ב"ט שיש בצד אחד יותר הוא נחסר למטה ביסוד וסובב דהוה באמה בת ה' כמו שאכתוב להלן אך באמת בת ו"ט ליכא רק תלתין וגמ' אייריא מאמה בת ה"ט אולם אכתי תקשי דאף דמה דמכניס אמה יסוד ואמה סובב הוא באמה בת ה' אבל זה הפורח מן הכבש על היסוד וסובב הוה באמה בת ו"ט א"כ אכתי טפי הוה ב"ט ותדע דהרי אמרו אויר יש בין כבש למזבח ובעינן אויר קרקע וא"כ יקשה טפי הוה דע"כ יש מקום פנוי וע"כ לומר כיון דמכניס אמה יסוד ואמה סובב הוא באמה בת ה"ט אבל זה חלק הכבש הפורח על יסוד וסובב הוה באמה בת ו"ט א"כ יש כאן מקום פנוי ואפ"ה לא ניתוסף במדה על תלתין דבהני תלתין באמה בת ו"ט אייריא אבל לראב"ד יקשה הא יש כאן יותר בב"ט שיש למזבח אצל הקרן בצד האחד: ב') עלה אמה וכנס אמה זהו יסוד וכו' עלה שלש זהו מקום הקרנות. וכ' רש"י דלא גרסינן נכנס אמה אלא עלה שלש זהו מקום הקרנות וכ' התוס' דבחנם מחק הגירסא שבכל הספרים גרסינן וכנס אמה זהו היסוד וזהו מקום הקרנות כלומר שבאותה כניסה היו הקרנות בנויים והשתא הויא דומיא דאחרינא עלה אמה וכנס אמה זהו היסוד שעל אמה של כניסה הי' מונח עלה חמש וכנס אמה זהו הסובב שהי' הכהן סובב באותה כניסה וכן עלה שלש וכנס אמה זהו מקום הקרנות באותה כניסה וכתב הרב מהרימ"ט ונראה שרש"י ס"ל דבשלמא כניסה של יסוד ושל סובב לא היתה הכניסה אלא אמה לבד אבל הכניסה זו א"א לומר כנס אמה דטובא הוי שזהו גגו של מזבח ומקום זה שבין הקרנות שוה הוא למקום רגלי הכהנים וי"ל שמשום הקרנות הוצרך לומר כנס אמה כלומר היו מביאין טבלא גבוה אמה לרחבה כ"ז אמות ונותנה בגגו של מזבח ומניח אמה מזה ואמה מזה ששם הי' מביא עוד דפוס אמה על אמה לכל קרן וקרן נמצא שכניסה בדפוסין היא צריכה לדפוס שבקרנותי' דאל"כ א"א שיהא הריבוע שוה עכ"ל וכתב ע"ז בדרך הקודש ואני מצאתי להריטב"א בשיטתו לסוכה מקיים דברי התוס' וז"ל ביאור הדבר במס' מידות כי גובהו שלמזבח עשר אמות וקרקיעתו למטה הי' ל"ב אמה על ל"ב אמות וגבוה אמה ואח"כ כנס אמה לפנים מכל צד ובונה חמש אמות עכשיו יש ברוחב ואורך אותן חמש אמות ל' אמות על ל' אמות שהרי חסר אמה מכל צד שנכנס לפנים ואותו שיור שלמקום כניסת אמה זהו נקרא יסוד המזבח וז"ש עלה אמה וכנס אמה זהו יסוד וכו' ואחר שעלה ג' כמו שבארנו כנס לפנים אמה ובנה בו בנין גבוה שבו המערכה באמציעתו והקרנות בזויותו ויש בבנין זה כ"ו אמות על כ"ו אמות שהרי חסר אמה מכל צד שנכנס לפנים ואותו שיור של מקום כניסה אמה נקרא מקום קרנות לפי שקרנות המזבח שבמקום המערכה בזויותיו שהוא גגו של מזבח הרי שווים למערכה ולא גבוהים ממנה כלום והיא גובהן אמה על אמה מקום המערכה וכו' וא"ש דקרי לאמה הפנוי' הזאת שכנס מקום קרנות כשם שנקרא מקום כניסת אמה ראשונה יסוד ושל שני' סובב דאלו לפירש"י כשאמרו זהו מקום המערכה לא על מקום האמה הפנוי אלא על התפוח שבאמצע ואין זה דומיא דמקומות האחרים שהזכיר יסוד וסובב עכ"ל: ג') גובהו של יסוד ה"ט ורחבו חמש והקשה בדרך הקודש מהא דאמרינן התם וחיק האמה ואמה רוחב זה סובב וגבולה שפתה סביב אלו הקרנות כלומר שלשה דברים אלו נמדדין באמה אחרת זולת אמת הבניין של מזבח ושקיל וטרי התם ומסיק הא תני חיק האמה בגובהה אמה רוחב כניסה גבולה ופירש רש"י חיק האמה מן הריצפה ועד היסוד באמת בת חמש ורוחב כניסה וסובב באמה בת חמש אבל כניסה דיסוד באמה בינונית: עוד הקשה עליו מהרימ"ט על מה שכתב דכניסה דיסוד באמת בת שש ממש"כ שם וגבולה שפתה סביב ל"ש הכי ול"ש הכי ופירש"י כלומר כניסתן של קרנות אי בעי למימר נמי באמה בת חמש לא איכפת לן כיון דכניסה יסוד באמה בת ששה ושתי טפחים בכניסה בסובב ושנים מכניסה בקרנות וכיון דלא הוי אמה לא קחשיב לי' ואם איתא לדברי רבינו לא מצינן למימר ל"ש הכי ול"ש הכי דאי באמה בת חמש א"כ הו"ל ששה טפחים ממש אמה שלמה ונמצא כ"ז על כ"ז ובאמה אחת ל"א לא דק וכתב לישב ונראה שהרב מפרש וגבולה אל שפתה סביב ל"ש הכי ול"ש הכי נמשך לזרת הא' כלומר דזרת הא' היינו זרת מכאן וזרת מכאן דהיינו טפח שמן האמצע היא מודד ולא תימא סביב זרת הא' שיהא מודד מן האמצע לכל צדדיו זרת אחד שהרי רחבו יתר על שני זרתות הוא לפי שנמדד באמה בת שש להכי קאמר דאע"ג דמן האמצע הוא מודד לאו לכל רוח סביב אלא לשתי רוחות והא דכתיב סביב ר"ל הגובה בארבע הצדדים מדה אחת היא וא"ת דאמרינן ב"פ הוציאו לו ב' כהנים נשתיירו במקדש ראשון אחד אמר ברגלי הקפתי וזה אומר בידי הקפתי וכו' סביב דמזבח החיצון וזה נו"ט לדבריו כולה מזבח פנימי במקום חדא קרן דחיצון קאי ופירש"י שהקרן של חיצון אמה על אמה משמע מהתם רחבו של קרן כרחבו של מזבח הפנימי ואותו באמה בת חמש היא וזה גב המזבח ופרש"י במנחות זה גב המזבח הפנימי וי"ל דה"ק כל הפנימי במקום קרן החיצון הוא ואדרבא קטן הימנו לפיכך א"צ להקיף ברגל אלא ביד ומכאן הוכחה שגבו של קרן החיצון משונה מגבו של מזבח הפנימי מדכ' וזה גב המזבח מכלל דעד השתא לא מייריא בגב דאי ס"ד סביב דקרנות בגב אייריא לא הול"ל וזה גב אלא וזה המזבח בין הגב בין הקיפה הי' באמה בת חמש: אך קשה הא דאמרינן ר"פ קדק"ד גבי מזבח דמשכן דס"ל לר"י דהוא גבוה עשר אמות והא דכתיב ג' אמות קימתו משפת סובב ולמעלה ומייתיא מדכתיב אשר על המשכן ועל המזבח סביב מהמשכן עשר אמות אף מזבח עשר אמות והלא עשר אמות דמשכן באמה בת שש דהיינו ששה טפחים עשר אמות דמזבח בת חמש והא לא שוו ודוחק לומר דלא אתא אלא לאפוקי שלא הי' ג' אמות כדמשמע פשטי' דקרא אבל הי' עשר אמות מזבח של בית עולמים ואעפ"י שבאמות שלו לא הי' שווין ואף דבצרי להו כמה טפחים אין בכך כלום ואמרינן ב"פ שתהל"ח גבי אמות יסוד ואמות סובב דהי' בת חמש טפחים ופריך מדתנן נמצא ששים על ששים ר"ל ושני טפחים הווין ומשני כיון דלא הוה אמה לא חשוב לי' ואיכא למידק מ"פ לימא דשלשים לבד נשארו דמעיקרא לא הי' ל"ב אלא עד אמות יסוד וסובב וקרן שהם בת חמש טפחים וי"ל דמשמע לי' דמדות המזבח בכללו וודאי באמת בנין חשוב דהוה בת ששה טפחים ומאי דבציר מיסוד וסובב ממלא להו בבנין מזבח כמו במדות גובה שלא נשתנה משיעור שהי' בימי משה י' אמות דוודאי אמות שלימות נינהו ומאי שחסר מהיסוד והקרנות משלים בשאר שיעור הגובה והא דתנן עלה חמש דהו"ל למימר וטפח אלא לא חשוב לי' ועלה שלש לאו דוקא אלא שלש וטפח ונמצא עולה יפה שמדות המזבח בכללו מדות רחבו ומדת גובהו באמת בנין הוו שהן אמות בינונית ורבינו לא כ' אלא שגובהו של מזבח כ"ח טפחים והיינו משום דמשמע לי' דדוחק לומר דקרא דכ' ושלש אמות קומתו ומשפת סבב לאו דוקא: והנה בשו"ת יעב"ץ הביא דברי השואל שרצה לומר דמלבן של עץ שעשו לא הסירוהו ונשאר כן עומד עם המלבן כדי שאם יקוחהו ממנו לא יפגום המזבח ודעת היעב"ץ בסי' ק"ח שהשיעור של ל"ב הוא בלא המלבן דכאשר נגמר המזבח הסירו ממנו המלבן ואדרבא איסורא איכא משום דאין עושין בנין של עץ בעזרה ואי משום שלא יפגום המזבח הנה פגימת המזבח בסיד הוא טפח ובוודאי אין לחוש שאם יסירו המלבן שיעשה פגימה כשיעור טפח והביא הרבה ראיות לזה דהדין להעיר המלבן של עץ אחר שנגמר המזבח והביא אח"כ ראי' לדבריו מספר קרית ספר למהבי"ט שכ' דלכן הי' המלבן של עץ כדי לכשינטל משם שיהא מקומו נשאר חלק בלי פגימה ותמוה הא כמו שסתר דעת השואל דאין לחוש להסיר המלבן של עץ שלא לפגום המזבח משום דבסיד שיעורו בטפח כן בזה יש לסתור דברי הקרית ספר שכתב לאידך גיסא שרק לכן לקחו מלבן של עץ כדי שיהא מקומו נשאר חלק בלי פגימה כיון שבפגימה כל שהוא אין קפידא בסיד) ודו"ק: והנה במה דפסק רבינו כר"מ דכל אמות הבנין באמה בת ו"ט ותמהו עליו דהא כללא הוא דהלכה כרי"ו דפליגי אר"מ וראיתי בעל"נ סוכה דף ה' שכ' לישב לפי מה דמסיק לקמן בע"ב דלר"י לא הי' גובה הארץ והכפורת רק תמניא ופלגא וכיון דכתיב ודברתי עמך שם ע"כ ר"י לא ס"ל כהך מימרא דלא ירדה שכינה למטה מעשרה ולפי"ז ריוס"י דקאמר הכי ע"כ כר"מ ס"ל דכל אמות בת ו"ט גם של כלים וא"כ ניחא כיון דע"כ ר' יוסי פליג על רי"ו הנה הא איתא בעירובין דף מ"ו ר' יוסי ור"י הלכה כר' יוסי א"כ הלכה שפיר כוותי' דר"מ היכיא דר' יוסי מסייעו לדר"מ:

וגובה מקום המערכה. עיין השגת הראב"ד ועכ"מ שכ' שדבריו אינן מובנים ולדעתי שכונתו שמקום הילוך רגלי הכהנים ומערכת העצים ומקום קרנות זה י"ח טפח וע"ז סובבים דברי רבינו ואף שיש ד"ט זה הוא חוץ למקום קרנות דכונס ד"ט למקום קרנות ואח"כ כתב שהתבונן שהכונה על מקום גובה י"ח טפחים של זה קרא רבינו מקום המערכה וע"ז כתב הראב"ד כי בלשון אחרת ידבר אל העם וכונתו להשיג על רבינו כי בגמ' אמרו זה על מקום וגובה אמה קומתו משפת סובב ולמעלה ורבינו משנה וקראו מקום מערכה ולכן מתחילה לא ירד אל כונתו וכ' כן כמתנצל על שהשיג תחילה עליו ולא הבין כונתו וא"כ למסקנת דברי הראב"ד אחר שירד לסוף דעתו הנה הוא מודה לדבריו ותו לא מידי:

חוט של סיקרא הי' חוגר. הנה במנחת חינוך וכן בספר מראה כהן הקשה דרבינו לא הביא דהי' כיור במזבח דהא הלכה כרבי דמפרש כרכוב היינו כיור ונראה דהנה במשנת פ"ג דמידות הביאו בגמ' זבחים דף נ"ג חוט של סיקרה חוגרו באמצע להבדיל בין דמים העליונים לדמים התחתונים מינא ה"מ אמר ר"ח שנאמר והיתה הרשת עד חצי המזבח ופירש"י כעין ציור מציורת בקליעה של נחשת הויא בתחתית של מזבח עשוי כנפה וגבוה עד חציו של מזבח הנה מבואר כדעת רבינו דחוט הסיקרה הי' נתון בתחילת חצי המזבח ולמטה דהיינו אחר שכלה ו"ט מתחילת הסובב אולם לקמן דף ס"ב פירש"י בד"ה והכתיב דמכבר מעשה רשת נחשת שנתנוהו תחת כרכובו מלמטה עד חציו הכפיהו למזבח מאמצעו ולמעלה לביש כמין היקף של כברה והוא עשוי נקבים נקבים ככברה ורשת של דגים מגיע למעלה עד מתחת לכרכוב עכ"ל וכן פירש"י בחומש פ' תרומה ותמוה לי מלבד שרש"י סותר עצמו בדף נ"ג שכ' דהמכבר מחצי ולמטה קשה לי עוד דהתינח לר' יוסי דמפרש כרכוב זהו הסובב אבל לרבי דכרכוב זה כיור א"כ אי נתן המכבר מחצי ולמעלה א"כ הגיע עד מתחת לכרכוב עד מתחת לתחילת הסובב א"כ על איזה מקום עשוי כיור וציורים אמנם בצ"ק הגי' בפירש"י דצ"ל הקיפוהו למזבח מאמצע ולמטה ובטה"ק תמה עליו ממש"כ רש"י שהגיע עד מתחת לכרכוב ולפי הגהתו הי' הפסק אמה בין הכרכוב ובין המכבר שהרי הכרכוב מתחיל אחר שעלה שש אמות אע"כ שהמכבר הי' בחצי העליון של המזבח והי' התחלתו בתחתית הכרכוב והי' רחבו של המכבר אמה והי' כולם בחצי המזבח ולדעתי אי מהא לא איריא דהא בכרכוב הי' הכיור וציור וזה הגיע עד חצי המזבח ושם התחיל המכבר א"כ הגיע שפיר המכבר עד מתחתיתו של הכרכוב אמנם לדעתי א"צ להבי' דיש לומר דכאן מפרש למ"ד כרכוב היינו סובב ולא הי' כיור שפיר הי' נתון המכבר מחצי ולמעלה והגיע עד מתחת לכרכוב דהיינו רוחב המכבר אמה אבל למ"ד דכרכוב היינו כיור וציור רחבו אמה ושם התחיל המכבר א"כ הי' נתון המכבר מחצי ולמטה וכפירש"י לעיל אחר זה ראיתי בקרית ספר להמבי"ט שכ' כדברי דחוט הסיקרה וכן המכבר הי' למטה מאמצעו ובפירוש מכבר נראה שדעתו לדעת רבינו לפסוק שלא כרבי אלא כרכוב היינו הסובב ולכן ניחא דרבינו לא הביא כלל דבעי כיור וציור והמכבר נתונה למטה מהסובב אמה יעו"ש: שוב ראיתי בח"ס סי' ע' שהביא להקשות משבת דף צ"ב איתא גמירא דכל טונא דתלתא מלעיל תיפוק לי' דמקרא מפורש הוא דהי' הטבעות קבועים ברשת המזבח ורשת הי' בחמשה אמות התחתונות עד חצי המזבח ועוד דלפי הכתוב הי' ה' אמות עליונות עולה למעלה מכתפיהם וא"כ הוא מתנגד למה דאמרו דגמירי דתלתא מלעיל ותרי תלתא מלתתא והכא הי' חציו למעלה וכ' לתרץ דהרשת לא הי' בחציו של מזבח התחתונה כי זה מעשה המזבח חציו התחתונה הי' חלק מבלי רשת וחציו העליונה משפת המזבח ולמטה ג' אמות הי' ג"כ חלקים ושם עשו כרכוב שהוא חריץ הסובב כל המזבח ומאותה חריץ ולמטה עשו ב' אמות רשת עד חצי המזבח התחתונה ובשתי אמות אלו קבעו הטבעות ונראה שהטבעות הי' עבים שליש אמה באופן שהבדים היו נתונים בתוך חלל הטבעות בשלישו של מזבח דהיינו ג' אמות ושליש והוא ממש כמו הגמירי שבש"ס אלא דאי לאו דאמרי דגמירי כן לא הו"מ להוכיח מקרא לאיש הנושא משאוי למעלה מי' טפחים כי הי' לדחוק כך ולומר עד למעלה מה' טפחים לעיל מהכרכוב כי מסתמא הי' הטבעות ארוכים הגיע עד למעלה מה' טפחים לעיל מהכרכוב כי מסתמא הי' הטבעות ארוכים ועבים והבדים בוודאי עובין אמה וא"כ לא הי' המזבח עולה עשרה טפחים ולהזהר מזה מייתיא ש"ס הך גמירי ומזה מוכח שהי' הטבעות כולו בתוך ב' אמות של רשת ולא למעלה ממנו כלל עכ"ד הנה מתבאר דהרשת הי' נתונה בחצי העליונה והי' רוחב הרשת ב' אמות והנה ראיתי בשו"ת מהר"ם שיק סי' שד"מ שכ' דהכרכוב לא הי' רק חריץ כ"ש ועיין בירושלמי פ"ד דשקלים דף י"ד וירושלמי פ"ה ממע"ב דף כ' לעינן חוט הסיקרא:

א') יסוד המזבח לא הי' מקיף מן ד' רוחות. הנה זה מבואר בזבחים דף נ"ג קרן מזרחית דרומית לא הי' לה יסוד לפי שלא הי' בחלקו של טורף דאמר ר"ש בר"צ מזבח אוכל בחלקו של יהודה אמה עפירש"י והנה בבה"ז מפרש לפירש"י הכונה דהי' אוכל באורך מזרח וכן באורך דרום והפמ"א מפרש שהי' אוכל רק אמה ברוחב דהיינו מה שיצא יסוד הצפוני אמה לצד דרום וכן במזרח מה שיוצא מיסוד מערב לצד רוח מזרח כזה: ואולם יפה השיג בטה"ק איך הי' נותנין הדמים בקרן מערבית דרומית שצריך להיות שם נתינת דמים גם לצד דרום דנותן מהן מתנה אחת שהן שתים ואי לא הי' שם יסוד איך נותן בקרן דרומית הדמים ולדעתי כן מוכח גם מדברי התוס' שכ' שאף שהי' יסוד בצד דרומי בבית ראשון לא הי' נתינת דמים בקרן מזרחית דרומית כיון דמזרח לא הי' לו יסוד ואי ס"ד דסגי במה שיש בצד אחד יסוד הי' אפשר ליתן דמים בקרן מזד"ר כיון דמזרח לא הי' לו יסוד ואי ס"ד דסגי במה שיש בצד אחד יסוד הי' אפשר ליתן דמים בקרן מזד"ר ואולם אי נאמר דלא הי' יסוד בדרום בבית ראשון משום חלקו של יהודה אין ראי' דכהא"ג ליכא נתינת דמים דאפשר כיון שמצד אחת יש יסוד נותן שפיר הדמים ואז יש לקיים פירושו של הפמ"א וזה תליא במה דאיתא לעיל דף נ"ה בפירש"י בצד מזרחי בקרן הי' קולט כדי לקבל הדם כשמולק בצד מזרח ורק יסוד ל"ה למטה בקרקע יעו"ש בפירש"י ולפי"ז אי הי' בצד דרומי יסוד ממש בבית ראשון ובצד מזרח עכ"פ בליטה יש אז לא עלתה יפה תירוץ התוס' דלכן ליכא נתינת דמים דליכא יסוד במזרחו דעכ"פ בליטה יש דא"ל כמש"כ רש"י דליכא יסוד בארץ דעכ"פ הי' יסוד בצד דרומית בקרן סמוך לו והי' יורד הדם מצד מזרח על קרן היסוד של דרומי ונכנס למטה לקרקע וע"כ תוס' כאן קאי בשיטת ר"ת דלעיל דלא הי' בולט שם דבר בצד מזרח (וקצת תימא א"כ ר"ת לשיטתו למה הוצרך לומר דלא הי' יסוד לדרום כיון דלשיטתו א"ש כמש"כ התוס') רק עכ"פ מוכח מפירש"י דלא הי' יסוד אבל בדברי רבינו לא נתבאר זה דלא הביא דיש בליטה במזרח: והנה תוס' הקשו אי נאמר דהי' יסוד בבית ראשון ע"כ דאז לא הי' עוד מגיע לחלקו של יהודה ולכן א"ש דהוסיפו ד"א ולא הי' בחלקו של יהודה רק היסוד ולכן לא עשו יסוד אבל אי בב"ר לא הי' יסוד משום דהי' שם חלקו של יהודה א"כ כשהכניסו ד' אמות נמצא דאמה של מערכה בחלקו של יהודה יעו"ש בספר צ"ק שפירש כן (דלא כבה"ז שהגי' בדבריהם) ופירושו נכון דעיקר קו' התוס' מאמה של מערכה שהוא ממזבח גופי' ונ"ל לישב קו' התוס' על נכון דהנה מבואר בדברי רבינו והראב"ד דהי' כ"ד אמות וד"ט גוף מזבח ולפי"ז במזבח של שלמה דהי' בעינן כניסת האמות כמו בשל בית שני כדאיתא פ"ג דמידות א"כ הי' מזבח כ' אמות עם ד"ט ומבואר לקמן בדברי רבינו דהי' אויר בין כבש למזבח ותוס' כ' דהא אויר הניכר וא"כ י"ל דהי' אויר ב"ט א"כ בין הכל ד' אמות נמצא דהי' כל ד' אמות בחלקו של יהודה חוץ מאמה של מערכה ומיושב קו' התוס' על נכון דלפי"ז אפשר נמי דלא הי' יסוד בב"ר משום חלקו של יהודה והנה בסברת הצ"ק נראה לישב קו' התוס' דהא ביומא תנן דרצועה יוצאת ובה מזבח בנוי דלפי"ז ניחא די"ל דשפיר בנוי בו מזבח והיינו ד' אמות חוץ ממקום מערכה אבל מקום מערכה עצמו הי' חובה לה בחלקו של בנימין ואין קפידא רק על מקום מערכה שלא יהא בחלק יהודה ובזה אפשר לישב גם דעת הראב"ד דלעיל דהי' מכניס ד"ט ובונה קרן די"ל דסבירא לי' בב"ר הי' יסוד ואמה סמוך לו התחיל חלקו של יהודה ולפי"ז י"ל דגם בקרן יש קפידא שלא יהא בחלקו של יהודה כיון דגם בקרן נעשית עבודה ומעתה כשהוסיפו ד' אמות א"כ הי' הקרן נכנס לחלקו של יהודה לכן הי' הכרח ליכנס ד"ט וב"ט הי' הפסק אויר א"כ הרי אמה ואמה סובב ואמה יסוד הרי ג' אמות וא"כ נתרחק הקרנות מחלקו של יהודה ונבנית בחלקו של בנימין והסובב והיסוד וד"ט בחלקו של יהודה וע"ז אמרו ובה מזבח בנוי וזה הטעם נמי שטעה שלמה דהי' סובר שלא לבנות בחלקו של יהודה ויסוד לא הי' בחלקו של יהודה אבל סמוך לו אמה כבר התחיל חלקו של יהודה ואם הי' כ"ד הי' מגיע ג' אמות לחלקו של יהודה חוץ ממקום המערכה לכן חשב שלמה שלא לבנות כלל בחלקו של יהודה ועשה מזבח רק כ' ובזה אפשר לתת טעם לדעת רבינו שבפ"ב מתומ"ס דנקט דמרחיק מקרן מזרחית דרומית ד' אמות כלפי צפון ועושה המערכה ועלח"מ ודבריו דחוקים והשיג עליו בס' עבד"ת דלאיזה צורך הרחיקו רק אותן ד' אמות כי הי' אפשר להרחיק עוד כמה אמות עד פתח ההיכל להנ"ל י"ל דלכן מרחיק רק ד"א כדי שלא יהא המערכה בחלקו של יהודה: אמנם אי אמרינן דיש קפידא גם בקרן שלא יהא בחלקו של יהודה ממילא נסתר פי' של צ"ק בתוס' הנ"ל רק כונת דבריהם פשוטה להקשות (ע"ד שכ' הבה"ז) דבשלמא אי הי' יסוד בב"ר וע"כ דלא הגיע לשם חלקו של יהודה א"כ י"ל דהי' מתחיל חלקו של יהודה באמה החיצונה של מזבח (או אמה לפנים והי' הסובב בנוי בחלקו של יהודה ובזה אין קפידא כיון דאין המערכה בחלקו של יהודה) אבל אי לא הי' יסוד משום חלקו של יהודה נמצא דקרנות עכ"פ נבנה בחלקו של יהודה אמנם בהא אי יש קפידא גם בקרנות שלא יהא בחלקו של יהודה י"ל לכאורה שתלוי אי ניסוך היין הי' בקרן או דהי' על הסובב כאשר יתבאר להלן אולם בלא"ה עכ"פ עולת עוף נעשית בקרן מערבית דרומית ולכן יש קפידא שלא יהא בחלקו של יהודה: והנה בגמ' איתא דהוסיפו בור של שיתין למזבח ופירש"י ונקבו אותו למעלה למקום קרן והנה לפי"ז מתחילה דהי' השיתין רחוקים ממזבח והי' יורדין ניסוך היין על רצפת העזרה עד שירדו לבור של שיתין וכיון שהי' בקרן מזרחית דרומית (ועתוס' זבחים דף ס"א) א"כ ע"כ הבור של שיתין לא הי' בחלקו של יהודה א"כ ממילא שפיר הי' גם יסוד למזבח בב"ר כיון דהבור הי' רחוק משל יסוד לכן לא הגיע לחלקו של יהודה ושפיר הי' יסוד למזבח בב"ר ורק כשהרחיבו באי גולה כדי שיהא השיתין תוך המזבח הי' נכנס בחלקו של יהודה לכן לא הי' יסוד בבית שני אלא דנמצא דהקרנות הי' בחלקו של יהודה לכן ע"כ הרחיקו הקרנות ד"ט כסברת הראב"ד אבל לפי דעת רבינו בפ"ב ממעה"ק שהי' מנסכין גם אח"כ על היסוד ומשם יורד לשיתין ע"כ דהשיתין הם בחלקו של יהודה אבל הקרן שבראש המזבח אפשר דהי' כבר בחלקו של בנימין ולכן לא הי' צורך להכניס הד"ט ולכן רבינו לשיטתו סובר דלא הי' מכניס ד"ט אמנם בהא דאיתא בזבחים דשלמה טעה דלא ידע למדרש ולכאורה במה טעה ונראה דהי' סובר דמזבח הי' כ"ח ול"ב כבש א"כ בין הכל הי' ס' וכבש דין מזבח יש לו דהרי מקדש ליפסל וגם לינה מועלת בכבש דלא ירד כמבואר בפ"ג מפהמ"ק ולכן דרש שלמה מה בית ס' אף מזבח ס' דהיינו בין הכל מזבח וכבש הי' ס' אלא דאכתי הוה מצי חסר ב' אמות דהא הכבש הי' פורח אמה על יסוד ואמה על הסובב ונמצא דלא הי' בין הכל רק כ"ח אמות אלא דכ"כ במזבח הי' כ' אמות עם ד"ט וב"ט אויר נמצא דהי' בין הכל כ"ט אמות והי' יכול להרחיב לכאורה עוד אמה אחת אך א"ש דשלמה דרש מה בית ס' אף מזבח ס' דהיינו כ"ח מזבח ול"ב אלכסונה של כבש ואח"כ דרשו להיפך ל"ב למזבח וכ"ח תפיסת הכבש בהקרקע דב' אמות הי' פורח על יסוד וסובב כנ"ל ובין הכל ס' וא"ש: ובאמת תוס' שם הקשו בהא דפריך בגמ' ס"ד הוה והא לרב ל"ה אלא ס"ג ובצ"ק תמה גם לרב עכ"פ פורח אמה על מקום יסוד אך לק"מ דכאן על קו' המקשין דלא ידע מסברא דפורח על יסוד וסובב שפיר הקשו לרב ס"ג הוה ולישב קו' התוס' י"ל עפ"י הנחה הנ"ל דבאמת הי' כאן בלא"ה ריווח בין אויר לכבש א"כ גם לדידי' הוה יותר מס"ג וא"ל דא"כ ללוי הוה יותר מס"ד לזה י"ל דפריך סתמא כ"ד הוה דבזה סובב הקושיא לכו"ע דגם לרב קרוב לס"ד הוה (ועיין במפרש במס' תמיד שכ' לרב תיפס ל"א אמות בקרקע ונעלם ממנו גמ' זו) ובהא ניחא מה שהקשה הצ"ק לקמן דף ס"ג לפמש"כ תוס' באורך הכבש לפי אמות מזבח שלא הי' כולם בת ו"ט ויש מהן באמה בת ה' א"כ נמצא דרווחה לה עזרה כדפריך במנחות דף צ"ז אאורך ולמה לא פריך נמי ארוחב ולפמש"כ ניחא דהרי לכאורה אף למסקנא דאמה פורח על יסוד יקשה עכ"פ יש הפסק אויר וצ"ל בדבר מועט לא קחשוב אמנם כשנאמר דהי' באמות בת ה' ג"כ א"כ החשבון מדויק דלא רווחא לה עזרה כלל ע"י אמה פורח וגם לא נתקצרה ע"י הפסק אויר: אמנם דבר זה למה לא הי' רשאי להיות יסוד בחלקו של יהודה לא נתבאר טעמו אך ראיתי במהרש"א בח"א שכ' וז"ל לפי שלא הי' בחלקו של טורף סוג' זו אתיא כמ"ד בפ"ק דיומא דירושלים נתחלקה לשבטים דתניא מה הי' בחלקו של יהודה העזרות והר הבית והלשכות ומה הי' בחלקו של בנימין אולם והיכל וקד"ק ורצועה היתה יוצאת כדמסיק נמי הכא וכן משמע בספר שופטים בקרא דיד שניהם היו בירושלים דכתיב וילחמו בני יהודה בירושלים וילכדו אותה וכו' וכתיב ואת היבוסי יושבי ירושלים לא הוריש בני בנימין ובברכות דמשרע"ה נסמכו ג"כ שניהם אלא שלוי מפסיק ביניהם מפני ששבט לוי הי' לו שם ויד בין שניהם כדכ' יורו משפטיך ליעקב דהיינו בלשכת הגזית שהי' בחלקו של יהודה וישימו קטורה באפיך הי' בחלקו של בנימין דהיינו בהיכל שהי' מקטירין הקטורת וכליל על מזבחיך כדמסיק הכא באחסנתי' יתבנא מדבחא ולפי הטעם דכתר כהונה לחוד וכתר מלכות לחוד ולכן המקדש שהוא כתר כהונה לא הי' בחלקו של יהודה אשר לו המלוכה אבל לשכת הגזית שם המשפט הי' בחלקו מלך במשפט יעמיד ארץ וז"ש שלא הי' אותה אמה בחלקו של טורף שהוא בנימין שנאמר בו זאב יטרף כיון שלא נמשכה מלכותו של שאול דימה אותו לזאב שהוא טורף כדאמרינן ספ"ק דב"ק אבל יהודה שמלכות בית דוד נמשכה מלכותו דימה אותו לארי שהיא דורס והיא מלך בחיות וכיון שהמזבח שהוא כתר כהונה איני ראוי להיות במקום מלכות ע"כ אותה אמה שלא הי' בחלקו של טורף אלא בחלקו של דורס דהיינו מלכות לא הי' לה יסוד וזהו טעם נכון עכ"ד: אולם הנה בקידושין דף ע"ו שאמרו לו לינאי רב לך כתר מלכות הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן שהי' אומרים אמו נשבית במודיעים לכאורה משמע מזה דשפיר נהגו כתר כהונה גדולה כתר מלכות ביחד רק מפני שאמו נשבית במודיעים אמרו הנח כתר כהונה אך הנה ראיתי במהרש"א בח"א שם בקידושין עמד באמת ע"ז וכתב שם דברים נמרצים ע"כ אעתיק דבריו דקשה שא"ל רב לך כתר מלכות הנח כתר כהונה וכי עד אותו יום לא ראו שעשה עבודה ומחזיק עצמו ככהן כשר ולמה לא מיחו בו ומה ענין לבם של פרושים עליך הוא מבואר עפ"י מה ששנינו ג' כתרים הם כתר מלכות כתר כהונה וכתר תורה וכתר שם טוב עולה על גביהן יראה כמשמעו כתר מלכות למלכי בית דוד כמש"כ בע"ז דף מ"ד זאת היתה לו שהיתה הכתר הולמתו וכתר כהונה הוא הציץ שהי' לכה"ג על ראשו שהי' עשייתו ככתר וכתר תורה הן התפילין שבראש כל אדם מונח בקרן זוית ולכן נקרא טוטפת ע"ש כלילא ומסיים וכתר שם טוב עולה על גביהן כמשמעו שעל הציץ הי' כתוב קודש לד' ועל התפילין שם שדי ועל כתר מלכות נאמר וישב שלמה על כסא ד' והוא הענין המאמר כשהצליח ינאי במלחמה קרא לחכמי ישראל ועשה סעודה והעלו מלוחים וכו' כדי שיזכיר אדם בימי עושרו ומעלתו את עניו ושפלותו ואלעזר זה הי' מכת הצדוקים השיא את המלך שכונתם בזה להמעיט כבודו שאין ראוי לכל הכבוד הזה למלוכה ולכהונה וז"ש הקים להם בציץ עפ"י מה שאמרו מקום יש בראש להניח ב' תפילין ונלמד מכה"ג שהניח ציץ ותפילין ונמצא שא"א לו להניח עליו ג' כתרים שהרי אין מקום בראש כ"א להניח שניים מהם דהיינו דא"א להיות מלך וכה"ג דא"כ נדחו התפילין לגמרי שהוא כתר תורה והמלך והכה"ג צריכין לאותו כתר תורה שנאמר בי מלכים ימלוכו וא"ל בזה תבין שכונתם לפחות מכבודך שכבר הי' בראשו כתר מלכות הקים להם בציץ תתן גם כתר כהונה על ראשך ותראה מה יעשו ועשה כן ואמר לו יהודה רב לך כתר מלכות שבראשך הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן דאל"כ תפרוק עול כ"ת מעליך שהם התפילין דא"א שיהא בראשך ג' כתרים ביחד ואמרו שכונתו הי' לזלזל במלך שא"ר לכהונה משום דאמו נשבית במודיעים וכו' והשתא ניחא דרק במה שדחה התפילין שהוא כתר תורה מפני ב' כתרים אחרים מיחו בו אבל במה שעבד עבודה לא מיחו בו גם לפי מה שאמרו שאמו נשבית כיון שעבודתו כשרה עכ"ד א"כ לפי"ז באמת עיקר מחיאתם שלא להשתמש בכתר מלכות וכתר כהונה ביחד דעי"ז ידחה כתר מצות וא"ש דמהא"ט לא הי' יסוד בחלקו של יהודה שהוא כתר מלכות: והנה כבר כתבתי לעיל באות י' דברי הרמב"ן על התורה פ' ויחי שזה הי' החטא של מלכות בית חשמונאי שעי"כ נלקחה מאתם המלוכה יען שהי' כהנים ומלוכה רק לבית דוד יאתה ובהא פרשתי על נכון גמ' דקידושין הנ"ל אמר אביי מינא אמינא לה מעשה בינאי המלך ופירש"י מכהני בית חשמונאי הוה שהלך וכבש מדינות והעלו מלוחים על שולחנות של זהב אמר אלעזר בן פוערה לבן של פרושים עליך ופירש"י שאינם שמחים בהצלחתך ומה אעשה פירש"י לידע אם אמת הקים להם בציץ שבין עיניך ופירש"י ויגלו מה שבלבם הקים להם בציץ והי' שם זקן אחד ואמר רב לך כתר מלכות הנח כתר כהונה שהי' אומרים אמו נשבית במודיעים ויבוקש הדבר ולא נמצא ויבדלו חכמי ישראל בזעם והנה לכאורה נשמע דכל התנגדות של הפירושים יען דחששו לו לספק חלל רק כל זמן שהי' כהן הדיוט לא מיחו בידו דל"ה רק איסור לאו דשחיטה כשרה בזר אף בשבת וכש"כ חלל ושאר עבודות ס"ל הבערה ללאו יצאה אבל כשלבש בגכ"ה איכא איסור כרת שחיטת פר של כה"ג ביוהכ"פ כדאיתא ביבמות ל"ג ע"כ מיחו בידו וא"כ קודם שהקים להם בציץ למה הי' שונאים את ינאי עד שלא שמחו בהצלחתו דעי"ז עלה בדעת אלעזר ב"פ להלשין שלבם של פרושים עליו ועוד אף אי נפרש שגם קודם שלבש בגכ"ה ושמש ככהן ג"כ לא הי' דעת חכמים נייחה בעבודתו יען שהי' ספק חלל א"כ מה זה ענין שלא ישמחו בהצלחתו במלכות אולם לדברי הרמב"ן ניחא דבאמת לבן של פרושים הי' עליו שהי' מלך עליהם דמלוכה היתה לבית דוד ע"כ כשהצליח במלחמה לא שמחו בהצלחתו כי עי"ז בוודאי תמשך מלכותו לעד וזה ידע ראב"פ להלשין עליהם שאינן שמחים בהצלחתו יען שאין רצונום של פרושים שימלך עליהם וכשאמר ינאי מה אעשה אמר הקם להם בציץ שבין עיני וכונתו הי' שאז בוודאי יאמרו רב לך כתר כהונה הנח כתר מלכות לזרעו של דוד כי ע"ז שיאמרו הנח כתר כהונה זה לא עלה כלל על דעת אלעזר ב"פ כיון שכשר לכהן הדיוט כשר נמי לכהן רק חשוב שימחו בידם ללבוש כתר מלכות כיון שכבר לבש כתר כהונה אבל זה הזקן שהי' שם דעת אחרת היתה לו שעל מלכות לא רצה למחות שכבר זכה מחמת אבותיו ורק על כה"ג מיחה יען דאיסור כרת כנ"ל וזה שאמר רב לך כתר מלכות שאין מגיע לך רק לבני דוד רק עכ"פ תניח כתר כהונה גדולה: ב') עוד נראה לי בטעמא דהקפידו על שלא הי' בחלקו של טורף עפמש"כ בהפלאה פ' ראה שלכן נתנו דושנה של יריחו ליהודה כדאיתא ביומא ובספרי שם וכ' ונראה דמה שנתנו דושנה של יריחו ליהודה ולא לבנימין שהמזבח וקדק"ד הי' בחלקו של בנימין היינו מפני שכבר הקדישו יעקב שאמר המקום הזה יהא בית אלקים והיינו מקום עבודה כדכתיב והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהי' בית אלקים וכבר ניבא עליו יעקב שאמר בבוקר יאכל עד ומשה אמר ובין כתפיו שכן אבל חלק יהודה שהוא לשכת הגזית לא הופרש ונתנו ע"ז דושנה של יריחו וא"כ מהא"ט הקפידו שלא יהי' מזבח בחלקו של יהודה כיון דיעקב אבינו ע"ה הקדישו להיות חלק בנימין מקום העבודה: ואמנם לי נראה בדרך אחר לישב דתנאי דספרי לא פליגי אהדדי אלא דהקנין הגוף הי' ליהודה שנפל לחלקו אבל הרי לא הי' רשאי להוריש את היבוסי מחמת שבועת אברהם אבינו א"כ הי' הקנ"פ ליבוסי (ולמ"ד שיש קנין לנכרי לחפור בו בורות אבל לא להפקיע מיד מעשר ובאמת יש לתמוה למ"ד יש קנין לנכרי להפקיע מיד מעשר דאפי' חזר ולקחה א"ח במעשר א"כ אף דחזר ולקחה מיבוסי איך נתחייבה במעשר הרי ירושלים הי' לה דין חו"ל כיון שלא כבשה בכיבוש מלחמה לא יהא אלא (ועמש"כ בפרק ו' מה' אלו מזה) כיבוש יחיד כסוריא דא"ח מה"ת רק יש לומר דעכ"פ כיון שהוא חלק מהארץ עדיף מכיבוש יחיד בארץ שאין חלק מארצות ז' עממים ולכן כשקנה דוד הקנ"פ מיבוסי גבה ממון מכל ישראל שיהא הקנ"פ של כל ישראל וא"כ לפי"ז אין כאן פלוגתא כלל דנתנה דושנה של יריחו ליהודה עבור הקנה"ג של ישראל ומעות שגבה כדי לזכות בקנ"פ ג"כ לכל ישראל ולמ"ד לא נתחלקה לא הוצרך ליתנה דושנה של יריחו כלל רק דוד גבה מעות מכל ישראל כדי שיקנה הקנ"פ לכל ישראל: ובשו"ת הרמ"ע מפאנו כתב וז"ל ויסוד המזבח לא הי' שלם אלא בקרן צפונית מערבי כנגד פתחו של היכל והי' זה בבית ראשון ובבית שני בשוה כשיטת הירושלמי דתניא במס' מידות כשעלו בני הגולה הוסיפו ד' אמות מן הצפון קסבר שלא הי' שום הבדל בין שני הבתים אלא בדברים המפורשים יחוייב שיה' כל התוס' בחלקו של טורף ורש"י הגיה במס' זבחים הוסיפו ד' אמות מן הדרום וכן שונין בבבל סבירא להו שבבית ראשון הי' כל המזבח בחלקו של טורף ולא היתה רצועה מחלקו של יהודה ממעטת את היסוד אלא בבית שני וכו' וטעמא דמילתא משום רצועה של יהודה שהיתה נכנסת אצל חלקו של בנימין ואכתי צריכין למנדע אמאי שוי לה גורל להאי רצועה דוחקת אל יסוד המזבח ופירשה ר"ש באגדתי' שהמזבח מרכז למחנה שכינה שיסודה שלום והוא מעמיד את העולם והדגלים סביב למחנה שכינה יהודה למזרח ושני בני לאה ג"כ עמו שפגמו במדת השלום בשנאתם את יוסף וכן ראובן לדרום ושמעון עמו אבל דגל מערבי כולו לבני' של רחל והצפוני לבני בלהה והקטן מבני זלפה שלא היו שונאים את יוסף והתם פירש ר"ש כיון דיהודה וראובן כל חד מנייהו פלגי הצלה עבד לפיכך כל אחד זכה ברוח שלו חצי אמה ולא אמה שלמה עכ"ל הטהור מלאים זיו:

א') ובקרן מערבית דרומית וכו'. והנה רבינו בפ"ב ממעה"ק כ' ויוצק על היסוד והוא יורד לשיתין וראב"ד השיג עליו וראיתי בבה"ז שכ' לישב דברי רבינו דבה' מעה"ק קאי לפי מה שהי' בב"ר שיתין חוץ למזבח והי' יצק על היסוד אבל גמ' קאי בב"ש שם הי' ספלים וסיים דמזה אייריא רבינו בה' בהב"ח שכ' דשני נקבים הי' בקרן ומשם יורד לשיתין עכ"ד נראה שהבין שהנקבים אלו הי' למעלה בראש המזבח במקום הספלים כמו שנראה מפירש"י בדף ס"א והוא פלא דא"כ איך יורדין ע"י נקבים האלו הדמים ששופכין על היסוד והא רבינו בפ"ג דמידות פי' דשני נקבים אלו הי' בקרן מזרח למטה ביסוד וכן פי' הרע"ב ורבינו דפרקין לא אייריא כלל מנסכים וכן מוכח מפ"ח מתומ"ס שכ' דלמעלה מחצי מזבח מנסכין ויורדין לשיתין ושם כתב דהי' ספלים א"כ אייריא מבית ראשון ושני ואפ"ה כתב דרק מנסכין למעלה מחצי מזבח לא בקרן ממש אלא דהאמת יורה דרכו שאדרבא שרבינו אייריא רק מבית שני כמו שהוא בכל שאר מעשה מקדש ומזבח (ולפמש"כ תוס' דהי' יסוד בב"ר ורבינו שהביא דלא הי' יסוד ע"כ מבית שני אייריא) ואך הוא הדבר אשר ישנו בין בית ראשון לב"ש דבב"ר דשיתין חוץ למזבח הי' שופך על קרן למעלה מחצי מזבח ויורד על הריצפה ומשם לשיתין אבל אח"כ כשהכניסו השיתין למזבח הנה כמו שהי' ביסוד ב' נקבים לשני מיני דמים לדרומית מערבית ולמערבית צפונית כן עמדו למעלה מחצי מזבח על הסובב כנגדו ב' ספלים והי' להם ב' חוטמין והי' מכוונים נגד הנקבים של מטה ביסוד ויורד ג"כ דרך אותו נקבים שיורד הדם לשיתין ונמצא דשופך על יסוד מספלים דרך אותו נקבים שיורד הדם לשיתין והך דפ"ח דתומ"ס ופ"ב ממעה"ק הכל חד וכמש"כ הלח"מ שדבריו נכונים ודלא כמש"כ הבה"ז וכן מש"כ כאן הכל מבית שני אייריא וסמוכין לזה דהנה בסוכה ספ"ד איתא דלוקחין מן השיתין יין קרוש ושורפין וא"כ רבינו דפסק בפ"ב ממעילה דמעלין ג"כ א"כ למה לא הביא הך דסוכה דהא מתלי תלי הא בהא כדאיתא בסוכה ועוד דרבינו כתב שהי' מקום לירד לנקות השיתין בקרן מערבית דרומית והוא משנה במס' מידות ובסוכה איתא דהי' מקום לירד במערבו של כבש ותוס' מעילה דף י"א הרגישו בזה (ויש שם ט"ס בדבריהם שתחת מזרח צ"ל מערב) ולרבינו ע"כ לומר דאייריא מבית שני דהי' הכל חד דמתערבין עם הדמים בשיתין כיון היסוד לשיתין ויוצאין לנחל קדרון א"כ ל"ה צריך רק מקום אחד לירד לשיתין וגם ל"ש דיורדין לנקות היין קרוש כיון דהכל מתערב בדם (והך דמעילה פ"ב ע"כ אייריא בלקט מאויר) רק יורדין לנקות כמש"כ רבינו אבל אי אייריא גם מבית ראשון א"כ למה לא הביא מה שהי' בור לשיתין בב"ר ושיורדין לנקר וליקח יין קרוש: והנה ראיתי בערוך לנר סוכה שם שכ' לישב עפ"י הנחת הבה"ז דרבינו במעה"ק אייריא מבית ראשון וכ"כ דזה איני שנעלם ממנו דברי רבינו בפ"ח מתומ"ס שכ' דנעשה למעלה מחצי לא בקרן ממש עוד כתב בעלנ"ר דהך דפ"ב מבהב"ח אייריא ג"כ מב"ר מדקאמר שהדמים נכנסין לנקבי השיתין מה שא"א אי נקבים הי' למעלה בהקרן עכ"ד הבין שבב"ר הי' מקום השיתין ויסוד אחד וגם הדם ירד על הרצפה ומשם ירדו לשיתין ולא הי' כלל נקב ביסוד ונעלם ממנו דברי רבינו בפירושו למס' מידות שהנקבים הי' ביסוד ממש ועוד תמוה כי בנה יסודו על דברי הבה"ז והלא בבה"ז עצמו כ' דהך דבהב"ח אייריא בב"ש: אמנם ממש"כ מוכח דבב"ר הי' השיתין ג"כ סמוך לקרן מערבית דרומית ולכן כשהכניסו שיתין למזבח הי' שם גם היסוד אבל לפירש"י בסוכה דמקום שיורדין לשיתין הי' בח' אמות במערבית של כבש בין מזבח ממש נמצא דהי' בור השיתין רחוק כמו עשרה אמות מן הקרן וא"כ קשה איך אמרו כשהרחיבו כ"ד אמות הי' השיתין מכונסין תחת המזבח ולכן נראה דכך פירושו במערבו של כבש היינו בח' אמות שאלכסונו בין כבש למזבח (וכעין הא דאיתא בפ"א דתמיד וכמו שיבואר להלן) ומה שלא הביא רבינו הך דפוקקין נקבי השיתין ראיתי בערוך לנר שעמד בזה וי"ל דזה רק בב"ר שירד על הריצפה הי' קפידא בזה כדי שיראה מלא יין שצף על המזבח דהיינו סובב ויסוד ולריצפה עד מקום שיתין דהרי לרבינו א"א לומר פוקקין נקב שבמזבח דהרי לא הי' יורד כלל על המזבח לדעת רבינו וא"כ בבית שני דצריך שירדו לנקבי היסוד אי יפקקו נקבים ירד לריצפה ולא ירד לשיתין כיון דהשיתין כנוס בתוך המזבח תחת היסוד (וגם בזה דברי הערל"נ דחוקים שכ' דבב"ר לא הי' אפשר לפקק דאם הי' פוקקין הנקב יפול לארץ כי לא הי' מנסכין אז ע"ג מזבח ואני תמה הרי בב"ר זה עיקר הניסוך שיורד לריצפה ונקבי השיתין בריצפה ושם היו צריכין לפקק) ולכן נראה דמש"כ נכון הוא וראיתי לרבינו בפ"ז ממעה"ק בסופו שכ' בניסוך המים והיין שעולה ומקיף כתב מחצי מזבח ולמעלה וצ"ל דכל מקום שיעמוד הספלים או בראש מזבח או על הסובב כל שהוא מחצי ולמעלה יכול לנסך ודרכו להיות למעלה על המזבח אבל אין קביעות לשם ובזה חולק אפירש"י ותוס' בסוכה שספלים קבועים בבנין בקרנות דכיון שכ' מחצי מזבח ולמעלה משמע שאין מקום מיוחד לזה דוקא בקרנות: ב') והן הנקראים שיתין שהדמים יורדין בהן וכו'. ולכאורה יפלא שהנקבים הי' ליין לא לדמים כמש"כ הרע"ב בפ"ג דמידות ונראה ביאור הדברים כך דהנה רש"י בזבחים דף נ"ד פי' הא דאבנים של קרנות חלולים היינו לדם שיורד לתוך המזבח ותוס' הקשו דהדמים הי' נותנין על היסוד לא על הקרנות אך י"ל דהנה לכאורה קשה לי טובא בדף ס"א מבואר דבב"ר לא היו שיתין למזבח משום דהי' דורשין מזבח אדמה תעשה לי אטום כאדמה ולבסוף סבור שתי' כאכילה ודכ' מזבח אדמת שיהא נבנה על אדמה לא ע"ג כיפין ויקשה לפירש"י לס"ד דהכונה אטום כאדמה א"כ איך הי' שם נקבים חלולין לדם אך לק"מ דזה רק בבית שני כדמייתיא קרא דזכרי' ומליאו כמזרק המזבח ובבית שני דדרשו דעשו נקבים ליין דשתי' כאכילה עשו נקבים ג"כ לדם וא"כ מיושב קו' תוס' דהא דדמים הי' נותנין על היסוד זה רק בב"ר ומשם הי' יורד לריצפה ומשם יורד לבור היוצא לנחל קדרון אבל בב"ש דעשו חלולין ליין עשו ג"כ חלולין גם לדם ונראה שכך מוכרח מדברי רבינו בפ"ב ממעה"ק שכ' דיוצק היין על היסוד ויורד לשיתין והקשה הראב"ד דספלים הי' שם על הקרנות שנותן היין לשם וכתב בבה"ז בזבחים דף ס"ג לתרץ במזבח של בנין שלמה ששיתין היו חוץ למזבח הי' נותנין על היסוד אבל בבנין עזרא שהכניסו הבור והנקבים אל המזבח וודאי היו מנסכין בספלים ומזה אייריא הברייתא שמביא הכ"מ וא"כ כן י"ל לפירש"י לענין הדמים כשהוסיפו השיתין לא נתנו למטה על היסוד אלא למעלה וא"כ לפי"ז ניחא דברי רבינו שכ' דשיתין היו לדם דבאמת אחר שעשו נקבים ליין בתוך המזבח עשו נקבים גם לדם: ובזה הבנתי דברי הבה"ז שכ' שם וז"ל ומזה אייריא רבינו בפ"ב מהבה"ח דין י"א ולכאורה אין מובן שבפ"ב ממעה"ק אייריא רבינו מיין ובה' בהב"ח אייריא מדם אך לפמש"כ ניחא דכונתו משום דקשיא לי' אדברי רבינו דהא הדמים הי' נותנין על היסוד וע"ז כתב דרבינו אייריא מבנין עזרא שאז היו נקבים בתוך המזבח גם לדמים אח"ז ראיתי בתפארת ישראל פ"ג דמידות שכ' דזה השיתין הי' לדמים והי' שם שיתין אחרים ליין ע"ד שכתבתי אבל לא ביאר כל הצורך: הנה תוס' בסוכה כתבו וז"ל אל תיקרי בראשית דהאי תנא ורי"ו ס"ל שיתין הם מ"ו ימי בראשית אבל אידך תנא דדרוש וגם יקב חצב בו לית לי' הכי משום דמההוא קרא דדרוש מזבח ושיתין ומזבח בידי אדם הוה ומסיים למילתי' ועליו כרה דוד ומיהו קשה אדרי"ו דהכא דסובר מו' ימי בראשית נבראו ולקמן בפ' החליל אר"י בשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא ושמא אמוראי נינהו אליבא דרי"ו ובס' דרך הקודש תמה ע"ז דהתם יהיב טעמא להני ט"ו שיר המעלות שאמר דוד כנגד ט"ו מעלות שקפא תהומא ואיתמר בשעה שכרה דוד שיתין בעא למשטפי עלמא וכל הני מימרות פליגי אדרי"ו וברייתא דהכא ועוד האיך אפשר לומר שכרה אותם דוד עד התהום דקתני מתחלחלין ויורדין עד התהום והרי כל כונתו לא הי' כי אם מפני קבר התהום וכבר כתבנו לעיל דאפשר שהמזבח לא נבדק ויש לומר דלא פליגי בשיתין שמן התהום מתחת בעומקא דתהומא עד סמוך לקרקע בתולה במקום המזבח מששת ימי בראשית נבראו ושם היו נסתם כדי שלא ישטף העולם וכשכרה דוד היסוד למזבח עד שהגיע לקרקע בתולה נפתח הסתום וקפא תהומא ומה שאמרו בשעה שכרה דוד שיתין היינו יסודות במקום המזבח שהי' חופר והולך עד הסלע מפני טומאת התהום ושיתין הם יסודות כדאמרינן גבי אבן השתי' שממנה הושתה העולם ומייתיא מדכ' כי השתות יהרסון ובהכי ניחא דהאי תנא דדרוש וגם יקב חצב בו אלו השיתין לא פליג אהא דר"י דשיתין מו' ימי בראשית נבראו דאלמלא כן למה הזכיר את השיתין טפי משאר מילי דהוה בה ובכלל מזבח נינהו אלא לפי שכרה דוד היסודות עד שהגיע למעשי ידי אומנות של הקב"ה וראיתי לרש"י ז"ל שם בפרק החליל שכ' וז"ל בשעה שכרה דוד שיתין ולא ס"ל שמששת ימי בראשית נבראו ואי ס"ל שמא נתמלאו עפר או צרורות וצריך לכרותו וכ"כ הריטב"א ביומא שנבראו בימי בראשית ונסתמו ובא דוד וכרה אותם אבל מה שאמר ר' אלעזר לול קטן הי' שם ויורדין לשם פרחי כהנים ומלקטין משם יין קרוש ושורפין אותו הא וודאי פליגא אהך דמחלחלין ויורדין עד התהום דאיהו סבירא להו שלא היו יורדין עד התהום אלא במקומן נבראו ומ"מ אזיל ומודה שכנגד מקומם היו השיתין מו' ימי בראשית וכשכרה דוד היסודות הגיע אליהם ובעו למשטפי עלמא ומהך דהכא שהיו מלקטין שם יין קרוש ראיתי בכתב למהורי' בוטין ז"ל שרצה להוניח על קנקנים ישנים של גוים שהיו מניחין בהם יין רוב ימים ושנים ותמצית היין נדבק בדופני הקנקנים שהם אסורים לעולם שאף שמתייבש ביותר הלחלוחית שבו מ"מ לא פקע שם יין מעליהם שהרי פרחי כהונה א' לשבעים שנה מלקטים היין קרוש כעגולי דבילה ושורפין אותו בקדושה אף שנתיבש זמן רב אבל הרשב"א בתה"ב התירן וכמש"כ בטי"ד והב"י והאריך להוכיח מכמה מקומות שלשון קרוש הוא יבש ביותר ולענ"ד דבריו דחויין מכמה אנפי דלא דמי כלל והנה לא כתב למה לא דמי ולדעתי הכונה דיש לחלק דשאני קודש דקדושתו להיכן הלכה דהא קדושתה לא הוה דוקא כשהוא יין דהקדושה הא שייך בכל דבר שמקדיש (עד"ז שכ' רבינו בפירוש המשנה בכריתות בנקודה הנפלאה דבהקדש לא תליא איה"נ באיסור אכילה דהא הקדש חלה אפי' אמידי דלאו מידי דאכילה) אבל ביי"נ שהאיסור תלוי דוקא אי הוה יין וכיון שנתיבש ביותר ל"ה יין כלל ולכן שרי: והנה בסוכה דף מ"ט אמר ר"ל בזמן שמנסכין היין ע"ג המזבח פוקקין את השיתין ופירש"י פוקקין את נקב שבראש המזבח שהנסכים יורדין בו לשיתין שיראה היין עליו כגרון מלא ושבע לקיים מ"ש הסך נסך שכר דשכר לשון שתי' לשון שביעה אמר ר"פ ש"מ כי שבע אינש חמרי' מגרונו שבע וגרון מלא הוא משביע ולא ע"י שתי' מרובה שמכניס הרבה יין במעיו ואינן כאוכלין ששבע שלהם בא במילוי כרס הנה מכאן מוכח להדיא דאף דר"ל סובר דאזלינן בתר הנאת מעיו בשתי' אזלינן בתר הנאות גרון וקצת הרגיש בזה בח"ס ובהא ניחא לן להבין טעמא דרי"ו דס"ל חלקו מבחוץ פטור יען דבתר הנאות גרון אזלינן ולכאורה איך תלוי זה בחלקו מבחוץ ועיין פירש"י אבל להנ"ל נכון הדבר דכיון דבתר הנאות גרון אזלינן בעינן שיהא כזית בגרון בב"א דאז גרונו מתמלא ומשביע אבל בחלקו מבחוץ ואכלו אין מצטרף דליכא הנאת גרונו בכזית כל שאין גרונו מתמלא בכזית בפעם אחת: ג') מתערבין באמה ויוצא לנחל קדרון. והנה רש"י בפסחים דף כ"ב פירש נחל עמק כמו לנחל איתן הנה רש"י בזה לשיטתו דנחל איתן הוא מקום צונמא אמנם הנה רבינו בפ"י מה' רוצח מפרש נחל איתן ששוטף בחזקה ואין ראוי לזריעה והנה כבר הראה בשו"ת יעב"ץ שהוא גמ' ערוכה בנדה ד"ח בתולת קרקע למנ"מ לנחל איתן מוכח כפירש"י והעלה שם שדברי שניהם אמת שהדברים ג"כ מראין במקומן כדברי שניהם דמדכתיב במקום אשר לא יעבד בע"כ במקום הראוי לזריעה משתעי ויצא נחל השוטף שא"ר לכך ומ"מ צריך שתהא נערפת בבקעה הסמוכה למים דכ' וערפו שם בנחל דהך בנחל יתירה דהא כבר כתיב שם אלא ממקומו הוא למד שהיא ארץ נחלי מים ונראה ראי' לדבריו מע"ז דף מ"ד דמפרש נחל קדרון מקום שא"ר לזריעה ופריך מהא דתנן דיוצאין לנחל קדרון ונמכרין לגננון לזבל ומשני מקומות מקומות יש ה"נ יש לפרש בנחל איתן שמקומות מקומות יש ואמנם מהך דע"ז גופי' משמע כפירש"י דהאי נחל לאו היינו נחלי מים דבתוס' הקשו מ"פ מנמכרין לגננין האמצי לאוקמא שבאו ממקומות אחרים והנה לפירש"י ניחא דבוודאי אין הכונה שמכרו לגננין שלקטו הדם לזבל אלא שכיון שיצא לנחל מתפשט על כל הנחל א"כ ממילא נהנין ממנו שמזבל גנותיהן וכדי שלא ימעלו בהקדש הי' לוקחין מהקדש אבל אי אין ראוי לזריעה למה לוקחין דבגננין ממקומות אחרים א"א לאוקמא דאין ראוי ללקוט הדם להוליכו לזבל שדות וגננות אחרות משא"כ אי נפרש נחלי מים א"כ המים מוליכין הדם למקומות אחרים א"כ שפיר הוה מצי לאוקמא בגננין ממקום אחרים וראי' לפירש"י אמנם לפי"ז נדחה הראי' שכ' היעב"ץ דשניהם צדקו שיש מקום נחלי מים דא"ר לזריעה ומקום עמק שראוי לזריעה דאף אי נחל היינו עמק יש לפרש דמקומות מקומות יש מקום שראוי לזריעה ומקום שא"ר לזריעה ולעולם כפירש"י דנחל איתן היינו עמק אלא דיש לתמוה דרש"י פסחים כתב לפרש כן דשם בפסחים אין הכרח לזה והכאב ע"ז הוה לי' לפרושי דנחל היינו עמק דכאן יש הכרח לפירושו ועוד דאמשנה גופי' הוה לי' לפרושי דנחל היינו עמק אך י"ל דרש"י ס"ל דבאמת הוה מצינן לפרושי נחלי מים דאדרבא מדכתיב שם נחל איתן דהיינו צונמא וכאן כתיב נחל סתם משמע נחלי מים והא דקאמר בע"ז מקומות מקומות יש היינו שיש מקום שמים שוטף וא"ר לזריעה ומקום עמק שראוי לזריעה וכמש"כ היעב"ץ לפרש נחל איתן כדברי שניהם אבל שם בפסחים פשיטא לי' דהיינו עמק דאי היינו נחלי מים א"כ מ"פ מהא דנמכרין לגננין מוכח דמותר בהנאה ומאי קושיא דילמא משום דנתערב במים א"כ ל"ה עוד דם הראוי לזריקה וליכא איסור משום דם (כמו דם שבישלו וא"ל הא רש"י ס"ל דם שבישלו חייב לק"מ כי מודה רש"י דלחד מ"ד במנחות דף כ"ג דם שבישלו ושא"ר לזריקה מותר מה"ת רק רש"י ס"ל להלכה דחייב אבל בהך דפסחים עכ"פ מאי פריך דילמא ס"ל כמ"ד דבא"ר לזריקה ליכא איסור דם) לכן פירש"י עמק ולא נתערב במים (ועיין פירש"י חגיגה י"ט שפי' יפה דנחל היינו מדרון משופע כמו נחל ארנון): ובזה יש תשובה לדברי הפמ"ג סי' ק"י שכ' לישב קו' העולם דכל העולם יאסור בזריעה דנחל איתן הוא קבוע וכ' לדברי רבינו נחל שוטף א"ר לזריעה להנ"ל אף לדברי רבינו נחל איתן מקומות יש שראוי לזריעה אח"ז ראיתי במראה הפנים ירושלמי שם דכ' דגם רבינו מפרש המשנה דקתני איתן כמשמעו קשה אלא דנפקא לי' דהיינו נהר מושך מברייתא דקתני שם מניין לאיתן שהיא קשה שנאמר איתן מושביך ואומר שמעו הרים ריב ד' והאיתינים מוסדי ארץ מנין לאיתן שהוא ישן שנאמר גוי אותן גוי מעולם הוא מפרש דקאי נהר חוזק ההמשכה והעלה שם עוד דבהא פליגי נמי ר' יאשי' ור' יונתן שם דפליגי אי האי לא עבד היינו לשעבר או להבא דר' יאשי' ס"ל איתן לשון קשה ע"כ מפרש לא עבד אלשעבר ור' יונתן מפרש על חוזק ההמשכה לכן מפרש אשר לא עבד בה היינו להבא שלא יעבד בה ולא יזרע ובהא ניחא דלא יקשה מנדה דשם ס"ל כמשנתינו דאיתן לשון קשה וניחא נמי מה שהקשה בח"צ סי' ל"ב דרבינו בפי' המשנה כ' אעפ"י שאינו איתן כשר דהכונה אם הי' חוזק ההמשכה אף שלא הי' גדול כשיעור כשר דיקשה אם השיעור אין מעכב למה מעכב חוזק ההמשכה דבוודאי כיון דאיתן משמע חוזק ההמשכה מעכב רק דאיתן משמע נמי גדול זה איני מעכב יעו"ש: ונראה לי ראי' לשיטת רבינו מהא דפריך שם ולחשב חורש בנחל איתן וקשה אי איתן היינו צונמא בתולת קרקע כדאיתא בנדה א"כ הא דפריך בפסחים דף מ"ז אחרישה לא ליחייב דאי בעי מכסה דם ציפור ומשני בצונמא ופריך צונמא בת זריעה הוא ומשני במתונתא וא"כ מאי פריך לחשב נחל איתן הא האי צונמא דנחל איתן בר זריעה היא דהא כתיב אשר לא יזרע וגם בר כסויא הוא דבתולת קרקע אחר חרישה בר כסוי היא א"כ לא לחייב דראוי לכסות בו דם ציפור בשלמא לרבינו דהיינו נחל השוטף בחוזק ניחא דשפיר מצי אייריא במתונתא בקרקע לחה סמוך לשטיפת מים וא"ר לכסויי וחייב אחרישה דא"ר לכסות א"כ ליחשב נמי נחל איתן דקרקע מתונתא משכחת גם בנחל איתן סמוך לשטיפת הנהר כמו שהבאתי לעיל מגמ' דע"ז א"כ מסתמא דגמ' דמכות מוכח דלא מפרש נחל איתן צונמא אלא כגמ' דפסחים במתונתא והיינו קרקע לחה יען דסתמא דמילתא סמוך לנהר הוה קרקע לחה מאוד שא"ר לכסויי וראי' לשיטת רבינו: אולם הנה רבינו לא הביא הך אוקמתא דמתונתא לכן נראה דאדרבא מהכא הוכיח רבינו דלא כסוג' דפסחים דכיון דבנחל איתן פליגי תנאי דלר' יאשי' נחל איתן היינו צונמא וכן לתנא דמשנה איתן קשה מודה רבינו דנחל איתן לאו היינו נחל שוטף כמש"כ במראה הפנים (אף דבפי' המשנה לא משמע כן דמפרש המשנה ג"כ בחוזק שטיפתה) וא"כ ל"ה פריך ליחשב נחל איתן כיון דלסתם משנה היינו צונמא דא"כ שוב יקשה אחרישה לא לחייב דראוי לכסויי דם ציפור אע"כ דס"ל דגמ' דלא מפטר אחרישה משום דראוי לכסויי דם ציפור משום דאף למ"ד דאמרינן הואיל הא הוה הואיל למפרע (כקו' הטו"א סוף חגיגה) וס"ל דהואיל למפרע לא אמרינן: אמנם בנובי"ת סי' ס"ב הקשה לפמש"כ הפ"ח דדם מותר לסחור בו שהוקש למים וא"כ לשיטת דסברי דאיסור סחורה מדאורייתא מ"פ הש"ס בפסחים דף כ"ב ולחזקי' למאי הלכתא אתקיש דם למים הא נפ"מ שיהא מותר לסחור והנה באמת הדבר מפורש במשנתינו דנמכרין לגננין מותר דשרי לסחור בו וע"כ דאיתקש למים וא"כ קו' הנוב"י עצומה מאוד ונראה דלאיסור סחורה ל"צ לומר דאיתקש למים דהא איסור סחורה בדברים האסורים אי הוה מה"ת נשמע רק מקרא דטמאים יהי' לכם וא"כ בדם דיש לו היתר ע"י בישול לא מצינן למילף מדברים טמאים (ועיין בפלתי סי' צ"ח מש"כ הא דספי"ג דיבמות לענין להאכיל דם לקטנים דאין לילף משום דיש לו היתר ע"י בישול כמש"כ במק"א) רק דהנוב"י יפה הקשה לפי הפ"ח שכ' דהא"ט דיליף מדאיתקש לדם אבל אמשנה דנמכרין לגננין לק"מ: והנה נאמרה משמי' דגברא רבא הגאון מהר"מ בנעט ז"ל לתרץ על קו' הר"ש דהוה קבוע כיון דהא דנאסר נחל איתן הוא רק מטעם רוב דאי לאו דאזלינן בת"ר שמא טרפה ולא נאסרה הנחל ל"ש קבוע כיון דגם הקבוע רק אסור מטעם רוב ואולם קשה לי דהא קבוע נפקא לן מוארב לו והא גם שם איכא מיעוט טרפה וגברא קטילא קטל ולא חייב כלל מיתה אף אי ישראל הוא וא"צ קרא לפטור מטעם וארב לו אע"כ משום דאזלינן בת"ר הרי דשייך קבוע אף היכיא דקבוע מטעם רוב אתי עלי' ויש לדחות אך קשה לי הא דפריך ב"ב דף כ"ב לר"ח דרוב וקרוב הלך אחר הרוב מעיר הקרובה וניזל בת"ר דעלמא ויקשה אף אי נאמר דלא כר"ח דרוב לא עדיף מקורבא היינו היכיא דקורבא הוה וודאי אבל כאן דשמא זה ההרוג הנמצא טרפה הוה א"כ הא דקורבא חובה להביא עולה רק משום דרוב אינה טרפה א"כ י"ל דמסתברא כהא"ג רובא עדיף מקורבא ויקשה א"כ לדידך מי ניחא דניזל בת"ר דעלמא והנה הקשתי בהך דפסחים דפריך הרי דם דתנן ונמכרין לגננין ומשני דהוקש למים וקשה לי א"כ בס"ד דלא ידע דהוקש למים א"כ נשמע דדם מותר דהא כבדא דשרי כתב במהר"ט משום דדם הנשפך כמים הוא שאסור באכילה ובח"ס בחי' לחולין האריך בזה א"כ להאי ס"ד כבדא אסור משום דם ואפ"ה הותר בהנאה דכל שהותרה נבילה הוא וגידה וכבדה הותרה (ועתוס' שם שכ' דדם לאו בשר הוא דאי בשר הוא א"כ כשהותרה הוא וחלבה ודמה הותרה ולפמש"כ אכתי יקשה דהא כבדא בכלל בשר כמו חלבה וגידה א"כ נאמר כשהותרה היא ודמה הותרה) ודו"ק: ובהא יש לתרץ הא דמייתיא מסיפא דמועלין בו דבאמת הקשה הפנ"י מ"פ מהא דנמכרין לגננין הא י"ל דאסור בהנאה רק לזבל הוה שלכדה"כ ואף דאסור מדרבנן משום פסידא דהקדש התירו להנ"ל י"ל דבאמת לא דייק מרישא רק מסיפא דמועלין בו דייק שפיר דהא אי אסור בהנאה ל"ש בו מעילה כמש"כ התוי"ש בכריתות דף י"ג וכה"ג כ' בריטב"א מכות דף י"ט במבשל בב"ח דאין חייב בעצי הקדש דאין עובר אלאו דמעילה ומוכח דדם מותר בהנאה והנה על גוף קו' הספר כריתות יש לעיין נהי דקבוע כמחעמ"ח ול"א בת"ר אכתי ל"ש לאסור כל קרקע שבעולם דהא איכא חזקה חזקת היתר אמנם בפמ"ג סי' ק"י בשפ"ד סק"ד כתב דבאמת גם בתר חזקה ל"א היכיא דהוה קבוע אך הא הביא שם דברי תוס' פסחים דף ע' דהקשו על פירש"י דהא הוא בחזקת בדוק מוכח דסברי דאזלינן בתר חזקה היכיא דהוה קבוע עמש"כ בפ"ב מאיסמ"ז ובמק"א כתבתי לישב קו' תוס' פסחים דל"ש כשהותרה דמה נמי הותרה דלא פירש רק דחיתי א"כ נתנבלה בשחיטה דאיכא דם הלב שייך כשהותרה דמה נמי הותרה ונראה לישב עפמש"כ הרמב"ן פ' ראה דשחיטה ציותה תורה כדי שישפוך דמה כמים לארץ א"כ גם בנבלה בשחיטה ל"ש דדמה הותרה דהא כיון שנשחטה ונשפכה דמה כמים מסתמא ליכא דם בבהמה א"כ ל"ש דהותרה נמי דמה:

א') וכבש הי' בנוי לדרומו וכו'. והנה כן הוא במס' מידות והנה בבה"ז הביא לתמוה בשם רבי גאון מ' העשיל ז"ל כיון דחשב אלכסונו ל"ב אמה א"כ לא הי' תופס בקרקע רק ל' אמה דאלכסונו תמיד יותר וא"כ כיון דבמידות איתא דכבש ל"ב אמות א"כ אלכסונו יותר מל"ד אמה וכונתו דאף דשתי אמות פורחים עכ"פ נגד הקרקע בשוה הוא באורך ל"ב אמות א"כ אלכסונו מקצה לקצה יותר מל"ד אמה והוא קו' חמורה מאוד (ובחנם השיג עליו בצ"ק בזה שכ' דממידות לא מוכח כלל דכבש תופס בקרקע ל"ב אמות אלא דאלכסונו בין הכל ל"ב אבל בקרקע אין תופס רק ל' ולכן הוה ס"ב אמה) ושוב כתב אלא אי קשיא הא קשיא כיון דחשב ב' אמות פורחת א"כ כיון דאלכסינו ל"ב א"כ ארכו ל' ומזה ב"א פורחת א"כ לא תופס בקרקע רק כ"ח איך קחשב ס"ב אמות ולדעתי כונתו בה"ז כאשר כתבתי נכון ואף לפי הבנת הצ"ק ליסוד מונח שרק באלכסונו ל"ב ורק שהקשה לו מאמה פורחת א"כ גם דברי הבה"ז יכולין לפרש כן דאף לפי דבריו ע"כ קו' הבה"ז קאי לפי גמ' דאיכא אמה פורחת והנה בצ"ק נכנס בדחוקים מאוד כאשר העיד בעצמו שגמ' יומא דף ט"ז סותרין דבריו כי לפי דרכו אין תופס בקרקע ל' אמות והעזרה באמת רווחה לה יותר מן הכבש לכותל צפוני דאין קפידא בהא כיון דבלא"ה יש מקום נכסין וכ"כ סברא כזו לקמן על דברי תוס' וחוץ מזה קשה לי לדברי צ"ק א"כ מ"פ לעיל ס"ד הוה הרי באורך בשטח הקרקע ל"ה רק ס"ב כי ל"ב באלכסון עם מזבח ל"ב תופס באורך הקרקע רק ס"ב פחות מעט א"כ למה צריך לומר דאמה פורחת וע"כ דס"ל דתופס בקרקע ל"ב אמה ולכן משני דב' אמות פורחת א"כ הוה כנגד הקרקע ל"ב אמה אבל אין אוכל בקרקע עזרה רק ס"ב אמה אבל באלכסונו הוא ל"ד אמה וקו' בה"ז במקומה עומדת והנה הי' אפשר להביא סמוכין לדברי הצ"ק דעיין פירש"י שנתקשה כיון שדרשו מה בית ס' אף מזבח ס' למה לא עשו מזבח ס' וי"ל דדרשו מזבח ל"ב וכבש תפיסת קרקעו כ"ח הוה בין הכל ס' ולכאורה הוא מילתא דמסתברא אלא דיקשה לדבריו דהא בדף ס"ד דקאמר תלתין אמה הוה זורק הכהן מוראה ונוצתה וקשה הא אורך הכבש בקרקע רק כ"ח א"כ כשהולך עשרה נשאר רק י"ח וא"כ כשתוסיף ב' חומשים שאלכסון יותר יעלה ז' אמות וב' אמות יסוד וסובב ומקום עמידה אמה הרי כ"ח ובלא מקום עמידה רק כ"ז ובגמ' איתא דתלתין הוה וא"כ מבואר דלא כצ"ק והנה בבה"ז נדחק דאלכסונו באמת יותר רק זה דאמרו דעולה ג' אמות וחצי ואצבע ושליש הוא נגד תפיסת הקרקע ופירושו דחוק: ואמנם לי נראה לישב הכל על נכון דהכונה כך דכבש תופס בקרקע ל' אמה חוץ מב' אמה פורחת יסוד וסובב ואלכסונו של ל' אמות אלו הוא ל"ב אמה ושם כלה השיפוע כי נגד ב' אמות הפורחת לא עשו שיפוע רק בשוה שיהא מקום ראוי לעמידת הכהן לזרוק משם האיברים ועוד כיון כשהגיע לל' אמות התופסת בקרקע עלה שיפוע שלו ט' אמות בשוה למזבח למקום המערכה לא הוצרכו לעלות עוד ע"כ עשאו שם הכבש במישור דאי הוה עושין האלכסון עד סוף הכבש הוה גבוה ממקום מערכה של מזבח והי' צריכין לירד ולעלות במעלה והתורה אמרה לא תעלה במעלות על מזבחי א"כ החשבון מכוון לל' אמות אורך שאוכל בקרקע וט' אמות גובה יעלה ל"ב באלכסון וראי' לדברי ממש"כ רבינו פ"ה מכלי המקדש דסגן עלה עם הכה"ג וזורק איברים משמע מכבש הוא דזורק כמו שפי' במס' תמיד וע"כ דעומד בראש הכבש ואיך יעמוד שם על השיפוע וע"כ דבסוף הכבש הוא במישור (ומש"כ רבינו בפ"ו ממעה"ק מעלה את האיברים לראש מזבח ע"כ כונה לכבש כמש"כ משל"מ שם) וכן מוכח מפירש"י זבחים דף ס"ד דכה"ג עומד בראש מזבח ע"כ כונה בראש הכבש דהא בעינן זריקה נגד אויר קרקע ואי עומד בראש מזבח אין כאן זריקה נגד אויר קרקע (ועתו"ס יומא דף ל"ז דכ' דכשיורד כבר נתרחק מלפני הפתח של היכל מזה ג"כ הוכחה לדברינו דוק ותשכח) וראי' לדברינו מירושלמי פ"ה דעירובין דאיתא התם כל כובשי כבשים עולה אמה וכונס אמה חוץ מכיבושו של מזבח שהוא כמתלקט י"ט מתוך שלוש ושליש אצבע שהמזבח עשר אמות וכיבושו שלשים ושתיים והיינו דקחשוב עם גובה הקרנות ובמראה הפנים הביא דברי הבה"ז הנ"ל וכתב וז"ל אלא שהאמת כך הוא דוודאי קרקע הכבש בקרקע הישר כדי שיעלה האלכסון ל"ב אמה לפי חשבון התושבורת ולפי ערך גובה המזבח הוה מצינן לומר דתליא בפלוגתא דגבהו של מזבח בכמה דלר"מ דקיימ"ל כוותי' דגבהו נ"ח טפחים וקרקע שתחת הכבש הי' שלשים אמה א"כ האלכסנו של הכבש ל"ב אמה והי' אוכל בארץ שלשים אמה בצד המזבח ופורח ב' אמה והוא אמה יסוד ואמה על הסובב זה הכל כר"מ דקיימ"ל כוותי' והשתא למאי דמסקינן ביומא דמאן תנא מידות ראב"י ודלא כר"י ודברי רמב"ח לא אתיא אלא אליבא דר"י וכל החשבון דמידות אליבא דראב"י הוא אלא דהאמת אף לר"י אתיא שפיר האלכסון של רבוע ט' על ט' והאורך ל' על ל' הוא ל"ב ופחות מחלק השברים ואותן לא קחשוב ועוד שהן להאויר לסביב המזבח עכ"ד מוכח שדעתו לפרש דלא חשבינן האלכסון ל"ב על ל"ב רק על הל' אמות שאוכל בקרקע לא כנגד מה שפורח על היסוד והסובב והיינו כמש"כ אני דמה שעולה נגד ב' אמה יסוד וסובב לא הי' עולה בשיפוע רק הי' שוה למזבח ולדעתי זה באמת דעת הירושלמי דקחשוב לפי גובה הקרנות י' אמות משום דירושלמי סובר דהי' משופע עד ראש המזבח א"כ ע"כ דגם ב' אמות הפורחים על הסובב והיסוד עלו ג"כ בשיפוע לכן הי' גובה המזבח בראשו עולה בשיפוע עד י' אמות כגובה הקרנות ולפי"ז הי' האלכסון כולו ל"ד אמות ולפי"ז ע"כ הא דכ' בירושלמי דכיבושו ל"ב אמות צריך לומר דלאו היינו ל"ב אמות אלכסון אלא ל"ב אמות שאוכל כנגד הקרקע וכמו שרצה הבה"ז לישב לפי גמ' דידן: והנה ראיתי בפירש"י סוכה דף נ"ב ד"ה כבש מרובע וז"ל הכבש הי' משופע אורך קרוב ארבע אמות שיפוע לכל אמה גובה דשתיים ושלשים אמה אורך לתשעה גובה ע"כ ודבריו מבהילים עין רואה דכיון שאורך הכבש ל"ב א"כ שיפוע ל"ד אמה ואיך כתב היפוך זה ולפמש"כ נכון הדבר דהשיפוע לא הי' רק נגד אותן ל' אמות שתופסין בקרקע העזרה חוץ ממה שפורח אמה יסוד ואמה סובב דשם הוא במישור א"כ נמצא לשלשים אמות אורך ל"ב אמות שיפוע בגובה ט' אמות ובזה א"ש הא דהביאו בתוס' זבחים דף ס"ג דגרסינן דירד ג' אמות וחצי אמה וחצי טפח ואצבע ושליש והקשו תוס' א"כ נמוך הרבה מן המזבח בחומש אמה דהיינו כיון דרק שיפוע ל"ב א"כ כשתחשוב ט' פעמים ג' אמות הרי כ"ז אמות וכשתחשוב ט' חצי אמות הרי ל' וחצי וט' טפחים הרי אמה וחצי א"כ הרי ל"ב א"כ נשאר ט' אצבעות ותשעה שליש אצבעות שהם י"ב אצבעות בין הכל חצי אמה וע"כ שהי' גובהה נמוך מן המזבח ושלא הי' גובה ט' רק ט' אמות פחות חומש אמה ולפמש"כ י"ל דבאמת לפי אותה גי' מפרשין דהשיפוע מגיע עד המזבח ושם גובה ט' אמות וארכו ל' א"כ השיפוע כמו ל"ד אמות כקו' הבה"ז רק סברי דלאו דוקא ל"ד ממש שיפוע אלא קרוב לל"ד אמות שיפוע דכן הוא החשבון לפי גי' זו והי' מכלה השיפוע קרוב למזבח בקירוב אמה אחת מקום עמידת הכהן (שאין מסתבר שיהא עומד על מקום שיפוע) לזרוק האיברים דבעינן אמה לעמידת כהן כדאיתא בדף ס"ד א"כ בל"ג אמות שיפוע לתשעה אמות גובה יעלה לאמה אחת ג' אמות וחצי וחצי טפח ואצבע ושליש אצבע דו"ק ותשכח: ואמנם לפי מה דמסקו תוס' שם אם גובה מזבח אמה בת ה' גם כבש כן לפי"ז יש לחקור אמה כניסה בת ה' א"כ כבש הפורח אי הוה ג"כ אותה באמה בת ה' ואי נאמר דכבש הפורח היינו באמה בת ו' לפי"ז יעלה אורך הכבש ומזבח ס"ב וב"ט והנה רש"י בסוכה שם ופסחים דף ל"ד כתב דלול הי' לילך לשיתין בין כבש למזבח ופירש"י יען דיש אויר הפסק משום דצריך זריקת איברים באויר וקשה הא זה רק שיעור מועט (ואיך ירדו שני אנשים ברווח קטן כזה) כדמוכח בכל הסוג' דאל"כ יעלה יותר מס"ב אמות למזבח ולכבש (וטפי הי' יכול לפרש דהי' שם מקום פנוי אמה של יסוד ועשו שם לול לירד ואולי באמת כונת רש"י כן בוודאי יש שם מקום פנוי אמה יסוד אך הא אדם רחבו אמה ואמתא באמתא האיך יתיב לזה כתב רש"י דיש אויר הפסק בין כבש למזבח כדי שיהא אויר קרקע ניכר למעלה וזה המעט אויר נוסף על אויר אמה שבמקום היסוד ויכול שפיר אדם לירד לשם) ובגוף דברי רש"י שפי' שהי' לול בין כבש למזבח ממש יש לעיין במס' תמיד פ"א מחתה יתיב בין כבש למזבח במקצוע מערבית משמע דלא הי' בין כבש למזבח ממש ואולי שם שאני דקמפרש במקצוע ועמש"כ בפ"ב ממעה"ק וראיתי כי טוב לצייר בנינו של כבש לפי פירושי כזה: והנה ראיתי בהפלאה פ' ויקרא שכ' דבמשכן שבמדבר לא הי' כבש שהרי לא הי' אפשר לעשות כבש של ל"ב אמה שהרי לא הי' מן המזבח לקלעים שבדרום אלא פחות מכ"ה אמה ולא הי' נוח הליכת כהנים כיון שהי' מתלקט עשרה בפחות מד' אמות וקיימ"ל דהוי כמחיצה משום דלא ניחא הליכתו עליו ואפי' נימא שעשו מקום לילך עליו לא הי' מקודש בקדושת מזבח מדלא כתיב בקרא וע"כ שהיו מעלין הנתחים למזבח יעו"ש: ב') הכבש הי' לדרומו של מזבח וכו'. פרק מזבח מקדש איבעיא אי אויר מזבח כמזבח וכתב שם תוס' בשם הר' חיים שהרי אויר מפסיק יותר מכדי אמה סובב כדי שיהא אויר קרקע מפסיק כדאמרינן לעיל מה דם אויר קרקע מפסקת אף בשר אויר קרקע מפסיקו וא"כ אכתי מכי מטי כנגד אויר קרקע הו"ל ירוד וכתב הרב מהרימ"ט ודברי תימא הם שסובר ר"ח שהי' אויר אמה בין כבש למזבח דבפ' קדק"ד רמינן מתניתין דתנן הכבש והמזבח ששים ושתיים ופריך הני שיתין וארבע הוו ומשני נמצא פורח על היסוד ואמה על הסובב ונ"ל דבריו של רבינו חיים כן דאין לומר דאי אויר מזבח כמזבח יש אמה סובב וסובב חשוב כמזבח דאפי' להקטיר יכולין עליו למ"ד עושין מערכה על גבי סובב ולפלגותא דתנאי הוא דא"כ לדידי' חשוב מזבח כמו אמות מקום הקרנות ואמות מקום רגלי הכהנים כיון שהי' ראוי לעשות שם מערכה וליתן שם דמים דהא בעינן כי דם מה דם אויר קרקע מפסיקו וממעטינן מקום הקרנות והילוך הכהנים דלאו קרקע הוא הה"ד אמת הכבש כיון דכמזבח חשוב לי' אבל למ"ד דאין עושין מערכה ע"ג הכבש פשיטא דקרקע קחשוב ומתניתין דתנן דכבש והמזבח ס"ב ומשני נמצא פורח כוותי' אתיא ודלא כמ"ד עושין מערכה מ"מ נראה מדבריו דלמ"ד דעושין שפיר יש הפסק אמה בין כבש למזבח וקיימ"ל גבי עולת עוף אפי' עשאה למטה מרגליו אמה כשרה דכבש חשוב כראש המזבח דעושין מערכה ע"ג כבש תדע דבפ' איזהו מקומן פליגי ר' וראב"ש בחטאת בהמה אי למטה מסובב אמה חשוב כלמעלה וע"כ לא פליג ראב"ש אלא בחטאת בהמה דבעינן ראש המזבח ממש אבל גבי עולת העוף מיצה דמה על קיר המזבח למעלה מן החוט שבאמצע המזבח וכמש"כ הרמב"ם פ"ו מהמעה"ק א"כ לדידן הוה מפסיק אמה בין כבש למזבח צ"ע נראה מדבריו שהבין אויר אמה מפסיק בין כבש למזבח לסברת הר"ח וקשה מאוד איך יהא רובו של אבר במזבח או בכבש המזבח:

א') ושני כבשים [קטנים] יוצאים ממנו וכו'. הנה משמע דרבינו סובר דלצד מערבי לא הי' כבש לסובב דאל"כ ג' כבשים הם והיינו כשיטת רש"י בזבחים דף ס"ד שהביא המשל"מ והנה רש"י הביא ראי' מסוכה דף נ"ד עלה לכבש ופונה לשמאלו ולא אמרו עלה לסובב ורבינו בפ"ז מתומ"ס כתב ג"כ עלה לכבש פנה לשמאלו משמע דליכא כבש ותוס' כתבו דאין ראי' מסוכה ולא כתבו למה אין ראי' ונראה הכונה דהרי במשנה איתא דלכן אין מקיף כדי שלא יתעשן הא לא"ה הי' מקיף ממזרח למערב דרומית ויקשה נקיף בסובב דרך כבש קטן עם הנסכים שידו ול"ש שיתעשן דהרי מקום המערכה גובה ג' אמות מעל הסובב (ולפמש"כ לעיל ד' אמות) וע"כ דצריך לעשות הנסכים דוקא בקרן למעלה וע"כ לעולם הי' כבש למזרחו אפ"ה לא הי' עולה לסובב דצריך שיתן למעלה בראש מזבח ולפי"ז גם בעולת עוף כשרבה נצטרך לומר דצריך דוקא להקטיר למעלה על הקרן עכ"פ אין ראי' דליכא כבש והנה הביאו ראי' דהי' כבש בימין דאל"כ כשחוזר מנתינת דמים של חטאת בסובב בקרן מערבית דרומית כדאיתא בדף כ"ג א"כ יצטרך לחזור לקרן דרומית מזרחית ואין מקיפין דרך שמאל (ובריטב"א סוכה דף נ"ד כ' דע"כ הי' כבש לשמאלו דאז כשעלה דרך ימין ומקיף דרך הילוך רגלי הכהנים ובא למערבית דרומית כשיורד א"צ לחזור לדרומית מזרחית אלא יורד דרך כבש קטן ופלא דכבש קטן לא הי' מגיע רק לסובב וא"כ איך כ' דמקיף דרך הילוך רגלי הכהנים שזהו בראשו של מזבח אצל הקרנות והמערכה והכבש קטן לא הי' מגיע לשם וצ"ע ואפשר לישב דריטב"א מפרש הא דתנן גבי חטאת ופנה לסובב קאי אסובב דהילוך רגלי הכהנים וכפירש"י בדף ס"ג דעולה לסובב לשמאלו ובתויו"ט הקשה הא רש"י סובר בשמאל ליכא כבש ותי' דקאי אסובב דהילוך רגלי הכהנים א"כ כן יפרש הריטב"א אידך מתניתן דדף נ"ג וסובר הא דכבש קטן הולך לסובב קאי אהילוך רגלי הכהנים אלא דא"כ הדרה קו' פירש"י מסוכה לדוכתי' דלא קתני ופנה לסובב יען דבשמאל ליכא כבש וכתבנו שתוס' דחק זה ושכונתם דקאי אלמעלה ולמעלה ליכא כבש קטן כלל אבל לריטב"א דסובר בימין יש כבש קטן עד למעלה דרך רגלי הכהנים וכן בשמאל שוב קשה אמאי לא קתני בסוכה ג"כ פנה לסובב והנה רבינו מפרש ג"כ כפירש"י דקאי כבש קטן רק אמקום סובב ממש ואפ"ה סובר דליכא רק ב' כבשים ולענין קו' התוס' מחטאת דאיך יורד ויחזור על העקב משמאל לימין יש לישב דבדף ס"ב מבואר בלשון הגמ' הקפה ברגל ובפירש"י דמצוה להקיף דרך ימין היינו אם עבודה בידו וא"כ אחר גמר עבודה אין קפידא אם ירד דרך שמאל והנה יש להוכיח כפירש"י דלא הי' כבש לסובב לצד מערבי דהנה רבינו כתב להלן דחלון יש במערבו ורבוכה נקראת והוא משנה במס' תמיד וא"כ יקשה איך משליך שם פסולי חטאת עוף הא הוא עומד למטה אצל יסוד מזבח וא"כ מפסיק זה הכבש הקטן שגבוה שש ואיך יכול לזרוק לתוך רבוכה ודוחק לומר שהרבוכה הי' בכבש הקטן דלישנא לא משמע כן וגם מה שאמר מערבו כיון שכבש זה כבש מערבי ל"ש לומר במערבו של כבש רק לכבש מערבי וא"ל דבלא"ה יקשה הא יש כבש קטן שיורד ליסוד מערבי הנה אצל היסוד אין גובה אלא אמה כמו היסוד לכן שפיר יכול לזרוק: והנה רש"י בסוכה פי' דהי' שם בור של שיתין ולול בין כבש למזבח ויקשה איך אפשר שיהא שם לול ונתן שיש שם כבש קטן ומכש"כ אי נאמר דשם כבש גדול כמש"כ תוס' ואפ"ה סברי במעילה דף י' דלול הי' שם בין כבש למזבח ואיך יורד לשם וצ"ל כיון דרק לעתים רחוקים יורד לשם יורד באמת בסולם בין ב' כבשים והנה הא דאיתא בתמיד במערבו של כבש במקצעו ופי' הרע"ב והמפרש בין כבש למזבח באלכסון יקשה הא שם יש כבש קטן אך לזה י"ל אם רק גבוה אמה יכול כהן ליכנם לשם אבל אי נאמר דיש כבש לסובב גבוה שש אמות א"כ איך ירד תמיד לשם ליקח המחתה ומזה ראי' לפירש"י: אמנם ראיתי בראב"ד בפי' לתמיד דלכן המחתה במערבו שיהא לפני ד' לפני ההיכל כדי שתהא סמיכה לו וא"כ איך מניח בין ב' כבשים מכש"כ דקשה אי יש כבש לסובב דאז אין סמוכה לו ואין כלל לפני ד' וא"ל דכונה מערבו של כבש ע"ז הכבש הקטן דלישנא לא משמע הכי דהול"ל בכבש המערבי משום דלישנא במערבו משמע שיש לו צד מזרחי וזה רק שייך בכבש לו צד מזרחי וצד מערבי אמת דבלא"ה קשה לי במזרחו לכו"ע הי' שם כבש קטן הולך לסובב א"כ איך נפרנס גדול דהי' הא דתנן בתמיד פ"א הי' הולך בריצפה עשר אמות וצובר הגחלים הא ג"ט מן הכבש יקשה הא שם הוא הכבש הקטן ולומר דהי' הולך בין ב' הכבשים הוא דוחק (אח"ז ראיתי בשו"ת יעב"ץ סי' ק"ד): ב') וחלון הי' במערבו של כבש ורבוכה שמו. והראב"ד השיג דחלון לחוד ורבוכה לחוד וכן הוא במידות וכ"מ תמה שלא נמצא כן זולת משנה אחת ושם תנן רבוכה הנה הכ"מ הבין שהראב"ד סובר דשניים היו ובאמת לא כן כונת הראב"ד אלא כונתו להשיג דכ' שחלון הי' שם ורבוכה שמו וע"ז כתב דז"א דחלון מילתא אחריתא דחלון מעשהו באופן אחר מרבוכה כעין שכ' תוס' סוכה דף ט"ו וכן בביצה פ"ה דחלון מן הצד וארובה למעלה בגג וכן רבוכה מה שמלמעלה למטה ולא מן הצד רק יען בהך דמידות ל"ש דהוה מלמעלה למטה כעין ארובה לכן נקרא בשם אחר רבוכה או כמש"כ התויו"ט דחלון הוא מעבר לעבר ורבוכה רק בצד אחד לא חלון מפולש והיינו דאיתא בפסחים דף ל"ב באותה ברייתא דלול הי' במערבו של כבש ונקראו לול והיינו ג"כ יען דאין מן עבר לעבר ורש"י בסוכה דף נ"ד פי' דלול הי' שבו יורדין לשיתין דארובה למעלה וזה ל"ש בכבש אלא דנקרא לול שאין מפולש וזה ברור בדעת הראב"ד אלא דאפ"ה אין השגה לדברי רבינו כיון שכן איתא בתוספתא בלשון הזה דחלון הי' שם ורבוכה נקראת שוב ראיתי בתפארת ישראל פ"ג דמידות שכ' דדעת הראב"ד דהי' ארובה בראש הכבש במקצוע מערבי ולכן נקראת רבוכה: ג') חלון היתה ורבוכה היתה נקראת. וכתב הראב"ד לא כי אלא חלון לבד ורבוכה לבד ובכ"מ כתב שותי' דמרן לא ידענא שאין במס' מידות זולת מה שכתבתי שאומרה רבוכה היתה שם ששם היו נותנין פסולי חטאת העוף וכ' הרימ"ט וז"ל ונראה שטעמו של הראב"ד לפי שרבוכה זאת השנוי' במידות ע"כ בעצמו של כבש היתה מדלא קתני למטה בריצפה מקום הי' שם כדקתני לעיל גבי טבלא של שיש שיורדין בה לשיתין שהי' שם באותה הקרן אלא קתני וכבש הי' לדרומו של מזבח וכו' ורבוכה היתה לו כלומר לכבש וכן פי' רבינו במשנה וכן נראין דבריו בהלכות וכ' בדרך הקודש דכונת הראב"ד דבפ' כל שעה תניא ר"ש אומר לול קטן הי' בין כבש למזבח במערבו של כבש ששם הי' זורקין פסולי חטאת העוף ותעבר צורתן ויוצאין לבית השריפה וזה וודאי דהי' בריצפה בין כבש למזבח וכו' וא"כ נראה דתרתי הי' חלון למטה ורבוכה למעלה וכו' ועיין בדרך הקודש שהאריך: ד') וחלון הי' במערבו של כבש וכו'. והראב"ד השיג ולי נראה שדעתו לומר שזו הרבוכה אינה כמין חלון בכבש עצמו אלא היא כמין גומא חלולה עשוי' ברצפה והא דקתני במערבו ר"ל אצל שפת מערבית של כבש והא דאיתא בפסחים דף ל"ד ר"ש אומר לול קטן הי' בין כבש למזבח במערבו של כבש ששם היו זורקין עיין פירש"י והראב"ד סובר שהרבוכה זו דקתני הוא לול דאמר רי"ש לכן כ' לא כי אלא החלון לבד רבוכה לבד ר"ל דאין קורא לרבוכה חלון דחלון משמע בצידו של כבש עצמו ורבוכה היא גומא בקרקע הרצפה שהיא הלול ומ"ש וכן היא שנוי' במס' מידות ר"ל שבמס' מדות לא קראו לה חלון אלא רבוכה אמנם מדברי רבינו לקוחה מתוספתא וס"ל דפליגא אההיא דר"ש וכן משמע ממתניתין מדלא קתני ורבוכה היתה לו למטה ברצפה במערבו כדקתני לעיל למטה ברצפה באותו הקרן כן העלה בח"נ:

א') כשבונין המזבח בונין וכו'. הנה ראיתי בשו"ת יעב"ץ בסי' קט"ו שהעלה דאחר שכנס אמה לסובב הי' שם אויר כ"ש בין המזבח לסובב כדי שיהא אויר קרקע בין כבש למזבח ולדעתי זהו תמוה כיון שעשו תחילה מלבן של ל"ב ואח"כ עשו מלבן של כ"ח ואח"כ מלבן של כ"ד איך אפשר לומר דהי' שם אויר כ"ש כי איך אפשר לעשות אויר בתוך המלבן שע"כ נתמלא כל המלבן עם הסיד והאבנים שנתנו לתוך המלבן ואין לומר דנתנן תוך המלבן ג"כ קרש דק כ"ש ונטלוהו אח"כ ונשאר אויר כ"ש ז"א דא"כ כמו שאמרו שבמקום היסוד מחית לי מידי מתותי' והדר שקיל לי' כן הוה להו לאשמעינן שנתנו תוך המלבן מידי ולקחוהו אח"כ כדי שיהא אויר כ"ש בתוכו אלא וודאי זה ליתא דכיון שיש אויר כ"ש למטה בין כבש למזבח וכן כשכנס אמה ליסוד שוב הניחו אויר כ"ש נשאר אויר קרקע כ"ש בין כבש למזבח אף שלא הי' האויר עולה למעלה בשוה רק באלכסון דעכ"פ שייך בי' לשון זריקה וזה ברור:

א') ארבע קרנות של מזבח ויסודו וריבועו מעכבין וכו'. והנה קשה לי מהא דאיתא בפ' כה"ד דאין יכול לכסות דם קדשים משום דהוה מוסיף על הבנין א"כ מוכח דקומתו מעכב והנה תוס' הקשו שם באמת מהא ותי' דרק מידת ארכו ורחבו אין מעכב אבל קומתו מעכב דלא גרסינן בגמ' רק מידת ארכו ורחבו ולא גרסי קומתו כמש"כ בצ"ק אבל רבינו דגרס גם מידת קומתו אין מעכב קשה מהך דכה"ד והנה לכאורה י"ל דשם בזבחים לעיל מיני' בד"ה אף מזבח כ' תוס' דהך דכה"ד הכונה משום דלא יהא ריבוע והריבוע מעכב אך תוס' חולין דחו זה מדמייתיא בפכה"ד קרא דהכל בכתב עלי השכיל ולא קרא דרבוע יהי' ולישב דברי רבינו נראה דסובר כתירוצם הראשון בזבחים וחולין דכשיהא ששים אי אפשר להוסיף ולכן ע"כ קדשים פטור מכה"ד ונראה להביא ראי' לתי' זה דהנה במשנה דמידות איתא דבכל ע"ש היו מלבנין המזבח ויקשה לכאורה א"כ ממנ"פ אי מבטל לה א"כ מוסיף אבנין ואם אין מבטל לה א"כ א"י לזרוק הדם דל"ה על קיר המזבח וא"כ ע"כ ע"י שמלבנין בכל ע"ש ניתוסיף הבנין ואין לומר דהי' מגרדין בכל ע"ש מה שלבנו בשבוע העברה ז"א כיון דבטלינהו לגבי מזבח א"א לגרדם משום לא תעשון כן לד' דאסור משום נתיצת מזבח וע"כ דעד ששים יכולין להוסיף אך עדיין יקשה ע"כ אי הי' עושין מזבח שישים אמה א"כ לא פי' אפשר להוסיף כ"ש וא"כ הכי הי' אסור ללבן לעולם דלאו אורח ארעא שיהא נצבע בדם לעולם וא"כ ע"כ לישב דקו' הגמ' הי' באמת משום דל"ה ריבוע וא"כ לכן ל"ק מהא דמלבנן בכל ע"ש דהא כשמלבון מלבנון בשוה לכל רוחות וקרנותיו ולא יקשה מעתה קו' התוס' דלמה לא מייתא קרא דרבוע יהי' משום דבאמת לכשיהא ששים אמה אסור אף אי ע"י הליבון הי' עושין שיהא שפיר רבוע אפ"ה אסור משום דהכל בכתב עלי השכיל דיותר משישים מעכב ואי הוה קדשים חייב בכסוי אי באנו להשוותו שיהא ריבוע א"כ במעט זמן יהא הכרח להוסיף ע"י שמלבנין אותו תמיד עד שיהא יותר משישים וזה מעכב משום דכתיב הכל בכתב עלי השכיל: ב') ארבע קרנות מעכבין וכו'. וקשה לי דבזבחים דף ס"ב איתא דגם כרכוב דהיינו כמין סובב מעכב לרבי או לריבר"י כיור באמצע מזבח א"כ למה לא חשב רבינו דזה מעכב וראיתי בערוך לנר בסוכה שעמד בזה ולי נראה דהנה בזבחים דף נ"ד איתא חוט של סיקרה להבדיל בין דמים לדמים ומביא קרא דהרשת מחצי מזבח ויקשה א"כ חוט של סיקרה למה כדי להבדיל הא יש רשת וע"כ דזהו רק הי' במזבח של משה ורק ילפינן משם דבעי מחיצה להבדיל בין דמים לדמים כפירש"י לכן בבית עולמים עשו חוט של סיקרה כדי להבדיל א"כ הא דפליגי רבי וריבר"י בכיור וסובב היינו במזבח של משה דזה הקרא תחת כרכובו בשל משה כתיב ואולם מה דקשה לי הא קשיא לפירש"י דזבחים דף נ"ד דעשו בליטה לקבל הדם והא מוסיף אבנין וכן יקשה מדף ס"ב דמבואר שם דהכבשים קטנים שהיו למזבח הי' מפסיק ביניהם כחוט השערה משום דאי הי' מחוברין למזבח לא הי' ריבוע וא"כ יקשה הא ע"י בליטה ג"כ לא יהא ריבוע וא"ל כיון שהי' צריכין למלוק שם חטאת העוף ע"כ צריך בליטה לקבל הדם ושפיר קרינן בי' הכל בכתב עלי השכיל דרשאין ע"כ לעשות כן דז"א כיון דמדין תורה צריך למלוק למעלה בקרן ואז הדם נופל על הסובב וא"כ למה התירו למלוק למטה מרגליו ויצטרכו להוסיף על הבנין:

א') מזבח שנפגם וכו'. והנה בחולין דף י"ח פליגי ראב"י ורשב"י ופסק רבינו כרשב"י ובכ"מ תמה דלא פסק כראב"י דמשנת ראב"י קב ונקי ותי' משום דרשב"י מארי דתלמודא טפי ואע"ג דמשנת ראב"י קב ונקי אפשר דהוא רק במשנה אבל לא בברייתא ובס' יד מלאכי השיג עליו דכיון דכבר יהיב טעמא למה שפסק כר"ש ולא כראב"י משום דר"ש מארי דתלמודא טפי מה מקום לחקור ולהרגיש אע"ג דמשנת ראב"י קב ונקי ולי נראה דדברי הכ"מ נכונים דהנה בחכ"צ סי' י' הקשה איך כתב דהלכה כרשב"י נגד ראב"י הא במנחות דף פ"ד אמרינן דהלכה כראב"י נגד ר"י דרב גוברי' וכש"כ נגד ר"ש דר"י וכ"ש הלכה כר"י וכן מה שתי' דבברייתא אין הלכה כראב"י הקשה עליו בחכ"צ שבכמה דוכתין מוכח דהלכה כוותי' אף בברייתא אולם לא פירש איזה מקום ואני אפרש האחד בה' ביאת מקדש דין י"ב ובה' ע"ז ספ"ו ובפ"ב די"ב מה' תשובה ובה' אבל פ"ב הי"ד וכן בה' עבדים פ"ג וא"כ לפי"ז י"ל דכל הני קושית מתורצת חדא בחבירתה משום דעל תי' הראשון דר"ש מארי דתלמודא הוה קשיא לי' דאף נגד ר"י הלכה כראב"י כקו' החכ"צ וכ"כ הכ"מ בעצמו בפ"א מה' שמיטה דהלכה כראב"י נגד ר"ש רק יען דבירושלמי איתא כוותי' פסק כר"ש והיינו דחזר והקשה ואע"ג דהלכה כראב"י ר"ל אף נגד ר"ש לזה תי' דאפשר בברייתא אין הלכה כוותי' והיינו היכא דפליג בברייתא עם ר"ש דהוה מארי דתלמודא טפי לכן אין הלכה בברייתא כראב"י נגד ר"ש אבל היכא דפליג עם שאר תנאים הלכה שפיר כראב"י אף בברייתא דהיינו ככל הני מקומות שהבאתי ועתוס' קדושין דף ס"ב ד"ה ואמר ר"ה לא שנו ועיין בספר סדר משנה פ"ו דע"ז שהאריך בענין אי הלכה כוותי' נגד רבים ועתויו"ט פ"ב ופ"כ דכלאים ועפ"ז דכלים ובדברי רבינו פי"ז דכלים דין ו' ובגוף קו' הכ"מ דלמה פסק דלא כראב"י העלה בחכ"צ דמסוכה דף נ"ד דנקט בול של מלח מוכח דס"ל כמ"ד דלא נפסל אלא בפגימת טפח וכרשב"י: הנה בזבחים דף נ"ד שכ' תוס' בד"ה רב וז"ל אע"ג דלמטה לא הוה ריבוע למעלה במקום המערכה הוה ריבוע עכ"ד לכאורה נשמע מזה דבמקום דבעינן ריבוע לא בעינן שיהא כן בכל שטחיו וקשה לי מירושלמי דנדרים פ"ג דאיתא התם רשב"ג אומר מרובע היינו מששת ימי בראשית התיב ר"ב והא תנינן בהרת כגריס האיטלקי מרובע וכו' והא כנעה מלא קיטורין ופי' המפרש כנעה שם שרץ שהיא מרובע ומשני מלא קיטורים דהיינו קשרים שאיני חלק כ"כ כמו שטח מרובע הרי דבעינן מרובע בכל שטחיו ואם אין מרובע בכל שטחיו לא מיקרי מרובע ויותר יש להקשות מהא דאיתא במגילה במשנה העושה תפילתו עגולה סכנה ואין בה מצוה ופריך תנינא להא דת"כ דתפילין מרובעות הלממ"ס אר"פ משנתינו דעבידא כאמגוזא דאי ממשנה הו"א דפסול בעבידא כאמגוזא דהיינו שאם למעלה מרובעת ולמטה אין מרובעות ג"כ ל"ה מרובע א"כ קשה דנשמע להדיא דהיכיא דבעינן מרובע בעינן שיהא מרובע בכל שטחיו: אולם יקשה מחולין פכה"ד דשקיל וטרי בטעמא דקדשים פטור מכה"ד ומסיק דאי אפשר בכסוי יען דא"כ מוסיף על הבנין ואמאי לא קאמר דא"כ לא יהא מרובע נשמע מזה דל"ב מרובע בכל שטחיו אלא כיון דמרובע למעלה אף שאין מרובע למטה שפיר מיקרי ריבוע וכן יש להוכיח לכאורה דבתפילין גופי' ל"ב מרובע בכל שטחיו דאיתא בסנהדרין דף פ"ח דפריך תפילין נמי א"ע ארבעה בתי ואייתיא אחרינא ואנח גבי' האי לחודי' קאי ואי עביד חמשה בתי גרוע ועומד הוא ומשני הא אר"ז בית החיצון שא"ר את האויר פסול והנה קשה תיפוק לי' דא"כ מתקלקל הריבוע וע"כ לומר משכחת דבית החמישי אין גבוה כמו הד' בתים א"כ הריבוע עומד דלמעלה הוה מרובע אף דלמטה אין מרובע מיקרי ריבוע: אך יש לדחות דכיון דאין מגיע הריבוע עד למעלה מה שמוסיף הבית החמישי למטה בזה אין עובר בבל תוסיף דכמאן דעומד בפני עצמו דכיון דבד' בתים עכ"פ איכא ריבוע במה שהיא הכשר המצוה שפיר מיקרי ריבוע וצ"ע (ועיין בשו"ת חכ"צ סי' ס"ז ובשו"ת יעב"ץ ס' ס"ט שהוכיח מירושלמי הנ"ל דשיעור של כתמים דמשערין בגריס היינו הגדולים דהיינו גרושה בונין יען שהם מחצי דומה למרובע יעו"ש אולם קשה לי דמשכחת ברי' דרבוע ע"י דפוס כמו בסוכה דף ל"ו גדלו ועשאו כעין ברי' אחרת פסול אבל כברייתה כשר): והנה בחולין דף פ"ג דייק דמוסיף אבנין ומפרש ר"ת וא"כ ל"ה מרובע ולכאורה תמוה הא ריבוע רק שייך על צידי המזבח לא על הגובה של המזבח ונתינת העפר הוא בוודאי רק על יסוד המזבח מקום שיפול הדם בחטאת העוף או על הסובב מקום שיפול דם עולת העוף וראיתי בספר ברכת משה לגאון מבאניהאד זצ"ל שהקשה כן והניח בצ"ע אמנם לי נראה לישב על פי מה שהקשה שם מאי קאמר דבקדשים אי אפשר דהיכיא ליעבד הא משכחת שימצה מקצת דם על המזבח ומקצתו מכסה במקום שירצה דסגי בכיסה מקצת דמו עוד הקשה מאי פריך הגמ' דלגרי' ולכסי' מי לא תנן דם הנותז ושעל הסכין חייב לכסות אלמא גריר ומכסה ה"נ גריר ומכסה וקשה שאני התם דראוי לבילה אם לא הי' ניתז כמש"כ תוס' ד"ה יצא משא"כ בדם קדשים א"ר לבילה בשעת השחיטה כבר אדחי' ממצותו ונראה דשלשה קושית מתורצים חדא בירך חברתה די"ל בוודאי בראוי לכסות סגי במכסה מקצת דמו אבל כאן דא"ר לכסות כל דמו דהא מקצת דם נשאר אצדדי מזבח ששם אי אפשר לכסות אף אם יזרוק עפר מרחוק ונשאר דבוק בצידי המזבח על הדמים שנתנו שם מבהמה שא"צ כיסוי וא"כ משכחת עפר למטה ז"א דהא מוסיף על הבנין אריבוע של מזבח ולכן לא סגי במכסה מקצת דמו שלמטה וע"ז פריך מדם הניתז דאפשר בגרירה ולכסות וכיון שראוי לגרור ולכסות כל דמו אף מה שעל צדדי מזבח שוב סגי במכסה מקצת דמו מה שיפול על היסוד שוב א"צ לגרור וגם לכסות א"צ דהא סגי במכסה מקצת דם שיפול על היסוד או על הסובב וזה שפיר יכול לכסות דבגובה ל"ש לפסול מטעם ריבוע דאין לומר שם ראוי בשעת שחיטה וכאן אין ראוי בשעת שחיטה דז"א דהא בשעת שחיטה ראוי הוא לכסות מקצת דמו דהא סופו ליפול על היסוד ואף דבשעת שחיטה א"ר לכסות כל דמו כיון דהי' ראוי לכסות מקצת דמו שפיר הוה בר כסוי שוב מהני גרירה ולכסות כל דמו ודוק כי נכון: ב') וכן נראה עוד להוכיח מהא דאיתא שם דף ס' מזבח שנפגם אין אוכלין בגינו שירי מנחה ואפי' קדשים קלים מסיק דאין אוכלין והנה זהו מסתבר אי אמרינן דפסול לשחוט הוא משום מעשה השחיטה דבעינן שיהא מזבח קיים משום דכתיב עליו א"כ ניחא שגם באכילה דכתיב ואכלוהו אצל מזבח דבעינן שמזבח קיים אבל אי אמרת דבשחיטה אין קפידא שיהא מזבח קיים רק משום שצריך לזרוק את הדם ע"ג המזבח א"כ כיון דאכילת כהנים ג"כ אין רק משום כפרה דכהנים אוכלין ובעלים מתכפרין איך אפשר דעל שחיטה שהוא אתחלתא דעבודה לא קפדה תורה שיהא מזבח קיים ובאכילת קדשים הקפידה תורה שיהא מזבח קיים אע"כ דמשום מעשה השחיטה עצמה הקפידה תורה שיהא מזבח קיים אולם אכתי תיקשי לפמש"כ תוס' זבחים דף ס"א דאימורים יכולין להקטיר אף שנעקר המזבח כמו בקטורת דמקטירין אף שנעקר המזבח א"כ יקשה ג"כ למה הקפידה תורה יותר על אכילת קדשים שיהא מזבח קיים ושלם מבהקטרת אימורים דבוודאי שייכה יותר לכפרה ולמזבח אך יש לישב לפמש"כ לעיל דהיכיא דליכא מזבח כלל דאפשר לשחוט אמקום המקודש למזבח יש להכשיר יותר מנפגם כיון דאין יכול לשחוט על מקום המקודש למזבח רק דלפמש"כ עכ"פ בעינן בשחיטה מזבח קרן ויסוד והנה זה ניחא בשחיטה אבל בהקטרת אימורים שפיר י"ל דאם נעקר מזבח שיכול להקטיר באותו מקום המקודש רשאי להקטיר וגרע מאם נפגם המזבח שאז בוודאי צריך שיהא מזבח שלם (או אולי בהקטרת אימורים מותר להקטיר אף דמזבח פגום) אבל באכילה דל"ש דאכל במקום המקודש דבאכילה רק תלוי במזבח ולכן בנעקר מזבח אין אוכלין קדשים: ובהא ניחא מה דקשה לכאורה דר"א אמר מזבח שנפגם אין אוכלין קדשים קלים ומייתיא מדרי"ש מאי ראי' מדרי"ש בוודאי באין מזבח קיים שנעקר ממקומו אין אוכלין כיון שחרב הבית ונהרס המזבח אף דמקריבין אם אין בית לכשיבנה מזבח אבל כ"ז שלא נבנה המזבח חסרה קדושת המזבח ובנפגם המזבח בוודאי ל"ש דבטלה קדושת הבית דקדושת הבית והמזבח הם בקדושתם (ובוודאי אסור לסתור אבן ממזבח שנפגם דעכ"פ קדוש הוא) אבל לפמש"כ ניחא דאף דנהרס המזבח והבית נחרב כיון דקדושה לע"ל אותו מקום שהוקדש למזבח זהו בקדושתו עומד מצד עצמו וראוי להקטיר עליו הקדשים שניתיתרו והא דצריך מזבח אין משום דבזה אלימא בקדושה יותר אלא דכך גזה"כ דבעינן שיהא מזבח קרן ויסוד קיים בשעת שחיטה לזריקה א"כ ה"ה אכילה א"כ נעקר המזבח לא גרע מנפגם המזבח אולם אכתי קשה מהא דפריך התם מהא דתניא בשעת סילוק מסעות קדשים נפסלין וזבים ומצורעים משתלחין חוץ למחנה ותניא אידך בשני מקומות קדשים נאכלין מאי לאו הא דקד"ק הא בקדשי קלים ומשני אידי ואידי בקדשים קלים הא רי"ש דיליף בשר מדם בתרייתא הא רבנן דלא ילפי בשר מדם וקשה לי הא בשעת המחנות בוודאי כשנסתלק המזבח נסתלקו הקדושה מאותה מקום א"כ נהי דרבנן לית להו דאין אוכלין קק"ל בנפגם המזבח או אפי' בנסתלק המזבח משום דקדושת מקום המזבח במקומו ואוכלין שפיר בגינו קק"ל אבל במדבר בשעת סילוק מחנות דנסתלק קדוש המזבח גם רבנן מודין דאין אוכלין כיון שנסתלק המזבח לגמרי (ועיין בטה"ק לעיל דף נ"ט שכ' לפרש הא דפריך ממזבח שנעקר ממקומו ארב דסובר דאין שוחטין כשנפגם המזבח דקושיתם דנוקי קרא דתשחט עליו את עולתיך היינו במדבר דבשעה שנסתלק המזבח גם קדושת המקום הלך ולכן גם בנפגם המזבח ונפסל אין כאן קדושה של כלום באותו מקום משא"כ במקדש שהמקום נתקדש שפיר יכולין לשחוט אף שנעקר מזבח כמו דמקטיר' קטורת בנעקר המזבח יען שדוד קידש עד התהום כדאיתא בדף כ"ב ותמוה לי א"כ איך מוקי כרבנן דרי הא לכו"ע כהא"ג אין אוכלין ועוד דמה שכ' דמקום מזבח נתקדש עד התהום הנה דוד רק קידש בסתם קדושה לא בקדושת מזבח ורק שלמה הוא דקידש הריצפה בקדושת מזבח להקטיר עליו א"כ רק אי קשיא הא קשיא כמו שהקשיתי דבמזבח החיצון שפיר נתקדש המקום בקדושת מזבח שפיר יכול להקטיר עליו במקומו מכש"כ ממזבח הזהב דמקטירין במקומו משום דכבר נתקדשה מקום ע"י שהקטירו על המזבח קטורת אבל ממה שדוד הקדיש מהא ל"ק כלל דהוא לא קידש רק שיהא לו קדושת עזרה ועיין פירש"י ספ"ק דשבת גבי מבעירי אש בבית המוקד בשבת דמייתיא הך דריצפה קודש שלמה עד התהום ובמהרש"ל שם תמה ע"ז דבקדושת עזרה כבר קידשה דוד ולכן הכהנים הולכין יחיפין שלא לחוץ בין קרקע עזרה וקדושת שלמה היינו שהוסיף שיהא לה קדושת מזבח ועבח"ס בחי' והנה שוב ראיתי בטה"ק בתוס' ד"ה לאחר שיפרקו שעמד ע"ז דמהיכי תיתי תהא אכילה חמירא מהקרבה אבל לפמש"כ ניחא דבהקרבה סגי במקריב על מקום המזבח: והנה ראיתי כי בטה"ק הקשה מכאן על רבינו פ"ג מפהמ"ק שכ' דאין אוכלין קדשים והמזבח פגום עד שיבנה משמע דס"ל דאפי' אותן קדשים עצמן שהי' בשעה שנפגם המזבח מותרים לאכילה אח"כ ואמאי הא כיון שנדחה א"ח ונראה כמש"כ תוס' שם בד"ה לאחר שיפרקו להנ"ל ניחא דמזבח שנפגם דנשאר המקום בקדושתו לא נדחו הקדשים דבידו לתקן דלא יהא דיחוי דא"צ לחדש קדושה אחרת ורק בסילוק המסעות דנסתלק קדושת מזבח לגמרי שפיר הוה דיחוי דזה שמקומו במק"א הוא קדושה אחרת (כמו למ"ד דלקלע"ל הוה דיחוי גמור והמעלה בחוץ איני חייב אפי' אם לא הותרו הבמות בזה"ז כמש"כ תוס' בד"ה מאי קסבר וכן מוכח שדעת התוס' גופי' כן דהרי בתוס' ב"מ דף נ"ג ד"ה לא פלוג כ' דלענין אכילה ל"א דנדחה וא"ח ונראה וכאן כתב גם לענין אכילה יש דיחוי אע"כ דשאני במקדש דאם נעקר המזבח הא בידו לתקן לבנות המזבח דבזה א"צ לקדש קדושה חדשה אבל בסילוק מסעות צריך לקדש קדושה אחרת לא מיקרי בידו (אולם תמוה שתוס' זבחים שם בד"ה קודם שיעמידו כ' דאחר שהעמידו מותר לאכול ול"א דנדחה וכבר תמה בזה בהג' רע"א בש"ס ועיין בטה"ק בד"ה קדשים נפסלין שכ' דלכן אין באכילת קדשים דיחוי יען דל"ה רק כשאר מצוה דקיימ"ל א"ד אצל מצות וקשה לי מסוטה דף כ"ה שכ' תוס' דגם בשאר דברים שייך דיחוי) ודו"ק: והנה בטו"ז סי' תרמ"ה דייק מהא דקאמר דפגימת המזבח בטפח דבלולב דנחלקה התיומת ג"כ שיעורו בטפח דבכ"ש ע"כ לא מיפסל דמדלא אמרו דפגימת לולב כחגירת ציפורן ממילא שיעורו בטפח וקשה דדוק איפכא מהא דאיתא בנדה דף כ"ו דקחשוב חמשה שיעורין טפח וחד מנהון שדרה ומפרש מאי שדרה דא"ר פרנך שדרו של לולב צריך שיהא יוצא מן ההדס טפח ואמאי לא קחשוב נמי נסדק שדרו של לולב אע"כ דשיעורא בכ"ד והא דלא קחשוב לולב פגומה כחגירת ציפורן נראה לי דבלולב אין הפסול בכ"ש מצד עצמו אלא שמפני הנעונעים יפרד לגמרי או רובו כדאמרינן בשופר דנסדק לאורכו פסול בכ"ד כמבואר בסי' תקפ"ו יען דסופו שנסדק ברובו ולכן לא קחשוב: