א') מצות עשה ליראה וכו'. והוא גמ' ריש יבמות נראה שכונתם במליצותם על דברי החינוך פ' תרומה שכ' בטעם שבחר הקב"ה במקום מיוחד לעבודתו יתעלה כי הגופות מוכשרין על ידי הפעולות וקרבות הפעולות הטובות ורוב התמדתן מחשבות הלב מטהרות מתלבנות ומזדקקות והשם חפץ בטובתן של בריות וע"כ ציונו לקבוע מקום שיהא טהור ונקי בתכלית הנקיות לטהר מחשבות בנ"א ולתקן לבבינו אליו בו והוא ב"ה בחר אותו המקום והכינה אל הטובה לבני אדם אולי מהיותו אמצעית העולם בכיון ומתוך הכשר המעשה וטהרות המחשבות שיהי' לנו שם יעלה שכלינו אל הדביקות עם השכל עליונו ועל דרך הפשט על הצד הזה נפרש שריית השכינה במקום ההוא ואעפ"י שהאמת כי אמרו ז"ל קדושתן עליהן אעפ"י שהן שוממין שמשמע בזה שאין כל סיבת שריית השכינה מצד העובדים אפשר לומר כי אותו המקום בחרו האל לברך בנה"א אשר ברא מתוכו כמו שאמרנו הי' חפצו לקבוע להם מקום בארץ שיהא נכון אל טובות הבריות ומ"מ לעולם תתרבה שם הברכה והקדושה לפי הפעולות הטובות שיעשו שם בנ"א ואז עם הפעולות הטובות פתחו מעיינות הטוב כנגדו כי באמת אינה דומה קדושת המקום בחורבנו לקדושתו בישובו עכ"ד הנעימים ולזה כיוונו באמרם לא מן המקדש אתה ירא שאל ידמה כי המקום מעצמו בלבד גורם קדושה וצריך ליראה אותן אלא ממי שצוה על יראתו כי קדושת המקום רק מצד העובדים שם את ד' ומפני זה אתה צריך ליראות מן המקדש יען שבתוכה עובדים את ד' ומתרבה עי"ז קדושת המקום (ועמש"כ מזה בפ"א) והנה כך מבואר במקרא קודש בפ' שמיני ויאמר משה זה הדבר אשר צווה ד' תעשו וירא אליכם כבוד ד' הכונה כי המקום מסוגל לקדושה ע"י העבודה בה שעי"ז יזכה לדביקות ד' ולראות באור פני מלך חיים ולכן זה הדבר תעשו רק ע"י העבודה אשר תעשו בה תזכה שירא אליכם כבוד ד': וע"ז כתיב בונה ירושלים ד' נדחי ישראל יכנס ודרשו רז"ל אעפ"י שבונה ירושלים ד' וראיתי בספר רב פנינים שכ' לפרש עפ"י משנה בב"מ הבית והעלי' של שנים שנפלו אמר בעל העלי' לבעל הבית לבנות והוא איני רוצה לבנות בעל העלי' בונה את הבית ואת העלי' ויושב בבית ואיני מניח לבעל התחתון אל ביתו עד שישלים לו הוצאתיו והנה ירושלים של מטה מכוין כנגד ירושלים דלמעלה וכשנחרב נחרבו שניהם והקב"ה כביכול אינה בונה את העלי' כלומר ביהמ"ק של מעלה עד שיהי' ירושלים דלמטה וכאשר ח"ו אין אנו זכאים לבנות ירושלים דלמטה מתרצה הקב"ה לבנות שתיהם ומצד הדין לא יניח אותנו לכנוס לשם כדין הבית והעלי' והוא ברוב רחמיו לא יעשה כן רק אעפ"י שבונה ירושלים ד' מ"מ נדחי ישראל יכנס וכתב לפרש בזה דברי הנביא ישעי' כה אמר ד' השמים כסאי והארץ הדום רגלי איזה בית אשר תבנו לי ואיזה מקום מנוחתי ואת כל אלה ידי עשתה ויהי' [כו'] ואל זה אביט [אל] עני ונכה רוח הכונה השמים כסאי הבהמ"ק וירושלים דלמעלה מכוין נגד התחתון והעלי' הוא הכסא והתחתון הוא ההדום וזה בלא זה אי אפשר כמו הדום בלא כסא איזה בית אשר תבנו לי כשנחרב אין ביכלתם לבנות מאז מה כי גם ירושלים דלמטה לא תוכלו לבנות ומכש"כ ירושלים דלמעלה רק את כל אלה ידי עשתה ושניהם מוכרחים להבנות ע"י ויהי' כל אלה של מעלה ושל מטה נאום ד' אך בכחי בדיבורי אעשה והי' מן הדין שלא להניח אתכם בה ובכל זאת ואל זה אביט זה עיקר מאויי והבטה שלי אל עני ונכה רוח שיבואו לירושלים הכשרים שבישראל כמו שאמר נדחי ישראל יכנס: ונראה דזה הכונה שאמרו אפי' כשהם שוממים הם בקדושתם כי לא תליא הבנין בדידן רק בד' כשיעלה ברצונו לבנות השני בתי מקדשים לכן הם בקדושתן: והנה בקרא דיהשוע כתיב (הביאו בעל ההגדה) מתחילה עע"ז היו אבותינו שנאמר תרח אבי אברהם וגו' ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהרואולך אותו בכל ארץ כנען ואתן לו את יצחק ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו והנה לא ידענו מה הכתוב מלמדנו וראיתי בספר פורת יוסף שכ' לפרש ע"ד נכון דיהושע הי' מוכיח את ישראל והי' מזהיר אותם ע"ז שיקיימו מה שכתיב בתורה ואשריהם תשרפון באש כמבואר בסוף הענין הזה ביהושע ואיתא בתוספות למה הזהיר התורה שיבערו כל הע"ז שבא"י מכדי ירושה הוא לנו מאבותינו וא"א אוסר דבר שא"ש לפי"ז אף שעבדו הגויים לאשרה או לשאר ע"ז אעפי"כ אינם אסורים בהנאה ותי' התוס' קודם שניתן א"י לאברהם היו עובדים הגויים ע"ז והי' אז א"י שלהם ושפיר יכולין לאסור ושמא נשארה עדיין מאותן ע"ז שעבדו קודם שניתן לאברהם לכן מחשש זה ציוה הקב"ה לבער כל ע"ז שבא"י אמנם איתא ברש"י על הפסוק והכנעני אז בארץ כי לאחר המבול חלק נח את כל העולם לשלשת בניו ונפל א"י לחלק של שם ואמר הקב"ה לאברהם עתיד אני ליקח הארץ מיד כנען ולהחזיר לבניך כי הוא ירושה לך מן שם א"כ לפי"ז שמיד אחר המבול נפלה לחלקו של שם א"כ מה שעבדו הגויים ע"ז בא"י לא הי' יכולין לאסור כי מעולם לא הי' שלהם רק בגזילה ואא"א דשא"ש והנה איתא במדרש מה שצווה הקב"ה לאברהם לילך בא"י לארכה ולרחבה שע"י הילוך זה יקנה את ארץ ישראל כי הקונה שדה מחבירו צריך להלוך בכולו אך איתא בגמ' במד"א במתנה או המחזיק בנכסי הגר אבל הלוקח או היורש שדה מאביו החזיק באחת מהן החזיק בכולן דרשות יורש כרשות לוקח דמי א"כ אי נאמר דלא באתה בירושה מן שם אלא שהקב"ה נתנה לו במתנה הוצרך לילך לארכה ולרחבה והשתא יבואר על נכון כי יהושע מזהיר שיבערו כל ע"ז שבא"י וקשה מכדי ירושה הוא ע"ז אמר מתחילה עע"ז היו אבותינו וא"כ עבדו ע"ז קודם שנתן לאברהם דאז הי' א"י שלהם אך לכאורה הא באמת בא לו בירושה משם בן נח ולא הי' שלהם ע"כ שמוכח מהית דלא בא לו בירושה אלא שהקב"ה נתן לו מעכשיו מתנה דהא כתיב ויתהלך לאורכה ולרחבה וזהו אמר ואקח את אביכם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען וקשה למה הי' צריך לילך בכולו הא רשות יורש כרשות לוקח דמי וע"כ שבמתנה ניתן לו ושפיר יכולין לאסרה בהנאה לכן שפיר הזהיר יהושע שיבערו הע"ז כי הם אסורים בהנאה אך לזה לכאורה יקשה הא אף אי ירושה היתה לאברהם ג"כ יכולין האומות לאסור בהנאה דהא הי' לאברהם ישמעאל וליצחק עשיו א"כ הם יכולין לאסור כי גם הם נחשבים זרע אברהם ויצחק אבל הא כיון שאמר הכתוב ואתן לו את יצחק ואתן ליצחק את עשיו ולמה שבק לישמעאל ע"כ מטעם שישמעאל בן השפחה לא מקרי זרע אברהם ולא הי' לו חלק בא"י אבל אכתי עשיו שנקרא זרע יצחק כי הוא מאב אחת כמו יעקב א"כ יש לו חלק בא"י והי' יכולין לאסרה ע"ז אמר הכתוב ואתן ליצחק את יעקב ואת עשיו ואתן לעשיו את הר שעיר לרשת אותו א"כ הסתלק מחלקו שבא"י ואין כח בידו לאסרה ולכן רק צריך הכתוב ליתן טעם זה שמתחילה היה עובדי ע"ז קודם שזכה בה אברהם במתנה שניתן לו מהקב"ה ולא שזכה בה בירושה: ב') והנה בהא דמסיק הגמ' יבמות מבעיא לי' לכדתניא יכול ירא אדם מן המקדש ת"ל את שבתותי תשמורו לא מן השבת אתה מתירא אלא ממי שפקד על המקדש וכו' מה שמירת שבת לעולם אף מורא מקדש לעולם והנה תמוה דאכתי ברייתא לא מתישבת דקאמר יכול יהא בניין ביהמ"ק דוחה שבת וראיתי בהפלאה פ' קדושים שכ' לפרש על נכון משום דבאמת הוה מצי לשנוי' דהו"א דמורא מקדש עדיף טפי ממורא שבת שהיו נענשים עלי' בכל עת כדכתיב כל הקרב הקרב אל משכן ד' ימות לכן הוצרך להזהיר אותם שלא יתירא מן המקדש אלא ממי שהזהיר עליו וכן אין להקשות איפכא דל"ל קרא בהכשר מצוה גבי מורא אב ולא יליף ממורא מקדש דלא דחי שבת משום דלפי האמת דילפינן מהאי קרא דהוקש מורא מקדש לשבת דלא מן המקדש אתה מתירא ממילא דליכא למילף מיני' מורא אב משום דמורא עדיף דהוקש מוראו למורא מקום והכי פירושו דברייתא יכול יהא בניין ביהמ"ק דוחה שבת משום דליכא למילף ממורא דה"א דמורא מקדש עדיף טפי ת"ל אני ד' דהיינו שלא יתירא מן המקדש כמו בשבת דאין המורא אלא ממי שהזהיר עליו וא"כ ממילא איכא למילף ממורא אב והיינו דקאמר אין הכ"נ דלפי האמת דבתר דכ' האי קרא דהוקש לשבת ממילא דאיכא למילף דא"ד שבת מהכשר מצוה דכ' גבי מצות מורא והיינו דכ' הכא ומקדשי תיראו אני ד' לבסוף דבאמת האי קרא לא אתי לאוריי שא"ד את השבת דממילא ילפינן ממורא אב ובזה איכא לפרושי מ"ש אח"כ בת"כ אין לי אלא בזמן שביהמ"ק קיים משום דאיצטרך קרא גבי מקדש דא"ד את השבת דהו"א כיון דאי אמרינן דלקלע"ל הו"א דבנין ביהמ"ק צורך עבודה משום עבודה דוחה שבת ע"ז אמר דילפינן משבת דקדושתו קדושת עולם א"כ מקריבין אף שאין בית ממילא אין ביהמ"ק צורך עבודה ממילא ילפינן דאין בנינו דוחה שבת דהכשר מצוה א"ד גם יש לפרש משום דלא תקשה ל"ל קרא דא"ד שבת הא כבר כתיב גבי משכן אך את שבתותי תשמרו שאין דוחה שבת אלא דהו"א גבי משכן שאין קדושתו קדושת עולם לכן ל"ד אבל מקדש דקדושתו קדושת עולם ידחה לכן הוצרך גבי מקדש שהוקש לשבת דקדושתו קדושת עולם אפ"ה ל"ד יעו"ש ודאתאן עטה ונראה דרש"י בנימוקיו על התורה פירש דאך למעט שבת ממלאכת המשכן דאך מיעוט הוא והקשה עליו הרמב"ן דאך הכתוב כאן בא ללמדנו על פנ"פ דדחה שבת כדאיתא ביומא דף פ"ה ראיתי בספר בנין אריאל שכ' דלק"מ דהא בגמ' שם מסיק רבא לכולהו אית להו פירכא בר מדשמואל דיליף מוחי בהם ולא שימות בהם א"כ לפי המסקנא ילפינן דפנ"פ דוחה שבת מהך דשמואל והשתא אייתר אך וע"כ צריך לומר דלאשמעינן דמלאכת המשכן לא דחי שבת: ג') ב"מ דף ל"ב איתא ג"כ מניין שאמר לו אביו שיטמא שלא נשמע לו שנאמר איש אביו ואמו תיראו ואת שבתותי תשמורו כולכם חייבין בכבודי ותיפוק לי' דא"ד עשה ול"ת ומשני ס"ד הואיל והוקש כבודם לכבוד המקום שנאמר כבד את אביך ונאמר כבד ד' מהונך הלכך לציית לי' קמ"ל לא לשמע לי' וכתבו תוס' דהוה מצי להביא מקרא איש אביו ואמו תיראו וכתיב את ד' אלקיך תירא ותי' דניחא ליה להביא קרא דכיבוד וקשהלי דהא דאף דהוקש כבודם לכבוד המקום ל"ש לומר דידחה דהנה קיימ"ל דשואל מפני הכבוד ומשיב מפני היראה אפי' באמצע הפרק והיינו מפני הכבוד ומפני היראה של אביו ומבואר בפוסקים בסי' ס"ו דאין מפסיקין מפני קדיש וקדושה דל"ש מפני הכבוד אצל הקב"ה דמה לי שבח זה או שבח זה וביאר בישועות יעקב שם הא דאמרינן שואל מפני הכבוד ומשיב מפני היראה דכבוד היינו דחייב במעשה הכבוד אבל אם לא מקפיד פטור אבל מפני היראה היינו אף שלא במעשה שהיראה היינו שיודע שמקפיד וא"כ קשה נהי דדרשינן כולכם חייבין בכבודי ול"ש דידחה ל"ת דהא לגבי כבוד המקום ל"ש שידחה ל"ת דלפני הקב"ה מה נפ"מ אי מקיים מצוה זו או מצוה זו וכיון דכן אין זה סברא דנאמר מפני דהוקש כבודם לכבוד המקום ידחה דאדרבא הא זה כבוד המקום שיקיימו הל"ת והיינו כדאמרינן ביבמות דכולכם חייבין בכבודי ולגבי הקב"ה כך חביב אם מקיים האדם העשה דכיבוד או ל"ת שבתורה ע"כ כבוד אב לא עדיפא כלל שנאמר שידחה אבל מפני היראה היכיא דיודע שמקפיד שפיר י"ל דידחה וא"כ אכתי טפי הוה לי' לאתויי קרא דתיראו דהיכיא דמקפיד דשייך שפיר לומר מפני היראה ידחה ל"ת ואמאי ניחא לי' יותר להביא קרא דכיבוד דאיפכא מסתברא דמפני היראה שייך יותר לומר דידחה מהיכיא דרק שייך מפני הכבוד וצ"ע:

א') ולא יכנס במנעל שברגליו וכו'. ונראה לי הענין לפי מה דאיתא בשבת דף קנ"ב דאמר לי' האי צדוקי לריב"ק דעל סוס מלך דעל חמור בן חורין ודמנעולוהי ברגלוהא בר אינש וכונתו הי' לקנטור דלא הוה מסיים מסאני דהוא לאו בר אינש דסנדל שאדם לובש שבזה מראה יתרונו על שאר בע"ח שהולך על הארץ והאדם עולה על מדרגת הבע"ח והב"ע הוא למטה לכך לובש סנדלין מעור הבא מבע"ח וא"כ יש לתמוה למה באמת לא הי' נזהר ריב"ק ונראה דהי' נתון תחת רגליו כמו פרישה שאדם נותן על הארץ כדי שילך ולדרוך עליו אף כשהוא יחף וכדמצינו בכתובות גבי נקדימון בן גריון בכתובות דף ס"ו דאמרו עליו כשהי' יוצא מביתו לבית המדרש כלי מילת היו מציעין תחתיו ובאים עניים וקופלין אותן מאחריו וא"כ אין קפידא אם הוא הולך יחף כיון דאין דורך על גבי הקרקע ובזה יש ליתן טעם נכון למה כשבא למקום קדוש אדרבא צריך להסיר מנעליו יען שהקדושה שחופף על הריצפה שבמקום קדוש הוא עצמו הוה כמו פרישה טעפיך על גבי הקרקע הפחותה ונמצא שלא הוי כהולך יחף ע"ג קרקע אשר עליו כיון לכנותו דלאו בר אינש והוא דבר חדש ואיתא מדרש רבה פ' חיי במעשה דאלכסנדר עם גביעה כשהלך לירושלים הלך גביעה בן קיסם ועשה לו אנפלאות ונתן בהם שתי אבנים טובות שוות שתי רבאות כיון שהגיע להר הבית א"ל אדוני המלך שלוף מנעלך ונעל לך שתי אנפלאות שהרצפה חלקה שלא תחלק וכיון שהגיע לבית קדק"ד אמר לו עד כאן יש לנו רשות לילך מכאן ואילך אין לנו רשות ובחי' הרד"ל תמה כיון שאיסור זה משום מורא מקדש ואין הכנענים מצווים א"כ אין ישראל חייבין למונעו (וכן תמה שם דהא גם בהיכל אסור ליכנס אף דגביעה הי' כהן מ"מ ביאה ריקנית להיכל בלא עבודה אסור) ותמוה לי אמאי לא מנעו מליכנס לעזרה אפי' לחיל אסור ואי מפני מורא מלכות א"כ מ"ש דמסר הונו שלא יכנוס אלא באנפלאות דאין איסור זה דכניסה באנפלאות גדולה מאיסור כניסה לעזרה ואדרבא עי"ז נראה כנכנס ברשות ישראל: הנה בס' דרך הקודש חקר בזה"ז דכ' רבינו לעיל בפ"ו דהנכנס למקדש בטומאה חייב כרת דקדלע"ל אם ישראל מותר לומר לגוי שיכנס למקדש בשביל צורך ישראל כיון שהגוי כט"י וגורם ישראל לטומאת המקדש והעלה כיון דמה"ת אין נכרי מקבל טומאה ואף שחכמים עשאום כזבין ל"ה כטמאין שטומאתן מה"ת שגם איסור כניסתן הוא מה"ת וראי' לזה שהרי לענין טומאה למעט בחלון אמרו בפ"ג דאהלות זה הכלל הטהור ממעט הטמא אינו ממעט וגוי שישב בחלון ממעט כמו שאמרו שם בתוספת והיינו טעמא כיון שטומאת הגוי אינה מן התורה אלא שחכמים עשאום כטמא הוה לי' כטהור וממעט וכ"כ תוס' בפרק לא יחפור דכיון דמדאורייתא לא מקבלי טומאה חוצצין מפני הטומאה וכך אמרו ר"פ בתרא דנזיר נכרים מנ"ל דלית להו טומאה דאמר קרא ואיש אשר יטמא וכו' מחוץ הקהל מי שיש לו קהל יצא זה שאין לו קהל ופריך אמאי דילמא כרת הוא דלא מיחייב אבל אטמויי מטמא ומשני אמר קרא והזה הטהור על הטמא כל שיש לו טהרה וכל שאין לו טהרה אין לו טומאה (ועמש"כ לעיל בפ"ה משו"ת יעב"ץ סי' י"ז) ולהנ"ל קשה דמוכח ממדרש דמוזהרים על נכרים שלא יכנסו: אמנם נראה דלישראל משומד וודאי אסור לו ליכנס שגורם טומאת מקדש דאעפ"י שחטא ישראל הוא וקאעבר נמי משום לפ"ע ל"ת מכשול ואע"ג דל"א הכי אלא היכיא דקאי בתרי עברא דנהרא היינו דוקא כשהנזיר אומר לו שיביא לו כוס של יין וכן לב"נ אמה"ח אז אנו צריכין דקאי בתרי עיברא דנהרא אסור ועביור"ד סי' קנ"א כ' שיש מחמירין אף היכיא דלא קאי בתרי עיברא דנהרא וכ' שם הש"ך דמייריא בישראל באיסורא דרבנן שחייב ישראל אחר להפרישו אבל לא במומר: והנה בירושלמי פ"ב דב"מ דין ז' איתא ריב"ח עאל לכנישתא שבק סנדליו ואזלין אמר אילו לא אזלית לבני כנישתא לא אזלין סנדליו והיינו כמו דאסור לילך להר הבית וסנדליו על רגליו כך לביהכנ"ס אסור ג"כ ליכנס בסנדלין שיכולין לפשטן (עמג"א סי' צ"ה שכ' כן בשם מהר"ם ועשו"ת שבות יעקב ח"ב) ועיין שו"ת שבות יעקב ח"ג סי' א' שהוכיח דמותר ליכנס במקל לביהכנ"ס דהא רקיקה איתא בברכות דחמורה דהוה דרך בזיון ואפ"ה איתא התם דביוהכ"פ שרי א"כ נשמע במקל ג"כ שרי: ב') ואיזו יראתו לא יכנס וכו'. והנה במשל"מ הקשה דלא הביא רבינו הא דתנן בפ"ו דשבת הקטע נכנס בסמוכות שלו לעזרה כסא וסמוכות וכו' אין נכנסין בהן לעזרה ונ"ל דיש להבין למה תנן במשנה דאין נכנסין לעזרה ולא תני דאין נכנסין להר הבית כדתנן בברכות לא יכנס במנעל להר הבית ונראה דהנה בברכות דף ס"ג יליף מקרא דשל נעליך דלא יכנס במנעל להר הבית ובחגיגה דף ויליף מקרא מי ביקש מכם רמוס חצירי דאסור ליכנס כך בהר הבית וכבר הקשו שם בתוס' ע"ז ונראה דהך דחגיגה מאיסור כניסה לעזרה אייריא לענין ר"פ בעזרה זהו יליף מקרא דרמוס חצירי אבל דאסור גם בהר הבית רק ילפינן מקרא דשל נעליך והיינו דמדרבנן אסור אף בהר הבית ואסמכוהו אהאי קרא וא"כ י"ל במשנה דשבת אייריא באיסור תורה ולכן נקט בעזרה אבל במשנה דברכות אייריא מדרבנן דאסור גם בהר הבית ומדרבנן באמת אין חילוק בין סמוכות לסמוכות בכל גונא אסור בהר הבית וא"כ א"ש רבינו דנקט הר הבית והיינו מדרבנן לכן לא חילק ביניהם ובכל גונא אסור ליכנס: עוד י"ל דיש לדקדק דרבינו נקט במנעל שברגליו ויקשה פשיטא שברגליו לא שבידו ובמשנה דברכות לא תני רק במנעלו ולא תני ברגליו אלא דבברייתא קתני שברגליו הנה גם בברייתא צריך פירוש למה נקט כך ונראה דבא ללמדנו הא דתני בשבת דבסמוכות שלו שרי ליכנס ופירש"י שם דהני לאו מנעל נינהו דלא בראש רגליו הן לכן קאמר במנעל שברגליו למעוטי סמוכות שאין ברגליו וא"כ רבינו דנקט לישנא דמנעלו שברגליו א"צ להביא דבסמוכות נכנסין והבן:

או במעות הצרורין לו בסדינו וכו'. והנה איתא במס' שקלים מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה לעולם מעשר בהר הבית חולין בירושלים בשעת הרגלמעשר בשאר ימות השנה חולין והובאו בפסחים דף ז' ובתוס' שם הקשו מהך דברכות דתנן לא יכנס בהר הבית במעות הצרורות לו בסדינו ותי' דאינו אסור אלא היכיא דנושאין בפרהסיא דגנאי הוא דנראה כהולך שם לסחורה אבל בצינעא לא אמנם ל"נ לישב לפמש"כ רבינו בפ"ו ממעשר שני כתב דמעות שנמצאו בהר הבית חולין מפני שחזקתו מתרומות הלשכה שחללום הגזברים וכדאיתא בירושלמי דשקלים והנה בצל"ח פסחים שם הקשה למה צריך להאי טעמא כיון דרוב מעות בכל השנה חולין ואמנם לי נראה דירושלמי ס"ל דל"ה לנו לומר שנאבד מעות חולין כיון דאסור ליכנס להר הבית במעות הצרורות לכן כתב ירושלמי הטעם שהוא ממעות הלשכה והוה חולין משום שחזקה חללום ומיושב קו' התוס' והנה הצל"ח כתב לישב דהא איתא שם דאמר רב שמעיא בר זירא מ"ט הואיל ושוקי ירושלים עשויין להתכבד בכל יום והנה מפשטי' הגמ' משמע דקאי אהא ביבמות הרגל מעשר דעשויין להתכבד אמנם רבינו בפ"ו ממע"ש כתב דלכן הוה כל ימות השנה חולין משום דעשויין להתכבד וכתב הצל"ח דכונתו כיון דמעות מעשר שברגלים הוא רוב דמכולי עלמא נגד מעות שמשתמשים בירושלים בכל השנה ולכן צריך לטעם דשוקי ירושלים מתכבד בכל יום ולא נשאר אחר הרגל ממעות מעשר ולכך אזלינן בתר בתרא והוה חולין ולפי"ז הר הבית שאיני מתכבד כלל ראוי להיות מעות הנמצאים תמיד מעשר ולכך כתב רבינו שם בה' מעשר שני שחזקתו מתרומות הלשכה וחזקה על הגזברים שחללום אך אכתי יקשה למה הוה חולין הא מע"ש בירושלים ס"ל לרבינו בפ"י ממעשר דהוה דבר שישל"מ ובדבר שישל"מ הא ל"א בת"ר והעלה משום דמעות יש לו חזקת חולין דלא הי' מעיקרא של מעשר לכן הוה חולין אבל בירושלים בשעת הרגל דרוב מעשר עדיף מחזקת חולין ולאחר הרגל דרוב מעות שבירושלים ברגל הוה רוב נגד מעות חולין שבכל השנה אבל כיון דעשויין להתכבד אזלינן בתר בתרא יעו"ש: אך קשה לי ע"ז דהנה בפסחים פריך עלה הגמ' ומי אזלינן בתר בתרא והתניא ריוס"י אומר תיבה שנשתמשו בה מעות חולין ומעות מעשר אם רוב חולין חולין ואם רוב מעשר מעשר ואמאי ליזול בתר בתרא וקשה לי מאי פריך לפמש"כ הר"ן במס' קידושין דף ס"ז אהא דאיתא בסנהדרין דף כ"ט מעות שהטמין אביך של מעשר שני הם איני נאמן משום דבזה מפקיע ממונו שאומר שהוא ממון גבוה ואין ממון שלו מעתה הנה המעות מעיקרא לאו ממון גבוה הוה כמש"כ הצל"ח דכל מעות הוה לי' חזקת היתר א"כ בזה דניזל בתר בתרא והוה מעשר א"כ הוא מפקיע מרשות בעלים וא"כ בשלמא במצא ממון בירושלים דבזה דניזל בתר בתרא ונאמר של מע"ש הן אינן מוציאין ממון משום אדם דהרי בנמצא אייריא שאין ידוע מי הבעלים לכך שפיר אזלינן בתר בתרא משא"כ כאן אי ניזל בתר בתרא א"כ נוציא ממון זה מרשות בעלים שעכ"פ פ"א הי' זה ממון שלו וכשתאמר שזה ממון של מע"ש שחללו עליו מע"ש הרי מוציא מרשות בעלים דל"ה ממון שלו רק של גבוה לכן ל"א בתר בתרא ואין לומר א"כ ברוב מעשר מעשר אמאי אזלינן בת"ר הא ל"א בממונא בתר רוב הנה כבר ידוע סברת הפלא"ה כיון דלענין איסורא אזלינן בת"ר גם לענין ממונא אזלינן בת"ר אבל לענין דניזל בתר בתרא שפיר יש לחלק דכהא"ג ס"ל לא אזלינן בתר בתרא וצ"ע אך הדבר ניחא דלכאורה יש להקשות דמאי פריך בשמעתין אשקליא וטריא דהכא ומי אזלינן בתר בתרא ולא פריך כן אמשנה דשקלים אך להנ"ל י"ל דבאמת אמשנה דשקלים ל"ה קשיא לי' דשפיר יש לחלק כנ"ל אבל אשקליא וטריא דהכא שפיר פריך דהא קשה קו' הצל"ח מ"פ ממעשר שני שם לחומרא אזלינן בתר בתרא משא"כ הכא דניזל בתר מצה לקולא לא סמכינן ליזל בתר בתרא ותי' דע"כ האי סברא דאזלינין בתר בתרא הוה וודאי דאל"כ ליזל בתר חזקת היתר דלא הי' מעיקרא מעות מעשר אע"כ דהוא וודאי ומהני לקולא ג"כ לכן גם באיסור חמץ אזלינן בתר בתרא ואמרינן דשל מצה הוא וקשה לי דמשמע אי הוה חמץ בתרא הוה פשיטא לי' דאזלינן בתר בתרא ואמאי פשיטא לי' דניזל בתר בתרא דהוה חמץ הא אי חמץ אסור בהנאה לאחר הפסח (דהא רב הוא דקאמר פת שעיפשה כיון שרבתה מצה מותרת ורב הא ס"ל חמץ לאחר הפסח אסור בהנאה כמש"כ הצל"ח דאל"ה הא הוה דבר שיש לו מתירין א"כ באי בתרא מצה אמאי ניזל בתר בתרא הא בישל"מ אזלינן אפי' ברוב להחמיר) א"כ לא הוה של הבעלים כלל א"כ הרי ג"כ מוציאין מרשות בעלים דמעיקרא קודם שנחמץ הי' ברשות בעלים החיטין והקמח וא"כ בזה שאזלינן בתר בתרא לומר דהוא של חמץ אנו מוציאין מרשות בעלים (ועצל"ך ספ"ק דפסחים שהעלה כן דחמץ דאסור בהנאה ל"ה של הבעלים כלל) וצ"ל דאפ"ה אזלינן בתר בתרא משום דהוה סברא וודאית אין לחלק א"כ ניחא דקשיא לי' ממעות שנמצאו בתיבה ג"כ ניזל בתר בתרא אף דהוה להוציא ממון (ועמג"א סי' תקי"ג ס"ק י"ב שהוכיח מב"מ דף כ"ה דפריך שם מהא דשוקי ירושלים המעות מעשר אהא דתנן שם דהרי הוא של מוצאה ומוציאין ממון מוכח דהוא סברא דאורייתא מדמוציאין ממון ולכאורה פלא הא גופי' קשיא מ"פ הגמ' מהא דמעות מעשר שם הוא לחומרא אבל כאן להוציא ממון ל"א האי סברא דאזיל בתר בתרא אבל לפמש"כ ניחא דבאמת גם בהא דאמרינן דמעות הוה מעשר הוה ג"כ כמוציא ממון כהך דסנהדרין אף דאין בעלים לפנינו עכ"פ הא יש בזה צד אפקועי ממונא אע"כ דהוה סברא וודאית אף להוציא ממון ובהא ניחא מה שהביא בב"י שם דברי המרדכי דמייתיא ראי' דאזלינן בתר בתרא מהך דמעות מעשר דמייתיא לה בפסחים ולכאורה משם לא נשמע דהוה סברא וודאית ולפמש"כ ניחא דכיון דסבירא לי' דהוה מעשר ויש בזה אפקועי ממונא ע"כ דסברא וודאית הוא) ודו"ק: ג') והנה בפנ"י בפסחים דף ט' עמד גם כן ע"ז בט' ציבורין של מצה למה אמרינן בפירש אחד מהן מותר דאזלינן בתר הרוב הא קיימ"ל דחמץ הוה דבר שישל"מ א"כ כמו דל"ב ה"ה דלא אמרינן כל דפריש מרובה פריש וכתב ג"כ דמכח זה הוכיח פירש"י דלא כתוס' דמייריא לענין איסור אכילה אלא לענין בדיקה אייריא ולענין בדיקה ל"ש דיל"מ: וקשה לי דלפרש"י גם כן לא ניחא דהנה תוס' הקשו הא ספק דרבנן לקולא א"כ בפירש לפנינו אמאי צריך בדיקה ואמנם הנה הכ"מ הביא בשם הר' מנוח כיון דלענין איסור אכילה שהוא איסור דאורייתא כיון דפירש לפנינו ע"כ מחזקינן ליה שהוא חמץ מטעם דקבוע כמעמ"ח לכן שוב אף לענין בדיקה מחזקינן לי' שחמץ היה הככר כיון דכבר עשאו אותן לענין אכילה כחמץ וכמו שביאר היטיב בשעה"מ פ"י ממקוואות ותורף סברתו הוא כך דסובר כסברת הה"מ פ"ו מהלכות עירובין דספק דרבנן ע"י גלגול דהיינו שלענין אכילה איסור דאורייתא רק שנתגלגל הדבר שאנו דנין רק לענין בדיקה דרבנן אזלינן לחומרא וכמש"כ הש"ך בסי' ק"י בכללי ס"ס ומשל"מ פ"ד מבכורות ומעתה קשה לי בהא דפירש אחד דא"צ בדיקה אמאי כיון דלענין איסור ל"א כל דפריש מרובה פרוש דהוה דבר שישל"מ א"כ גם לענין בדיקה ממילא ל"ש דניזיל בת"ר ואמאי א"צ בדיקה והדרה קו' הפנ"י לדוכתא: ועוד קשה לי דהנה מבואר בדברי רבנו פ"ב מחומ"צ דמפרש ג"כ כפירש"י לענין בדיקה שכ' פירש ככר מהן ואין ידוע אם חמץ או מצה ובא עכבר ונטל הככר שפירש ונכנס לבית בדוק א"צ ליבדוק פעם שני שאין כאן קבוע אבל בהניח ט' ציבורין של מצה ואחד של חמץ ובא עכבר ונטל ולא ידענו אם חמץ או מצה נטל ונכנס לבית בדוק צריך ליבדוק שכל הקבוע כמע"מ והראב"ד השיג הא בדיקה דרבנן ולקולא וצ"ל כיון דהטעם דהצריכו בדיקה הוא שמא יבוא לאכלו כמש"כ רבינו לעיל וכיון דלענין אכילה ע"כ אזלינן להחמיר ממילא צריך נמי בדיקה דהא עיקר תקנ"ח הוא משום שמא יבוא לאכלו ע"כ דינו נמי לענין בדיקה כמו לענין אכילה א"כ הדרה קו' לדוכתי' הא לענין אכילה הוה דשיל"מ דאף דפירש ובא עכבר ונטלו ל"א כל דפרוש מרובה פרוש א"כ גם לענין בדיקה ל"ש דניזיל בתר רוב דכל דפרוש בשלמא לפירש"י דבדיקה משום בל יראה ניחא אבל לרבינו דס"ל שמא יבוא לאכלה קשה כנ"ל: והנה לכאורה י"ל דהנה במשל"מ פ"ז ממעילה העלה דאף בדשיל"מ אמרינן כל דפרוש מרובה פרוש כדמכח ממש"כ הרא"ש גבי נתערב אותו ובנו דטורדם כדי דלבטל הקבוע וכל דפרוש מרובה פרוש כמבואר בסי' ט"ז והסברא דרק לענין בטול ברוב דאתחזיק איסורא לכן ל"ב בדשיל"מ והביא לכן כתב הר"ן בפא"צ לחלק בין אתחזיק איסורא לכל דפרוש יע"ש (וכ"כ שכך הן דברי הצל"ח וראיתי בשבי"ד לאדמ"ו הג' זצ"ל בסי' תל"ט שהשיג מסברא דנפשיה וכבר קדמוהו במשל"מ) אמנם לי נראה דמשם אין ראי' דרק היכיא דנעקר כל הקביעות בהא אמרינן כל דפרוש אבל כאן דנשאר הקביעות במקומו ל"א כל דפרוש בישל"מ (וכן מוכח ממג"א בסי' תקי"ג דל"א כל דפרוש יבישל"מ יע"ש לענין ביצים מגוי ביו"ט ובסי' תס"ז ס"ד מוכח דס"ל דאמרינן כל דפרוש בחמץ אף בישל"מ ואמנם לדעת תוס' י"ל דסברי באמת יבש ביבש בטול בפסח אף בישל"מ לכן גם כל דפרוש אמרינן אלא דיקשה הא דכתב תוס' משום איסור אכילה יקשה ע"כ אייריא דאין ניכר הככרות וא"כ אמאי לא בטיל יבש ביבש עמג"א סי' תל"ט סק"ד ועוד באמת יקשה גם לאיסור אכילה ל"ה אלא איסור דרבנן דמה"ת בטיל והכי קיימל"ן אם נתבטל ונשפך ספיקה דרבנן ולקולא א"כ גם לפירוש התוס' יקשה הא לא הוי אלא ספיקא דרבנן ולקולא (ואולי י"ל דמייריא שבאמת ניכר ולא נתבטל כגון שהוא עומד מרחוק וראהו אלא שאין ניכר לו אי מצה לקח או חמץ לקח) ונראה דיש להבין דרש"י ותוס' כ' בלא ביטל אייריא דהוה דאורייתא ויקשה הא נתבטל ברוב א"כ ל"ה אלא איסור דרבנן וי"ל דישועות יעקב נסתפק אי יבש ביבש בטל לגבי בל יראה דדמי לטומאת משא דל"ב ולדעתי כן מוכח משמעתין דכתב דהוה מה"ת מוכח דלא מהני ביטל ולפי"ז י"ל גם לאיסור אכילה ל"ב מה"ת כיון דלא בטיל לבל יראה וא"כ י"ל דתוס' סברי יבש ביבש ל"ב לבל יראה לא מהני ביטול גם לאכילה אבל כל דפרוש דמהני לענין בל יראה מהני גם לאסור אכילה והנה לפמש"כ י"ל דבלח בלח בליכא כבא"פ דעובר בב"י כמש"כ מג"א סי' תמ"ז ה"ה דלענין אכילה ל"ב מה"ת רק דלא לקי כיון דליכא בכא"פ וא"כ לפי"ז יצא לנו דבר חדש אף דלשיטת רבינו בשאר איסורין טעכ"ע ל"ד בחמץ כיון דאיכא איסור ב"י דל"ב גם לענין אכילה לא בטיל (והנה לשיטת הפוסקים דס"ל דא"ע בב"י נראה דתלי' בסברא ש"כ במק"א אי במשא"מ דבטיל בס' בעינן גם ביטול רוב לבטל הכמות א"כ כיון דהכמות עכ"פ בטיל לכן א"ע בב"י כמו במב"מ דא"ע בב"י כמש"כ מג"א ריש סי' תמ"ז:) ולכן נראה לישב דהנה באמת הקשו דרבינו לא כתב לחלק בין ככר קטן לגדול ואמאי הא בככר קטן איכא עוד ספק אימור אכלתי' ותי' הטו"ז סי' תל"ט לפמש"כ הה"מ דהחמירו בספק בדיקה יען דעיקר בדיקה על הספק תיקנוהו והעלה שם דמהא"ט גם בס"ס דאימור אכלתי' ג"כ החמירו אמנם הנה הה"מ כתב דלא החמירו בספק רק היכיא דאיסור קבוע אבל היכיא דליכא קבוע לא החמירו ומעתה נתישב קו' הפנ"י דבאמת בפריש אחד אין ההיתר משום רוב דאמרינן מרובה פריש אלא כיון דפריש ואין קבוע מותר משום ספק דרבנן ולקולא וכאן יש ספק אימור אכלתי' והיכיא דאין קבוע לא החמירו בספק בדיקה ולפי"ז מיושב לשון רבינו שכ' בפירש מותר שאין קבוע ולא כתב משום דמרובא פריש משום דזה ל"א כיון דלענין אכילה ל"א כל דפריש בדישל"מ גם לענין בדיקה ל"א כל דפריש אלא הטעם דמתירין וא"צ בדיקה יען דאין קבוע כלל לא החמירו בספיקא שיש כאן עוד ספק אימור אכלתי' ודו"ק: ד') והנה בשמעתין דפסחים פריך הגמ' הא חזינן דגיררה חיישינן אמאי אימור אכלתי' ומסיק ר"ז בלחם משיירא ורבא משני אין ספק מוציא מידי וודאי והנה במשל"מ הוכיח דרבינו פסק כר"ז דבלחם משיירא מדלא חילק בין ככר קטן לגדול כדמחלק הטור ע"כ משום דסובר בלחם משיירא וכן יש להוכיח לכאורה מהא דפסק רבינו בגיררה חולדה לפנינו ולא ראינו אי נכנס לבית דצריך בדיקה דהלכה כרבנן דגם בספק על אזלינן לחומרא והאיכא ס"ס אימור אכלתי' ע"כ משום דבלחם משיירא דאי כרבא הרי הוה ספק וספק (דע"כ הא ל"ה כוודאי כיון שלא ראינו נכנס לבית והא דאמרינן כאן דהא חזינן דשקלי היינו כפירש"י שחזינן שנכנס לבית דאל"ה דלא חזינן דשקלי א"כ איך אמרו בגמ' דפלוגתא דר"א ורבנן הא משנתינו הוא עיין באו"ח ופנ"י) והנה מוכח דפסק כר"ז והרי ר"ז סובר דספק מוציא מידי וודאי דבהא פליג עם רבא וקשה לי דבפ"י ממעשרות כ' דת"ח שמת והניח פירות הן בחזקת מתוקנים משמע דפסק כרבא דא"ס מוציא מידי וודאי רק דבת"ח הוה וודאי דהיינו בחזקת מתוקנים אך יש לומר דכיון דגם לר"ז רק בספק הרגיל הוא דס"ל דמוציא מידי וודאי אבל בכל ספק דעלמא גם לר"ז אין ספק מוציא מידי וודאי ולכן כתב בחזקת מתוקנים דספק הרגיל משוי לי' שהוא בחזקת מתוקנים אך אכתי קשה דהנה רבא מסיק ואי בעית אימא ספק וספק שמא הכניסה במוץ שלה ומבואר בתוס' דלהאי אי בעית אימא ל"א כלל משום חזקת חבר אלא משום דהוה ספק בדרבנן ולקולא וא"כ יקשה לכאורה אמאי כ' רבינו בחזקת מתוקנים הא הטעם דשרי משום דהוה ספק וספק דבדרבנן ספק לקולא וראיתי שכבר הקשה כן בס' שמן רוקח אולם הנה מפירש"י נראה דס"ל דלא כתוס' דגם למסקנא דהוה ספק וספק צריך לחזקת חבר כיון דעכ"פ מדרבנן אסור אף שהכניסה במוץ שלה והטעם דסובר רבא בהאי אי בעית אימא דחזקת חבר ל"ה וודאי גמור דליהני אף בדאורייתא אבל רוב וספק הרגיל הוה ומהני בדרבנן אבל מטעם ספק לחוד אין מוציא מידי וודאי דרבנן וכן דעת התוס' לפי תירוצם השני וא"כ הא ניחא אי ס"ל כרבא אבל למאי דס"ל כר"ז א"כ כל דהוה ספק הרגיל מוציא מידי וודאי בדאורייתא ובדרבנן בכל ספק לקולא אף שאין רגיל (דהא בהא תליא מאן דסובר ספק הרגיל בדאורייתא לחומרא בדרבנן שרי בספק הרגיל אבל באין רגיל אף בדרבנן אסור היכיא דאיתחזק כמש"כ הש"ך סי' ק"י כמו שיבואר) וא"כ יקשה למה כתב בחזקת מתוקנים תיפוק לי' משום ספק מותר: אמנם נראה דבאמת אף אי פסק כרבא ג"כ קשיא דהנה הא שאמרנו דרבינו כ' בחזקת מתוקנים דסובר כפירש"י גם בדרבנן לא שרי אלא ע"י ספק הרגיל ואנו צריכין לסברא דחזקת מחבר שאין מוציא מתחת ידו בלתי מתוקנים אבל ספק סתם אף דהוא רק דרבנן כיון דאיתחזק אסור ויקשה הא רבינו פסק כר"מ בפ"י ממקואות דס' אי טבל ואפי' טבל ספק במ' סאה בדאורייתא להחמיר ובטומאה קלה דרבנן להקל אף דאיתחזק טומאה א"כ ע"כ סובר כדעת התוס' דלמאי דמסיק רבא שמא הכניסה במוץ והוה רק ספק בדרבנן א"צ לחזקת רגיל אלא משום דס' מוציא מידו וודאי במידי דרבנן אף היכיא דאיתחזק (וכמש"כ המשל"מ פ"ב מחומ"צ וכ"כ הצל"ח ברכות דף כ"א ומה דהשיג בשעה"מ פ"י ממקוואות דתוס' לא כתבו כן אלא בספק הרגיל כהא דחבר מסתמא תקנו וגם אימור אכלתי' הוה ספק הרגיל לרבא י"ל דהמשל"מ הוכיח אי איתא דתוס' סברי דגם שאי בעית אימא צריכין לסברא דחבר א"מ מתח"י אמאי לא ניחא להו בפירש"י דבמידי דרבנן סמכינן אחזקת חבר וא"כ מה הוקשו מבדיקה הא בבדיקה איכא חזקה מעתה ניחא דשעה"מ יפה השיג משום די"ל דגם לפירש"י הא דמסיק דהוה טבל דרבנן ומהני משום חזקת חבר ל"ה אלא כספק הרגיל) וא"כ למה צריך לטעם דהוה בחזקת מתוקנים הא מטעם ספק ג"כ יש להתיר בדרבנן: והנה בשמן רוקח הקשה דהא תוס' הקשו נהי דספק וספק הוה הא מדרבנן ספק אסור ומוכח דבדרבנן ספק מוציא מידי וקשה אכתי ממשנה דנשמע הא חזינן דשקיל חיישינן ואמאי הא ספק בדרבנן לקולא וע"ז תי' התוס' דמשנה אייריא בלא ביטלו א"כ לרבינו דפסק במצא ככר בבור דמבטלו ודיו וא"צ לירד אחריו ע"כ סובר דמהני ביטלו א"כ יקשה אכתי יבטלנו וע"כ לומר כתי' השני דאף בדרבנן מותר דאייריא להאכילו לבהמה אבל לעולם ספק בדרבנן אסור (ואף דס' הרגיל כיון דאיתחזק א"כ יקשה הא רבינו בה' מקוואות פסק ספק דרבנן לקולא אפי' בדאיתחזק (ותי' השמן רוקח כיון דעכ"פ אפשר לברורי ע"י בדיקה אין ספק מוציא מידי וודאי כמש"כ רשב"א בחולין דף נ"ג בענין ס"ס דאפשר לברורי ע"י בדיקה) והנה כפי מה שהקשה הוא ז"ל לק"מ דבאמת רבינו פסק דלכך בת"ח שמת מותר משום דבחזקת מתוקנים וכבר הקשה בשמן רוקח בשמעתין למה צריך לחזקה הא למסקנא משום ספק וספק מותר ועכ"פ מוכח דרבינו לית לי' לתירוץ התוס' דלמאי דמסיק ספק וספק הוא מותר אף מדרבנן אלא דסובר דעכ"פ מדרבנן אסור ולכך כתב בחזקת מתוקנים לא משום ספק וספק אלא אי קשיא הא קשיא כיון דפסק דסגי בביטול ע"כ לא מצי סובר כתירוץ הראשון דבלא ביטלו אייריא וקשה קו' התוס' וע"כ דסובר דגם למסקנא צריך לחזקת חבר כפירש"י אבל בבדיקה אין מתירין אפי' בספק הרגיל כיון דליכא חזקה וא"כ בוודאי יקשה כיון דפסק באיתחזק איסורא כר"מ דאזלינן לקולא כש"כ כאן דספק הרגיל בוודאי יש להתיר ולשיטת רבינו כאן מוכח ע"כ דסובר דלא מהני משום ספיקא דרבנן אלא משום חזקת חבר וכן יקשה בפשיטות מלשונו שכ' בחזקת מתוקנים מוכח דלא שרי מטעם ספק הרגיל (אפי' אי נאמר דסובר דלא מהני ביטל לפוטרו מבדיקה וכשיטת הטור בסי' תל"ח וכתי' הראשון שכ' תוס' עכ"פ מוכח דלא משום ספק בדרבנן סתם מתיר אלא משום ספק הרגיל וכמש"כ בשעה"מ בפ"י ממקוואות בכונת תוס' הנ"ל דבזה"ז שייך לישנא דבחזקת מתוקנים דהוה ספק הרגיל דעכ"פ רוב חברים מעשרין הן אף דל"ה חזקה מכח וודאי (ולקושיא זו אין לתרץ כתי' השמן רוקח דאיכא לברורי דבחבר שמת ליכא לברורי) ועוד הקשה בשמן רוקח לעיל דף ד' אהא דכ' רבינו בבדק ליל י"ד והניח עשר ומצא תשע צריך בדיקה כיון שגיררה חולדה או עכבר ול"א אימור אכלתי' אף דלשיטת רבינו מהני ביטול לפטור מבדיקה א"כ ל"ה רק דרבנן ואפ"ה ל"א ספק מוציא מידי וודאי והרי רבינו פסק באיתחזק איסורא בדרבנן לקולא יעו"ש ולי יקשה יותר הא רבינו כתב בספק על ג"כ להחמיר דצריך בדיקה ול"א אימור אכלתי' ע"כ דרבינו מפרש דהיינו הא דאמרינן לעיל הא חזינן דשקיל חיישינן ול"א אימור אכלתי' (דלא כפירש"י דמפרש חזינן דשקיל היינו שהכניסו לבית) הרי דל"א ספק מוציא מידי וודאי אף בדרבנן ויקשה הא פסק כר"מ (וא"ש דפסק כר"ז דבלחם משיירא וכמש"כ המשל"מ בדעת רבינו גבי ט' צבורים ז"א דא"כ בוודאי יקשה כיון דפסק כר"ז א"כסובר מוציא מידי וודאי ואמאי כתב בטבל בחזקת מתוקנים הא לר"ז פשיטא בדרבנן אמרינן ספק לקולא אף באיתחזק כיון דאפי' בדאורייתא סובר ספק הרגיל מוציא מידי וודאי א"כ מסתברא בדרבנן בכל ספק אזלינן לקולא אפי' בדאיתחזק וכמש"כ לעיל) וא"ל משום דהחמירו בספיקא דבדיקה ניתקנה על הספק לכן ל"א ספק מוציא מידי וודאי בדרבנן דא"כ מה הוקשו מחבר שמת הא בחמץ שאני דתיקנו על הספק וכמו שהקשה במגי"ש וע"כ דרק בט' צבורין שראינו שנכנס לבית דאתילד ריעותא שם כתב הה"מ דהחמירו בספיקא אבל לא היכיא דלא ראינו כלל אי נכנס לבית וכן יקשה דרבינו פסק עכבר נכנס וככר בפיו ומצא פירורין אפ"ה צריך בדיקה אף בככר קטון דאיכא ספק אימור אכלתי' דאין ספק מוציא מידי וודאי ואמאי הא סובר בספק דרבנן לקולא אף בדאיתחזק: ונראה לישב דהנה במשל"מ פ"ד הבכורות הקשה הא דתנן ירד לטבול ספק אי טבל אי לא טבל טהור למה לא נקט ספק טבל והעלה מזה דהא דספק לקולא בדרבנן רק בנעשה מעשה המתירו אבל ספק אי נעשה מעשה המתירו אז ספק לחומרא ולכן נקט ירד לטבול אלא ש"ס אי טבל כגון שנמצא דבר חוצץ א"כ נעשה מעשה המתירו רק ספק אי לא הי' עליו דבר חוצץ לכן לקולא (ואולם באמת זה דוחק לפרש דספק טבל היינו נמצא עליו דבר חוצץ לכך נראה לפרש עפמש"כ הטו"ז בסי' ס"ט בהא עובדא דאשה ששכחה אי מלחה שמותר הבשר דמסתמא מלחה דרגילה למלוח קודם בישול ואמרינן סרכה נקטה ואזלה כמו גבי ק"ש בנמצא עומד בלמען ירבו (ובפלתי הביא ראי' מהא דחבר שמת חזקה שאין מוציא מתח"י דבר שאין מתוקן ולענין מליחה הכל חברים הם ובשעה"מ פ"י ממקוואות כתב אדרבא מכאן סתירה כיון דגמ' מסיק ספק וספק ולפי תי' התוס' השני ליכא אפי' ספק איסור דרבנן ול"א כלל דספק מוציא מידי וודאי אבל באמת להלכה שפיר ראי' מהכא דהא רבינו כתב בהא דחבר הטעם דחזקת חבר תיקנו) וא"כ י"ל ה"נ בירד לטבול א"כ חזקה שטבל אבל אי לא ידע שירד ל"א שטבל כיון דל"ש סירכה נקטה והוה ספק אי נעשה מעשה המתירו כמש"כ המשל"מ לכן רק בירד אמרינן דסתמא טבל דסירכה נקט וטבל ומכאן נמי תשובה לדברי הנכהכ"ס שהשיג על הטו"ז דאדרבא נאמר איך שכחה מעשה רב כמליחה דהא כאן בירד לטבול מתירין בדרבנן אי לא ידע שטבל ול"א איך שכח מעשה הטבילה ה"ה לענין מליחה דהוה ספיקא דרבנן דדם שמלחו דרבנן אמרינן מסתמא סירכה נקטה) ומעתה יש לומר דהא"ט בהא דפסק כר"מ לקולא משום דכיון דירד לטבול דנעשה מעשה המתירו לכך אזלינן לקולא משא"כ לענין חיוב בדיקה דאיכא ספק אימור אכלתי' וכן בחבר שהניח פירות דהוה ספק אי נעשה המעשה המתירו דהיינו ספק אי אכלה עכברא או הפריש החבר לכן אף בדרבנן הוה אזלינן לחומרא אי לאו טעמא דחזקת חבר (ואף דהוה ספק הרגיל אפ"ה כיון דאיכא ספק אי נעשה המעשה המתירו אזלינן לחומרא דהא ספק הרגיל לא עדיף מרוב וכיון דברוב התליא במעשה ג"כ קיימ"ל דל"א בתר רובא והיינו ג"כ משום דאיכא ס' אי נעשה מעשה המתירו ה"נ בספק הרגיל כיון דתליא במעשה המתירו אזלינן לחומרא דלא נעשה מעשה המתירו ולפי"ז י"ל דהא דכ' רבינו בחבר שמת משום דהוה בחזקת מתוקנים אין הכונה משום חזקה דא"כ בדאורייתא ג"כ מהני אלא כונתו דהוה ספק הרגיל דבדאורייתא ל"מ דלא עדיף מרובא דתליא במעשה רק בדרבנן שפיר מהני מטעם ספק הרגיל ולא יקשה כקו' התוס' הא אימור אכלתי' הוה ג"כ ספק הרגיל ואמאי חיישינן בראינו ששקל (וכמש"כ בשעה"מ לפרש קו' התוס') להנ"ל ניחא די"ל דרק בתיקונו של טבל דהוה מצוה לכך אף דתליא במעשה דהפרשה ל"ח מחוסר מעשה ומהני עכ"פ בדרבנן (כמש"כ המפרשים דנדרים חשיב ישל"מ ע"י שאלה אף דמחוסר מעשה כיון דהוה מצוה ל"ח מחוסר מעשה) אבל בספק אימור אכלתי' תליא במעשה לכן לא מהני אף ספק הרגיל כיון דספק אי נעשה מעשה המתירו וא"ל א"כ מאי פריך הגמ' מחבר שמת הא יש לומר ספק אימור אכלתי' תליא במעשה וספק אי נעשה מעשה המתירו אבל בהפרשת מעשר ל"ח ספק אי נעשה המתירו יען דהוה מצוה ל"ח מחוסר מעשה ולכך ספק מוציא מידי וודאי די"ל דבוודאי לענין דאורייתא אין להתיר מהאי טעמא יען דהוה מצוה ל"ח מחוסר מעשה אבל למסקנא דבטבל ג"כ רק דרבנן שפיר י"ל דלא חשיב מחוסר מעשה כיון דהוה מצוה לכן אף דהוה ספק אי נעשה מעשה המתירו הוה שפיר בחזקת מתוקנים אבל היכיא דל"ה מצוה כל ספק אי נעשה מעשה המתירו אזלינן לחומרא אפי' בדרבנן ודו"ק: ה') ונראה להביא ראי' לדברינו דהנה רבינו בפ"ב מחומ"צ כתב משכיר בית מחבירו בי"ד הוא בחזקת בדוק וא"צ לבדוק ממשמעות לשונו נשמע דס"ל דהאיבעיא איפשטא והרא"ש חולק וס"ל דאיבעיא לא איפשטא אלא דאזלינן לקולא בדרבנן אבל לא נפשטה דחזקתו בדוק וכ' הר"ן שדעת רבינו דאיבעיא איפשטא דחזקתו בדוק אף דגמ' דחי לה ל"ה אלא דחוי בעלמא אולם לפי ביאורינו ניחא בפשיטות די"ל דהא דגמ' דחי לה אלא מאי חזקתו בדוק האי הכל נאמנים כל הבתים בחזקת בדוקים בי"ד מבעיא לי' רק לדברי רנבי"צ דפשיטא לי' דהכל חברים אצל בדיקת חמץ משום דס"ל דהוה וודאי וודאי אבל ס' אין ספק מוציא מידי וודאי בדרבנן ע"ז שפיר דחי דהכל בחזקת בדוקים מבעיא לי' לומר אבל למסקנתו דרבא דבחבר שמת הוה ספק וספק וקשיא הא עכ"פ מדרבנן אסור כמו שהקשו בפירש"י וצ"ל דחזקת חבר עכ"פ איכא והוה ספק הרגיל ומוכח דבדרבנן ספק הרגיל מוציא מידי וודאי וא"כ לפי"ז נפשט ממילא דאמרינן דחזקתו בדוק לפטור מבדיקה וא"צ לומר דכל ישראל חברים הם לענין בדיקה אלא עכ"פ ספק הרגיל הוה ונפשט שפיר האיבעיא (דהרי שם הוה ג"כ רק איסור דרבנן דיכול לבטלו כמש"כ הרא"ש דשוכר יכול לבטל והוה רק ספק דרבנן וספק הרגיל מוציא מידי וודאי אך הא תוס' הקשו לפירוש זה א"כ בספק אימור אכלתי' ג"כ נאמר דספק הרגיל מוציא מידי וודאי ותי' דל"ה אפי' דרבנן דאייריא במאכל בהמה (דמה שתי' בתי' קמא דבלא ביטלו אייריא לשיטת רבינו ל"ש זה דהרי יכול לבטלו ע"כ כתי' שני') והוה ספק וספק אבל אי הוה איסור דרבנן ל"א דאין ספק מוציא מידי וודאי וכמש"כ המשל"מ בפ"ב מחומ"צ כנ"ל א"כ אכתי לא נוכל לפשוט האיבעיא מצד דהוה ספק הרגיל באיסור דרבנן: אולם לפמש"כ יתכן שפיר דלעולם באיסור דרבנן שפיר ספק הרגיל מוציא מידי וודאי והא דיקשה בעכבר נמי נאמר דאכלתי' דלפמש"כ לק"מ כיון דהוה ספק אי נעשה מעשה המתירו לכן גם בדרבנן לחומרא משא"כ בטבל דהוה מצוה להפריש ל"ח מחוסר מעשה לכן בספק הרגיל אזלינן לקולא דנעשה המעשה המתירו (דהוה כרובא דתליא במעשה במידי דרבנן דאזלינן בת"ר ובשעה"מ פ"י ממקוואות הקשה באמת על דברת המשל"מ הנ"ל דבספק אי נעשה מעשה המתירו ל"א לקולא מהא דחבר שמת דספק מוציא מידי וודאי אף דהוה ספק אי נעשה מעשה המתירו ולפמש"כ לק"מ משום דהוה מצוה לתקן ל"ה כמחוסר מעשה) ולפי"ז גם בבדיקה דהוה מצוה ל"ח אף דספק אי נעשה המתירו אזלינן לקולא ואמרינן דחזקתו בדוק דספק הרגיל עכ"פ הוה שפיר אמרינן דלמסקנת רבא ה"נ דאיפשטא האיבעיא דהוה בחזקת בדוק ודו"ק: ובהכי ניחא מה דלכאורה קשיא לתי' השני שבתוס' דל"ה אפי' איסור דרבנן א"כ הא דרנבי"צ פשט לי' דכל ישראל חברים אצל בדיקה מהא דחבר שמת ויקשה מאי קסבר אי קסבר כר"ז הא לר"ז כל ספק הרגיל מוציא מידי וודאי וא"צ לסברת חזקת חבר ואי סבר כרבא הא רבא בעצמו מסיק איבעית אימא ספק וספק ול"א כלל חזקה על חבר וא"כ מאי מייתיא ראי' מחבר שמת רק לתוס' נוכל לכאורה לומר דבאמת רנבי"צ סובר כלישנא קמא דרבא משום דהוה וודאי א"כ יקשה הא דס"ל לרבינו דחזקתו בדוק וכ' הר"ן דטעמו יען דרניב"צ פשט לי' וגמ' דדחי רק דחויא בעלמא קאמר לה יקשה הא ע"כ לאו דחויא בעלמא הוא כיון דרבא גופי' חזר ומוקי משום דספק וספק הוא וליכא אפי' וודאי איסור דרבנן א"כ ל"א כלל חזקה על חבר א"כ מנ"ל דכל ישראל חברים הם אצל בדיקה (וכבר כתבנו דרבינו ע"כ ס"ל כתי' השני שבתוס' דלא נוכל לפרש כתי' קמא משום דלא ביטלו כיון דלדעת רבינו אפשר לבטלו עתה ולא אזלינן בתר שעת הספק שהי' קודם שביטלו כמו שביאר בשעה"מ פ"י ממקוואות דאף שכ' הפוסקים דכשהספק בדרבנן ע"י גילגול לחומרא אזלינן הכא שאני כיון דמצוה לבטלו בוודאי יבטלו ולא יהא רק איסור דרבנן שפיר אזלינן לקולא אחר שביטל ע"כ סובר כתירוץ השני דהוה ספק וספק ואפי' מדרבנן שרי דאייריא במאכל בהמה וא"כ אין הוכחה דסמכינן אחזקת חבר) וא"כ גם האיבעיא לא איפשטא ואיך פסק רבינו כהאי לישנא דאיפשטא האיבעיא אמנם לפי האמור ניחא דהנה בפנ"י הקשה דבגמ' שם בעי בחזקת בדוק או אין בחזקת בדוק למאי נפ"מ לשיילי' ומשני דליתא קמן מאי לאטרוחי להאי ופשט דהכל נאמנים על הביעור מאי לאו משום דחזקתו בדוק דהכל חברים אצל בדיקה דתנן חבר שמת ויפלא למה צריך לטעם דהכל חברים הא הבעל איבעיא רק שאל אי בחזקת בדוק ל"ה לי' רק למפשט דהוה בחזקת בדוק ולמה לי' לאסוקי דהכל חברים אצל בדיקה אמנם לפמש"כ ניחא דהא דאמרינן חזקתו בדוק יש לפרש מטעם חברים דאצל בדיקה כדאיתא בגמ' או משום דספק הרגיל מוציא מידי וודאי דכאן ל"ש לומר דהוה מחוסר מעשה המתירו כיון דהוה מצוה לבדוק והנפ"מ בין שני הטעמים הוא אי צריך לשאול דאי משום דהכל חברים אצל בדיקה אז א"צ לשאול כלל לכן ומסיק הטעם דהכל חברים אצל בדיקה דרצה לפשוט מטעם דכמו בחבר אזלינן בתר חזקת חבר הכא נמי הכל חברים אצל בדיקה אבל גמ' דחו דלא נוכל לפשוט מטעם הכל חברים אבל עדיין נוכל לומר דנפשט דבחזקת בדוק מטעם דספק הרגל מוציא וודאי (כהא"ג דל"ה כמחוסר מעשה) ובאמת מהא"ט דחי לה נמי בגמ' אי חזקתו בדוק ל"ל אמירה דהא א"צ שאלה כלל אי אמרת דהכל חברים ובאמת רבינו דכ' דהוא בחזקת בדוק כתב דא"צ לבדוק ולא כתב דא"צ שאלה כמו שדייק הר"ן מוכח דשאלה צריך יען דהא דפסק דבחזקת בדוק אין מטעם דהכל חברים אלא מטעם דאין ספק מוציא מידי וודאי וא"ש הכל ברווחא: ו') והנה בהא דתנן בשקלים דאם מצאו בהר הבית חולין הנה במג"א סי' קנ"ד סקכ"ג הביא מכאן ראי' לאגודה דאין חצר הקדש קונה משום דאין יד להקדש וכתב במחשה"ק דראיתו כך כיון דתנן דהוה חולין והוה של המוצאן מוכח דאין חצר להקדש דאל"כ יקשה אמאי הוה חולין אמאי לא זכה להקדש בתורת חצר וכבר שקיל וטרי בהא כל גדולי אחרונים בנתיבות וקצה"ח ומחנא"פ ותמוה לי שלא ראו דברי הירושלמי שכ' דמעות שבהר הבית חולין היינו משום דאמרינן שהגזברים חללום ומגזבר נפל וכתבו רבינו בפ"ו ממעשר שני וא"כ אין ראי' כלל דל"ש לומר דחצר ההקדשיקנה להקדש כיון דאין חצר קונה רק במשתמרת להמוצא והכא החצר משתמרת לדעת הגזבר ואיך יזכה ההקדש אבידת הגזבר ע"י חצר ההקדש שמשתמרת לדעת בעל הגזבר בעל אבידה ועוד דהא הוה יאוש שלא מדעת שבשעה שנפלה מהגזברים לא נתיאשו עדיין דל"ש לומר כדמוקי בב"מ דף כ"א הטעם משום דאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה דהיינו עד שמצאו זה כבר משמש בכיסו אבל שיקנה החצר מיד שנפל הא הוה יאוש שלא מדעת (דהמג"א דהביא ראי' משום דמפרש מעות חולין דל"ה מעשר דהחשש דנפל מאינוש דעלמא שפיר מוכח דאין יד להקדש כמו שביאר בח"ס סי' מ"ב יען דלא הוה משתמר להקדש משום הגזבר אבל לירוש' דאמרינן דמגזבר נפל אחר שחללום א"כ איך יזכה בו חצר ההקדש הא הוה יאוש שלא מדעת): ואולם בפמ"ג כתב דכונת המג"א דממשנה אחרת הוא דנשמע דחצר ההקדש אין קונה דהיינו מהא דתנן שם מעות שנמצאו בין השקלים דהולכין אחר הקרוב ומש"ה הוה של הקדש הא לא"ה לא זכה ההקדש וא"כ ניחא דבאמת מהך דשקלים דמעות שנמצאו בהר הבית לא מוכח כלל דאין חצר להקדש אולם לפירושו של הפמ"ג יקשה דאם באת להוכיח ממשנה זו דאין חצר להקדש א"כ דוק לאידך גיסא מהא דאיתא בשקלים פ"ה מ"ד ואם הותרו הותרו להקדש וקשה אמאי לא קנה אותן אע"כ דחצרו של הקדש קונה לו כדהוכיח באמת בח"ס סי' מ"ד אלא ע"כ דזה ענין אחר ואין להוכיח מזה דהוה יד להקדש ולא דאין יד להקדש:

א') וכל הנכנסין להר הבית וכו'. הנה במג"א סי' תרנ"א הביא מכאן ראי' דכל פינות שאתה פונה אינו אלא לימין והנה משמע מכאן אפי' אם דרך הוא רחוק מדרך שמאל ימין עדיף ובשו"ת ח"ס סי' קפ"ז הקשה בהא דמבואר בש"ע בה' קרה"ת דנוהגין לעלות בדרך קצרה לבימה כמו בנכנס לעזרה דיכנס בקצרה ויצא בארוכה וקשה מזבחים דף ס"ד דאמרינן דמפני עשן המערכה אין מקיף והקשה תיפוק לי' דהנכנס יכנס בדרך קצרה וע"כ דהפנאה לימין עדיף דרק במי שנכנס מחול לקודש יש לו ליכנס בקצרה ולא יקפיד על ימין ושמאל אבל מי שהוא במקום מקודש רק יש לו לילך בתר ימין אף שהוא ארוכה ולכן העלה שם דלעלות לבימה יעלה בדרך ימין אבל מי שנכנס לביהכ"נ יכנס בקצרה ולדעתי קשה אכתי מכאן דאפי' להר הבית ג"כ צריך ליכנס דרך ימין אף שהוא בארוכה א"כ גם בביהכ"נ יכנס דרק ימין: ועוד הא לדעת רבינו בפרקין דהני מעלות דעזרת כהנים הוה מה"ת וכן בפ"א מביאמ"ק מוכח דסובר דבע"מ אסור להגיש למזבח מה"ת כמש"כ המשל"מ שם א"כ בהולך מעזרת ישראל למזבח הוה כנכנס מחול לקודש כמו בנכנס מהר הבית לעזרה: ועוד ולדידי' מי ניחא דאף אי יהיבנא לגאון דדרך ימין עדיף מדרך קצרה משום דעכ"פ אין מקצר בזה ההליכה דאי ילך בקצרה נצטרך בחזרה לילך בארוכה אבל בהא דזבחים דיורד על העקב בדרך קצרה א"כ פשיטא דדרך קצרה עדיף למעט בהליכה אף בחזרה ומסתברא דעדיף מימין א"כ למה צריך לטעם משום עשן המערכה ולא קאמר מטעם דדרך קצרה עדיף למעט בהילוך משנאמר דיקיף מימין לשמאל דמרבה בהילוך וע"כ דעדיף יותר שירד במקום אחר אף שמרבה בהליכה וכדאיתא במגילה דף כ"ט דמצוה לעשות קפנדריא כאן יורד על העקב מעטם שבארתי בפ"ז ממעה"ק דתוס' כ' משום דהוה ימין מזבח ורש"י נתן הטעם דממעט בהליכה דשמאל והיינו משום דהי' קשה להם קו' זו עצמה כיון דמצוה לירד בארוכה בבא בקצרה אמאי בבא בקצרה יורד על העקב ולכן תי' דהוה ימין מזבח וא"כ לפי"ז א"ש דאי מטעם דבא בקצרה עדיף לכן לא מקיף מימין א"כ אז הוה אמרינן דעכ"פ ירד בארוכה דמצוה לעשות קפנדריא וכיון דקתני דיורד על עקב א"כ אין שייך זה הטעם לכן אמר משום עשן המערכה: ואולם יצא לנו מזה דבר חדש מי שעומד אחר הבימה ופניו למזבח דהיינו אל פני הבימה ועומד קרוב לצד שמאל שעולה ויורד בשמאל ולא בימין דבא בקצרה עדיפא ולא ירד בארוכה אלא ירד על העקב כמו במזבח ובאמת אין נוהגין כן לכן נראה דלדעת רש"י לכן יורד על העקב כדי שימעט בהילוך שהולך בצד שמאל אבל בעלה על הבימה יורד שפיר בארוכה שבימין דאין קפידא במרבה בהילוך שבימין לכן ירד בצד השני בימין ואולי גם לדעת תוס' א"ש דשם שייך ימין מזבח אבל כאן דל"ש בזה חשיבות לילך אחר ימין הבימה לכן ירד בימין שלו והיינו דבא בקצרה ויוצא בארוכה ונתישבו דברי השו"ע אך נראה לי ראי' ברורה לדברי הח"ס מזבחים שם דפריך מכה"ג דמקיף מימין ומשני הקפה ברגל ופירש"י למצוה בעלמא שזה לעבודה עולה לפיכך מקיף ובא לו למקום שמנסכין שם והכונה שזה עלה להקריב וכבר עומד שם ועובד ואח"כ הוא הבא לנסך א"כ אין כאן כניסה מחול לקודש דקדושת מזבח חדא הוא לכן הקפה ברגל בוודאי יש לו להקיף מימין אף שאין דרך קצרה והיינו דבוודאי אי מקיף עם היין כמו בס"ד דהיינו שעולה מעזרה עם היין שבידו להיקף המזבח כהא"ג באמת בא בקצרה כיון שהוא כנכנס מחול לקודש בקדושת מזבח קדושה אחריתי הוא מקדושת עזרה אבל כאן רק הקפה ברגל שכבר עלה למזבח ועומד באויר קדושת מזבח לכן מקיף דרך ימין לא דרק קצרה וכסברת הח"ס וא"כ בביהכ"נ דהוא חדא קדושה עם הבימה עולה דרך ימין אף שאין דרך קצרה: אולם מדברי הח"ס משמע שקדושת ביהכנ"ס עשאוהו לגמרי דומה לעזרה ולכן כמו שקדושת מזבח חלוק מקדושת עזרה כן קדושת בימה חלוק מקדושת ביהכנ"ס שביהכ"ס דין עזרה ובימה דין מזבח יש לו (עמש"כ בפ"ג מה' אלו) א"כ העולה לבימה הוה כעולה לקדושה למעלה ממנה א"כ לפי"ז צריך להקיף בדרך קצרה כמו מעזרה למזבח ורק במזבח גופי דחדא קדושה הוא אז יש היקף בדרך ימין אף שארוכה יותר: ב') והנה בב"י סי' קמ"א הביא דברי מהר"י בכתביו וז"ל ואני נוהג לעלות על המגדל בפתח שהי' לי בדרך קצרה ממקומי בביהכ"נ ויורד אני מן המגדל בדרך אחר שהוא בדרך ארוכה לי עד מקומי כדאמרינן בפ"ב דמידות הנכנס לעזרה נכנס בקצרה ויוצא בארוכה וכ' ע"ז הב"י ואם ב' הדרכים שווים נראה שעולה בפתח שהיא לו דרך ימין משום כל פינות שאתה פונה לא יהי אלא דרך ימין ויורד בפתח שכנגדו וכדאמרינן במגילה בנכנס לביהכ"נ וכו' מצוה שיכנס בפתח זה ולצאת בפתח אחר והנה תמוה דלא נמצא כן במס' מידות וכן משכ' ראי' ממגילה יקשה תיפוק לי' משום כל פינות דגם בירידה האיכא משום כל פינות שוב ראיתי כי בהגר"א שם עמד בזה וכתב דלא נמצא כן לא במשנה ולא בברייתא אלא דהוה לי' ללמוד מהך דזבחים פ"ו דהי' מקיף המזבח ויורד בארוכה וכ' דכשהוא שוה יורד בימין משום כל פינות ואמרינן במס' מגילה דיורד בצד שכנגדו דכ' ולא ישוב משמע מדבריו דתרתי טעמים קאמר דמצוה לעשות קפנדריא ואף דבגמ' הגי' דמותר לעשות קפנדריא אבל ברי"ף איתא דמצוה כדיליף מקרא דלא ישוב ולישב גי' דידן נראה עפמש"כ בס' דרך הקודש בשם מהרי"ט וז"ל אי נמי הא דנכנסין דרך ימין לא מדינא הוא אלא שבבית שני קבעוה חוקה להקיף דרך ימין אבל עיקר הדין שכל הנכנסין צריכין להקיף ולהשתחוות דרך כל שערי העזרה לפיכך הנכנס ופניו לדרום מקיף דרך הצפון והנכנס ופניו לצפון דרך שמאל מקיף לדרום והיינו דכ' לא ישוב בדרך אשר בא בו כי נכחו יצא כדי שיקיף וישתחווה לפי"ז י"ל היינו דגרסי דמותר דקרא הא לא אתי דמצוה בכך אלא כדי שישתחוה ע"כ בביהכ"נ ל"ש דמצוה אלא דמותר:

א') כל שהשלים עבודה ונסתלק לו אינו יוצא וכו'. והקשה בכ"מ היינו מעט מעט היינו מהלך בנחת ולנ' דמעט מעט היינו בשהי' ובנחת היינו עקב בצד גודל כדאיתא בשבועות דף י"ט: ב') אלא מהלך אחורנית. לכאורה קשיא הא דאיתא בחולין דיליף מנגע דאזלינן בתר חזקה דילמא אדנפיק בצר לי' שיעורא אלא לאו דאוקמינן אחזקה ומתקיף לה ראב"י דילמא ביוצא דרך אחוריו ואביי דחי דיציאה דרך אחוריו לא שמה יציאה ורבא אמר כה"ג ביוהכ"פ יוכיח דתנן יצא ובא לו דרך כניסתו ולפי"ז קשיא מאי יוכיח איכא מכה"ג הא לפמש"כ רבינו דאין יוצא דרק אחוריו יען הוא מיראת המקדש א"כ גם כה"ג היוצא מקדק"ד ג"כ משום יראת המקום לכן הוה דרך יציאה שפיר משא"כ בעלמא במידי דרשות יציאה דרך אחוריו לא שמה יציאה ובאמת שכן יש לתמוה נמי על תוס' שם שכ' דדרכו ביציאת דרך אחוריו כתלמיד הנפטר מרבו ויקשה ג"כ דזה שייך שפיר בכה"ג דיוצא דרך אחוריו כתלמיד לפני רבו אבל בעלמא לא חשיב יציאה והנה ליישב דברי רבינו י"ל דבאמת רבא הא קאמר לה אליבא דראב"י ואנן דקים לן חזקה מקרא ע"כ באמת כדחיות אביי דיציאה דרך אחוריו ל"ש יציאה וע"כ ל"א דכה"ג יוכיח דשאני כה"ג דיציאתו מן הקודש מפני יראת המקום הוה דרך יציאה שפיר משא"כ בעלמא לא הוה דרך יציאה בכך: ג') והנה בחולין דפריך מינה הא מילתא דאמרו רבנן אוקמא אחזקתי' ומשני דילפינן מנגע וכו' והקשה בשערי תורה דהול"ל מנ"ל דאזלינן בתר חזקה כדאמרינן גבי רובא מנ"ל ותי' דיש תרי גוונא חזקה חזקה דמעיקרא דידענו דהי' כך ואנו מוקמינן אחזקה דלא נעשה שינוי דאין אנו חוששים לשינוי דמהיכי תתי נחוש לשינוי תלינן דהדבר נשאר בקדמותו כדאמרינן במשנה פ"ז דנזיר שרגלים לדבר אבל יש עוד חזקה היינו שלא הי' ידוע מעולם בבירור שכן רק שנתחזק כן מכח רובא בחזקת היתר דבהמה כדאמר רב הונא בהמה בח"י בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה וזהו החזקה גרוע ונשמע כן מנגע דהא רק הוה חזקה ע"י כהן שאמר שהי' הנגע כשיעורו (והנה ע"ז יש להשיב דהא גם הבעה"ב רואה הנגע שבא לכהן ואמר כנגע נראה לי בבית וכן מצי מייריא שהרבה אנשים ראו הנגע א"כ יש כאן ידיעה ברורה שיש כאן נגע שיעור כגריס) ואהאי מילתא אמרינן אוקמי אחזקה היינו שנשאר בלתי שינוי דרגלים לדבר דלא נשתנה כדאמרינן בנזיר הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו שחזקת טהור טהור וחזקת טמא טמא כפירש"י רק דרצה ללמוד להביא ראי' מן הקרא כמש"כ תוס' שבועות דף י"ז כתב היכיא שאין סברא ברורה כ"כ מביא מקרא (ובח"ס בחי' כתב להיפך דלא קאי אחזקה קמייתא דהא חזקת היתר דבהמה אין אנו דנין אם נשתנה עתה לאחר שחיטה אלא דאנו דנין אם ניזל בתר חזקת היתר בעלמא שכל בהמה אצלינו בחזקת היתר ואיני טרפה דהא אם הוא טרפה לא היתה בכלל החזקת היתר ול"ש אוקמה אחזקה רק בחזקה קמייתא): אולם לי נראה לפרש בדרך אחר דהנה בשערי תורה כלל ב' הביא בשם המגיני שלמה בהא דאמרינן בנדה ובפסחים דף ט' גבי שפחתו של מציק שהטילה נפל לבור ובא כהן והציץ בו ובא מעשה לפני חכמים וטהרו מאוהל המת מפני שחולדה וברדלס מצוין שם והא הכא דבוודאי הטילה נפל לבור וספק גררהו ואתי ספק ומוציא מידי וודאי וקשה מאי מקשה הגמ' דלמא שאני התם דאמרינן העמד כהן על חזקה קמייתא שהי' טהור ולא נטמא מעולם ולכן ל"ד לנדה דבוודאי ראתה ספק טבלה אבל הכא שמא לא נטמאה מעולם ונראה מזה דכל חזקה דאיתרע אע"ג דמספקינן שמא בטלה הריעותא אין החזקה מועלת עוד כמו הכא כיון שהטילה נפל והכהן אהיל לא אמרינן דבטלה הריעותא שגררה החולדה אלא אדרבא העמד הריעותא על חזקתו והנפל עדיין בבור וכן מוכח מנדה עצמה דאמרינן היכיא דבוודאי ראתה אי ווסתות דאורייתא דאסורה בספק טבלה ואמאי לא מוקמינן אחזקה קמייתא שלפני ראיתה שטהורה היתה ובטלה לריעותא דטבלה אלא ש"מ כמש"כ עכ"ל: והנה הן הדברים גם בנגע מתחלה הי' חזקת טהרה לבית ואח"ז נראה נגע כגריס וכל זמן שלא נסגר הבית טהור אם יחסר מכגריס וא"כ הי' לנו לומר זיל בתר חזקת טהרה דבית שעודנה טהורה ואף דנפלה ריעותא לפנינו שהי' נגע כגריס נאמר דנחסר ואין כאן הסגר כלל ועוד לאחר הסגר מיד באמת ראינו שחסר נאמר שהריעותא נסתלק עוד קודם הסגר ונשאר הבית בחזקה קמייתא בחזקת טהור ואפ"ה לא אמרינן כן ואמרינן דכהן יכול להסגיר ואפי' אם ראינו שנחסר אח"כ ל"א שנחסר קודם הסגר והבא על הבית טהור ובטהרתו עומד אפ"ה ל"א כן וע"כ משום דאוקמינן הריעותא בחזקתה וזהו דפריך מנ"ל הא דאמרו רבנן אוקי מילתא אחזקתו דהיינו הריעותא מוקמינן אחזקתי' כ"ז שלא נדע שנעשה איזה שינוי תלינן שלא נשתנה ועקרינן לחזקת היתר קמייתא וזהו בוודאי חידוש ואשמעינן קרא דאפי' כהא"ג אוקי מילתא אחזקתי' ונשמע מנגע דינו של המגיני שלמה: ובזה נכון לישב מה שדקדק עוד בשערי תורה אלישנא דקאמרי רבנן והא אדין תורה קאי להנ"ל ניחא דקאי אהא דקאמר ר"ח דאוקמא סכין אחזקתה ואף שזה נגד חזקה קמייתא דאינו זבוח וכסברת המגי"ש (ור"ה דפליג הנה רק בנמצא פגום אבל בסכין שנאבד גם ר"ה מודה דאזלינן בתר חזקה דסכין כמש"כ הראשונים אף שהוא נגד חזקת איסור דא"ז ל"א דאסורה כמו בשחט ולא בדק בסימנים וע"כ משום חזקת סכין) ולכך לא נקט סתם מנ"ל האי מילתא דאזלינן בתר חזקה דאז הוה משמע דקאי אחזקה דמסברא מהני ככל חזקה דמעיקרא דמהני מקרא דסמכינן אהאי סברא ובאמת ז"א דל"צ קרא לזה כיון דרגלים לדבר שלא נשתנה א"צ קרא לזה דממילא מוכח דאי באת לחוש א"כ אין לדבר סוף כסברת רבינו בפי' המשנה רק דקרא צריך בכהא"ג דליכא סברא רק רבנן אמרו לה ויליף לה מקרא: וא"ש בזה גם מה שהקשה הרמב"ן בחידושיו דקאמר תניא דלא כראב"י הא ראב"י ג"כ סובר דאזלינן בתר חזקה רק דסובר דמקרא לא נשמע וא"כ ברייתא דיצא לביתו והסגיר דמהני הוא יען דבאמת סובר הברייתא דאזלינן בתר חזקה מהלמ"ס אבל לפמש"כ ניחא דבאמת ראב"י לית לי' האי חזקה אלא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא של הבית ומברייתא נשמע דאזלינן בתר החזקה דהיינו אוקמינן הריעותא אחזקתא כסברת המגי"ש ודו"ק (ונראה שגם תוס' בשמעתין מפרשי כך שהקשו חזקה דאיתרע כגון בסכין שנמצא פגום מנ"ל ופירש מהרש"א דהיינו דר"ח ומהר"ם הקשה על פירש"י דשם אין משום חזקה אלא משום דאין ספק מוציא מידי וודאי ולפמש"כ ניחא דהך דאין ס' מוציא מידי וודאי היינו ג"כ משום דאוקמינן מילתא אחזקה רק בהך דנדה אמרינן ספק מוציא מידי וודאי ור"ח סובר אין ספק מוציא מידי וודאי והיינו חזקת הריעותא אבל עכ"פ נשמע דהך וודאי שאמרו בש"ס הכונה על חזקה וכמש"כ באמת בחי' הר"ן): אמנם לפי דרכינו אכתי צריכין למודעי מנ"ל כלל דחזקת טהרה חזקה קמייתא מילתא הוא דבאנו לדון ולילף דאוקמינן ריעותא אחזקתי' לאפקועי חזקה קמייתא דחזקת הבית הא גופי' מנ"ל כלל דיש לנו ליזול בתר חזקת הבית דמעיקרא אך נראה דזאת שפיר נדע מסברא לחוד לפמש"כ רבינו בפי' המשנה דנזיר וז"ל והטעם לזה מה שאומר שחזקת טמא טמא לפי שרגלים לדבר שהענין אין לו תכלית כל זמן שנלך אחר האפשרות ואמנם העיקר כשנתקיים איזה ענין שיהי' נניחהו בחזקתו עד שיבוא דבר שהענין יצא לדבר מבואר שיבטלוהו מזאת החזקה עכ"ל (והנה בשערי תורה ובח"ס הבינו בדבריו שפליג אפירש"י דסובר דיש סברא בזה רק דלא חיישינן לזה משום דא"כ אין לדבר סוף וכתב הח"ס משום דרבינו לשיטתו דס' מה"ת לקולא ולדעתי קשה הדבר לאמרו דסברא ליכא להתיר רק משום זה דאל"כ אין לדבר סוף נלך לקולא אבל לדעתי גם רבינו סובר כפירש"י דסברא אלימתא הוא דלא נשתנה אלא דקשיא לי' מנ"ל לסמוך אסברא זו דלא משתנה ולטהר ולטמא אסמך סברא זו לכך הכריח רבינו זה הסברא דאל"כ אם באת לחוש נגד זו הסברא אין לדבר סוף)דומיא לזה אמרינן בריש יומא דאם באת לחוש למיתה אין לדבר סוף וכן אמרינן בפסחים דל"ח שמא גיררה חולדה משום דאין לדבר סוף וכך נראה מוכרח זה מדין בשר שנתעלם מן העין ללוי מותר לגמרי ולרב רק אסור מצד חומרא אבל מדינא לא הוה חיישינן ואי אמרת דחיישינן אף לדבר רחוק א"כ בכל דבר יש לחוש ולאסור אף בשר שנתעלם מן העין מן הדין פן החליפו נכרי או עורב אע"כ דמדינא אין לחוש לזה (והא דרב חייש עכ"פ מדרבנן והא מהאי טעמא דאין לדבר סוף יש להקל אפי' מדרבנן עשבי"ד או"ח סי' ל"ט שעמד בזה) וכן פירש"י ביבמות דף פ"ח דנשמע דע"א נאמן באיסורין סברא הוא משום דאל"כ אין אדם יכול לאכול לסמוך אף על בני ביתו וכ"כ המהרי"ק בשורש ע"ב וז"ל דמסתמא לא נעשה שינוי והתחדשות עד שראינו השינוי עכ"ל ומעתה נאמר לישב קו' תוס' דלא מצינן לילף רוב מדאזלינן בתר חזקה דבוודאי אחר דידעינן דאזלינן בת"ר שפיר אמרינן דעדיף מחזקה דכל סברת חזקה משום דאי בעינן לחוש לספק התחדשות ושינוי א"כ אין לדבר סוף א"כ אי יש כאן רוב המנגדו לחזקה ומגביל הדבר א"כ חזקה ממילא אזלה לה דל"ש שוב לאמר דאין לדבר סוף דהא ל"ח להשתנותן החזקה רק היכיא דהרוב מכריע כנגדו והיכיא דלא מנגד לו הרוב אזלינן בתר החזקה דלא נשתנה אמנם כל זה אי כבר ידעינן דאזלינן בת"ר ממקום אחר מפרה אדומה וכדומה אז ממילא הוא עדיף מהחזקה הבנוי על יסוד זה דא"כ אין לדבר סוף והרי ע"י הרוב נסתר זה הטענה דאין לדבר סוף מהיכיא תיתי לחוש להשתנות הדבר כיון דהרוב מנגדו ומעיד שנעשה השתנות אבל אי לא ידעינן עדיין רוב ממקום אחר ל"ה נשמע דאזלינן בת"ר משום דשפיר י"ל דחזקה עדיפא משום דאל"כ אין לדבר סוף ע"כ דל"ח להשתנות החזקה אבל אחר רוב לא אזלינן דהא מיעוט לפנינו דלא נוכל לעקור המיעוט ממציאותו שיש מיעוט טריפות ויש מיעוט סריסים לכך רוב מחזקה דגם בתר רוב אזלינן ודו"ק כי נכון הוא: ד') ובהא יש לישב גם קו' הפנ"י שם בשמעתין שהקשה אתוס' במה שתמהו מנ"ל דאזלינן בתר חזקה דילמא משום דס' טומאה ברה"ר טהור ברה"י טמא ותמה בפנ"י דבנגעים תליא הכל במה שמטמא הכהן ואי לאו הבית טהור א"כ אי ל"א בתר חזקה אמאי מסגירו הכהן כיון דמיד שיצא מן הבית ספק דבצר לי' שיעורא א"כ אין כאן טומאה כלל דהא הכהן מצוה ופינו את הבית א"כ כ"ז שלא אמר טמא אין הבית טמא וא"כ ל"ש לומר דס"ט ברה"י טמא דהא אין כאן ס"ט כלל לפמש"כ ניחא דהנה הגמ' דחי דאפשר לפתוח חלונות ואף דאין פותחין חלונות בבית אפל הני מילי היכיא דלא איתחזק אבל הכא דאיתחזק פותחין ולכאורה תמוה הא כאן אזלינן לדחות דל"א בתר חזקה א"כ מאי איתחזק שייך הכא דבוודאי הא איכא סברא אלימתא ומילתא דמסתבר דיש רגלים לדבר דלא אישתני דאין משתנה בכל רגע אלא דאי ל"א בתר חזקה אין אנו סומכין אסברא זו כיון דיש כאן חזקה קמייתא חזקת בית טהור והנה כבר כתבתי דראב"י ג"כ סובר דאזלינן בתר חזקה אלא דס"ל דל"א בתר חזקה זו לאוקמא הריעותא אחזקה אלא ס"ל דאזלינן בתר חזקה קמייתא חזקת טהרה של הבית וא"כ כל זמן שאין מנגד לחזקת טהור של הבית גם ראב"י ס"ל דהוה חזקה דמילתא דמסתבר הוא שלא נשתנה ורגלים לדבר שכך הוא והיינו דקאמר היכיא דלא איתחזק אבל הכא הא איתחזק נגע דסברא הוא שיש כאן נגע שלא פיחתה משיעורא דהא אין אנו דנין בזה להוציא הבית מחזקת טהרתה רק שיהא יכולין לפתוח חלונות ע"כ שפיר אמרינן הא איתחזק נגע ולא נפחת משיעורו וא"כ לפי"ז שפיר הקשו תוס' א"כ מנ"ל כלל ללמוד מכאן חזקה דילמא רק טמא משום ס' טומאה ברה"י כיון דאיתחזק נגע ויש רגלים לדבר שלא נפחתה שפיר מסגירו הכהן משום דעכ"פ אהני מה דאיתחזק נגע שיהא כאן ספק לטמאו ולהצריכו הסגר אבל לא נשמע דהוה וודאי שנוכל לסמוך על זה היכיא דאיתחזק מילתא ויש רגלים לדבר שלא נעשה שינוי להתיר איסור משום סברא זו דהא דכהן מסגירו היינו משום דחייב להסגירן מספק יען שיש רגלים לדבר שלא נשתנה שנפחת משיעורו א"כ הרי איתחזק כאן נגע המביא טומאה לבית שהוא רה"י ודו"ק היטיב: והנה כיוצא בזה הסברא שכתבנו מתורת הטו"ז למדנו שכ' בחו"מ סי' ע"ה שנשאל לענין פרעון שמלוה טוען שמצא מטבעות מזויפת ורצו הלומדים לומר דהוה כאיני יודע אם פרעתיך והוא חולק דהוה כאיני יודע אם הלויתנו וחידש סברא זו דאין הטעם מה שלוה מחייב לשלם אם טוען איני יודע אם פרעתיך משום חזקת חיוב רק הסברא כך דתורה חידש חזקה דכל ספק הנולד לנו אמרינן כמו שהי' קודם לידת הספק כך יהי' אחר לידת הספק לפי"ז באינו יודע אם הלותני קודם לידת הספק כך יהי' אחר לידת הספק אבל באיני יודע אם פרעתיך אם אוקמינן ממון בחזקת קמא קודם לידת הספק א"כ הי' הוא מחויב לשלם ממון שלו וה"ה עכשיו אעפ"י שנולד ספק אזלינן בתר חזקה אבל כ"ז שאיני יודע אם פרע במטבע מזויפת אם אזלינן בתר חזקה קודם שנולד לנו הספק שיש מטבע מזויפת א"כ פטור הלוה דקודם לידת הס' הי' הלוה נפטר מחוב שלו ולפי"ז הוה כאיני יודע עם הלויתני היוצא מזה דמה שהחזקנו בפרעון כל דבר שרוצה לסתור החזקה דומה לשאר חזקה נרצה לסלק ואם יש ספק אזלינן בתר חזקה מה שנתחזק עד עתה (והנה הרשב"א בתשובה ומביאו בסי' בחו"מ סי' כ"ט וסס"י מ"ו באחד שמכר קרקע ואח"כ טוען המוכר שעל תנאי מכר לו והוא לא קיים התנאי דלא אמרינן אוקי בחזקת מרא קמא כיון דגם המוכר מודה שכדין החזיק אלא שזה טוען שיש לו להסתלק מחמת התנאי והלוקח טוען שאין מכירתו מתבטלת העמד בחזקת זה שהי' מוחזק בו עד עכשיו ועמשל"מ פט"ו מה' טונ"ט ובקצה"ח בקונטרס הספיקות וזה דומה לדין חזקה שני' שכתבתי בשם טו"ז) ויבואר עוד בה' כהמ"ק: והנה ראיתי בחי' הרי"ם בכתובות דף י"ג שהקשה לפי"ז אהא דאיתא שם דהנושא את האשה היא אומרת משארסתני נאנסתי והוא אומר לא כי עד שלא ארסתיך נאנסת דלר"ג נאמנת ור' יהושוע אמר לא מפיה אנו חיין אלא הוא בחזקת בעולה עד שתביא ראי' לדבריה ופריך הגמ' אהא דפליגו דרי"ו ור"נ אמרו ברי ושמא לאו ברי עדיף ורב אדא ור"ה ס"ל דברי ושמא ברי עדיף לימא דרי"ו ור"נ כר"י ורב אדא ור"ה כר"ג והקשה הב"ש סי' ס"ח מאי פריך הש"ס ממתניתין הא כיון דאית לה שטרא מיקרי מוחזק כמו דקיימ"ל דאמרינן מיגו להוציא היכיא דאיכא שטרא דאף דקיימ"ל כב"ה דל"ה כגבוי מ"מ גם מוחזק לא מיקרי והוה כאלו שניהם אין מוחזקים וא"כ גם הכא לכך במתניתין ברי עדיף דליכא חז"מ נגדו ותי' דכיון דהוה ספק אם הי' שטר כלל דשמא נאנסה קודם שנתארסה ול"ה שטר כלל דאין מחויב כלל ול"ה כגבוי ושפיר פריך יעו"ש בפנ"י ולפי"ז הקשה בחי' הרי"ם לפי דברי הטו"ז הנ"ל הדרה קו' לדוכתי' מ"פ הא במתניתין הוה כא"י אם פרעתיך דקודם שנולד הספק הי' בחזקת שנפרע ולפי"ז במתניתין נמי הוה כא"י אם פרעתיך דקודם שנולד הריעותא בחזקת בתולה היתה וחייב לה מאתים ואף דעכשיו נולד הספק על למפרע מ"מ משום חזקת חיוב מה שהוחזק לנו שחייב והוה א"י אם פרעתיך ותי' דזהו במילתא שלא הי' עומד להתברר והי' בחזקת שכבר נפרע משא"כ בבתולה אף אי ארוסה אית לה כתובה מ"מ כיון דוודאי עתיד להתברר בנשואין אי בתולה או לא א"כ מיד הי' התחלתה החיוב על ספק זה שכשתמצא בתולה הוא חייב למפרע וכשלא תמצא בתולה לא התחיל החיוב כלל ולפי"ז אני אומר אדרבא ראי' לסברת הטו"ז מאותה סוג' דהנה בתוס' ד"ה אלא הקשו דלרי"ו אכתי תיקשה דהא בהאי דמוכ"ע ליכא מיגו משום דס"ל דמוכ"ע נמי מאתים כדאיתא לקמן ותי' דהאי שנויא לא אתיא באמת אלא לר"נ ותמהו המפרשים כיון דגמ' פריך לימא ר"נ ורי"ו דאמרי כרי"ה א"כ איך מתרץ דר"נ לחודי' ומשייר רי"ו לכן אומר דבאמת ממכו"ע מעיקרא ל"ה קשיא כלל דבאומרת מוכ"ע אני באמת לר"ג נאמנת בלא מיגו רק מטעם ברי ושמא ברי עדיף דהא הוה כא"י אם פרעתיך כיון דשטר כתובה בידה הוה איהי כמוחזקת א"כ הספק שנולד אח"כ הוה כספק א"י אם פרעתיך ונשארה בחזקת השטר כתובה שבידה דא"ל משום דהוה עומד להתברר דזה שייך בטענת משארסתי נאנסתי אבל בטענת מוכ"ע זהו אין עומד להתברר אם אפדה בתוליה מחמת מוכ"ע (דפתחה פתוח) או מחמת שנאנסה א"כ כיון דבנות ישראל בחזקת שאין מזנות כמש"כ הר"ן א"כ בשעת נישואין לא הי' צריכין לחוש שמא תהי' בעולה דשמא תהא מוכ"ע דספק זה אין עומד להתברר א"כ כבר נתחייב בכתובתה א"כ כשנולד אח"כ הספק אי מוכת עץ או זינתה הוה כא"י אם פרעתיך דיש לה חזקת חיוב (וכאן אין לומר איגלאי מילתא למפרע דהרי אין עומד להתברר דשמא מוכ"ע כדברי') א"כ הדרה קו' לדוכתי' (דאף דנאמר כש"ך דחולק שם דל"ה כא"י אם פרעתיך היינו כיון שהי' אז כבר מזויפת בשעת פרעון) כיון שיש שטר בידה הוה היא המוחזקת א"כ ליכא חזק"מ ולישב זה נאמר דבאמת ממוכ"ע לא קשיא להו רק ממשארסתני נאנסתי וכל זה לרי"ו דס"ל דמוכ"ע כתובתה מאתים א"כ השטר כתובה לא איתרע כלל שפיר הוה שטרא בחזקתה וליתא לחזק"מ דידי' ורק לר"נ קשיא כיון דאף אי מוכ"ע היא איתרע שטר כתובתה דהא אין לה אלא מנה ולכן רק לר"נ צריך לתרץ גם הך דמוכ"ע אני ובזה מדויק דקאמר אמר לך ר"נ ולא קאמר רי"ו דר"נ צריך לתרץ גם הך דמוכ"ע דהטעם משום מיגו (ואין לומר א"כמה משני א"נ משום חזקה הא גם לתי' קמא צריך לטעם משום חזקה חזקת שאין מזנה י"ל דהר"ן הוצרך לפרש כן משום דסבירא לי' דבמוכ"ע ליכא חזקה דגופה דגם מוכ"ע פתחה נעול אבל לשיטת ר"ח דמוכ"ע פתחה פתוח שפיר יש לה חזה"ג והיינו דמעיקרא ג"כ יודע דיש לה חזקה אבל רק חזקת כשרות דאין מזנות ולאחרי כך מפני דהא"ט דאיכא חזה"ג דאלים: ובהכי ניחא לישב קו' השמ"ק איך קאמר דשאני הכא דאיכא מיגו מאי מיגו איכא כיון דבמוכ"ע גופי' אין נאמנת לר"ג רק משום מיגו או מטעם חזקה א"כ פשיטא דגם במשארסתני נאנסתי הטעם משום מיגו או חזקה (וכש"כ דיקשה לר"י דאין נאמנת במוכ"ע אני א"כ מאי מיגו שייך ובשמעתין משמע דגם לר"י שייך מיגו אלא דלית לי' מיגו) ותי' דעכ"פ טענה מעלייתא הוה והקשה בחי' הרי"ם דכיון דאין נאמנת בהאי טענה כלל א"כ ל"ש לומר דהוה טענה מעלייתא כמש"כ הנמ"י ריש ב"מ דל"א מיגו דכולה שלה משום שטוען טענה שנאמן בו א"כ בטוענת מוכ"ע אני ניחא לה לטעון מוכ"ע אני תחתיך ומגיע לי מאתים ולפמש"כ י"ל דבמוכ"ע אני מהני טענת ברי דידה בלי מיגו כיון דשטרא בידה הוה מוחזקת ואזלה חזק"מ דידי' לכך במשארסתני נאנסתי שפיר איכא מיגו (ולקמן אבאר דגם לר"י ניחא דאיכא שפיר מיגו לטעון מוכ"ע טענה דהוה נאמנת בה) והנה בפנ"י הקשה עוד דלא משני אליבא דר"ה ורב יודא אנא דאמרי אפי' כר"י כדאמרינן בכמה דוכתין: ולפמש"כ ניחא די"ל כיון דאמר ר' יהושע לא מפיה אנו חיין והקשה בשמ"ק למה לא אמר סתם אינה נאמנת ונראה דהנה בירושלמי איתא דלר"י אסורה משום ספק סוטה (ועיין במראה הפנים שלכאורה דברי ירושלמי סותר עצמו דלעיל בריש פרקין משמע דאפי' לר"ג אסורה משום ספק סוטה ובנובי"ת סי' י"ד כתב לישב דאין כאן סתירה יעו"ש אמנם ירושלמי לשיטתו דס"ל אונס לא שכיחא אבל ש"ס דילן ל"א דאונס לא שכיח ואיכא ס"ס ואינה אסורה משום סוטה רק היכיא דמכחשת שהוא טען פתח פתוח והיא מכחשת אותו כדאיתא לעיל דף ט' כמש"כ הראשונים לחלק בין הך דלעיל להך דמשארסתני נאנסתי) ספק אינה תחתיו ספק תחתיו ספק באונס והנה לקמן במשנה דמוכ"ע אני והוא אומר דרוסת איש את כתב בפי' הרע"ב דאסורה לכהן והקשה בנובי"ת שם אמאי לא כתב כן במשנה דמשארסתני נאנסתי וכתב ליישב דכאן דאמר דריסת איש את דמשמע שבא לאסרה עליו ושויא חד"א אבל במשנה דמשארסתני נאנסתי דהוא אומר עד שלא ארסתיך נאנסת אין בדיבור זה במשמעות לאסור עליו לכן ל"ש חד"א והא דלירושלמי אסורה היינו משום דנהי דהוא לא חושש לשמא זינתה תחתיו ברצון משום דנהי דהוא לא חושש אנן מי לא חיישינן יע"ש לפי"ז אני אומר דטעמא דש"ס דלן דמתיר הוא באמת מטעם טענתו דכיון שטוען לא כי עד שלא ארסתיך נאנסה א"כ מדבריו נשמע דבירור לו דיש רגל"ד לומר עד שלא אורסה נאנסה (והיינו דקתני דקאמר לא כי ובשמ"ק הקשה כיון דע"כ האי לא כי לאו דוקא דלא מצי למיטען ברי א"כ למה נקט האי לישנא לפמש"כ היינו דטוען דיש רגל"ד וברור לו מכח זה דעד שלא נתארסה נאנסה) לכן הוה שפיר ס"ס דשמא אינה תחתיו א"כ ס"ל לר"י דכיון דאנו מתירין אותה רק מכח טענתו שאינה תחתיו א"כ לכן אין מגיע לה כתובה דמפיו אנו חיין להתירה לו אם ירצה לישאנה בתורת בעולה ואי לאו טענתו היתה אסורה עליו משום דליכא רק ספק אחד ס' אונס ס' רצון וזהו דקאמר לא מפיה אנו חיין כלומר לא מפיה לבד אנו חיין להתירה אלא גם מפיו אנו חיין לכן גם לענין כתובה לא נוכל להאמינה לדברי' שתחתיו נאנסה לכן לא אמרינן בכהא"ג ברי עדיף לפי"ז ל"ק כלל לר"ה ולרב יודא מדר' יהושע רק דכל זמן דלא ידעינן טעמא דר"ג משום מיגו או חזה"ג לא מצינן לפרש דהאי דר' יהושע דל"א ברי עדיף יען דגם מפיו אנו חיין דא"כ קשיא מ"ט דר"ג דס"ל ברי עדיף דהא בוודאי בכהא"ג מסתבר לומר דל"א ברי ושמא ברי עדיף לכן קאמר לימא רב הונא ור"י כר"ג ור"נ ורי"ו כר' יהושע אבל לאחר דמפרש דר"נ מצי סבר כר"ג משום דטעמא דר"י דאית ליה מיגו דזה מהני אף לגבי איסור (דהא מיגו מהני גם לאיסורא דהא ילפינן מאת בתי נתתי לאיש הזה כאשר יתבאר) או מטעם חזקת הגוף א"כ ממילא ל"ק לר"ה ולר"י מר' יהושע דלית לי' מיגו וכן לית לי' דחזקת הגוף עדיף מחזק"מ דעכ"פ תהא נאמנת מטעם ברי ושמא דשפיר י"ל דכאן לא מהני ברי דידה יען דלגבי איסורא המה דאנו מתירין אותה ול"א מטעם ספק סוטה הוא משום דמפיו אנו חיין דנאנסה קודם שנתארסה ודו"ק: והנה במה שכ' בהרע"ב במשנה דמוכ"ע אני דאסורה לכהן מצד שויא חד"א וכתב בנובי"ת משום דמשמעו דבא לאוסרה עליו דטוען דדרוסת איש את משמע שבא לאוסרה עליו דדרוסת איש את לאחר שארסתיך הנה מפירש"י נשמע דלית לי' כן דהא כתב לפרש דרוסת איש את עד שלא ארסתיך אך לכאורה מנ"ל לפירש"י לפרש כך דטענתו עד שלא נתארסה אך הדבר ניחא דהנה בשמ"ק הקשה אמאי מוקי רי"ו המשנה בטענה מוכ"ע אני תחתיך ומגיע עלי מאתים וא"צ לאוקמא כר"מ דבלא הכיר מגיע לה מאתים וכן לר' אלעזר אמאי לא מוקי המשנה במאתים ולא כלום דהיא אומרת מוכ"ע אני תחתיך להנ"ל י"ל דלא מצי לאוקמא כן דא"כ הוה משמע הא דאמר דרוסת איש את היינו לאחר שנתארסה א"כ ליכא למיחש ברגל"ד שהי' קודם שנתארסה א"כ אין לנו אלא ספק אחד ספק באונס ספק ברצון והוה אסורה לו ומשנתינו לא אייריא מאיסורא (דפליג על הירושלמי כנז"ל וכן כתב בשמ"ק יע"ש) לכן לא מוקי במוכ"ע תחתיך וא"כ זהו גם שיטת רש"י דטענתו דרוסת איש את היינו קודם שנתארסה דרגל"ד שהי' קודם שנתארסה דאי איירי בטענתו לאחר שנתארסה הוה לי' לתנא למינקט שהיא אומרת מוכ"ע אני תחתיך וע"ז טוען דרוסת איש אתה דאז משמעו שפיר לאחר שנתארסה וא"ש פירש"י (והנה בפי' המשנה לרבינו רפ"ב דכתובות נראה דמפרש תרתי משנתינו דבאמת אסורה לו והיינו כירושלמי וביארתי במקו"א) ודו"ק: והנה לקמן רפ"ב מוקי הך ומודה ר' יהושע באמר שדה זו של אביך ולקחתי' ממנו דקאי אמשנה דמשארסתני נאנסתי ומפרש כך דאף דפליג בהא דאיכא מיגו דמוכ"ע דלא מפסלה נפשה מכהונה בהא דשדה זו של אביך היתה מודה ר' יהושע ופריך מ"ש ומשני כאן שור שחוט לפניך כאן אין שור שחוט לפניך ופירש"י ותוס' ובשמ"ק הביא שכל הראשונים תמהו הא טענה זו דמוכ"ע אני לא הוה מיגו כלל דהא גם באומרת מוכ"ע אני אין נאמנת רק דהוה טענה מעלייתא דלא מפסלה מכהונה ולא מנוולה נפשה כ"כ א"כ ל"ש להקשות מ"ש האי מיגו מהאי מיגו דהא ל"ה מיגו כלל ונראה ליישב דהנה הא דס"ל לר"י בהיא אומרת מוכ"ע אני והוא אומרת דרוסת איש את דאינה נאמנת היינו משום דמוכ"ע לא שכיח אבל אם טענה מוכ"ע אני תחתיך ומגיע לי מאתים והוא טוען מוכ"ע את מקודם י"ל גם לר"י נאמנת דהא טענתו לא עדיפא מטענתה דתרווייהו לא שכיחא וא"כ שפיר י"ל דברי דידה עדיפא בכהא"ג גם לר"י נאמנת דהא שטרא בידה והויא היא מוחזקת ועדיפא מחז"מ דידי וא"כ טענתו דמוכ"ע מקודם ואין לך אלא מנה כטוען א"י אם פרעתיך כסברת הרי"ם עפ"י דברי הטו"ז הנ"ל (וכמש"כ לעיל אליבא דר"ג) א"כ לפי"ז הואי דטענה משארסתני נאנסתי הנה יש לה מיגו טובה דהויא מצית אמרי מוכ"ע אני תחתיך דלא נפסלה נפשה מכהונה ואי הוה טוען הוא מוכ"ע אני קודם שארסתיך ומגיע לך רק מנה הוה היא נאמנת כנ"ל דבוודאי לא סלוק אדעתה שהוא יטעון דרוסת איש את דהא בטענת דרוסת איש את ג"כ מתחייב במנה עכ"פ לרי"ו דס"ל כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובת מנה א"כ סתמא סבורה הוא שכשתטעון מוכ"ע אני תחתיך הי' מכחיש ואמר קודם שארסתיך מוכ"ע היית ואז היתה נאמנת גם לר' יהושע וגם לא היתה פוסלת נפשה מכהונה א"כ יש לה מיגו טובה אלא דלר' יהושע לית לה מיגו ושפיר פריך מ"ש האי מיגו מהאי מיגו ודו"ק כי הוא עצה עמוקה: ועל זה משני דשאני שור שחוט לפניך דהרי בעולה לפניך ופריך והא רוב נשים בתולות נשאת ומשום דרוב נשים בתולות נשאת אית להו קרא והנה תמוה דהא זה היתה תחילת קו' הגמ' דמשנה דלא כר"ג דס"ד כיון דאיכא רוב נשים בתולות נשאת כברי ושמא דמי קמ"ל כברי וברי דהרוב לא משוי לי' כשמא א"כ מאי פריך שנית ליזול בתר רובא וכבר הקשה כן בשמ"ק והנה תוס' כתב דפריך רק למ"ד הולכין בממון אחר הרוב ובעהמ"א כתב דהקו' גם לשמואל יען דיש חזקה בתולה נולדה ורמב"ן במלחמות השיב דל"ש חזקה דהא עומדת לינשא ותמה בפנ"י א"כ מ"פ דמשנתינו דלא כר"ג הא שם בשארסתני נאנסתי איכא חזה"ג והכא ליכא חזקה: ונראה ליישב דהנה יש לתמוה טובא על לשון הגמ' דפריך ודקארי מאי קארי לה ומשני דהו"א כיון דרוב נשים בתולות נשאת כברי ושמא דמי דזה קשה להבין הכי משום דאיכא רוב הוה טענתו שמא ורק הכי הול"ל כיון דאיכא רוב האי ברי עדיפא ונראה דהכי פירושו במשנה דקתני לא כי אלא אלמנה נשאתיך הנה יש לפרש דטענתו שמא כמו במשנה דמשארסתני נאנסתי דקתני לא כי וטענתו שמא וה"נ מסתמא טענתו שמא כיון דאיכא רוב נשים נשאת כשהן בתולות א"כ בוודאי אין טענתו וודאי נגד הרוב רק שמא יען דכיון דרוב נשים שנשאת כשהן בתולות יש להן קול ומדלא יצא קול אף הוא מימר אמר שלא היתה בתולה על כן טוען שמא קמ"ל דכברי וברי הוא דהיינו דכיון דטוען לא כי בוודאי טענתו וודאית דלעיל דקתני לא כי משום דליכא למיטעי כמש"כ תוס' לעיל אבל כאן דקתני לא כי דאיכא למיטעי ע"כ דבאמת טוען ברי והוה ברי וברי וע"ז פריך לבסוף אמאי הא רוב נשים בתולות נישאת הכונה נהי דמפרש המשנה דטוען באמת ברי אייריא אכתי ניזל אבל בתר ברי דידה דמסייע לה רוב לס"ד דאזלינן בממונא בת"ר וא"כ ניחא דשפיר כתב הרמב"ן דלמ"ד א"ה בממון אחר הרוב לא קשיא משום דליכא חזקה שאין נשאית כיון שטוען ברי מה סברא יש לומר דברי דידה עדיף משום חזקה שלא נשאית כיון דעומדת לינשא משא"כ בס"ד דמשנה אייריא בטוען שמא שפיר פריך דלא כר"ג דא"ל דכאן ליכא חזקה דלגבי טענת שמא בוודאי גם חזקה זו שבחזקת לא נשאית קיימא הוה חזקה לכן שפיר ס"ד דלא כר"ג: והנה ע"ז מסיק הכי נמי מסתברא דכברי וברי דמי דקתני ומודה ר"י דקשיא בשלמא אי רישא אייריא במודה שפיר קאמרו מודה ר"י אבל אי לא אייריא רישא במודה מודה דרי"ה מודה למאן והנה פירש"י דמודה ר"ה אף דפליג ארישא דליכא מיגו והכא איכא מיגו והקשו בתוס' דפלא דהא גמ' דחי דקאי אמיגו ואפירקא קמא משמע דאי אייריא ר"ג במודה לא קאי אמיגו ולפירש"י ע"כ קאי אמיגו לכו פירשו בתוס' דקאי ה"נ מסתברא כדס"ד דהוה ברי ושמא ובשמ"ק דחה דלא מצינו בש"ס דנימא הכי נמי מסתברא לקיים הס"ד: ואמנם לישב קו' התוס' נראה לי דא"ש לפמש"כ לפרש לעיל בדף י"ג דס"ד דפליגי ר"ג וריה"ש בברי ושמא ודרב יודא דשמואל הוא ודחי דטעמא דר"ג משום מיגו א"כ משום חזקה וכתבנו לעיל דלמאי דמסיק טעמא דר"ג משום מיגו וחזקה דטעמא דריה"ש דל"א ברי עדיף היינו משום דלא מפיה אנו חיין אלא מפיו ג"כ אנו חיין דאל"כ היתה אסורה עליו משום ספק סוטה כדאיתא באמת בירושלמי רק קודם דמסיק דטעמא דר"ג שמום מיגו וחזקה הוא ס"ד טעמא דר"י דלית לי' ברי ושמא ברי עדיף דאין לומר משום דלא מפיה אנו חיין רק גם מפיו דא"כ מ"ט דר"ג אע"כ דהטעם דהיא אינה אסורה הוא אפי' לפי דברי' דמשנאסה נאנסה ול"ח לספק רצון משום חזקת שאין מזנות כמש"כ הר"ן לעיל (או דבאמת להאי ס"ד הוה מפרשינן דלענין איסורא לא פליגי דאסורה וכמו שכ' רבינו בפי' המשנה ובארתי דבריו במק"א) וא"כ לפי"ז יפורש הכי דהכי נמי מסתברא דר"ג אייריא במודה דכאן הוה ברי וברי וע"ז מודה ר"י דנהי דפליגינא בפרקי קמא דלית לי' טעמא דברי ושמא וכס"ד דפליגי בברי ושמא היינו כיון דלגבי דידי' הוה שמא טוב דמספק אין להוציא מידו דאין ממונו מתרבה בממון של אחרים רק דמעכב חיובא דידי' (כמו שבארתי בחי' דברי טעם) אבל הכא אני מודה ברי ושמא ברי עדיף דלגבי הטוען וודאי ליכא איסורא דגזל משא"כ לגבי הטוען שמא איכא ספק איסור גזל אני מודה וע"ז מסיק דלא קאי ארישא כלל וכלל רק אפירקא קמא ולא קאי אברי ושמא אלא אמיגו קאי כמסקנת הגמ' דלעיל פליגי בברי ושמא רק אי אמרינן מיגו דלר"י לית לי' מיגו במיגו דהכא אני מודה משום דאין שור שחוט (ובאמת לעיל לא תליא כלל פלוגתתם בברי ושמא דשם ל"ש ברי ושמא ברי עדיף כיון דלא מפיה לבד אנו חיין דלענין איסורא ע"כ גם מפיו אנו חיין דרגלים שנאנסה קודם ואיכא ס"ס להתירו רק במיגו לבד פליגי) והיינו דקאמר אמיגו קאי דהיינו אמיגו לבד פליגי כלל בברי ושמא ומיושב קו' התוס' על נכון:

לא יקל אדם וכו' ויראה עצמו שהוא עומד לפני ד' וכו'. וקשה לי לפמש"כ בשו"ע או"ח סי' א' בשם רבינו בספרו המנ"ב שמיד שאדם ניעור משינתו בבוקר מיד יחשוב בלבו לפני מי הוא שוכב וידע שממ"ה יתעלה חופף עליו שכ' מלא כל הארץ כבודו ואילו הי' שוכב לפני מלך בו"ד שעומד עליו הי' מתחייב בנפשו קו"ח לפני ממ"ה הקב"ה לכך יקום בזריזות מיד וכן יחשוב בכל עסקיו כי אין עסקיו בביתו כשהוא לבדו ואין דיבורו והרחבת פיו כשהוא לבדו כמו שוא בעסקיו לפני המלך ונראה שלזה כיון דהע"ה באמרו שויתי ד' לנגדי תמיד עכ"ל ומי יתן ואדע א"כ מהו עדיפותי' בין מידת היראה כשהוא במקדש שיראה עצמו שלומד לפני הקב"ה הא גם בביתו צריך שיחשוב האדם כך ואומר פשר הדבר הוא כך כי הנה כבר כ' המפורשים ובראשם רבינו בספרו המורה כי הקב"ה נעלה ומרומם מכל השנויים והתנועות והעתק מקום ומה שמצינו בפסוקים וירא אליו כבוד ד' ויבוא ד' אין הרצון בו חלילה שהקב"ה נעתק וסר ממקומו ובא להתראות אל מקום ומצבו מי שנראה אליו אבל כל התקרבותו ית' והתגלותו אל האדם תלוי אך בהתקרבות האדם אליו אני לדודי ודודי לי וכך אמר אני לדודי ועלי תשוקתו הכונה כי תשוקתו ית' הוא דבר התלוי בידינו כי לפי רוב ההכנה שיכין האדם א"ע להפרד מעניני העולם ולהפשיט ממנו החומריות ויקבוץ כל מדעו ותבונתו לחזק יראתו ולאמץ אהבתו ויכסוף אליו ית' עם עוצם התשובה להדבק בו ית' יערה אליו רוח כי יחשוב שעומד לפני הקב"ה הכונה ג"כ עד"ז כי אם אדם בכל שכלו חזק באמונה שביכולת האדם להתקרב אליו ע"י מעשיו הטובים יגלה ד' את עיניו לראות כבוד ד' וזה אשר אין האדם מכיר יקרא דהשי"ת רק מפני מעשיו שאינם רצויים אבל הקב"ה א"צ להעתק ממקום למקום רק הוא נמצא אתו עמו במחיצתו אז בוודאי ישתדל בכל מעשיו שיזכה לחזות בנועם כבוד ד' ושיהי' נפשו קשורה בד' להיות כך זה שמצינו שינוי מקום אשר הוא ית' ישכן כבודו במקום מן המקומות ההכרח לומר כי כל ענין קדושת המקדש הוא רק כי מקום זה מסוגל יותר אל השראת שכינה קדושה להעיר ולעורר את העובד עד אשר יזכה לראות כבוד השכינה וכמש"כ לעיל בשם החינוך א"כ אחרי כי נקל יותר אל האדם שיזכה ע"י מעשיו לראות כבוד השכינה כשהוא במקדש כי זה וזה גורם המקום וגם מעשיו שיזכה לחזות בנועם ד' וזה גופי' גורם לאדם שידקדק במעשיו ותנועתיו יותר אחרי כי בנקל יותר לפניו שיגלה ד' עיניו לראות ביקרא ד"ה לכן ישמור שיהא נפשו קשורה בד' ולכן כתב רבינו שיראה האדם עצמו שהוא עומד לפני ד' כיון שאמר והי' עיני ולבי שם א"כ בנקל יותר שיזכה ע"י שידבק נפשו בד' ולראות בכבוד השכינה: והנה הרב בעל חובת הלבבות כ' כי האדם יחשוב עצמו תמיד כאלו בנ"א רואים אותו ויתבייש לעשות עבירה ויחשוב כי הקב"ה מביט במעשיו כמו שאמר הכתוב אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ד' וכהא"ג כ' גם ברמ"א סי' א' וכ' עוד שלא יבוש מפני המלעיגים לעשות מצוה בגלוי כמו בסתר ובזה המלצתי כונת המדרשים פ' צו אין צו אלא מיד ולדורות אין צו אלא במקום שיש חסרון כיס זאת תורת העולה כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה ואש המזבח תוקד בו אין לי אלא אש מזבח החיצון שהיא על מזבח ת"ל ואש על המזבח תוקד בו ומניין לאש מנורה שלא יהא אלא על מזבח החיצון ת"ל ואש תמיד תוקד על המזבח ומניין שאפי' במסעות ת"ל לא תכבה אפי' במסעות להנ"ל יפורש על נכון כי האדם יכול להגיע למדריגות היראה רק אחרי שיהא בעיניו עניני עוה"ז ומלואו לאפס ותוהו ולא יהא נחשב בעיניו כלום ולכן התחיל שלמה המלך ע"ה בקהלת הבל הבלים אמר קהלת וסיים סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא וזהשהקב"ה ציוה כי יקריבו עולה המכפרת על עשה היינו ג"כ רק בעבור להורותם שהעבודה צריכה תהי' כלול לד' ולא יהא להם שום הנאה רק לקיים מצות ד' ולא יחוסו על ממונם אשר יתנו למאכלות האש שעי"ז לא יהי' עצלים לקיים כל מצות ד' כי יקרים המה מפנינים ואמנם לעת אשר חרב המקדש ואין קרבן עולה אזי עוסק בתורת עולה ומבין הכונה שיהא טובת ועניני עוה"ז הבל בעיניו א"כ כאלו קיים תורת העולה כי זה עיקר הכונה הנרצית בזה וע"ז אמר אין אלא זירוז מיד כ"ז שיש מזבח כפרה ולדורות ומפרש מהו ולדורות ואמר זאת תורת העולה כאשר יחרב המקדש שיעסוק בתורת עולה וזהו כל הלילה ולזה צריך זירוז ואמר עוד אין צו אלא זירוז במקום חסרון כיס ומפרש מהו החסרון כיס ואמר זאת תורת העולה כי מה שנלמד מן העולה שיקיים האדם בכל נפשך ובכל מאודך שלא יהא עניני עוה"ז עיקרים אצלו רק למעט בעסק ולא יהא חשובים בעיניו יותר ממצות ד' וזהו על המזבח שילמד מן העולה שיקריב כל מאודו ולא יחוס על חסרון כיס על המזבח לצורך התורה והיראה ולכך צריך זירוז ואחר שיהא האדם במדריגה שלא יפנה לבו להרבות במשא ומתן ולהבהיל עניני עוה"ז ונלמד מתורת עולה למידת היראה וע"ז אמר אח"כ ואש מזבח הפנימי שלא יהא אלא ממזבח פנימי התחיל לדבר מבחינה שני' איך יכול להגיע על ידה למידת היראה והוא שיחשוב תמיד שבנ"א רואין מעשיו וכאלו עומד בחוץ בשוקים וברחובות שיש בנ"א הרבה שם שיבוש מפניהם ועי"ז ישים לבו אם בפני אדם הוא בוש לעשות מעשה זו כשהקב"ה מביט במעשיו בוודאי צריך לבוש מפניו והלא הקב"ה רואה אותו גם במסתרים וזהו מניין לאש במזבח פנימי לאש היראה שבפנים במקום שאין רואין שיהי' על בחינה זו כשם שהוא ירא לעבור עבירה בחוץ בפני בנ"א והיינו שלא יהא אלא ממזבח החיצון ת"ל תוקד בו ומניין לאש מנורה שדלוקה בפנים דהיינו שהמצות שעושה בפנים במקום שאין רואין שיעשנה גם בחוץ שלא יבוש מפני המלעיגים והיינו שלא יהא אלא ממזבח החיצון ת"ל אש תמיד על המזבח שיעשנה על מזבח החיצון במקום רואין ולא יבוש מפני המלעיגים ומניין שאפי' במסעות כשהוא בדרך בין אנשים שאין מכירין אותו שלא יבוש מפניהם וכן להיפוך כשמגיע לדבר עבירה שאל יאמר אין כאן מי שמכיר אותי ומעיד בי מניין שיהא דולק תמיד כאלו הוא בעירו במקום מכירין ת"ל לא תכבה והבן: עוד נראה מה שהקשיתי מדברי רבינו שהביאו בשו"ע כנ"ל דהנה לכאורה עוד יש להקשות דרבינו הביא קרא דעיני ולבי שם כל הימים ויקשה הא בכללות א"י כתיב ג"כ ארץ אשר ד' אלקיך דורש אותה תמיד עיני ד' אלקיך בה א"כ בכלות א"י יהא מוזהר ג"כ על מוראה וי"ל לפמש"כ בח"ס סי' רל"ג דיש חילוק בין חיבור עין עם לב לבין היכיא דכ' עין לבד ועוד חילוק בין עיני דהתם שהוא בי"ד של מעלה בי"ד של שבעים שהם כנפי השכינה ובין עיני ולב שהוא השגחת השם עצמו בלי כנפיים וא"כ לפי"ז י"ל דלכן גם לענין מורא חמורה יותר במקדש מבכללות א"י וא"ש גם קושיתנו הראשונה כי אף שיש לאדם להחשוב עצמו כאלו עומד לפני הקב"ה מ"מ אין המדריגות שוות דהרי אף בא"י יש חילוק בין מקדש ובין הארץ בכללה דשם בי"ד של מעלה שהם כנפי השכינהובין המקדש עצמו שיש לראות עצמו כאלו עומד לפני הקב"ה שמשגיח בכבודו ובעצמו:

ואסור לכל אדם לישב וכו'. והנה כן כתב רבינו בפ"ח מה' אלו דלוים שומרים העזרה מבחוץ שאסור לישב בעזרה והנה מוכח דלדעת רבינו אף בא"א ואיכא צורך מקדש אסור ג"כ לישב שם ואין כן דעת הראב"ד בפירושו לתמיד שכ' וז"ל כללא דמילתא נראה שכך הוא בכל מקום שא"א לעשות בעזרה שום דבר שהצריך הכתוב לעשות כ"א בישיבה זו יוכל לעשות בין כהן בין מי שיהי' כגון קידוש ידיו ורגליו מן הכיור אי לאו דכ' לעמוד לשרת וכגון שמירת המקדש שא"א בלי שמירה כדילפינן בגמ' וצריך לשמור הכהנים במקום הקודש ממש וכדאיתא בספרי וכדכתיב אתה ובניך אתך לפני אוה"מ הכהנים בפנים והלוים בחוץ בהכא"ג לא חיישינן לישיבה בעזרה עכ"ד וכונתו משום דהוה קשיא לי' מהא דמותר לשומרים לישב בפנים וגם דהוה קשיא לי' קו' תוס' בזבחים דף ט"ז ל"ל קרא לעמוד ולשרת דלא יקדש ידים בישיבה הא אסור לישב בעזרה ולכך הוכיח דבא"א שרי ואמנם לדעת רבינו דסובר בא"א ג"כ אסור ולכן כ' דהשמירה חוץ לעזרה אף דהוא צורך המקדש א"כ יקשה לדעתו קו' תוס הנ"ל ועוד יקשה מה שהקשה תוס' יומא דף כ"ה מהא דקאמר בזבחים מה ליושב שכן בקדשים הא אין ישיבה בעזרה ותי' צורך עבודה דצריכה דכ' למשחה כדרך שהמלכים אוכלין ועוד הקשו תוס' זבחים דף נ"ט ל"ל קרא דעבודה פסולה בישיבה תיפוק לי' דבלא"ה אסור ישיבה בעזרה וע"כ דקרא אתי לומר דמעכב ומחלל עבודה א"כ ל"ל תרי קראי לומר דמחלל עבודה ואמנם לדעת הראב"ד דבא"א וצורך המקדש ועבודה שרי ניחא הכל דצריך קרא כהא"ג דליכא איסור משום ישיבה בעזרה אבל אסור משום עבודה ולכן צריך קרא אחרינא דמחלל עבודה ג"כ אבל לדעת רבינו דלית לי' כהראב"ד קשה כל הני קושית: ולכן נראה לי דבר חדש דהא דישיבה אסור בעזרה הוא רק על כסא אבל על קרקע העזרה שרי לישב זולת משום עבודה ולעמוד ולשרת בעינן לסמוכן שלי מהא דריש תמיד דתנן דהי' ישנים איש כסתו על הארץ ולא הי' ישנים על המיטות משום דלאו אורח ארעא ולפי"ז מיושב כל הנ"ל דהא דפריך בזבחים וניתב לקדש ידים היינו על הארץ ולכן רק ממעט דאסור מקרא דלעמוד ולשרת דאין דרך שירות בכך וכן הא דיושב אוכל היינו ג"כ על הארץ והא דצריך למעט יושב פסול לעבודה א"ש מאוד דזה ע"כ אייריא ביושב על הארץ דאם יושב על כסא בלא"ה פסול משום שלא יהא דבר חולץ בינו לריצפה כבזבחים דף ל"ד ורק ע"כ הו"א רק ביושב על הארץ דליכא חציצה שרי לעבוד והנה אז גם איסור בישיבה ליכא ולכן צריך קרא למעט מלעמוד ולשרת דאסור לעבוד בישיבה וגם צריך קרא דמחלל עבודה ונראה להביא ראי' לשיטת רבינו דאף לצורך אסור ישיבה בעזרה דהנה לכאורה דקשה לי דביומא דך ס"ט פריך והא אין ישיבה בעזרה ומשני כדאמר ר"ח בע"נ ה"נ בע"נ ולכאורה קשה הא קריאה ביוהכ"פ לצורך עבודה הוה כדאיתא שם דף ס"ח ותוס' כ' דאכילה צורך עבודה שרי לישב א"כ מ"ש דהא שרי בעזרה והא אסור וראיתי בשי"צ ריש פ"ז הרגיש בזה ולישב אומר דיש לדקדק בגמ' קאמר כדאמר ר"ח בע"נ ואמאי לא אמר ר"ח כן אהא ולכן נראה דהנה בפסחים דף ע"ב איתא דרי"ו ס"ל דאכילת תרומה וקדשים הוה עבודה ממש אבל בירושלמי פ"י דתרומות מוכח דרב פליג ע"ז וא"כ הא דאמר ביומא דף ס"ח אכילה צורך עבודה הוא היינו כרב דלאו עבודה הוה א"כ לדידי' באמת ל"ק מקריאה דשרי בעזרה די"ל דגם זה צורך עבודה ושרי ולכן לא תי' ר"ח אהא בע"נ דבאמת שרי אף בעזרה וגמ' דפריך הא אין ישיבה בעזרה סובר דצורך עבודה לא שרי בעזרה והא דאכילה שרי במקדש משום דאכילה היא גופי' עבודה הוה ולא צורך עבודה דמשום צורך עבודה לא שרי ולכן משני כדאמר ר"ח בע"נ כן י"ל לרי"ו דסובר אכילה עבודה הוה אבל לצורך לא משתרי ורק דמוקי בע"נ א"כ יצא לנו מזה דצורך עבודה לא שרי רק אכילה שאני דעבודה גופי' הוה (אך לפמש"כ בפ"ט מביאמ"ק דלדעת רבינו אכילה לאו עבודה הוה דפסק כרב בירושלמי נסתר זה) ודו"ק: ואמנם לקו' תוס' בזבחים דל"ל קרא לפסול יושב לעבודה תיפוק לי' בלא"ה דישיבה אסור א"כ בחד קרא ג"כ נדע דמעכב ופוסל כמו שביאר כוונתם בתומים סי' טו"ב נראה דלפירש"י ביומא דף ס"ט דילפינן באמת מקרא דלשרת א"כ לק"מ אלא דלכאורה דברי רש"י סתראי נינהו דבסנהדרין פירש"י דהוא הלמ"מ וצ"ל דבוודאי הלממ"ס הוא אבל כיון דחזינן דקפיד קרא בכהנים לעמוד לשרת ילפינן שפיר מהאי קרא ובזה א"ש קו' אחרונים זבחים לפירש"י דהלממ"ס ל"ל קרא לעמוד ולשרת דאף הלממ"ס צריך קרא לכהן (והנה לכאורה פירש"י תמוה שכ' לעמוד ולשרת אדרבא משם סתירה דרק בעבודה כתיב קרא וצ"ל דהרי בזבחים אמרינן מקרא דולשרת הוא למצוה והכונה באמת לכל הבאים ולאו דוקא לשרת לכן כתיב לעמוד לעכב) והנה אחרי כי ישבנו קו' התוס' יצא לנו נפ"מ לדינא ג"כ דהנה בתוס' דף י"ט הוכיחו מכח תוס' הנ"ל דסמיכה הוה כעמידה ורק היכיא דכ' לעמוד ולשרת ל"ה כעמידה ולכן צריך קרא דלעמוד ולשרת ולפמש"כ י"ל או דאפי' סמיכה אסור אפי' שלא בשעת עבודה או דסמיכה הוה עמידה אפי' היכיא דכ' עמידה והא דפריך וניתב וכן הא דצריך תרי קראי לפסול יושב דהו"א כשיושב על הריצפה שרי דליכא משום ישיבה בעזרה ולכן צריך קרא וא"כ אין הכרח מכאן דסמיכה חשוב עמידה היכא דלא כתיב עמידה וכן לא מוכח דסמיכה ל"ח עמידה היכיא דכ' עמידה ולפי"ז מה שרצה ללמוד מכאן לענין עדות אין הוכחה כלל ומעתה לפי"ז מ"ד דסמיכה מן הצד ל"ח עמידה לא יליף מדצריך קרא לאסור יושב ע"כ דלאסור סמיכה כמש"כ בתומים דלפמש"כ אין הכרח לזה (והנה מש"כ בתומים לפרש דכונתם להקשות מנ"ל לאסור סמיכה מן הצד מדצריך לשרת דילמא צריך קרא לכהא"ג דאף דשרי ביושב אבל בעבודה אסור לענ"ד נראה דכונתם כי לולי ההכרח מדצריך קרא הו"א איפכא דאפי' היכא דל"כ עמידה הוה אסרינן סמיכה דאין זה דרך אימה כמש"כ תוס' זבחים דף ט"ז בעמידת בשעת קה"ת ואמנם אי נאמר כתובים בהבנת דבריהם א"ש קו' תוס' בזבחים אהא דקאמר יושב אוכל והקשו הא אסור ישיבה בעזרה וכן הקשו דנאמר פירכא דהא אסור יושב בעזרה לפמש"כ מצי לעשות הקו"ח מכה"ג והוה מצי אוכל שפיר בעזרה) והבן: והנה במג"א סי' קמ"ו כפי מה שפירש התומים דבריו שהקשה מזבחים דמה פריך מה ליושב שפסול בעבודה אכתי יעשה קו"ח מסמיכה דאוכל ומחלל עבודה ואין פסול בעדות ומוכח דע"כ סמיכה פסול גם לעדות ונ"ל דהנה תוס' יומא כתבו יושב אוכל בעזרה יען דכ' למשחה דרך גדולה צריך ישיבה ולכך שרי מעתה אף אי ל"א כסברת תוס' דמהא"ט שרי אבל עכ"פ אמת שצריך ישיבה וע"כ אוכל חוץ לעזרה כמש"כ תוס' ומעתה לפי"ז א"א לעשות קו"ח מסמיכה דאוכל בסמיכה דבעינן ישיבה דרך גדולה ע"כ נחשב זאת לישיבה דרך גדולה ושוב אסור בעזרה אף סמיכה כמו ישיבה ממש דאכילת קדשים אחשבי לסמיכה כישיבה ולכן גם בסמיכה לא שרי רק חוץ לעזרה ולפי"ז מיושב קו' מג"א דאכתי יש פירכא דג"כ פסול לעדות דנהי דסמיכה כשר בעדות אבל היכיא דבעינן שיהא לו דין עמידה וישיבה לא הוה כעמידה ונחשב כישיבה כמש"כ הסמ"ע שם היכא דעדים ודיינים סמוכים פסול סמיכה לעדות ממנ"פ דע"כ נחשב ישיבה דל"א דהוה כעמידה היכא דצריך עמידה והיכיא דצריך ישיבה שיהא כישיבה ודו"ק: ואמנם י"ל דמכאן עכ"פ יש סתירה לשיטה דסברי דסמיכה הוה עמידה וגם משמש במקום ישיבה ועמידה דזה דעת הרמ"א וב"ח שם דלפמש"כ ע"כ ליתא דא"כ הדרה קו' מג"א ותומים לדוכתי' דנעשה קו"ח מסמיכה דאוכל בעזרה ומשמש עמידה וישיבה ובעדות כשר ול"ש פירכא דפסול לעדות כיון דסמיכה כשר לעדות וע"כ או דפסול סמיכה או אי סמיכה כשר לעדות עכ"פ אינו משמש תרתי עמידה וישיבה א"כ א"ש דל"מ לעשות קו"ח מסמיכה דאוכל דבאמת אז לא הוה כישיבה ממש ואסור לאכול בעזרה אמנם י"ל גם לאידך גיסא שבזה יש לסתור קו' התומים שהוכיח כלפי שיטת הרמ"א מהא גופי' דתוס' הקשו איך רשאי אוכלין בעזרה ותי' תוס' דחוק כמש"כ בתומים והא מצי לתרוצי ברווחא דאוכלין בסמיכה וע"כ דתוס' סברי דא"כ מ"פ מיושב דפסול בעדות הא בסמיכה כשר כעמידה א"כ מוכח דתוס' סברי דסמיכה כשר אבל לפמש"כ א"א לתרץ כן דאוכלין בעזרה בסמיכה דאז הוה כישיבה כיון דאכילה צריך שיהא בישיבה אחשבי' לישיבה א"כ שוב איכא גם איסור ישיבה בעזרה וע"כ שיאכלנו חוץ לעזרה בישיבה לא בסמיכה וא"כ אין הוכחה דלתוס' סמיכה בכלל עמידה: אולם במשל"מ הקשה אי ישיבה אסור מה"ת בעזרה אמאי לא חשבוהו בפ"ק דכלים בין עשר מעלות ולפש"כ להלן בשם האי גאון דל"ח מעלות רק מה שיש בו מעלה בטהרה א"ש ואמנם י"ל עוד דהנה בפירש"י קידושין דף נ"ב דאין נשים נכנסין לעזרה והקשו תוס' אמאי לא חשבוהו זאת בהני עשר מעלות ובשעה"מ פ"ז מה' אלו כ' דבאמת לפירש"י נשמע כמו דקתני דאין ישראל נכנסים לעזרת כהנים רק לשעת צרכיהם וכתב במהרי"ט לצורך עבודה והשתחווי' שרי ישיבה ולפי"ז י"ל דתני ושייר ישיבה דלצורך שרי דבשלא לצורך דוקא אסור וא"כ ל"ש מה שייר דהאי שייר די"ל שייר נשים וכן להיפוך לישב שיטת רש"י י"ל דתני ושייר דהא שייר ישיבה בעזרה והנה לפי דברי מהרימ"ט א"ש דצריך קרא בעבודה דאסור דהו"א דשרי דהרי ישראל לצורך השתחוי' שרי ה"ה כאן בשעת עבודה כש"כ הו"א דיהא שרי ובזה מדקדק ג"כ לישנא לעמידה בחרתיו ולא לישיבה דהו"א דגם לעבודה בחר בישיבה: והנה בתוס' סוטה הנ"ל הקשו מירושלמי דכה"ג יושב בעזרה כדכ' ועלי יושב וכו' אהא דכה"ג קורא עומד דאין ישיבה אלא למלכות בי"ד ואמנם במדרש שוח"ט מבואר דזה פלוגתא דלחד מ"ד אפי' למלכי ב"ד אין ישיבה רק לכה"ג ולחד מ"ד רק למלכי ב"ד ולא לכה"ג וגמ' דסוטה קאי למ"ד יש ישיבה למלכי ב"ד ולא לכה"ג ורק יקשה איך מתרצי הך דעלי יושב ומהר"ש יפה הקשה ג"כ כן והנה בב"ש במס' תמיד כתב דעל מזוזתהשער ליכא איסורא ובספר קהלת יעקב תמה דהא אפי' היכיא דפתוחות לקודש נתקדשו מכש"כ מזוזת השער אך לפמש"כ לעיל בפ"ה בפתוחות לקודש לענין ישיבה ל"ה קודש א"ש אך אכתי יקשה מלשכת הגזית שבנוי חצי בקודש ופתוח מצ"א לקודש דאמרינן דאסור ישיבה רק בבנוי בחול א"כ ה"ה מזוזת השער שבנוי בקודש ופתוח לקודש אום י"ל דכונת הב"ש דבאמת לאחר גם בשער אסור ורק לכהן שרי לישב במזוזת השער: אולם עדיין קשה טובא מהך דסוטה דמ"פ דאין ישיבה דילמא הא דאמרינן בכה"ג עומד מכלל דהי' יושב דהיינו דמתחילה הי' יושב בהשער ואח"כ עומד וקורא: וראיתי בב"ש שתי' עוד דהא דאמרינן דוקא מלכי בית דוד יושבין הוא רק מדוד ואילך והנה גם לתי' זה קשה מקידושין דף ע"ח דפריך אקרא דשמואל שוכב בהיכל ד' והלא אין ישיבה בעזרה והא קודם דוד הי' שרי ישיבה לכ"ע אך י"ל דכונה רק לכה"ג או מלך ישראל הי' שרי קודם שנמשח דוד אבל לכו"ע אסור לכן פריך משמואל ועמש"כ בפ"ו סברא כזו לענין הא דאין מושחין מלכי ישראל היינו ג"כ רק מדוד ואילך: והנה בברכות יליף מהך דעלי דאסור לישב בד' אמות של המתפלל אמנם בכבר ישב א"צ לעמוד ותמהו הא הך דעלי אייריא באמת בכבר ישב דכ' ועלי יושב ותי' בב"י סי' ק"ד דהך ישיבה היינו עכבה כדכ' וישב בקדש ובישועות יעקב תמה מירושלמי הובא בתוס' סוטה דף מ' דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד ולכה"ג דכ' ועלי יושב מבואר דהיינו ישיבה ממש ותי' כיון דלפי גמ' דידן מתבאר דאין ישיבה אף לכה"ג ע"כ הך דיושב דכ' גבי עלי היינו עכבה כמש"כ הב"י ושוב הקשה איך יליף מזה דאסור לישב בצד המתפלל דבלא"ה לא הי' רשאי לישב בעזרה משום קדושת עזרה דאין ישיבה בעזרה: ול"נ לישב דכיון דעלי הי' מתעכב תמיד בעזרה ממילא הותר לו לישב רק כל זמן שאין אחר עומד שם להתפלל אבל בעמד שם אחר להתפלל דבשעה שמתפללין יורדת הקדושה למקום שעומד המתפלל כמש"כ הטו"ז הנה בשעה קלה כזו שפיר יכול לעמוד אף מי שמתעכב בעזרה תמיד ולכן הישיבה אסור נשמע שפיר דאסור לישב בשעה שמתפללין: ואמנם בישועות יעקב באמת עומד ע"ז לשיטת הירושלמי דישיבה בעזרה מותר אף לכה"ג אף דקדושת עזרה בוודאי גדולה יותר אפ"ה הותר לכה"ג מחמת קדושתו כש"כ לישב בצד המתפלל שמותר לכה"ג אולם ל"נ לחלק דשאני קדושת עזרה שיורדת בלי אתערותא דלתתא רק שהקב"ה משרה שכינתו מצד שבחר במקום הזה אבל קדושה שירדה ע"י אתערותא דלתתא בשעה שצדיק מתפלל אף לכה"ג לא הותר לישב דהא בוודאי כיון דעזרה הוא מקום לתפלה ובית תפלה נקרא שגורם התפלה שתתצמצם קדושת השכינה יותר במקום המתפלל ולכן אף לכה"ג אסור לישב שם ועשו"ת בנין ציון סי' ב': והנה בירושלמי פסחים סוף פ' תמיד נשחט פריך והתיבן לא היתה ישיבה בעזרה ומשני תפתר שסמך עצמו לכותל נתבאר מזה רק ישיבה אסור אבל סמיכה שרי וכן הוא בירושלמי דיומא פ"ג ואיתא שם דאפי' למלכי בית דוד לא הי' ישיבה בעזרה א"כ נראה דס"ל דישיבה אסור משום כבוד השכינה וא"כ קשיא מהך דעלי יושב על הכסא לכן נראה דכיון דבכמה דוכתין מצינו דהי' חילוק בין שילה למקדש כמש"כ תוס' חולין דף כ"ו א"כ י"ל גם לענין איסור ישיבה בעזרה הוא רק בבית עולמים אבל בשילה הי' מותר ישיבה דידעו דל"ה לו קדושת עולם ועכ"פ לכה"ג בוודאי הי' שרי דרק במקדש דקדושתו קדושת עולם אסור אף לכה"ג ולא הותר לחד מ"ד רק למלכי בית דוד ולאידך מ"ד אף למלכי בית דוד הי' אסור והטעם נראה דלכן אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד עפ"י אותה אגדה הובא באו"ז ה' שבת דבעלמא דקשמיט דכל מלכי בית דוד יושבין לפניו ומלכי בית ישראל עומדין מאחריו יעש"ה שוב ראיתי באו"ז הק"פ הביא מדרש שוח"ט ויבוא המלך דוד וישב לפני ד' תני ר"ח אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד ולא כן אמר ר"ה אין ישיבה למעלה שנאמר שרפים עומדים ממעל לו למעלה אין ישיבה ודוד יושב ומסיק דבאמת אף למלכי בית דוד אין ישיבה כדאיתא בירושלמי פ' תמיד נשחט יע"ש א"כ למ"ד דיש ישיבה סובר בוודאי גם למעלה יש ישיבה לדוד:

א') אעפ"י שהמקדש היום חרב בעונינו וכו'. והנה בטו"א ברה"ש דף כ"ח הקשה דהא אותה ברייתא דיומא דמורא הוא לעולם הוא למ"ד קלע"ל דאי לקלע"ל אין נוהג מורא לעולם אלא ע"כ דקלע"ל ומהאי הקישא עצמו הוא דילפינן דקלע"ל מדנוהג לעולם אף בחורבנו וא"כ קשה למה צריך קרא דוהשימותי דבקדושתן עומד ותי' דוהשימותי אסמכתא בעלמא וא"כ קשה לי לרבינו דמייתיא לעיל דרשא דוהשימותי ולית לי' דאסמכתא הוא וכאן מייתיא קרא דשבתותי תשמורו ותרי קראי ל"ל ועוד הקשה בטו"א הא ר"י הוא דדריש קרא דוהשימותי אעפ"י שחרב בקדושתו עומד והא ר"י סובר בברכות בזמן שבית המקדש קיים הוא דאסור שאין קיים מותר ואי דרשא גמורה מאי חילוק אי בית המקדש קיים אע"כ דוהשימותי אסמכתא וא"כ קשה לרבינו דסובר דרשא גמורה א"כ תיקשי דר"י אדר"י: ואולם הא יש לישב לפמש"כ לקמן דעת האלי' זוטא דרק מקדש עצמו נשאר בקדושתו לא המקומות שנאסרו משום המקדש ובבכ"ש חולק עליו וא"כ י"ל עכ"פ לר"י דהוא יסבור דנהי דנשאר בקדושתו אבל המקומות שחוץ למקדש לא נשאר בקדושתו: ובזה הי' אפשר לומר ולישב קו' ראשונה ג"כ דלכן צריך קרא דמה שבת לעולם שהרי רבינו כ' ולא יקל ראשו נגד שער מזרח שנאמר ואת מקדשי תיראו וא"כ כיון שזה לא נלמד מקרא דוהשימותי דקאי על מקדש עצמו לכן צריך קרא דמקדשי תיראו דהוקש לשבת ורי"ו לית לי' דרשא זו: ואמנם לי דרך אחר לפמש"כ בפ"ו דקדושתה ראשונה מסברא לא פקע וא"כ אי מקרא דמקדשי תיראו רק נדע דקדושתה לא פקע דכך מסתברא אבל שנאמר שיהא עליו קדושה הראשונה מסברא לא ידעינן וא"כ אי מקרא דמקדשי תיראו רק נדע דקדושה לא פקע דכן מסתברא אבל שנאמר שיהא עליו קדושה ראשונה גם להקריב דבשלמא לענין ביזוי בקלות ראש וכדומה שפיר י"ל דלעולם בקדושתו כיון שהי' קדוש פ"א יש לו לנהוג בו קדושה לעולם אבל שיהא קדוש באמת להקריב בו קרבן זה לא נשמע דלענין להקריב ל"ש לומר יען דהי' קדוש פ"א לכן גם עתה רשאי להקריב דאז צריכין שיהא גם עתה בו קדושה באמת ולכן צריך דרשא דוהשימותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם מכלל דאפי' להקריב עדיין בקדושתו דאי אסורין להקריב ל"ש לכתוב ולא אריח כיון דבאמת נאסרו ועוד דאין ריח ניחוח בבמה כדאיתא בזבחים דף קי"ט וכך י"ל לפמש"כ לעיל הסברא דבאמת יש לנו לומר באו פריצים וחללוהו ורק יען דהוא מחובר ל"א דנתחלל ואך זה ניחא לענין שיהא בקדושתו ליכנס לשם בטומאה או שיהא בו איסור להתנהג בקלות ראש אבל לענין להקריב הי' לנו לומר דנתחלל ע"י שבאו פריצים ולכן צריך דרשא דוהשימותי את מקדשיכם אף לענין הקרבה: ב') אסור להקל ראש נגד שער המזרח. והנה בדין ח' כתב דבזמן שביהמ"ק קיים צריך ליזהר בצופין ובמקום שרואה ואין שם גדר ובמנחת חינוך הקשה ע"ז מ"ש דמעיקרא כ' דרק נגד שער המזרח ואח"כ כ' דבזמן שביהמ"ק קיים צריך ליזהר מצופין וממקום שרואה ונראה לישב לפמש"כ לעיל לחלק בין הקדושה שבאה למקום הקבוע למקדש ע"י ישראל ע"י ביאתם לארץ וע"י שקידשו אותם בשיר ובקרבן דהנה בטו"א הקשה ל"ל קרא דאת שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו ע"ז דממנ"פ אי ס"ל דקדושת ביהמ"ק לא בטלה א"כ בלא קרא ידעינן ויותר יקשה דהא רבינו כבר פסק לעיל דקדושת ביהמ"ק קידשה לע"ל וגם היום הוא קדוש וכבר הקשה כן בערוך לנר ביבמות דף ו' ובשו"ת שלו להנ"ל ניחא דקדושת שכינה דלא בטלה היינו אותו קדושה שהוא מצד שזה המקום הוא שער השמים ואשר עליו אמר אאע"ה אשר יאמר עליו היום בהר ד' יראה ומכון כנגד ביהמ"ק של מעלה וא"כ לכן שפיר צריך קרא דאת שבתותי תשמרו דהא באמת קדושה ראשונה שבאה ע"י ישראל בטלה ואי לאו קרא הו"א דא"צ ליזהר בקדושתו וזה גופי' דילפינן בשמירת מקדש לעולם יען דקדושת שכינה שיש לאותו מקום זהו הקדושה נשאר ולפי"ז שפיר יש לחלק בוודאי בזמן שבית המקדש קיים שיש בו אותו קדושה שבאה ע"י ישראל לכן צריך להרחיק בקלות ראש מכל הצדדים במקום שרואה יען שגם המחיצות יש להם קדושה משא"כ בזמן החורבן שקדושת המחיצות שנתקדשו ע"י ישראל בטלה והמחיצות גופי' הם רק כגדר לאותו מקום מזבח הקדוש בקדושת עולם א"צ להרחיק מקלות ראש אלא כנגד שער המזרח דמשם הי' נראה אותו מקום שקדוש מצד קדושת שכינה ולכן נשאר בקדושתו ואסור לנהוג בקלות ראש כנגדו ודו"ק:

בזמן המקדש בנוי אסור לו לאדם להקל את ראשו מן הצופין ולפנים. והנה בבכ"ש ברכות דף נ"ד וז"ל וצ"ע דמשמע מדבריו דבחורבנו אסור נגד השער ובבניינו הוסיפו לאסור אף שלא כנגד השער כל שהוא מהצופים ולפנים ובגמ' דילן לא משמע הכי דבדף ס"א אמר ר"י לא אמרו במתניתין כ"א נגד השער ומהצופים ולפנים ובניינו ונ"ל דס"ל לרבינו דצופים הוא מקום במזרח ירושלים כמש"כ הלבוש גם ס"ל דהוא מכוין נגד שער המזרח ולכן בבניינו אסור משם ואילך אבל מהצופים ולחוץ אף שהוא מכוין נגד השער שרי ועפי"ז כ' רבינו בזמן שהי' וכו' ומש"כ קודם לזה אעפ"י שחרב אסור להקל ראש כנגד השער אין כונתו בריחוק מקום כ"א סמוך ממש בהר הבית וס"ל כמו שהביא באלי' זוטא דמקום המקדש עכ"פ נשאר בקדושתו עכ"ל ואני לא אבין דאין כאן מקום לטעות כלל דהרי שפתי רבינו ברור מללו בדין ה' כ' כשמקדש בבניינו לא אסור רק כנגד השער:

א') אסור לאדם שיפנה וכו'. והנה בב"י סי' ג' הקשה על רבינו דלא חילק בין ארצות שהם למזרח ומערבו של ירושלים לארצות של צפון ודרום ונדחק הרבה בישובו ועוד הקשה דרבינו לא חילק בין יש מחיצה ללא עשה מחיצה ובירושלמי מחלק כן ונראה דהנה רבינו דכלל בדבריו גם שינה וזהו אפי' בשיש מחיצות וכמש"כ מג"א סי' ג' דאין היכר לענין שינה במה שיש מחיצות לפי"ז גם הא דאין נפנין ג"כ מסתמא ביש מחיצות וא"כ בכהא"ג באמת אין לנו לחלק בין הארצות דהכל שווין דכיון שיש מחיצות אז אין הקפידה משום דהוא כנגד המקדש אלא עיקר הטעם ששכינה במערב וכמש"כ בצל"ח בברכות ולכן השווה רבינו דין דשינה ודאין נפנין דהכל ביש מחיצה אייריא ואזלינן בתר הטעם ששכינה במערב כדאיתא ב"ב דף כ"ה שוב ראיתי כי גם בשו"ת שב יעקב הכריח דטעמו של רבינו אין משום מקדש אלא משום דשכינה במערב (ועיין ברכות דף ל' הי' עומד בדרום יכוין לבו אל הצפון הי' עומד בצפון יכוין לבו אל הדרום ורבינו בפ"ד מה' תפלה השמיטו מפני שישיבתינו בארץ המערב) והבן: והנה יש לחקור במש"כ רבינו שלא ישן בין מזרח למערב אי כונתו מספר הזוהר הביאו במג"א סי' ג' שקפידא על רוחב דהיינו שלא יהא ראשו נגד צפון או דרום ורחבו מוטל בין מזרח למערב וראיתי בשו"ת שב יעקב שכ' דדעת רבינו ע"כ שלא יהא כשישן אחוריו נגד המערב א"כ הקפידה שלא ישן ברוחב בין מזרח ומערב אלא ראשו למזרח או למערב כיון דמלשון רבינו מוכח דאפי' בלא אשתו נמי אסור ע"כ הקפידה שלא יהא אחוריו למערב או למזרח יעו"ש: ב') לא יפנה למערב ולא כנגד המזרח מפני שהוא כנגד המערב. ופי' הלבוש דחשיבות של מזרח הוא כנגד פני השכינה שבמערב וכ' בבכ"ש דיפה כיון שאין לפרש דכונת רבינו כיון שאחוריו למזרח הו"ל כאלו נפנה למערב דבשלמא כשמערב לצידו והוא נפנה צפון ודרום הירכים מעמידים ומסככין בין מערב ובין הטלת גלליו אבל כשאחוריו למזרח הרי אין דבר מפסיק בינו למערב ומשום כבוד מערב הוא ז"א דהא טעמא נמי לשאין ישנים בין מזרח למערב והתם ליכא למימר הכי עכ"ל והנה הב"ח דזה רק בזמן הבית כמו הא דאל יקל ראשו והאו"ז כ' לחלק דמקום המקדש עצמו אסור אפי' בזה"ז אבל מקומות האסורין בשביל שנגד המקדש אינו רק בזמן שמקדש קיים ולדעתי יקשה רבינו כ' שאין קובעין ביהכ"ס בכל העולם בין למערב מפני שההיכל במערב וקאי התם אזמן הזה: ג') כל המטיל מים מן הצופין ולפנים לא ישב ופניו כלפי הקודש. כן הגי' בכ"מ וכ' עליו הב"ח באו"ח סי' ג' דיצא לו מדין לא יקל ראשו כלפי שער מזרח ובבכ"ש השיג דזה רק בזמן ששכינה שורה בזמן הבית ורבינו אייריא מבזה"ז ולכן תי' דדין זה הוא מירושלמי דאיתא התם המטיל מים הופך פניו לצפון המסיך רגליו הופך פניו לדרום אר"ח בר בון מתניתין מן הצופין ולפנים ולכן בדין מיסך כליו כיון דבש"ס דילן לא חילקו בין צפון לדרום וסתמא התירו ואפי' בתוך הצופין רק שלא יהא כנגד הקודש לכן גם רבינו אין מחלק אבל בדין המטיל מום שמזה לא נזכר בגמ' דידן לא לאיסור ולא להתיר פסק כהירושלמי שלא יהא למזרח או למערב כשהוא כלפי הקודש או לצד שכנגד הקודש אבל לצד דרום התירו בקו"ח ממיסך רגליו דשרי לב' הצדדים ומה שכ' רבינו בדין מטיל מים או יסלק הקודש לצד דין הוא מסברא דנפשי' כיון דלא אסרינן בכ"מ כ"א מהצופים ש"מ דטומאה משום קודש הוא וכשמסלק הקודש לצדדין שרי א"כ ס"ל דצופין הוא מכוין נגד המקדש עכ"ד וראיתי בשבי"ד או"ח לאאדמוהגצ"ל זצ"ל שם שכ' ביתר ביאור וז"ל לפי הגהות הטו"ז שגריס לא ישב וזהו הגהות הכ"מ ג"כ מה זה שכ' או יסלק לצדדין הרי גם לצפון ולדרום הוא לצדדין וכו' ונראה דהמעיין בדברי רבינו גבי לא יקל ראשו נגד שער המזרח ומצופים ולפנים דצופים הוא שם מקום ומקום זה הי' במזרחו של ירושלים או במערבו וכו' או הוא במקום אשר ג"כ יכולין לראות את הר הבית אבל הוא לצפונו או לדרומו של ירושלים בזה אמר או מסלק הקדש לצדדין: ד') מהצופים ולפנים וכו'. בלבוש או"ח סי' ג' כ' דצופים הוא מקום במזרח המקדש ויצא לו כן מלשון רש"י פ' אלו עוברין אבל תוס' שם כ' בשם ר"י דכ"מ סביב ירושלים שרואין משם ביהמ"ק נקרא צופים ובבכ"ש כ' דמלשון הירושלמי בברכות משמע דוקא במזרח אסור מדכ' המטיל מים הופך פניו לצפון שהוא כלפי הקודש אלא דדוקא נגד מזרח אסור שמכוין נגד ק"ק אלא שבתוספת' סוף מגילה מבואר לאסור בסתם כלפי הקודש ואפשר דבזמן הירושלמי הי' בניינים הרבה בצדדי המקדש ולא הי' צופים כי אם מזרח ומערב ולכן המחוור לאסור בכל צד שצופים וראיתי בס' כפתור ופרח שכ' שצופים היינו מקום שיכול לאדם לראות משם ביהמ"ק וירושלים: ה') מפני שההיכל וכו' לא יפנה מזרח ומערב בזמן שביהמ"ק קיים אין ביהמ"ק קיים מותר. והנה לכאורה קשה כיון דרבינו בפ"ו פסק דקדלע"ל מדכתיב והשימותי את מקדשיכם א"כ אין לחלק בין בזמן שביהמ"ק קיים לזמן שאין ביהמ"ק קיים אך באמת לק"מ דהנה ר' יודא הוא דקאמר לה בברכות דף ס"ו דרך בזמן שביהמ"ק קיים אסור והא רי"ו גופי' ס"ל דקלע"ל במגילה דף כ"ח במשנה ועוד אמר רי"ו וכו' והשימותי את מקדשיכם אף בזמן שהן שוממין אלא וודאי דרי"ו ס"ל דרק לענין קדושה לנכנס לשם בטומאה או לינהג בזיון במקום מקדש עצמו אסור אבל לענין לפנות כנגדו שהוא רק משום קדושת המקום ששכינה שורה שם ובחורבנו שנסתלקה משם השכינה אף שעדיין מסתופפת שם בנסתר (כמו שבארנו בפ"ו) שפיר אין חייב לינהג כבוד זה: ואמנם ראיתי כי בטו"א במגילה דף כ"ח הקשה באמת דרי"ו אדרי"ו ותי' דהוה רק אסמכתא בעלמא דהא ביבמות דף ו' יליף מהיקישא דשבתותי תשמורו ומקדשי תיראו דמורא מקדש לעולם וא"כ אדרבא כי ס"ל דלקלע"ל דאי הוה ס"ל דקלע"ל הא נשמע מהיקישא אע"כ דס"ל דלקלע"ל ולית לי' היקישא רק מדרבנן סמכו דאסור לינהוג בו זילזול מקרא דוהשימותי בדרך אסמכתא וא"כ לפי שיטתו תקשה לשיטת רבינו דס"ל מקרא דוהשימותי נשמע דקלע"ל א"כ סתר דבריו דס"ל דבזה"ז שרי לפנות מזרח ומערב אך א"ש דלדבריו יקשה דרבינו יליף דקלע"ל מקרא דוהשימותי למה לא יליף מהיקישא דאת שבתותי תשמרו דמוכח מזה דמורא מקדש לעולם ע"כ דקלע"ל כדמייתא לה רבינו בפרקין לענין מורא מקדש אלא וודאי כמו שבארנו דבוודאי הא דילפינן דמורא מקדש לעולם מהיקישא היינו כיון דעכ"פ שכינה מסתופפת שם בנסתר צריך לינהג בו כבוד לעולם ול"ד למקדש שילה שכאשר נחרב בטלה מורא המקום לגמרי כיון שנסתלקה השכינה אין עוד חיוב מורא מקדש (וכמו שהי' במתן תורה שכל זמן ששכינה בהר כתיב אל יראו מול ההר הוא וכאשר נסתלקה השכינה כתיב ובמשוך היובל יעלו אל ההר וכמו שבארנו לעיל בפ"ו) אבל אין חייב לינהג בו כבוד כשאין רואה מקום מקדש כיון שאין שורה בנגלה אבל לענין להקריב קרבנות אף שאין בית עדיין לא נשמע מהאי היקישא דקרא לא אייריא רק ממורא מקדש דלא נימא כיון שנסתלקה שכינה ממילא א"צ לינהג בו כבוד כמו שא"צ לינהג מורא בשילה (ול"א דדבר שנאסר צריך מניין אחר להתירו דזה גופי' ילפינן מהר סיני דגלי קרא כיון שסילק שכינתו המה יעלו בהר ולכן צריך קרא ללמד דמורא מקדש הוא לעולם דלא נסתלקה שכינתו לעולם לכן מוראו ג"כ לעולם דכל דבר שנאסר במניין צריך מניין אחר להתירו וכאן אדרבא גלי קרא דמוראו קיים לעולם א"כ מזה ל"ש לילף דמקריבין אף שאין בית דלענין מורא שייך לומר כיון שנתחייב במוראו עדיין בחיובו עומד (כיון שאין לילף התיר מקרא דבמשוך היובל) לכן צריך קרא דוהשימותי את מקדשיכם דאייריא לענין קרבנות דכ' אחריו ולא אריח בריח ניחוחכם כמו שהעלה בשו"ת בנין ציון סי א' משמע דיכולין להקריב אלא שאין לרצון לפניו יתב"ש וא"ש הכל כעת נדפס הספר שושן עדות ראיתי שהרגיש במה שהקשיתי לדברי רבינו ונדחק לישב: והנה בשו"ת הרמ"ע מפאנו כ' בזה דברים נמרצים כדעת הראשונים דרוחב המטה בין צפון לדרום וסימנך זרועי ידיו כנגד זרועות עולם וניחא דבכהא"ג אתיא יצירת הולד כיצירתו של אדה"ר דאמר בחגיגה אדה"ר מסוף העולם עד סופו הי' ובשעה ראשונה הוצבר עפרו מכל העולם ראשו מא"י גופו מבבל וכו' ואחרי שאבינו האחד נעשה גולם ונמתחו אבריו ונזרקה בו נשמה וכתיב אחור וקדם צרתני אלמא קומתו בין מזרח ומערב היתה מונחת לארכה וכשעמד על רגליו הי' פניו למזרח וימינו לדרום ותחלת פנייתו היתה לימין המזרח והיא פני' פנימית לזרוע ימין שהרי אחוריו פונים למערב ופניית אחוריים לאו שמ' פני' ואחרי שידענו מקומתו של אדה"ר שהיתה שוה למטתו דאידי ואידי חד שיעורו הוא וכו' וממה שהי' ראשו של אדה"ר מא"י וגופו מבבל יש ללמוד לשמעתין שני דברים הא' שיהא ראש המטה במערב והרי היא דוגמת לכותל מערבי דאתמר בי' הנה מטתו שלשלמה והשני שקרן צפונית מערבית מעליא טפי שהרי בבל לצפונה של א"י היא וכו' הכי נמי כשהיו נכנסין לבית קדשי הקדשים פנה בין הבדים דרך ימין המזרח כשל יצירת האדם כדרך שאנו בני ברית כותבים וכו':

א') ואסור לאדם שיעשה בית תבנית היכל וכו'. והנה בגמ' דר"ה וע"ז איתא לא תעשון אתי וכו' וקאמר אביי כי קאמר במשמשין שאפשר לעשות והיינו בית תבנית היכל מזה משמע דאיכא איסורא דאורייתא וכ"כ בהדיא במהרי"ק שורש קכ"ה ואולם מלשון רבינו לא משמע דיש בזה איסור דאורייתא וכן מוכח לכאורה מדבריו בפ"ג דע"ז שכ' דלאו דלא תעשון היינו שמא ימשוך אחר ע"ז א"כ זה ל"ש כאן א"כ אין בכלל ל"ת אתי אלקי כסף וראיתי בח"ס פ' יתרו האריך בזה שכ' שם דהטעם האיסור אין מה"ת אלא מסברא שלא ישתמש בשרביטו של מלך הכבוד: והנה רבינו שכ' דעושין מנורה שאינה של מתכות יען דפסול בפנים א"כ גם בית תבנית היכל יהא רשאי לבנות מעצים דהרי לעיל בפ"א פסק דאין בונין במקדש רק בניין אבנים ומעתה בשלמא אי זה דאין עושין בית תבנית היכל הוא מה"ת וזה דאין בונין של עץ הוא רק דרבנן כמש"כ פ"ז מע"ז א"כ מה"ת בונין לכן גם בית של עץ אסור לבנות מה"ת אבל אי כל האיסור דאין בונין בית תבנית היכל רק דרבנן א"כ הרי מדרבנן אין בונין של עץ א"כ יהא רשאי לבנות בית של עץ תבנית היכל וצ"ל נהי דיש איסור אבל פסול ל"ש משא"כ מנורה של עץ פסול בפנים לכן שרי לעשות: ב') אבל עושה של ה' ושל ח'. ויש לדקדק דבגמ' נקט של ה' ושל ו' ולמה השמיט רבינו של ו' ונראה לישב דהנה בבכ"ש בר"ה עמד להקשות השתא של ו' שרי כש"כ של ה' ותי' דהו"א דוקא של ו' שרי אבל של ה' דדמי יותר לצורת מנורה דאחד באמצע אסור ולפי"ז אי ידעינן של ה' שרי כש"כ של ו' ול"צ לאשמעינן עכ"פ מוכח מזה דקפידות האיסור דוקא כתבנית מנורה ולכן הו"א של ה' אסור וא"כ יש להוכיח מזה דלא אסור רק דעושה תבנית מנורה ממש כיון דרבינו לא כ' כלל דשל ו' שרי: והנה במהרי"ק שם שקיל וטרי אי שרי לעשותו מנורה אף שאין בגובהה כמו של מקדש ומסיק דאסור יען דאין מעכב ול"נ בפשוט דאסור דהרי קאמר בשל חשמונאי שהכניסו שפודין להיכל והעמידו מנורה א"כ מוכח דכהאי כשר בפנים ממילא אסור בחוץ והנה בהא דקאמר במנחות דף כ"ט הכניסו שפודין כ' תוס' ר"ל שלא הי' כפתורים ופרחים אבל ל"נ שפודין ממש יען דנטמאו הכל וצריך כלי שלא יטמא ולכן הכניסו שפודין דהוה כלי גולמי של מתכות דלא מקבל טומאה והא דחפוהו בהעץ היינו שיהי' עכ"פ כלי הראוי לפנים שלא יהא הקריבהו לפחתיך כאשר יבואר דהנה הרא"ם בסמ"ג הקשה דאי כולן טמאי מתים א"כ נטמאו השמנים ותי' דהביאו מנורה של עץ והביא משמעתין והיינו לריבר"י ולרבנן ע"כ שלקחו גולמי מתכות שלא מקבל טומאה ורק דזה ל"ה כלי לפנים למנורה כמש"כ התויו"ט לכן חיפו בבעץ עח"ס פ' יתרו א"כ עכ"פ ניחא דמוכח שלקחו שפודין וכיון שזה שרי בפנים ממילא כהא"ג אסור לעשות בחוץ: אמנם בחכ"צ כ' שם אם אין ז' קנים ל"ה מנורה רק פמוט ונראה ראי' לזה ממנחות דף כ"ח דקאמר האי פמוט נקרא והקשה בטה"ק אכתי נימא בעי זהב בעי ז' קנים אינה באה אינה באה ז' קנים אלא וודאי מוכח דגם זה מיקרי פמוט והנה בחכ"צ העלה דמותר לעשות מנורה בז' קנים וח' נירות ולדעתי נראה כיון דהוה פלוגתא בגמ' דנירות אין מקשה אחת עם מנורה כדאיתא במנחות דף פ"ח א"כ אסור לעשות של ז' קנים אף אם יחבר עליו ח' נירות ובברכ"י השיג על הש"ך סי' רמ"א דדחוק לומר יען שכשר בפנים במתכות אסור לעשות ולדעתי אין תימא לומר כן וכהא"ג כ' ברמב"ן פ' תרומה מברייתא דמלאכת המשכן ומהא"ט עושין מנורה כזה אשר אין כל הקנים עולים עד למעלה רק גבוהים אלו מאלו כמו בביהכנ"ס בעירנו: והנה במש"כ הרא"ם שהי' של עץ ואין מטמא אין הכונה דהוה פשוטי כלי עץ דהרי יש להם בית קיבול למנורה אלא הכונה דאין מטלטלי ועשו לנחת כמש"כ בח"ס שם והביא ראי' ממגילה יעו"ש ואולם לדעת הראב"ד פ"ג דכלים רק כשאסור לטלטל ממקומו אז הוה כלים שעשוי לנחת כל שאין מקבל מ' סאה לפי"ז מנורה דרשאי לטלטל דל"כ תמיד במנורה כדאיתא סוף חגיגה מקבל טומאה אך קשה לי על דברי הראב"ד א"כ מהא דמנחות דף כ"ט דקאמר דא"א לדרוש מנורה הטהורה מכלל שמקבל טומאה דבלא"ה מקבל טומאה דהוה של מתכות ויקשה תיפוק לי' אף אי של עץ הוה מקבל טומאה כיון דמטלטל מלא וריקן דלא כתיב תמיד ולמ"ד דכיון דכ' נוכח השולחן כמאן דכ' בי'תמיד אכתי יקשה עכ"פ שייך לדרוש שולחן הטהור מכלל שהוא טמא דהו"א כיון דכמאן דכ' תמיד ולא מקבל טומאה קמ"ל דמקבל טומאה כיון דלא כתיב בפירוש תמיד וכל זה קשה לראב"ד דאי הוה כתיב תמיד אז אין מקבל טומאה אבל לרבינו כל שאין מטלטל מלא וריקן אף שאין אסור לטלטל אין מקבל טומאה א"ש: אלא דיש לתמוה דרבינו לא הביא דהעושה בית תבנית היכל עובר אלא תעשון והנה במנחת חינוך כתב דבאמת ליכא רק איסור עשה ובשו"ת בית אפרים כתב דל"ה רק איסור דרבנן דאסור להשתמש בשרביטו של הקב"ה והוה כהורדת קדושה והיינו דרבינו מפרש דאביי הדר בי' דרק בס"ד דפריך מדכתיב לא תעשון אתי דלא תעשון כמשמשי ולא הביא ברייתא דמשמשים במרום כדפירש"י דל"ג במרום ע"כ הוה ס"ל לאביי דרק אסור במשמשי מטה אבל משמשי מעלה אין בכלל האיסור דלא אפשר לעשות כמותן אבל כיון דפריך מברייתא דקתני משמשי במרום א"כ אדרבא לא אסרה תורה רק אמשמשי במרום אבל במשמשי מטה אין איסור מה"ת רק מדרבנן אולם לדעתי תי' זה אין מספיק דאי אמרינן דאף דלא גרסינן אלא אפ"ה אמרינן דהדר בי' אביי א"כ כיון דאמר אביי אח"כ דלא אסרה תורה רק משמשי מדור העליון נאמר ג"כ דהדר ממה דס"ל דאסור לעשות צורת ד"פ (אלא דלזה י"ל הא רבינו באמת לא הביא דאסור לעשות צורת ד"פ א"כ י"ל דבאמת ס"ל דהדר אביי וס"ל דצורת ד"פ לא נאסרה יען דהא הם ברואי מטה ג"כ וכמו שכ' בחי' מהר"ם לובלין וא"כ לרבינו מותר לעשות צורת ארי וצורת נשר) אלא דאכתי יקשה כיון דאח"כ פריך הגמ' מברייתא דצורת חמה ולבנה ג"כ אסור ומשני באחרים עשו לו א"כ ע"כ הדר ממה דמשוי אביי דלא אסרה תורה אלא משמשי מדור עליון א"כ אמאי פסק רבינו בה' ע"ז דמשמשי מדור עליון אסורה ועוד דאף דפריך מברייתא דאסרה תורה משמשי במרום משום זה א"צ לומר דהדר דמשמשי מטה מותר דהא לפי הס"ד דאסור לעשות בית תבנית היכל צריך ג"כ להבין איך ס"ד דאייריא רק במשמשי מטה הא קרא כתיב אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם לא תעשון אתי ואי קאי אמשמשי מטה מה נתינת טעם יש לקרא דאתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם ע"כ כמש"כ הפנ"י והביאו בתשובת בית אפרים דבשעת מתן תורה הראה להם הקב"ה מה שהוא בשמים ע"כ הראה להם ג"כ צורת המקדש כמו שהוא בשמים א"כ אף דמייתיא אח"כ ברייתא דלא יעשו כמשמשים במרום משום זה א"צ למהדר ממה דס"ל דאסור גם במשמשי מטה כיון דהאיסור אין משום שהוא כן למטה בארץ בביהמ"ק אלא מפני שהוא כן למעלה בשמים ונראה לישב דהנה בשמעתין דע"ז הקשה בתוס' ומבואר ביותר בר"ן דלכאורה נראה דאביי הדר משנויי קמא א"כ הוה לי' למימר אלא ותי' דלעולם לא הדר אלא דכל אחד מוסיף דבמדור העליון וכן במשמשים שיכול לעשותן כמותן אסור אפי' ע"י אחרים ואפי' בשוקעת דאסור להשהותן ולקיימן משא"כ במדור התחתון אין אסור אלא כשהוא עשה בעצמו אבל ע"י אחרים מותר והקשה הפנ"י בר"ה דף כ"ד דאכתי לא מתרץ הא דקאמר תחילה אביי דלא אסרה תורה אלא דמות ד' פנים ואח"כ מסיק דבכל שמשין שבמדור עליון אסרה תורה: ג') והנה לשיטת רבינו דלא הביא בה' ע"ז אחרים עשו לו שרי משמע דס"ל דאסור ע"י אחרים במדור התחתון א"כ ל"ש תי' הר"ן דבמדור תחתון רק ע"י עצמו אסור וכבר הקשה כן בפנ"י בר"ה דף כ"ד אולם במנחת חינוך כתב דמדלא כ' רבינו דאסור ע"י אחרים כמו לעיל גבי עשיית פסל מוכח דס"ל דע"י אחרים מותר אלא דקשה דל"ש תי' של הר"ן דשם ע"י אחרים ג"כ מותר וקשה ממנ"פ עוד הקשה הר"ן מהא דפריך הגמ' מהא דאמר שמואל סמי עיני דידי' א"כ אייריא בצורת אדם ובצורת אדם הא אסור ע"י אחרים ותי' דלאו דוקא עיני דידי' רק יפחת צורתו ולעולם בחמה ולבנה והקשה ע"ז בפנ"י א"כ מאי משני בבולטת הא בשאר צורת אין חילוק בין בולטת לשוקעת עוד הקשה על רבינו דמפרש בצורת האדם הטעם משום הטועין שיבואו לעבוד ע"ז דהא בשמעתין משמע שאין הטעם רק משום דהוה משמשי מרום עוד הקשה בפנ"י כיון דאסור בע"י אחרים להשהותן א"כ אמאי לא מוקי אביי לעיל כולי' במוצא ומשום איסור שהי' עוד הקשה הכי לא ידע דר"ג אחרים עשו לו דאין דרכו של נשיא לעשות על ידי עצמו א"כ אמאי לא משני מיד דאחרים עשו לו שאני וכן מה משני דע"י אחרים שאני הא פריך עלה מדשמואל אמר סמי' עיני' דידי' ומסיק בבולטת ומשום חשדא א"כ גם בדר"ג יקשה דאסור משום חשדא ולמה המתין להקשות עד לבסוף דפריך דר"ג יחיד הוה וכן הקשה במהר"ם אלשיך הביאו בח"ס בסוג' (ותי' בפנ"י דלס"ד לא מצי להקשות דר"ג דהוה סובר דמשום חשדא דע"ז קאמר ובצורת דרקון ובר"ג שקוע הוה ואף דבחמה ולבנה אין חילוק בין שקוע היינו אי משום חשדא דעשי' אבל אי משום חשדא דע"ז גם בחמה ולבנה יש לחלק אבל כיון דמקשה מאנדרטיא ע"כ הוה סבור דהא דשמואל לא אייריא בצורת דרקון רק בצורת אדם והוה סובר גם בצורת אדם שייך משום חשדא דעכו"ם וע"ז משני דרבים שאני והיינו דסובר משום חשדא דעשי' דבזה ל"ש ברבים חשדא שהוא עשאו דכיון דבי כנישתא דרבים בוודאי ע"י אחרים נעשה אבל אי משום חשדא דע"ז ל"ש לחלק בין יחיד לרבים וע"ז מקשה שפיר גם בר"ג שייך חשדא דעשי' ובזה ל"ש לחלק בין שקוע לבולטת דאיסור עשי' איכא גם בשוקעת עכ"ד ולדעתי תמוה טובא דמאי משני דרבים הוה הא לפי פירושו הא דבבי כנישתא שריא מטעם דרבים בוודאי ע"י אחרים נעשה ל"ש חשדא דעשי' וא"כ מאי מהני בהא דר"ג דרבים שכיחי גבי כרבים דמיא דאטו משום זה ל"ש חשדא דעשי' שעשאו בעצמו (דבשלמא בלא דברי הפנ"י דבחשדא דע"ז שייך שפיר לחלק דלא חשיבי וכן בר"ג ליכא חשדא מהא"ט אבל לפירושו קשה) ועוד קשה לי מדברי הפנ"י בעצמו לעיל מיני' שהקשה דגמ' משני ר"ג אחרים עשו לו שאני הכי דרך הנשיא לעשות בעצמו וכ' הפנ"י דמעיקרא ג"כ הוה ידע דאחרים עשו לו אלא דהוה סבור דאיכא עכ"פ משום חשדא דעשי' ולכן פריך מדשמואל דמוכח דחיישינן לחשדא דעשי' כמש"כ תוס' וע"ז משני צורת בולטת הוה ומשום חשדא הכונה משום חשדא דעכו"ם ואייריא בצורת דרקון וא"כ בחמה ולבנה דליכא חשדא דע"ז משום חשדא דעשי' ל"ח עכ"ד הרי דהפנ"י בעצמו נתן טעם דאיפכא מסתברא דהא דמשני משום חשדא היינו חשדא דע"ז ולא חשדא דעשי' וא"כ לדבריו יקשה מאי דפריך אח"כ מאנדרטיא ונצטרך לומר לפי דבריו דשוב טעה פעם שניה והוה ס"ל דאיכא משום חשדא דעכו"ם גם בצורת אדם וע"ז משני ברבים שאני והיינו משום דעשי' וע"ז שוב הקשה מדר"ג דגם בדידי' שייך חשדא דעשי' וכמו דהי' הס"ד מעיקרא וזה דחוק מאוד כיון דמפרש דתחילת הקושיא הי' משום חשדא דעשי' ורק דמתרץ לי' משום חשדא דעכו"ם וע"ז פריך מאנדרטיא ושוב משני דרבים שאני והדר לסברא דאיכא חשדא דעשי' וע"ז הדר פריך לי' מדר"ג דשייך ג"כ חשדא דעשי' וא"כ יקשה ודקארי לה מאי קארי לה הא כל עיקר הקושיא הי' מתחילה משום חשדא דעשי' ע"כ כל דבריו בזה דחוקים מאוד) עוד הקשה במהר"ם לפי מה שכ' רבינו דאין אסור אלא בצורת מזל חמה ולבנה לא בעיגולין לבד א"כ מ"פ מדר"ג דהא שם הוה רק עיגולין לבד ותוס' הקשו הא דקאמר דמות ד"פ אסרה תורה תיפוק לי' משום צורת אדם עוד יש להקשות אביי דטרח לשנויי דר"ג בכמה תירוצים ולבסוף דפריך לי' מברייתא דלא תעשה דמות חמה ולבנה לא תירץ כלום רק סתם גמ' משני דר"ג אחרים עשו לו שאני אמאי לא תירץ אביי גופי דהא זה סברא פשוטה דר"ג אחרים עשו לו דבוודאי ר"ג לא עשה כן בעצמו עוד הקשה הפנ"י א"כ מאי דחיק אביי לתרץ מציעתא בעשי' ורישא וסיפא במוצא הא מצי לאוקמא כולו במוצא כיון דבצורת אדם אסור להשהותן כיון דגם ע"י אחרים אסור משום חשדא א"כ גם במוצא אסור להשהותן ולישב כל זה אקדים דהנה במה דאסור ע"י אחרים יש ג' טעמים מהר"ן בשם מהר"ם מרוטבורג משמע מדכ' לכם נשמע שלא יהא מצוי' לכם כמש"כ בח"ס בשמעתין או מטעם שליחות דתורה אסרה גם בעושה ע"י אחרים (כדכ' רבינו גבי לאו דלא תעשה לך פסל וכל תמונה שהוא מטעם שליחות והיינו בלעבדם דכ' לא תעשו לכם דאי לעצמו כבר נזהר מלא תעשה לך ואמנם היינו ע"י נכרי דלחומרא יש שליחות לנכרי ואשל"ע ל"ש בנכרי אבל ע"י ישראל אין עובר דאשל"ע וגם השליח ישראל לא עשה עבירה דלעשות לאחרים שרי ויש לישב בזה קו' תוס' מר"ג דהא גם באמירה לנכרי יש שבות דלפמש"כ ע"י ישראל עדיף דאשל"ע וכמ"ד דאין בר חיובא ג"כ אשל"ע וכמו שיבואר להלן) אמנם הנה מדברי רבינו נלמד טעם אחר דמפני הטועין אסור ע"י אחרים ג"כ יש להוכיח משמעתין כשיטת רבינו דבזה א"ש כל הסוג' הנה בפנ"י כתב להסביר הא דילפינן מלא תעשון אתי שלא יעשה בית תבנית היכל ולכאורה איך נכלול בזה בלא תעשון אתי במדור שני אף דכתיב אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם דבאותה שעה הראה להם הכל מה שהוא בשמים ע"כ ראו גם תבנית היכל ומקדש וכל כלים מנורה ושולחן במקדש שלמטה מכוון כנגד מקדש של מעלה וא"כ שפיר הוה הכל בכלל לא תעשון: מעתה י"ל גמ' דפריך ומי שרי והא כתיב לא תעשה אתי אלקי כסף ואלקי זהב ל"ת לכם הנה כיון דלא ידע מדאביי א"כ לס"ד הוה הכל בכלל בין לעשות את תבנית היכל שולחן ומנורה כפי אשר ראו במ"ת במרום בין ד"פ בין צורת אדם בין משמשי מדור עליון בין משמשי מדור תחתון חמה ולבנה והנה בצורת אדם דהטעם כמש"כ רבינו משום הטועין א"כ אפי' קנה צורת מנכרי ג"כ אסור דהא שייך איסור דמפני הטועין שיבואו לעבדן א"כ לס"דדהכל בכלל א"כ אפי' קנה מנכרי כל אותו הצורת ג"כ אסור וכש"כ בציוו לאחרים לעשות בוודאי איכא איסור לכן שפיר פריך לר"ג ומי שרי דא"ל באחרים עשו אסור ועל זה בא אביי לתרץ דלא אסרה תורה אלא משמשים שאפשר לעשותן כמותן דהקב"ה מסר לנו צורת הבית כאשר הוא למעלה בשמים א"כ יכולין הם לעשות כמשמשי מרום שהם בשמים היכל ואולם שולחן ומנורה זהו אסרה תורה ואפי' ע"י אחרים (דאיכא איסור להשהותן ולקיימן כמש"כ הר"ן) אבל בא"א לעשות כמותן לא וע"ז פריך והתנן לא תעשון לכם כמשמשי במרום דקאי על כל שאר משמשין על זה משני אביי לא אסרה תורה אלא צורת ד"פ ולא הוה סתירה להא דקאמר תחילה דרק באפשר לעשות כמותן ועתה קאמר אפי' בא"א לעשותן כמותן ג"כ אסור משום דבית תבנית היכל דאסור אף ע"י אחרים להשהותן אבל צורת ד"פ דאסרה תורה לא נאסרה אלא בשוקעת ובעושה לעצמן ואין אסור לקיימן ופריך וצורת אדם מי שרי והתנן כל פרצופין אסורין חוץ מפרצוף אדם ומשני לא תעשון אתי דאתי ללמד דצורת אדם אסור ואין בזה סתירה לדברי אביי דקאמר רק ד"פ אסרה תורה דכאן אסרה תורה רק בבולטת מפני הטועין אבל ד"פ אסורה אף בשוקעת וע"ז פריך מברייתא דאסור לעשות כצורת שרפים ומלה"ש וע"ז אמר אביי דלא אסרה תורהאלא משמשי מדור עליון ול"ה סתירה למה דקאמר לעיל דלא אסור אלא ד"פ דשם האיסור בשוקעת וכאן רק בבולטת דבד"פ אסור אף בשוקעת ובצורת אדם רק אסור בבולטת ואסור להשהותן מפני הטועין דשייך יותר בצורת אדם (וכמו שפי' הפנ"י דזה הי' גם טעות ישראל בחטא העגל שאמרו קום עשה לנו אלקים היינו צורת אדם שהוא דמות צורת בוראנו כאשר מראה עצמו לנביאים רק אהרן לא רצה לעשות אותה צורה דאיכא איסור בעשי' ועי"ז נסתבב שיצא הע"ז בצורת עגל לא בצורת אדם) לכן אסור באמת אף בקנה מנכרי (וכמש"כ הרא"ש דאחרים עשו לו בקנה מנכרי אייריא וממילא אסור להשהותן ג"כ) משא"כ משמשי מדור עליון אסור ג"כ אבל רק ע"י עצמו אבל צורת חמה ולבנה כשעשה בעיגול באמת ליכא איסור שהם משמשי מדור תחתון וא"כ נתישב דר"ג דבאמת משמשי מדור התחתון כחמה ולבנה שנעשו בעוגלאין נאסרה מה"ת לעשות ושפיר עשה ר"ג צורת לבנות וא"צלאוקמא באחרים עשו לו אמנם זהו רק לאביי דס"ל לעיל דמוקי כל פרצופי אדם אסור רק בעושה ולא מוקי במוצא ע"כ משום דס"ל במוצא מותר ודייק ממשנה דמוצא כלים ובו צורת חמה ולבנה היינו תמונת מזל חמה ולבנה שזה אסור שהוא בצורת אדם רוכב על סוס כמש"כ רבינו אבל סתם צורת אדם לא ומוקי בעושה א"כ ס"ל דצורת לבנה בעיגול מותר דאין דרך לעבוד צורת אלו וגם מותר לעשות (ואין אסור לעשות אלא צורת מזל חמה שהוא בצורת אדם רוכב על הסוס דאף דבאמת צורה זו אינה בשמים רק בדוי' הוא ול"ש לאסור משום משמשי מרום אפ"ה אסורה דהא עכ"פ הוה צורת אדם דאסור לעשות וכמש"כ בישועת יעקב בתשובה סי' קמ"ו) ולכן לא מוקי הך דרב ששת דכל הפרצופין מותרין חוץ מפרצוף אדם וכן הני דקחשוב לא מוקי דאייריא לענין אסור להשהותן דלפמש"כ לאביי ליכא איסור להשהותן מה"ת בבית תבנית היכל אלא אדם או בצורת ד"פ (כמש"כ הר"ן סברא זו) וע"ז פריך הגמ' מברייתא דלא תעשה חמה ולבנה דס"ל להאי מקשן דהכונה חמה ולבנה בעיגול דהוה משום מדור תחתון ג"כ אסור (דלא כאביי דלאביי מוקי הך ג"כ בצורת מזל חמה ולבנה דאסור משום דהוה ג"כ צורת אדם או ע"ד שכ' הח"ס דלכן לא פריך מיד מברייתא דצורת חמה ולבנה עובר בל"ת דמצינן לפרש דקאי אצורת מזל חמה ולבנה ומשום חשש ע"ז דדרכן לעבדן רק אחר דמוקי הא דקתני בצורת חמה ולבנה אסור היינו בלעבדן) וא"כ שוב קשיא אדר"ג וע"ז משני ר"ג אחרים עשו לו והכונה דמאחר דס"ל למקשן דחמה ולבנה בעיגול דהוה משמשי מדור תחתון ג"כ אסור וס"ל ג"כ כאביי דלעיל דלא אסרה תורה אלא משמשי מדור עליון (דאהא לא פליג המקשן) היינו דאסור אפי' ע"י אחרים דאסור להשהותן ובבולטת אבל משמשי מדור תחתון חמה ולבנה בעיגול רק אסור לעשות בעצמן וא"כ הא דקאמר תחילה דלא אסרה תורה אלא צורת ד"פ היינו אף דאסור ע"י אחרים היינו להשהותן ואף בשוקעת אבל משמשי מדור עליון אף דאסור ע"י אחרים דאסור להשהותן כמש"כ הר"ן בשם מהר"ם מרט"ב דכ' לא תעשו לכם שלא יהא מצוי לכם אבל רק בבולטת וא"כ הא דקאמר אביי תחילה לא יעשה בית תבנית היכל דאפשר לעשות כמותן אבל אי אפשר לעשות כמותן ליכא איסור הכונה דהיינו דאסור להשהותן ולקיימן אף בקנה מנכרים ולפי"ז דסובר במשמשי מרום ג"כ אסור להשהותן א"כ הא דרב ששת לעיל דכל פרצופין מותרין חוץ מפרצוף אדם יש לפרש שפיר במוצא ולענין להשהותן כקו' הפנ"י משום דכל דברי רב ששת דקאמר כל המזלות מותרים חוץ ממזל חמה ולבנה שפיר מתפרש גם להשהותן דמזל חמה ולבנה דהוה ג"כ בצורת אדם רק ברוכב על סוס שפיר אסור להשהותן וכן כל פרצופין חוץ מפרצוף אדם ג"כ אאסור להשהותן קאי (רק הא דקחשיב צורת אדם בפ"ע היינו אף דל"ה צורת אדם בפ"ע רק רוכב על סוס אפ"ה איכא איסור ע"ד שכ' תוס' דצורת ד"פ דהצריכה תורה לאסור אף דאיכא פרצוף אדם משום דכיון דאיכא עמו שאר פרצופים ל"ה איסור משום פרצוף אדם לחוד לכן בעינן שתורה אסרה ד"פ) וא"כ לדידי' לא קשיא מהא דקתני המוצא כלים ובו צורת חמה ולבנה דמשמע דצורת חמה ולבנה ל"ה בצורת מזל אלא בעיגול ל"ה כלל מעין צורת אדם דיש לומר צורת אדם הוה כש"כ רק דאסור דאשמעינן חמה ולבנה שאינה אלא בעיגול ג"כ אסור וכן לא יקשה מדקתני צורת דרקון דמשמע דשל אדם לא די"ל ג"כ דכש"כ צורת אדם וצורת דרקון הוא דצריך לאשמעינן משום דצורת דרקון דהיינו תלי של לבנה הוא אינה כלל צורה בשמים רק צורה בדוי' (וכמש"כ רבינו ובשו"ת ישועת יעקב הנ"ל) א"כ יוצא לנו מזה דלדעת המקשן שפיר אסור אף בחמה ולבנה בעיגול א"כ קשיא שוב מ"ט דר"ג ולכן משני סתם גמ' אחרים עשו לו שאני (ולא אביי דלדידי' א"צ כלל לתרץ בע"י אחרים דבצורת לבנה ליכא איסור עשי' כלל) דעכ"פ נשמע מדאביי דאין אסור ע"י אחרים רק במשמשי מרום או בצורת ד"פ א"כ אף דמקשן פליגא אדאביי דס"ל דהא דקתני בברייתא דלא תעשון חמה ולבנה לא אצורה קאי (דהיינו צורת מזל חמה ולבנה והאיסור משום דגם זה הוה בצורת אדם רוכב על סוס אלא חמה ולבנה היינו בצורת עיגול) אבל פשיטא דמותר ע"י אחרים כיון דלא פליג האי מקשן אמה דקאמר אביי תחילה דלא אסרה תורה אלא משמשי מדור עליון אלא דס"ל דמשמשי מדור תחתון אין אסור אלא בעושה בעצמו א"כ ממילא ניחא הא דר"ג משום דר"ג גם ע"י אחרים עשו לו (והך אחרים עשו לו יכולין להתפרש דשרי אפי' מדרבנן אף דאיכא שבות דבמקום מצוה לא גזור כמש"כ תוס' או אחרים עשו לו היינו בקנה משל נכרי כמש"כ הרא"ש אבל לצוות לעשות ע"י נכרי אסור משום שבות דא"ל צורך מצוה שרי דהא אפשר בקני' וא"צ לצוות לעשות א"כ ממילא ל"ה דבר מצוה וכמו שיבואר) ופריך מדשמואל דאמר סמי עיני' דידי' ומשני התם בבולטת ומשום חשדא הכונה דכיון דבבולטת אייריא א"כ איכא משום חששא דטועין מה"ת (כסברת רבינו לכן אסור אף ע"י אחרים והיינו משום חשדא דקאמר וכונתו מפני הטועין שיטעו לומר שיש בו ממש לעבדו והיינו חשדא שיחשדוהו שיצוה לעשות כך כדי לעבדו ויבואו לעבדן באמת והוה חשדא דאורייתא וא"כ נתישב קו' הר"ן שהקשה מ"פ מסמי עיני' דידן הא שם בצורת אדם איכא אסור להשהותן ואסור ע"י אחרים דלפמש"כ היינו הא דמשני הגמ' התם בבולטת ומפני הטועין דבצורת אדם דאיכא איסור בבולטת א"כ אסור משום חשדא ולכן אסור אף ע"י אחרים ואפי' בקנה אסור כש"כ בציוה לעשות ע"י אחרים דאסור משא"כ ר"ג דליכא חשדא דטועין מה"ת אבל בס"ד הוה סבור דאייריא בשוקעת דאז ליכא חששא דטועין ואין חילוק בין חמה ולבנה לבין צורת אדם שהוא בשוקעת ומייתיא כתנאי חותמה בולט אסור להניחה ומותר לחתום וע"כ דאיכא חשדא דאורייתא מפני הטועין דכיון דבהאי ברייתא לא מתפרש איך באה חותמת זו לידו מסתמא אייריא אף במוצא והיינו דלא כאביי דלעיל אלא דאף במוצא איכא איסורא דשהי' ומפני הטועין ע"כ אסור לקיימה ומותר לחתום (וכקו' הפנ"י דלעיל) וע"ז פריך ומי חיישינן לחשדא והכונה כך בשלמא לאביי דמשני דלא אסרה תורה אלא משמשי מדור עליון דתחתון לא נאסרה דהוה בעיגול (ולא נאסרה אלא מזל חמה ולבנה שהוא ג"כ לפי טעותם בצורת אדם רוכב על סוס) ול"א דנאסרה להשהותן אף במוצא כלים ומשום חשדא (ודלא כקו' הפנ"י) דרק במצוה לעשות או בקנה שייך מפני הטועין שיבואו לעבדן אבל במוצאן ל"ש שאסור להשהותן משום שיבואו לטעות דעתה לא שכיחי שיעבדו לצורת אדם כדמוכח לעיל בשמעתין דלכך מוקי בעושה דלעבדן ל"ח כמש"כ הראשונים א"כ לכך ניחא בבי כנישתא שהי' שם אנדרטא דליכא חשדא מפני הטועין דעתה אין עובדין לצורת אדם אבל לדידן דמייתיא ראי' מברייתא דאף במוצא איכא חשדא דמפני הטועין א"כ גם בהאי אנדרטא איכא חשדא דמפני הטועין (ומיושב קו' הפנ"י שהקשה מ"פ מבי כנישתא הא שם ליכא חשדא דעשי' דהא הוה בי כנישתא דאחרינא והך חשדא שעובדין לאותה צורה גם כן ליכא כיון שאין דרכן לעבוד צורת אדם לפמש"כ ניחא דהיינו הא גופי' דפריך דבוודאי לאביי דס"ל במוצא מותר בפרצוף אדם ומוקי רק בעושה ניחא משום דאין דרכן לעבוד צורת אדם אבל לדידך דמייתיא ברייתא דאסור להניחה דס"ל דלא כאביי דבאמת אף במוצא אסור משום דאסור להשהותן מפני הטועין א"כ גם בבי כנישתא איכא חשדא מפני הטועין ומשני דרבים שאני ופריך א"כ דר"ג יחיד הוה א"כ איכא חשדא דטועין גם בצורת לבנה דהא לדידך הא דתנן המוצא כלים ועלי' צורת חמה ולבנה היינו בעיגול דעתה דרכן לעבוד צורת חמה ולבנה בעיגולין א"כ איכא חשדא מפני הטועין ומשני דנשיא כרבים דמיא א"נ בשל פרקים א"נ להתלמד שרי וא"צ לאוקמא בשל אחרים דבשל אחרים ג"כ איכא חשדא מפני הטועין כיון דעתה דרכן לעבוד חמה ולבנה בעיגולין אלא דלהתלמד שרי דהיכיא דעושין להתלמד מותר אף לעשות בעצמו ול"ח ג"כ לחשדא מפני הטועין): אמנם כל זה צריך לפי המקשן דחלק אאביי אבל אנן דקיימ"ל כאביי דאין אסור במוצא ואין דרך לעבוד בעיגולין וכן אמרינן דלא אסרה תורה משמשי מדור התחתון חמה ולבנה כשהן בעיגולין א"כ ל"צ לאוקמא דר"ג בע"י אחרים אלא דלא אסרה תורה כלל בעיגולין דהא דקתני דאסור בשל חמה ולבנה היינו משום צורת אדם רוכב על סוס א"כ לפי"ז שפיר י"ל הא דלא הביא רבינו דבשל אחרים שרי די"ל כיון דלעיל בלאו דלא תעשה פסל כתב דלקי ע"י אחרים וכאן לא כתב נשמע דשרי בשל אחרים רק דהקשיתי ע"ז הא במשמשי מדור עליון אסור בשל אחרים כדמוכח מכח קו' הר"ן דלפמש"כ לאביי במשמשי מדור עליון באמת ג"כ שרי ע"י אחרים דרק לפי המקשן דס"ל במשמשי מדור תחתון ג"כ אסרה תורה צ"ל במשמשי מדור עליון אסור בע"י אחרים ג"כ להשהותן דבד"פ העשי' גופי' אסור ע"י אחרים אבל לאביי דידי' שפיר מותר ע"י אחרים וגם להשהותן שרי וכן במשמשי מדור עליון ואף דבצורת אדם וד"פ איכא איסור ע"י אחרים היינו להשהותן אבל לא בתורת שליחות שיהא עובר כאלו עשאו ומאיסור שהי' לא אייריא רבינו דאין זה מבואר בסוג' ואין דרכו של רבינו להביא מה שאין מבואר בגמ' כידוע דרכו של רבינו (וכן י"ל דלעולם אסור בשל אחרים כדעת הר"ן לדעת רבינו דבשל אחרים שרי בצורת לבנה הא סובר רבינו דצורת חמה ולבנה מותר לעשות בעצמו ואין אסור אלא בצורת מזל חמה ולבנה צורת אדם רוכב ובזה אסור אפי' בשל אחרים ולא יקשה מדר"ג דר"ג עשה לבנה בעיגול ושרי אף ע"י עצמו) ודו"ק: מעתה נבוא לישב דברי רבינו בהלכה זו די"ל דבוודאי מאביי לא הדר דהא לא קאמר אלא רק המקשן דפריך מברייתא דלא תעשון צורת חמה ולבנה הוא ע"כ פליג אהא דלא תעשון אתי במשמשי מטה ופליג אדאביי דס"ל דלא אסרה תורה אלא מה שאפשר לעשות כמותן דבשלמא אמאי דקאמר אביי לא אסרה תורה אלא צורת ד"פ וכן דלא אסרה תורה אלא משמשי מדור עליון א"צ לומר דס"ל בהאי ג"כ כאביי רק דס"ל דשלשתן נוכל לקיים דהיינו דתורה לא אסרה אלא צורת ד"פ דחייב אף בשוקעת (אבל במשמשי מדור עליון א"ח אלא בבולטת) ואסור גם ע"י אחרים משום דאסור לקיימן וכמש"כ הר"ן (אבל משמשי מדור התחתון מותר לקיימן ואין אסור אלא אם עשאן בעצמן) אבל אהא דקאמר אביי דלא אסרה תורה אלא כמשמשים שאפשר לעשותן כמותן מזה שפיר הדר דאי אמרת דבזה ג"כ ס"ל כאביי א"כ אם אתה רוצה לקיים כל מימרות דאביי צריכין לומר כך דלא אסרה תורה לקיימן אלא בשאפשר לעשות כמותן וכסברת הר"ן יען דהם לתשמיש האדם והא דקאמר לא אסרה תורה אלא צורת ד"פ א"כ תצטרך לומר כך דלא אסרה תורה בשוקעת אלא בצורת ד"פ אבל שמשי מדור עליון אין אסור אלא בבולטת א"כ הא דקאמר לא אסרה תורה אלא משמשי מדור עליון למעט משמשי מדור תחתון ע"כ למעט לגמרי דליכא איסור כלל דהא אין לומר דאתי רק למעט דאין אסור בנעשה ע"י אחרים להשהותן אלא במשמשי מדור עליון כמש"כ הר"ן דהא כבר אמרת דאין אסור בע"י אחרים עשו לו אלא במשמשים שאפשר לעשות כמותן אבל שאר משמשים רק אסור בעשה בעצמו א"כ ע"כ דנתמעט משמשי מדור התחתון לגמרי והא המקשן ס"ל דאסור לעשות משמשי מדור התחתון א"כ מוכח דע"כ פליג אדאביי בהא דס"ל דלא אסרה תורה אלא משמשים שאפשר לעשות כמותן וס"ל דאין אסור מה"ת כלל דאז ניחא דס"ל דמשמשי מדור תחתון ג"כ אסור והא דקאמר דלא אסרה תורה אלא משמשי מדור עליון בבולטת היינו רק למעט דאין אסור בעשו ע"י אחרים לקיימן רק משמשי מדור עליון אבל חמה ולבנה מותר להשהותן ע"י אחרים והיינו דמשני ר"ג אחרים עשו לו וא"כ ניחא דרבינו כיון דפסק דצורת חמה ולבנה ג"כ אסור לעשות ע"כ הדרינן ממה דקאמר דלעשות בית תבנית היכל אסור מלא תעשה אתי ולכן רק מדרבנן הוא דאסור ודו"ק: אלא דלפי"ז לכאורה אכתי קשה א"כ משמשי מדור עליון אין אסור בבולטת ומדברי רבינו משמע דאסור אף בשוקעת דרק בצורת אדם אין אסור בשוקעת אלא בבולטת אך י"ל דכ"כ דבאמת רבינו לא פסק כדאביי לאסור צורת ד"פ א"כ שפיר י"ל דגם אהא פליג המקשן ורק בהא אית לי' כדאביי דאמרינן כללא דלא אסרת תורה אלא במדור עליון והיינו אף ע"י אחרים דאסור להשהותן ולקיימן בין בשוקעת בין בבולטת אבל משמשי מדור תחתון מותר להשהותן וליכא איסור בעושה ע"י אחרים כנ"ל ודו"ק: והנה בלחם סתרים הקשה מ"פהגמ' מר"ג ומי שרי לעשות לבנה והכתיב לא תעשון אתי והא קידוש החודש הוא מ"ע ונימא עשה דחל"ת ותי' דל"ה בעידנא אמנם קשה לי הא הוהמ"ע דרבים דל"ב בעידנא כמש"כ הר"ן פ"ד דר"ה ומג"א סי' תמ"ו ולכן נראה לישב דהנה לכאורה בפשיטות י"ל דהוה מ"ע דלפני הדיבור דלא דחי כמש"כ תוס' קידושין דף ל"ח בשם הירושלמי אך הנה בש"א ה' חמץ הקשה דבכמה דוכתין מש"ס משמע דלית לן דירושלמי דאף מ"ע דקודם הדיבור דחי ל"ת אך הנה בארתי לעיל בפ"א דגם ירושלמי ס"ל דעשה דקודם הדיבור דחי ל"ת רק הירושלמי ס"ל דהיכיא דל"ה בעידנא יש לחלק בין נכתבה בצידה דהותרה ל"ב בעידנא והיכיא דלא נכתבה בצידה דהיינו עשה דלפני הדיבור לא דחי כשאין בעידנא א"כ לפי"ז י"ל בעשה דרבים דל"ב בעידנא במ"ע שנכתוב בצידה שנאמרה אחר הדיבור אבל אי נאמרה לפני הדיבור אף דהוה עשה דרבים לא דחי כשאין בעידנא וא"כ לפי"ז שפיר נוכל לתרץ קו' הנ"ל ונאמר כשני תירוצים יחד דכיון דל"ה בעידנא ועשה דלפני הדיבור לא דחי לל"ת: והנה בשיטת הר"ן והמהר"ם מרוטנבורג דמדכתיב לא תעשו לכם נשמע דע"י אחרים ג"כ עובר וכ"כ בתוס' יומא דף נ"ו ובחי' רע"א הקשה ע"ז א"כ ל"ל גם אתם למעט דאין שליחות לגוי כדאיתא רפ"ב דקידושין הא נשמע מדצריך קרא דע"י נכרי עובר (דע"י ישראל פשיטא דלא נוכל לאוקמא קרא דהא אשל"ע רק ע"כ ע"י נכרי אייריא) א"כ נשמע ממילא בעלמא אין שליחות לנכרי דאי בעלמא ג"כ יש שליחות א"צ קרא דעובר ע"י נכרי אמנם לי נראה דע"כ אין כונת התוס' ומהרמ"ב דעובר דגלי קרא דיש בי' שליחות לנכרי דא"כ מנ"ל להוכיח מכאן משום דכ' לא תעשו לכם דאסור להשהותן דילמא להזהיר על העשי' גלי קרא דעובר גם ע"י נכרי וכמש"כ רבינו בהא דאם עשה לו פסל ומסכה אף ע"י אחרים לוקה א"כ אדרבא יש להוכיח מהכא דיש שליחות לנכרי דכיון דבעלמא יש שליחות לנכרי לחומרא א"צ קרא דעובר על העשי' אלא ע"כ דאתי לאסור השהי' בביתו ודכתיב ל"ת לכם היינו שלא יהא מצוי לכם א"כ אדרבא יקשה דמוכח מכאן דיש שליחות לנכרי לחומרא אולם באמת אין להוכיח מכאן לשום צד לא דיש שליחות לנכרי וכן אין להוכיח דא"ש לנכרי דהכא דאסרה תורה ע"י האחרים אין משום שליח של אדם כמותו רק דתורה אסרה שלא יגרום העשי' (כמו בלאו דלא תעשה לך פסל ומסכה דלוקה ע"י אחרים אין הכונה מטעם שליחות דהא בלא"ה הא אין של"ע ונכרי ג"כ עובר אעשי' ע"ז כמש"כ רבינו פ"ט ממלכים רק שאין ממיתין עליו אלא הכונה שלא יגרום העשי' כמש"כ רבינו בס' המצות ובאמת אפי' ע"י חשו"ק ג"כ עובר) וא"ש אך לכאורה לפי שיטה זו יקשה הא אין בו מעשה ואין ילקה (דגבי עשית פסל כ' רבינו דלוקה ג"כ) ותי' בלח"מ דע"י שליחות נחשב כמעשה אבל כיון שבארנו שאין כאן דין שליחות יקשה איך ילקה כיון דא"ב מעשה: אך ראיתי במנחת חינוך שעמד ע"ז וכתב לתרץ דבדיבורא נעשה מעשה ולכאורה קשה דכהא"ג המחוסר מעשה ל"ש בדיבורא נעשה מעשה ואמנם נראה דשפיר הוה מעשה היכא דע"י דיבורא דידי' עושה שליח המעשה וכ"כ המקנה בקידושין בסוג' דאשל"ע דהיינו טעמא דב"ש דס"ל דחייב ע"י שליח אין משום דשליח של אדם כמותו וישל"ע אלא משום דעל האמירה לשליח עצמו מחייב יען דבדיבורא נעשה המעשה ע"י השליח: אמנם הקשה עוד במנחת חינוך איך יתחייב מטעם גרמא דנעשה בדיבורא מעשה הא היכיא דכתיב לא תעשו ממעטינן גרמא כדאיתא בשבת דף ק"כ אך לי נראה דכאן עדיפא משאר גרמא דכיון דנעשה מעשה ע"י אדם והמעשה א"א לבטלו שפיר מיקרי עשי' ועובר אלא תעשה ואמנם הנה במנחת חינוך כתב דהא דחייב הכתוב גם בע"י אחרים היינו בישראל ג"כ משום דל"ש אשל"ע דהא משום גרמא מחייב ואפי' ע"י חשו"ק א"כ כהא"ג גם ע"י ישראל עובר ואולם קשה לי לפי דבריו דהנה בשמעתין דקידושין פריך הגמ' ממעילה הא עשה שליחותו מעל ואמאי נימא דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין והקשה הפנ"י הא אפי' ע"י חשו"ק מעל יען דנעשה שליחותו א"כ לא גרע פיקח ותי' דאיה"נ דגרע משום דסבור שלא ישמע לו (ומה שהקשה הא בשוגג אייריא ל"ש דסבור שלא ישמע לו הנה כ"כ בריטב"א דא"כ הוה שליחות בטעות דאי הוה ידע דיש עבירה ל"ה נעשה שליחו) וא"כ נסתרו דבריו שכ' דלא גרע מע"י חשו"ק דחייב משום גרמא דהא שפיר גרע משום דסבור שלא ישמע לו א"כ ל"ש דבדיבורא נעשה מעשה ע"י השליח דהא סבור שלא ישמע לו וכן קשה לי לדבריו ממש"כ תוס' שביעית דף ג' דחייב במקיף ע"י נכרי וקטן אבל ע"י ישראל לא מחייב דאשל"ע ולדברי המנ"ח הא היכיא דחייב ע"י נכרי וקטן גם בע"י ישראל חייב דל"ש בכהא"ג אשל"ע (ועיין בתפארת ירושלים פ"ג דבכורות שכתב ג"כ דמקיף דחייב ע"י גרמא לכן חייב ע"י נכרי וקטן ואפ"ה ע"י גדול פטור דאש"ל ועיין רא"ש פ"ז דב"מ דאמירה לנכרי גרע אפי' מגרמא ובתפארת ירושלים שם מה שהאריך בזה): אך הדבר נכון דהנה רבינו פ"ז ממעילה כתב דבכל התורה כולה אשל"ע חוץ ממעילה ותמה המהרי"ט בחי' לקידושין הא גם בשליחות יד וטביחה מחייב ע"י שליח ותי' דבשליחות יד ל"ה משום שליחות אלא משום דפושע עכ"פ מיקרי וכ' בטביחה לא גרע מאלו שחט ע"י קטן דחייב דעכ"פ טבחו ונהנה מבשרו בין ע"י מכירה בין ע"י טביחה חייבו הכתוב והקשה א"כ איך הוה ב"כ דהא צריך קרא דחייב ע"י אחר אפין אין בר שליחות והנה אי מהא לא קשיא דגם במעילה חייב אף ע"י חש"ק דאתעביד שליחותו אולם קשיא לאידך גיסא איך כתב רבינו דבמעילה הוא מטעם שליחות הא גם במעילה חייב ע"י חשו"ק א"כ ל"ה מטעם שליחות אך נראה דהנה בנוב"י כתב לפרש דברי רבינו דאי אשל"ע מעשה השליחות בטל כתי' ב' בתוס' ב"מ דף י' אך זהו במעילה דאפשר לבטל מעשה השליחות אבל בטביחה ושליחות יד דאי אפשר לבטל הנה השליחות רק לחייב המשלח ושפיר כתב בכל התורה כולה אשל"ע חוץ ממעילה דמעשה ג"כ בטיל משא"כ טביחה ושליחות יד הא ל"ש דמעשה בטיל א"א לבטל: ואמנם קשה לדבריו הא בדברי רבינו אין זכר מביטול המעשה שליחות רק מחויב קמייריא לכן אמינא לפרש דברי רבינו כדברי שניהם דהיינו דהא בהא תליא במידי דא"א לבטל המעשה שפיר חייב משום גרמא דהא עכ"פ המעשה נעשית גרמתו וא"א לבטלו ואמרינן שפיר כמו דחייב ע"י חשו"ק כן חייב גם ע"י גדול ואין משום דין שליחות אלא גרמא אבל במעילה דיכול לבטל המעשה א"כ הא דחייב ע"י גדול הוא ע"כ מטעם דישל"ע דאי משום דחייב ע"י חשו"ק אין לחייב ע"י גדול פיקח משום דשאני ע"י חשו"ק דל"ש דסובר שלא ישמע לו (ובשוגג משום שליחות בטעות אין לחייב ע"י גדול פיקח משום דשאני ע"י חשו"ק כמש"כ הריטב"א) אע"כ הא דחייב תורה במעילה ע"י שליח הוא משום דישל"ע וא"כ מעתה יתפרשו דברי רבינו על נכון בכהת"ר כולה אשל"ע היכיא דאפשר לבטל המעשה א"כ לא מחייב ע"י גדול אף דחייב ע"י חשו"ק הוא משום גרמא וע"י גדול א"ח מטעם גרמא דהא סבור שלא ישמע לו א"כ לא נעשה המעשה בגרמתן ול"ש לומר דבדיבורא נעשה המעשה חוץ ממעילה אף דיכול לבטל המעשה חייב ע"י שליח דישל"ע ולא משום גרמא דהא בדבר עבירה גרע מע"י חשו"ק ולא יקשה א"כ טביחה ושליחות יד נמי דשם דא"א לבטל השליחות שפיר מתחייב ע"י גדול לא מטעם דישל"ע אלא משום גרמא דלא גרע מע"י חשו"ק ודמיא להא דעובר בלאו דלא תעשון לכם ע"י אחרים ולא משום דשליח של אדם כמותו אלא משום דלא גרע משנעשה ע"י חשו"ק דחייב משום גרמתו דידי' דהא המעשה כבר נעשה ובדיבורא דידי' איתעביד המעשה ודו"ק: ובהא ניחא לי מה דקשה לי לדברי רבינו שם בה' מעילה שכתב ובלבד שלא יתערב בו איסור אחר כגון אכילת עולה דאז אשל"ע וקשה לי דהנה בשבת דף קל"ג גבי מילה בצרעת איתא דע"י אחר שרי לימול ובלבד דלא ליקום אז לגבי ופירש"י דאז הוה כשליחו על קציצת הבהרת והיינו כיון דנעשה שליחו לדבר המצוה אין שליחות לחצאין והוה שליח גם לדבר עבירה וא"כ גם כאן נאמר להיפוך כיון דאין שליחות לחצאין הוה שליח גם לאיסור אחר להנ"ל י"ל דהא דרש"י פירש דלא ליקום אב לגבי אין משום דאז נעשה שליח כמותו גם לקציצה הבהרת דעל קציצת הבהרת חייב אף בהגרמה כדאיתא התם ואין צריך לטעם דנעשה שליחו אלא דע"י דקאי גבי' נעשה בגרמותו הקציצת הבהרת ע"י השליח למול אבל אי הוה בעינן שליחות אדרבא הי' לנו לומר כיון דלקציצת בהרת אין נעשה שליחו דאשל"ע גם גבי מצות מילה לא נעשה שליחו כסברת רבינו דאין שליחות לחצאין ובטל כל השליחות רק דהכא מחייב משום גרמא דנעשה קציצת הבהרת בגרמתו: והנה ראיתי בספר ברוך טעם שהקשה לפירש"י שבת דמוכח דס"ל אי קאי אב לגבי נעשה שליח למצות מילה וא"ש לחצאין ונעשה שליח גם לקציצת הבהרת דנהי דאשל"ע כיון דנעשה שליח למצוה הוה שליח גם לקציצת בהרת והקשה א"כ הא דתנן בר"ה פ"ד משקילקלו הלוים בשיר והקשו בתוס' תיפוק לי' משום קילקול המוספין ותי' דמצוה דרבים דחי לעשה דהשלמה דהוה דיחיד ולפירש"י כיון דנעשה הכהן שליח למצוה נעשה שליח גם להעבירה דהיינו לעשה דהשלמה הוה עבירה דרבים ותי' דמצות השלמה נאמרה רק לכהנים אולם לפמש"כ י"ל דהנה בקציצת בהרת עובר אפי' ע"י גרמא כדקתני התם כרכו בתיב וקצצו חייב א"כ שפיר אי איכא אחר ליעבד אחר ולא ליקום אב לגבי דבשלמא אי לא קאי לגבי דלא נעשה שליח דידי' למול בנו אז אפי' גרמא דידי' ליכא דאין עושה כן במצות האב אבל אי קאי אב לגבי דנעשה שליח דידי' למצוה א"כ שוב נעשה הקציצה בגרמת האב ואיכא איסורא אבל ל"א דנעשה שליחו כיון דאשל"ע אבל גבי עשה דהשלמה כיון דהוה עבירה אשל"ע ולא נעשה שליח של ישראל לכן א"ע רק הכהן והוה שפיר רק עשה דיחיד ומשום דנעשה עכ"פ בגרמת ישראל ג"כ ל"ש דאין עושין כן בגרמת ישראל כיון דהכהנים מצווים להקריב הקרבן מוסף דהוה עשה דרבים א"כ מה שעוברים על עשה דהשלמה לא נעשה כן בגרמת ישראל דהכהן עושה כן זאת מפני שרוצה לקיים המצוה להקריב הקרבן מוסף ול"ש דהוה עשה דרבים רק אי אמרינן דנעשה שליח של ישראל בתורת שליחות והא קיימ"ל דאשל"ע ולומר א"ש לחצאין ג"כ ל"א דגם לפירש"י דשבת אין הכונה משום דא"ש לחצאין אלא דאיכא איסורא משום דנעשה בגרמא דידי' ודו"ק: אולם לפי"ז יקשה לאידך גיסא דהנה כתב רבינו בה' מעילה והוא מתוספתא דאם איסור אחר מעורב בו כיון דלא נעשה שליח לזה לא נעשה שליח גם לאיסור מעילה א"כ ה"נ נאמר כיון דלא נעשה שליח לאיסור עשה דהשלמה דאשל"ע לא נעשין שלוחין לקיים מ"ע דהקרבת קרבן מוסף ול"ה עשה דרבים כלל וצ"ע: אך לפמש"כ לעיל דרבינו כתב כן רק במעילה דאפשר לבטל המעשה לכן אמרינן כיון דלמילתא חדא ל"ה שליח בטלה המעשה ול"ה שליח גם לאיסור מעילה אבל באיסור עשה דהשלמה דאף דנאמר אשל"ע ולא נעשו כהנים שלוחי ישראל א"א לבטל עוד מעשה ההקרבה לכן אף דלענין איסור דהשלמה ל"ה שלוחי הקהל

א') שלש מחנות וכו'. הנה מדברי רבינו נשמע דמחנה ישראל רק הי' שם אחר שהוקם המשכן הקבעו הג' מחנות שכינה ולוי' ומחנה ישראל וכן מוכח במנחות דאיתא שם הוגללו הפרוכת הותרה לזבין ומצורעין ליכנס לשם דבטלה גם מחנה ישראל מגמ' דעירובין דף נ"ה דאיתא שם דאמר ר"ה יושבי צריפין אין מודדין להן אלא מפתח בתיהם ומתיב ר"ח ויחנו על הירדן וכו' ותניא כשהן נפנין וכו' א"ל רבא דגלי מדבר קאמרת כיון דכ' בהו על פי ד' יחנו ועל פי ד' יסעו כמאן דקבועי להו דמי א"כ אף דהוגללו הפרוכת ובטלה מחנה שכינה אמאי בטלה מחנה ישראל הא כקבועי דמיא ועוד קשה לי א"כ קודם שהוקם המשכן דלא הי' קביעי מחנה שכינה ולוי' גם מחנה ישראל לא הוה קביעי א"כ יקשה למ"ד דס"ל שם בעירובין דתחומין י"ב מיל הוה ועליהן אמר משה רבינו לישראל אל יצא איש ממקומו וכמש"כ רבינו בפכ"ז משבת דחכמים העתיקו שתחום זה הוא חוץ לשנים עשר מיל כנגד מחנה ישראל וכך אמר להם משה רבינו לא תצאו חוץ למחנה והא בשעה שאמר משה זה לישראל עדיין לא הי' הג' מחנות קביעי א"כ מנ"ל כלל לומר דכונתו הי' לי"ב מיל דהא דגמירי דמחנה ישראל י"ב מיל היינו ע"י שהי' מחנה שכינה ולוי' כל אחד במקומו היתה מחנות ישראל בגבולה רחוק ממחנה שכינה ולוי' אז הי' מגיע המחנה לי"ב מיל: ונראה דתליא זה בירושלמי שהבאתי בפ"א אי אמרינן כתיבה הי' נוסעין או כקורה הי' נוסעין דאי כתיבה א"כ גם בשעה שנסעו לא בטלה מחנה ישראל וכן קודם שקבעו הג' מחנות היתה י"ב מיל אבל למ"ד כקורה הי' נוסעין לכן כשהוגללו הפרכת הותרה למצורעין ליכנס לשם דבטלה שם המחנה כיון שלא שמרו סדר חניתן ולהאי מ"ד באמת קודם שהוקבעו הג' מחנות לא הי' כלל כאן דבר קביעות שמחנה ישראל הוא י"ב מיל דאפשר שהי' פחות או יותר: והנה יש לומר דבהא פליגי נמי ר"ע ורבנן בשיעור תחומין דאורייתא דלר"ע ס"ל תחומין אלפים אמה דאורייתא ורבנן דפליגי דתחומין ב' אלפים אמה דרבנן רק בי"ב מיל הוה דאורייתא דלרבנן ס"ל כתיבה הי' נוסעין א"כ גם בנסיעתן הי' י"ב מיל אבל למ"ד כקורה הי' נוסעין ולא הי' נסיעתן כדרך חנייתן שפיר הוה תחומין אלפים אמה ג"כ דאורייתא וה"ה קודם שהוקם המשכן לא הי' אז מחנה ישראל י"ב מיל וא"כ כשאמר להם משה אל יצא איש ממקומו היינו אשיעור ב' אלפים אמה כאשר אבאר דהנה בב"י או"ח סי' ת"ד כ' בשם תשובת רבינו דאע"ג דתחומין י"ב מיל מה"ת מ"מ במדבר וכרמלית ובקעה אין לוקין משום שאין בדין שהמעביר חפציו במקום הזה פטור והיוצא ברגליו יהא חייב וכתב בח"ס בחי' לשבת דף פ"ו דכונתו כיון דמאל יצא איש ממקומו ילפינן תרווייהו תחומין והוצאה א"א לאחוז החבל בתרי ראשון כיון דמקומו לענין הוצאה מתפרש מקום כעין דגלי מדבר ולאפוקי כרמלית הה"נ מקום לענין תחומין כן הוא ואין תחומין מה"ת אלא ברה"ר דאורייתא וע"ז הקשה בח"ס א"כ קשה למצוא תחומין י"ב מיל דאורייתא דאם בכל הי"ב מיל ס"ר בוקעין ועוברין בו הרי היא עיר וכולה נחשבת כד"א אם לא כהא"ג שהס"ר כולן יחד נסעו י"ב מיל וכעין נסיעת דגלי מדבר וזהו מעט המציאות עכ"ד ולפי"ז קשה לי התינח למ"ד דשיעור תחומין בי"ב מיל אבל למ"ד בשיעור אלפים אמה א"כ בזה ל"ש לומר דנסעו כל המחנה כשיעור התחום דהא בנסיעה של ב' אלפים לא נעתקו כל מחנה ישראל עדיין ממקום חנייתן א"כ באותן אלפים אמה לא הי' ס"ר בוקעין וליכא איסור תחומין (עמש"כ בארוכה בה' ע"והכ"פ) להנ"ל ניחא די"ל דלהאי מ"ד שהוא ר"ע דיליף שיעור תחומין אלפים אמה מקרא דמקיר העיר וחוצה כדאיתא בסוטה דף נ"ז י"ל דהוא ס"ל דלא נסעו כדרך חנייתן רק כקורה א"כ שפיר י"ל דמהלך אלפים אמה הלכו כל הס"ר ונעתקו בשיעור זה ממקום חנייתן והוה שפיר רה"ר וחייב אשיעור זה גם אתחומין ודו"ק: ב') ונראה דיצא לרבינו כן מהא דאיתא בספרי וישלחו מן המחנה מחנה שכינה משמע שומע אני ממחנה לוי ת"ל אל מחוץ למחנה תשלחום הא עד שלא יאמר יש לי בדין אם נדחו טמאים ממחנה הארץ הקל קו"ח ממחנה שכינה דחמור אלא אם אמרת כך ענשת מן הדין לכך נאמר וישלחו מן המחנה והנה לכאורה הכונה כיון דריבוי רחמנא מחנה לוי כש"כ מחנה שכינה ואין לומר דבא זה ולימד על זה דאי לא הוי כתיב אלא חד הי' מוקמינן לי' למחנה שכינה ז"א דלא שייך לומר כן אלא בתרי גופי' כיון דמשתלח ממחנה לוי' האיך יכול לבוא למחנה שכינה כדאיתא בקידושין דף ה' גבי יצאה חנם אין כסף י"ל ז"א דאיכא לאוקמא קרא בט"מ דליכא למילף בקו"ח מזב דבזב חמור מיני' שמטמא משכב ומושב ואפשר שהכונה בתורת כהנים מדכתיב בפ' כי תצא וכי יהי' איש לא טהור מקרה לילה וכתיב התם ויצא אל מחוץ ולא יבא אל תוך המחנה היינו שמשתלח חוץ לשתי מחנות ובעל קרי איני מטמא משכב ומושב אך אכתי צ"ע די"ל בעל קרי חמור שכן טומאה היוצאה מגופו כדאיתא בפסחים דף ס"ד וראיתי בפנים יפות פ' במדבר שכ' לפרש דמחנה ארון היינו כשהיו ישראל במדבר ומחנה שכינה קרינן בית עולמים וקשיא לי' כיון דכתיב אזהרה גבי בעל קרי בהיותן במדבר כ"ש זב גמור בבית עולמים דקדושתו קדושת עולם דכתיב מכון לשבתך עולמים וע"ז אמר דקמ"ל דאין עונשין מן הדין לכך הוצרך ליכתוב ולא יטמאו את מחניהם דהיינו שתי מחנות כדאיתא בפסחים מחניהם מחנה לזה דהיינו לט"מ כנ"ל ולזב בבית עולמים ובזה א"ש טפי מ"ש בספרי אין צו אלא מיד ולדורות דהיינו משכן ולדורות היינו בבית עולמים ואיתא עוד שם ר' אומר אינו צריך קו"ח הא אם נדחו הטמאין ממחנה הארון הקל קו"ח ממחנה שכינה החמור אלא בא הכתוב ליתן להם מחיצות וכו' ת"ל בדד ישב מחוץ למחנה מצורע הי' בכלל ונראה פירושו דאע"ג דמקרא בדד ישב נשמע חילוק מחנתו מ"מ איצטרך הך קרא לאזהרה אע"ג דגבי זה כתיב אזהרה גבי בעל קרי ואיכא קו"ח דבית עולמים כנ"ל מ"מ איצטרך ולא יטמאו את מחניהם אחד לט"מ דליכא למילף מקו"ח כנ"ל ואחד למצורע דאע"ג דמצורע חמור מבעל קרי ואיכא למילף בקו"ח מ"מ איצטרך למחנה שלישית של מצורע דליכא למילף בקו"ח מזב אלא לשתי מחנות שזב מוזהר עליהם ואיצטרך לאזהרה למחנה שלישית והיינו דאמר ליתן להם מחיצות פי' אזהרה למחיצות לכל אחד כדינו יעו"ש והן הן דברי רבינו דנגד שלשה מחנות שהי' במשכן מחנה הארון שאין קדושתו קדושת עולם כנגדו בבית עולמים מחנה שכינה הוא העזרה קדושת עולמים:

א') כל ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות וכו'. וכ"כ בפ"ז מתומ"ס דאין מביאין עומר אלא מא"י ובס' דרך הקודש אמשנה דעשר קדושת בפ"ק דכלים עמד לחקור אי עבר הירדן בכלל א"י ומביאין ממנה שהרי אמרו בתוספתא דקמא ומייתיא לה בבכורות דף נ"ה רשב"י אומר הרי הוא אומר כי אתם עוברים את הירדן ארצה כנען כיון שאתם עוברים את הירדן הרי אתם בארץ כנען ראב"י אומר תחומי ארץ ישראל שבכתובים נידון כארץ ישראל ונראה דהלכה כרשב"י (בבכורות איכא גי' מהופכת דרשב"י סובר דל"ה כא"י) ונראה דעל עבר הירדן נמי קתני דמביאין עומר דהרי מצותו להביא מן הקרוב ומעשה שהביא מגינות צופין ואיתא בפ"ק דסנהדרין שהי' בעבר הירדן דעל ג' ארצות מעברין את השנה יהודה ועבר הירדן וגליל ורבינו בפ"ז מתומ"ס לא חש לפרש לפי שסתם א"י היינו נמי עבר הירדן וסבר לה כת"ק דפ"ק דביכורים שמביאין מעבר הירדן דלא כריוה"ג דס"ל דאין מביאין משום דאין ארץ זבת חלב ודבש רק דקשה דרבינו בפ"ב מביכורים כתב שאין מביאין אלא מדבריהם ונ"ל להוכיח דל"ה מא"י דהא איתא בר"ה דף י"ג דלא הי' יכולין להביא עומר ואמאי לא הביאו מעבר הירדן ועוד יש להביא ראי' נכונה מב"מ דף כ"ב וכן הירדן שנטל מזה ונתן לזה וכ' בשמ"ק פירשו בירושלמי לענין קדושת הארץ שהירדן הי' מפסיק בין א"י לארץ העמים ואחד מן גבולות הוא הירדן ומשה"כ קאמר שאלו נטל הירדן מארץ העמים שהרחיב גבול הארץ או מה שנתן והרחיק קדושת הארץ וראב"ד כתב על נחל ירדן ממש כי הוא תחום בין א"י לארץ סיחון ועוג עכ"ל וכן משמע בירושלמי פ"ד דחלה: אולם תוס' ב"ב פרק חזקת הבתים דף נ"ב העלו כי יש שני גווני עבר הירדן אותן שכבשו עמון ומואב ושאר עמים ואח"כ כשכבשו את סיחון נעשה א"י ואותן שהם ארציות עמון ומואב מעיקרא יעו"ש שוב ראיתי בברכ"י סי' תפ"ט שעמד ע"ז והביא שם משם בעל כפתור ופרח דשני מקומות יש שנקראים עבר הירדן לצד מערב והוא מא"י אבל שאר ארצות שמעבר הירדן כארצות סיחון ועוג לאו מכלל א"י הוא ובזה כתב לישב הרבה סתירות שמנינו בכמה דוכתין דעה"י לאו כא"י היינו בשאר ארצות אבל לצד מערב בכלל א"י הוא ולכן בפ"ד משמיטה כ' עבר הירדן דשביעית נוהג בה מדבריהם ובפ"ו כתב ג' ארצות לביעור וחשב עבר הירדן אע"כ דזהו למערבה חשוב ג"כ עבר הירדן והוא מא"י דהרי קחשב לוד והוא מא"י אך בכפתור ופרח הביא תוספתא דמשמע דהני שפלת לוד והר שפלת לוד שאינה מא"י רק מעבר הירדן ממש ובברכ"י כ' דרבינו סובר דתוספתא חולק ופסק כסתם משנה: והנה לי נראה דמדברי רבינו הכא מוכח דל"ה כא"י דאי ס"ד עבר הירדן בכלל א"י א"כ הא דקאמר דא"י מקודשת שמביאין ממנו עומר ושתהל"ח אמאי לא חשיב תרומה ומעשר בשלמא פשוט אמשנה ל"ק די"ל דהאי משנה קאי אליבא דריוה"ג בפ"ק דכלים דא"י מקדושת הוא בכלל האיסור קדושה א"כ י"ל דלא קחשיב משום דתרומ"ע אין משום קדושה ומשנה לא קחשיב אלא מידי דהוה משום קדושה דהיינו עומר ושתהל"ח דהם צרכי עבודה וכן ביכורים צרכי ביהמ"ק איכא דצריכין הבאת מקום ואית בהן צד קדושה (כמו שבארתי בפ"ד מאימ"ז) אבל רבינו קחשב קדושת א"י בין העשר קדושת וע"כ דסובר כדעת הגאונים דזה לא חשוב מידי דקדושה מה שמביאין ממנה עומר רק מעלה ואין מעשר קדושת א"כ אמאי לא קחשב דמביאין ממנה תרומה אלא וודאי דעבר הירדן אין בכלל א"י וא"כ הא דאמר א"י מקודש מכל הארצות היינו אפי' מעבר הירדן לכן לא נקט תומ"ע דהא עבר הירדן אין בכלל א"י ואין מביאין ממנו עומר א"כ שפיר קאמר א"י מקודש מכל ארצות אפי' מעבר הירדן ודו"ק: וא"ש שכ' בפ"ב מביכורים דאין מביאין ביכורים מעבר הירדן וא"ל דפסק כר"י פ"ק דביכורים דהטעם משום דאין ארץ זבת חלב ודבש ולכן סובר דלת"ק ג"כ פטור רק מדרבנן מחייב כמש"כ מהרי"ק בשורש קכ"ב דז"א מדכלל רבינו כאן ביכורים עם עומר ושתהל"ח א"כ משמע דהא דאין מביאין ביכורים לאו משום דלאו ארץ זבת וכו' דהא ל"ש הא"ט בעומר ושתהל"ח אלא משום קדושת הארץ וכ"כ בסוף מסכ' ביכורים וז"ל כבר בארנו שהביכורים מביאין מעבר הירדן ואינה מא"י ורק מדרבנן מביאין א"כ עכ"פ יש ראי' מדכלל ביכורים עם עומר שהטעם משום דעבר הירדן אינה מא"י: והנה ראיתי בילקוט פ' נשא עשר קדושת הן א"י קדושה מכל הארצות ומה קדושתה שמביאין ממנה העומר ושתהל"ח משא"כ מכל הארצות ארץ כנען מקודשת מעבר הירדן שארץ כנען כשירה לבית השכינה ערי חומה מקודשת מן הארץ שמצורעין הולכין בכל הארץ ואין הולכין בערי חומה א"כ מוכח דא"י בכלל היינו עם עבר הירדן וסובר דמביאין הימנו עומר ושתהל"ח ואח"כ חושב קדושת א"י שהוא ארץ כנען שמקודש מעבר הירדן שכשירה לבית השכינה הרי לך דעבר הירדן מביאין ממנה עומר ושתהל"ח: והנה בהא דאמרו שכשירה לבית השכינה נראה לפרש הך דבית חוניו דאיתא בסוף מנחות דלא הי' לו דין במה דאיסור במה רק בא"י יען שבא"י איכא בית המקדש אבל בחו"ל דאירחקה להו מותר בבמה א"כ היינו הך דאין כשרה לבית השכינה אלא ארץ כנען ולכן במה אסורה גם י"ל לפמש"כ הח"ס סי' רל"ד בהא דמעלין לא"י ולירושלים וז"ל ולכאורה משמע דלא משום מצות שתלוים בארץ וירושלים כופין אלא משום קדושה עצמו וכל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלקי דהא לדעת הר"ח כהן שבתוס' שילה כתובות משמע אי לאו מצות נוהגת הי' יותר ראוי לעלות ומהרי"א סי' כ"ח כ' להדיא שהטעם משום תוספת קדושה ואין אנו עסוקים אי מצות נוהגת או אי טמא מותר ליכנס או לא רק דקדושה עליונה שירושלים הוא שער השמים מימות עולם אפי' כשהי' היבוסי יושב ירושלים ולא זזה שכינה מכותל מערבי אפי' בחורבנא עכ"ד ונראה שלזה כיון הילקוט דקדושה יותר מעבר הירדן דכשירה לבית השכינה דקדושתה יען ששם שכינה חופפת כל היום: כעת בא לידי שו"ת התשב"ץ האריך הרחיב לדבר בזה דעבר הירדן כא"י הוא ובסי' ר' כתב לחלק בין מצות הנוהגת בא"י לענין זה עבר הירדן כא"י אבל לענין קדושה כהאי שאמרו שאין נבואה שורה אלא בא"י כדאיתא מ"ק דף כ"ה וכן לענין קבורה כדאיתא בכתובות דף קי"ב אין עבר הירדן בכלל ולדעתי שלזה כיון הילקוט הנ"ל שאין כשירה לבית השכינה רק ארץ כנען שוב ראיתי שכן כתב גם בספר כפתור ופרח דקדושת הארץ שייכה גם עתה לדברים שיש בהו חביבתי' כלפי שמיא וגם השתא חביבתן גבי' ע"ש בסי' קצ"ח שהעיר מהך דבב"ק בירדן שנטל מזה ונתן לזה אייריא לענין קדושת הארץ דלכאורה מוכח דעבר הירדן אין לו דין כא"י לענין קדושת הארץ וכתב לישב כיון שהירדן נמשך גם לצד חו"ל ממש ומזה אייריא דקמ"ל דאם נטל מזה ונתן לזה י"ל דין א"י או דקאי לענין חלוקת הארץ שאם הירדן נטל מזה ונתן לזה הוא של שאר השבטים והביא שם כמה ראיות דעבר הירדן יש לו דין קדושת א"י וכן העלה בדרך הקודש: ב') אין מביאין עומר אלא מא"י. והנה בה' מא"ס פ"י כתב רבינו דחדש אסור מה"ת בחו"ל וא"כ תימא שכתב כאן דאין מביאין עומר אלא מא"י ובמנחות דף פ"ד איתא דריבר"י דסובר חדש נהג בחו"ל מביאין עומר ג"כ מחו"ל וכבר עמד ע"ז בלח"מ פ"ח מתומ"ס ותי' דרבינו ס"ל דתביאו לזמן ביאה לא"י משמע ובפנ"י בקונטרס אחרון בקידושין תמה הא אי חדש אסור בחו"ל דתביאו לזמן ביאה א"כ גם בעומר נוכל לפרש לזמן ביאה והנה בה' תומ"ס בארתי שכבר קדמו בזה הראב"ד בהשגותיו לשם בדברים אחדים כדרכו לשנות בדרך קצרה (לא כאשר הבינו הכ"מ ושאר המפורשים כונת דבריו) ונראה לישב על נכון דיש לדקדק בגמ' דמנחות דקאמר דמביאין עומר מחו"ל דתבואו לזמן ביאה ואח"כ יליף דחדש אסור בחו"ל מדכ' מושבותיכם ותביאו לזמן ביאה וכיון דחדש אסור אקרובי נמי מקריבין ויקשה כיון דדרשינן תבואו לזמן ביאה א"כ למה צריך לטעם דחדש אסור בחו"ל ונראה דריבר"י סובר דעבר הירדן הוא מא"י וא"כ אי מתבואו לחוד הו"א נהי דלזמן ביאה אתי היינו לחייב עבר הירדן דכ"ז שלא באו לארץ כנען וכבשוהו לא באו לכלל קדושה ורק אחר ביאתן לארץ כנען יש לו דין א"י וא"כ מנ"ל חו"ל וצריך לטעם כיון דחדש ע"כ נוהג בחו"ל מדכ' מושבותיכם א"כ ע"כ תבואו דכתיב בחדש לזמן ביאה ממילא גם בעומר כן דהא בחדש לא כתיב ביאה רק בעומר רק דס"ל דקאי גם אחדש וא"כ כיון דלענין איסור חדש ע"כ לזמן ביאה אתי גם לענין עומר אתי לזמן ביאה א"כ מהא"ט ע"כ מביאין עומר מחו"ל לא לבד מעבר הירדן דהא כתיב מושבותיכם בחדש אכל חו"ל לא לבד בעבר הירדן ואמנם למ"ד עבר הירדן לאו מא"י הוא ע"כ דס"ל דלא דרשינן תבואו לזמן ביאה ולעולם דמביאין מחו"ל כיון דחדש אסור בחו"ל אלא ס"ל דתבואו אתי להא גופי' דדוקא מא"י מביאין (דא"ל דאתי לכדר"ש דס"ל דדרשינן עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לארץ דהא רש"י בקידושין דף ל"ח כ' אהא דג' מצות נצטוו בכניסתן לארץ ואחד מהם חדש משום דבמדבר לא זרעו ועוד כיון דהאי תבואו לא כתיב בחדש לא קרבו עומר משום דהוה קציר נכרי ומש"כ תוס' במנחות דף מ"ה דקרבו כבר כ' בטה"ק שהוא ט"ס וא"כ ע"כ לדרוש מהך תבואו למעט עבר הירדן ובשלמא לריבר"י דסובר עבר הירדן א"י ע"כ דריש לזמן ביאה אבל למ"ד דעבר הירדן חו"ל א"כ ע"כ לדרוש למאי דמסתבר שרק מא"י מביאין ולא מעבר הירדן וכיון שכבר בארנו דס"ל לרבינו דעבר הירדן לענין עומר לאו מא"י (דתליא בפלוגתא דתנאי דבכורות דף נ"ה וכמו שהביא בברכ"י סי' תפ"ט וכן פליגי בהא בפ"ק דביכורים אי מביאין ביכורים מעבר הירדן משום דאיני ארץ זבת חלב ודבש וכן בספרי פ' קדושים ממעט עבר הירדן לענין ערלה) א"כ שפיר ס"ל דאין מביאין עומר מחו"ל אף דלענין חדש ס"ל דנוהג בחו"ל יען דכ' מושבותיכם (ועמש"כ בפ"א מה' אלו) והבן: ג') כל ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות וכו'. וכבר כתבתי להקשות אמאי לא מנה רבינו דא"י מקודשת משאר ארצות בין העשר קדושת כמו דמנאום במשנה פ"ק דכלים אמנם באמת כבר הוקשו המפורשים דהא בפרטן י"א קדושת הן והנה הרע"ב תי' דל"ה אלא י' קדושת דאתיא כר"י דאית לי' דבין האולם להמזבח שוה להיכל בה' דברים ולדידי ל"ה אלא עשר ולרבינו לא יספיק תי' זה דא"כ הוה לי' למימני י"א קדושת דהא לרבינו בין האולם ולמזבח וההיכל תרי קדושת הן אך הרע"ב הביא עוד לתרץ בשם האי גאון דא"י אין לחשוב בין העשר קדושת לפי שבשאר יש בהן כבוד למקום שמונעים ממנו מקצת טומאה או שמונעים מקצת בנ"א לכנס אליו ואין בסתם א"י קדושה זו דהבאת הביכורים עומר ושתהל"ח אינם כקדושת הללו והעשר קדושת בא"י הם אולם לדעתי קשה לתי' הגאון הא מצינו כמה דברים שתלוי בקדושת המקום שמקודשת א"י משאר ארצות כהך דמו"ק דף כ"ה דאין נבואה שורה אלא בא"י דמשנבחרה א"י נפסלו כל הארצות לנבואה וכן לענין דאין מעברין את השנה אלא בא"י כדאיתא בברכות ובסנהדרין כמו שהבאתי לעיל בפ"א (ולקמן הבאתי דברי הילקוט דקחשב באמת דא"י מקודשת בזה שכשירה לבית השכינה) אח"ז אתי לידי ספר דרך הקודש ראיתי שהאריך בזה והוסיף להקשות דיש בה קום עשה שעוקרין ממנה ע"ז דכתיב והאבדתם את שמם מן המקום ההוא ומסיק לבסוף וכ' וז"ל דלא חשוב מתניתין כי אם קדושת א"י שהיתה רק בזמן הבית שמביאין ממנה עומר וביכורים אבל שאר קדושת שנוהגין אף שלא בפני הבית לא קחשיב אמנם ראיתי בספר כפתור ופרח שכ' לפרש דהעשר קדושת כולם הם לפנים בירושלים (ואף דקחשיב ערי המוקפות חומה הנה עכ"פ גם בירושלים איתא קדושה זו) ובזה א"ש גם לשיטת רבינו דלא קחשב רק העשר קדושת שהם לפנים בירושלים: הנה בתשו' התשב"ץ ח"ג סי' רפ"ח כתב וז"ל הדירה בא"י מצוה גדולה והרמב"ן מנה אותה בתרי"ג מצות ובספרי אמרו שקולה ישיבת א"י כנגד כל המצות ואמרו שכל הדר בא"י כאלו קבור תחת המזבח וחכמי ישראל הי' מסכנים בעצמם לעבור נהרות כדי ליכנס לא"י וכו' ואין מותר לצאת מא"י לחו"ל אלא ללמוד תורה או מפני כיבוד או"א מכל זה תתברר שאלתכם כי מי שהוא בע"ת ומתחרט מעונות שבידו ורוצה לעלות לא"י מוספת לו זכות ומצילתו מן החטא כל ימיו עכ"ד אולם בתשו' מהרמ"מ סי' ע"ט הביא מהתשב"ץ שהשיב ששאלת להודיעך עיקר המצוה ההולך לא"י הנה מפורש בכתובות שמוחלין לו כל עונותיו ובלבד שיהא פרוש מכאן ואילך והזהר מכל מיני עון לקיים כל המצות הנוהגת בארץ שאם יחטא בא"י יענש יותר וכו' אבל עכשיו ששממה היא ואין בה עיר מוקפת חומה וכו' ואותן שהולכים שם לינהוג ק"ר מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי אבל מי שהולך לש"ש להתנהג בה בקדושה וטהרה אין קץ לשכרו ובלבד שיוכל להתפרנס וכו' ש"מ דוקא ע"מ שיכול להתפרנס וזה לא אפשר כפי הנשמע ומי שאין לו די סיפוקו קשה לו שיפזר בלא קיבוץ וקופץ ידו מליתן צדקה ושמא ח"ו יצטרך לבריות עכ"ד ונראה לדבריו לפי מה שבארתי לקמן בפ"ח דאף בשאר מצות דפטור לבזבז כל ממונו מהא"ט שלא יצטרך לבריות ויתבטל משאר מצות א"כ ה"נ כך הוא וכ"כ בשו"ת חו"י סי' ר"י והענין מתבאר יפה באפי' דרוש כ"ו וז"ל דרך דוגמא נאמר ארץ כנען לגבולתי' היתה מעוטפת ומלובשת בצורה בלתי נאותה בהיות הכנעני יושב בארץ אשר ידיהם מלאה זימה אולם בשכון ישראל בארץ ההיא ועסקו בתורה ומצות אז לבשה מלכות ושפע אלקי ורוח נסע מאת ד' לשכון כבוד בארצינו וסטרא דמסאבא מעל פנ"י חלף על דרך המיועד בזכרי' י"ג ואת ריח הטומאה ונעבור מן הארץ אחר כך חטא ישראלגם עברו את בריתן ית' אז שר המקונן על לב רע ואומר נחלתינו נהפכה לזרים כלומר נשתנה ונהפכה בצורתה ופני' לא הי' לה עוד והנה כל זאת ההתפכות ולהתפשט מטומאה אל הקדושה והפכו ולהתלבש בפנים חדשות נמצא לה במה שבתחלה בעת הבריאה היתה הארץ תהו ובהו כפירוש הרמב"ן כלומר שהיתה אז זמן מה חלוקה העיסה החומר הי' אז בפ"ע בלא צורה והיא גם היא תחתי' תעמוד גלמודה גמולה דא מבעלה וזאת ההתפרדות וההבדל נשארה בכחניותה גם אחר התפרדותם ומעולם עד העולם הוא אפשריות ההתפשטות מצורה זו אם אחרת יקח לו החומר עכ"ל ובזה יובנו דברי רבינו שכ' לעיל בפ"ו דקדושת ביהמ"ק קלע"ל דקדושת שכינה לא בטלה לעולם אבל קדושת א"י בטלה דהיינו קדושת עצמה הלכה ממנה דנחלתינו נהפכה לזרים דנשתנה ונהפכה צורתה ובזה יפורש הא דכתיב על מה אבדה הארץ דהיינו צורתה ומעלותה דאיך יתכן שתתפשט צורתה בלתי נאותה מי חכם ויבין את זאת ויאמר ד' על עזבם את תורתי שגילה להם דצורתה תליא בלימוד התורה ועשיית מצותי' וז"ל הרמב"ן פ' אחרי והנה השם הנכבד הוא אלקי האלקים ואדוני האדונים לכל העולם אבל א"י אמצעות הישוב היא נחלת ד' מיוחדת לשמו לא נתן עלי' מן המלאכים קצין ושוטר ומושל בהנחילו אותה לעמו המיחד שמו זרע אוהביו יעו"ש: ד') א"י מקדושת משאר הארצות ומה הוא קדושה שמביאים ממנה העומר וכו' ואח"כ קתני עשרה קדושת זו למעלה מזו. וקשה דבמשנה פ"ק דכלים קתני עשר קדושת הן וקחשוב א"י מעשרה קדושת אין לומר דהא ע"כ א"י אין מעשרה קדושת דא"כ טפי הוה דכשתמנה תמצא י"א קדושת הנה ע"כ דסובר התנא כר' יוסי דבין האולם ולמזבח שוה להיכל ול"ה רק חדא קדושה א"כ א"י שפיר מן המניין וא"כ תקשה לרבינו דכ' דעשר קדושת הן בלא א"י דהתנא הא קחשב ע"כ א"י בעשרה קדושת ואולם והיכל בחדא קדושה ונראה לישב דרבינו לשיטתו הוכיח דע"כ א"י לאו מעשר קדושת הן דהנה כבר נשאלה שאילה זו לפני הגאון והובאו דבריו בספר כפתור ופרח שהשיב הגאון וז"ל א"י אינה חשיבה מן הקדושות לפי ששאר העשרה דחקשוב יש בהם כבוד למקום מונעים ממנו מקצת עונת טומאה או שמונעין קצת בני אדם מליכנס אליו ובא"י אינה קדושה זאת עכ"ל ואמנם קשה לי לדבריו דהא בא"י קדושתה ג"כ לענין טומאה וטהרה דהא גז' על ארץ העמים טומאה כדאיתא בפ"ק דגיטין ובכמה דוכתין ועל א"י לא גזרו טומאה א"כ שייך למיתני א"י קדושה הימנה משאר ארץ העמים דאינה מטמאה הנכנס לתוכה אך י"ל דהנה איתא שם בפ"ק דגיטין בג' דרכים שותה סוריא לארץ ובגי' לחו"ל אפרה טמא כאפר חו"ל והרוצה ליכנס בטהרה נכנס כא"י ומפרש התם דאפי' לרבי הנטמא הנכנס לארץ בשידה תיבה ומגדל בסוריא מודה דטהור דבסוריא אגושה גזרו אאוירא לא גזרו וא"כ י"ל כיון דהא דקתני א"י מביאין ממנה עומר ושתהל"ח והביכורים גם סוריא בכלל דמשנה שלימה שנינו בסוף חלה ארסטין הביא ביכוריו מאספמיא וקבלין ממנו מפני שאמרו הקונה בסוריא כקונה בפרוודי ירושלים וכן פסק רבינו בה' ביכורים שמביאין ממנה ביכורים מדבריהם כמו עבר הירדן א"כ ה"ה שמביאין ממנה עומר ושתהל"ח כמו דמביאין מעבר הירדן דאיתא במכות במשנה ומעשה שהביאו מגנות צרופין שהי' מעבר הירדן וכיון שבסוריא עכ"פ גזרו טומאה על גושה כמו ארץ העמים לכן לא קחשוב א"י מקודשת מכל הארצות שלא גזרו בה טומאה דהא סוריא ג"כ מכלל א"י וגזרו בה טומאה וא"ש דברי הגאון: אך אכתי קשה דהנה בירושלמי פ"ד דשקלים אהך מתניתין דקתני א"י מקודשת מכל הארצות שמביאין ממנה עומר אתיא כרי"ש דאמר אין עומר בא מסוריא משמע דפ"י שא"י דקתני מתניתין לאו היינו סוריא א"כ הדרה קו' לדוכתי אמאי לא קחשוב מעשר קדושת דלא גזרו טומאה דהא אף בסוריא גזרו טומאה אגושה עכ"פ א"כ לפי"ז י"ל לירושלמי באמת א"י בכלל עשר קדושת והא דא"כ הוה י"א קדושת י"ל דס"ל דמשנה כר' יוסי דבין האולם והיכל חדא קדושה הוא ולפי"ז לירושלמי באמת גם ביכורים אין מביאין מסוריא וס"ל לירושלמי דגם מעבר הירדן אין מביאין ביכורים דכמו דממעטין מדקתני מקודשת מכל הארצות סוריא ממעטינן גם עבר הירדן ואתיא כריוה"ג דס"ל במס' ביכורים דאין מביאין ביכורים מעבר הירדן וא"כ הא דאיתא בסוף חלה דמביאין ביכורים מסוריא אתיא כמ"ד דגם ביכורים מביאין מעבר הירדן אבל למשנתינו דממעט כל הארצות ס"ל דאין מביאין לא מסוריא ולא מעבר הירדן ביכורים וא"כ ניחא דקחשוב א"י מעשר קדושת אבל להלכה דפסק רבינו בפ"ב מביכורים שמביאין ביכורים מעבר הירדן וכן מסוריא דרבנן ס"ל דארץ ישראל דמקודשת מכל הארצות לא בא למעט עבר הירדן וסוריא וא"כ כיון דסוריא בכלל לא מצי למתני דא"י בכלל עשר קדושת דהיינו לענין טומאה וטהרה גם בסוריא עכ"פ גזרו אגושה וא"כ רק עכ"פ אייריא התנא רק מהא דקדושתה שמביאין ממנה עומר ביכורים ושתי הלחם וא"כ ע"כ דל"ה בכלל העשר קדושת כמש"כ הגאון ז"ל רק העשר קדושת הוא משום דהתם מתניתין דלא כר' יוסי אולם והיכל שני קדושת הן ולכן כתב רבינו שפיר דא"י לאו בכלל העשר קדושת וא"ש: והנה ראיתי בדרך הקודש שהקשה אמאי לא חשב סוריא שמקודשת משאר ארצות דלא גזרו אטומאה בנכנס לתוכה בשידה תיבה דלא גזרו אאוירה דהא דקתני במשנה א"י מקודשת משאר ארצות לאו סוריא בכלל א"כ ה"ל למתני דסוריא מקודשת דלא גזרו אאוירה ולדעתי לק"מ דהא א"י מקודשת דלא גזרו אפי' אגושה ג"כ לא קחשוב דלכן אין באה בכלל העשר קדושת כמש"כ הגאון א"כ ל"ש להקשות דלתני סוריא מקודשת לענין שאין מטמאה באוירה ושהנכנס לתוכה בשידה טהור ודו"ק: עוד הקשה בדרך הקודש אמאי לא קחשיב במשנה דארץ כנען מקודשת מעבר הירדן דעבר הירדן לא יכשר לבית השכינה וארץ כנען כשר לבית השכינה וכן אמאי לא קחשיב דאמרו משנבחרה א"י נפסלה כל הארצות לנבואה ועוד דמקריבין בבמה בשעת היתר הבמות ודחו"ל אין מקריבין אפי' בבמה ונ"ל דלפי הקושיא הוה צריך למתני כך עבר הירדן מקודשת משאר הארצות דמביאין ממנה עומר ושתהל"ח וביכורים ארץ כנען מקודשת ממנה שכשר לבית השכינה וא"כ לא אתיא כמ"ד דסובר דאין מביאין מירדן ביכורים והתנא רצה לסתום ככו"ע ע"כ נקט א"י דלמ"ד אין מביאין ביכורים מעבר הירדן היינו א"י גופי' ולמ"ד מביאין הוה עבר הירדן בכלל וא"ש הכל: ונראה בטעמא דהנה בפנ"י כתובות דף ע"ו העלה דמשה רבינו זכה בארץ ההוא דיש לו דין מלך רק שנהג בו טובות עין ונתנה לישראל וכן משמע בפירש"י שם אבל בשמעתין דקידושין לא משמע הכי דרחב"ג ס"ל דליכתוב ונאחזו בתוככם הו"א בארץ גלעד ופירש"י איך כולם שווים בה משמע דישראל מוחזקים בה וכן משמע בירושלמי א"כ י"ל דבהא תליא אי אמרינן דמשה זכה ונתנה לישראל אין לו דין כא"י אבל אי ישראל זכו בה הוה קדושתה קדושת א"י (ועיין בירושלמי שביעית דף י"ח): שוב ראיתי ברש"י מנחות דף פ"ג שתהל"ח ועומר הי' בא מכל הארצות שבא"י עבר הירדן גליל ויהוא וכן יש להוכיח ממשנה גופי' במנחות דף פ"ו תקיע אלפא לשמן אבא שאול אומר שני' לה רגב בעבר הירדן כל הארצות הי' כשרות אלא מיכן הי' מביאין ואי אמרת דעבר הירדן לאו א"י א"כ למה קתני כל הארצות הי' כשרות פשיטא כיון דקתני עבר הירדן ה"ה כל הארצות אע"כ דעבר הירדן גופי' מא"י ועיין לחם יודא ה' שמיטה שהאריך ג"כ בענין עבר הירדן מא"י: ה') והנה במתניתין פ"ד דקידושין עשרה יוחסין עלו מבבל כהני לוי ישראל חללי גרי וחרורי מ"מ נתיני שתוקי ואסופי וכתב ע"ז מהרש"א בח"א וז"ל אלו עשרה כיתות הם כלל ישראל המאמינים בד' וקדושתן הם עשרה קדושת זו למעלה מזו עד כהן שהוא קודש הקדשים כמש"כ בסוף הוריות ושם חשוב ממזר ונתין קודם לגרי וחרורי והיינו לענין להחיותו וכתב עוד ודע כי כמו כן יש בא"י שניתן להם לישראל עשר קדושות זו למעלה מזו עד ק"ק כמו שיש בצבא מעלה עשר קדושות זו למעלה מזו כדאיתא במדרשות כך יש בצבא של מטה שהם כלל ישראל עכ"כ וכתב ע"ז בספר המקנה שיש לפרש דזה הוא שהתפלל יעקב בפרשת ויצא והי' ד' לי לאלקים ופירש"י שיחול שמו עלי מתחלה ועד סוף שלא ימצא פסול דזרעו והיינו לפי שראה יעקב בחלומו מרכבה עליונה כמש"כ והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו וראה שהם עשאו מדרגות זה למעלה מזה והבטיחו השי"ת להשרות כונתו ההוא והבין כי כמו כן יש עשר קדושת בצבא מטה כמו בצבא מעלה וזהו שאמר לו הקב"ה והי' זרעך כעפר הארץ ופרצת וכו' ונברכו בך ואחז"ל שהוא מרומז על הגרים שיתדבקו בישראל ופירוש ונברכו מלשון הברכת אילן לענין הגרים הוא כדי להשלים המרכבה בעשר בחינות ע"י גירי ושחררי וכיון שראה יעקב שהשלמת המרכבה בעשר קדושת יהי' ע"י פסולי קהל שהם ממזרי שתוקי ואסופי התפלל שלא יהא אלו מזרעו ולא ימצא בהם פסול רק שיהי' מן הגרים שיתוספו עליהם וז"ש והי' ה' לי לאלקים שיחול שמו עלי מתוס' שאין השכינה שורה אלא על המיוחסין שבישראל מ"מ השלמת המרכבה בעשר קדושת כמו שאמרה תורה בפ' שלח הקהל חוקה אחת להם ולגר שהקהל נשלם ע"י כולם וכו' והיינו דאמר וכל אשר תתן שהבטיחו השי"ת ליתן לו כל א"י כדכתיב והארץ אשר אתה שוכב עלי' ואחז"ל שקיפל כל א"י תחתיו וכיון שהם בחינות עשר קדושת עם אותו מקום ששוכב עליו שהוא מקום קדק"ד לכן אמר האבן הזאת יהי' בית אלקים וכל אשר תתן לי וגו' שכל א"י שתתן יקדש אותה בעשר קדושת ורמז בכפל אעשרני על עשר קדושת שיש בכל א"י בעשר מצות כדפירש"י בפ' מי מנה עפר יעקב אתדפח"ח:

א') עשר קדושת הן וכו' עיירות המוקפות חומה מקודשות וכו'. והנה מפרשי המשנה מפרשין לה יען שמשתלחין חוץ לג' מחנות ה"ה דמשתלחין מעיר המוקפות חומה והרא"ם פ' נשא הקשה מנ"ל דמשתלח חוץ למחנה ישראל דילמא רק חוץ ממחנה של לוי' וקרא דלא מטמאות מחניהם פי' במצורע וזב וט"מ רק דמחנה של מצורע היינו מחנה ישראל ומחנה של זב וט"מ הוא מחנה לו' ותי' יען דמצינו במקרא בד' מצורעים שהי' יושבים בשער מוכח דמשתלחין חוץ למחנה ישראל ובס' פרי תבואה הקשה ע"ז דשם רק מחק הנימוס הי' יושבין בשער אבל מנ"ל שהחיוב להשתלח ונ"ל דמוכח בברכות דף נ"ה דאת והב בסופה שני מצורעין הוה שהי' יוצאין מחוץ לעיר ועצל"ח שם שכ' הני ב' מצורעין אחד הי' שם את והשני הב והם היו מהלכין בסוף המחנה כי לא הי' רשאין לילך תוך מחנה ישראל שמצורע משולח חוץ לג' מחנות ואמנם אונקלס תרגום בפ' חקת בענין אחר ועיין מהרש"א בח"א ולדעתי דהנה אונקלס מפי ר"א ור"י תרגום התורה ולר"א וודאי לית לי' הך דרשא דאיהו סובר הוגללו הפרוכת הותרה זבין ומצורעין ליכנס לשם כדאמרינן במנחות דף צ"ה דמוקי ר"א הא דהותרו ליכנס כר"א וא"כ לדידי' לא הוה המצורעין הולכין בסוף המחנה בשעה שנסעו ולכך תרגום בענין אחר: והנה לכאורה יש להוכיח מנדרים דף ס"ד דיליף עניות כמיתה מדכ' כי מתו כל האנשים ופי' הר"ן יען דע"כ העני דאי מצורעין הא משתלחין חוץ לג' מחנות א"כ אי ס"ד דשרי במחנה ישראל אין מוכח דהעני דילמא נצטרעו אך י"ל דאין ראי' משם דבאמת אי לא הוה דרשינן דמשלחין חוץ לג' מחנות מאיזה דרשא ל"ה מוכח דהעני רק הו"א דנצטרעו אך קשה לי על דברת הרא"ם דהא אכתי לא מוכח מהא דד' מצורעין דנשלח לג' מחנות אבל עדיין זב וטמא יכול להיות ששניהם שרו במחנה לוי' והא דכ' מחניהם קאי שלא יהא במחנה אחת עם מצורעים וכאשר ביאר דבריו במשל"מ בפ"ג מביאת מקדש וא"כ קשה מזבחים דף קי"ז דדייק דהי' מחנה לוי' מדכ' מחניהם ואי לא הוי רק מחנה ישראל א"כ טמא ומצורע במחנה אחת ויקשה אכתי כיון דמצורע חוץ למחנה ישראל א"כ שייך שפיר לדרוש מחניהם על זב וטמא בחדא ומצורע חוץ למחנה אבל ט"מ וזב לעולם במחנה אחת ולא הי' כלל מחנה לוי' אך י"ל דע"כ כיון דכ' בדד ישב וא"כ אי לא מחנה לוי' א"כ רק מוכח דהי' חוץ למחנה ישראל וא"כ ל"ש לדרוש מחניהם על זב וט"מבחדא ומצורע חוץ לג' מחנות דמה שזה חוץ לג' מחנות לא נקרא מחנה: ואמנם תוס' עירוכין דף ל"ג הקשו מהיכן ילפינן דמשלח מעיירות מוקפות חומה הא לא כתיב חומה גבי אדם וא"ל דילפינן מגז"ש שחוץ למחנה מושבו דכ' בית מושב עיר חומה ובס' דרך הקודש תמה דהאי מושבו דכ' במצורע בעינן לטמא משכב ומושב וקשה לי א"כ מנ"ל דיש ג' מחנות דילמא לכך יצאו המצורע מטעם דהוה מוקפת חומה אבל לא יען דצריך חוץ לג' מחנות ישראל דבאמת אי ל"ה מוקפת חומה לא הי' יוצאין ונפ"מ אי אמרינן דלקלע"ל א"כ לעתיד לא יהא לירושלים דין מוקפות חומה וכתיב פרזות תשב ירושלים ואף דכ' אשר לו חומה דדרשינן שהי' לו חומה כיון שלא קידשה לע"ל ל"מ מה שהי' חומה א"כ ממילא נאמר לעתיד לא יהא משתלח חוץ לירושלים מטעם דבעינן חוץ לג' מחנות דהא רק לכך בעינן שיהא משתלח חוץ לעיר יען דמוקפות חומה: והנה במשל"מ חקר בשער ניקנור אם נתקדש דלא נתבאר בדברי רבינו ולי יש עיון בזה דביומא דף י"ב איתא כל השערים פטורים ממזוזה חוץ משער נקנור ששם לשכת פרהדרין ויקשה תיפוק לי' דלא נתקדש לכן חייב במזוזה וא"ל דעכ"פ קדוש בקדושת הר הבית ז"א דבתי"ש מבואר דאותה ברייתא דשער ניקנור חייב במזוזה פליג אברייתא דהר הבית פטור ממזוזה מטעם דכ' ביתך חול ולא קודש וא"כ הול"ל דלכך חייב במזוזה דלא נתקדשה אך י"ל דאפ"ה אם ל"ה דירת אדם ל"ה חייב רק כיון דשם לשכת פרהדרין הוה כאלו יש שם דירת אדם: ב') ואיתא במגילה דף ה' וכן בעירוכין בהא דפריך מקרא דכתיב שישים עיר בצורות אמאי לא חשב הנהו הקשה בטו"א דילמא אלו ישבו ולבסוף הוקפו ורצה לחדש דאם בנו אחר עכ"פ הוה כמו הוקף ולבסוף ישב ול"נ דיש לישב עפ"י הר"ן במגילה דישיבות עכו"ם ל"ח ישיבה א"כ כל ששים עיר הוה הוקף ולבסוף ישב עוד נ"ל דהנה הר"ן כ' דרוב הוה הוקף ולבסוף ישב ובטו"א בהשמטות כ' גם בא"י הי' כן א"כ א"א לומר דאלו ישבו קודם דהא אזלינן בת"ר וא"ל דידעו דישבו קודם א"כ יקשה דחזינן דרוב ל"ה הוקף ולבסוף ישב דהדרך להקיף תחילה כיון דבס' עיר לא ישב רק הני שמנו חכמים שישבו אח"כ א"כ הרוב ישבו מקודם שהוקף: והנה בטו"א העלה לישב קו' תוס' דהוק' ל"ל מיעוט למעט שור איגר תיפוק לי' דל"ה מוקף ולבסוף ישב ותי' בטו"א כך דהא דממעט שור איגר היינו שלא יהא כלל דין חומה ואפי' אם נבנה אח"כ בתים אחרים אין לו דין ע"ח ולדעתי לא הועיל בתירוצו זה דהנה בהשמטות הקשה ט"א לר"ן דכ' דירת נכרי ל"ח ישב ולבסוף הוקף וקשה מעירוכין דף ל"ג דתניא איש כי ימכור בית מושב ע"ח שהוקף ולבסוף ישב ולא יללבב"ה יכול אפי' הקיפוהו ישראל נאמר כאן חומה ונאמר להלן חומה מה להלן נכרים קודם אף כאן נכרים קודם והשתא ל"ל קרא כלל למעט ישב ולבסוף הוקף כיון דבעינן שמקיף נכרי מקודם כיבוש א"כ תמיד הוה הוקף תחילה דהרי אם ישב נכרי ל"ה ישיבה כלל והנה כן יקשה כקו' תוס' ל"ל כלל למעט שור איגר דא"ל דאשמעינן דל"ה כלל חומה אף אם נבנה בית אח"כ ל"ה כבתי ע"ח דהרי ע"כ שור איגר רק בכהא"ג שעכו"ם בנאו שור איגר קודם שכבשו ישראל א"כ הוה זה הוקף ולבסוף ישב כיון דישיבת עכו"ם ל"ה ישיבה הוה כהוקף ולבסוף ישב וא"כ ל"ק קו' תוס' ל"ל קרא לשור איגר דלפמש"כ שור איגר לא משכחת רק בהוקף ולבסוף ישב דישיבות עכו"ם ל"ח ישיבה ואי בנבנה אחר שנכנסו לארץ א"כ תיפוק לי' דהוה היקף נכרי אחר ביאת ישראל ובהא ל"ש תי' הטו"א דנפ"מ דל"ה חומה כלל ואף אם בנה אח"כ בית ל"ה דין ע"ח דהא אף בהיקף נכרי קודם שנכנסו ל"ה דין חומה כלל ול"מ מה שנבנה בית אח"כ וא"כ ע"כ בנבנה תחילה א"כ הוה תמיד ישב אח"כ דהוה כהוקף ולבסוף ישב וצריך שפיר קרא למעט שור איגר אף דהוה ישב אח"כ ולפי"ז כיון דישב ולבסוף הוקף לכן לא משכחת רק בהיקף נכרי אחר שבאו לארץ או בהקיף ישראל א"כ אפי' בנו גם בתים חדשים אין לו דין ע"ח וא"כ ל"ל קרא למעט שור איגר ונסתר תי' של הטו"א ורק נאמר דבעי למעטשור איגר ע"ד שכ' דבאמת הוה תמיד ישב אח"כ כיון דישיבת נכרי ל"ח ישיבה: ג') אמנם לישב קו' הטו"א שבאמת קו' גדולה היא וכמו שנתקשה גם בח"ס חאו"ח אומר ותחילה נראה להוכיח כשיטת הר"ן דהנה בטו"א הקשה עוד לדעת הר"ן דאטו בדרים תליא בבתים תלוי דלא יהא בתים בנויים ועוד הא משכחת דידעו שלא הי' ישב קודם ע"י רוב דדרך הבונין הוקף ולבסוף ישב והנה אני אומר דלכאורה נגד המושכל לאמר שקודם שיבנו הבתים יקיפו חומה ורק שייך רוב מקיפין תחילה קודם ישיבה דהיינו קודם שידורו בתוכם אבל אין רוב מקיפין קודם שיבנו הבתים בחומר ובלבנים א"כ מוכח מילתא דבדירה תליא מילתא לא בבנין בתים דאל"כ מנ"ל שלא נבנה בתים תחילה דל"ש רוב אע"כ תאמר שרק בעינן שלא ידור אדם בה ולא בבנין הבתים תליא וע"ז שפיר י"ל דרוב מקיפין ואח"כ יושבין בתוכו א"כ שוב י"ל כר"ן דישיבת נכרי ל"ה ישיבה ואמנם זה רק היכיא דהקיפו נכרים קודם שבאו ישראל שייך לומר דדירת נכרי ל"ה ישיבה ולא תליא בבנין בתים אבל בהקיפו ישראל או נכרים אח"כ אז בעינן באמת שלא יהא בנין בתים כלל (אבל אם הקיפו ישראל ואח"כ בנו החצירות שפיר יש לו דין היקף ולבסוף ישב דלא כטו"א) ודברי הגמ' יתפרשו הכי בית מושב שהקיף ולבסוף ישב היינו ישיבה שדרו בה אבל ישב שדרו בו ולבסוף הקיף ל"ה דין חומה אבל אם בנוי ולא דרו בה חשוב הוקף ולבסוף ישב ופריך יכול אפי' הקיפוהו ישראל או נכרי אח"כ ג"כ נאמר דחשוב הוקף ולבסוף ישב אפי' בהא"ג שכבר נבנו ולא דרו בה ת"ל להלן חומה לגז"ש שהוקף ע"י נכרי מקודם ואז מהני בבנו ולא דרו בו ואף אם דרו בו ל"ה דירה ורק בית מושב למעט ע"כ שאפי' לבנות לא יבנו עד שהקיף ולפי"ז יתפרשו דברי הר"ן כן דהקשה מנ"ל אם לא ישב קודם כונה דבוודאי אפשר לומר כתוס' שידעו שלא דרו בו אבל יש לחוש דילמא נבנה תחילה וע"ז תי' הר"ן דישיבת נכרי ל"ה בבנין דהנה בהקיפו ע"י ישראל או ע"י נכרי אחר שנכנסו לארץ אפשר לידע אם דרו הו או בנו תחילה א"כ רק הקושיא ממוקף חומה קודם שבאו לארץ וע"י נכרי א"כ לא ידעו אם דרו וע"ז שפיר תי' הר"ן כיון דכל הקושיא מהיקף נכרי קודם שבאו לארץ א"כ אין קפידא אם הי' בנו רק קפידא שלא יהא דרין בו וכיון דנכרי ישיבתו לא הוה ישיבה א"כ ל"ה דירה כלל ושפיר חשב הוקף ולבסוף ישב ומינה דאם הקיפו ישראל ובנו אח"כ והוא נכון: ובהא נראה לי לפרש הא דריב"ל קאמר ישב ולבסוף הוקף ולפירש"יקאי אמוקף חומה עתוס' וטו"א ופנ"י שנתקשו אמאי לא מייתיא ראי' מברייתא דעירוכין וכן יתר הקושית שבתוס' ולפמש"כ י"ל דריב"ל מילתא אחריתא קאמר דשם אייריא בהקיף ע"י נכרים א"כ רק בעינן שלא יהא דרין בה (ולר"ן אפי' דרים בו נכרי אין ישיבה לנכרי) ורק ברייתא דשם אתיא לן לומר דבעינן היקף נכרים וממילא נשמע דלאו היינו ישב ולבסוף הוקף אף דהבנינים הי' קודם שהוקף אפ"ה חשב מוקף קודם וכאן אשמעינן ריב"ל מילתא אחריתא והיינו משום דקשיא לי' קו' הטו"א מושב עיר חומה ל"ל ע"כ לדרוש דאפי' בנין בתים שקדמו להיקף הוה ישב ואח"כ הקיף כשהקיפו ישראל כשנכנסו לארץ או בהיקף נכרי אחר שנכנסו לארץ: ובזה נבין דברי רבינו שכ' בפי"ד מיובל דעיר חומה מקיפין ואח"כ בונין וזה נגד סברת הר"ן ולפמש"כ בהקיף ישראל בעינן שפיר היקף ואח"כ בונין ובזה א"ש ג"כ דהכ"מ הביא שם מימרא דריב"ל ולמה לא הביא גמ' דעירוכין ששם עיקר מקומו וע"כ שם דבר אחר דאפי' בבנו קודם אייריא ורק אשמעינן דבעינן היקף נכרים קודם שבאו לארץ ממילא הוה היקף ולבסוף ישב כר"ן דל"ה ישיבה אבל רבינו כ' מקיפין ואח"כ בונין זה נשמע רק מדריב"ל ובזה ניחא ג"כ דברי מהרי"ט שהקשתי עליו לעיל מה הקשה ממגילה הא הוקף ישראל ל"מ ולפמש"כ רק לא מהני היקף ישראל כשהי' בנוי אבל כשהוקף ואח"כ בנו מהני וא"ש ג"כ דהביא ברייתא דמגילה ולא הביא הך דעירוכין: מעתה יתפרש כך רק הוקף נכרי קודם שנכנסו לארץ ממעטינן ישב ולבסוף הוקף דהיינו דירה ממש יכול אף משבאו לארץ ממעט ישב נכרי קודם שהוקף ממש ת"ל חומה חומה דאם הוקף ע"י נכרי כשבאו לארץ אף שישב ואח"כ הוקף (וכן הוקף ע"י ישראל כשבאו לארץ קודם שדרו בו ישראל אלא שדרו בו נכרי) הוה כהוקף ואח"כ ישב דישיבת נכרי ל"ה ישיבה והן הן דברי הר"ן וכן נראה מפירש"י שמפרש יכול אפי' הקיפו ישראל משנכנס לארץ אפי' קודם שדרו בו ואי הפירוש כדברי הטו"א דממעט הקיף ישראל אפי' לא דרו ולא בנו ג"כ ל"ה כהוקף א"כ מה אפי' שכ' רש"י דפשיטא דכן דוקא קודם שדרו ישראל ס"ד דאם הקיפו הוה הוקף ולבסוף ישב והוה עיר חומה אלא וודאי הפירוש יכול אפי' הקיפו ישראל ג"כ ממעט אם הקיפו אחר שישב נכרים אפי' לא דרו ישראל ג"כ כבר נחשב כאלו ישב ואח"כ הוקף דהא עכ"פ הבתים קדמו קמ"ל חומה חומה רק בנכרי שהקיף ממעטינן ישב ע"י נכרי אבל ישראל שהקיף קודם שדרו בו רק שדרו בו עכו"ם הוה כהוקף ואח"כ ישב דכיון שנכנסו לארץ שוב דירת עכו"ם ל"ח ישיבה (ומינה דעכ"פ אם הוקפו ישראל מקום שלא דרו בו ישראל ומכש"כ בשלא הי' בניין כלל דשפיר הוה הקפה דלא ממעט רק הוקפו אחר שדרו דמעיר מוקף אתי למעט הוקף ע"י ישראל אחר שדרו בו ישראל וכן צריך עיר מושב למעט הוקף ע"י נכרים קודם שבאו לארץ דאז ישיבת נכרים הוה ישיבה) ובמש"כ לעיל יש לישב קו' הטו"ז ומג"א סי' תרפ"ח דבסי' ת"א כתב דסתם עיירות מוקפות לדירה להנ"ל א"ש דלענין עירוב סגי במוקף לבית דירה אפי' לא דרו בו אדם מיקרי מוקף לדירה כיון שהי' עכ"פ שם בתים לדירה קודם שהוקפו משא"כ לענין מגילה דקפידה רק אישיבת בני אדם שלא יוקדם להקפה ובסתם אמרינן שמסתמא לא דרו בו והוה הוקפה ולבסוף נתישבה בדירת בנ"א וכמש"כ לדעת הר"ן אח"ז ראיתי כי במק"ח כתב עד"ז אמנם בפשיטות נראה לי לישב קו' הטו"א דהר"ן לא כתב כן אלא אם בנו ישראל אח"כ בתים וישבו בתוכה הוה כהוקף ולבסוף ישב מחמת בתי דישיבת נכרים שקודם שהוקפה לאו ישיבה הוא אבל אם לא הוסיפו ישראל בתים לגבי בתי נכרים בוודאי הוה ישב ולבסוף הוקף דבזה ישיבה מיקרי א"כ קו' הט"וא לק"מ: והנה בפנ"י נתקשה מאוד מאי נפ"מ מהך מימרא דריב"ל כיון ותלה מילתא תליא במקיף בימות יהושע בן נון א"כ אפי' היקף מאי אייריא ישב ולבסוף היקף ואחר הכיבוש ולבסוף ישב נמי לא מהני כיון דלא הי' מוקפת בשעת הכיבוש כמבואר בעירוכין דף ל"ג וליכא למימר דריב"ל מייריא באותן שהי"ו מקפות בשעת הכיבוש ואעפי"כ אם נודע שישבה ולבסוף הוקפה לא מהני הא ליתא דהא ישיבת עכו"ם לא מהני כלל אלא דישיבת ישראל תליא מילתא כמש"כ הר"ן ולא מצינו שום חולק ע"ז יעו"ש: ד') אולם מש"כ בפנ"י דהך דריב"ל מייריא שהי' מוקפת בשעת הכיבוש תמוה א"כ ישב ולבסוף הוקף היכיא משכחת דקודם כיבוש לא היתה ישיבת ישראל וכבר הקשה כן בטו"א באבני מילואים ולעיל כתבתי לישב אמנם לישב קו' הפנ"י נראה כיון דישיבת נכרי קודם כיבוש לא הוה ישוב לכן מוקפין מימות יהושע אף שישבו קודם אפ"ה דינן כהוקפו ולבסוף ישב אבל מה שהיקף אחר יב"נ ל"ח מוקף או ישב תחילה והוה בכלל פרזי ובפרזי הא בעינן עשרה ואי עשרה נידון ככפר הא הוקף ולבסוף ישב אף שאין מימות יהושע קורא בי"ד אף דליכא עשרה וא"ש והדבר מוכרח דנהי דערי חו"ל המוקפת חומה אין להם דין מוקפות חומה אבל למה יגרע עוד ערכם דאי ליכא עשרה יקדמו ליום כניסה לדעת מפרשים דמעיקרא תיקנו ליום כניסה אלא וודאי תיקנו בי"ד אף שאין להם עשרה אבל ישב תחילה ואין להם עשרה שפיר נידון ככפר לקרות ביום כניסה ולפי"ז ערי א"י אף דישב תחילה דינו כהוקף תחילה ולכן אפי' אי ליכא י' קורין בט"ו כמו ערי חו"ל מוקפי חומה בי"ד אף דליכא בבמה יש שבח לא"י כמש"כ הר"ן דכיון דעיקר התקנה היתה בזה כדי לחלק כבוד לא"י שהיתה חריבה בימים ההם והיתה נידונית כפרזים ולפיכך תלוי ההיקף בימות יהושע ב"נ כדי שיהא א"י נדונית כמוקפין חומה: ואמנם מש"כ בפנ"י בפשיטות דמדברי ר"ן מוכח דישיבות נכרי לא מהני הנה מדברי הר"ן משמע ולכאורה דלמסקנא ל"א כן דהא כתב וז"ל ותו קשיא לי דאכתי האיך קורין במוקפין שבחו"ל בט"ו ניחוש דילמא ישבו ולבסוף הוקפו וכתב ע"ז וז"ל אלא איכא למימר שהולכין אחר הרוב שעל הרוב קודמת חומתן לישיבתן שכן דרכי רוב המדינה עכ"ל א"כ למאי דמסיק דמטעם רוב א"צ לסברא דישיבת נכרי אינה ישיבה ולחלק בין א"י לחו"ל בזה כיון דבתי' הזה שהולכין אחר הרוב ממילא ל"ק נמי ממוקפין שבא"י וכ"כ באבני מילואים אולם לי נראה דשפיר צריכין לסברא דישיבת נכרי לא מיקרי ישיבה דבאמת בהוקף מימות יהושע אף ישב תחילה ג"כ בט"ו משום דישיבת נכרי אינה ישיבה דא"ל דילמא באמת אין בכלל מוקפין א"כ עדיין יש גרעון לעת א"י דהא פשיטא אי ערי א"י לא הי' חרבין באותו עת הי' דומה לשושן כיון דבאותן הי' מוקפת חומה ולא הי' תלוי בישב תחילה דהדין דבעינן הוקף תחילה רק יען דערי א"י הי' חרבין וכדי שלא לגרוע א"י תיקנו כל שהי' חומה מיב"נ אף שחרבה דרשינן בי' כל שאין לו עתה אבל הי' לו מתחילה א"כ אי נמעט ערי א"י מיב"נ היכיא דישבו תחילה אכתי הי' ערים החרבין נגרע זכותן של ערי א"י לכן ע"כ תיקנו דדנין כל ערי א"י להוקף תחילה אי הי' מוקף מיב"נ ובזה יש לערי א"י מעלה נגד מוקפין שבחו"ל דרק בהוקף תחילה קורין בט"ו ובזה מובן מה חשובות שעשו לערי א"י בזה ולפמש"כ א"ש שבזה יש מעלה גדולה נגד ערי חו"ל: והנה לקמן דף ד' בתוס' ד"ה כרך כתבו וז"ל אבל המוקף חומה מימות ישב"נ אפי' אין בו עשרה בטלנים קורין בט"ו ונ"ו ואי איתא הול"ל מוקף מימות יהושע איצטרכא לי' אע"ג דחשיב חומה דידה ולפמש"כ לעיל ניחא דאפי' אי אין מוקף מיב"נ רק אח"כ אי הוקף תחילה אין נידון ככפר ליום כניסה רק בי"ד א"כ ע"כ אייריא בישב תחילה דבעי י' ואי לאו נידון ככפר א"כ הכל מימרא חדא הוה אם הי' אין מוקף קודם נידון ככפר ומפרש למה ענין נידון ככפר לענין דאם אין בו י' קורין ביום כניסה כמו בכפר שאין לו חומה כלל ובעינן י' וא"ש ומש"כ הר"ן שעל הרוב קודמת חומתן לישיבתן נראה הכונה שהרוב הוקף תחילה יתן דמסתמא ניתוספו דיורין הוה הוקף תחילה וא"כ אף אי לא אזלינן בת"ר קודמת חומתן דעכ"פ ניתוספו דיורין א"כ ל"ש לחוש שמא לא ניתוספו וניזל לחומרא ועיין ריטב"א בעירובין דף נ"ט דמוקמינן אחזקה של עכשיו עד שנדע שלא הי' כן מתחילה א"כ ה"נ כיון דבוודאי עכ"פ מיעוטא ניתוספו אחר שהוקף א"כ יש להם חומה כן כל הבתים הרי יש להם חומה אמרינן דמעיקרא הי' להם חומה והיינו שנבנו אחר שהוקף הבתים דאי נבנה חומה תחילה הוה כאין לו חומה והרי חומה לפניך: והנה מה שהקשה הר"ן על הרמב"ן דלא נזכר זה הטעם בגמ' דכבוד א"י הוא ירושלמי פ"ק דמגילה דמפני כבוד א"י תלוי הדבר בימות יהשב"נ אח"ז ראיתי בשו"ת תשב"ץ סי' רצ"ז שהעלה דמאי שאמרו בירושלמי שמפני כבוד א"י תלוי הדבר בימות יב"נ כיון שעיקר טעם די"ד הוא מפני שהפרזים הי' בסכנה יותר ממוקפין הי' גנאי לירושלים ולערי יהודה הבצורות שיקראו בי"ד שיהי' זכר שהם הי' פרזים ומפוחדים א"כ ניחא מאי דאמרינן בגמ' ותנא דידן שושן כמאן עבדא שהכונה דכיון שתלוי הדבר ביהושע כשם שנשתנו פרזים דא"י לט"ו הי' לו לשושן להשתנות לי"ד מאחר שחלוק הי' מטעם אחר וע"ז משני דהי' בו נס לכן אין ראוי לשנותו וראוי לפרסמו כיום נוח שלהן (יעיין בתשב"ץ סי' רצ"ח שכ' לישב דברי הירושלמי פ"ק דמגילה דס"פ נדחות לאחר השבת דלא יקשה ממגילה דף ל' גבי פורים שחל בע"ש): ה') ואין קוברין בתוכן מת עד שירצו שבעה טובי אנשי העיר או כל אנשי עיר. והוא תוספתא פ"ק דכלים דבעינן שירצו העיר ומפרש רבינו דה"ה ז' ט"ה והנה כאורה קשה לי דהא בר"פ בני העיר איתא אר"ש ב"נ לא שנו אלא ביה"כ של כרכים כיון דמעלמא אתי לי' לא מצי מזבני לי' דהו"ל דרבים וע"ז אמר רבא לא שנו אלא שלא מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר אבל במכרו במעמד אנשי העיר יכולין למכור וא"כ איך סתם כאן דהוה לי' לחלק דבשל כרכים לא מהני או הוה לי' ליכתוב שהאי במעמד אנשי העיר דהא הטעם דמחלק שם בין בשל כרכים לשם כפרים הא שייך גם כאן דהנה תוס' כתבו דהכונה דהו"ל דרבים כיון דרוב בני אדם רגילים ללכת שם להתפלל אעפ"י שאין נותנים כלום בבנינו מ"מ כיון דלדעת אותם רבים נעשה קדושתו חמורה א"כ ה"נ בכרכין יש לנו לומר דקדושתן חמורה ואמאי מהני ברצון זט"ה: אך הדבר ניחא דהנה בירושלמי פ' בני העיר איתא וז"ל מה אנן קיימין אם כשקבלו עליהם אפי' יחיד מהני אי בשלא קבלו עליהם אפי' כמה ומס"ק בסתם אייריא והנה איתא במרדכי פ"ק דב"ב בשם ההאב"י שלמד מזה היכיא דבררו מהני אפי' בשל הכרכים א"כ י"ל באייריא מזט"ה שנבררו לכן ל"ב במעמד אנשי העיר וכמבואר במרדכי שם דלאו דוקא לענין ביה"כ אלא לכל מילי כיון שקבלו עליהם יכולין לפסוע קצתן על קצתן: אולם לכאורה אכתי קשה דהא שם ב"ב איתא דז' ט"ה לא מהני אלא בהסכמת חבר עיר וא"כ אכתי אמאי לא כתב רבינו דבעינן הסכמת חבר עיר: אך הדבר ניחא דהנה בשו"ע חו"מ סי' ב' דזט"ה הם דינם כבי"ד הגדול אעפ"י שיש חולקין מ"מ הולכין אחר המנהג העיר יעו"ש הרי דלא כתב בזה דבענין בהסכמת חבר עיר מוכח דס"ל דרק בבני אומנות בעינן בהסכמת חבר עיר אבל לא בכל העיר וז"ז ט"ה בדבר הנוגע לכל בני העיר כבני העיר לכן ל"ב הסכמת חכם העיר וא"כ ניחא גם כאן דל"ב לזה הסכמת חכם העיר וא"ש: שוב ראיתי כי בח"ס חו"מ קט"ז עמד אהא דבסי' ב' כתב דזט"ה כבי"ד דמיא ובסי' רל"ח דצריך הסכמת חכם העיר ומייתיא עלה דברי הסמ"ע שם כמש"כ דדוקא בבני אומנות הצריכים חבר עיר: אולם בשו"ת רשב"א סי' נשמע דדעתו דז' ט"ה ל"מ אם אין בהסכמת חכם העיר לכן נראה דשאני הכא לפי מה שהעלה הח"ס ביו"ד בכל עיר יש להם אחוזת קברות לבני העיר והנחלה הוא לכל בני העיר בשוה אבל הגרים והתושבים שאינם מנושאי העול אין להם חלק ונחלה באחוזת קבר יכולין לעלות השער ושכר הקרקע דלאו כל כמינייהו להטיל קבורתם על זאת הקהלה דוקא ואין אונאה לקרקעות וע"כ הדבר תלוי בבני ח"ק בזמנינו שנהגו למסור כל זה לבני הח"ק והעלה שם דזאת לפנים בישראל עפ"י דתה"ק מת בעיר מוטל על בני העיר רק זה איזה מאות שנים אכשיר דרי ותקנו חברת ג"ח בכל עיר ישראל ועי"ז הוסר מכל זה בכל הציבור והוטל על בני ח"ק לבד ולהם מחלו הציבור ויתרו נגדם המצוה הזאת שלא ישיג בגבולם אם לא יתן להם כפי אשר יערכו אותו ועש"ה בח"ס בחו"מ סי' ע' מעתה י"ל דמלפנים בישראל הי' זה ג"כ תחת רשות ז' ט"ה ועליהם הי' מוטל התעסקות אם צרכי קבורת המת וגבי דידהו מחלו כל בני העיר שהכל עפ"י יצאו ובזה א"צ חבר עיר וגם אין לחלק בזה בין של כרכים לשל כפרים וא"ש הכל: ו') ואין משכיבין לתוכה מת אם רצו ז' טובי העיר. וראב"ד השיג דאין קוברין והג"י מסבבין אבל לקבור אסור ובדרך הקודש הקשה א"כ במאי עדיף ירושלים דתנן דקדושתה יתר על שאר א"י דאין קוברין בתוכה מת תיפוק לי' דירושלים ג"כ מוקף חומה: עוד הקשה הא דקאמר חוץ מקבר חולדה שהי' שם מימות נביאים ראשונים איך קברוהו בירושלים הא עכ"פ היתה גם מעיקרא קודם שנבחרה ירושלים קדושה כשאר עירות המקופות חומה: אמנם לדעת רבינו נראה לתרץ שפיר דאיתא בתוספתא דפ"ק דב"ב וז"ל כל הקברות מפנין חוץ מקבר המלך וקבר הנביא רע"א אף קבר המלך מפנין אמרו הרי קבר בית דוד וקבר חולדה הנבואה הי' בירושלים ולא נגע בה אדם מעולם א"ל משם ראי' מחילה היתה להם והיתה מוציאה טומאה לנחל קדרון וא"כ י"ל דהיינו טעמא דמתחלה קברוהו שם אף דהי' עיר מוקפת חומה כיון שהטומאה יוצאת לחוץ לא הקפידו לקברם שם ולראב"ד י"ל על דרך אחר דהנה תוספתא הנ"ל לענין מוקפות חומה איתא ג"כ בפ"ו מנגעים דבשאר עיירות אין קוברין אבל קברוהו מקיימין אם רצו ואם רצו מפנין ובירושלים אין מקיימין וחייב לפנותם חוץ מקבר חולדה וקברי בית דוד שאין מפנין ורשאין לקיימה יען דהי' שם מחילה שטומאה יוצאת לנחל קדרון כדמוכח מתוספתא הנ"ל וכן עוד יש חילוק לפי תוספתא הנ"ל דבערי מוקפת חומה אף מלכי קברי שאר מלכים ונביאים מקיימין ובירושלים רק מקיימין קברי בית דוד וכן מוכח לשון רבינו: והנה בדרך הקודש כתב ומכלל הדברים הנאמרים רציתי לומר שאם עברו וקברו מת תוך ירושלים או תוך עיירות המוקפת חומה לדעת הראב"ד והי' מקום אחר לקברו עובר משום לא תטמא נחלתך ואמינא לה מהא דאיתא בירושלמי פ' כ"ג ונזיר גבי מת מצוה אם מוצאו בדרך קברו או לימין הדרך או לשמאל שדה בור ושדה מת קוברין בשדה בור ותני החליף ר' אמא בשם רשב"א אמר עבר משום לא תטמא את נחלתך ורבינו פר"י מה' טומאת מת לא הביא כי אם החלוקות בשדה בור ושדה ניר מי קודם אבל אם החליף לא ביאר דאיכא לאו ולא ידעתי למה דמכאן ראי' למה שנסתפק אחד מגדולים גבי כהן ונזיר שפגע במ"מ דקיימ"ל דיטמא נזיר ואל יטמא כהן לפי שזה קדושתו קדושת עולם דאם עבר הכהן ונטמא אם לוקה מי אמרינן כיון שעכ"פ מתבטל לאו דטומאה ילקה או דילמא נהי דלכתחלה לא יטמא מ"מ אם נטמא לא ילקה שהרי לאו דטומאה כבר נדחה מפני מ"מ או כיון דמן הדין יטמא נזיר לא חשוב כמ"מ לגבי כהן שהרי אחרים עונין אותו ואפשיטא מהכא דמסיים התם בירושלמי נזיר מאה ונזיר עולם יטמא נזיר מאה החליף עבור משום לא תטמא הרי שאף דלגבי נזיר ליתא לאו דטומאה שהרי נדחה אם החליף עובר בלאו דטומאה יעי"ש: אולם יש להקשות מכאן לפי מה דפירש"י בברכות דף כ' דלא נאמרה לאו דטומאה בנזיר וכהן אצל מת מצוה א"כ אף דלכתחלה לא יטמא כהן אבל ל"ש לומר דילקה אם החליף כמש"כ תוס' ביצה דף י"ב דל"א אהדרה לאיסורא קמא: וכן קשה לי אהא דכ' הרשב"א יבמות דף פ"ט דכהן אצל מת מצוה כשאין אחרים רוצים לקברו אלא בשכר שאיני מחוייב לשכור קרובים כדי שלא יטמא הוא וא"צ לשכור והובא להלכה בסי' שע"ד ס"ג בשם נמ"י וריטב"א וע"כ משום דטומאת מ"מ הותרה וליכא איסור כלל וא"כ קשה מירושלמי דמוכח דאמרינן דהדרה לאיסורא קמא אמנם נראה לפרש דברי הירושלמי עפמש"כ הרשב"א יבמות דף כ' שהקשה למאי דס"ד דיבמתו קאי לחייבי לאווין ולמעט מן היבום א"כ נילף מיני' דאין עשה דחל"ת ותי' דשאני הכא דיבום חידוש הוא שהרי אסרה תורה אשת אח בכלל העריות וכיון שכן מה שהתירה התורה מותר ומה שלא התיר נשאר בכלל האיסור א"כ ל"ש עדל"ת ואין לך בו אלא חידושו כן י"ל בכהן ונזיר ל"ש דעשה דטומאת קרובים ידחה לל"ת כיון דבאמת כהן אסור לטמא למת רק לקרובים התירה תורה א"כ כשהוא גם נזיר דאיכא לאו שוב לא התירה תורה ונשאר באיסורו לטמא למת ולכן ל"ש עדל"ת דאהדרה לאיסור טומאה בכהן דאית בי' ל"ת ועשה ועפי"ז נראה לפרש דברי הירושלמי ברפ"ק דביצה דפריך לריוס"י דס"ל דאין עשה דחל"ת רק בכתוב בצידה אמאי כה"ד דוחה לל"ת דיו"ט ומשני הואיל והתחיל אומרים לו מרוק וכבר בארתי דברי ירושלמי בפ"א מה' אלו אבל לפי ירושלמי הנ"ל נראה פירוש אחר נכון מאוד דהנה י"ל דגם ריוס"י ס"ל עשה דחל"ת רק דבעינן כתוב בצידה דהיינו עשה דלאחר הדיבור דעשה דלפני הדיבור לא מצי דחי דהנה כ"כ במק"א דיש לחקור הא דעשה דחל"ת אם היא חיובית או דרק אמרינן דמותר לדחות הל"ת ואמנם הנה מציצית מוכח דהחיוב לקיים מ"ע דציצית ולדחות הל"ת דכמאן דליתא אך זה בכתוב בצידה אבל באין כתוב בצידה רק לפני הדיבור א"ח לקיים העשה כדי לדחות הל"ת אבל אם קיים העשה שפיר נדחית אבל ריוס"י ס"ל דלא נדחת כלל כסברת ירושלמי בנזיר הנ"ל ולפי"ז בעשה ול"ת הנה אף שהעשה אחר הדיבור הנה עכ"פ אין חיובית לדחות העשה ול"ת א"כ לפי"ז לפי סברת ריוס"י אף אי עבר ודחה לא נדחה אף הל"ת כירושלמי הנ"ל בנזיר ולפי"ז שפיר פריך הירושלמי לריוס"י כהא"ג בעול"ת אף עשה דאחר הדיבור לא ידחה וע"ז משני כיון שהתחיל במצוה אומרים לו גמור וכמו שבארנו בפ"א כיון שנתן אפר למטה כבר התחיל במצוה א"כ כהא"ג ל"א הסברא דאין חייב לקיים המצוה דבוודאי חייב לקיים המצוה אף שפוגע בל"ת ועשה א"כ שפיר אמרינן בעבר וכיסה דעכ"פ הא הל"ת נדחה כיון דחייב לכסות אף דאיכא עשה כנגדה ואין דוחה ל"ת ועשה עכ"פ בעבר וכיסה לא הוה מה"ב דל"א כסברת ירושלמי הנ"ל אלא דהל"ת כמאן דליתא (דכהא"ג בהתחיל במצוה שפיר אמרינן כסברת הריב"א) שפיר שייך בכה"ד עשה דחל"ת גם לריוס"י (ויותר י"ל דנפ"מ באשה אי אמרינן דליכא בדידה עשה דיו"ט כמש"כ הח"ס בחי' לשבת דף כ"ד לענין שר"ק ורק לסברת ריוס"י אף באשה לא דחי כיון דלא נאמרה הל"ת לדחות דהא יש עמה עשה וא"כ אף בעבר וכיסה לא נדחית הל"ת כסברת ירושלמי דנזיר א"כ גם באשה ל"ש דעשה דכ"ה ידחה לל"ת ועשה דיו"ט וע"ז משני כיון שהתחיל במצוה אומרים לו גמור דחייב לקיים העשה כדי שידחה הל"ת א"כ באשה דליכא רק ל"ת לחודי' שפיר גם לריוס"י עשה דחל"ת דיו"ט לפי"ז ניחא דרבינו לא הביא הך דירושלמי דס"ל דלא אהדרה לאיסורא קמא): וכן מוכח ממש"כ רבינו דאם עבר ונתן אל כליו עובר אלאו דאל כליך לא תתן ובמנחת חינוך פ' תצא הקשה הא עובר גם אלאו דגזל ותי' לפמש"כ תוס' היכיא דהותרה בפירוש שמותר לאכול ממנו ל"א אהדרי' לאיסורא קמא א"כ ה"נ הרי הותרה בפירוש בשעת מלאכה לאכול ממנו אף שנתן אל כליו א"ע משום גזל דל"א אהדרי לאיסורא קמא ונ"ל דבהכי ניחא מה שהוק' תוס' סוכה דף ל' ל"ל קרא דלכם למעט את הגזול תיפוק לי' משום מה"ב כיון דחייב להשיב א"כ עביד עתה עבירה והוה מה"ב כמבואר בריטב"א להנ"ל י"ל דצריך קרא היכיא דהי' עושה במלאכה אצל חבירו בלקוטת אתרוגים ועבר ולקח ונתן אל כליו דמשום גזל ליכא וא"ח בהשבה ומשום דעבר אלאו דאל כליך לא תתן לה הוה מה"ב דעבירה זו כבר עברה אבל לכם לא מיקרי דהא עכ"פ לא נתנה לו חבירו ברצונו מכל זה מוכח דל"א אהדרי' לאיסורא קמא ובה' אימ"ז הארכתי בזה: ז') ואין משכיבין לתוכה מת. והנה בספר דרך הקודש כתב ע"ז אם עברו וקברו מת תוך ירושלים או תוך עיירות המוקפות חומה עובר בלאו דלא תטמא את אדמתך כדאיתא בירושלמי בנזיר פ' כה"ג גבי מת מצוה אם מצאו בדרך קוברו או לימין הדרך או לשמאל שדה בור ושדה ניר קוברו בשדה בור ותני עלה החליף ר' אמי בשם רשב"ל אמר עובר משום לא תטמא את אדמתך ונראה להביא ראי' לזה ממדרש תנחומא פ' ויחי ולמה מחבבין האבות קבורת א"י שמיתי חיין תחילה לימות המשיח ואוכלין לשנות המשיח ר' ור"א היו מהלכין בפילי בחוצה לטבריא ראו ארון של מת שבא מחו"ל אמר רבי מה הועיל זה שיצאתה נשמתה בחו"ל ובא להקבר בארץ קורא עליו ונחלתו שמתם לתועבה בחייכם לא עליתם ועכשיו ותבואו ותטמא את ארצי במיתתכם אמר לי' ר"א כיון שנקבר בארץ הקב"ה מכפר לו שנאמר וכפר אדמתו עמו והביאו בס' כפתור ופרח ס"י ה"נ י"ל אם הי' מקום לקברו בא"י וקברו בעיירות המוקפות חומה או בירושלים דאיכא לאו דלא תטמאו את אדמתך אמנם הנה דבר זה איתא גם בירושלמי פ"ט דכתובות וביור"ד סי' שס"ג פסק דמותר להוליכו לא"י לקוברו שם אף שיש בית הקברות באותה עיר מוכח דלא קיימ"ל כירושלמי דכתובות הנ"ל וא"כ נראה לכאורה דגם כהך דנזיר לא קיימ"ל שהוא בלאו דלא תטמאו אדמתך: אמנם אח"ז ראיתי בשדה חמד מערכות א"י שהביא להקשות א"כ איך צווה יעקב אבינו ע"ה להוליכו לא"י כיון דלירושלמי איכא איסור משום ותבואו ותטמאו את ארצי ולדעתי לק"מ כי שאני ביעקב אבינו ע"ה שהוליכו לקברת אבותיו ל"ש האי טעמא כלל: ח') והנה בעירוכין דף ל"ג איתא דאין עושין עיר מגרש וכ"כ רבינו בפי"ג משמיטה והקשה במשל"מ אמאי לא קחשיב זה בין עשר קדושת דבבתי ע"ח אסור לעשות עיר מגרש וכתב דזה איני משום קדושה אלא משום ישוב א"י והתם לא קחשיב אלא מידי דקדושה ובח"ס סי' של"א תי' דכיון דמדרבנן תיקנו כן בכל ערי א"י ע"כ לא מצי למחשבינהו והביא ראי' מהא דאיתא בב"ב דף קי"ב דלא מצי למימר בפנחס דקני הגבעה דא"כ נמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו דצריך להחזיר ביובל ויקשה דילמא קני בית בבתי ערי חומה והוחלט לו והחריב הבית ועשה קבר ע"כ דהאי דאין עושין עיר מגרש הוא מדאורייתא וע"כ הא דלא חשבינהו בין הקדושת יען דחכמים תיקנו כן בכל ערי א"י ושם הא ממעלות דרבנן אייריא וראיתי בשו"ת מהרי"א סי' שפ"ד הקשה ע"ז הא גם במגרש אין עושין קבר כדאיתא במכות דף י"ב מדכתיב ולכל חייתם לחיים נתנו ולא לקבורה וזה לא לבד בערי מקלט אלא בכל ערי מוקפת חומה ונראה לי לישב דהאי דרשא ע"כ לא קאי רק אערי הלוים ולא אכל בתי ערי חומה דהנה בנדרים דף פ"א איתא דריוס"י ס"ל כביסה קודמת ומפרש בגמ' מדכ' ולכל חייתם אלימא חיותא ממש פשיטא אלא לאו כביסה דהא איכא צערא והוי בכלל וחי אחיך עמך והנה זה שייך רק בערי הלוים אבל אי בכל ערי חומה אייריא ל"ש כך דמה שייך לדרוש כן בערי חומה: ואמנם קשה לי דמכאן מוכח דצרכי כביסה הוה בכל חיות האדם ובפ"א דמעשר שני איתא דאסור להוציאו בשאר צרכיו כגון ליקח בגדים ומפרש רבינו בפ"ג דמע"ב משום דכ' ולא נתתי ממנו למת לדבר שמקיים הגוף אבל בגדים לא הוי דבר שמקיים הגוף ולהנ"ל הא בגדים הוה צורך חיותו של אדם דקרינן בי' ולכל חייתם כדי שיכול לכבסם כדאיתא כהא"ג במו"ק דף י"ח דאין לו אלא שתי חלוקין שרי לכבסן במועד אחת שיהא לבוש בו כשמכבס האחד ועמש"כ תוס' שם דף י"ד ד"ה שאין לו וצ"ע:

א') לפנים מן החומה מקודשת מהם שאוכלים שם קדק"ל ומע"ש. והנה בכפתור ופרח עמד על סתירת הסוג' דבמנחות פרק שתי הלחם תני ר"ש אומר לעולם הוי רגיל לומר שתי הלחם ולחה"פ כשרות בעזרה וכשרות בבית פגי ובפרק התודה פ"י הר"ם הנכון אצלו שבית פגי הי' מקום שאופין המנחות ולכך קורין בית פגי ע"ד פת פג המלך והי' קרוב להר הבית והוא חוץ ממנו בלי ספק ודבר תימה שהרי כל המנחות אפייתן בפנים אפי' שתהל"ח וכדאמרינן אחד שתי הלחם ואחד לחה"פ לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים ואינן דוחין את השבת ר"י אומר כל מעשיהם בפנים וגם כי חזר ז"ל ואמר וכבר בארנו שבית פגי בית מחוץ לעזרה הי' מוכן לבישול המנחות וכ"כ פירש"י בית פגי שוחטין עליו בפ"ע מוכח שהוא חוץ לחומת ירושלים וכ"כ הערוך בית פגי מקום חוץ לירושלים ובדרך הקודש הקשה עוד כן מפ' השוכר את הפועלים גבי מעשר ב' שנאכל בירושלים ופריך והא בעינן חומה ומשני כגון שדש לפנים מחומת בית פגי וכתב בדרך הקודש בשם ס' צורת הבית למהרי"ט דתרי בית פגי היה ושניהן תוספת על החומה האחת חזוק על חומת ירושלים והשני תוספות וחיזוק על חומת העזרה כדאמרינן בכיצד צולין ויאבל חיל וחומה א"ר אחא שורה ובר שורה והם מלשון חבישה וחיזוק לחומה: לפנים מן החומה מקודשת ממנה שאוכלין שם קדק"ל וכו'. והנה בדרך הקודש כתב בזה שיש להסתפק דגגין ועליות של עזרה דלא נתקדשו בקדושת עזרה כמש"כ בכיצד צולין אם מותר לאכול שם קדק"ל כיון שהרי הם לפנים מן החומה של ירושלים והרי הם כלפנים מן החומה או דילמא שלא נתקדשו כלל לענין אכילת קדשים והו"ל גגין ועליות כשאר א"י שאין להם קדושת לפנים מן החומה ואין אוכלין שם קדק"ל ומדברי התוס' פ"ב דשבועות משמע שאין אוכלין שם קדק"ל שהרי כתבו גבי ההוא דאיתא התם גגין ועליות אין אוכלין שם קדק"ד ואין שוחטין שם קדק"ל דה"ה דאין אוכלין דגגין ועליות לא נתקדשו אלא דנקט שחיטה משום דאכילה בעזרה לא שייכה בקדק"ל אבל מדברי הרשב"א סי' ל"ד נראה דס"ל שאוכלין שם קדק"ל שנשאל שם מאן דגריס גגין ועליות אין שוחטין שם קדק"ד ואין אוכלין שם קדק"ל דמי גריעי גגין ועליות משאר העיר שנאכלין שם קדק"ל והשיב דלפי גירסא זו שאלה גדולה הוא אבל הוא ט"ס וכן הוא הגירסא אין שוחטין שם קדק"ל ואין אוכלין שם קדק"ד וכן נראה מפירש"י בפסחים אבל נראה ראי' לתוס' מהא דפריך שם בפסחים ותסברא גגין קודש והא קתני וגגין הללו אין אוכלין שם קדק"ד ואין שוחטין שם קדק"ל וקשה לשיטת רשב"א ורש"י שיש חילוק בין גגין ועליות של ירושלים לא נתקדשו כלל לאכילת קדק"ל וגגין ועליות של עזרה נתקדשו בקדושת העיר א"כ אמאי לא משני תלמודא דהא דגגין קודש היינו לאכילת קדק"ל משא"כ בגגין ועליות של כל העיר אין קדוש לאכילת קדשים קלים והנה לא הבנתי דהא לפירש"י ורשב"א דמפרשי רק אין שוחטין שם קדק"ל אבל אוכלין שם אין להקשות דלחלק בין גגין של ירושלים לעזרה דהא בפשיטות מצי להקשות אמאי לא משני הא דגגין נתקדשו היינו לאכילת קדק"ל והא דקתני דלא נתקדשו היינו לשחיטת קדק"ל: והנה לעיל בפ"ו הארכתי על דברת הראב"ד והכ"מ שבה' ט' דהנה בזבחים דף נ"ו איתא למעוטא מאי אילימא למעוטי החלונות ועובי החומה תנינא חלונות ועובי חומה כלפנים והנה כאן קאי על חומות וחלונות העזרה ממש דכיון דתני שבאורך ורחב קפ"ז על קל"ה שוחטין קדשים וחייב בטומאה וזה חוץ מעובי החומה ע"כ ס"ד למעוטי עובי החומה דתנינא דכלפנים דמי מוכח דקאי אחומות עזרה ממש ול"ש לומר בזה בשוה לקרקע עזרה וע"כ הא דאמרינן בפסחים בשורה ובר שורה דהיינו רק אחומות הר הבית והלשכות אבל חומות עזרה והחלונות קדשי וע"כ כמ"ש תוס' בשבועות ובפסחים דתלוי בדעת בי"ד הי' לקדש החומות: אך בתוס' שבועות דף ט"ז כתבו דלאכילות בעינן ראיית פתח ההיכל כמו לשחיטה ואם הי' נקב מגג לראות היכל הי' אוכלין שם לכך צריך למעט גג מאכילה וכתבו כדאיתא בזבחים דף נ"ו והנה שם ליתא להא מילתא אדרבא מבואר שם דל"ב בשעת אכילה לראות היכל וכן סותרין דבריהם שכתבו בזבחים דלשחיטה לא סגי ברואה דרך נקב ההיכל וא"כ איך כתבו כאן לענין שחיטה סגי ברואה דרך נקב ההיכל והנה אין לומר שכוונת תוס' לס"ד דבקדשים בעינן ג"כ באכילה לראות ההיכל ובקדשי שעה הי' כן אפי' למסקנא דז"א דהרי ע"כ מה שהכריחו לומר כן משום דקשיא להו למה צריך למעט גגות תיפוק לי' שאין רואה ההיכל וע"ז תי' דרואה דרך נקב וא"כ כיון דלמסקנא לא צריך לראות אלא בקדשי שעה א"כ קרא ממעט גגות בקדשי דורות דל"ב לראות ההיכל דתורה ריבתה חצירות הרבה לכן צריך למעט גגות לענין אכילת קדשים וצ"ע: והנה בספר דרך הקודש כתב עוד דיש להסתפק דהא וודאי גגין ועליות שלפנים מן החומה שלא נתקדשו לאכילת קדק"ל אין חילוק בין גגין ועליות של אותה שעה של כיבוש הארץ בין גגין ועליות שבנו אח"כ דלא נתקדשו אמנם אם בנו בימה בעזרה לשעתה גג או עלי' כגון בימה של עץ שהי' עושין למלך דלית בה איסור מוסיף על הבנין כיון שלא הי' בנין של קבע אם נאמר שדינה כדין גגין ועליות של כל העיר שבנו אחרי כיבוש דלית בהו קדושת כל העיר ה"ה הכא דלית בה קדושת עזרה או דילמא בכל העיר דלא שייך בה כל כך קדושה בהגגין אבל בעזרה כיון שהאויר במקום הגג והעלי' הי' מקודש בתחלה אם העמידו שם גג או עלי' אכתי בקדושה הראשונה עומדת (ומהרש"א בפ"ב דמכות בדברי תוס' שם דלא אמרו גגין ועליות לא נתקדשו אלא באויר עזרה דלא הוי כעזרה אבל ירושלים הוה כירושלים ודבריו תמוהים דמעיקרא כי איתמר דגגין ועליות לא נתקדשו אכל העיר איתמר כדאיתא בפ' כיצד צולין) והנה מצאתי בה"ג מו"ה בצלאל ז"ל למס' תמיד וז"ל בתוספת צרפת משם הר' אלחנן אהא דקתני בסוטה בשמיני במוצאי שביעית עושין לו בימה של עץ ויושב עלי' וכו' עד אגריפס עמד וקרא מעומד ופריך עומד מכלל דיושב והאמר מר אין ישיבה אלא למלכי בית דוד ומוקי לה בעזרת נשים ומאי קושיא הול"ל כשהי' יושב על הבימה היתה עשוי' כמו גג גבוה הרבה וקיימ"ל גגין ועליות לא נתקדשו ויכול לישב שם ותי' בשם הרי"צ דכיון שלא הי' דבר זה קבוע בעזרה שהרי לפי שעה היו מניחין אותה בימה ולאחר יו"ט היו שומטים אותה מפני שאינה עשוי אלא למושב בעלמא לפיכך אין בה חילוק משאר קדושת העזרה דהרי ע"כ לא הי' בנין קבוע דאסור לעשות אכסדרא של עץ בעזרה ול"נ דבלא"ה ל"ק דאפי' את"ל שהי' בנין קבוע אפ"ה גג הבימה הוא קדוש בקדושת עזרה אפי' למ"ד גגין ועליות לא נתקדשו היינו אותם שהיו באותה שעה כשנתקדשה העזרה אבל מכאן ואילך כל מה שיעשה באויר העזרה שום דבר הכל קדוש דלאו כל כמיני' להפקיע ע"י בנינו קדושת אויר העזרה שנתקדשה דבשלמא הלשכות שהיו בשעה שנתקדשה העזרה י"ל דהאויר של מעלה שנגד הגג לא נתקדשה מפני שהפסיק התקרה של הלשכה בין האויר של מעלה לא קידשו אבל באותו מקום שהי' חלק בעזרה באותה שעה נתקדשה אותו אויר אפי' עד רום רקיע שאם לא נפרש כך קשיא לרב דס"ל גגין לא נתקדשו מגג בית הפרוה דקיימ"ל דהוה קדוש ששם טובל כה"ג ביוהכ"פ ובקודש היתה והא ליכא למימר שהי' שוה לקרקע עזרה שהרי בעזרה היתה עומד אלא ע"כ יש לומר שאפי' בגגות משכחת שהי' קדוש כיון שכבר נתקדש האויר של עזרה לאו כל כמיני' לאפקועי קדושתה ע"י בנין וא"כ י"ל גבי ירושלים נמי כיון שאויר ירושלים ה"ה כירושלים שאוכלין שם קדק"ל א"כ אם בנו מחדש גג או עלי' אכתי בקדושתה קיימי שאין להם להפקיע קדושת אוירא כדין העזרה שהרי באותו מקום אם תלה עצמו באויר אוכלין שם קדק"ל וכן אמרו גבי מזבח אויר מזבח כמזבח לענין שחיטת קדק"ד צפונה לפני ד': אולם מאי דפשיטא לי' להרמו"ה בצלאל שגג בית הפרוה לא שייך לומר שקדוש מטעם שגגו שוה לקרקע העזרה שהרי בעזרה הי' עומד אם לא שקידשוהו מעיקרא אף שהי' גג אין נראה כן מדברי תוס' בפרק אמר להם הממונא שהם כתבו בפשיטות שגגות בית הפרוה הי' שוה לקרקע העזרה ולפיכך הי' קדוש בקדושת העזרה ולשכות בית המדיחין שגג בית הפרוה פתוח לתוכו קודש ועי"ש: והנה מזה יצא לנו נפ"מ גם לדינא לענין אויר ביהכנ"ס דהנה בירושלמי פ' בני העיר איתא וז"ל אמר ר"ח בר בא רי"ו מיקל לנשייא דשטחין בגדיהן על אוירא דבי מדרשא נשמע מירושלמי דגם אויר ביהכ"נ יש לו קדושה אמנם ראיתי בשו"ת דברי חיים ס' ג' אשר דיבר בקדשו דאויר ביהכ"נ אין לו קדושה דהוא דבר שאין בו ממש ואין משתמשין בו בגופו ולא הוי רק כמו תשמיש מצוה ומה דאסור הירושלמי להשתמש בו היינו משום ביזוי מצוה אבל למצוה קלה מותר לשנותו יעש"ה וכן נראה לענ"ד שכן העיקר כי בדבריו באותה תשובה נתישבה כל הקושית שהקשה הר' מ' בצלאל הנ"ל שכ' שם וז"ל אולם בחנם הטריחו הגאונים וגם מעכ"ה בפילפול של אויר עזרה ומזבח דאויר מזבח היא כמזבח לאו משום קדושה רק דיהא כאלו הוא לחמו של מזבח וזה הוא דבעי' בגמ' זבחים פ"ז אי הוה כמונח או לא ויעו"ש בתוס' דאם אדם אוחז באויר הוה כמונח במזבח משא"כ באויר עזרה ואויר צפון א"צ להניח יע"ש נשמע מדבריו דהא דאויר עזרה קדושה אין משום דקדושה בעצמותה אלא דהאויר קדוש מחמת שהוא כנגד הרצפה שתחתי' מעתה לפי"ז התינח כל זמן שלא נבנה אותה לשכה בעזרה אבל אם בנו לשכה בעזרה א"כ האויר שכנגדה אינה עוד כנגד הרצפה אין בו קדושה כיון דגגין עצמן לא נתקדשו דאין לומר א"כ במאי תפקע קדושתה דלהנ"ל אין באויר קדושה שנאמר דאסור להפקיע קדושתה דאויר רק קדוש רק בקדושת תשמישי מצוה כיון שאין עושה באויר שום קדושה ומה שאוכלין שם אם הי' תלוי באויר היינו משום דהוא נגד רצפה שתחתיו ואין האויר עושה חציצה בינו לבין הרצפה וכן באויר ירושלים אם הי' תולה עצמו באויר הי' אוכל קדק"ל יען שהוא נגד אויר מקום ירושלים שתחתיו שקדושה לאכילת קדק"ל אבל אם בנה גג הנה האויר שלמעלה אינה עוד כנגד קרקע ירושלים אין אוכלין שם קדק"ל ואין לומר א"כ איך תיפקע קדושתה דהא אין באויר מעולם דין קדושה רק כתשמישי מצוה הוה ובזה ל"ש לאסור דמפקיע קדושתה כיון דא"צ עוד לאויר הקרקע מאחר שבנה שם בית: ב') ואין מלינן בה את המת וכו'. בב"ק דף פ"ב חשוב בין עשרה דברים שנאמרו בירושלים ואין מלינין בה את המת ותימא מה רבותא דירושלים הא בכל מקום אסור להלין את המת והנה הרדב"ז כ' דלאו דלא תלין זמנו עד השחר ועשה דקבור תקברנו ביום הוא אינו בכל המתים רק בהרוגי בי"ד וא"כ ניחא דבירושלים דוקא אין מלינין בה את המת רק קוברין מיד אולם דעת הרמב"ן בתורת האדם דעוברים בעשה ול"ת א"כ מ"ע לקבור ביום א"כ קשה מהך דבב"ק מה רבותא דירושלים דנקט וע"כ לומר דכשעושה כן לכבוד המת שרי להלינו ובירושלים אף לכבוד המת אסור להלין ונראה להביא ראי' לדעת הרמב"ן מהא דאיתא בביצה דף ו' מת ביו"ט ראשון יתעסקו בו עממין וביו"ט ב' יתעסקו בו ישראל וכן הלכה בסי' תקכ"ו אף שלא אשתהי ואמאי לא ימתינו עד מוצאי יו"ט שני כיון דליכא איסור להלינו ואין לומר דעכ"פ משום כבוד המת איכא לקברו בו ביום ז"א דנהי דרשאי אפי' למיגזי' גלימא ואסא משום כבדו של המת היינו כיון דחייבין לקברו וניתן יו"ט לדחות שרינן משום כבוד המת אבל אי עיקר קבורה רק מפני כבודו של מת ל"ש להתיר ביו"ט שני משום כבודו לבד ומוכח כרמב"ן דמצוה איכא אך לכאורה גם לרמב"ן מי ניחא דהא הוכחנו דלכבודו שרי להלינו א"כ אמאי מת ביו"ט ראשון יתעסקו בו עממין הא וודאי אין זה כבודו של מת א"כ נמתין עד יום שני כדי שיתעסקו בו ישראל אך י"ל אם לא יקברו רק ביום ב' הוה זילותא דיו"ט שני ואי נמתין עד אחר יו"ט איכא למיחש לביזוי המת אם ישתהו כל כך: ואמנם לי נראה דבפלוגתא מתניא דהנה בסנהדרין דף כ"ו הני קבוראי דקברו מת ביום א' ופסלינהו ר"פ לעדות ור"ה אכשרינהו סברי מצוה קעבדו ולכאורה במאי פליגי לפי האמור י"ל דבהא פליגי דהנה אי אמרינן דהוה מ"ע א"כ לכתחלה נאמר דיקברו אותו ביו"ט א' היכא דא"א ע"י עממין דעשה תדחי ל"ת דיו"ט (עיין ש"א החדשות סי' י"ב ומש"כ בקונטרסי אבל אם אצל שבי"ד) אך א"ש דהרי קיימ"ל יו"ט עשה ול"ת אמנם הנהו דטעו וסברי דמצוה לקברו משום דהא גם לעשה דתקבור תקברנו יש לאו המסייע לאו דבל תלין רק דאנן לא קיימ"ל כן כמשפירש"י וכ"כ הריא"ף פ"ב דב"מ עכ"פ ל"ש למפסלינהו אם עשו כיון דבדיעבד לא עשו איסור דעשה ול"ת דקבורה דחי לעשה ול"ת דיו"ט אמנם ר"פ דפסלינהו סבור דליכא עשה לקבור ביומו א"כ חיללו יו"ט אף דהי' בטעות שפיר הוה ס"ל דיש לפסלינהו: אמנם יש לומר בדרך אחר דל"ש עשה דחל"ת כיון דאי אמר לא בעינא ליכא לעשה וא"כ ה"נ הא אי אמר לא ניחא לי' בכפרה כדאיתא בסנהדרין דף מ"ו דשומעין לו וא"כ י"ל דפלוגתא הנ"ל אי אמרינן כמ"ד מטעם בזיונא אז אין שומעין לו ואיכא מ"ע ודחי לעשה ול"ת דיו"ט בדיעבד אם קברו ביו"ט ולא נפסלו לעדות (עשו"ת דברי חיים סי' ס"ד דמפורש טעמא בקרא) וא"ש: כעת ראיתי בספר נר מצוה שתמה כן הא שנינו המלין את מתו עובר בלא תלין ומשמע אפי' בחו"ל וכ' לתרץ עפ"י פירש"י שכ' אין מלינין בה מת אדם באותו יום קוברין אותו מיד שהודיעני בזה שני דברים האחד על גדר ההלכה אמר דבאותו היום קוברין אותו כלומר דאין לינה אלא כשעובר אותו היום דהיינו אחר שקיעת החמה שהלינה חלה מיד בשקיעה ואמר קוברין אותו מיד להודיעני גדר מעלות ירושלים משאר א"י יען שממהרין לקבור המת מיד ואפי' הי' צריכין להשהותו בשביל כבוד המת לא הוה דחי כבוד המת את קדושת ירושלים עכ"ד: ג') ואין מקיימין בה קבורת חוץ מקברי מלכים וכו' וקבר חולדה. והנה במהרי"ט סי' ל"ז הקשה איך אמרו דקבר חולדה הי' בירושלים דיקשה מעיקרא אי קברוהו בירושלים ותי' עפ"י גמ' דשבועות שם שני בצעין הו' שם והוסיפו אותם על העיר ולכן קודם שהוסיפו קברו שם את חולדה הנבואה ואחר שהוסיפו לא פינו אותה אבל אסור לקבור עוד שם מת והקשה ע"ז מעירוכין דאמאי לא קאמר דמשכחת בירושלים בתי ע"ח בזה שניתוסף דהא חלק זה נתחלק תחילה לשבטים ותי' דא"כ הוה ישב ולבסוף היקף ועוד דעזרא לא קידש חומה שלא הי' מימות יהושע וא"כ אין לו דין בתי ע"ח מעתה קשה לי דרבינו כתב דקברות חולדה מקיימין בה והיינו במקום שהוסיפו א"כ איך כ' אח"כ סתם דאין הבית נחלט ואין מטמא בנגעים יען דנתחלקה לשבטים ויקשה הא גם בירושלים משכחת שיטמא בנגעים בחלק שהוסיפו דבשלמא ה' דכ' דאין הבית נחלט ניחא כמש"כ מהרי"ט אבל הא דאין מטמא בנגעים ואין מביאין ע"ע משכחת שפיר בזה שהוסיפו דא"ל דרבינו לא אייריא רק מגוף ירושלים ז"א דהרי כ' חוץ מן קבר חולדה וזהו במקום שהוסיפו ולכן אומר דלא כמהרי"ט דהא דאין נחלט במקום שהוסיפו הוא משום דכשהוסיפו על העיר חזרו ולקחו והוה של כל השבטים ולכן אין נחלט ואין מטמא בנגעים ואין מביאין ותדע דהרי למ"ד ירושלים נתחלקה לשבטים א"כ איך תנן דמוסיפין על העזרה הא מקום מקדש ע"כ לא נתחלקה וע"כ צ"ל דחזרוהו ולקחוהו ונעשה של כולם: והנה על גוף דברי מהרי"ט יש לדון דזה שהוסיפו על העיר יש לו דין ישב ולבסוף הוקף יען דגוף העיר ירושלים נתישבה קודם שהוסיפו והנה הרואה יראה כמה רב הדוחק כיון דלעיר ירושלים עצמה יש חומה שנבנתה תחילה וא"כ אותן הדרים חוץ לחומת העיר הרי נתישבו אחר שנבנה חומה שחוצה להם כמש"כ במהרי"ט א"כ למה ניזל בתר גוף העיר והרי גדולה מזו הוכיח בטו"א פ"ק דמגילה דאם ישב ולבסוף הוקף ואח"כ בנו בתים בתוך העיר לאלו הבתים יש דין דהוקף ולבסוף ישב ואף שכ' דאם רוב העיר נתישבה תחילה בתר רוב אזלינן ושדי מועט בתר רוב אבל כיון אם נשדו המועט בתר רוב העיר דהיינו ירושלים עצמה א"כ הרי העיר עצמה נתישבה אח"כ ואותם בתים שמוסיפין אח"כ בגוף העיר בוודאי יש לו ג"כ דין הוקף ולבסוף ישב כיון דאפי' בישב ולבסוף הוקף כ' בטו"א דמסתבר דבתים חדשים יש לו דין בתי ע"ח מכש"כ ירושלים דנתישבה אחר שהוקף ואם לא נשדי ואותן שמבחוץ לפנים א"כ הרי חומה שחוצה להם נבנה תחילה קודם שישב וא"כ מהיכי תיתי דנאמר דנחשב גוף העיר של ירושלים אחר המועט שחוץ לעיר ונאמר דדמי כאלו גוף העיר נתישבה חוץ לחומה הראשונה והוה ישב ולבסוף הוקף דזה לא מסתבר כלל (הן שדברי הטו"א ג"כ תמוהים שכ' דאזלינן בת"ר דא"כ לא משכחת רוב שנבנו אחר שהוקף כיון דכשבונה בית אחד שדו להו אחר הרוב דמעיקרא הכי גם בזה נאמר דחוזר וניעור אך בטו"א בהשמטות משמע דס"ל דלא תליא ברוב ובית אחד שנבנה אחר שהוקף יש לו דין ערי חומה ומש"כ בפנים דאזיל בת"ר היינו לענין מגילה אלא דתמוה דל"ש רוב כיון דכשבונה בית אחד נתבטל ונעשה דינה כגופו של העיר והנה קו' מהרי"ט יש לישב פשוט דזה שניתוסף אין לו דין בתי ע"ח כלל יען דבעינן דוקא הקיפו נכרים וכאן הקיפו ישראל כדאיתא בעירוכין: ד') ואין נוטעין בה גנות ופרדסים שמא תסרח ואין מקיימין בה אילנות. והנה לכאורה הי' אפשר לומר טעם אחר כיון שקיימ"ל דאסור ליטע אילן בהר הבית כמבואר פ"ז מע"ז א"כ י"ל דעשו הרחקה יתירה אפי' בירושלים: והנה בספר כפתור ופרח כ' דבר חידוש דלולב ודקל הנטוע בירושלים יש לפסול מטעם מה"ב והגאון יעב"ץ בהערותיו השיג דנהי דאסור בנטיעה איסורא דעביד עביד ול"ה מה"ב אולם י"ל דכונתו דגם המקיים איכא איסורא וכמש"כ רבינו ואין מקיימין בה אילנות וכן היא באבות דר"נ פ' ל"ה היינו דאיכא חיובא לעקרם ושפיר שייך לומר דדמי למה"ב דהא גדל ונתקיים באיסור: אך יש לעיין דזה ל"ה אלא איסור דרבנן ובאיסור דרבנן הא ל"ש מה"ב אך בס' ערע"א דרבנן הוכיח מפסחים דף ל"ה דפירש"י דאין יוצאין בדמאי משום מה"ב וכן מברכות פ' ג' שאכלו דתנן אכל טבל אין מזמנין עליו ומוקמינן התם בטבל טבול דרבנן וטעמא דכל הני משום מה"ב אך אכתי הא לא דמיא להכי דשם עכ"פ בשעה שיוצא בו עביד איסורא דרבנן אבל הכא בשעה שנוטלה למצוה כבר עברה העבירה א"כ שפיר י"ל בדרבנן ליכא משום מה"ב ועיין ברדב"ז סי' תרל"ג שכ' דבזה"ז ל"ש הטעם דסירחון דתסרח ויקוצו בה רגלי הנכרים וכן בהא דחשוב דאין מוציאין זיזין מפני הטומאה ולא יגדלו עופות משום דמביאין את הטומאה ל"ש בזה"ז ע"כ ליכא איסורא כלל וא"כ מותר ליקח בזמנינו לולב מדקל שנטוע ועומד בירושלים: והנה דוגמא לזה מצאנו בירושלמי ביבמות בהוליד ממזר קיים פו"ר והקשה בריט"א בפ"ח דבכורות הא הוה מה"ב ואדאמוהגזצ"ל בספרו שבי"ד על יור"ד בכללים בפתיחה שלו תי' כיון דבהמצוה והגדלת התולדה ליכא איסורא ל"ה מה"ב אמנם לדעתי נראה לפמש"כ המג"א בס' תקיו"ט דאין יוצאין באתרוג כלאים משום מה"ב ע"כ משום דנתהוה באיסור דכל הוי' שלו באיסור הוה מה"ב א"כ ה"ה בממזר כיון דנתהוה באיסור שייך מה"ב דעיקר הוייתו הוה באיסור אך אכתי י"ל דל"ד לאתרוג כלאים דכל המקיימו עביד איסורא עכ"פ אף למ"ד דהמקיים כלאים בכרם אין לוקה לכן הוה מה"ב משא"כ כאן דליכא איסורא רק בנטיעה אך כבר הראתי לדעת בפ"א שגם בהא יש איסור לקיים האילנות: והנה לכאורה יש לישב קו' הריט"א דהוה מה"ב דירושלמי קאי אממזר דחייבי לאווין דאי נאמר דמקיים מ"ע דפו"ר העשה דוחל"ת רק דלכתחלה אין דוחה דאפשר באחרת כמש"כ תוס' גיטין דף מ"א אבל בעבר ובא עלי' והוליד א"כ עשה דפו"ר דחי לה לכן ל"ש בדיעבד מה"ב (ע"ד שכ' הנוב"י בהשמטות לאו"ח אם בדיעבד קיים העשה ל"ש מה"ב) אלא דבשעה"מ פ"ו מיבום חקר דבביאה דשייך עדל"ת הולד שהוליד ל"ה ממזר א"כ לא מצינן לתרוצי' דל"ה מה"ב יען דבדיעבד נדחה מפני העשה דפו"ר דא"כ אמאי הוה ממזר ולפי"ז יהא מוכח מהכא דלא כסברת השעה"מ דאף דבדיעבד העשה דפו"ר דחי לל"ת הולד הוא ממזר וא"ש הירושלמי: ה') חוץ מגינת וורדין. והובא במשנה פ"ב דמעשרות ופלא בירושלמי איתא דרק כך היתה נקראת אבל לא הי' גינת וורדין כלל אך י"ל דרש"י נרגש מזה וכ' כך שמה ודו"ק: ו') ואין מוציאין ממנה גזוזטראות לרה"ר מפני אוהל הטומאה. עפירש"י ול"נ עפימש"כ בח"ס יור"ד סי' רצ"ט הטעם הא דכ' הראשונים דעתה כולנו ט"מ יען דזיזין וגזוזטראות מושכין טומאה מחלונות ומפתחים א"כ א"א בכהן טהור והנה בחידושי שנדפס ממני אצל שבי"ד על יור"ד לאדאמוהגזצ"ל בארתי דעת רבינו דס"ל כדעת הראב"ד שגם בא"י כולנו ט"מ מטעם שכ' הח"ס ולפי"ז הנה כל זה בזה"ז אבל בזמן הבית דהי' ידינו תקופה אסרו באמת להוציא גזוזטראות כדי שלא יטמאו כהנים כדי שלא ימשכו הגזוזטראות טומאה מחלונות ומפתחים שיש שם מת וא"צ למה שפירש"י שמא מת מוטל בארץ והנה לפי"ז יש להוכיח דלדעת רש"י דהמשכת טומאה איני מה"ת מדלא פי' כדברינו ועמג"א סי' שמ"ג ולפי"ז בזמנינו דנכרים מוציאין גזוזטראות וא"א ליזהר והם בכלל ט"מ לכך גם ישראל הבונה בית בא"י רשאי להוציא זיזין וגזוזטראות דבלא"ה ט"מ אנחנו וכמו שכ' ברדב"ז להתיר בזה"ז לנטוע אילן בירושלים דל"ש הטעם דסירחון: ז') ואין מקיימין אשפתות מפני הטומאה. הנה בב"ק איתא אין מקיימין בה אשפתות והנה רש"י פי' משום דשכיח שרצים שמתים שם ומטמאין את הקדשים צריך ביאור איך מטמאין את הקדשים הול"ל דמטמאין את האדם שנוגע בהם קדשים מאי עובדייהו דקדשים אצל אשפתות אולם נראה דרש"י בזה לשיטתו דפי' בקידושין דף פ"א בהא דתנן תינוק בצד העיסה ועיסה בידו טמא משום דרוב תינוקות מטפחין ופירש"י מטפחין באשפה ושרצים מצוים ותוס' שם השיגו על פירש"י ופירשו מטפחין בעיסה והתינוקת טמאין משום דנשים נדות מגפפות אותן אבל בירושלמי איתא כפירש"י דרוב תינוקת מטפחין באשפתות ולזה נראה שכיון כאן ג"כ דמטמאין את הקדשים כיון דרוב תינוקת מטפחין באשפה וא"א ליזהר שלא יגעו בקדשים והנה תוס' שם הקשו לפירש"י איך אמרינן הטעם דסמוך מיעטא לחזקה לחזקת טהרה של עיסה הא כיון דבוודאי נגע ל"ש אוקמוה אחזקה כמו בשלי' בבית דהבית וודאי טמא אמנם לי נראה דזה תליא בפלוגתא דהנה בירושלמי פ"ק דסוטה פליגי אי מקנא לה מב' אנשים כאחד והקשה בח"ס אה"ע סי' ק"ב א"כ משכחת סוטה טמא מס' ברה"ר דהא היא עם שני אנשים הוה כרה"ר וטמא מספק אם נסתרה עמהם כאחד וכתב לתרץ דכיון דעליהם אנו דנין א"כ הם גופי' הטומאה ל"ש לומר דנעשה רה"ר על ידן דהוה כשני שרצים ברה"י דטמא מספק טומאה ברה"י והביא ראי' מנדה דף ט' דמוקי בחברותי' נושאים אותה במטה וכתב הרשב"א דהיא אין מצטרפת עמהם להיות כרה"ר דהא היא היא הטומאה ובה' ק"פ הארכתי: ח') אין עושין כבשונות. הנה בזבחים דף צ"ה פריך ליהדרי' לכבשונות ומשני אין עושין כבשונות בירושלים והנה רש"י פי' במשכן כתיב ישבר לפי שלא היו קבועין להם כבשונות לצרף כלי חרס אבל במקדש נהדרינהו לכבשונות שהיוצר צורפן בהם ויתלבנו ומשני אין עושין כבשונות בירושלים משום קוטרא והנה בשו"ת תשובה מאהבה סי' ע"ז הקשה במשכן נמי ל"ל ישבר הא אפשר למלאות גומרא דבשלמא בשל חולין אמרינן ישבר דל"מ מלייא גומרא משום שמא חס עלה ופקע כדאיתא בפסחים דף ל' אבל במשכן דקאי אדאורייתא ל"ש דחייש שמא פקע בפרט במשכן דאין שבות במקדש והביא שם דברי הרא"ש בפסחים שדייק מהך דזבחים דכ"ח מהני חזרת כבשונית ול"ח שמא יפקע ויקשה ג"ל מנ"ל דילמא אין שבות במקדש דאוקמא אדאורייתא ותי' דא"כ למלינהו גומרי אע"כ במקדש נמי גזרו רק בכבשונות לא גזרו דל"ח שמא יפקע וא"ש אמנם הנה לא תירץ גוף הקו' דהא באמת יקשה למה חיישינן במקדש שמא יפקע הא אין שבות במקדש וכן הקשה בתפארת שמואל על הרא"ש: אמנם לדעתי כוונה אחרת יש בזה דהנה בפסחים דף פ"ד פליגי אביי ורבא לאביי חיישינן שמא פקע ורבא אמר משום הפסד קדשים ופירש"י אביי אמר משום שמא פקע מחמת הגחלת יפקע במקום אחר ואין זה שריפה אלא שבירה עכ"פ נשמע דחשש שמא פקע הוה חששא דאורייתא וא"כ ניחא דהא אי לאו דאמרה תורה כ"ח ישברו הוה צריכה ביעור מן העולם ע"י שריפה דהיינו ע"י גומרתא וחיישה התורה אי נמלינהו גומרתא יפקע ונמצא בטלה מצות ביעור לכן אמרה תורה ישבר וזה גופי' בעורו וא"כ ל"ש לומר דחייס הוא רק דרבנן דאנן באמת ל"ח לחייס אלא לשמא יפקע ויבטל ממצות ביעור וע"כ פריך בגמ' רק מהחזרת כבשונית דבזה ל"ל דיפקע דהרי כל סוף יתבער הבלוע דידי' בכבשונות וא"כ ניחא דלא יקשה לפירש"י דבמשכן כתיב ישבר הא אפשר למלינהו בגומרא דלפמש"כ גם בדאורייתא איכא גזירה זו דהיינו אי לא הוה כתיב ישבר ממילא הוה מצוה בשריפה ואיכא גזירה שמא יפקע ויתבטל המצוה דגזירה דשמא יפקע הוה גזירה דאורייתא וניחא נמי דלפי מש"כ הרא"ש יקשה עכ"פ נמלינהו גומרא אע"כ דחיישינן שמא פקע ויתבטל מן המצוה ולכן אמרה תורה ישבר ולכן פריך בגמ' רק דנחזירנהו לכבשונות: ובמש"כ יש לישב דברי הראב"ן דהנה שיטת הראב"ן והראב"י הובא בסי' תנ"א דלא מהני החזרת כבשונית בכלי חרס והביא ראי' מהא דתורה אמרה ישבר ול"מ החזרת כבשונות הובא לשונו בישועת יעקב שם ותמוה הא גמ' מפרש הטעם משום דאין עושין כבשונות בירושלים ולמש"כ ניחא דקשיא לי' במשכן אמאי הצריכה תורה שבירה דא"ל כפירש"י דלא הי' להם כבשונות א"כ הא אפשר למלינהו בגומרתא דמה"ת ל"ח לשמא חייס עלייהו אלא וודאי הטעם דל"מ משום דשמא פקע ויתבטל ממצות ביעור ולכן אמרה תורה ישבר רק הגמ' פריך אכתי במקדש אמאי לא אהדרינהו לכבשונות דבהא ל"ש שמא יפקע ובטלה מצות ביעור דהא אי יפקע מתבער בכבשונות ומשני דאין עושין כבשונות ועכ"פ מדלא הי' ממלאין גומרתא במשכן ע"כ משום דחיישינן לשמא פקע והוא חששא דאורייתא נשמע שפיר דל"מ אף החזרת כבשונות דאיכא חששא דשמא יפקע כמו בגומרתא: ועד"ז נראה לי לישב קו' תוס' בזבחים שם שהקשו מ"פ ולהדרי' לכבשונות הא צריך קרא דשרי בשישברה דלא תימא דבעי ביעור דוקא כיון שבלוע בו נותר ובשבירה הא לא מתבער הנותר ולפמש"כ י"ל דהנה בפסחים דף פ"ג איתא העצמות והנותר ישרפו ואיתא בגמ' דנשמע מינה דעצמות קדשים ששימשו נותר מטמאין את הידים הואיל ונעשין בסיס לדבר האסור ע"ש פירש"י כיון דא"א לשבור העצמות שיש בהן מוח ממילא נעשין בסיס ובגמ' איתא מיתבי כל עצמות הקדשים אין טעונין שריפה חוץ מעצמות הפסח מפני התקלה ואי ס"ד שימש נותר מילתא הוא אמאי אין טעונין שריפה והנה לכאורה קשה מאי פריך דהא בפשיטות יש לחלק בפסח דא"א לשרוף וא"א להפרידן לכן נעשין נותר משום דהם בסיס לדבר האסור אבל עצמות קדשים דאפשר להפרידן לא נעשין בסיס ולא הוה כשימשו נותר לכן א"צ שריפה והנה לקמן בחי' על ה' ק"פ העלתי לישב דגמ' כאן סמך אמשנה דחולין דף קכ"ג דתני קולית המוקדשין והוה סבירא לי' דג"כ הטעם משום דשימש נותר אבל להלכתא באמת הטעם דקולית המוקדשין משום דהוה שומר למוח אבל משום שימוש נותר ל"ש רק בפסח דא"א להפריד המוח ע"כ העצמות גופין בטלין לגבי המוח ונעשין בסיס להן וא"כ הכא נמי י"ל דבוודאי עתה דכתבה תורה ישבר דאין תקנה אחרת רק בשבירה דאין כ"ח יוצא מידי דופיו לעולם א"כ ע"כ לומר הא דסגי בשנשבר הוא גזה"כ דהא כיון דהבלוע אין יוצא לעולם אפי' בכבשונות א"כ אין הבלוע בכ"ח כמבוער דאין החרסית מגינה על הבלוע דאדרבא החרסית בטלה לגבי הבלוע והוה כאלו הבלוע בעיני' וא"כ הוא מילתא דמסתברא דלא תסגי בשבירה דבזה אין הנותר כמבוער מן העולם אבל קו' הגמ' למה הצריכה תורה שבירה הלא אפשר בהחזרות כבשונות ובאמת אי לא הוה כתבה תורה ישבר הוה ג"כ ידעינן דשרי בשבירה כיון דיש להתיר ע"י כבשונות א"כ אפשר לה להפריד הבלוע מן החרסית אין החרסית בטילה לגבי הבלוע והוה הבלוע כמבוער מן העולם ופשיטא דסגי בשבירה ולא צריך ליכתוב קרא ישבר דסגי בשבירה א"כ ל"ל דכתב רחמנא ישבר אע"כ דלא מהני כבשונות דא"י מידי דופיו א"כ אין תקנה לחרס וא"א להפריד איסור נבטל החרסית לגבי הבלוע וא"כ ל"ה הבלוע מבוער מן העולם וע"כ אמרה תורה ישבר א"כ ע"כ הא דסגי בשבירה זה הוה גזה"כ לחשב כמבוער מן העולם (ועד"ז כתבו הפוסקים בסי' צ"ד דמהא"ט כ"ח נעשין נבילה דא"א להפרידן ע"י הגעלה יע"ש אלא דלפמש"כ יקשה כיון דאפשר בהחזרות כבשונות אמאי יהא נעשין נבילה רק לדיעה זו שהוא שיטת הראב"ד י"ל דסובר בהחזרת כבשונות ל"ח אפשר להפרידן דאז פנים חדשות באו לכאן: ט') אין מגדלין בה תרנגולים. ובגמ' מפרש הטעם משום קדשים פירש"י כל תרנגולים מנקרים באשפה ומביאין בשר שרצים בפיהם ומטמאין את הקדשים והנה הרמ"ע מפאנו סי' פ"ה הקשה מהא דאמרינן ביומא מאי קרא הגבר קרא תרנגולא ואמאי לא אתבוהו מהא ואמאי לא סייעוהו מכאן למ"ד קרא גברא והשיב דהא דאמרינן אין מגדלין תרנגולין היינו דוקא להניח תרנגולים ברשות עצמן לילך במבואות העיר וכן הא דקתני ולא כהנים בא"י משום הטהרות ל"ש אלא במקום שאיני משתמר אבל בלולין נשמרים מותר לכהנים וללוים ולישראלים אפי' בירושלים לגדלם ולהתפרנס מהם וברבורין אבוסין דשלמה יוכיח וההוא דקרא תרנגולת ה"נ סייעתא לפירוש הזה מרישא במתניתין דקתני אין מגדלין בהמה דקה בא"י דהיינו דוקא בשילוח הרגל אבל במכניס לה מזונות במקום שמור לא גזרו דאי הכי תכבד העבודה ללשכות ועוד דהוה גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה: אך בספר כסא רחמים תמה מהא דתמורה דף ט"ו וב"ק דף פ' בחסיד אחד שהי' גונח מלבו ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שייניק חלב רותח שחרית והביאו לו עז וקשרו לו בכרעי המטה נכנסו חביריו לבקרו כיון שראו העז הלכו להם יען שעובר על דברי חכמים ולפי דברי הרמ"ע מה כל החרדה הא היכיא דקשרו בכרעי המטה שאין הולך בשילוח לא גזרו: אמנם נראה להביא ראי' להרמ"ע עפי"ט דכלים דאיתא שם חבל שבו קושרין הפסחים ופירש"י בחולין דף נ"ד ע"ב שהוא זכר לפסח מצרים דכ' אסרו חג בעבותים וכתיב והי' לכם למשמרת ועיין בנמ"י סוף מרובה שהוא כ' שהי' דרכם לקשור כדי שלא תלך ותרעה ויפסיד שדות א"י וכן מש"כ רבינו אין הכהנים מגדלים תרנגולים בא"י עיפי"א מתרומות כרשיני תרומה מאכילין אותם לבהמה ולחי' ולתרנגולים וכתב בספר קול הרמ"ז שדיקדק למה נקט תרנגולים ולא קתני סתם ולא לעופות והביא לתרץ דאתי לאשמעינן דאע"ג דאסור לכהן לגדל תרנגולים בא"י מ"מ בנזדמן באקראי יכול להאכילן והשיג עליו וז"ל ולא ידעתי מניין לו היתר זה ובאמת דכרשינין אינם ראויים לעוף הדק ובקול סופר השיג עליו דבתוספתא בתרומות פ"י כתב דנותן אדם כרשיני תרומה לתוך שובכו ואין חושש הרי דראוי אפי' ליונים וכ"כ רבינו בפ"ט מתרומות ואוצר אדם כרשיני תרומה לתוך שבכו ואיני חושש שמא יבואו יונים ויאכלו והנה מה שכתב בנזדמנו שרי והקשו עליו א"כ למה הלכו להם חכמים שבאו לר"א כשראו בהמה דקה בביתו דילמא נזדמנו לו וא"כ נשמע דאין לחלק בין נזדמנו לו לאין נזדמנו: י') ואין הבית נחלט בה. והנה הטעם מפורש שם בב"ק יען דכתיב ובא אשר לו הבית וכיון דלא נתחלקה לשבטים לא קרינן בי' וקם הבית אשר לו חומה לצמיתות לקונה אותו לדורותיו וכתב בשמ"ק דכאן אין מי שיקנה לו והנה יש להקשות לכאורה כיון דבאמת יש לבעלים קנה"ג בהבית כמו בכל ערי ישראל רק כיון שאין יכול להשכירו אין לו קנ"פ אבל קנה"ג יש לו א"כ אמאי לא מצי להקנות לו אמנם לפי מה שיתבאר להלן יתישב זה: ואין הבית נחלט וכו' דירושלים לא נתחלקה לשבטים. והנה הוא ברייתא ספ"ד מרובה אבל שם איתא דאין הבית חלוט (לא נחלט כלשון רבינו ויש בלשון זה הבדל רב כאשר יתבאר) דהנה רש"י פי' אין הבית חלוט בה כדין בתי ערי חומה אלא גאולה תהי' לו אם ירצה לגאול ואם יגיע יובל יוצא ביובל כבתי ערי חצרים אולם בשמ"ק איתא דאין הבית חלוט בה דכ' לצמיתות לקונה אותו לדורותיו וקסבר ירושלים לא נתחלקה לשבטים ולא מצי לאקנויי לדירה וז"ל הרמ"ה אין הבית חלוט בה דכ' לצמיתות מאן מקנה לי' עכ"ל הנה מפרשים אין הבית חלוט שאין להם רשות למכור להם הבתים דלא כפירש"י דאתי רק לאפוקי שאין לו דין ערי חומה וכן משמע מדקתני שאין הבית חלוט בה משמע דהמכירה חל רק שאין לו דין ע"ח ואמנם רבינו דנקט דאין הבית נחלט דמשמע דא"י כלל למכור דאין מי שיקנהו דלא נתחלקה לשבטים כפירוש השמ"ק ונראה דרבינו הכריח פירושו משום דקתני אין משכירין בתים ומשמע לי' דדומיא דהכי נמי הא דאין הבית חלוט משום דאין להם בעלים מיוחדים הכל מחד טעמא דלפירש"י הוא מטעם אחר דאין להם דין בתי ע"ח א"כ ל"ה דומיא דקתני אין משכירין להם בתים ולפירש"י צריך לומר הא דאין משכירין להם בתים נמי אין משום דל"ה מיוחדים לבעלים משום דנהי דקרקע כולם שותפין בה אבל הבית שבנה הרי הוא שלו כדאיתא בפרק השותפין בחצר של שותפים דכל מי שמשתמש בו באותה שעה אמרינן הוברר הדבר שזהו חלקו א"כ זהו שבנה בית הרי הוא הוברר שזהו חלקו א"כ למה לא יכול למכור דהא גם הלוקח כשישתמש בו נאמר הוברר הדבר שבזו השעה שדר בו הוברר שזהו חלקו אלא זה באמת רק מטעם תקנה כשבאים אנשים לירושלים לרגל או להקריב קרבנות בזה והוא הדין דאין משכירין ורק דרים בחנם בזמן מועט אשר הוא מתעכב בירושלים אבל אם ירצה לעכבו ולקבוע דירתו בירושלים בוודאי הרשות ביד הבעלים שלא להניחו לדור בחנם בביתו ולפיכך אמרו שם לפיכך עורות קדשים בעלי אושפיזין נוטלין בזרוע ולכאורה איך שרי הא הוה גזל אלא משום דהבעלים הי' יכולין למחות שלא ידור בהבית הזה שבנה זה רק שכן נהגו שאין משכירין (ולראב"צ נהוג כן גם במיטות) מש"ה נוטלין העורות בזרוע וא"כ זהו לענין אין משכירין אבל לעולם דיכולין למכור בחנם זה לזה אף דלא נתחלקה דאית לן ברירה וא"כ דברי רבינו צריך תלמוד מנ"ל הא דאין הבית חלוט היינו דאין יכולין ישראל למכור כלל: אמנם הנה אותה ברייתא איתא גם באבות דר"נ ושם איתא אין מוכרין בהם בתים אלא מן הקרקע ולמעלה ואין הבית נחלט בה לצמיתות לאחר יב"ח וכו' ר"י אומר אף שכר המיטות והמצועות לא הי' לוקחין בה שכר הרי באבות דר"נ הגי' כמו בדברי רבינו אין הבית נחלט בה ואי איתא דהפירוש כפירש"י דאין נמכר לצמיתות כבתי ערי חומה אלא דיוצא ביובל איך יתכן זה כיון דקתני אין מוכרין בהם בתים אלא מן הקרקע ולמעלה א"כ לא קנה רק הבנין א"כ אין יוצא ביובל דרק קרקע עולם יוצא ביובל אבל לא הבתים דתלוש ולבסוף חברו הוה תלוש כיון דאין קנוי לו קרקע דלא דמי לשאר בתי החצרים כיון שקנוי הקרקע גם הבית הוה כמחובר כמו שכתב הש"ך חו"מ סי' צ"ה דבבית לכו"ע כמחובר דמי אבל הכא דלא קנה רק הבנין א"כ א"י ביובל אע"כ דהכי קאמר כיון דאין מוכרין להם רק מה שמן הקרקע ולמעלה לא קנוי לו רק הבנין לכן אין נחלט כדין בתי ערי חומה לאחר יב"ח אלא דגם אחר יב"ח אין נחלט כיון דאין יכול למוכרו כלל רק הבנין ובבנין לבד לא נחלט הבית לאחר יב"ח רק יכול לפדות בכל עת אבל ביובל א"י דל"ה כקרקע א"כ מוכח כפירושו של רבינו וכגי' דאין הבית נחלט בה: ואולם יש להבין הא דקאמר דאין מוכרין רק מקרקע ולמעלה א"כ היינו שכירות דשכירות ליומא ממכר הוא והא אמרת דאין משכירין בה בתים דאין מיוחדים לבעלים א"כ למה מותר למכור מה שלמעלה מן הקרקע הכי עדיף משכירות ובאמת באבות דר"נ ליתא להא דאין משכירין בה בתים אלא דאין לוקחין שכר בתים והיינו כמש"כ לעיל אבל מדברי רבינו נראה שהוא מטעם דמן הדין הוא דאין מיוחדים לבעלים ונראה דשכירות בוודאי כיון דשכירות ליומא ממכר הוא א"כ כיון שמשכיר סתם משכיר גם הקרקע והא אין מוכרין בה אלא מן הקרקע ולמעלה ולכן שפיר קתני דאין משכירין דכיון דכמכר דמיא א"כ הרי מכר גם הקרקע והא אין מוכרים בתים רק בלא קרקע: בהא ניחא לי מהא דאיתא בשו"ע סי' תרל"ז דאין עושין סוכה ברה"ר דהוה גזל ותמהו מקרא דכתיב ויעשו סוכות בגגותיהם ובחצרותיהם להנ"ל ניחא דבחג כולם כבעלים חשיבי וראיתי שבספר המנהיג כבר עמד בזה מקרא דכתיב ויעשו סוכות בגגותיהם ובחצרותיהם ותי' דירושלים נעשו אכסנאים בחג לכל האורחים והיינו כמש"ל אולם על מה שהוכיח הרשב"א דין הנ"ל דהוה גזל מירושלמי פ"ו דבב"ק דבסוכות חייבין רק בנ"ח פטורים משום דמצוה לעשות על פתחיהן כבר עמד במראה הפנים שמירושלמי אין ראי' דקאי אליבא דרבנן אבל לר"י דפוטר בנ"ח משום דהוה ברשות מצוה גם בסוכות פטורים משום דהוה ברשות מצוה אך לכאורה יקשה מ"ש מהא דמשכירין להם המיטות הא ג"כ עומדים על הקרקע והבתים ג"כ עומדים על הקרקע דהא בתים הוה תלוש ולבסוף חיברו א"כ דמיא למיטות שעומדין על הקרקע וכן הוא בדברי רבינו ספ"א מה' שאלה השואל פונדק מחבירו ללינה אין פחות מיום אחד לשביתה אין פחות משני ימים לנישואין אין פחות מל' יום והא קיימ"ל אין שאלה לקרקעות וכדאיתא בשבועות דף מ"ג ע"ש בפי' המשנה גבי דברים שאין נשבעין עליהם ע"כ משום דפונדק הא אין שואל הקרקע רק הבית דהוה תלוש ולבסוף חיברו אך לכאורה יקשה מהא דאיתא בסוכה דף כ"ז דר"א סובר דאין יוצאין בסוכה שאולה ורבנן ס"ל דכל ישראל יוצאין בסוכה אחת משמע דשייך בקרקע שאולה אך מתוס' שכ' דל"ש שאלה בהקדש משמע דבקרקעות שייך שאלה שוב ראיתי כי בתוי"ט שם עמד על זה והביא מגמ' ספ"ח דב"מ דשייך בקרקע שאלה והביא מדברי רבינו הנ"ל ג"כ ראי' דשייך שאלה בקרקע מדכ' השואל פונדק ולדעתי מהא אין ראי' משום דפונדק היינו בית דהוה תלוש ולבסוף חיברו א

א') הר הבית מקודשת ממנו שאין זבין וזבות נדות ויולדות נכנסים לשם. וכ' בספר דרך הקודש וז"ל וצריך להודיע שבזמן הזה שאנחנו כזבין וטמאי מתים אם מותרים אנחנו ליכנס תוך הר הבית ואף שהגויים אין מניחין אותנו ליכנס לשם מפני שהוא בית תפילה שלהם ויש סכנה בדבר מ"מ יש שם דרך מסילה שער קבוע הנקרא בלשון ערב אלבאטאנין והוא שאם הי' חוט משוך מכותל מערבי שלא זזה משם שכינה מקרן דרומית שלה עד הצפון ת"ק אמה נכנס בתוכו מקום מסילה הזאת לפנים בהר הבית וכאשר זכני ד' לעלות ולראות את המקום שמעתי מחרידים ואנשי מעשה שהי' נמנעין ללכת במסילה זאת ושאלתי אותם ואמרו שכך היתה קבלה בידם ולבסוף כתב ושמעתי שיש מי שקיבל שאין עוברין בשער זה שהוא תוך הר הבית לפי ששם נגנז הארון ומשום קדושה נגעו ועל עמדם יעמידו שלא יעברו דרך שם עד יבוא מורה צדק ובמסילה נעלה וברדב"ז סי' תרצ"א כ' וז"ל שערתי שאין בכל הפתחים יותר קרוב לכיפה מאותו פתח הקטון אשר לשמאל אלבאט אנין ולכך צריך ליזהר מן העליות אשר על אותו הפתח וכבר שמעתי על קצת חכמים שלא היו רוצים ליכנס בשוק אל קטאנין וזו חומרא יתירה כי אני שערתי שיש משם עד הכיפה יותר מי"א אמה ואפשר שהטעם מפני שהוא משוכה קצת לצד צפון ואמנם לפי מה שבארנו הטעם לאו משום כיפה נגעו בה אלא משום הר הבית גופי': וכתב עוד בדרך הקודש ונראה דאי משום הר הבית נהגו בה איסור יש תקנה בדבר דאי משום בעל קרי יטבול לקריו וטהר אי משום זב יטבול במים חיים של הר אע"ג דזבה אינה טעונה מים חיים זב טעון מים חיים ועוד כיון שהוא מעורבי שמש אעפ"י שמחכ"פ טהור ליכנס לשם ונראה להביא ראי' שטבול יום מותר הוא ליכנס להר הבית ולא היתה הגזירה כי אם בעז"נ דתנן בתמיד אירע קרי לאחד מהם וכו' הלך וטבל ובא וישב לו אצל אחיו הכהנים בבית המוקד ובית המוקד הי' חציו בקודש ובחציו שבחול הי' יושב שיש לו דין הר הבית וראיתי להרב המפרש שם דאע"ג שהוא ט"י י"ל דחכמים לא הטריחוהו ללכת ולצאת משם הואיל ולילה הוא אך דאיכא למימר חצי בחול וכו' היתה הכיפה שוה לקרקע הר הבית וקיימ"ל גגין ועליות לא נתקדשו בקדושת הר הבית א"כ הי' מותר לישב שם אפי' ביום רק ביום יש לחוש שמא יעשה עבודה וכ"כ במו"ה בצלאל אחר שהביא דברי תוס' בפ"ק דיבמות ופ"ק דחולין דאיסור ט"י בע"נ מדרבנן כ' וז"ל אבל לפי הנראה א"צ לכך כי בכל מחנה לוי' לא נאסר ט"י ליכנס כי אם בעז"נ אבל בחיל הי' מותר וכש"כ בשאר הר הבית עי"ש: והנה בספר כפתור ופרח הביא הא דאיתא ביבמות מאי חצר חדשה שחידשה בה דרכים ואמרו ט"י אל יכנס למחנה לוי' ואח"כ כ' וז"ל א"כ אין לנו לקרב מפתח הר הבית ולפנים כי משם והלאה הוא מחנה לוי' עכ"ל נראה שסובר שכל הר הבית נקרא מחנה לוי' וט"י אסור ליכנס לשם וכתב עליו בדרך הקודש שדבריו תמוהים שלא היתה גזירה חדשה רק בעז"נ בלבד שמשמש כניסה ויציאה כמש"כ תוס' חולין וכן מוכח ממתניתין דלא חשוב ט"י רק לגבי עז"נ: והעלה עוד בספר בכפתור ופרח אחר אשר הביא כתלי הר הבית והשערים כתב א"כ היום שאנחנו בחטאינו מבחוץ נוכל להתקרב לענין תפילה והשתחווי' עד אותם כתלים וכן עמא דבר וכו' ואח"כ הביא שטמאי מת מותר בהר הבית ואפי' מת עצמו ותימא כיון שט"מ שצריכין הזאה מותרים ליכנס למה כתב שאין לנו לקרב מפתח הר הבית כיון ששאר טמאים הא נטהרים במקוה: והנה בספר חזון נחום כ' לתרץ זה וז"ל נראה שזה הי' טעם אותם חסידים ואנשי מעשה שהי' נמנעים ללכת בזאת המסילה כי אנו מחזיקים עצמינו כזבין וצריכין לספור ז' נקיים ולטבול ולהערב שמש ואין הכל בקיאין בכך ואין לתמוה ע"ז שהרי כתבו תוס' פ"ק דשבת גבי ששה ספיקות הן דגזרו על עמי הארץ שיהיו כזבין לכל דבריהם וכיון שאנו בזה"ז אין נזהרין בטומאה וטהרה ואין אנו בקיאין בה הרי אנו כע"ה שלהם ויש לנו דין זבים ועוד חששו למ"ד דמחוכ"פ דזב כזב וא"כ יש ספק דאורייתא אף אם יטבול ויעריב שמשו: אולם קשה הרי נכרים דקימ"ל דעשאו כזבים לכל דבריהם כדאיתא בשבת פר"ע ואפ"ה תנן במתניתין דהחיל מקודש ממנו שאין גוים נכנסין לשם משמע אבל להר הבית נכנסין וע"כ דרק לענין שיטמאו במשא אבל לשלחם מן המחנה לא החמירו וא"כ לכאורה כש"כ ישראל דאף דנחשוב עצמינו כעמי הארץ שעשאום כזבים לא נחמיר לשלחם מן המחנה אך י"ל דהנה בדרך הקודש כ' הטעם דלא החמירו לשלח נכרים מן המחנה מהר הבית משום שיבואו ויראו משם את כבוד ד' לא אסרוהו רק לכנס בחיל כטמאי מת וזה ל"ש בעמי הארץ ישראל לכן כיון דעשאם כזבים לכן גם משתלחים: ב') עמשל"מ שכ' למה השמיט רבינו בעל קרי עמש"כ מזה בפ"ג מביאמ"ק:

החיל מקודש ממנו וכו'. ובספר דרך הקודש הקשה תיפוק לי' דהוה בע"ק ותי' בטבל לקריו כפירש"י ברכות דף כ"ב ועוד דבנדה דף ט"ו איתא דמשכחת בועל נדה שאין בע"ק ועכהא"כ בזבחים דף צ"ג וברא"ש שילהי מס' ע"ז דיש טהרה לחצאין ועמש"כ בפ"ג מביאמ"ק: והנה יש לחקור בועל נדה אי אוכל בק"פ הבא בטומאה של רוב ציבור טמאים אי נימא כיון שאין ט"מ משתלח גם בועל נדה אין משתלח או דלא עדיף מט"ש דשתלח גם יש להסתפק בבועל נדה אי אוכל בק"פ כיון דלדעת רבינו ט"ש אוכל בפסח הבא בטומאה א"כ יש להסתפק בבועל נדה מאי אמנם דעת תוס' בזבחים דף ט"ו וכן נראה מפירש"י פסחים דף פ"ז דט"ש כט"מ ועושה הכל בטומאה א"כ גם בבועל נדה י"ל דעושה בטומאה אך יקשה לזה מיומא דף ז' דפריך עד שאתה מפרישו מטומאת ביתו הפרישו מט"מ ומשני ט"ה בציבור מעתה אי בועל נדה כט"מ א"כ גם זה הותרה בציבור ומוכח דאין עושה בטומאה וכן פירש"י ביומא דף ח' להביא דבועל נדה כנדה ונראה דבירושלמי איתא דהטעם דפרישה הוא שמא תאמר נטמאתי ויפריש עצמו באבר חי ובשלום ירושלים הקשה לענין לטמא את בועלה מאי צריך לטעם דיציאתו הנאה לו כביאתו ולפי הנ"ל א"ש די"ל אי דנין רק מהא"ט דנטמא אז יש לדמותו לט"מ ועושה בטומאה אבל חיישינן שיפריש באיסור אז י"ל דהוה כנדה ואין עושה בטומאה וא"ש: והנה נראה כמו דבועל נדה אסור ליכנס בחיל כן נמי כהן בועל נדה אסור בנכ"פ אבל בטבל נראה דשרי לישא את כפיו ובח"ס או"ח סי' כ"ג כתב בועל נדה אף שטבל הוה אסור בנכ"פ מטעם קנס כמו הורג נפש וע"ז נאמר ידיכם דמים מלאו דם רציחה ודם נדה והנה הביא שם דברי ספר המקצעות דאם נכנס בבית שאשה נדה שם אסור בנכ"פ ובח"ס פילפול עליו שי"ל דאסור מטעם קנס כמו נכנס לאוהל המת במזיד ול"נ דמקצעות אייריא כ"ז שלא טבל אבל בטבל לא קנסוהו דהא הטעם בס' המקצעות דילמא נגע במה שנגעה היא ואתי לאטמויי א"כ בטבל לא קנסוהו אבל בועל נדה קנסו אף שטבל אח"כ כמו בטמא למתים ובזה ניחא מה שנתקשה בח"ס אטו אם עבר ונכנס נאמר להחמיר עליו ויבטל מ"ע דנכ"פ מי שאכל שום יאכל עוד שום לכן רק לכתחלה אמרינן דלא יכנס ולפמש"כ ניחא דכ"ז שלא טבל שפיר קנסוהו דלא ישא כפיו אח"כ ולאחר שטבל באמת לא קנסינן לי' בבועל נדה: אמנם ראיתי בתנחומא פ' מצורע וז"ל כטומאת הנדה היתה לפני כטומאת הנדה ולא כט"מ שהמת בבית אין כה"ג נכנס לשם אבל נדה כ"ג נכנס לשם ויושב עמה על האיצטבא ובלבד שלא יהא מתנדדת כך אלו הקב"ה המשיל את ישראל כט"מ אתה אומר אין השכינה חוזרת אליהם לעולם אבל כנדה משלן שהכהן עומד עמה בבית ואין חושש כך הקב"ה שורה שכינתו עם ישראל אעפ"י שהן טמאין שנאמר השוכן אתם בתוך טומאתם עכ"ד נשמע מזה דאין קפידא ליכנס בבית שיש בו נדה כיון שהמשיל הקב"ה עצמו עם כנ"י ששוכן אתם בתוך טומאתם:

א') עזרת ישראל מקודשת ממנה שאין מחכ"פ נכנס לשם. ובס' דרך הקודש הקשה לזה אמאי לא קתני שעזרת ישראל מקודשת שאסור לישב בה וכמש"כ בכמה דוכתין אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד ואין לומר דסבר להא מתניתין דאיסור ישיבה בעזרה הוא רק מדרבנן ז"א דהא איסור ישיבה בעזרה הוא מה"ת וכמש"כ רש"י באגדת חלק גבי ירבעם גמירי דאין ישיבה בעזרה ופירש"י שהוא הלממ"ס ולא מקרא וכן כתבו תוס' רפ"ב דזבחים גבי כל הזבחים שקבלו דמן זר פסול ואמר רב משרשיא דאתיא בקו"ח מיושב וכ' תוס' וא"ת מה ליושב שכך אסור בעזרה כדאמרינן אין ישיבה בעזרה ויש לומר דמשמע שאין מה"ת דאי מדאורייתא היא אמאי צריך קרא לעמוד לשרת למצוה שלא יהא יושב בשעת עבודה ואח"כ כ' דשמא איצטרך קרא לעובד עבודת השתחוי' וכונתם כיון דאיצטרך קרא לעובד בהשתחוי' א"כ חזר הדין דאסור ישיבה בעזרה דאורייתא וכן נראה מהא דפ' בראשונה תניא לשכת הגזית כמין בסילקי גדולה היתה חצי בקודש וחצי בחול ושני פתחים היו לה אחד פתוח לחוץ ואחד פתוח לקודש ומכריח שם ממה שהיו עושין פייס במזרחה וזקן יושב במערבה ואי ל"ה חצי בחול היכי מצי יתיב דהרי אין ישיבה בעזרה הוא מדרבנן איך יתכן שלא קדשו בית דין של שלמה חצי של לשכת הגזית ועשאוהו חול איסורא דרבנן אלא וודאי משמע שהוא מה"ת אולם בספר ב"ש בפ' חלק כ' דא"א לומר דהוא מה"ת לפי שבכל התלמוד מייתיא לה משם ר"ח ובירושלמי פליגי עלה דאיכא מאן דאמר אף למלכי בית דוד לא היתה ישיבה ואם הוא מה"ת איך פליגו עלה וע"כ דהאי גמירי היינו דקבלה מרבו ובהגהות מ' בצלאל במ' תמיד כתב ויש לתמוה אליבא דמ"ד בירושלמי דאף למלכי בית דוד אין ישיבה בעזרה מהא דכ' ביחזקאל נשיא הוא ישב בו לאכול לפני ד' ובדוחק י"ל דהכי פירושו נשיא ישב בו לאכול לחם לפני ד' כלומר הוא בלבד ישבו לאכול לפני ד' בעזרה דהיינו שלמים כדכ' יעשו הכהנים את עולתו ואת שלמו ואיקרי קרבן לחם כדכ' לחם אשה וריח ניחוח כי זה שער המקדש החיצון ולא הי' קדוש קדושת העזרה שלא הי' יכול קדושת העזרה שלא הי' יכול לישב בו אלא יותר הי' צריך לנהוג בו קדושה משאר מקום שהוא חוץ לעזרה כדמפרש קרא מפני שד' אלקי ישראל בא בו ולא הותר לישב כי אם לנשיא היינו מלך ודוקא לחם דהיינו קרבן ותדע לך כי זה השער לא הי' של עזרה שהרי חצר הפנימי שהוא עזרה ממש ושם כתב ועשו הכהנים את עולתו ואת שלמיו אבל בשאר המקדש החיצון שם לא היו עושין עולתו ושלמיו כי לא היתה זו עזרה עכ"ל ולא ידעתי שלא הביא פירש"י שפירש שם שנשיא היינו כה"ג גם לא הביא דברי תוס' ביומא שם דלאכילת קדשים מותר משום דכתיב למשחה כדרך שהמלכים אוכלים והא דיקשה אמאי לא קחשיב זו שאין ישיבה בעזרה י"ל ע"ד שכ' למעלה דלא קחשיב אלא מה שיש בו משום קדושה וטהרה: ב') בענין אשה נכנסת לעזרה עשעה"מ ופלא שראיתי בירושלמי פ"ה דמע"ש ואשה נכנסת לעזרה מוכח שם כפירש"י לא כמש"כ שעה"מ ועצמות יוסף דקאי אעזרת כהנים דשם קאי לענין אכילת תרומה דא"צ לאכול בעזרת כהנים ואפ"ה קאמר דאשה אין נכנסת: והנה בירושלמי שם מבואר דתרומה נאכלת בעזרה ותמוה אמה שהביא בתוס' מנחות דף כ"ב שיטת רש"י דתרומה אין נאכלת בעזרה שנגד ירושלמי: ונראה שזה תליא במה שכ' במק"א פלוגתא אי אכילת תרומה עבודה עיין פסחים דף ע"ב דאי הוה עבודה וודאי נאכלת בעזרה והנה דעת התוי"ט שם דאפי' חולין נאכל בעזרה ולדעתי מירושלמי הנ"ל סתירה לדבריהם דמשמע רק תרומה נאכלת בעזרה אבל חולין גמורים אין נאכלין בעזרה:

א') עזרת ישראל מקודשת ממנה שאין מחכ"פ נכנס לשם. ובס' דרך הקודש הקשה לזה אמאי לא קתני שעזרת ישראל מקודשת שאסור לישב בה וכמש"כ בכמה דוכתין אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד ואין לומר דסבר להא מתניתין דאיסור ישיבה בעזרה הוא רק מדרבנן ז"א דהא איסור ישיבה בעזרה הוא מה"ת וכמש"כ רש"י באגדת חלק גבי ירבעם גמירי דאין ישיבה בעזרה ופירש"י שהוא הלממ"ס ולא מקרא וכן כתבו תוס' רפ"ב דזבחים גבי כל הזבחים שקבלו דמן זר פסול ואמר רב משרשיא דאתיא בקו"ח מיושב וכ' תוס' וא"ת מה ליושב שכך אסור בעזרה כדאמרינן אין ישיבה בעזרה ויש לומר דמשמע שאין מה"ת דאי מדאורייתא היא אמאי צריך קרא לעמוד לשרת למצוה שלא יהא יושב בשעת עבודה ואח"כ כ' דשמא איצטרך קרא לעובד עבודת השתחוי' וכונתם כיון דאיצטרך קרא לעובד בהשתחוי' א"כ חזר הדין דאסור ישיבה בעזרה דאורייתא וכן נראה מהא דפ' בראשונה תניא לשכת הגזית כמין בסילקי גדולה היתה חצי בקודש וחצי בחול ושני פתחים היו לה אחד פתוח לחוץ ואחד פתוח לקודש ומכריח שם ממה שהיו עושין פייס במזרחה וזקן יושב במערבה ואי ל"ה חצי בחול היכי מצי יתיב דהרי אין ישיבה בעזרה הוא מדרבנן איך יתכן שלא קדשו בית דין של שלמה חצי של לשכת הגזית ועשאוהו חול איסורא דרבנן אלא וודאי משמע שהוא מה"ת אולם בספר ב"ש בפ' חלק כ' דא"א לומר דהוא מה"ת לפי שבכל התלמוד מייתיא לה משם ר"ח ובירושלמי פליגי עלה דאיכא מאן דאמר אף למלכי בית דוד לא היתה ישיבה ואם הוא מה"ת איך פליגו עלה וע"כ דהאי גמירי היינו דקבלה מרבו ובהגהות מ' בצלאל במ' תמיד כתב ויש לתמוה אליבא דמ"ד בירושלמי דאף למלכי בית דוד אין ישיבה בעזרה מהא דכ' ביחזקאל נשיא הוא ישב בו לאכול לפני ד' ובדוחק י"ל דהכי פירושו נשיא ישב בו לאכול לחם לפני ד' כלומר הוא בלבד ישבו לאכול לפני ד' בעזרה דהיינו שלמים כדכ' יעשו הכהנים את עולתו ואת שלמו ואיקרי קרבן לחם כדכ' לחם אשה וריח ניחוח כי זה שער המקדש החיצון ולא הי' קדוש קדושת העזרה שלא הי' יכול קדושת העזרה שלא הי' יכול לישב בו אלא יותר הי' צריך לנהוג בו קדושה משאר מקום שהוא חוץ לעזרה כדמפרש קרא מפני שד' אלקי ישראל בא בו ולא הותר לישב כי אם לנשיא היינו מלך ודוקא לחם דהיינו קרבן ותדע לך כי זה השער לא הי' של עזרה שהרי חצר הפנימי שהוא עזרה ממש ושם כתב ועשו הכהנים את עולתו ואת שלמיו אבל בשאר המקדש החיצון שם לא היו עושין עולתו ושלמיו כי לא היתה זו עזרה עכ"ל ולא ידעתי שלא הביא פירש"י שפירש שם שנשיא היינו כה"ג גם לא הביא דברי תוס' ביומא שם דלאכילת קדשים מותר משום דכתיב למשחה כדרך שהמלכים אוכלים והא דיקשה אמאי לא קחשיב זו שאין ישיבה בעזרה י"ל ע"ד שכ' למעלה דלא קחשיב אלא מה שיש בו משום קדושה וטהרה: ב') בענין אשה נכנסת לעזרה עשעה"מ ופלא שראיתי בירושלמי פ"ה דמע"ש ואשה נכנסת לעזרה מוכח שם כפירש"י לא כמש"כ שעה"מ ועצמות יוסף דקאי אעזרת כהנים דשם קאי לענין אכילת תרומה דא"צ לאכול בעזרת כהנים ואפ"ה קאמר דאשה אין נכנסת: והנה בירושלמי שם מבואר דתרומה נאכלת בעזרה ותמוה אמה שהביא בתוס' מנחות דף כ"ב שיטת רש"י דתרומה אין נאכלת בעזרה שנגד ירושלמי: ונראה שזה תליא במה שכ' במק"א פלוגתא אי אכילת תרומה עבודה עיין פסחים דף ע"ב דאי הוה עבודה וודאי נאכלת בעזרה והנה דעת התוי"ט שם דאפי' חולין נאכל בעזרה ולדעתי מירושלמי הנ"ל סתירה לדבריהם דמשמע רק תרומה נאכלת בעזרה אבל חולין גמורים אין נאכלין בעזרה:

א') עזרת הכהנים מקודשת ממנה וכו'. הנה מבואר דזה רק מעלה דרבנן אבל בין האולם ולמזבח אסור לזר ליכנס מה"ת דכש"כ הוא מבעל מום כמו שהעלה במשל"מ פ"ט מביאת מקדש לכן יש להוכיח מתוס' סוכה דף מ"ג דכ' דבפ"ק דכלים איתא דאין ישראל נכנס בין האולם ולמזבח והוא תמוה דהרי בכל עזרת כהנים רק בשעת צרכיהם שרי וע"כ דכונתם דמה"ת אסור אבל בעזרת כהנים רק מדרבנן אסור אבל לצורך שרי וה"ה לצורך הקפה הוה שרי ולכך הביאו מבין האולם ולמזבח כיון דאסור מה"ת אף לצורך הקפה אסור אלא דיקשה עדיין הא תוס' שם דף נ"ד כ' דהני מעלות כולם דרבנן א"כ אכתי לצורך הקפה יהא שרי כמו לשחיטה בעזכ"ה וצ"ל לדעת התוס' דתרתי מעלות דרבנן לא התירו משום הקפה ובהכי ניחא שיטת רש"י בקידושין דף נ"ב שכ' דאין אשה נכנסת לעזרה מדקתני עזכ"ה מקודשת שאין נכנסין אלא בשעת צרכיהן אבל נשים לא ובתוס' הקשו דמ"ש כיון דנשים סומכת ושוחטת ע"כ רשאין ליכנס לצרכיהן כמו שפי' בשעה"מ ולפמש"כ א"ש דרש"י מפרש דתרי מעלות לא התירו והא דקתני נשים שוחטות י"ל דשוחטת אצל הפסח אבל למ"ד דאין שוחטין אלא מכנגד המזבח ולצפון והיינו בעזכ"ה אין נשים נכנסות לשחיטה דהוה תרי מעלות עזרת ישראל ועזרת כהנים לא התירו ובזה ניחא לי מה שהקשה בטו"א חגיגה דף כ"ז בהא דאמרינן שם דכהנים טרודים לטבול והקשה דנטבול ע"י לוים וישראל להנ"ל י"ל דלא התירו לזר ליכנס תרי מעלות לצורך טבילה: ב') עזרת הכהנים מקודשת ממנה שאין ישראל נכנסין לשם וכו' הנה במידות תנן וראשי פספסין מבדילין בין עזרת ישראל לעזרת כהנים והיינו משום הכירא שלא יכנסו ישראל לפנים ממחיצתן אלא לסמיכה משום מצוה הותר להם ועזרת ישראל היתה אורך קל"ה אמות על רוחב י"א אמה וכתב בדרך הקודש והדבר קשה איך יספיק כשהיו כל ישראל עולין להשתחות כפלים כיוצאי מצרים או בשחיטת הפסח שהי' נשחט בשלש כתות קהל ועדה וישראל כשהיו כולם טהורים איך הי' עומדים שם ומצאתי בכ"י ממהרי"ט שכ' על הא דאמרינן ספ"ק דיומא כשעולין ישראל לרגל עומדים צפופים ומשתחוים רוחים ונמשכין אחד עשרה אמה אחורי בית הכפורת וכ' ז"ל שבשעת עמידתן בעזרה היו צפופין אבל כשהיו משתחוין כולם באים למזרח להשתחוות ומשתחוים רווחים וזהו גדלו של נס שלא נאסרו לעמוד בכל צדדי העזרה מצפון ומדרום עד סוף מערבה ואחורי הכפורת וכ"כ הריטב"א שם דאע"ג שכשעומדין בלא השתחוי' היתה העזרה קטנה מהכיל אותן ועומדין בדוחק גדול ויהיו צריכין לצאת משם מקצתן ולהתרחב בחיל שבצידי העזרה עד שנכנסין דרך החליפות לי"א אמה שאחורי בית הכפורת מ"מ בשעת תפלה והשתחוי' נעשה להם נס וכולם באים לעזרה למזרח להשתחוות למערב עכ"ל א"כ מה שאין ישראל נכנסין לשם לאו בכל אורך קל"ה קאמר אלא מה שהי' כנגד ההיכל ואסורין ישראל ליכנס לשם כדקתני מתניתין אבל מן הצדדים מותר ויש קצת ראי' לזה מהא דפ' כל שעה אמרו עליו על ריב"ז שהי' יושב בצלו של היכל ודורש כל היום כולו ומסתמא דאכותל צפוני קאי שאפי' בחצי היום יש שם צל לעומד בתוך העזרה דאלו חוץ מחומת העזרה בחצי היום אין שם צל יעו"ש:

א') בין האולם ולמזבח שלא נכנסין לשם בעלי מומין ופרועי ראש. תנן התם בפ' לולב וערבה בכל יום ויום מקיפין את המזבח פעם אחת וביום הז' שבעה פעמים משמע שכל ישראל היו מקיפין שם והקשה במהרי"ט והלא אף הכהנים בזמן שאין בגדיהם עליהם שאין כהונתם עליהם אין יכולין ליכנס כ"ש ישראל וראיתי בכרך תשובת הגאונים שכתבו היקף זה ברגל הי' ולא בעמידה דהא לא שייך שבעה פעמים בעמידה ולא תיקשי דאיך היו נכנסין ישראל בין האולם ולמזבח דבשעת צרכיהן שרי עכ"ל ותימא מה צורך הוא זה להקיף בערבה ואם הוא מה"ת והותר ליכנס אמאי לא מפרש לה במתניתין ועוד הרי אמרו שם דאר"ל כהנים בעלי מומין נכנסין בין האולם ולמזבח כדי לצאת בערבה וא"ל רי"ו מי אמרה ואסיק מי אמרה בבעלי מומין דילמא בתמימין והכי איתא בירושלמי רשב"ל בעי קומי רי"ו בעלי מומין נכנסין בין האולם ולמזבח א"ל כשרים היו והרמב"ן במניין המצות השיג על רבינו שכ' שמוזהר כהן בע"מ שלא יכנס למקדש בין האולם ולמזבח ולהיכל אף שאין עובד עבודה וכתב עליו וז"ל וכבר אמרו בסוכה כהנים בעלי מומין נכנסין בין האולם ולמזבח כדי לצאת בערבה שהתירו להם איסור כניסה של דבריהם משום מצות ערבה ונגרר אחריו התשב"ץ ואפשר שהרמב"ם לא חש לס"ד דתלמודא שהרי במסקנא קיימא שתמימים דוקא היו נכנסין לשם להקיף: ב') בין האולם ולמזבח מקודש ממנה וכו'. הנה דעת רבינו בפ"א ופ"ו מביאת מקדש שזה מה"ת וכ"כ בסהמ"צ אבל הרמב"ן שם השיג עליו מסוכה דף נ"ד דלר"ל בע"מ נכנס להקפה בערבה בין אולם למזבח ואי מה"ת אמאי שרי ליכנס ומג"א תי' דעדל"ת וסובר גם מ"ע שרק מהלמ"ס כמו הקפת ערבה דוחל"ת וקשיא לי הא אין שוה בכל דעשה דהקפה רק בכהנים כמש"כ רש"י ותוס' שם דערבה אין מסורה לכל וי"ל דלכאורה יש להקשות מ"פ מר"י הא אמרה דילמא סבור דעכ"פ בע"מ אסור ליכנס דיש בו לאוו ולא סבירא לי' דעדל"ת דהא אין שוה בכל ונראה דהמקשן הי' סובר דשוה בכל וא"כ פשיטא דעדל"ת וע"ז דחי דילמא בתמימים אבל לא בבע"מ והיינו כיון דליתא בזרים ליכא בבע"מ דכיון דליתא בזרים א"כ ל"ה שוה לכל וממילא גם בבע"מ ליכא וזה גופי' דחידש לן התרצן דאין נוהג בזרים א"כ אין שוה בכל וא"כ ממילא אין נוהג בבע"מ וראי' לזה נראה דהרי ר"ל הוא דקאמר בע"מ נכנס והוא סובר דמעלות מה"ת דהיינו דחייב אכניסה בלא עבודה כדמוכח ביומא דף כ"ג דלר"ל בע"מ וזר אין נכנס למזבח אף שלא לעבודה כמש"כ במשל"מ פ"ט מביאת מקדש וע"כ טעמא דר"ל דהוא סובר עדל"ת אך יקשה א"כ רבינו דלא הביא הא דר"ל דבע"מ נכנס להקפה והא רבינו פ"ז מלולב סובר דערבה נוטלין כל ישראל לא לבד הכהנים וא"כ הוה שוה בכל ולמה ל"א דבאמת עדל"ת וגם בע"מ נכנסין לשם לכך נראה לישב בדרך אחר דבאמת לכאורה ל"ש עדל"ת דהא ל"ה בעידנא וגם מה דהוה ל"ת שבמקדש לכן אומר דמעיקרא ס"ד דלא נאסר לבע"מ אלא משום ביאה ריקנית וכמש"כ בשעה"מ בפ"ו מכהמ"ק וכדמשמע לישנא דאיתא במנחות דף כ"א וכי ס"ד זר קרב אצל מזבח ד' וכ' תוס' יומא דה"ה בע"מ וא"כ בצורך ליכנס לערבה דל"ה ביאה ריקנית וליכא איסור כלל ולרי"ו אסור דהוא סובר בע"מ לא משום ביאה ריקנית אלא גזה"כ בע"מ שלא יכנס וא"כ אף לצורך לא יכנס: אך לכאורה אכתי תקשי דלמה פסק כרי"ו הא רק דילמא בתמימין קאמר ולמה שביק וודאי דר"ל משום ספיקא דרי"ו אך הנה בירושלמי איתא דרי"ו השיב כשרים הי' ופי' בק"ע דהיינו רק בכשרים נטלין ערבה חזינן דבירושלמי קאמר כך רי"ו בפשיטות אולם יקשה לפמש"כ דאף לצורך לא יכנס א"כ הא דרבינו כתב לקמן בדין כ"ג דבע"מ נכנס להיכל כדי לתקן והא אף לצורך אסרה תורה ונראה דרי"ו סובר דהקפה לאו צורך מקדש היא רק צורך מצוה אבל כניסה לבנין היכל הוה צורך מקדש וע"כ צריך לומר כן דהרי בטמא בוודאי לאו משום ביאה ריקנית אסרה תורה אפ"ה לצורך בניין מותר וע"כ דנתמעט מאך כדדריש בספרי יכול לא יכנס לעשות ריקועין ת"ל אך ולכן גם בע"מ מותר: והנה דעת התוס' בסוכה כדעת הרמב"ן דהני מעלות דרבנן ויש לתמוה א"כ למה הצריכו לדחוק ולפרש דס"ד דלא אמרה רי"ו כלל ולכך פריך והא רי"ו אמרה הרי נוכל לפרש דפריך הא גופי' כיון דרק דרבנן וא"כ ערבה הלממ"ס למה לא ידחה איסור דרבנן וצ"ע: ואמנם לדעת רבינו דהני מעלות דאורייתא א"כ יקשה מיומא דף מ"ד דקאמר מעלות דרבנן וצ"ל דזה קאי אמעלות דשלא רחוץ ידים דבין האולם כמש"כ רא"ש וכ"כ הראב"ד בפ"ק דתמיד דשלא רחוץ ידים רק דרבנן: ולענין זר העלה במשל"מ פ"ט מביאת מקדש שדעת רבינו גם בזר חייב אביאה גרידא בלא עבודה ובשעה"מ פ"א מביאמ"קהביא ראי' מפ"ב דזבחים דזר מחלל עבודה מקו"ח מעבודה ואם איתא איכא למפרך מה לבע"מ שכך חמור דאביאה ריקנית חייב ומשמע דזר נמי דינא הכי ואולם הא דבע"מ חייב אביאה לבד השיג הרמב"ן עליו ומגא"ס הביא ראי' מסנהדרין היוצק הבולל המסדר השולחן ול"ח בע"מ ש"מ דלחייב אביאה לבד ושעה"מ השיב דהרי בהיכל לרמב"ן חייב אביאה ריקנית וא"כ לכן לא תני הא ולכן ל"ח גם שתויי יין: והנה רבינו כ' כאן רק פרועי ראש וקרועי בגדים אבל בפ"א מביאמ"ק חשוב גם שתויי יין ובמשל"מ הביא דר"ש ורע"ב כ' דרק בבע"מ ופרועי ראש שפסולין בגופן משא"כ קרועי בגדים ושתוי יין שאין פסולין בגופן ולכאורה יקשה למש"כ הטו"ז סי' קנ"ח דאדרבא בע"מ חייב בנכ"פ יען דעכ"פ בכלל בני אהרן יען שהוא מתולדה א"כ אדרבא בע"מ יכנס יותר דמרבינן מבני אהרן משא"כ שתויי יין פרועי בגדים יש לן לומר שלא יכנס כמו שאין נושאין כפים מה"ת כמש"כ הטו"ז: ואולם דברי הטו"ז תמוהין דבתענית דף כ"ז מבואר דרק אסמכתא הוה (ועיין בפמ"ג ותוס' סוטה דף ל"ח משמע דישיבה גרע יען דדרשינן דלעמידה בחרתיו וכשהוא בישיבה הוא כמו זר כדאיתא זבחים דף כ"ג משא"כ בע"מ כהונתו עליו דהא אוכל בקדשים וכדמוקי בעירובין דף ק"ה דיכנוס בע"מ דאישתרי בקדשים) וא"כ כיון דבע"מ כהונתו עליו יש לן לומר שיכנס יותר מפרועי ראש ושתויי יין וכיון דבבע"מ לכו"ע לא נכנס שוב יש להצדיק דברי רבינו שאין מחלק בין שתויי יין ואמנם לפי"ז פרועי ראש גרע מכולם דהרי הוה פסולי בגופו ובתולדה ל"ה שנאמר שהוא בכלל בני אהרן כמש"כ להטו"ז משא"כ בע"מ מעלה שבתולדה ושתויי יין מעלה שאין בגופו וא"כ אי יש כאן בע"מ או שתויי יין עם פרועי ראש וצריכין ליכנס לבנות ולתקן בהיכל יכנסו אלו ואל יכנס פרועי ראש אולי י"ל גם פרועי ראש מיקרי בא בתולדה דבאותה שעה הוי פ"ר:

בית קדשי הקדשים מקודשת ממנו שאין נכנס לשם וכו'. והנה בויקרא רבה במדרש פ' כ"א וז"ל ואל יבא בכל עת צער גדול הי"ל משה בדבר זה אמר אוי לי שמא נדחף אהרן ממחיצתו בכל עת יש עת לשנה יש עת לשבעים שנה יש עת לעולם אמר הקב"ה למשה לא כשם שאתה סבור לא עת לשנה אלא בכל שעה שהוא רוצה ליכנס יכנס כסדר הזה ר"י אומר בל"ו זוגין ובל"ו רמונים ודברים אלו תמוה הם מאוד שהרי אין רשות אפי' לכה"ג ליכנס לפני ולפנים וביאר הגרא"ה דרק לכהנים גדולים כן אבל אהרן הי' מותר ליכנס בכל שעה בסדר הזה כמש"כ בסוף ספר חכמת אדם והנה נלמד מזה אם נכנס בלא מעלה עשן חייב בכל שנה ובזה יש לישב סוג' דיומא דף נ"ב שהקשה במהר"ם ברבי דהוה כרת דיומא אין יוהכ"פ מכפר משא"כ ביאה ריקנית אין כרת דיומא שפיר יוהכ"פ מכפר ולפמש"כ ניחא דהא באהרן באמת גם בחיסר מעלה עשן ל"ה כרת דיומא ושפיר יוהכ"פ מכפר אלא דעדיין קשה דבמדרש מסיים בל"ו זוגין ורימונים וקשה הא בקד"ק לא הי' נכנס רק בבגדי לבן ומשמע מזה דקאי אהיכל דכה"ג מוזהר אביאה ריקנית והוא מחוסר בגדים ובשעת עבודה ל"צ קרא ונשמע קולו בבואו אל הקודש ולא ימות משמע אף אביאה ריקנית חייב במחב"ג בהיכל: והנה בפ' הקומץ רבה תניא טמאין שנכנסו לפנים ממחיצתן בארבעים מבית לפרוכת במיתה וכו' וקשה דבספ"ח דזבחים תניא פנימה אין לי אלא פנימה היכל מניין ת"ל אל הקודש וכו' א"כ נמצא הסוג' סותרות ורבנן מזכה שטרא לבי תרי: עוד כתב שם בדרך הקודש דמאי דלא מנה מחוסר בגדים לכניסת אולם ולענין פ"ר כתב דגם אולם שוה להיכל וכתב לישב מפני שפ"ר ובע"מ פסולן בגופן הלכך שלוחן חמור אבל קרועי בגדים פסולן מחמת דבר אחר וא"כ קשה לרבינו דכ' כן גבי אולם ומחוסר בגדים אף דאין פסולן בגופן ולא כתב שתויי יין ועתויו"ט פ"ק דכלים ובפ"ט מסנהדרין:

בית קדשי הקדשים מקודשת ממנו שאין נכנס לשם וכו'. והנה בויקרא רבה במדרש פ' כ"א וז"ל ואל יבא בכל עת צער גדול הי"ל משה בדבר זה אמר אוי לי שמא נדחף אהרן ממחיצתו בכל עת יש עת לשנה יש עת לשבעים שנה יש עת לעולם אמר הקב"ה למשה לא כשם שאתה סבור לא עת לשנה אלא בכל שעה שהוא רוצה ליכנס יכנס כסדר הזה ר"י אומר בל"ו זוגין ובל"ו רמונים ודברים אלו תמוה הם מאוד שהרי אין רשות אפי' לכה"ג ליכנס לפני ולפנים וביאר הגרא"ה דרק לכהנים גדולים כן אבל אהרן הי' מותר ליכנס בכל שעה בסדר הזה כמש"כ בסוף ספר חכמת אדם והנה נלמד מזה אם נכנס בלא מעלה עשן חייב בכל שנה ובזה יש לישב סוג' דיומא דף נ"ב שהקשה במהר"ם ברבי דהוה כרת דיומא אין יוהכ"פ מכפר משא"כ ביאה ריקנית אין כרת דיומא שפיר יוהכ"פ מכפר ולפמש"כ ניחא דהא באהרן באמת גם בחיסר מעלה עשן ל"ה כרת דיומא ושפיר יוהכ"פ מכפר אלא דעדיין קשה דבמדרש מסיים בל"ו זוגין ורימונים וקשה הא בקד"ק לא הי' נכנס רק בבגדי לבן ומשמע מזה דקאי אהיכל דכה"ג מוזהר אביאה ריקנית והוא מחוסר בגדים ובשעת עבודה ל"צ קרא ונשמע קולו בבואו אל הקודש ולא ימות משמע אף אביאה ריקנית חייב במחב"ג בהיכל: והנה בפ' הקומץ רבה תניא טמאין שנכנסו לפנים ממחיצתן בארבעים מבית לפרוכת במיתה וכו' וקשה דבספ"ח דזבחים תניא פנימה אין לי אלא פנימה היכל מניין ת"ל אל הקודש וכו' א"כ נמצא הסוג' סותרות ורבנן מזכה שטרא לבי תרי: עוד כתב שם בדרך הקודש דמאי דלא מנה מחוסר בגדים לכניסת אולם ולענין פ"ר כתב דגם אולם שוה להיכל וכתב לישב מפני שפ"ר ובע"מ פסולן בגופן הלכך שלוחן חמור אבל קרועי בגדים פסולן מחמת דבר אחר וא"כ קשה לרבינו דכ' כן גבי אולם ומחוסר בגדים אף דאין פסולן בגופן ולא כתב שתויי יין ועתויו"ט פ"ק דכלים ובפ"ט מסנהדרין:

בית קדשי הקדשים מקודשת ממנו שאין נכנס לשם וכו'. והנה בויקרא רבה במדרש פ' כ"א וז"ל ואל יבא בכל עת צער גדול הי"ל משה בדבר זה אמר אוי לי שמא נדחף אהרן ממחיצתו בכל עת יש עת לשנה יש עת לשבעים שנה יש עת לעולם אמר הקב"ה למשה לא כשם שאתה סבור לא עת לשנה אלא בכל שעה שהוא רוצה ליכנס יכנס כסדר הזה ר"י אומר בל"ו זוגין ובל"ו רמונים ודברים אלו תמוה הם מאוד שהרי אין רשות אפי' לכה"ג ליכנס לפני ולפנים וביאר הגרא"ה דרק לכהנים גדולים כן אבל אהרן הי' מותר ליכנס בכל שעה בסדר הזה כמש"כ בסוף ספר חכמת אדם והנה נלמד מזה אם נכנס בלא מעלה עשן חייב בכל שנה ובזה יש לישב סוג' דיומא דף נ"ב שהקשה במהר"ם ברבי דהוה כרת דיומא אין יוהכ"פ מכפר משא"כ ביאה ריקנית אין כרת דיומא שפיר יוהכ"פ מכפר ולפמש"כ ניחא דהא באהרן באמת גם בחיסר מעלה עשן ל"ה כרת דיומא ושפיר יוהכ"פ מכפר אלא דעדיין קשה דבמדרש מסיים בל"ו זוגין ורימונים וקשה הא בקד"ק לא הי' נכנס רק בבגדי לבן ומשמע מזה דקאי אהיכל דכה"ג מוזהר אביאה ריקנית והוא מחוסר בגדים ובשעת עבודה ל"צ קרא ונשמע קולו בבואו אל הקודש ולא ימות משמע אף אביאה ריקנית חייב במחב"ג בהיכל: והנה בפ' הקומץ רבה תניא טמאין שנכנסו לפנים ממחיצתן בארבעים מבית לפרוכת במיתה וכו' וקשה דבספ"ח דזבחים תניא פנימה אין לי אלא פנימה היכל מניין ת"ל אל הקודש וכו' א"כ נמצא הסוג' סותרות ורבנן מזכה שטרא לבי תרי: עוד כתב שם בדרך הקודש דמאי דלא מנה מחוסר בגדים לכניסת אולם ולענין פ"ר כתב דגם אולם שוה להיכל וכתב לישב מפני שפ"ר ובע"מ פסולן בגופן הלכך שלוחן חמור אבל קרועי בגדים פסולן מחמת דבר אחר וא"כ קשה לרבינו דכ' כן גבי אולם ומחוסר בגדים אף דאין פסולן בגופן ולא כתב שתויי יין ועתויו"ט פ"ק דכלים ובפ"ט מסנהדרין:

א') מקום שהי' בעלי' מכוין על קהק"ד וכו'. והנה בפסחים דף פ"ו פליגו בהא דחד אמר פעמים בשבוע וחד אמר ביובל וכ' הכ"מ דפסק כן יען דסברא ממוצעת ותויו"ט פ"ד דמידות עליו דאין דעת שלישית מכרעת ועוד דהו"ל לפסוק לחומרא ולכן כ' דפסק כת"ק ולי קשה דהנה ביומא דף י"ד איתא מזוזת יחיד נבדקת פעמים בשבוע ושל רבים פעמים ביובל ופירש"י דבשל רבים אי באנו להטריח עליהן יאמרו שיעשו והנה לפי"ז מ"ד דסובר בהיכל פעמים בשבוע אתיא לכאורה כמ"ד דבמזוזה ג"כ צריך פעמים בשבוע דמקדש הוה כשל רבים רק דסובר דל"ש בהא חששא שכ' רש"י דאם נחמיר עליו יאמר דיעשה חבירו דתיקון בדק הבית מוטל יותר על כהנים מעל ישראל כי ישראל א"י ליכנס וכש"כ לפמש"כ תוי"ש שם דשל רבים משום סכנה וזה ל"ש בהיכל ומ"ד דס"ל פעם אחת בשבוע דלא שכיח שיתקלקל כ"כ כמו במזוזה וא"כ רבינו דפסק בפ"ה ממזוזה דנבדקת פעמים בשבוע הי' לו להחמיר בכאן פעמים בשבוע ולכן נראה כמש"כ הכ"מ דהוה סברא ממוצעת ומה שהקשה דהו"ל לפסוק להחמיר סובר רבינו כיון דבאמת בשל רבים במזוזה מקילין רק פעמים ביובל וא"כ ת"ק דמחמיר כאן דלא סגי פעמים ביובל אף דהוה של רבים משום דכאן ל"ש הא"ט דפירש במזוזה אבל עכ"פ אין לנו להחמיר בשל רבים כמו במזוזה דיחיד להצריך פעמים בשבוע: ב') מצוה שיהא הנכנסין כהנים תמימים. והוא תוספתא פ"ק דכלים הביאו רבינו בפי' המשנה פ"ד דמידות והנה ראיתי להחכם מהרי"א מלכים ח' כ' סמך לדין זה מקרא דכתיב ויביאו הכהנים את ארון ברית ד' אל מקומו אל דביר הבית אל קודש הקדשים כ' הנה בזה המקום לא הסכימו שישאו אותו הלוים לפי שהי' הכונה להביא לבית קדהק"ד אשר לא הותר להכנס שמה כי אם הכה"ג ביוהכ"פ וכאשר לא הי' אפשר שהכ"ג לבדו ישאו הארון הי' ראוי יותר שיכנסו הכהנים משיכנסו שם הלוים ומזה המקום למדנו כי כשיבוא ההכרח לתקן בית קדק"ד שראוי שיתוקן ע"י כה"ג ואם לא נתיר זה תחילה לכהנים הדיוטים ואם אין אחד מהם יודע לתקנו נתיר זה ללוים וכן ממדריגה אל מדריגה שפלה ממנה וכמו שהביא רבינו פ"ז בהב"ח עכ"ל: והנה בהך דעדיות דא"ר אליעזר שמעתי כשהיו בונין בהיכל עשו קלעים להיכל שבהיכל בונין בחוץ ופירש"י שלא יזונו עיניהם מן ההיכל וקשה לי דהנה דיומא דף נ"ד בהא דאיתא שם שהיו מגלין להם את הפרוכת והכרובים ויקשה איך שרי להו לזון עיניהם מכותלי הק"ק אשר שם היו הכרובים דצורתא (ועיין במהרש"א שם שהקשה כהא"ג אהא דפריך אלא במקדש שני מי היו כרובים והקשה במהרש"א אי במקדש שני הא אמרת נתגרשה חזרה לחיובתה וא"כ איך הורשו לראות את הכרובים הא כתיב ולא יבואו לראות כבלע הקודש וכתב במהרש"א דלמאי דמוקי בכרובים דצורתא ניחא דבהני לא נאמר ולא יבואו לראות כבלע ואמנם להנ"ל אכתי יקשה הא עכ"פ אסור לזון עיניהם מכותלי ק"ק) אך במגילה דף י' פירש"י באמת באופן אחר דבונין בחוץ שלא יכנסו בונין לתוך ההיכל משמע אבל ההזנה מכותלי ההיכל מותר והיינו כדמוכח מהך דיומא כנ"ל (ועיין סנהדרין דף ז' דעתה דלא עזיזא חיבתן נאמר איזה בית אשר תבנו לי ע"ש במהרש"א דהקשה דמתחיל במקדש ומסיים באיזה בית אשר תבנה לי ולענ"ד נראה דקאי אזמן בית שני דלא עזיזא חיבתן וע"ז אמר איזה בית אשר תבנה לי רק דקשה מהך דיומא דאמרו דחזרה לחיבתה ועמש"כ בפ"א מבהב"ח): ג') טמא ובע"מ יכנס בע"מ ואל יכנס טמא שהטומאה דחוי' בציבור. ופי' הכ"מ שהוא טעם להחמיר בטמא דלכן יכנס בע"מ דלא כרב דסובר יכנס טמא דאישתרי בק"צ בטומאה דזה רק למ"ד ט"ה בציבור ובכ"מ וכן במל"מ הביא קרית ספר שגריס יכנס טמא דט"ד והוא טעם להקל משום דאי הגי' דאל יכנס טמא למה נתן טעם לשלילת כניסת טמא ולא נתן טעם לכניסת בע"מ ולי קשה טובא לגי' זו דיכנס טמא שט"ד דהנה זה שנכנס לקד"ק וכן להיכל דרך גגות כמש"כ רבינו הנה הכניסה מה"ת שרי כמבואר בפ"ג מבאמ"ק ורק חייב אשהי' בטומאה והנה זה שייך בטמא אבל בע"מ שנכנס דרך גגות דפטור אביאה אשהי' לא מחייב (כדמוכח מדברי המשל"מ פ"ג דביאמ"ק דכל שהוא משום ביאה ריקנית א"ח אשהי' ובע"מ רק משום ביאה ריקנית חייב כמש"כ בשעה"מ פ"א מבמ"ק וגם בלא"ה לא מצינו כלל איסור שהי' רק בטומאה כדאיתא בשבועות דף ט"ז) וא"כ איך יכנס טמא הא אי יכנס בע"מ ליכא איסור כלל דרך גגות דאין דרך ביאה ואשהי' לא מחייב אבל בטמא מתחייב אשהי' (ועוד דבע"מ שנכנס להיכל רק בלאו ורמב"ן סובר אפי' לאוו ליכא עשעה"מ פ"א מבאמ"ק) וא"כ למה יכנס טמא שהיא בכרת) ועוד יקשה דבטומאה האסור כניסה אף לעזרה ובע"מ מותר ליכנס בעזרה א"כ למה יכנס טמא דעושה איסור מיד בכניסה לעזרה וע"כ לומר כיון שבאמת נכנסין דרך גגין לא דרך העזרה א"כ האיסור לטמא ובע"מ מתחיל בשוה א"כ שוב יקשה הא בע"מ אין עובר אשהי' ועוד דבע"מ דאין האיסור משום ביאה ריקנית א"כ כשנכנס לתקן ליכא ביאה ריקנית כיון דהוא לצורך וכמש"כ לעיל משא"כ בטומאה שהוא אף בעזרה א"כ אין האיסור משום ביאה ריקנית וא"כ להגי' דט"ד עדיף יקשה שיכנס בע"מ דליכא איסור כלל ועוד הא בבע"מ בכניסה להיכל רק בלאוו ובטמא בכרת ומוטב שיכנס בע"מ דבלאו וא"כ מכל זה מוכח דהגי' יכנס בע"מ ואל יכנס טמא שט"ד נכונה: ואמנם נראה לישב הגי' דט"ד עדיף כיון שאין כאן רק בע"מ וטמאים דהא אי דליכא רק כהנים טמאים א"כ קרבנות ציבור דהיינו תמידין באים בטומאה וט"מ מותר ליכנס לעזרה בלא"ה לצורך עבודה ובפסחים דף צ"ה איתא דאם קרבן פסח בא בטומאה ומותרין ליכנס לעזרה אם דחקו ונכנס להיכל ג"כ פטורים משום דהיכא דקרינן בי' אל מחוץ למחנה תשלחום דהיינו לעזרה קרינן בי' וישלחו מן המחנה מן ההיכל וא"כ כשנכנסין דרך גגות אף דשוהין בה ליכא אפי' עשה כיון דאין משתלחין מעזרה אין משתלחין מהיכל ושפיר כ' רבינו דיכנס טמא דט"ד ואין הכוונה דט"ד בעלמא וקיל אלא הכונה דעתה הוא דנדחה הטומאה דליכא איסור כלל כיון שאין רק טמאים ובע"מ ע"כ יעשו קרבנות תמידין בטומאה ואין משתלחין מעזרה גם מהיכל אין משתלחין לכן כשנכנסין דרך גגות אפי' עשה ליכא והוא דבר נעים ב"ה: והנה לכאורה יש סתירה לדברינו מדברי הצל"ח פסחים דף ס"ז דר"א דריש בשעה שאין ט"מ משתלחין גם זב ומצורע אין משתלח והוא שעה שק"פ בא בטומאה והקשה א"כ בכל יום כשמקריבין תמיד בטומאה אין ט"מ משתלח ולכן העלה שם דרך בק"פ ט"מ אין משתלחין אבל בהקרבת תמידין אין משתלחין רק אותן צריכין להקרבה אבל ישראלים טמאים משתלחין ולא נקרא שעה שאין ט"מ משתלחין א"כ לכאורה גם דרשא זו דבשעה שקרינן אל מחוץ למחנה תשלחום קרינן בי' וישלחו מן המחנה ג"כ ל"ש אבל לק"מ חדא דעכ"פ באותן הכהנים הנכנסין לעזרה להקרבה באלו לא קרינן אל מחוץ למחנה תשלחום דהיינו עזרה לכן גם לא קרינן בהו וישלחו מן המחנה מן ההיכל ופטורין כשנכנסו להיכל לכן כשנכנסו דרך גגין אף עשה ליכא ועוד דבאמת יש תשובה לדברי גאון הצל"ח דגם בכל יום אין משתלחין ט"מ אפי' זבים כשתמיד קרב בטומאה דהרי בפ"ד דתענית אמרו במשנה וכי תעלה על דעתך שקרבין של אדם קרב ואין עומדין על גביו לכן התקינו מעמד וכן כ' רבינו בפ"ו מכהמ"ק א"כ פשיטא דקודם שתיקנו מעמד הי' מצוה על כל ישראל לעמוד על קרבנם וכן עתה אם רוב ישראל נטמאו או אי כהנים טמאים אנשי מעמד הטמאים מותרין לעמוד ע"ג והוה באמת בשעה שאין ט"מ משתלח בכל יום כשתמיד בא בטומאה ע"י כהנים אז מותר לעמוד גם זר טמא בשעת הקרבה כיון דמצוה לעמוד על קרבנו ותמיד קרבן כל ישראל היה א"כ ה"ה דשייך דרשא זו בק"ת שעה דלא קרינן בי' אל מחוץ למחנה לא קרינן בי' וישלחו מקצת מחנה וכן מוכח מדברי הרמב"ן בפ' מטות שכ' דלא נשתלחו ישראל מן המחנות יען דהי' רוב ישראל טמאים ולכאורה יתמה דרק לענין הקרבה מצינו ט"ד אבל לא לענין שילוח וכבר הקשה לי כן דודי הרב המאה"ג מו"ה ישראל יודא נ"י מט"מ היושב על מדין בק"ק אונגוואר והשבתי לו עפ"י דברים האלו כיון שישראל וכהנים טמאים התמיד קרב בטומאה ומצוה לישראל שיעמדו על קרבנם ולכן אין ט"מ משתלחין ומוכח דלא כצל"ח: והנה גי' הכ"מ דיכנס בע"מ ואל יכנס טמא שט"ד ובמשל"מ הקשה דבגמ' נתן ר"א טעם דיכנס בע"מ דאישתרי באכילת קדשים וא"כ למה נתן רבינו טעם על שלילת כניסת הטמא ולא נתן הטעם דיכנס בע"מ דאישתרי באכילת קדשים כדאיתא בגמ' ונראה לישב דעוד קשיא לי דתחילה כ' רבינו מצוה בכהנים תמימים לא מצאו תמימים יכנסו בע"מ ואם לאו יכנסו ישראל א"כ משמע כשיש כהן בע"מ יכנס ואל יכנס ישראל ואח"כ כ' מצוה בטהורים לא מצאו טהורים יכנסו טמאים משמע שרק בליכא אף ישראל טהור אז יכנסו טמאים וא"כ יקשה למה כהן בע"מ עדיף מזר שאין בע"מ וכהן טמא גרע מזר טהור ובגמ' דעירובין לא משמע הכי אלא דלל"ק לא יכנסו טמאים בשום אופן רק יכנס זר שאין בע"מ ואין טמא ולל"ב אל יכנס ישראל בשום אופן רק יכנס כהן טמא ולכן אומר לישב דרבינו לשיטתו מוכרח לפרש כן דהנה רבינו סובר בפ"ג מאבל דהמטמא כן לוקה והבאתי ראי' לשיטתו דבנזיר רפ"ג כה"ג אמרינן כה"ג ונזיר יטמא ונזיר יטמא כהן והקשה בשעה"מ ה' שחיטה אמאי הא בנזיר יש ג' לאווי כמש"כ רבינו בריש נדרים ובכהן ליכא רק לאו אחד ולהנ"ל ניחא כיון דמוזהרין שלא לטמא כהן לכן יטמא נזיר דמוזהר על טומאת הכהן אבל אין מוזהר על טומאת הנזיר וכן איתא ביבמות דף פ"ד וקדשתו דפנו בע"כ א"כ צריך הנזיר לקדש הכהן ולא לטמאו רק יטמא הוא ואל יטמא כהן והנה לפי"ז יקשה איך כהן טהור נכנס להוציא טומאה (בשלמא לתקן ניחא) הא כשנכנס נטמא בטומאת אוהל או משא דבכל טומאת אמרו כן וא"כ מוטב שיכנס ישראל או לוי כדי שלא יטמא הכהן בכניסתו ואנו מוזהרין על קדושתו וטהרתו וכן למה לא יכנס כהן טמא) כשיש טהור דנכנס כהן טהור מוטב שיכנס כהן טמא דאי יכנס כהן טהור אנו מטמאין אותו והרי מצוה שלא לטמאו אך י"ל דרבינו פ"ד מביאת מקדש כתב המכניס איש טמא שרץ לוקה ויליף מהך דעירובין א"כ א"ש דאמרינן יכנס טהור ואל יכנס טמא דא"ל זה טמא מכבר וזה אין טמא והרי מצוין שלא לטמאו א"כ אם נכנס הטהור אנו מטמאין אותו לזה אמרינן להיפוך הרי מצווין שלא להכניס טמא למקדש וא"כ כשנאמר יכנס טמא ואל יכנס טהור הרי כמכניסין איש טמא למקדש ובזה א"ש דרבינו כ' דיכנס זר טהור ואל יכנס כהן טמא משום דרבינו לשיטתו דסובר דמכניס טמא שרץ לוקה א"כ מוטב שיכנס זר דאין אנו עוברין כשמכניסין זר למקדש ולכן עדיף שיכנס זר מכהן טמא ולפי"ז כהן ובע"מ פשיטא דבע"מ עדיף דהרי אפי' ישראל עדיף מטמא מכש"כ כהן בע"מ דעדיף מכהן טמא כיון דבע"מ עדיף וזר עדיף מכהן ורק אפ"ה סובר רב דיכנס טמא יען דאישתרי בק"צ אבל כיון דסבירא לן דדחוי' ממילא אל יכנס טמא רק בע"מ דבע"מ אין אנו מוזהרין שלא להכניס אבל על טמא אנו מוזהרין שלא להכניסו א"כ פשיטא דיכנס בע"מ ואל יכנס טמא ואולם רב אלעזר דצריך לטעם דאישתרי באכילה לכן יכנס בע"מ (והכוונה כמש"כ לעיל בדין כ' כיון דאוכל בקדשים א"פ עדיין כהונתו עליו ול"ה כמו זר ולכן יכנס הוא ואל יכנס טמא) והיינו דהוא קאי ג"כ למאי דסבירא לגמ' דיכנס טמא ואל יכנס ישראל וסובר דל"א דאנו מוזהרין שלא להכניס כהן ט"ש וא"כ לכן אף דט"ד הוה נכנס טמא ולא בע"מ אי לאו דיש סברא להיפך בבע"מ דאישתרי באכילת קדשים אבל רבינו דפסק כשמואל דמכניס ט"ש למקדש לוקה (וכמו שכ' במקומו דכן מוכח גם מירושלמי דנזיר) א"כ פשיטא דיכנס בע"מ אף אי ליכא טעמא דבע"מ אישתרי רק כיון דט"ד אין מכניסין את הטמא דליכא שום איסור כלל רק כיון דט"ד לכן לא יכנס טמא רק בע"מ שאין מוזהרין על כניסתו וא"כ נתישב קו' המשל"מ דבגמ' הוצרך ר"א לטעם דאישתרי בקדשים משום דלית ליה דשמואל דמוזהרין שלא להכניס טמא למקדש לכן צריך טעם דאישתרי בקדשים אבל לרבינו דסובר דמוזהרין שלא להכניס טמא למקדש א"כ בלאו טעמא דאישתרי בע"מ באכילת קדשים אמרינן יכנוס בע"מ דאין אנו מוזהרין על כניסתו כיון דט"ד בציבור ודברי רבינו נכונים: שוב ראיתי בס' התורה והמצוה פ' אמור שכ' לישב למה לא כתב רבינו הטעם דבע"מ אישתרי באכילת קדשים וז"ל ולמש"כ ניחא דמ"ש ר' אלעזר הטעם דבע"מ נכנס משום דאישתרי הוא דוקא לברייתא דרב כהנא דכהן טמא קודם לישראל טהור וא"כ קשה למה בע"מ טהור עדיף מכהן טמא לא יהי' רק כישראל לזה צריך הטעם דבע"מ עדיף מישראל שאוכל קדשים אבל למש"כ רבינו דישראל טהור קודם לכהן טמא וא"צ כלל לטעם דאוכל בקדשים: והנה בפ"ט מתרומות ר"ט אומר לא ילקוטו אלא עניי כהנים שמא ישכחו ויתנו לתוך פיהם אמר לו ר"ע א"כ לא ילקטו אלא טהורים וקשה לי הא מהך דעירובין נשמע דיכנסו טמאים ואל יכנסו זרים א"כ יותר יש להחמיר בזרים מבטהורים והתירו לטמאים כהנים ולא התירו לזרים א"כ מ"ק ר"ע דא"כ לא ילקטו אלא טהורים וצ"ע: ד') וכל הנכנסין להיכל לתקן יכנסו בתיבות אם אין תיבות יכנסו דרך פתחים. והקשה בכ"מ בגמ' איתא דרק בקד"ק כן ומנ"ל לרבינו שגם בהיכל אמרינן כן ונראה לישב דבפסחים דייק מינה רבא דאי אפשר ומכוין אסור ודחי אביי דמעלה עשו בקדשים אבל רבא סובר דמהדין אסור דאף קול ומראה אין בו משום מעילה עכ"פ איסורא איכא ואיני משום מעילה והנה אביי דייק מריב"ז שהי' יושב ודורש בצילו של היכל דאי אפשר ומכוין שרי ורבא דחי דלתוכו עשוי ופירש"י דהוה שלכדה"נ והקשה במשל"מ פ"ה מיסה"ת כיון דרבא סובר דמראה וריח עכ"פ אסור מדרבנן לכן אף בא"א ומכוין אסור ולא התירו משום צורך א"כ מאי תי' שאני היכל דלתוכו עשוי הא שלכדה"נ אסור עכ"פ מדרבנן ותי' בשעה"מ דשאני צל דאין בו ממש דרק מדרבנן אסור כמו שלהבת של ע"ז לכן שלכדה"נ באיסור דרבנן לגמרי שרי אף מדרבנן חזינן דלרבא הא דבהיכל שרי יען דלתוכו עשוי והוה שלכדה"נ הא לא"ה הוה אסור דא"א ומכוין אסור ואפי' בהיכל ולא בלבד בקדק"ד דאין משום מעלה ואף דצל ג"כ אין בו ממש כמו מראה אפ"ה הי' אסור אף בהיכל ולכן צריך לטעם דלתוכו עשוי והוה שלכדה"נ בדרבנן שרי וא"כ מינה להנות בהיכל בפנים במראה אסור מדינא א"כ מוכח דאף בהיכל אסור להנות ע"י המראה דאי נאמר דרק משום מעלה ורק בקדק"ד אסור אבל בהיכל שרי ליכנס דלא עשו מעלה בהיכל ואף דעכ"פ מראה אסור מדרבנן כיון דהוא לצורך לא אטרחהו רבנן בהיכל ושנאמר דרבא מודה לאביי דבהיכל לצורך שרי דלא אטריחהו רבנן למה צריך לטעם דלתוכו עשוי הא גם שם כיון דרק צל שאין בו ממש א"כ רק מדרבנן לא אטריחהו רבנן אע"כ דבכניסה להיכל ג"כ דוקא בתיבות ול"א דלא אטרחהו רבנן דגם בקדק"ד אין משום מעלה רק מדינא אסור דא"א ומכוין אסור אף בדרבנן ולכן צריך לטעם דצל היכל דלתוכו עשוי והוה שלכדה"נ שרי אף מדרבנן ואביי סובר דא"א ומכוין שרי ולכן בצל היכל שרי וה"ה בפנים ורק בקדק"ד משום מעלה אסור ולדידי' דרק משום מעלה לכן דוקא בקדק"ד בעינן שיכנסו בתיבות אבל בהיכל לא עשו מעלה דאי בהיכל ג"כ מעלה עשוי א"כ למה ישב ריב"ז בצל היכל דעכ"פ משום מעלה ליתסר וא"כ מוכח רק לאביי יש חילוק בין היכל לקדק"ד אבל לרבא דמדינא אסור ול"א דלא אטריחהו רבנן גם בהיכל אסור ול"א הא"ט דלא אטרחהו רבנן ואסור אף דלצורך כגון לתקנו ובצל היכל רק שרי דלתוכו עשוי א"כ לפי"ז שפיר כ' רבינו גם הנכנסין להיכל לא יכנסו אלא בתיבות כיון דהלכה כרבא דא"א ומכוין אסור כמש"כ רבינו בפ"י ממא"ס והבן אך אכתי יקשה דהנה לכאורה יש להקשות הא הוה מחובר ובמחובר אין מעילה וא"כ קשיא לרבא דסובר דמדינא אסור הא הוה מחובר ואף אי נאמר במחובר אסור עכ"פ מדרבנן כש"כ הרשב"א הביאו הב"י הא גם מראה דרבנן והוה תרתי דרבנן דשרי דבדרבנן לא אסרו מראה כדמוכח מהא דירושלמי דבוררת חיטין בשמחת בית השאבה עיין שבת דף כ"ב ופנ"י שם וע"כ רק משום מעלה אסור ובשעה"מ הקשה כהא"ג לאביי מ"פ מהיכל הא הוה מחובר ורק דרבנן א"כ כיון דצל אין בו ממש א"כ בדרבנן לא נאסר צל שאין בו ממש ולתרץ נאמר דסובר כרב דבתלוש ולבסוף חיברו הוה כתלוש ואסור לענין לע"ז וה"ה לענין הקדש בבנאו ואח"כ הקדישו מועלין וא"כ אף דהוא רק צל עכ"פ מדרבנן אסור וכן לרבא דמשני לתוכו עשוי י"ל לשיטתו בחולין דף י"ב תלוש ולבסוף חיברו הוה כתלוש לענין ע"ז ולשחיטה ולכן צריך לטעם דלתוכו עשוי ולכן סובר הא דיכנס בתיבות בקדק"ד ג"כ מדינא כיון דהוה כתלוש: ובזה א"ש ג"כ קו' הצל"ח דלל"ק דאביי לא אפשר ומכוין לכ"ע אסור א"כ יקשה הא דריב"ז וא"ל דלתוכו עשוי שרי הא לאביי שלכדה"נ אסור בקדשים דל"כ אכילה בגופי' כדאית ליה לעיל לענין כה"כ ולפמש"כ דלל"ק י"ל דאביי יסבור דלא כרב ובמחובר רק דרבנן א"כ צל בדרבנן שרי וכאן לל"ב הוא דסובר אביי כרב דתלוש ולסוף חיברו כתלוש ואסור מה"ת ורק כיון דצל הי' לכן רק מדרבנן אסור ושפיר מוכח דא"א ומכוין עכ"פ שרי דאל"ה אסור מדרבנן צל במחובר כיון דבנהנה ממחובר ממש מה"ת אסור וא"כ מעתה יקשה לרבינו דפסק בפ"ו ממעילה דלא כרב אלא דבנאו ואח"כ הקדישו לא מעל וא"כ הוה מחובר ומדרבנן אסור והא דאסור ליהנות ממראה קדק"ד רק מעלה א"כ שוב קשה רבינו דגם בהיכל אסור הא ע"כ רק בקדק"ד אסור משום מעלה ועוד יש לתמוה דרבינו פ"ו ממעילה כ' דצל אילן ושובך אין מועלין יען דמחובר והיינו בבנאו ואח"כ הקדישו והקשה המשל"מ פ"ה מיסה"ת דבגמ' איתא הטעם יען דלתוכו עשוי והוה שלכדה"נ וא"כ איך קאמר יען דהוה מחובר ולמה כ' רבינו טעם אחר (והעלה המשל"מ דבאמת אין הטעם משום דמחובר רק משום שלכדה"נ ובשעה"מ כ' דטעמו משום דצל אין בו ממש) ולישב זאת נאמר לכאורה יען דרבא קאי בשיטת רב דבנאו ואח"כ הקדישו מעל לכן אמר משום דלתוכו עשוי אבל לדידי' דלא פסק כרב א"צ לטעם דלתוכן עשוי אלא כיון דמחובר לא מעל וא"כ בקד"ק רק מעלה וא"כ איך כ' רבינו שגם בהיכל כן: ועוד יפלא דרבינו בפ"ו ממעילה כ' דלכן בונין בחול כדי שלא יבוא לידי מעילה ע"י צל או ישיבה א"כ מוכח דלא מהני הטעם דלתוכו עשוי שאין מועלין בצילו וע"כ יען אי הקדישו תחילה א"כ אסורין מה"ת לכן לא מהני הטעם דלתוכו עשוי ולכן בונין ואח"כ מקדישין וא"כ דסובר דל"א הסברא דלתוכו עשוי וע"כ הך דריב"ז דיושב בצילו של היכל יען דבאמת בנאו ואח"כ הקדישו לכן אין אסור במחובר וא"כ כניסה להיכל לאומנין ג"כ שרי מטעם זה דמחובר מדרבנן ומראה ג"כ דרבנן הוה תרתי דרבנן ורק בקדק"ד הוה מעלה וקשיא שוב א"כ למה כ' רבינו הדין גם בהיכל ויותר יקשה הא נהי דאי מקדישין תחילה מועלין בו היינו בממשו אבל צל אין בו ממש ורק דרבנן א"כ כיון דלתוכו עשוי הוה שלכדה"נ בדרבנן שרי לגמרי וא"כ יקשה אמאי אין מקדישין תחילה כיון דאין לחוש שישבו בצילו וע"כ לישב נאמר דהנה בצל"ח כ' לאביי לשיטתו דסובר היכא דלא נאמרה אכילה בגופו שלכדה"נ אסור לכן גם בקדשים אסור כמו בב"ח ולרבא ל"א הסברא דלא נאמר אכילה בגופו והקשה ע"ז כיון דפסק רבינו כרבא א"א ומכוין אסור ע"כ מוקי דריב"ז משום דלתוכו עשוי ושלכדה"נ שרי אף דלא כתיב בי' אכילה וא"כ איך פסק בב"ח דשלכדה"נ אסור ונראה לישב דבאמת רבינו פסק גם בקדשים שלכדה"נ אסור מדכ' בה' מעילה שמא ישבו בצילו בונין ואח"כ מקדישין והא דריב"ז שאני דלהלכה דבונין ואח"כ מקדישין יש לו דין מחובר ורק מדרבנן אסור וצל ג"כ דרבנן הוה תרתי דרבנן ושרי ודו"ק אלא דיקשה למה פסק דגם להיכל לא יכנס אלא בתיבה הא כיון דמדינא שרי אין אסור רק בקדק"ד משום מעלה (וכן יש להוכיח דלרבינו שלכדה"נ בקדשים אסור כיון דבפ"א ממעילה כ' דלוקין על הנאה בפרוטה א"כ ה"ה בשלכדה"נ כמש"כ הה"מ פ"י ממא"ס דכל הנאה שלכדה"נ ולכן אין לוקין על הנאה ג"כ אבל בהקדש דלוקה על הנאה לוקה גם שלכדה"נ ועוד כיון דלא תליא רק בפרוטה שפיר חייב בשלכדה"נ): ועוד קשה לי דבשקלים פ"ח תנינן דשוטחין פרוכת החדשה כדי שיראו מלאכתה נאה ויקשה בשלמא אי רק משום מעלה אסרו בקדק"ד א"ש דפרוכת שנטלה ממקומה אין לה דין קדק"ד שפיר רשאין להנות ולראות מלאכתה דמראה אין בה מעילה ורק משום מעלה אבל בפרוכת לא עשו מעלה אבל אי נאמר בהיכל ג"כ אסור ואיני משום מעלה א"כ אמאי שרי ליהנות בראיית הפרוכת (ועי' יומא דף נ"א פרוכת פרופה לצפון משמע קצת דרק בקדק"ד קפידא שלא לראות להדי'): והנה לכאורה יש לישב דרבינו סובר בהיכל ג"כ שייך מעלה ולא מדינא רק משום מעלה כמו בקדק"ד והא דריב"ז ישב בצילו של היכל ולא עשו מעלה היינו מבחוץ אבל בפנים עשו מעלה והוכיח רבינו כן משנה ערוכה בעדיות והובא בשבועות דף ט"ז דר"א סובר בונין בהיכל קלעים מבחוץ ופירש"י שלא יזונו עיניהם מן ההיכל שגם בהיכל שייך מעלה זו וקשיא טובא דרש"י פי' דקאי אבנין עזרא והא שמואל אמר דבונין ואח"כ מקדישין שמא יהנו מצילו א"כ למה הי' בונין קלעים מבחוץ (ובוודאי דוחק לומר דר"א לית ליה לדשמואל דא"כ איך פליג שמואל אר"א) ולתרץ זאת מפרש רבינו דלא כפירש"י דקאי כשהיו בונין בימי עזרא אלא קאי אזמן הבית כשנפל מקצת מחיצות והי' צריכין לתקן הי' בונין קלעים מבחוץ דמבפנים א"א דיהנו בראייתן מן הכתלים שלא נפלו (ואולי קאי אימי הורדוס דאפשר שלא סתר כל הכתלים וע"ז אמר כשהי' בונין בהיכל וכשמ"כ בפ"ו דבלא"ה רבינו מפרש דהאי מקריבין אעפ"י שאין בית קאי אימי המקדש כגון בימי הורדוס) וסובר דדוחק לומר דר"א כרב דמועלין במחובר ולכן סובר דע"כ משום מעלה אסור ושייך מעלה גם בהיכל ונראה ראי' לשיטת רבינו דרק הא דר"א משום מעלה מדקאמר בשבועות דקלעים לצניעותא בעלמא מהא מוכח דלא מדינא רק מעלה עשו גם בהיכל וריב"ז דישב בצילו של היכל ולא עשו מעלה היינו דבחוץ לא עשו מעלה אבל היכא דמדינא אסור לית לי' לרבינו הסברא דלתוכו עשוי ולכן בה' מעילה שפיר כ' דאי מקדישין תחילה יש לחוש שישב בצילו דאז יש מעילה מה"ת ואסור אף מבחוץ דשלכדה"נ בקדשים אסור וא"ש הכל ודו"ק: ה') אולם נראה לישב בדרך אחר דבאמת הקשה בלח"מ פ"ו מעירוכין דשם פסק רבינו דהדר בו מעל הרי דשייך מעילה במחובר וכ"כ תוס' בעירוכין דזה כרב א"כ רבינו דפסק בפ"ה ממעילה דלא כרב איך פסק דמעל השוכר אך י"ל דהנה בפ"ו ממעילה כ' רבינו בהניח ע"פ ארובה לא מעל עד שידור בו שו"פ ואין זה הנאה הניראות לעינים ודבריו לכאורה נגד שמעתתא דמעילה דף כ' דמוכח שם דאם דר בו חשוב הנאה הניראית לעינים ובארנו שם במקומו דרבינו מפרש דזה קאי אהא דנטל קורה ובנאו זה הוה הנאה הניראית לעינים אבל הניח ע"פ ארובה אף שדר בו ל"ח הנאה הניראית לעינים ולפי"ז י"ל הא"ט דדר בבית הקדש דלא מעיל במחובר דל"ה הנאה הניראית לעינים דההנאה שנהנה ממה שדר לא חשיב ניראות לעינים דהנה הא דמחובר אין מועלין היינו משום הא גופי' דאין בו ממש והיינו הנאה שאין ניראית לעינים והנה זה הוא רק שייך בדר בו סתם אבל בשוכר דנחית לשכירות א"כ רוצה להוציא שכר הקדש לחולין זה שפיר הנאה הניראית לעינים ול"ש דאין בו ממש ושפיר שייך בו מעילה אף לשיטת רבינו ומעתה א"ש כל הנ"ל די"ל דאף דהוה מחובר רק דרבנן לדעת רבינו אפ"ה צריך דלתוכו עשוי דל"ש לומר דהוה תרתי דרבנן צל ומחובר דז"א דהא מחובר ג"כ רק לכן הוה דרבנן משום דאין בו ממש א"כ רק חד דרבנן הוה דמשם אחד הן ורק שני מטעם דלתוכו עשו וכן הא דאסור ליכנס רק בתיבות ג"כ מדינא דל"ש לומר מחובר ומראה תרתי דרבנן כיון דמחובר ג"כ משום שאין בו ממש אסור מדרבנן והוה האיסור משם אחד דהרי היכא דהוה הנאה הניראות לעינים שייך מעילה אף במחובר ורק ע"כ משום שאין בו ממש א"כ חד דרבנן הוה וא"כ דמדינא אסור בדקדק"ד א"א ה"ה בהיכל אסור ליכנוס רק בתיבות ובזה א"ש הא דכ' רבינו דבמקדושין תחילה אסור לישב בצילו משום דאז הוה איסור תורה דכתלוש דמי לכו"ע ומועלין לכו"ע ולכן אף דלתוכו עשוי אסור דשלכדה"נ בקדשים אסור ודו"ק: ו') אמנם נראה לתרץ עוד דהנה אומר דבר חדש דאף דבמחובר אין מועלין היינו קדושת פה אבל בהקדישו ע"י חילול מועלין דאותו איסור מעילה שהי' על החפץ והמעות לא פקע כשחיללו על דבר המחובר ולכן חל איסור מעילה גם במחובר והארכנו בזה בפ"ו ממעילה והנה לפי"ז ל"ק מהיכל וקדק"ד דהוה מחובר וליכא מעילה דבר תורה דז"א כיון דבנין המקדש ממעות הקדש שמתחללין אחר שבנו כהא"ג שפיר מועלין דבר תורה ולכן צריך לטעם דלתוכו עשו אבל מבפנים באמת אסור ולכן אין נכנסין רק בתיבות והא דכ' רבינו דאי מקדישין תחילה חיישינן שימעול מצילו ול"א דלתוכו עשוי נראה לישב דהנה בשעה"מ פ"ה מיוה"ת הקשה רש"י דפי' לתוכו עשו והוה שלכדה"נ דבסנהדרין דף פ"ו כ' תוס' דשכדה"נ אסור בקדשים ולכן כ' לפרש הכונה דלב ב"ד מתנה שרק מבפנים יהא שייך איסור הנאת מעילה וא"כ לפי"ז י"ל דל"א לב ב"ד מתנה רק בבנאו ואח"כ הקדישו א"כ בשעת החילול מתנין שלא יהא בו מעילה רק מבפנים אבל בהקדישו ואח"כ בנאו ל"א לב ב"ד מתנין שלא ימעול מבחוץ כיון שכבר הי' על האבנים איסור מעילה קודם שבנאו ובאבנים ל"ש לחלק בין צד פנים לחוץ א"כ כהא"ג להפקיע איסור מעילה שהי' כבר ל"א לב ב"ד מתנין ודו"ק ובזה א"ש הא דבפ"ה ממעילה מחלק בשובך בין הקדישו תחילה ואח"כ בנאו או בנאו ואח"כ הקדישו דלא מעל יען דהוה מחובר והקשה המשל"מ דבגמ' אמרו טעם אחר דלתוכו עשוי ולפמש"כ ניחא דדוקא בהיכל דשייך לב ב"ד מתנין אמרינן דלתוכו עשוי משא"כ בשובך ל"ש לב ב"ד מתנין דזה רק שייך במקדש דהוה של רבים אבל לא בהקדש יחיד כדמוכח בשבועות דף י' (ועיין תוס' שבת דף כ"א ובמשל"מ פ"ו מכהמ"ק ועמש"כ רבינו ריש זבחים בקרבן ציבור אמרינן דלב ב"ד מתנין) והנה יש עוד לתרץ ולומר דבר חדש בבנה במקדש אף שבנאו ואח"כ מקדישין עכ"פ בונה לשם מקדש א"כ הוה כהזמנה בעת שהוא תלוש א"כ אף שההקדש לאחר שבנאו אפ"ה כהא"ג שפיר יש מעילה ודוקא בבנה לשם חצר בעלמא ואח"כ הקדישו כהא"ג לא מעל דמחובר ואח"כ הקדישו הוא וכמו בע"ז בבנאו לשם ע"ז נאסר אף דאין הקדש לע"ז כמש"כ רבינו פ"ד מאימ"ז ה"ד כמש"כ הלח"מ אפ"ה בבנאו מתחילה לשם ע"ז לכו"ע כתלוש הוה כמש"כ תוס' חולין דף ט"ז ד"ה לענין ע"ז דמשנה דמי שהי' כותלי סמוך לע"ז מייריא בבנאו מתחילה לשם ע"ז (וערש"י בסנהדרין דף מ"ח גבי קבר בנין וכבר השיגו השעה"מ פ"ג מאישות) א"כ כן י"ל לענין מעילה כהא"ג שפיר מועלין אף דבונין בחול ובזה יש להסביר דברי תוס' ב"מ שכ' דלכן מחללין על המחובר דכתלוש דמי דאי לאו הכי לעקור עומד ולהנ"ל מובן כיון דבנאו ע"מ שיהא הקדש ושיחללו עליו א"כ הוה כבנאו לשם כך ושפיר חל ההקדש ממילא ודו"ק וא"כ לפי"ז יש לישב ג"כ דברי רבינו דשפיר מועלין מה"ת בהיכל אף דמחובר וכן יש לפלפל עפ"י דברי שעה"מ שם דסובר דעכ"פ איסור תורה יש במחובר בהא ובה' מעילה נדבר עוד מזה והנה הכ"מ כ' לישב דברי רבינו דבתוספתא פ"ק דכלים משמע דאף בהיכל כן ונ"ל ראי' לדבריו דהרי רבינו בפ"ד כתב המשנה כצורתה לול הי' בקד"ק הרי דגם הוא מפרש דהמשנה אייריא רק בקדק"ד ומש"כ כאן גם בהיכל ע"כ יצא לו כן ממק"א מתוספתא הנ"ל: והנה הריטב"א בע"ז דף י"ב כתב וז"ל אע"ג דריחא למ"ה הני מילי במילתא דלאו לריחא עבידי וכי תימא הא קיימ"ל דאי אפשר ומכוין מותר והכא לא מתכוין להריח איכא למימר דהתם דרך העברה שרינן לי' אפי' לכתחלה אבל הכא דנסיב ויתיב איכא למימר מתוך שמעכב שם מתכוין ומתהני וכהא"ג כתב הר"ן לקמן דף מ"ז בהא דתנן לא ישב בצילה ה"ד ישיבה אבל לעבור דרך שם מותר וטעמא דמילתא דאפשר ולא מכוין מותר אלא דחיישינן שמא ישהא בישיבתו ואתי לכיונו אבל העברה בעלמא שרי יעיי"ש והר"ן כתב ולי נראה לומר דישיבה דאסור דוקא בדקא מכוין הא לא"ה שרי והנה נראה להביא ראי' לדברי הראב"ד והריטב"א מהא דאיתא בנדרים דף ל"ט דמבקר החולה אסור לישב גזירה שמא ישהא בישיבה ואפי' בעמידה הוה לן לגזור גזירה שמא ישהא כדאמר רשב"א שם דף מ"ב אלא כיון דלא שרינן רק בעמידה זכור הוא הרי דחיישינן בין בישיבה בין בעמידה שמא ישהא ואין שרי אלא דרך העברה בעלמא: אמנם ראיתי בספר מחכם ספרדי מו"ה חיים מודעי שכ' בה' מא"ס דדעת הר"ן דלא חיישינן שמא ישהא ויתכוין היכיא דהוא ממילא רק דחיישינן שמא יתקרב יותר כדי להנות יעו"ש אבל מהך דנדרים שכתבנו מוכח דגזרינן שמא ישהא אפי' היכא דל"ח שיבוא להתקרב יותר וצ"ע: ובהא דמסיק רבא בשמעתין עד כאן לא קאמר ר"י שאין מתכוין כמתכוין אלא לחומרא אבל מכוין וא"א לקולא ל"א וקשה לי מהא דאיתא במכשירין פ"ג ה"ה רבי יודא אומר א"א שלא לשמוח אלא עם עמד וכ' בתויו"ט דהכי קאמר לדבריכם שאמרתם דבשמחה לחוד סגי לא הי' לכם לומר אם שמח שהרי א"א שלא לשמוח אלא דשמחה לחוד לא סגי אבל צריך שיעמוד ומבואר ברע"ב דס"ל לר"י שאין המחשבה מועלת עד שיעשה מעשה לגלות המחשבה שבלב הרי דס"ל לר"י דאמרינן במכוין וא"כ כאין מכוין להקל וצ"ע ועמש"כ בפ"ח מכהמ"ק: לסיומא דהאי פירקא אזכרה עוד ענין אחר הצריך ביאור רב הנה בסוכה דף נ"ג איתא בשעה שכרה דוד שיתין קפה תהומא ובעי למשטפי עלמא אמר דוד מי איכא דידע דשרי למיכתב שם אחספא ונשדי בתהומא ומנח וכו' נשא אחיתפול קו"ח א"ל שרי והקשה בספר מאמר פתיל תכלת איך אפשר שכרה דוד שיתין בימי אחיתופל טרם שקנה מקום המזבח מארונה היבוסי שהי' בסוף ימי דוד והעלה שכל ירושלים הי' כבוש תחת יד דוד תיכף בתחלת מלכותו על כל ישראל ורק שארונה היבוסי הניחו שמה בתורת תושב לכן שפיר יכול לחפור כי מלך פורץ גדר ואין ממחין בידו רק שלא הי' רוצה ליקנות עדיין רק הכין מקום השיתין שיהא מוכן לכשיצטרך ורק אח"כ כשהוצרך לבנות המזבח ורצה שיהי' לכל ישראל חלק בזה המקום הוצרך ליקנות המקום בממון של כל שבטי ישראל שיהא לכולם חלק בו והביא ראי' מזוה"ק ויקהל וז"ל פתח ואמר הכל נתן ארונה המלך למלך וכי ארונה מלך הוי וכו' אלא דוד דכ' בי' כל מכה יבוסי ויגע בצנור וכו' ואיהו נטל ותפיס לירושלים ומדידי' הוה אמאי קנה בחספא ואי תימא אע"ג דהות ירושלים דידי' דדוד ההוא אתר אחסנתי' דארונה הוה עכ"ל אלא דהקשה ע"ז מהא דאיתא בירושלמי פ"ב דחלה הרי שכבשו חו"ל מניין שמצות נוהגת שם וכו' וא"ת מפני מה כבש דוד ארם נהרים ואין מצות נוהגת שם אמרו דוד עשה שלא כתורה התורה אמרה משיכבשו לארץ תהי' רשאים לכבוש חו"ל הוא לא עשה כן כי את היבוסי שהי' סמוך לירושלים לא הוריש א"ל הקב"ה סמוך לפלטרין שלך לא הורשת האיך אתה חוזר ומכבש ארם נהרים וארם צובה ולהנ"ל יקשה הא ע"כ גם היבוסי כבש דהא חפר השיתין כבר רק שהניח ליבוסי לדור בו וכתב לתרץ עפ"י גמ' חגיגה דף י"ז דהיתה רצועה מארץ העמים מפסקת בין יהודה וגליל והיא הנקראת ארץ החתי בערי הר אפרון והוא סמוך לפלטרין וכדכ' בקרא שופטים וילך האיש ארץ החיתי ויבן שם עיר ויקרא שמה לוז הוא שמה עד היום הזה ואותו האיש שבנה עיר לוז יבוסי הי' ושפיר קאמר סמוך לפלטרין שלך לא הורשת שנשאר שם רצועה מארץ וערי הר עפרון והם הי' סמוכים אצל מעין מי נפתוח ועיין רש"י מס' זבחים ס"ג דהיינו עין עיטם סמוך לירושלים אבל עיר היבוסי שפיר כבר כבשה קודם כיון שכרה שם השיתין: