א') אינו דומה פלטין של מלך שיש לו שומרין. וכ' בכ"מ בספרי זוטא וז"ל וזר לא יקרב אין לי אלא בל"ת בעשה מניין אמרת ושמרתם את משמרת הקודש גדולה למקדש שיש עליו שומרים לא דומה פלטין שאין עליו שומרים לפלטין שיש עליו שומרים והנה דברי הספרי צריכין ביאור שהתחיל בל"ת דזר לא יקרב ונראה הכונה דבקרא כ' ושמרו את משמרת אוה"מ לכל עבודת האוהל זר לא יקרב אליכם וכ' רש"י אתכם אני מזהיר על כך והכונה דמושמרו נשמע אזהרה שישמרו שלא יקרב זר וע"ז קאמר אין לי אלא ל"ת על שמירת המקדש שלא יקרב זר עשה מניין ומסיים גדולה הוא למקדש דהוה מ"ע מצד עצמה לא משום שמירת שלא יקרב זר דגדולה הוא למקדש ולפי"ז יש לתמוה למה כ' רבינו דרק בלילה הא עכ"פ צריך שמירה גם ביום שלא יקרב זר ואף דעשה ליכא אלא בלילה אבל הל"ת שייכה גם ביום ומדברי רבינו נשמע דגם הל"ת רק בלילה: והנה בספרי איתא ושמרו את משמרת הקודש אין לי אלא עשה בל"ת מניין ת"ל ושמרתם את משמרת הקודש ולכאורה קשה מהיכיא נשמע מושמרתם ל"ת כיון דס"ל דהשמר דעשה עשה אך הנה בס' החינוך פ' קרח כ' וז"ל אולי דרשו עשה ולאו כשמצאו שני מקראות מורים על דבר אחד ומאותו שבא דרך ציוו לנוכח למדו הלאו והציוו הנסתר שהוא קל ממנו דרשו בעשה וכל שוקל הדברים במאזני צדק יודה בזה שהנסתר קל מצווי של הנוכח והנה רבינו כ' ושמרו את משמרת נשמע הל"ת היפוך הספרי לכן נראה שרבינו הוציא כן מהספרי זוטא דיליף מושמרו ל"ת ומקרא דושמרתם יליף עשה: אך אכתי קשה הא דרבינו כ' קרא ושמרו משמרת הקודש והא בקרא כתיב אוה"מ וע"כ שט"ס שצ"ל ושמרו משמרת אוה"מ והוא כספרי זוטא או שצ"ל ושמרתם את משמרת הקודש והוא באמת כהספרי רבה וכדברי החינוך דקרא דנאמר דרך ציוו אתי ללאו: ב') שאין שמירתו אלא כבוד לו. וקשה לי דאיתא בשבת דף כ"ג דאמרו דוכי לאורה הוא צריך אלא עדות הוא לישראל ששכינה שורה בישראל ולהנ"ל מאי קשיא לי' וכי לאורה הוא צריך הא כבוד מלכים בנירות אף שא"צ הקפידה תורה להדליק נירות: והנה בפנ"י הקשה באמת הא גם בקרבנות לא לאכילה הוא צריך אפ"ה ציווה תורה בקרבנות ומאי קשיא להו ממנורה טפי ותי' דהקו' מדכתיב בפרשה זו מחוץ לפרוכת יערוך הו"א שהוא טעם לדבר לתשמיש הכהנים וע"ז פריך וכי לאורה צריך ומשני עדות לישראל לכן הקפידה תורה שיהא מחוץ לפרוכת כדי שיהא ניכר הנר בחוץ אמנם לפמש"כ יקשה דהא אף דכ' מחוץ לפרוכת יערוך אין הכרח מזה שיהא לתשמיש הכהנים אלא דלכך הקפידה תורה מחוץ לפרוכת שכך כבוד פלטרין המלך שיהא נירות דולקין מבחוץ: אמנם נראה דאדרבה בזה יתפרש לנו היטב שמעתין בהא דמשני אלא עדות הוא לישראל ותמוה טובא דהרי אי לאו נר מערבי הי' ג"כ עדות ששכינה שורה כיון שהי' משתמשין לאור הענן זהו גופי' עדות לישראל ששכינה שורה ולמה דוקא נר מערבי הוא עדות לישראל לכן נראה דהכי פירושו עדות הוא לישראל ששכינה שורה ודומה לפלטין של מלך לכך חייבה תורה להדליק נירות וע"ז פריך מאי עדות דאכתי אין בזה עדות שהוא לכבוד המלך דילמא הוא לתשמיש הכהנים וע"ז קאמר כיון שניכר הנס בנר מערבי אם הי' זה רק לתשמיש הכהנים למה הראה השי"ת בזה הנס שידלק יותר מכפי הטבע אבל אי הוה משום כבוד פלטרין של מלך בתוכם לכן נעשה נס הזה שיהי' דולק: ובזה ניחא לי מה דקשה לכאורה אהא דת"ר דנ"ח שמונה ימים משום דמצאו פח שמן טהור והקשו ע"ז א"כ למה הי' צריך להדליק נ"ח שמונה ימים דביום ראשון ליכא נס ותי' הב"י בסי' תר"ע שהנס הי' שדלק יותר מהשיעור וקשה הא נס זה הי' תמיד בנר מערבי אך להנ"ל י"ל דנס זה שהי' בנר מערבי להראות שמה שמדליקין במקדש לעדות ששכינה שורה וזהו כבודו של פלטין המלך ומחמת שחביבין נירות הללו אצל השי"ת הראה בהן נס אבל לא הי' הנס משום מצות הדלקת המנורה ובנס חנוכה נעשה הנס כשקיימו מצות הדלקת המנורה להראות דהמצוה חביבה אצל הקב"ה ואמנם בב"י כתב עוד תי' אחר דזה גופי' שנמצאו פח שמן טהור הוה נס ולכן מדליקין ח' ימים עם יום ראשון ובהא יש לפרש דאיתא בשבת דף כ"ג מה מאי ממעט ממעט זמן ונמעט נס שבכל יומא איתא ולכאורה תמוה הכי לא ידע דנס כל יומא הוה להנ"ל י"ל דלכאורה הי' סברא לומר דרק על יום ראשון מברך נס דבשאר ימים ל"ש זכר לנס דהא זה הנס שדלק כל הלילה יותר מן השיעור שהי' לפי הטבע ול"ש לתקן לברך על זה רק בשלמא ביום הראשון זהו גופי' הי' נס שנמצא פח טהור לכך מברך ביום ראשון נס אבל על שאר הימים ל"ש לתקן לברך דלא הי' נס מחודש אבל זמן שפיר יש לברך כל ח' ימים דהא עכ"פ נס זה שנמצא פח שמן הועיל להם להדליק שמונה ימים וע"ז דחי נס בכל יומא איתא דהא נס זה שנעשה במנורה שדלק כל ח' ימים וע"ז דחי נס בכל יומא איתא דהא נס זה נעשה במנורה שדלק כל ח' ימים שהי' מפני שחביבה אצל הקב"ה מצוה זו שמקיימין ישראל משום זה שפיר ראוי לברך בכל יום משא"כ נס זה שנעשה בנר מערבי לא הוה כל כך מחמת ישראל רק מפני כבוד פלטין של מלך (כעת נדפס ח"ס על שבת ראיתי שכ' קרוב לדברינו) ודו"ק: ובזה יש לישב מה שהקשה הפנ"י למה לא פריך ממשניות פ"ב דתמיד דמצאו שכבו לפמש"כ י"ל אי ממשניות דתמיד הו"א שהוא לתשמיש הכהנים לכן ל"ק למ"ד אין מדליקין מנר לנר דל"ד לחנוכה דהוא נר מצוה אבל כאן רק לצורך תשמיש הכהנים לכן מותר להדליק מנר לנר לכן פריך מברייתא דעדות לישראל שהוא לכבוד פלטין של מלך וזהו מצותו ולא לתשמיש הכהנים ואפ"ה מדליקין מנר לנר ושפיר קשיא למ"ד אין מדליקין מנר לנר: אמנם הנה יש לחקור א"כ איך רשאין הכהנים להשתמש לאור המנורה הא אף שיש נר אחר ג"כ נהנה ע"כ מנר המנורה וא"ל הא איתא לעיל דבשעת הסכנה מעמידה על השולחן ודיו וצריך נר אחר להשתמש לאורה וכתב הר"ן אף דבע"כ משתמש לאור המנורה אפ"ה צריך נר אחר כדי להשתמש למען יהא היכר וע"כ לומר כיון דא"א שאני הנה זה רק באיסור דרבנן דא"א ומכוין שרי אבל באיסור דאורייתא א"א ומכוין אסור א"כ אף דיש אור הענן כיון דע"כ משתמשין לאור המנורה הא א"א ומכוין אסור אולם א"ש דהא קול ומראה אין בהם מעילה וליכא רק איסורא דרבנן ולכן בא"א שרי אמנם בוודאי להשתמש שלא לעבודה דהוה אפשר ומכוין אסור דאף דאין בו מעילה אבל איסורא איכא אף דהוה הנאה הבאה מאליו אסור כיון דאפשר כמש"כ הפנ"י בפסחים דף כ"ו ומהא"ט אמרו חכמים גם בנ"ח אסור להשתמש לאורה דומיא דמנורה כמש"כ הר"ן: אך לכאורה אכתי יקשה הא דפריך למ"ד אין מדליקין מנר לנר מהא דהי' מדליקין מנר מערבי מוכח דל"ח לאכחושי מצוה וקשה שאני התם דהוה א"א ואין מכוין משא"כ בנ"ח דהוה אפשר לכאורה י"ל דהא כיון דא"א בלא אכחושי מצוה הנה פ"ר ואפ"ה שרי אך ז"א דהא ל"ה פ"ר דאפשר להדליק משלהבת דל"ש בי' אכחושי מצוה (דהא אפי' להדיוט אמרינן דאין בו מעילה אף דאיסורא איכא אבל אכחושי מצוה ל"ש בשלהבת) א"כ אף דנאמר דאייריא במדליק מנר גופי' ואיכא אכחושי מצוה (דאי איתא דאייריא במדליק משלהבת ל"ה פריך מידי כמו שהקשה באמת בבני יונה יור"ד סי' רע"ז דכמו דל"ש מעילה בשלהבת ל"ש אכחושי מצוה בשלהבת) אבל עכ"ה פ"ר לא הוה א"כ מותר משום א"א ואין מכוין ומאי פריך לנ"ח דהוה אפשר אולם י"ל בשלהבת הקשור בפתילה שפיר איכא איסורא לענין מעילה ה"נ שייך בזה אכחושי מצוה א"כ שוב הוה פ"ר (ובזה ניחא ממילא קו' הבני יונה הנ"ל ועח"ס או"ח סי' מ"ג) אך הנה בשעה"מ ה' יו"ט השיג על זה מירושלמי גבי בית השאבה דבוררת אשה חיטין לאור נר בית השאבה אולם י"ל דהיינו מראה המתפשט בבית י"ל אף דקשיר בפתילה אמרינן קול ומראה אין בו מעילה אבל במדליק שנוטל ושואב מקצת שלהבת שפיר י"ל כיון שקשור בפתילה ובשמן אסור ומדשרינן במנורה ע"כ דל"ח לאכחושי מצוה וא"ש: ובספר חכמת שלמה סי' תרע"ג הקשה למ"ד דאסור להשתמש לאורה דומיא דמנורה כמש"כ הר"ן והקשה הא במנורה גופי' מותר להשתמש לאורה כדמוכח מירושלמי בהא דאשה בוררת לאור נר בית השאבה ועוד הקשה הנה תוס' שבת דף כ"א הקשו אירושלמי מהא דקיימ"ל דמראה א"ב מעילה אבל איסורא איכא והקשה אמאי לא הקשו מהא דאמרינן דאסור להשתמש לאור נ"ח ע"כ משום דגם במנורה אסור להשתמש לאורה ויקשה מהא דאשה בוררת ולדעתי לק"מ דבמשתמש לאורה הרי משתמש לאור הקשור בנר מצוה אבל בהא דאשה בוררת אייריא שמשתמש לאור הפורשת מהאבוקה למרחוק ולכן הקשו מהא דמראה אין בו מעילה אבל איסורא איכא משמע אף במראה הפורשת למרחוק איכא איסורא עכ"פ גם י"ל דהא דאסור להשתמש לאורה היינו במקרב עצמו לאור הנר אבל בהא דאשה בוררת אייריא שאור הנר באה מאלי' אצלה עד שיכולה לברור חיטין לאורה ע"ד שכתב לעיל ספ"ז דמקרב אסור: ג') שמירת המקדש מ"ע וכו'. ונראה לי דבה מתישבת על נכון קו' תוס' שבת דף צ' דבמו"ק דף ט' משמע דהי' כליא עורב בב"ר ומה צורך יש לכליא עורב כיון דהשכינה הי' שורה בב"ר לא הי' העופות פורחין שם וכמש"כ הערוך ולהנ"ל ניחא דהרי גם שמירה לא הי' צריך מפני הלסטים אפ"ה הצריכו שמירה מפני הכבוד א"כ יש לנו לומר שגם כליא עורב הי' מפני הכבוד שלא יניחו שם העופות אף שא"צ דבלא"ה לא הי' נוחין שם מפני שהשכינה שורה וזהו כבוד לפלטין של מלך: וברמב"ן על התורה בפ' סוטה כ' וז"ל והנה אין בכל משפטי התורה דבר תלוי בנס זולתו הענין הזה שהוא פלא וגם קבוע שיעשה בישראל בהיותם רובם עושים רצונו של מקום כי חפץ למען צדקו ליסר הנשים שלא תעשינה כזאת כיתר העמים ולנקות ישראל מן הממזרות שיהיו ראויים להשרות שכינה בתוכם וכו' והכלל שהוא נס וכבוד לישראל והיינו כדאמרינן כבוד הוא לישראל שהשכינה שורה בישראל: ואולם תמוה לי דרמב"ן כתב שאין בכל משפטי התורה דבר תלוי בנס וקשה דבפרשת מצורע על קרא ונתתי נגע צרעת בבית ארץ כתב הרמב"ן ג"כ עד"ז וביאר בארוכה בפ' תזריע וז"ל זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם וכן נגעי הבתים אבל בהיות ישראל שלמים לד' יהי' רוח השם עליהם תמיד להעמידם גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב והנה אינו נוהג אלא בארץ שהוא נחלת ד' ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע אבל מפני שלא יבוא העניין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה הרי שלך לפניך דגם ענין צרעת הבתים והבגדים הוא ענין נס במשפטי התורה א"כ איך כתב דאין זה אלא גבי סוטה: והנה בסי' תר"י איתא דמצוה בנירות ביהכ"נ דכ' באורים כבדו ד' ואיתא בברכות דף נ"ג נר של ביהכנ"ס אם יש אדם חשוב מברכין עליו ואם לאו אין מברכין יען דאין נעשין להאיר אלא לכבודו אמנם הר' יונה כ' דלכן אין מברכין יען דנעשה לכבוד ולהאיר ולפי"ז קשה לי מהך דשבת דפריך וכי לאורה הוא צריך ומאי תימא איכא הא באמת אף דנעשה לכבוד השכינה ולהאיר לכהנים ואפ"ה עיקר נחשב לכבוד השכינה כמו באדם חשוב דנחשב דנעשה רק לכבוד ואין מברכין עליו בשלמא לפי הר' יונה ניחא אבל לפירש"י קשה ומכאן קשה לי נמי אמש"כ הרשב"א בתשובה הביא הב"י סי' תקי"ד וז"ל אבל נר של ביה"כ לא חשוב של בטילה ומותר להדליקו ביו"ט וכ"כ הרא"ש בפ"ב דביצה וטעמא משום דלשם מצוה ושמחת יו"ט מדליקין אותו ושרי ע"י מתוך והרשב"א בתשובה נסתפק בדבר מפני שלא התירה תורה אלא דבר השוה לכל נפש אבל כאן שאיני אלא משום כבוד בית אלקינו שהרי אסרו לשחוט נדרים ונדבות ביו"ט עכ"ל והב"ח הקשה על הרשב"א שכ' דנירות ביהכ"נ אינן אלא לכבוד ואפשר דאסור דליתא אלא יש בהן נמי שמחת יו"ט וקשה לי מגמ' דברכות הנ"ל דלפירוש הרי"ו הנה כל נירות ביה"כ נעשה להאיר ולכבוד ואף לפירש"י יקשה דעכ"פ באיכא אדם חשוב אמרינן דנעשה נמי להאיר א"כ ביו"ט נמי לא יגרע נר של יו"ט מלצורך אדם חשוב דאמרינן דנעשה נמי להאיר ויש בזה שמחת יו"ט וכמו שכ' הב"ח: ד') והנה כהאי עניני כתב רבינו סוף ה' שחיטה וז"ל וכשמכסה לא יכסה ברגלו וכו' שאין הכבוד לעצמן של מצות אלא למי שציוה בהן ברוך הוא והצילנו מלמשש בחושך וערך אותנו נר לישר המעקשים ואור להורות נתיבת היושר וכן הוא אומר נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי עכ"ל הטהור מלאים זיו ולפי"ז יקשה מאי זה שאמר כאן שאין זה אלא כבוד להבית לו הא א"צ לינהג כבוד בהמצוה כלל אלא במי שציוה ואין לומר שגם כאן כונתו שזה דרך הכבוד למי שציוה לעשות המקדש ז"א דהא לעיל ברפ"ז כ' רבינו שלא מפני המקדש אתה ירא אלא מפני מי שציוה על יראתו ואי איתא עדיפא הוה לי' למימר שאפי' כבוד אתה צריך לינהג במי שציוה על כבודו דהא כבוד עדיפא מהנהגות היראה כמש"כ תוס' ב"מ דף ל"ב דניחא לי' לאתוי קרא דכבוד: ונראה לישב דהנה דרשו מקרא דזה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות כדאיתא בסוכה דף ל"ה ומצוה זו ג"כ אינה משום הנהגות הכבוד בהמצוה אלא דכשמתנאה במצוה הוא נוהג כבוד במי שציוה על המצוה כשעושה אותה כן נמי בשמירת הבית כמו שמצוה לפאר הבית כמש"כ רבינו בפ"א כן נמי מצוה לפאר הבית בשמירה ובזה האדם מקיים שמתנאה בהמצוה של בנין ביהמ"ק וקיומה לפניו ית"ש א"כ זה שכ' רבינו שאין אלא כבוד להבית היינו לומר שהאדם מתנאה בקיום המצוה לפניו ית"ש ששומר אותה כפלטין של מלך: אמנם קשה לי לדברי רבינו שכ' דהנהגות הכבוד בהמצוה רק במי שציוה עליה א"כ הא דפליגי אמוראי אי בכל מצוה אמרינן דלה"נ דבכל מצוה איכא הנאה כדאיתא בחולין פ"ט) דלהנ"ל אי הוה נהנה בהמצוה הרי אין נוהג כבוד במי שציוה עלי' דמשתף שם שמים ודבר אחר בעשיית המצוה (כדאיתא בסנהדרין דף ס' ולמד מזה בס' גור ארי' הביאו המהר"ש בס' המצות פ' שופטים דמהא"ט אסרה תורה לנטוע אילנות בביהמ"ק דהוה כמשתף דבר גבוה לדבר הדיוט) ונראה דתליא זה בהא דפליגי בפסחים כ"ד א"א ומכוין אי שריא כיון דממילא אתי ולכן ס"ל דמצלה"נ דשריליהנות מהמצוה כיון דא"א וממילא קאתי אבל למ"ד א"א ומכוין אסור א"כ באמת אין רשאי לכוין ליהנות בהתועלת שנמשך מהמצוה: ובהא ניחא לי מה דיש להקשות בספכה"ד דאמר רבא מכסין באפר עיהנ"ד דמצלה"נ ופריך מנטל שופר של ע"ז ולולב של ע"ז דלא יצא וקשה הא לעיל איתא דאמר רבא בכה"ד מצוה ולית בה הנאה הוא משא"כ תפילין ותכלת מיקרי מצוה שיש בה הנאה והא שופר ולולב שבאים לרצות הוה מצוה שיש בה הנאה לכן לא יצא דמצלה"נ משא"כ כה"ד דמצוה שאין בה הנאה לכן ס"ל שפיר רבא מצללה"נ וצ"ע לכאורה להנ"ל א"ש דס"ל לרבא דא"א ומכוין אסור א"כ ע"כ אף במצוה שיש בה הנאה לא ניתנה ליהנות דאיך תאמר דניתנה ליהנות הא כל מצוה צריך לנהוג בה כבוד להשם המצוה עלי' א"כ כשעושה ונהנה ממנה הרי נוהג בה מנהג ביזיון שמשתף צורך גבוה לצורך הדיוט א"כ ע"כ הא דא"י בשופר וע"ז של ע"ז אין משום הנאה דאית לי' דנאמר משום זה מצלה"נ דהא אסור ליהנות לצרכו רק הא דלא יצא משום המצוה גופי' דחשוב הנאה ונהנה מאיה"נ א"כ אף בכה"ד למה יצא אף דל"ח מצוה שיש בה הנאה דהא המצוה גופי' מיקרי הנאה ואמאי רשאי לכסות בעפר עיה"נ ודו"ק: ה') והנה בפ"ה ממזוזה כ' רבינו וז"ל מנהג פשוט ליכתוב מבחוץ על המזוזה אבל אלו שכותבין מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות הרי הן בכלל מי שאין להם חלק לעוה"ב שאלו הטפשים לא די להם שיבטלו המצות אלא שעשו מצוה גדולה שהיא יחוד השם של הקב"ה ואהבתו ועבודתו כאלו הוא קמיע של הניית עצמן כמו שעלה על לבם עכ"ל הטהור והם קילורין לעינים (ומובן עפ"י מש"כ לעיל דברי הגור ארי' דזה הוה כמשתף דבר גבוה לדבר הדיוט) ובכ"מ הקשה ממנחות דף ל"ג מזוזה צריכה להניחה בטפח הסמוך לרה"ר אר"ה מ"ט כי היכיא דנטרי מוכח דעושין כן לשמירה וכ' דאיה"נ שהמזוזה שומרת הבית כשהיא כתובה כתקונה לא המלאכים הכתובים בה מבפנים וגם אין הכונה בעשייתה לשמור הבית אלא צריך שיכוין לקיים מצות הקב"ה וממילא נמשך שמירת הבית ול"נ ראי' לדבריו ממה דאיתא בקידושין דף ל"ד דנשים חייבת במזוזה מדסמיך לי' קרא למען ירבו ימיכם דאטו נשים לא בעי חיי ואי איתא דמצות מזוזה לשמירה א"כ תיפוק לי' דנשים נמי בעי שמירה אלא וודאי דאין לעשות מזוזה אלא דמי שחייב בה דמקיים מצות הקב"ה ממילא נמשך שמירת הבית אבל אי ל"ה נשים חייבת באותה מצוה ל"ה מינטרא כלל ע"י המזוזה ולכן צריך ליליף מדסמוך למען ירבו ימיכם: אך קשה לי מהא דאיתא בסנהדרין דף כ"ב וכתב לו את משנה התורה הזאת כותב לשמו שתי תורות כלומר אחת מדין הדיוט ואחת מדין מלך אחת שהיא יוצאת ונכנסת עמו ואחד שמונחת בבית גנזיו אותה שיוצאה ונכנסת תמיד עמו עושה אותה כמין קמיע ותולה בזרועו הרי דשרי לעשות תורה כמין קמיע כדי שתהא יוצאת ונכנסת עמו לצרכיו אך הנה רבינו בפ"ז מס"ת לא הביא הך דעושה אותה כמין קמיע ובכ"מ עמד ע"ז: אבל קשה לי מהך דאמרו חדשים לקטורת מוכח דבחרו בעבודת הקטורת יען דמעשרת ולדברי רבינו מי שמכוין במצות להנאתו חלילה אין לו חלק לעוה"ב וא"כ הכי יש עבודה גדולה יותר מקטורת וכיוונו בה כדי להתעשר ולדבריו חללו את עבודת הקודש אם כיון להתעשר: ולכאורה יש לומר דהיינו הא דפליגי בר"ה דף כ"ח אי מצלה"נ דהנה בכל מצות איכא שכר (והעלה בפנ"י קידושין דף ס"א דלכן בכל מצות שייך איסורא דאית בי' ממונא) ומ"ד מצלה"נ שרי להשתמש ולעשות המצוה להנאתו כדי לקבל שכר ומ"ד דמצללה"נ ס"ל דאסור לעשות שום מצוה להנאת עצמו אלא לעול ועל צווארו לקיים המצוה של ית"ש דאם עושה לצורך הנאתו הוה כמחלל קדושת המצוה כסברת רבינו: אולם יקשה הא אמר הכתוב ובחונני נא בזאת דהיינו דרק במעשר שריא לקיים המצוה כדי להתעשר עשר בשביל שתתעשר הא בשאר מצות לא וקשיא כנ"ל מקטורת דג"כ שרי ע"מ להתעשר אך י"ל דמעשר שאני דשרי אפי' לנסוי כמו שכתבתי לעיל בפ"ב בשאר מצות אף דשרי לעשות כדי שיתעשר אבל לא ח"ו לנסוי אם באמת יתעשר: אך אכתי קשת לי דביומא דף י"א איתא ביהכ"נ ובית האשה ובית השותפין חייבת במזוזה פשיטא מה"ד ביתך ולא ביתה ולא בתיכם ואימא ה"נ אמר קרא למען ירבו ימיכם הני בעי חיי והני ל"ב חיי ויקשה תיפוק לי' כיון דמזוזה נטרי נמי א"כ לא מסתבר דקרא ימעט בית האשה ובית שותפין דהא בעו נמי נטירה אך י"ל דהנה בחירע"א הקשה קו' עצומה הא בית שאולה פטור ממזוזה ולא מחייבין משום אטו הני לא בעי חיי דמ"מ לא שייך המצוה אקרקפתא דגברא כן נמי בבית השותפין להנ"ל י"ל דחדא מתורצת בחברתה דאי משום דבעי נטירה ל"ש לחייבה דהא חזינן דתורה פטרה בית שאולה אף דבעי נטירה ה"נ בית השותפין שפיר יש למעט אף דבעי נטירה ולכן משני רק מטעמא דהני נמי בעי חיי לא מסתבר כלל לומר דמיעטה תורה מביתך ולא בתיהם דהא בעי חיי אבל בית שאולה שפיר פטור דהא לא משום דמיעטה קרא פטור אלא כיון דאין לו בית כלל ל"ש לחייבו מטעם דבעי חיי דגם מי שאין לו בית שפיר יזכה לאריכת ימים: בהכי ניחא לי לפרש משנה התמוה מאוד במגילה כ"ד תנן העושה תפילין עגולה סכנה ואין בה מצוה ותימא כיון דתפילין מרובעת הלממ"ס פשיטא הוא דאיי"ח מצותו כלל ומאי קמ"ל דאין בו מצוה ועוד מ"ש עגולה דנקט מתניתין הא כל שאיני מרובע אפי' איני עגולה אלא משולש נמי אין בה מצוה ובגמ' שם רוצה לסייע ממתניתין דמרובעות הלממ"ס ותמוה א"כ פשיטא ונראה לפרש דהנה בסי' ל"ב סעיף ל"ט כתב המחבר דהלממ"ס שיהיו מרובעין בתפרן ובאלכסנון שצריך לרבע מקום מושבן וגם הבתים הנה נשמע דריבוע הבתים למעלה בדיעבד אין מעכב כמש"כ בא"ר שם א"כ לפי"ז מי שעושה תפילין עגולות למעלה כשר אלא כיון דעושה כן יען דדעתן לקיימה גם כקמיע וכדברי רבינו גבי מזוזה א"כ אין בו מצוה לכן תני נמי הכי סכנה ואין בו מצוה ונראה שלזה אמרו ג"כ בירושלמי פרק הבונה אלה המצות אם עשייתן כמצותן הן מצות ולכאורה פשיטא דבעינן עשייתן כמצותן רק הכונה כנ"ל כשעושה המצוה באופן שאין בו פסול מדינא אלא כיון שעשה כן לאיזה כונה לצרכו לא לצורך גבוה ל"ה כתקונן אינן מצות: והנה לכאורה יש להקשות מהא דאיתא בחולין דף פ"ט בשכר שאמר אברהם אם מחוט ועד שרוך זכו בניו לשתי מצות תכלת ותפילין בשלמא תפילין הוה מצוה שיש בה הנאה דכ' וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך והוה הנאה לישראל שיראו ממך אלא תכלת מאי הנאה ומשני דומה לרקיע ולכסא הכבוד וקשה ג"כ לפמש"כ רבינו גבי מזוזה דאם כונתו לשמירה אינה מקיים המצוה א"כ ה"נ אי כונתם שיהא להם תועלת זה שיראו מהם הוה כמו עושה מזוזה לשמירה דלא קיים מצותו ה"נ אי הוה הנאה ומיחשב להם זה הנאה א"כ אין מקיים המצוה אבל לפמש"כ הכ"מ א"ש דבאמת צריך שלא תהא כונתו לזה אלא דממילא נמשך התועלת אם מקיים המצוה נמשך ממילא שיראו ממך והוה לך לשמירה כמו מזוזה: והנה רש"י שם בחולין פ"י בשכר שאמר אאע"ה אם מחוט ועד שרוך ולא רצה ליהנות מגזילה ופלא מה זכות זה שלא רצה ליהנות מגזילה ועוד הא באמת רצה ליתן לו מלכי צדק במתנה אך י"ל דבסוטה דף מ"ח ממעטינן מולא חנכו למעט גזלן דחזר ולקחו א"כ הא באמת רצה ליתן לו והוה כחזר ולקחו אלא יען דמעיקרא באיסורא בא לידו בתורת כיבוש מלחמה לא רצה ליהנות והיינו דקאמר לי' אם מחוט ועד שרוך דאף דאני מקיים מצות תפילין וציצית והוה חזי לי למצות אלו לחוט של תכלת ולרצועה של תפילין אפ"ה לא רצה ליקח יען דמעיקרא באיסורא בא לידו לכן שפיר זכו ישראל לאותן שתי מצות:

ושמירה מצותה כל הלילה. במשל"מ הביא דהמפרש בתמיד כ' בין ביום בין בלילה ושדבריו תמוהים בעיניו ולדעתי דבריו נכונים כי דעתו כדעת הרא"ש שם וז"ל שימור זה אין משום חשש גניבה דאין עניות במקום עשירות אלא גזה"כ הוא דכ' ושמרו וגם כבוד המקדש שלא יסיחו דעתם בין ביום ובין בלילה (ובראב"ד מס' תמיד כ' לפרש קרא דדברי הימים דמייתיא מס' תמיד לצפונה ליום נראה היינו יום שלם דכ' ויהי ערב ויהי בוקר אלו ב' רוחות לעשות שמירת בין ביום ובין בלילה אבל בשאר מקומות ל"ה כ"כ לשמור לפ"ז במזרח ובשאר מקומות לא הי' צריכין לשמור אלא בלילה אבל בצפון ונגבה היו צריכין לשמור בין ביום ובין בלילה) עוד י"ל דדעתו דשמירה אין משום כבוד אלא שמירה מפני זרים וטמאים במקום שא"ר ליכנס וגם שלא יקרבו לעבודה דלשון הכ' ושמרתם את משמרת הקודש וכו' ולא יהי' קצף על בנ"י וכתוב עוד משמרת המקדש למשמרת בנ"י והזר הקרוב יומת משמע דבא לשמור מפני זר שלא יקרב לעבודה וא"כ לפי"ז מסתברא דשמירה בין ביום בין בלילה ואף דרבינו הביא קרא דושמרו הנה בספרי זוטא הביא קרא דושמרתם משמרת הקודש (ועיין עירוכין דף ג' כהנים איצטריך לי והוק' בתוס' הא גם לוים שומרים ואי נאמר דמצוה בלילה נתישב קו' התוס' דהרי אפשר ליטבול ובערב ויהא לו ערב שמש ורשאי לשמור בלילה: ושמרו מ"ע ושמרתם הוה מל"ת והוא ממכילתא ויש להבין למה ושמרו משמע מ"ע ושמרתם הוה ל"ת ובספר ספרדי מחכם מודעי כ' דהא"ט דושמרו הוה נסגר והוה קיל לנוכח מש"ה דרשינן לי' בעשה אבל ושמרתם דהוא לנוכח דרשינן לי לל"ת אולם בספרי איתא להיפך דושמרתם הוה מ"ע אבל רבינו פסק כמכילתא משום דס"ל כסברת תוס' יומא דף פ"ח ד"ה השמר דלר"י השמר דקום עשה ממש כמו תפילין דיום הוה עשה ובספר דרך הקודש הקשה מנ"ל לדרוש מושמרתם לל"ת הא הכא כך הוא המצוה בשמירה וא"א ליכתוב בלשון אחר ותי' דהכונה אזהרה לבי"ד שיזהירו הכהנים ובספר תוספת ראשון לציון כ' שמירה מפורש בספרי קרח הוא כדי שלא יכנס זר בתוכו והא דפריך בגמ' מה"מ י"ל דהכי פריך בבית המקדש כיון ששערים מסוגרים ל"ל שמירה ומשני והחונים עליו וכו' משה ואהרן וע"כ מצוה עליהם לשמור דאל"כ לשמור ל"ל כולי האי באדם אחד סגי אע"כ הוה מצוה עוד י"ל דפריך מנ"ל דבעינן כהנים ולוים ומשני והחונים עליו וכו':

א') ואם בטלו שמירה עברו בל"ת שנאמר ושמרו את משמרת הקודש ולשון שמירה אזהרה היא. וקשה לי טובא דרבינו פ"ד מהלכות תפילין כתב בהניח תפילין בלילה עובר בל"ת דושמרת את החוקה כריוה"ג בעירובין דף צ"ו ושם כ' דמי שלא הניח מבטל מצות עשה אבל לאו לא קחשיב ויקשה כיון דפסק כריוה"ג דדריש מושמרת א"כ אף ביום אם לא הניח תפילין יהא עובר בלאו כמו שהקשו בתוס' שם ומה שתירץ התוס' דשמור דעשה עשה היכא דקאי אעשי' לקיים עשה ורק היכא דשמירה כתיב אמניעה שלא לעשות כגון שלא להניח בלילה אז הוה לאו זה ל"ש לרבינו דהרי כ' המבטל שמירת המקדש עובר בלאו אף דושמרו משמרת הקודש לא קאי אמניעה וא"כ תיקשה לרבינו קו' התוס' וראיתי אח"ז בשעה"מ ה' תפילין ובברכ"י בשם מהרי"ט שהקשה ג"כ כן ובברכ"י הוסיף להקשות בדרך זה דהנה אקו' הנ"ל י"ל דבאמת לא פסק כריוה"ג רק כר"ע ולא קאי ושמרת החוקה אתפילין רק סובר דקאי אפסח כר"ע והא דכ' דהמניח בלילה עובר אין רק אסמכתא ולכן הביא רבינו בה' תפילין דאסור להניח בשבת ויו"ט משום דכתיב והיו לאות והיינו כר"ע אלא דיקשה א"כ למה לא כ' בה' ק"פ דעובר בל"ת וע"כ לישב דסובר כסברת תוס' בעירובין דהשמר דעשה עשה היכא דלא קאי אמניעה א"כ שוב הדרה קו' לדוכתי' איך פסק כאן דהמבטל שמירת המקדש עובר בל"ת כיון דשמירה לא קאי אמניעה אמנם לי קשיא יותר דהרי אם נאמר מדלא כ' בביטל מ"ע דק"פ עובר בלאו מוכח דסובר כסברת תוס' דעירובין דהשמר דעשה עשה א"כ שוב אין הוכחה דפסק כר"ע ממילא כ' דאם לא הניח תפילין ביום עובר בל"ת מוכח דושמרת לא קאי אתפילין דז"א דהרי שמור דעשה עשה ומצי סביר שפיר כריוה"ג וא"כ הדרה קו' ראשונה לדוכתה הא כאן פסק דביטול מ"ע דשמירת מקדש עובר בל"ת וצע"ג: ועוד קשה לי טובא דהנה בש"א סי' מ"ב הקשה למה לא מוקי קרא דושמרת החוקה על מצות תפילין ביום אבל בלילה נאמר דפטור ולכן כ' תורה ושמרת החוקה מימים ולא לילות דדוקא ביום חייב ולא בלילה כמו דדרשינן לענין חיוב ציצית דאין נוהג בלילה ולמה דריש ר"א ורי"ו במנחות דף ל"ו דקאי על מניעת הנחת תפילין בלילה ותי' כיון דהמבטל מצות תפילין מבטל מ"ע וא"כ אי נוקי אביום אז הוה שמירה דמצוה והוה רק עשה והלא היכא דאפשר למדרש לא מוקמינן קרא לטפוי עשה או לאוי ולכן עדיף לאוקים אלילה דאז הוה ל"ת ולכן מוקמינן אלילה ומעתה לדעת רבינו בה' בהב"ח דשמירה דעשה ג"כ ל"ת א"כ לוקי אביום ואי דביום יש ח' מ"ע הלא שמירה לאו הוה ול"ה לאטפויי עשה רק להוסיף ל"ת אעשה ועוד קשה לי דהנה רבינו בפ"ד מתפילין פסק דלילה לאו זמן תפילין מקרא דימים ימימה ובשוי"ט לאו זמן תפילין א"כ פסק דלא כר"ע א"כ איך נקט טעמא דלך לאות ותי' בש"א לפמש"כ תוס' ומהרש"א דגם לריוה"ג ע"כ סמוך אקרא לאות דמזה נדע למעט שבוי"ט מקרא דושמרת ורק בכ"מ הקשה עוד למה פסק דלא כר"ע דהלכת' כוותי' נגד ריוה"ג ור"ע סובר שלז"ת: ואומר לישב דהנה יש להקשות עוד דרבינו פסק דלילה ושבת ויו"ט לאו זמן תפילין ופסק בפ"י משבת דמכניסין זוג זוג ובשמעתין מוכח למ"ד לאו זמן תפילין ע"כ מכניס שנים שנים עוד הקשה בש"א איך מכניס אפי' זוג אחד כיון דלדעת רבינו השמר לאו ומניח בשבת עובר בל"ת כמו בלילה דעבר וא"כ כיון שיש איסור תורה לא התירו חכמים להכניס משום דלא מנטרא דהרי אף בלשמרו יש איסור תורה ועובר בלאו לדעת רבינו בלילה וה"ה בשבת ויו"ט ועוד הקשה בש"א אהא דפסק שם רבינו דאף במניחן לשמרן אסור בלילה והא ר"א סובר בלשומרן מותר להניחן לכתחילה והלא לית חולק אר"א ועוד הקשה דבאמת למה לא כ' רבינו שכן בשבת כשמניחן עובר בל"ת ועוד הקשה בש"א דנראה מדעת רבינו בפ"ד מתפילין אף דלילה לאו זמן תפילין אפ"ה בהי' עליו מבעוד יום א"צ לחולצן והוק' דבגמ' רק מוכח כפי פי' התוס' דלילה ז"ת רק מדרבנן שלא יפיח שפיר יש לחלק כאן לחולצן כאן להניח לכתחילה אבל אי מה"ת לאו זמן תפילין מהיכי תיתי לחלק בין הנחה לסילוק ואף דבירושלמי פ"ב דברכות משמע כן דלמ"ד ללז"ת מה"ת אפ"ה אין צריך לסלקם אבל הא גופי' יקשה מנ"ל לגמרא זאת מהיכן למדו כן לחלק בדאורייתא ונראה לישב הכל בחדא מחתא דהנה הפמ"ג סי' כ"ט הוקשה אמש"כ רוקח לפרש גמ' דמנחות יצאו שבת ויו"ט שהן אות דהיינו אות מיצ"מ כמו תפילין וקשה מאי אות יצ"מ שייך בשבת ויו"ט ותי' יען שמשה ביקש מפרעה שינוחו ישראל במצרים בשבת כדאיתא במדרש או שבת מורה על חידוש העולם וכן יצ"מ וזהו דחוק לכן לולי דברי הרוקח אני אומר בדרך אחר דהנה בח"ס או"ח הקשה אמאי נשים פטורות מתפילין הא היו באותן הנס ביצ"מ ותירץ האות בתפילין הוא לאות אהבה בינינו לקב"ה כמו שדרשו חכמז"ל על פסוק שימינו כחותם על לבך זהו תפילין שהוא חותם שלנו שאנו בנים למקום ולכן גם הקב"ה מניח תפילין ולכן בפ' ק"ש לא נזכר אות דיצ"מ רק סתם והיו לאות ורק בפ' והי' כי יביאך כתיב והי' לך לאות כי בחוזק יד הוציאך ה' ממצרים ותפילין דמרי עלמא כתיב בי' מי כעמך ישראל ורק אגב אמרה תורה להזכיר גם יצ"מ: ולפי"ז אני אומר היינו דקאמר הגמ' יצא שבת ויו"ט שהן אות כפירש"י דכתיב בינו ובין ישראל וכן תפילין ג"כ אות בין ישראל לקב"ה ולא משום יצ"מ דאין זה עיקר האות (ובאמת לדעת הח"ס קו' הרוקח לעולם עומדת כיון דסובר דעיקר אות תפילין יצ"מ א"כ אמאי נשים פטורות ונלמדו שפטורות אף שהי' באותן הנס) ומעתה לפי"ז הנה מסתברא דלא כב"י אלא דלר"ע דיליף מלך לאות רק נדע דפטור אבל אסור ליכא דהרי נהי דא"צ אות אהבה ששבת הוא אות אבל עכ"פ יש בתפילין גם אות זה וא"כ אם מניח בשבת לאות דיצ"מ א"כ אין כאן איסור ול"ש זלזול בחותם המלך כיון דיש עוד אות דיצ"מ וזה ליכא בשבת כקושית הפמ"ג באמת על הרוקח ובזה נראה לישב קו' ש"א דבמנחות מסיק הגמ' דרבה דסבר וודאי חשיכה חולץ ס"ח א"ח אייריא בע"ש וסובר כר"ע דדריש והי' לך לאות יצא שבת ויו"ט שא"צ אות והקשה בש"א דב"י נסתפק אי לר"ע הלובש תפילין בשבת עושה איסור או רק ממעט דא"ח להניח אבל איסור ליכא ומקשה ממנ"ס אי ליכא איסור א"כ וודאי חשיכה אמאי חולץ ואי יש איסור ולכן וודאי חשיכה חולץ א"כ אמאי ספק חשיכה אינו חולץ הא ספק מה"ת לחומרא ולפמש"כ ניחא דלעולם דבשבת ליכא איסור לר"ע והא חשיכה חולץ י"ל דלילה שאני דהנה בפ"ק דברכות פליגי בן זומא סובר מזכירין יצ"מ בלילה דיצ"מ היו ביום ולפי"ז א"ש נהי דלר"ע להניח בשבת או ביו"ט ליכא איסור היינו ביום משום דעכ"פ שייך אות יצ"מ אבל בליל שבת דל"ש בלילה אות יצ"מ לחכמים דאין זכירת יצ"מ בלילה וגם אות אהבה ל"ש משום שבת ולכן וודאי חשיכה חולץ בע"ש דאז בוודאי אפי' איסור יש ולכן א"ש דספק חשיכה אינו חולץ דהנה לכאורה י"ל פשוט דלכן ספק חשיכה אינו חולץ דבכל יום חייב בתפילין וא"כ בספק חשיכה הוה ספק אי נפטר ומספק אין חולץ אך ז"א כיון דספק חשיכה א"כ שוב אסור במלאכה דהרי חייב בתוספת שבת א"כ לא משום ספק פטור אלא מטעם וודאי דכיון דאסור במלאכה א"כ אין צריך אות דשבת הוה אות דהרי האות בשבת יען דאסור במלאכה וזה ג"כ בספק חשיכה אסור משום תוס' שבת א"כ אמאי אינו חולץ א"כ א"ש מאוד דנהי דבספק חשיכה לא צריך אות אהבה יען דאסור במלאכה אבל אות יצ"מ שייך בספק חשיכה כיון דביום חייב בזכירת יצ"מ א"כ בספק חשיכה הוה ספק אי נפטר ויש חזקת חיוב לכן חייב בזכירת יצ"מ דנהי דפטור מתפילין משום דאסור במלאכה ואין צריך אות אהבה אבל עכ"פ איסור ליכא משום דשייך אות יצ"מ כמו ביום שבת דמותר להניח יען דיש עכ"פ אות יצ"מ ורק בוודאי חשיכה דל"ש אות יצ"מ ולא אות אהבה אז אסור להניח לכן חולץ אבל בספק חשיכה דשייך עכ"פ אות יצ"מ לכן אין אסור להניח וא"ח ודו"ק: ב') ולפמש"כ נראה לישב קו' עצומה שהקשה בפנ"י בקידושין דף ל"ה בהא דאמרינן בשמעתין דלר"מ מ"ע שאהז"ג ונשים חייבת אמאי הא בקידושין אמרינן דנשים פטורות מתפילין משום דאיתקש לת"ת וא"כ אף דאין ז"ג לפטרו נשים מהיקשא וא"ל כיון דאיתקש גם למזוזה דכ' וקשרתם לאות וכתבתם על מזוזות ולחומרא מקשינן אף למ"ד דהוה ז"ג לחייבו וא"ל דאיתקש לת"ת דאדרבא ניקוש לחומרא למזוזה ולפי דברינו יש לישב בטוב טעם דלכאורה יש להבין מ"ט ר"מ דסובר שז"ת ומאי עביד בדרשא דר"ע הא שבת אין צריך אות אמנם לפמש"כ ניחא דר"מ סבור כקו' הרוקח באמת דבשבת הוא אות אהבה יען דאסור במלאכה אות היא ביני וביניכם ותפילין הוה אות יצ"מ ול"ש לדרוש כלל דרשא דיצא שבת דא"צ אות הוא ביני וביניכם ותפילין הוה אות יצ"מ ול"ש לדרוש כלל דרשא דיצא שבת דא"צ אות דהא אות דתפילין מלתא אחריתא ואות אחר לכן חייב להניח תפילין בשבת משום אות דיצ"מ ולפי"ז א"ש דנשים חייבת אי ל"ה ז"ג דהיינו דחייב בשבת וע"כ משום דאז שייך עכ"פ אות יצ"מ א"כ ממילא גם בנשים יש לחייב משום דהיו באותן הנס דל"ש כתי' הח"ס יען דעיקר הוא אות אהבה ז"א דכיון דחייב בשבת ע"כ משום דעיקר הוה יצ"מ וא"כ שוב נשים מסברא חייבת דהיו באותן הנס וא"כ א"ל דעכ"פ נקיש תפילין לת"ת די"ל דאדרבה מקשינן למזוזה לא מטעם דהוה לחומרא אלא משום דהסברא נותן דהיו באותן נס יש לחייב גם נשים והתינח או אין ז"ג וחייב גם בשבת אבל אי תפילין הוה ז"ג דאין נוהג בשבת משום דבשבת א"צ אות א"כ אמרינן ע"כ דעיקר האות בתפילין היינו אות אהבה וזה אין צריך בשבת ואף דשייך אות שיצ"מ אין זה עיקר הטעם וא"כ ליכא סברא לחייב נשים דהיו באותן הנס כיון דאין זה עיקר האות כסברת הח"ס כיון דליכא סברא דהיו באותן נס והוא נכון (והנה בפנ"י בקידושין הוכיח מכח זה כשיטת רש"י וריטב"א שם דאף לר"מ דשז"ת אפ"ה נשים פטורות מתפילין מהיקשא למזוזה ורק השאיר דברי הריטב"א בצע"ג דמשמעתין מוכח דבאמת נשים חייבת אי ל"ה ז"ג ונראה לישב דהנה במשל"מ פ"י ממלכים העלה דעבדים דפטורות כמו נשים זה במ"ע שהפטור משום שהז"ג אבל מצות שאין הזמ"ג ונשים דפטורות רק מדרשא דמיעטה תורה בהא עבדים חייבים וא"כ י"ל דהיכא דנשים פטורות מטעם מעשהז"ג ואפי' עבדים פטורים י"ל דאז אף רשות ל"ה ואיכא בל תוסיף אבל היכא דאהז"ג ורק פטורות מגזה"כ ולכן מחייבין עבדים י"ל בנשים רשות עכ"פ הוה וליכא בל תוסיף וא"כ הכי קאמרינן דלר"מ מהא דנשים יוצאת בתפילין מוכח דסובר שז"ת והוה מעשהז"ג וכיון דהוה מעשהז"ג נשים חייבות מצד הסברא ורק פטורות מגזה"כ וא"כ נהי דפטורות אבל עכ"פ רשות הוה וליכא בל תוסיף ולכן נשים יוצאת בתפילין כיון דבחול ליכא ז"ת גם בשבת יוצאין דכחול שוויא רבנן כסברת הר"ן ומהרש"א שיתבאר להלן ונראה לי ראי' לסברא זו מירושלמי רפ"ג דברכות דפריך נשים מניין דפטור ותי' ולמדתם את בניכם את שחייב בתורה חייבות בתפילין ומוכח אף למ"ד שז"ת ואין ז"ג ג"כ נשים פטורות מהיקשא ושוב פריך עבדים מניין ת"ל שמע ישראל וכו' ה' אחד מי שאין לו אלא אדון אחד ויקשה למה צריך קרא למעט עבד הא איתקש לאשה ומוכח כמשל"מ כיון דשז"ת רק פטורות מגזה"כ הו"א עבדים חייבין וצריך קרא למעט והוא ראי' נכונה למשל"מ אמנם מהא דאיתא בירושלמי ריש פירקין דמוכח דלר"ג נשים חייבות בתפילין מטבי עבדו דהי' מניח תפילין ולמשל"מ אין ראי' מעבד וכן קשה לי מגיטין דף מ' דפריך לריב"ל מברייתא דמניח תפילין לא יצא לחירות וקשה דילמא ברייתא כמ"ד שז"ת וא"כ בנשים רק מגזה"כ נתמעט מת"ת ושפיר עבד חייב בתפילין לכן לא יצא לחירות ומ"פ לריב"ל דלמא סובר שלז"ת וז"ג נשים פטור גם עבד פטור לכן יצא ומוכח דלא כמשל"מ ויש להסביר עוד עפמש"כ רא"ם על סמ"ג ה' שופר דבנשים ל"ש ב"ת דזה נופל על המצות ולא על הגוף ובשל"ג בר"ה על משנה דמעכבין את הנשים כ' דל"ש ב"ת כיון דלא נצטווה עלי' כמו שאין חייב בתפילין אם יניח במקום שא"ר להניחן וכמו שאין ישראל עובר על ב"ת אם יברך ברכת כהנים שלא נצטווה עלי' אלא הכהנים יעוש"ה ולפי"ז התינח במעשהז"ג דרק לכן נשים פטורות יען שאין ז"ג שייך שפיר ב"ת כפירש"י אבל אי מגזה"כ א"כ בוודאי ל"ש ב"ת כמו בישראל שאין עובר בב"ת על ברכת כהנים וא"כ נשים בתפילין רשות והכי קאמר דש"מ לר"מ שז"ת ומעשהז"ג ונשים חייבת ר"ל מצד הסברא רק מגזה"כ פטורות כהא"ג רשות הוה דליכא ב"ת ולכן נשים יוצאת בתפילין בשבת והבן ועמש"כ להלן עוד לישב שיטת רש"י וריטב"א באופנים שונים) ובמש"כ ג"כ יש ליישב גם קו' תוס' בשמעתין מברכות דקאמר דתפילין ס"ד דאיתקש למזוזה לכן אשמעינן דפטור ולמה לא קאמר לאפוקי מדר"א ור"י וכונתם דאז א"צ לטעם דאיתקש אלא לר"מ ור"י ל"ה כלל ז"ג לכן אשמעינן דפטור ולפי"ז א"ש גם קו' תוס' שהתחלקו דשפיר קאמר בברכות דהו"א דהיקש למזוזה ולא קאמר לאפוקי מדרי"ו דהרי אף דלר"מ שז"ת ול"ה ז"ג אפ"ה אכתי לפטרי נשים מהיקשא דת"ח ורק ע"כ הא דלר"מ חייבות יען כיון דיש סברא דהיו באותן נס לכן עדיפא להיקש תפילין למזוזה ולכן חייבות א"כ היינו דקאמר באמת בברכות דס"ד דהיקש למזוזה דזה עצמו טעמו של ר"מ קמ"ל לאפוקי מהיקשא והיינו גם לאפוקי מדר"מ כיון דזה עיקר טעמו של ר"מ יען דמקיש למזוזה ודו"ק: ובמש"כ יש לישב קו' השעה"מ ה' תפילין מסנהדרין דף ס"ח דכעס ר"א דמניחין איסור סקילה ועוסקין באיסור שבות פירש"י דסבור שבת לז"ת משום דאי ז"ת לא גזרינן שיצא בהן לר"ה והוק' תיפוק לי' דלריוה"ג יש איסור לאו ולר"ע עכ"פ איסור עשה אי לאו ז"ח והוכיח מזה דלר"ע רשות הוה ולפמש"כ ניחא דהרי ס"ח אינו חולץ וכתבנו לעיל טעמא דמילתא משום חזקת חיוב חייב מס' מה"ת לכן א"צ לחלוץ רק משום איסור שבות ובזה ניחא לי לישב קו' תוס' שהוקשה הא כן הסדר דתקיעה שלישית לחלוץ תפילין ורביעית להדלקת הנר א"כ מה כעס ר"א ונראה לישב דלכאורה יפלא הא רבה קאמר ס' ביה"ש אין חולץ וא"כ איך תוקעין לחלוץ קודם תקיעת להדלקת נירות דבאמת הקשה בש"א מ"פ אי שבת לז"ת דלמא בשבת חולץ מגזירה דיעבור ד' אמות בר"ה אבל בלילה בחול א"ח כשיטת רבינו ולישב נאמר דאי משום גזירה חולץ א"כ אמאי ס"ח אינו חולץ בע"ש דא"ל ס' דרבנן הוא כמש"כ הש"א דהרי אדרבא מדרבנן תוקעין לחלוץ קודם תקיעת הדלקת הנר אע"כ מדינא דאורייתא קאמר וודאי חשיכה חולץ אבל ספק חשיכה אין חולץ מה"ת מטעם חזקת חיוב וא"כ מיושב קו' תוס' דבוודאי תוקעין לחלוץ משום שלא יעבור ד' אמות אבל ר"א כעס כיון דמצד עיקר הדין ס"ח אינו חולץ לא הי' לו להקדים חליצת תפילין דרק שבות הוה אף שתקיעה לחלוץ קודם היינו בעלמא אבל בדידי' שהי' חולה ל"ש כ"כ גזירה דיבאנו ד' אמות כמו שכ' תוס' שם (ובדרך קרוב לזה י"ל קו' תוס' דהרי קשה עדיין דלמא סובר לילה ז"ת רק בחשיכה חולץ כיון דהלכה ואין מורין כן לכן מצלי באורתא וע"כ דסובר להלכה בוודאי משחשיכה אסור כדקאמר ת"ק וע"כ דינא דאורייתא קאמר ושפיר פריך אמאי באורתא א"כ אף משקה"ח אסור ולכן תוקעין קודם הדלקת הנר והיינו משום דהלכה ואין מורין כן ור"א שפיר כעס דלעצמו מצי לעשות כהלכה לאחור חליצת תפילין ודו"ק: והנה הדרין למעיקרא למ"ד אין מזכירין יצ"מ בלילה (ערשב"א בברכות בשם הראב"ד דפליגי מה"ת דלבן זומא מה"ת מזכירין ולרבנן רק מדרבנן) א"כ בליל דשבת ויו"ט דליכא לא אות אהבה ולא אות דיצ"מ אז אפי' איסור יש בהנחת תפילין: ג') ומעתה אומר עוד דהנה בטעמא דלילה לז"ת י"ל דתליא ג"כ אי יצ"מ בלילה דלמ"ד אין מזכירין יצ"מ לכן גם לילה לאו ז"ת כיון דבתפילין יש אות יצ"מ ואות אהבה ובשבת דא"צ אות אהבה לז"ת ובלילה דליכא אות יצ"מ לז"ת ורק בחול ביום דיש כאן אות אהבה ואות יצ"מ הוה ז"ת ואמנם למ"ד מזכירין יצ"מ בלילה נראה דלכן לילה לז"ת דהנה במכילתא יליף מלשמור שלא יפיח בהן א"כ י"ל דסובר דדרשינן טעמא דקרא דתורה מיעטה מימים ולא לילות מהא"ט דשמא יפיח בהן בלילה לכן לז"ת ומעתה אני אומר דנפ"מ מטעמים אלו דלמ"ד דללז"ת משום דאין מזכירין יצ"מ בלילות ול"ש אות דיצ"מ אבל טעמא דשמא יפיח בהן לית' לי' דסובר דלא דרשינן טעמא דקראי רק היכא דמפורש דאז לכו"ע דרשינן כדאיתא בב"מ דף קי"א וא"כ בשלמא טעמא דאות יצ"מ שפיר דריש דכתב בפירוש לכן בלילה דל"ש אות לז"ת ואף דממעט מקרא דמימים ולא לילות כ"כ התוס' דסמוך אדרשא דלך לאות דממעט שבת מטעם דא"צ אות וה"ה לענין לילה דל"ש אות יצ"מ אבל טעמא דשמא יפיח דלא כ' להדיא לא דריש א"כ סובר דצריך לחולצן כשחשיכה משא"כ להניח לשומרן מותר אבל אי הטעם משום שמא יפיח בהן אז א"צ לחלצן רק לכתחילה אסור להניח ואפילו לשומרן אסור להניח בלילה דאיך נאמר דשרי להניח לשומרן דהיינו שלא יתבזו כפירש"י הרי הא דללז"ת הוא משום זה עצמו דשמא יפיח והוה ביזוי תפילין וזה נכון בסברא אמנם נראה דזה תליא ג"כ אי מצ"כ דאי אצ"כ אף בדעתו לשומרן יצא א"כ במה דמקיים ביום המצוה זה הזהירה תורה שלא יניחן בלילה ולכן אף בלשומרן אסור אף למ"ד דהטעם משום דאין מזכירין יצ"מ בלילה דכן חייב לחלצן אף דאין מכוין לצאת כיון דאצ"כ וביום כהא"ג מקיים המצוה אף דעתה שלז"ת לכו"ע בעי כונה הא בחול שהוא בזמנו ואצ"כ ויוצא אף שאין מכוין לכן בלילה א"צ לחלוץ וגם אפשר לומר דבני מערבא דסברי דצריך לחלוץ סברי כדס"ד בעירובין דלעבור שלב"ז ג"כ ל"ב כונה אמנם אי מצ"כ א"כ בלשומרן אין עובר וכן א"ח לחלוץ כיון דביום כהא"ג אין מקיים המצוה בלילה לא אסרה תורה ואי נאמר דהא דמצאצ"כ הכונה משום דסתמא לשמה משא"כ במכוין שלא למצוה לא יצא אז יש הבדל דלשומרן שרי אבל לחלצן חייב אם אין כונתן לשומרן רק שמניחן על ראשן סתמא ואין מסלקן א"כ ביום בכהא"ג יוצא א"כ בלילה חייב לסלקן אמנם כ"ז אי הטעם משום שינה והס"ד א"כ בלשומרן אסור אף אי צ"כ כיון דכשמניחן בלילה אין שמורים מהס"ד אבל כשהניחן ביום א"צ לחלצן דכהא"ג לא חשו להס"ד כיון שלבש בהיתר: ולפי"ז נראה לישב קו' הש"א לשיטת רבינו דאין חולצן בלילה מ"פ במנחות אי שלז"ת הא י"ל דעכ"פ אין צריך לחלצן ולכן מצלי באורתא ולא חלצן אבל לענין שבת דיש חשש שיצא בהן לרה"ר כפירש"י דל"ש שיזכיר כיון דא"צ למשמש בהן אי לז"ת והכריח עוד זה דע"כ הטעם רק שיצא בהן דאי מה"ת צריך לחלוץ יען דשלז"ת א"כ ספק חשיכה אמאי אינו חולץ דס' מה"ת להחמיר וע"כ רק דרבנן חולצן וספק חשיכה מדרבנן מותר והוא קו' גדולה ולפמש"כ ניחא די"ל דסובר לעולם מה"ת חלצן לא מגזירה אלא יען דשלז"ת צריך לחולצן וספק חשיכה אינו צריך לחלצן משום חזקת חיוב וא"כ גם בחול אמאי מצלו באורתא ולא חלצן דסובר הא דללז"ת משום דאין יצ"מ בלילות וסובר ג"כ מצאצ"כ וא"כ ביום כהא"ג יוצא לכן בלילה צריך לחלוץ אבל רבינו דסובר בפ"א מק"ש דמזכירין יצ"מ בלילות וסובר בה' לולב דמצ"כ אף במידי דמעשה כדמוכח מדבריו בדין לולב שהוציא בשבת לר"ה (דלא כדעת הה"מ פ"ב משופר דלרבינו במידי דמעשה אצ"כ וא"כ תפילין ג"כ מידי דמעשה אצ"כ) ורק במצה שכפאו פרסיים דיצא ול"צ כונה יען דנהנה כמש"כ המפרשים וסובר הא דללז"ת מטעם דשמא יפיח בהן וסובר דדרשינן טעמא דקראי כמש"כ במק"א שכן דעת רבינו ולכן פסק רבינו דא"צ לחלוף כאמור וא"ש ג"כ הא דירושלמי סובר דאין צריך לחלוץ דסובר הטעם משום שמא יפיח או סובר צ"כ וא"כ ביום באין מכוין לצאת לא יצא לכן בלילה כיון דאין מכוין א"צ לחלוץ ודו"ק (אמנם בעירובין בפלוגתא דר"נ ור' יונתן מוכח בהדיא דצריך לחלוץ דו"ק ותשכח) אלא דקשיא לי דהנה כל זה רק למ"ד דממעט שבת מקרא דלך לאות יצא שבת שא"צ אות א"כ שפיר שייך לומר דעכ"פ שייך אות יצ"מ ורשות הוה אבל למ"ד דיליף מקרא דושמרת א"כ פשיטא דאיסור יש ול"א דעכ"פ שייך אות יצ"מ וא"כ יקשה הא לס"ד עתה דהא דשל"ז מקרא דושמרת אף דסמוך אקרא דלך לאות ושבת א"צ אות כמש"כ תוס' בעירובין א"כ אם לא חלץ בליל שבת צריך לחלצן ביום שבת דהא איסור יש (דרק לר"ע דיליף מלך לאות א"צ לחלוץ ביום שבת דשייך עכ"פ אות יצ"מ) צריך לחלוץ כיון דא"צ אות אהבה משום אות יצ"מ אין חייב א"כ גם בס"ח דא"צ אות אהבה דאסור במלאכה מס' משום אות יצ"מ אין חייב ול"ש חזקת חיוב וא"כ ספק חשיכה אמאי איני חולץ ואי נאמר אף דיליף מושמרת אפ"ה כיון דסמיך אקרא דלך לאות יצא שבת ויו"ט שא"צ אות לכן ביום שבת א"ח דעכ"פ יש אות דיצ"מ א"כ יקשה מ"פ מדשבת לאו ז"ת לילה לז"ת הא י"ל שאני ליל שבת כיון דל"ש אות יצ"מ דלילה הוה ול"צ אות אהבה משום שבת ולכן חולץ אבל בליל חול דל"ש אות יצ"מ כיון דעכ"פ שייך אות אהבה לכן אינו חולץ ומצלו בה באורתא דהרי מהא"ט בס"ח א"ח דעכ"פ שייך אות יצ"מ כן נמי בליל חול עכ"פ שייך אות אהבה וקו' זו יקשה אף לשיטת תוס' דבלילה לז"ת חולץ דלא כרבינו יקשה עכ"פ קו' הנ"ל מ"פ משבת הא מדס"ח א"ח מוכח ע"כ יען דשייך אות א' דיצ"מ ורק בליל שבת דל"ש אות כלל חולץ אבל בליל חול דאיכא אות אהבה עכ"פ נהי דללז"ת יען דל"ש אות יצ"מ אבל עכ"פ סובר שפיר דא"ח ואמנם לישב נאמר כיון דקאי עתה דשבת לז"ת מקרא דושמרת להאי מ"ד ע"כ ס"ח א"ח דל"ש למעט מטעם דא"צ אות מקצת יום דתוספת שבת מקרא דימים וגם ל"ש לחלק בין אי שייך עכ"פ אות דיצ"מ כיון דיליף מקרא דושמרת אף דסמוך אקרא דלך לאות וא"כ אי ביום שבת א"ח גם בליל שבת א"ח דל"ש לחלק בין אי יש אות אחד וע"כ דחולץ באמת אף ביום שבת א"כ גם בליל חול אמאי א"ח ושפיר פריך וא"כ לפי"ז מיושב היטב קו' ש"א הנ"ל על רבינו דהרי גם לשיטת תוס' קשיא כמו שהקשינו וע"כ לישב כדברינו א"כ גם לרבינו א"ש כמש"כ לעיל: והנה לפמש"כ א"ש גם קו' הש"א דלמה פסק דלשומרן אסור בלילה ור"א סובר דלשומרן מותר להניחן לכתחילה די"ל ר"א סובר דאין מזכירין יצ"מ בלילה ולכן ללז"ת ולא מטעם דשינה ושמא יבוא להפיח בהן דהיינו משום ביזוי תפילין א"כ לשמרן על גופן שרי אבל רבינו דפסק מזכירין יצ"מ בלילה ורק הא דללז"מ רק משום שינה וביזוי דאין שמורין משום ביזוי כשהוא על גופו א"כ ל"ש לשומרן שרי דהרי אין כאן שמירה כשהן עליו משום שינה והס"ד דמהא"ט פטרה תורה ממצות תפילין ולכן שפיר פסק לשומרן אסור אמנם כל זה בלילה אבל בשבת ויו"ט הא דפטרה תורה אין משום שינה והס"ד דאין שמורין על גופו דביום שבת שמורים הם על גופו א"כ שפיר י"ל לשמרן שרי ודו"ק ובזה א"ש קו' הש"א לפירש"י בעירובין דאיסורא משוי' לי' כמשאוי וא"כ לדעת רבינו דבלילה אסור לשמרן א"כ ממילא גם בשבת וא"כ הא דקאמר רב ספרא בשבת דף ס' דאף למ"ד שלז"ת א"ח חטאת וקשה הא כיון דלרבינו יש איסור אף בלשומרן א"כ איסורא משוי לי' כמשאוי ולמה א"ח חטאת ולפמש"כ ניחא דלמ"ד מצ"כ באמת לריוה"ג ג"כ בשבת לשומרן מותר בזוג א' ובזה א"ש קו' הש"א דמכניסין זוג זוג דהא עובר על ל"ת דושמרת אפי' בלשומרן דלפמש"כ ניחא דרק בלילה עובר בלשומרן אבל בשבת לשמרן שרי להניח ודו"ק והנה לפי"ז א"ש ג"כ דרבינו כ' רק בלילה עובר מקרא דושמרת דהיינו אף בלשומרן דל"ש ז"ת משא"כ בשבת דבמניח לשמרן שרי באמת ואי מניח לקיים המצוה באמת עובר בבל תוסיף בלא"ה ובלא לאו דלשומרן יש לאו דב"ת לכן לא כתבוהו רבינו: ד') והנה נראה דהא אי לשמרן שרי וכן אי חייב לחלצן הא בהא תליא דהנה בש"א הקשה ל"ל קרא דושמרת דחייב בלילה תיפוק לי' משום בל תוסיף ואי לטפויי לאו א"כ נוקי לביום וע"כ משום דל"א לטפויי עשה וכן נמי ל"א לטפויי לאווי ותי' דבל תוסיף שייך רק באין מכוין לשומרם אבל אי קרא דושמרת לחייב אף במניח לשומרן דהיינו באין מכוין דליכא ב"ת והנה לפי"ז בשבת דדריש ג"כ מושמרת מימים ימימה וקשה ל"ל דאי במכוין עובר בב"ת ולשמרן הא אמרת דמותר וע"כ לומר דצריך קרא היכא דהי' עליו מבעוד יום דא"ח משום בל תוסיף רק כשמניח לכתחילה ולכן כשקידש עלי' היום צריך לדרוש דעובר עליו אם לא סלקן מקרא דושמרת ולפי"ז מוכח בלילה א"ח לסלקן מה"ת דאי חייב א"כ ל"ש דצריך קרא דימים ולא שבת דחייב אם לא חלצן תיפוק לי' משום לילה דהרי אין חל איסור שבת עד צה"כ (ודוחק לומר דנפ"מ דקיבל שבת קודם ביה"ש) ומוכח ע"כ בלילה א"צ לחלצן וא"כ יצא לנו בלילה אסור לשמרן אבל אם הניח מבעוד יום א"צ לסלקן ובשבת הוא להיפוך דלשומרן שרי ולחלצן חייב מה"ת ודו"ק: והנה לפמש"כ יש לישב קו' הש"א מביצה דף י"ד דפריך מאי אריא מבעוד יום אפי' מחתא אארעא נמי והקשה לדעת רבינו דלשמרן אסור להניח בלילה וא"כ במחתא אערעא באמת אסור להניח בלשומרן (ואף אי משום שבת אין אוסר כר"ע או אף לריוה"ג בשבת בלשומרן אין אוסר עכ"פ משום לילה אסור בלשומרן) והנה אפשר לכאורה לישב דהנה בש"א הקשה קו' אחריתי דגמ' שם משני הא בדמנטרא הא בדלא מנטרא וקשיא לס"ד דבמנטרא אייריא אביי א"כ אמאי א"צ לחלוץ הא אי ללז"ת צריך לחלוץ ואמאי סגי בהניח ידו עלי' והגם כי בש"א הקשה קצת באופן אחר דא"כ אמאי רשאי לצאת בו הא תנן לא יצא איש בתפילין והוכיח מזה דע"כ סובר עתה לילה ז"ת מה"ת לכן א"צ לחלצן ומשנה דלא יצא בתפילין כריוה"ג עכ"ד הנה הרואה יראה כי דבריו אלו נפלאים מאוד דלענין היתר הוצאה מאי אהני דלילה ז"ת הא אף אי ז"ת וכן שז"ת אפ"ה אסור לצאת בשבת כדמוקי רב ספרא בשבת דף ס"ו וע"כ דידע דמנטרא קצת ורק ההוכחה שייך באופן שכ' אי לא מנטרא למה א"צ לחלוץ וע"כ דלילה ז"ת) אע"כ דקסבר עתה דלאביי לילה ז"ת מה"ת וא"כ לפי"ז א"ש קו' ש"א הנ"ל דפריך מנחא אערעא נמי כיון דסובר עתה לילה ז"ת שרי שפיר להניח ואף דשבת לאו ז"ת קסבר כר"ע ולר"ע רק חיוב ליכא אבל איסור ג"כ ליכא לכן שרי להניח אלא דבאמת א"א לומר כן דהרי רבינו סובר אף אי לילה לז"ת א"צ לחלוץ ולדידי' שפיר ס"ד דאביי בדלא מנטרא אפ"ה א"צ לחלצן מה"ת וא"כ שוב יקשה אפילו מחתא אערעא הא למ"ד ללז"ת אסור אפילו בלשומרן להניח לכתחילה ואמנם לפמש"כ לעיל א"ש דלכאורה י"ל דאביי סובר כר"א דלשומרן מותר ורבינו לא פסק כר"א אף דאביי סובר כוותי' דלפמש"כ דתליא אי לילה מזכירין יצ"מ א"ש דאביי ור"א סברו כמ"ד אין מזכירין יצ"מ בלילה א"כ לשומרן שרי אבל לדידן דמזכירין יצ"מ בלילה ורק הטעם משום הס"ד דלשומרן אסור לכן לא פסק כאביי או דסברי דלא כר"ש דלא דרשינן טעמא דקרא כמו שהאריך בתויו"ט בסדר טהרות כמו שביארתי במקום אחר ומיושב קו' הנ"ל היטב: ויש להקשות עדיין כיון דהוא לילה וגם שבת א"כ אף לשומרן אסור דליכא לא אות אהבה ולא אות יצ"מ אך י"ל כיון דקד"ה הוא רק ס' חשיכה אין לאסור לשומרן ולפי"ז י"ל עוד קו' ש"א דבלילה אסור להניח לשומרן די"ל בס"ח שרי דעדיין בחזקת חיוב ושרי לשומרן עכ"פ וזה א"ש ג"כ מה שהקשיתי לעיל האי הא אי ללז"ת צריך לחלוץ דהרי בס' חשיכה א"צ לחלוץ כדקאמר רבה במנחות ומטעם דאוקי אחזקת חיוב כמש"כ לעיל היטב ובזה א"ש קו' אחריתי דהקשה ג"כ נהי דסובר לילה א"צ לחלוץ כדעת רבינו עכ"פ בשבת צריך לחלוץ ואף אי בשבת א"צ לחלוץ ג"כ אבל בלילה דל"ש אות יצ"מ ולא אות אהבה א"כ צריך לחלוץ ואף לר"ע וא"כ אמאי סגי במניח ידו עליהן וע"כ כיון דבס"ח אייריא א"צ לחלוץ כבה וכמש"כ לעיל) ולפי"ז נראה לישב קו' התויו"ט הנ"ל דהנה בתויו"ט ומג"א סי' ש"א כ' לישב עפ"י סברת מהרש"א אמאי לא דייק מדר"מ סובר רק זוג א' מוכח שז"ת ותי' דהו"א לז"ת ואפ"ה רק זוג דלא התירו רק מה דשרי בחול דמשום הצלה כחול שווי' רבנן ולכן גם לרבינו רק זוג אחד ואמנם באמת מהרש"א הקשה בעצמו על סברא זו דא"כ למה מוקי לעיל דפליגי בשלב"ז אי בעי כונה לוקי דלכו"ע בעי כונה ואפ"ה רק זוג א' יען דבחול ג"כ רק זוג א' וא"כ מוכח בגמרא דלא אמרינן כסברת מהרש"א והטעם בזה משום דלמ"ד צ"כ אף בחול במכניסן לשומרן ליכא ב"ת וכאן במכניסן לשומרן אייריא ועוד אפי' אי אצ"כ סובר גמ' דלא שייכא כהא"ג כחול שווי' רבנן דרק לעיל דס"ד בחול רק זוג אחד מטעם דמקום יש בראש א"כ בין בשבת בין בחול שייך כן שפיר קאמר כחול שווי' רבנן אבל אי בחול רק זוג יען דבב' זוגי הוה ב"ת א"כ בשבת דליכא רק ב"ת ל"ש כחול שווי' וא"כ נסתרה סברת מהרש"א וחזרה קו' לדוכתי' אמנם לפמש"כ א"ש דהנה לישב קו' מהרש"א הנ"ל אומר בוודאי לריוה"ג דבשבת יש איסור להניח מקרא דושמרת שפיר רק זוג א' ולא ב' זוגי אפילו אי שלז"ת דהנה באמת הקשה הש"א אפי' זוג א' לא משום איסור דושמרת אך כתבנו לעיל דלשומרן ע"כ שרי בשבת למ"ד מצ"כ דבחול ליכא מצוה בלשומרן לא אסרה תורה בשבת והיינו דתורה דאסרה בשבת ובלילה מסתמא ממה שדרכו ללבוש (וזוג א' דרכו ללבוש למצוה זה נאסר בשבת אבל שלא לשם מצוה אין דרכו ללבוש מזה לא אייריא קרא ולא נאסרה בשבת) אמנם בב' זוגי דאין דרך ללבוש בחול במכוין דעובר על בל תוסיף א"כ רק במכוין לשומרן וכדומה דרכו ללבוש בחול ב' זוגי א"כ בשבת דאסרה מה דבחול דרכו ללבוש א"כ נאסר ב' זוגי אפילו לשומרן דבחול ג"כ אין לובש ב' זוגי רק לשומרן ואי נאמר דב' זוגי תפילין בחול אין דרכו ללבוש דלמצוה עובר בבל תוסיף ושלא לשם מצוה אין דרכו ללבוש כלל ומזה לא אייריא קרא ולא אסרה תורה בשבת ב' זוגי ע"ז שוב אנן אומרים דאסור בשבת מטעם דלא התירו בשבת רק מה שדרכו דבחול ול"ש לדחות כמו שהשבנו ע"ד מהרש"א דבחול בלשומרן ליכא איסור בשבת משום דבחול אין זה מצוה ואין דרכו ללבוש ומזה לא אייריא קרא לאסור בשבת דז"א דהא אמרת באין מכוין בב' זוגי דרכו לצאת בחול ואי תאמר דאין דרכו אף באין מכוין בב' זוגי א"כ שוב שייך בשבת לא התירו רק מה דבחול דרכו ללבוש ולפי"ז מיושב קו' מהרש"א דאף אי שלז"ת י"ל לר"מ זוג א' דוקא משום דיסבור כריוה"ג דיש איסור מקרא דושמרת לכן שפיר רק זוג א' אבל ב' זוגי לא משום דשייך ממנ"פ אי אמרת בב' זוגי אין דרכו ללבוש בחול במכוין למצוה אבל לשומרן דרכו ללבוש דליכא ב"ת א"כ זה שדרכו בחול נאסר בשבת ואסור בלשומרן ג"כ ואי תאמר כיון דבלשומרן ליכא מצוה אין דרכו ללבוש בחול ב' זוגי תפילין ולא נאסרה בשבת דמזה לא אייריא קרא ממה שאין דרכו בחול ללבוש שוב י"ל דלא התירו יותר ממה שדרכו בחול ודו"ק: ולפי"ז ממילא נתישב דברי רבינו דדוקא זוג א' אבל ב' זוגי לא אף דשלז"ת משום דשייך לומר ממנ"פ ב' זוגי אי אין דרכו בחול בב' זוגי אף לשומרן דהיינו באין מכווין א"כ בשבת לא התירו מה דבחול אין דרכו לצאת ואי דרכו בחול בב' זוגי באין מכוין ממילא אסור בשבת אף בלשומרן וכקו' הש"א באמת דאף זוג א' אסור בשבת אף לשומרן ורק ביארנו לעיל דרק בלילה לשומרן אסור אבל בשבת לשומרן מותר וכל זה בזוג א' כיון דבחול ליכא מצוה בלשומרן אי צ"כ זה לא אסרה תורה בשבת אבל בב' זוגי דשייך ממנ"פ דאין דרכו בחול לא התירו בשבת ואי דרכו בחול א"כ שוב זה אסרה תורה בשבת ואסור אף בלשומרן ולכן שפיר פסק דבב' זוגי אסור ודו"ק: ה') ומעתה נאמר לישב מה שהקדמנו תחלה דלמה פסק דלא כר"ע דהנה לכאורה קשה מ"ט דר"ע דמוקי אפסח ולא אתפילין דאייריא בי' קרא ולישב י"ל דבש"א הקשה אר"א דלמא דריש דעובר בעשה אם הניח בלילה וקאי ושמרתם אדיוקי ולא מוקי כפשטי' דקאי אביום ולהוסיף עשה אם הניח ביום אבל בלילה רשות ותי' כיון דכ' קרא דלאות א"כ א"צ למעט דהוה רשות וע"כ ממעט שבת עובר בעשה מקרא דימים דגם לריוה"ג דריש הך דלאות כמש"כ תוס' וא"כ ע"כ גם הא דממעט לילה ג"כ לעבור בעשה ולפי"ז אני אומר דבהא פליגי ר"ע וריוה"ג דריוה"ג סובר דקרא דושמרת אתפילין דהיינו דאם מניח מקיים מצות עשה אבל ביום שבת או בלילה א"ח להניח אבל איסור ג"כ ולית לי' דר"א ורי"ו דקאי אדיוקא אלילה משום דלית לי' דר"ע דדריש מלך לאות למעט שבת משום די"ל האי לאות היינו יצ"מ ובשבת ל"ה אות דיצ"מ (וכסברת ר"מ שכתב' לעיל דסובר מהא"ט שז"ת) והא דכתיב לך לאות סובר דאיתא לדרשא אחריתי לך לאות ולא לאחרים לאות כדאיתא במנחות דף מ"ג ואף שתוס' כתב דע"כ ריוה"ג דריש ג"כ לאות דאל"כ מנא ידע דקאי אשבת ויו"ט כמש"כ בש"א אין הכרח לומר כן דהרי בירושלמי פ"ב דברכות מבואר דדריש שבת ויו"ט מקרא דושמרת ולא דריש כלל קרא דלאות וע"ז שפיר חולק ר"ע כיון דהוא דריש קרא דלאות א"א לומר דקאי ושמרת לומר דמקיים עשה במניח ביום אבל בלילה ושבת רק רשות דרשות כבר ידעינן מלך לאות וכיון דלענין שבת ע"כ קרא דושמרת לומר דעובר בעשה א"כ גם לענין לילה עובר בעשה וא"כ ע"כ קאי אלילה וכדדריש ר"א באמת ור"ע סובר כר"א דשמור דעשה עשה כדאיתא בשמעתין ולכן סובר ר"ע דקאי אפסח דאי אתפילין ע"כ ושמרת קאי אדיוקא וזה דחוק לדרוש כן כמו שהקשה בש"א אר"א ולכן סובר דקאי אפסח ואז א"צ לומר דקאי אדיוקא אלא לעשיית פסח קאי דמוזהר בעשה דושמרת ואמנם לרי"ו דחייב אלאו שפיר י"ל דקאי לעולם אתפילין ואדיוקא דלילה וכיון דקיימ"ל כרי"ו לכן לא פסק כר"ע דהיינו דאף דבזה הלכה כר"ע דדריש מלך לאות למעט שבת וא"כ א"א לדרוש קרא דושמרת אגופו כריוה"ג אבל בהא לית הלכתא כר"ע דסובר דקאי אפסח אלא דקאי אתפילין דכן מסתבר דמיני' אייריא קרא ומסתבר יותר דקאי אתפילין מפסח לאפוקי מריוה"ג דקאי אגופו דקרא לעבור בעשה אלא דמוקי לי' אדיוקא דאז עובר בלאו ודו"ק: אמנם לפי"ז תקשי הא רבינו פסק דתשמור דעשה ג"כ לאו כמש"כ הר"ח אלפנדרי הובא בברכי"ו א"כ אכתי תקשי איך נדרש אדיוקא וא"ל דמשמעותו לאו הא אף אי אגופו דקרא קאי הוה לאו א"כ עדיף לאוקים אגופו דקרא וא"כ לוקי אפסח ואגופו דקרא וכר"ע אך א"ש דאי נאמר דבאמת הוה לאו אי קאי אגופו דקרא והיינו דגם השמר דעשה לאו וכדעת הר"ח אלפנדרי הובא בברכ"י שם א"כ בלא"ה א"ש דלא פסק כר"ע דהרי גמ' פריך לר"ע ממשנה דכריתות דחוץ מפסח ומילה יען דאין בו לאו ופריך הא לר"ע השמר לאו הוה ומשני השמר דעשה עשה אבל השמר דעשה ג"כ לאו א"כ משנה דכריתות דלא כר"ע א"כ ממילא מוכח דלית הלכתא כר"ע ואף דבשעה"מ כ' דאליבא דרבא במכות דף י"ג לא תליא בלאו רק אי הוה בקום ועשה ומצי אתיא משנה דכריתות כר"ע הנה דרבינו פסק בפ"א משגגות דלא כרבא ולא כרבינא דחיוב חטאת תליא בלאו וא"כ אי ושמרת אפסח קאי אמאי א"ח קרבן בלא עשה ק"פ (אולם בזבחים דף ק"ו מוכח להדיא דלרבא גופי' תלוי' ג"כ בלאו וכבר עמדו תוס' שם ע"ז) ולכן פסק כר"ע דס' משנה דכריתות דלא כוותי' דושמרת ע"כ לא קאי אפסח כיון דקיימ"ל השמר דעשה לאו וע"כ קאי אתפילין: אולם לפמש"כ לעיל בלא"ה א"ש די"ל דרבינו סובר באמת השמר דעשה עשה דהרי לא כתב דמניח תפילין ביום עובר בעשה דושמרת והא דפרקין שאני משום דרבינו מפרש הא דקאמר רי"ו דעובר בלאו בלילה והקשה תוס' בעירובין הא השמר דעשה עשה ותי' כיון דקאי אדיוקא דלא יניח ביום משמעותו לא כיון דהוא מניעה שלא יעשה ורבינו סובר לשומרן אסור בלילה משום דדרשינן טעמא דקרא דחיישינן להס"ד ואין לו שמירה כשהוא בגופו ולפי"ז יש לומר דהנה תוס' בקידושין דף ל"ד הקשה בהשבת אבידה יש לאו וריטב"א כ' לישב דהיכא דעיקרו היא העשה והלאו לא בא רק לחזק העשה נשים פטורות גם מן הלאו אם הי' מעשהז"ג ולכן רק חייב בהשבת אבידה יען דאין ז"ג וא"כ י"ל ה"ה לענין היכא דכ' עשה ועלי' קאי שמור אז הוה שמור דעשה עשה דעיקר הוא העשה אבל היכא דשמירה גופו המצוה שפיר לאו הוה כמש"כ לעיל דוקא אי קאי אפסח אז עשה הוה דהיינו שישמור לעשות הפסח והך שמירה דקרא אין גוף המצוה אלא זהירות לקיים העשה אבל היכא דשמירה דקרא היא עצמו האזהרה הוה ע"כ לאו וא"כ שמירה אי קאי אתפילין אדיוקא דבלילה אז הוה רק שמירה גוף המצוה דהיינו שישמור התפילין משינה והס"ד ושלא יבואו לידי ביזוי בלילה א"כ האזהרה דושמרת כפשטי' שישמור שלא יתבזו אי מניחן בלילה וכדדריש במכילתא ושמרת שלא יפיח בהן ולפי"ז הא ניחא בלילה אבל בשבת דאין המניעה משום הס"ד וביזוי תפילין א"כ ע"כ ושמרת לענין שבת רק עשה הוה דשמור דעשה עשה ולכן לא כתב רבינו רק המניח בלילה עובר בל"ת ולא כ' כן בשבת ודו"ק ולפי"ז גם בשמור המקדש הוה לאו דהאי דושמרו את משמרתי אין בא לזרז לעשות איזה מצוה או פעולה רק זה עצמו המצוה השמירה א"כ כהא"ג אי עבר ולא שמר ביטל לאו דשמירה דרק אי קאי אעשה שיעשה איזה מצוה ע"כ משמעותו עשה אבל אי המצוה גופו הוא בשמירה דהרי כתיב ושמרו את משמרתי דהיינו שישמרו שיעשו שמירה א"כ הוה אזהרה לשמירה זה אין משמעותו עשה לכן אם לא שמר עבר בלאו ומיושב קו' מהרימ"ט וברכ"י ודו"ק: ולפי"ז כיון דבאמת לעולם שמירה דקיום עשה עשה שוב יש לקיים דברינו דלעיל דלכן פסקינן דלא כר"ע משום כיון דהלכה כרי"ו דושמרת לאו א"כ ע"כ אין הלכה כר"ע ממנ"פ דאי נאמר לרי"ו בכ"מ לאו הוה א"כ לית הלכתא כר"ע דקאי אפסח דסת' משנה דכריתות מוכח בפסח ליכא לאו ואי נאמר דקאי אדיוקא במניח בלילה ואז לאו הוה א"ש ג"כ דלית הלכתא כר"ע דיש לנו יותר לאוקים אתפילין מפסח דאייריא קרא מיני' וקאי שפיר אדיוקא כיון דאי קאי אדיוקא הוה לאו משא"כ אי קאי אגופו דקרא רק עשה הוה ודו"ק: ואמנם לפי דרכינו זה דגם בשבת באמת עובר בלאו כשמניחן יש להבין לשון זה שכ' רבינו דבחול בלילה עובר בל"ת ובשבת כ' דאין זמן תפילין אמנם י"ל משום דבלילה א"צ לחלוץ כ' דמניח עובר בלאו אבל בשבת דצריך לחלצן לכן כ' לאו ז"ת אפי' כבר הניחן ג"כ צריך לחלצן אבל אי הוה כ' המניח בשבת הוא ג"כ רק הנחה אסור ואין חייב לחלצן: שוב ראיתי בצל"ח ביצה דף י"ד כ' דבאמת דעת רבינו בשבת אין איסור רק בלילה והוכיח זה מגמ' דביצה דלאביי שלז"ת ולילה ג"כ לז"ת אפ"ה שולחין דנאותין ממנו יעוש"ה ולדעתי כן מוכח מדר"א ורי"ו דעובר בלילה ולא כ' ג"כ בשבת כמו שהקשה בשעה"מ ולפי"ז נתיישב קו' ש"א ג"כ דפסק רבינו דמכניסין זוג זוג והא אסור אף בלשומרן דלהנ"ל א"ש בשבת אין עובר כלל לדעת רבינו אך קשה לי דהנה בש"א הקשה למה לא מוקי קרא דושמרת לגופו אבל בלילה ושבת רשות ותי' כיון דדרשינן קרא דלאות ידעינן דרשות הוא ע"כ מימים למעט שבת דיש איסור א"כ גם הא דדרשינן למעט לילות היינו ג"כ לאיסורא ואי אמרת כדברי הצל"ח דלא דרשינן רק לילה א"כ יקשה מנ"ל כלל לאיסורא דלמא רק ממעט קרא מרשות ושמרת לגופו לעבור בלא הניח ביום אמנם י"ל בזה פרפרת דבאמת כ' הש"א עוד טעם אחר דא"א לדרוש לגופו לעבור בעשה דבלא"ה עובר בח' עשה ולכן מוקמינן אדיוקא אבלילה ומזה הוכיח רבינו דלשומרן אסור דאי מותר ואין אסור רק במכוין ל"ל קרא הא כבר יש לאו דבל תוסיף ודחי זה משום די"ל דלכן לא מוקי אגופו ולילה ושבת רשות דכבר ידעינן זאת מקרא דלאות כנ"ל וא"כ קשה שוב מנ"ל לרבינו לשומרן אסור ואמנם לדברי הצל"ח א"ש כיון דלא קאי איו"ט א"כ ל"ש הא"ט דש"א דיש קרא דלאות דזה קאי רק אשבת וע"כ היינו טעמא דלגופו ל"צ ולכן קאי אדיוקא וא"כ מוכח דלשומרן אסור דליכא ב"ת וצריך קרא לאסור אבל אי לשומרן מותר א"כ גם אדיוקא ל"צ דכבר עובר בב"ת ומיושב דשפיר הוכיח רבינו בלילה לשומרן אסור כיון דלא קאי אשבת ע"כ לשומרן אסור וכדברי הש"א

א') מצותו שיהא הכהנים שומרים מבפנים. וכן דעת המפרש במס' תמיד אולם הסמ"ג והרע"ב כ' שהי' שומרים בכ"ד מקום בכ"א בפ"ע ובג' עם הכהנים והביא במשל"מ דעת ר"ש ופסקי תוס' דבי"ח מקומות שומרים הלוים ובג' הכהנים וכ' המשל"מ שדעתם שבג' מקומות שמרו עם הכהנים בין הכל כ"א מקום והנה כן הוא בדברי תוס' עירוכין דף ג' להדיא וראיתי לרא"ש בפירושו למס' תמיד הביא ר"ת שבכ"ד מקומות וג' מהם עם הכהנים ודעת עצמו שבכ"א מקומות ומהם ג' עם הכהנים וי"ח בפ"ע והקשה לשיטה דסברי דלוים בכ"ד מקומות מ"פ בגמ' והא ז' שערים הן והלא בית המוקד ובית הניצוץ מן ז' שערים ובהם הי' שומרים הלוים עם הכהנים ולכן החזיק בדעת שבכ"א מקום שומרים ובג' מהם עם הכהנים וקשה ע"ז א"כ מה משני ב' לב' שימור ומפרש כי ב' שערים א' בצפון וא' בדרום האמצעים לב' שימור כי נשמרים ע"י האחרים וזהו כפי' הרא"ש שהביא בתויו"ט ובמשל"מ והנה בתויו"ט הביא הר"ש שמפרש משנה דמידות נתן בן לוי כסותו עלי' וחוזר וישן לו והשיג עליו שאין בן לוי ישן אלא מבחוץ וגם הוא מפרש לעיל הגבי' הטבלא הכהן ולמה א"כ לא יהא הכהן ההוא גומר לכל הצריך ומסתעף מן השמירה ומשל"מ כ' דר"ש סובר כדעת רבינו דאין בן לוי שומר בבית המוקד מ"ה פ"י בבן לוי הזה אין שומר המקדש אלא מנויין הי' שהי' יושב על הטבלא שהי' בתוכה מפתחות עכ"ד וראיתי בראב"ד מס' תמיד שהביא משנה זו דמידות וכ' דהאי נתן כסותו עלי' קאי אכהן הנועל ולא הי' שומר לכן הי' יכול לישן והן כדברי התויו"ט והקשה שם א"כ הא דתנן במידות ובן לוי ישן מבחוץ הא צריך לשמור דכהנים ולוים בעי ולכן מפרש שהי' קודם הנעילה ולאחר הנעילה מקיץ את בן לוי ושומר מבחוץ ופרחי כהונה שומרים מבפנים יעו"ש ולדעת רבינו שאין שומרים שם לוים א"ש דבן לוי ישן מבחוץ כיון שאין שומר אך הקשה במשל"מ לרבינו דהוא מפרש שבן לוי ישן מבחוץ כיון שאין שומר עם הכהנים בבית המוקד א"כ מה שייטי' דבן לוי לבית מוקד וראיתי ברא"ש ספ"ק דמידות כתבו בן לוי ישן מבחוץ מחוץ לשער בהר הבית ולפי"ז י"ל גם לרבינו דקאי אשאר שערים שהכהן נועל ובן לוי השומר ישן מבחוץ ורק יקשה אי צריך לשמור איך יכול לישון ע"כ לומר כמש"כ במשל"מ בדין ז' שהי' מקום להם נזמן שיכולין לישן וראיתי במשל"מ שכ' ט"ס הא דבן לוי ישן וצ"ל יושב ולפמש"כ בשם ראב"ד א"ש ומה שהקשה במשל"מ הא אין ישיבה בעזרה י"ל דבירושלמי פ"ג דיומא משמע דשרי לישב בסמיכה: ב') והנה תוס' יומא כתבו צורך עבודה שרי וראב"ד שם כתב צורך עבודה ושמירה שרי אבל קריאת פרשת המלך ל"ה צורך עבודה והקשה בראב"ד ע"ז מיומא גבי פייס דפריך בפ"ב דיומא זקן יושב במערבה והא אין ישיבה בעזרה והרי צורך עבודה הוא אע"כ בדא"א תליא היכא דא"א כגון שמירת כהנים בפנים יוכל לעשות בישיבה אבל קריאת המלך וכה"ג ביוהכ"פ אפשר בעמידה ולא הותר אלא למלכות בית דוד בלבד מיהא בירושלמי משמע גם לכה"ג שרי ומביא ראי' מעלי ובירושלמי יומא פ"ד משמע אף למלכי בית דוד לא הי' ישיבה ובירושלמי פריך מיושב דוד לפני משמע בעזרה ומשני שישב בתפילה והקשה א"כ קרא דיחזקאל דנשיא ישב לאכול לחם לפני ד' ומשמע היינו בעזרה ומותר לישב בשלמא אי מלכי ב"ד שרי י"ל נשיא הוה כמלך ולכן כ' דשער החיצון דיחזקאל לא הי' קדושת עזרה רק הי' הקדושה שבא בו אלדי ישראל ולכן לא הותר לנשיא ולאכול לחם דהיינו קרבן אבל לא דבר הרשות והנה אי נאמר כתי' הזה דא"א שאני י"ל דלעולם קדוש העליות ג"כ אלא דא"א שאני דהרי בלא"ה יקשה בית המוקד דלא הי' עליות (מיהו במפרש כ' שישנים בחצי שבנוי בחול וכ"כ הרא"ש ומדברי רבינו להלן בדין ה' כ' כהנים שומרים על שער המוקד משמע שהי' בנוי על השער) וע"כ כראב"ד דא"א שאני ומה שכ' המפרש כיון דביהמ"ק ע"ג כיפה שגבוה מקרקע עזרה לא נתקדשה ורשאי לישב הקשה הראב"ד ע"ז א"כ גם בית אבטינס הי' יכולין לבנות ע"ג כיפה ועמש"כ בפ"א מזה ולכן מחוורתא כראב"ד דא"א וצורך עבודה שרי ועמש"כ בפנ"י:

א') והרובין שומרין שם. הנה בראב"ד נתן טעם למה בביהמ"ק פרחי כהונה וכאן רובים שלא הגיעו לעבודה ותי' דבית מוקד שהי'בנוי בעזרה מקצת וגם שהי' שם ה' שערים צריך בן דעת יותר לשמור ועוד תי' דקאי כשהי' עומדים קודם היום לעבודה וא"כ לא הי' צריכים לשמור עוד אז הי' הולכין פירחי כהונה לשמור והקשה א"כ רובים ג"כ יכולים אז לשמור ותי' דיש מקומות שצריכין לשמור כל היום וכמש"כ לעיל והנה רבינו דסובר רק בלילה א"כ ע"כ לאו שינה ממש דאל"כ מ"ש פרחי כהונה מרובים ודו"ק ועמש"כ בפ"ה מכהמ"ק והקשה עוד למה הי' פירחי כהונה ישנים הא צריכין לשמור ולהיות נעורים ותי' דלא הי' ישנים אלא יושב על כסתו כשהי' עיף והא דתני לא הי' ישנים ע"ג קרקע משמע דעכ"פ ישנים הני קאי רק אזקני בית אב: ב') זקני בית אב ומפתחות העזרה בידם. הקשה במשל"מ מ"ש משאר כהנים וכ' לאפוקי פרחי כהונה וק' לי ממס' תענית שפירחי כהונה זורקין בשעת חרבן מפתחות העזרה כלפי מעלה משמע שהי' בידם מפתחת העזרה: ג') והיכן הי' שומרים בית אבטינס ובית הניצוץ עליות בנויות בצד שערי העזרה והרובין שומרים שם וכו'. ובדין ח' כתב והיכן שומרים הלוים בה' שערים ובד' פינותיו העזרה וכן בהר הבית והוה לשיטה דסברי דבכ"א מקומות שומרים עם הכהנים א"כ הא דבית אבטינס יקשה דל"ח במשנה ועם בית אבטינס יהא כ"ב וראיתי שבראב"ד הקשה כן ותי' דבית אבטינס מכלל ד' פינות העזרה שהי' שומר שם והכריח כן דאל"כ יקשה איך ישנין או יושבין בבית אבטינס הא מהא"ט שומרים חוץ לעזרה כדי שיהא יכולין לישב כדאיתא בתמיד ובית אבטינס הי' מקום קדוש דשם עושין הקטורת וע"כ דלא הי' רק סמוך לבית אבטינס בפינות העזרה מבחוץ ולרבינו דשומרים בבית אבטינס יקשה הא אין ישיבה בעזרה ובראב"ד הביא שהמפרש בתמיד כ' דלכן הי' עליות דגגות לא נתקדשו והקשה ע"ז דהרי כמו שהוכיחו דבית אבטינס קודש יען שמפטמין הקטורת ובכריתות איתא דכל מעשי' בקודש ה"נ עליות בית אבטינס והקשה עוד הרי הלוים הי' שומרים מתחתיו א"כאיך ישבו שם ועוד דבפ"ק דיומא מוכח דהי' מוליכן כה"ג לעליות בית אבטינס ללמדו חפינה וא"כ אי הי' חול נפסל ביוצא שמסתמא כל הקטורת שראוי לחפינה קודש הוא ודוחק לומר דלמד חפינה במידי דחול דא"כ למה הוליכו דוקא לבית אבטינס והנה לרבינו דשומרים בבית אבטינס הנה קו' ראשונה ל"ק דהרי לרבינו לא הי' שומרים לוים למטה אבל קו' שני' יקשה דע"כ קודש הי' כיון שמלמדן שם חפינה לכן נראה לישב דהנה בלח"מ פ"א הקשה למה לא מנה רבינו בפ"ה מהבהב"ח לשכות בית אבטינס ותירץ דרבינו בפי' המשנה ביומא כ' הא דמוליכן כה"ג לעליות בית אבטינס ללמדו חפינות הקטורת דהי' מעבודת הקשות ולא קיימ"ל כן א"כ להלכתא לא הי' לכה"ג לשכה ללמד חפינה ודחי זה דדברי פי' המשנה תמוהים והא דלא הביא רבינו לשכת בית אבטינס לזה כ' דבאמת בפ"ח מבהב"ח הביאו שהרי לשכת בית אבטינס היינו הלשכה שעושין שם הקטורת ושם הי' כה"ג לומד ג"כ חפינה וא"כ הרי הביאו באמת יעו"ש ודבריו תמוהים דבוודאי לשכת בית אבטינס אין תלוי אי כה"ג הי' לומד חפינה דאף דלא למד חפינה הי' שם בית אבטינס ורק אי עליות בית אבטינס הי' קודש או לא תלוי אי כה"ג לומד שם או לאו ומעתה י"ל דבאמת כיון דלרבינו לא הי' לומד הכה"ג חפינה לא הי' מוליכין לעליות בית אבטינס ולא נתקדשו א"כ יכולין הכהנים לשמור שם ונתישב קו' הראב"ד ועמש"כ בביאור יותר פ"א עיוהכ"פ: ואולם הראב"ד תירץ דבלא"ה היכא דא"א לעשות בעזרה מה שהצריכו הכתוב לעשות בעזרה כ"א בישיבה יכול לעשות כגון קידוש ידים בישיבה אי לאו קרא דלעמוד לשרת (כדאיתא בזבחים דף י"ט וטה"ק כתב שם כדברים אלו מעצמו עפ"י תוס' יומא דף כ"ה ולצורך עבודה צריך לישב) ולכן הי' רשאין לישב בשעת שמירה בעזרה והא דאיתא בתמיד השומרים בחוץ יען דאין ישיבה בעזרה היינו כיון דאפשר לשמור מבחוץ: ד') והנה בית הניצוץ כ' בתויו"ט שלא ידע למה נקרא כן ואולם הרא"ש ריש תמיד כ' יען דהיתה פתוחה כאכסדרא ואורה מרוצה וניצוצי חמה מנוצץ בה וכן נקרא הלשכה בית הניצץ: במדרש הובא ברמב"ן פ' במדבר איתא וז"ל וכשם שברא הקב"ה ארבע רוחות בעולם כן סבב לכסאו ד' חיות ולמעלה מכולן כסא הכבוד וכנגדן סדר הקב"ה הדגלים למשה אמר לו מזרח שממנו יוצא אור לעולם יהא כנגדו יהודה שהוא בעל מלוכה ועליו שבט יששכר שהוא בעל תורה ועליו מטה זבולון שהוא בעל עשירות יסעו בראשונה כמו שנאמר ויעבור מלכם לפניהם וד' בראשם דרום טללי ברכה וגשמי ברכה יוצאין ממנו יהא כנגד ראובן שהוא בעל תשובה וכו' מערב אוצרת שלג וכנגדן אפרים ובנימין ומנשה ושכינה לעולם במערב בגבול בנימין שנאמר ידיד ד' ישכון לבטח צפון משם החושך וכנגדו שבט דן שהחשיך העולם בע"ז שעשה ירבעם ועליו שבט נפתלי שהוא בעל ברכה לאחרונה יסעו שכל מי שעובד ע"ז הולך לאחור ולא לפנים עכ"ד: ואמנם נראה דאף למ"ד שכינה בכ"מ ניחא די"ל דפני שכינה הוא למזרח מהא"ט דמשם האור יוצא לעולם כהרמב"ן ולכן אמרו דדרום נקרא ימין וצפון שמאל וא"ש בזה קו' התוס' ב"ב דף כ"ה הא דאמרינן דדרום ימין מצפון שמאל דהתינח למ"ד מזרח שכינה במערב אבל למ"ד שכינה בכ"מ מנלן דדרום נקרא ימין להנ"ל ניחא דפני השכינה עכ"פ הוא למזרח שמשם אור יוצא אלא דקשה לי דשם איתא הרוצה שיחכים ידרים ולהעשיר יצפין וסימנך מנורה בדרום ולחה"פ בצפון ולפי המדרש הוא איפכא דבדרום טללי ברכה וצפון משם החושך יוצא לעולם שהוא היפוך הברכה: ה') והרובין שומרים שם. והנה המפרש שם כתב דהיינו כהנים פחותים מבן י"ג שנים ויש לתמוה הא שמירת ביהמ"ק מ"ע מה"ת ואין הקטנים בני מצוה ואין חייבין בשמירת ביהמ"ק א"כ איך יתכן לעשות ע"י קטנים דלא מקיימי המצוה וכבר הקשה כן במשל"מ וכתב דנהי דבגמ' איתא כן כהנים דלא מטו למיעבד עבודה מזה אין ראי' דאייריא בפחות מבן י"ג שנים די"ל דהיינו בני י"ג שנים אלא שאין מדקדקין בשערותיהן ומדאורייתא סמכינן על החזקה אלא דלא הניחם למיעבד עבודת הקרבנות והניחום לשמירת ביהמ"ק אמנם בראב"ד וברא"ש פירשו ג"כ כהמפרש ובספר מנחת חינוך כ' לישב דהא גם לאכילת קדשים הוה מ"ע ואפ"ה קטן אוכל בקדשים ויבואר בארוכה בפ"ג מכהמ"ק:

א') מקפלין ומניחן אותן כנגד ראשיהן. והקשה בכ"מ דמסקנת הגמ' דבגדי כהונה ניתן ליהנות בהן א"כ אפי' תחת ראשיהן שרי ותי' דאיכא למימר רק דרך לבישה שרי ליהנות והנה כדברים האלה דבר הרא"ש בה' ציצית לענין כלאים נהי דהותר שלא בשעת עבודה רק בלבישה דוקא אבל בהנחה תחת ראשו אסור וא"כ אפשר לתרץ דלעולם אף בהנחה ניתן ליהנות והא דאין מניחן תחת ראשיהן משום כלאים דלא הותר שלא בשעת עבודה אלא דרך לבישה אלא די"ל דניחא יותר לומר משום דאסור להנות דאז ניחא בכל בגדי כהונה אבל אי משום כלאים אז רק באבנט הי' אסור להניח תחת ראשו אלא י"ל דניחא יותר לומר משום דאסור להנות דאז ניחא בכל בגדי כהונה אבל אי משום כלאים אז רק אבנט אסור ועוד י"ל דהרי רב אשי דחי דבגכ"ה קשין הן ליכא כלאים וא"כ ע"כ הא דאמרינן בעירוכין דף ג' דשלא בשעת עבודה לא הותר וכמש"כ רבינו בפ"ח מכהמ"ק ע"כ דבלבישה אסור אף כשהן קשין אבל בהנחה ל"ש איסור דהרי קשין הן ולכן ע"כ רק משום דבהנחה לא ניתנה ליהנות לכן מניחן כנגד ראשיהן אך עדיין יקשה דגמ' קאמר דיקא נמי דאי תחת ראשיהן אסור משום כלאים וא"כ לרב אשי דסובר דליכא כלאים משמע דאין הכרח לומר כנגד ראשיהן רק תחת ראשיהן וניתנה ליהנות אף בהנחה י"ל דע"כ לא בהא לא תליא דהרי בגמ' אף דרב אשי משני דקשין הן אפ"ה מצריך אח"כ לפשוט מברייתא אחרת דניתנה ליהנות ולא פשט לה מקמייתא וע"כ דיש לפרש כנגד ראשיהם וכדמשמע בגמרא שזה עיקר דהרי רב משרשיא דייק מכאן לענין תפילין מה"צ שרי והבן: ב') לא הי' הכהנים ישנים בבגדי כהונה אלא מקפלים ומניחין כנגד ראשיהם. ולכאורה קשה הא בגמ' מוקי כנגד ראשיהן למאי דס"ד דבגדי כהונה אסור ליהנות בהן אבל לפי מאי דמסקינן דנתנו ליהנות בהן תחת ראשיהן נמי מותר כדקתני במשנה וא"כ הא רבינו ס"ל בפ"ח מכהמ"ק דין י"א בגדי כהונה מותר ליהנות בהן א"כ אמאי כתב כנגד ראשיהן ונראה לישב דהנה בקידושין דף נ"ד אמר רב חזרנו על כל הצדדים של ר"מ ולא מצאנו הקדש וכו' ומשנתינו בכתנות כהונה שלא בלו הואיל וניתנו ליהנות הן לפי שלא ניתנה תורה למה"ש הרי דס"ל לרב דלא הותרה ליהנות רק בשאי אפשר ובוודאי רב לא פליג אברייתא דיומא אלא דרב ס"ל ביום דראוי לעבודה הותרה שלא בשעת עבודה וברייתא דאייריא בלילה לא הותרה ליהנות בהן וא"כ ניחא דרבינו כאן דקאי אזמן שינה בלילה שפיר כ' רק כנגד ראשיהן דתחת ראשיהן אסור ובפ"ח מכהמ"ק דאמר לפיכך לובשין ביום שפיר ס"ל דהותרה שלא בשעת עבודה ג"כ חוץ מאבנט משום כלאים דאסור ביום שלא בשעת עבודה אלא דמדברי פי' המשנה נראה דמפרש דתחת ראשיהן אסור משום כלאים אף דר"א ס"ל דקשין הן ושרי להציע תחתיו לרבינו לא ניחא לי' בזה דא"כ איך אמרו בעירוכין דף ג' דהני כהנים אישתרי כלאים בדידהו הא קשין הן ולחלק בין לבישה להצעה לית לי' אע"כ דקיימ"ל כר"פ דרק נגד ראשיהן שרי (וא"ל כסברת הרז"ה בר"ן ספ"ק דביצה דס"ל דהא דקאמר דאישתרי כלאים לגבי כהנים היינו לגבי כה"ג בחשן ואפוד שהיו רכין מפני שעשוין ללבוש דדוקא האבנט הי' קשה מפני שהי' חוגרין בו מתניהן דהא אדרבא חושן ואפוד מסתברא דקשים יותר מהאבנט דאית בהו נמי חוטי לבן יתרים על האבנט וכן העלה בספר ח"נ בחי' למס' תמיד: ג') לא הי' הכהנים השומרים ישנים וכו'. משמע דס"ל דהכהנים השומרים הי' רשאין לישן והא כ' לקמן דאיש הר הבית הי' מחזר על כל משמר מצאו שישן לוקה בשלמא על המשנה ל"ק דמשנה יכולין לפרש דפרחי כהונה דקתני דהי' ישנים לא הי' שומרים רק ישנים שם כדי שיהא מוכנים לעבודה והשומרים המה הרובין אבל מדברי רבינו דמשמע דפרחי כהונה המה השומרים שכ"כ השומרים ישנים א"כ לדידי פרחי כהונה היינו רובין וכמש"כ בפי' המשנה פ"ק דתמיד וז"ל הרובין נתבאר בגמ' שרובין הם הרובים ומורים בקשת הנקראים פרחי כהונה א"כ קשה אין רשאין לישן ותי' בבאר שבע וז"ל ולכן נראה בעיני דזמן קבוע הי' להם לישן בלילה אם מצאו הממונה שישן יותר חובטו במקל וכן הוא בפסקי תוס' וז"ל כהנים ולוים נחלקו למשמרות וזמן קבוע הי' להם לישן ואם מצאו הממונה שישן יותר חובטו וכו' גם כשמשמר א' ישן משמר ב' ניעור ושומר: ד') וישנים על הארץ כדרך שומרי חצירות וכו'. הנה במג"א סי' קנ"א הביא ראי' ממשנה זו דאין להכניס מטה בבהכ"נ לישן שם ופמ"ג כ' דלפמש"כ רבינו בה' ביהב"ח אין האיסור משום ביזיון המקדש אלא מצד השומרים שאין דרכן של שומרי מלכים לישן במיטות ובהא נראה לישב מה שהקשה בשומ"ש מ"ד סי' כ"ט בהא דעירוכין דף ג' משני כהנים איצטריכא לי' דס"ד תשבו כעין תדורו קמ"ל שלא בשעת עבודה חייבין ופירש"י דאסור להזדקק לאשתו משום עבודה ויקשה לדעת המרדכי דאם אין מקום ראוי לשינה אף ידי אכילה א"י א"כ כהנים בעזרה דאין מקום שינה ע"כ דפטירי אף מאכילה א"כ א"צ לטעם דא"י להזדקק לאשתו אמנם הנ"ל י"ל דאי משום שינה הא רשאי לישן בלשכה שבנויות בחול ופתוחות לקודש ואוכלין שם קדשים אך אי קשיא הא קשיא הא עכ"פ אסור להכניס שם מטה לישן א"כ הוה מצטער א"כ אף ידי אכילה לא יצא אמנם לדברי רבינו ניחא דאין האיסור משום ביזיון דנאמר דאין המקום ראוי לישן במטה אלא מצד השומרים א"כ ל"ש דהוה מצטער דהא כך דרכם של השומרי מלך וזהו כבודם ותפארתם ולא מיחשב מצטער וא"ש:

א') אירע קרי לאחד מהן. משנה פ"ק דמידות וראיתי במשל"מ פ"ג דביאמ"ק שכ' דלא הביא רבינו דין זה ותמהני איך נעלם ממנו דברי רבינו אלו ושפסק כת"ק דטובל ויושב אצל אחיו הכהנים ובבוקר הולך לו והנה במשל"מ שם ביאר טעמא דמשנה מדהוצרך טבילה בלילה ע"כ דבעל קרי מה"ת משתלח חוץ לג' מחנות ולכן טובל ואחר טבילה הוא רק ט"י שמדרבנן משתלח ממחנה לוי' לא הטריחו רבנן לצאת כמש"כ תוס' בזבחים ובריש חולין וכן כ' הראב"ד ותירץ עוד דרק בע"נ טבול יום אסור לו בחול ובהר הבית וראב"ד הקשה איך יושב בביהמ"ק עכ"פ ל"ג מע"נ כיון שסמוך לחצי' שהי' קודש ותי' דהי' יושב בלשכת הטבילה שבביהמ"ק א"כ ביהמ"ק מפסיק לבין עזרה ואף דל"ד עדיין לחול לזה כ' דכיון דהי' פתוחה ע"י המחילה להר הבית דינה כמו החיל ודמי שפיר לחול ובהא פליגי באמת ראב"י במס' מידות דאין חוזר ויושב אצל הכהנים אלא יורד דרך המחילה כנגד שער הטדי דסובר דדינה כמו ע"נ דאסור לישב שם ט"י יען פתוחה לחול ממש רק ע"י מחילה את"ד והנה רבינו בפ"ג מביאמ"ק כ' ג"כ בע"נ ט"י רק מדרבנן משמע בהר הבית שרי א"כ היינו יכולין לתרץ דלכן א"צ לצאת דטב"י שרי בחיל ובהר הבית אבל כיון דסמוכה לעזרה דינה כע"ג ואף דבית טבילה הוה לגבי בית מוקד כמו חיל לגבי ע"נ כיון דאין פתוחה לחול ממש כמש"כ הראב"ד לראב"י א"כ ע"כ הא דאין צריך לצאת יען דמרבנן דלא עדיף עכ"פ מע"נ דרק דרבנן ודו"ק: והנה ברא"ש הביא ראי' מסוטה דאומרים הוציאהו מעזרה ופריך הא במחנה לוי' אסור ומ"פ עכ"פ מדרבנן אסור אע"כ דכיון דרק דרבנן ל"ג על טומאה שבפנים ובזה ניחא לי' קו' הכ"מ בפ"ג מסוטה הא נעשית נדה דאסורה בעזרה די"ל אי משום לא הי' צריך לצאת דטומאה שבפנים ל"ג ורק ט"מ דאורייתא לכן אפי' טומאה שבפנים צריך להוציא עוד הביא ברא"ש שם תי' דלא גזרו אלא על החיל וע"נ היא שער איתן המשמש כניסה ויציאה לעשות הרחקה לטמאין שלא יקבצו שמה אבל על כל שער מחנה לוי' לא גזרו עכ"ל והנה במשל"מ בה' ביאמ"ק שם הביא דברי רש"י בפסחים הני תרי מילי שמעינהו מרבי כי הדדי אמרינהו וכ' המשל"מ שכן מוכח ממשנה דמה"ת דאל"כ אמאי צריך טבילה הא לא אטריח רבנן והשיג ארש"י שכ' דרק יען דשמעינהו בהדדי לכן אמרה בהדדי אמנם הנה כפירש"י כ' גם המפרש והרא"ש: ולכן נראה דלא רצו לפרש דהוכיח ממשנה דבעל קרי משתלח מה"ת חוץ לב' מחנות מדהוצרך טבילה חדא לפמש"כ הראב"ד במס' תמיד האי אירע קרי קאי גם לאותם השומרים בבית אבטינס ובית המוקד והרי בית אבטינס נתקדשו העליות כמש"כ לעיל ודינו כעזרה ועוד לפמש"כ הראב"ד בית המוקד יען דסמוכה לחצי שבקודש דינה כע"נ שסמוכה לעזרת ישראל א"כ לכן הוצרכו טבילה אבל לעולם י"ל דבהר הבית בעל קרי רק דרבנן אבל בע"נ היא מה"ת ובית המוקד דינו כע"נ ודו"ק: ב') במסיבה שתחת הקרקע. והנה בפ"ד דין י"א כ' במסיבה ההולכת תחת המקדש כולו קשה לי דבתמיד ומידות איתא במסיבה שתחת הבירה ופי' המפרש דתליא בפלוגתא דריש יומא אי מקום הי' בהר הבית ושמו בירה וכן פסק רבינו בפ"ז ממעה"ק וא"כ איך סתם דהולך תחת הקרקע בשלמא אי מקדש קרוי בירה ניחא דסתם ויותר יקשה מפ"ד שכ' בפירוש תחת המקדש כולו והא בירה לדידי' רק מקום בהר הבית ועוד קשה דרבינו כ' דמחילות לא נתק' יען דפתוחות וזה שייך במחילות שתחת המקדש וכוונה דלא נתקדש בקדושת עזרה אף דעדיין קדוש בקד' הר הבית מאי הוה לי' למעבד כיון שאירע לו הקרי בהר הבית אבל אי תחת הר הבית באותו מקום שקרוי בירה א"כ ל"ש דהוה חול יען שפתוחות להר הבית דהרי בנוים בהר הבית ורק בבנוי בקודש צריך לטעם שפתוחות להר הבית הן אמת ראיתי במפרש ריש תמיד כ' למ"ד מקום בהר הבית הי' מחילה יען דב"ק נשתלח גם מהר הבית אבל מחילות לא נתקדשו נראה דסובר דמחילות קדושת הר הבית אין לו ולא זכיתי להבין דא"כ הי' צריך להיות פתוח חוץ להר הבית אבל פתוח להר הבית דין הר הבית יש לו וע"כ להאי מ"ד לפי הבנתו דתליא בפלוגתא דיומא הא דצריך מחילה הוא יען דאין דרך כבוד שיהא למעלה או דסובר פתוחות להר הבית אף דין הר הבית אין לו כנראה מפירש"י בפסחים דף פ"ח וראיתי אח"ז שכ"כ בשעה"מ בפ"ו והביא בשם חנוכת הבית כיון שרבינו נתן טעם יען שפתוחות להר הבית ולא כ' יען שפתוחות חוץ להר הבית א"כ אע"כ תחת קרקע כוונה דמחילות שתחת המקדש ועזרה קאי וא"כ בירה היינו מקדש וקשה כנ"ל אבל אי נאמר שדעת רבינו מחילות פתוחות להר הבית חול וא"כ קדושת הר הבית אין לו א"ש דלעולם י"ל תחת קרקע כוונה תחת הר הבית וטעם שנתן שפתוחות להר הבית חול כוונה דאף בע"ק שרי דאין קדושתו כהר הבית ועשעה"מ פ"ו שנסתפק בדעת רבינו בהא ותמהני שלא הביא דברי רבינו אלו דמוכח דחול לגמרי הוה מכח קושיתינו דאין קדושתו כהר הבית אך עדיין קו' ראשונה לעולם עומדת: ג') ואמנם נראה לישב דרבינו לית לי' כדברי המפרש דתליא בפלוגתא דר"י ור"ל דסובר דרק היכא דקתני בית הבירה שם חולק ר"י וסובר מקום יש ששמו בירה אבל היכא דקתני בירה סתם היא בוודאי מקדש כדכתיב הבירה אשר הכינותי ונראה הוכחה גדולה לזה מירושלמי פסחים פ"ז הי"ב דמפרש הך מחילה שתחת בירה היינו תחת היכל ובירושלמי שם ה"ח מביא פלוגתא אי מקום הי' ששמו בירה או היינו מקדש וא"כ איך מביא ירושלמי ראי' ממשנה זו דמחילות לא נתקדש כיון דתליא בפלוגתא ובהא ניחא לי דרע"ב בתמיד ומידות וכן רש"י בפסחים פ"ז דשורף לפני הבירה פי' מקדש קרוי בירה וע"כ יען דלא קתני בית הבירה אלא דצע"ק דבירושלמי מייתיא אמשנה דשורפו לפני הבירה פלוגתא אי מקום הי' ששמו בירה והא במשנה לא קתני בית הבירה וראיתי בתויו"ט בפסחים הרגיש בזה דמפרש הרע"ב כנ"ל מקדש כולו קרוי בירה ובמס' פרה הביא גם דברי רי"ו דמקום הי' ולפמש"כ ניחא יען דשם קתני לפני בית הבירה כהא"ג חולק רי"ו ולפי"ז נתישב דברי רבינו שכ' סתם תחת הקרקע וכ' הטעם שפתוחות להר הבית לא נתקדשו כיון דהי' מחילה תחת המקדש אבל בפ"ז ממעה"ק דקתני בזבחים דשורפו בבית הבירה שפיר כ' רבינו דהיינו מקום בהר הבית דהלכה כרי"ו נגד ר"ל וראי' נראה מלשון גמ' דיומא דף ט' ע"ב דהשיב רי"ו לר"ל בירה יוכיח וע"כ כונה מקדש מוכח דבירה סתם גם לרי"ו בלשון חכמים היינו המקדש וכן אמר שם ר"א אך בירושלמי יומא ג' איתא הבירה יוכיח וא"ל אי כהא"ג לרע"ב היינו מקדש א"כ למה כ' סתם תחת הקרקע ולא כ' תחת המקדש כדקתני במשנה תחת הבירה י"ל דבאמת בירושלמי בפסחים כ' כל הר הבית נקרא בירה וא"כ הי' המסיבה הולכת בסביב תחת ההיכל ותחת הר הבית כמש"כ הראב"ד בתמיד א"כ לכן קתני במשנה בירה סתם לא תחת בית הבירה ולכן כ' רבינו סתם תחת הקרקע יען שהי' גם תחת הר הבית ורק כ' שפתוחות לחול יען דהי' גם תחת ההיכל ואולם בלא"ה לק"מ שהרי בפ"ד כ' באמת תחת המקדש והבן ועמש"כ בפ"א מעיוהכ"פ: ד') אירע קרי לאחד מהן וכו' דמחילות לא נתקדשו. והנה במשנה איתא הולך במסיבה שתחת הבירה וביהמ"ק קרוי בירה וכ' המפרש דכי היכיא דפליגי רי"ו ור"ל בריש יומא דלרי"ו מקום יש בהר הבית ושמו בירה ה"נ פליגי בהאי בירה במשנתינו דלרי"ו מקום יש בהר הבית ושמו בירה ולר"ל כל המקדש שמו בירה וא"כ רבינו דכ' סתם דהי' הולך במסילה שתחת הקרקע הפתוחות להר הבית משמע דמפרש דכל המקדש קרוי בירה כמ"ד דס"ל דהאי מסיבה אכל המקדש קאי ומפרש דהאי מסילה הי' הולך תחת עזרה ופתוחות להר הבית וכן נראה ממש"כ בפ"ב מפרה שלשכה זו היתר מכונת בעזרה והיא בית האבן א"כ לדידי' כל המקדש קרוי בירה והיינו תוך הקודש וכדאיתא בריש יומא דתליא זה בפלוגתא אי המקדש בירה שמו אולם בתוס' יומא גבי כל הלשכות שהיו במקדש לא הי' להם מזוזה חוץ מלשכת פרהדרין וכ' שם התוס' דלחשוב נמי לשכת בית האבן ותי' דלא חשוב אלא לשכות שבמקדש שבנויות בקודש אבל לשכת בית האבן בהר הבית הו': ובדרך הקודש תמה מהא דסוף פ' טבול יום גבי פרים הנשרפים שאם אין נשרפין כמצותן נשרפין בבית הבירה והובאה שם מחלוקת רי"ו ור"ל וכ' שם רבינו שמקומות שריפה גם הם ומקום ה"ג כתב רבינו פ"ז ממעה"ק שהוא חוץ לירושלים והוא הנקרא בית הדשן ושם שוחטין חטאות הנשרפות עכ"ל ומי שיראה הסוג' ס"פ ט"י לבבו יבין דרבינו אתי דלא כמאן לא כת"ק דר"י ולא כראב"י מאחר שלא פירש באיזה רוח הי' בית הדשן ולא הודיע דבעינן שיהי' שם דשן ושיהי' מטופך ויש לישב דבריו במאי דקאמר ת"ק דראב"י שיהי' לשם דשן פליגי בה הרא"ם בפירוש התורה ובעל קרבן אהרן דהרא"ם ס"ל שצריכין שיבוא דשן ממקום אחר ויניחנו שם כדי שיהא השריפה על הדשן וכ' לישב ההא ברייתא דת"כ שאמרו ישרף אף שאין דשן דהיינו לעיכובא אבל לא למצוה וקרבן אהרן כ' שאין הכונה שישים שם דשן אלא שיהא המקום ההוא נקרא שפך הדשן וא"כ רבינו פסק כריוס"י ולפיכך כתב והוא הנקרא בית הדשן אבל המקום הב' כתב שהוא הר הבית ששם שורפין פרים ושעירים הנשרפין כשאירע בהן פסול אחר יציאתם מן העזרה שם אותו מקום בירה והיינו כסברת רי"ו והוכרח שם לומר כן לחלק בין רישא לסיפא משא"כ לסברת ר"ל: והנה בדרך הקודש הביא להקשות בשם בעל ספר חנוכת הבית בההיא דתנן בתמיד שכ"ד שומרים ארבע על ארבע פינות העזרה מבחוץ וכתב המפרש שמבחוץ קאי אכולהו פינות של עזרה ואשער נמי שהשומרים על שערי העזרה לא היו יכולין לישב דכעזרה מיקרי ואין ישיבה בעזרה וכן כתב רבינו עבדי' והר"ש שם וקשיא לי' שהרי גגין ועליות לא נתקדשו וכמו שכתב המפרש עצמו שם וא"כ היו יכולין לישב והוצרך לדחוק דשומרים על שערי העזרה לאו דוקא על השער קאמר אלא למטה בקרקע העזרה דהיינו אצל שערי העזרה ואולם לפמש"כ לעיל בעצמו דאם בנו אח"כ שפיר גגין ועליות נתקדשו בקדושת עזרה והעלה דאין לחוש משום דאין ישיבה בעזרה כי כללא דמילתא נראה שכן הוא בכל מקום שא"א לעשות בעזרה שום דבר שהצריך הכתוב לעשות בעזרה כי אם בישיבה זו יכול לעשות בין כהן בין מי שיהי' כגון שלא ידים ורגלים מן הכיור אי לא כתיב קרא אחרינא לעמוד לשרת וכדאיתא פ"ב דזבחים לשמור הכהנים במקום הקדש ממש כדכתיב אתה ובנך אתך לפני אוהל מועד הכהנים מבפנים והלוים מבחוץ דכהא"ג ל"ח לישיבה בעזרה עכ"ד (וכבר כתבתי בזה לעיל בפ"ז מדברי הראב"ד במס' תמיד) והנה בדרך הקודש כתב ע"ז מדמתיר לצורך מקדש נראה דסובר דאיסור ישיבה מדרבנן בעזרה ואין נראה כן מתוס' זבחים רפ"ב ולפי שיטתם דהוא מה"ת שפיר כתבו ביומא שלא הותר לישב בעזרה כי אם דוקא לצורך עבודה:

א') שהרי כהנים שומרים על שער המוקד ועל שער הניצוץ. לשון זה קשה שהרי לעיל משמע מדבריו רק בית הניצוץ הי' עלי' אבל בית המוקד רק הי' כיפה וא"צ שהי' שומרים למעלה ולא הי' עלי' דא"כ הא דפריך בגמ' תרי שומרים בעי בבית המוקד דהי' לו שער גם לעזרה ומשני דסמיכי להדדי דוי להכי דוי להכי דהיינו שרואה לכאן ולכאן ואי הי' שומרים מבחוץ ולא הי' עלי' ע"ג א"כ אין יכולין לשמור השער שתוך העזרה דחומת עזרה מפסיק כיון שבנוי חצי' בחול וחצי' תוך עזרה ולכן נראה שדעת רבינו כדעת הר' יעקב שהביא הראב"ד שגם בית מוקד הי' עלי' רק הי' נעשה ככיפה אבל לעולם עלי' הי' גם בבית המוקד יעוש"ה ובזה ניחא לי מה שהקשה רא"ש לס"ד דב' שומרים הי' א"כ אחד צריך לשמור השער של העזרה והא א"י לישב שם ולפמש"כ דשמירה בעלי' הי' א"כ עליות לא נתקדשו כמו בבית הניצוץ עיין בראב"ד שנדחק אם הי' עלי' כמו בבית הניצוץ אמנם לי נראה דההבדל בין בית המוקד לבית הניצוץ דהי' בנוי עליות ממש ובית המוקד הי' רק כמין עלי' דהנה דרך בנין שנעשה בכיפה במקום שמגיע לתקרה מתחיל לעגל ולשפע כמש"כ רבינו בפי' משנה פ"ק דתמיד כיפה ידועה שגגה דומה למקצת עגולה ולשפע והדרך לעשות לאותו השיפוע תקרה מחלק הבנין לשנים דהיינו כעין שקורין גאלעריע נמצא דיש עלי' תוך הכיפה תוך העיגול ושם שומרים ול"ה זה כשאר עליות שבנו בית ע"ג בית דכהא"ג עליות לא נתקדשו אבל כשנעשה כאן בנין אחד גדול וכיפה על ראשה ושם יש תקרה המחלקת הכיפה העיגול משאר הבית אין זה ענין לגגות לא נתקדשו דהכל בנין אחד וא"כ לכן לא נקרא בית המוקד עליות אבל לעולם הי' שם עלי' לשמור למעלה וכי תימא א"כ דכהא"ג העלי' קדוש א"כ יקשה לס"ד דב' שומרים א"כ אין ישיבה בעזרה כקו' הרא"ש י"ל כמש"כ לעיל בא"א שאני וס"ד דא"א וע"ז משני דוי להכי ולהכי דיכול לראות השנים א"כ אפשר בשומר אחד לא הותר באמת לישב שם לצד שער הפנימי ולא הי' רק שומר אחד וזה נכון: ב') והיכן הלוים שומרים וכו'. ובמנחת חינוך עמד על דברי רבינו וכ' וז"ל ראה לשונו הזהב דגבי הר הבית כ' קודם על חמשה שערי ולא כ' מתוכו ועל ארבע פנותיו כתב מתוכו דממילא משמע דגם ברישא מתוכו כיון דבפנים שני ובעזרה כ' ועל ארבע פינות העזרה מבחוץ שאסור לישב כו' ועל חמשה שערי עזרה מבחוץ הרי דכ' מבחוץ על כל אחד הן על השערים ועל הפינות דהא פוסק צריך לפרש דבריו עכ"פ מבואר מכל הראשונים דגם בשערים הוא מבחוץ ומהיכן למדו כן ע"כ מהאי מימרא דפסחים דף פ"ה מפני מה לא נתקדשו שערי נקנור לא נתקדש מפני המצורעים עכ"פ כיון דמבואר דהי' שומרים בחוץ ממילא מבואר דכל השערים נתקדשו ושער נקנור לא נתקדש ומוכח מדברי רבינו בפ"ד ממחכ"פ ה"ב המצורע עומד חוץ לעזרה באסקופת שער ניקנור מבואר דלא נתקדש ומיושב מה שהקשה המשל"מ בפ"ז אמאי לא הביאו דיש חילוק בין שער ניקנור להנ"ל הא נשמע מכללא דיש חילוק את"ד:

בלשכות הפרוכת ואחורי הכפורת וכו'. משמע דשם לא הי' לשכה ואולם ברא"ש במס' תמיד כתב דשם הי' לשכה פתוח לעזרה ולול הי' מהיכל פתוח לשם וכ"כ לעיל בפ"ד שדבריו תמוהים והנה בראב"ד בתמיד ראיתי שכ' פי' אחר פרבר היינו כלפי בר שאין בני אדם מצויין ועוד כתב מקום בפ' איזהו מקומן מוכח שהי' לול מאחורי הכפורת והביא עוד פי' מה דכתיב בקרא למסילה ד' זה קיפונות דתנן במס' מידות שער מערב נקרא קיפונות ובס' כפתור ופרח פ"ו הביא האי פרבר הוא שער המערבי שבעזרה מכוין כנגד קדק"ק באמצע וא"כ לדבריו שער קיפונית הוא פרבר ולא המסלה וכתב שאין זה פרבר הנזכר בזבחים שלול הי' בהיכל אחורי בית הכפורת ופירוש זה הוא הנכון ונראין שדברי הכפתור ופרח הוא כפי' הראב"ד שהביא שפרבר שבקרא הוא מקום נגד הלול שאחורי הכפורת שנקרא פרבר לפי דברי הגמ' בזבחים וכונת הכפתור ופרח ג"כ יכול להיות ע"ז הכונה יען שהוא נגד הלול נקרא פרבר (ועין עירובין דף פ' לימא מסייע לי' כופין אותו לעשות לחי וקורה למבוי ש"ה דליכא מחיצות ל"א מצד שאני ובנוב"י הגי' מבי"ד שאני דכופין ובבא"פ סי' מ' קיים הגי' מצד שאני דהוה לשון מצדות ושמירה):

איש הר הבית שלום עליך. והנה בפ"ח סי' פ"ט הקשה מהא דאיתא בברכות דף י"ד אסור ליתן שלום לחבירו קודם שיתפלל וכאלו עשאו במה ואיתא באו"ח סי' פ"ט דדוקא שלום שהוא שמו של הקב"ה אסור ותי' התם לא הוי משכים לפתחו א"נ כיון שלא הגיע זמן התפלה והנה כבר קדמוהו הראב"ד שם במס' תמיד בקושיא ובפירוקא ושם בראב"ד הקשה עוד מהא דאיתא בפ"ק דמגילה שאסור ליתן שלום בלילה שמא שד הוא ותי' שמא בעזרה לא הי' רשות לשום שד ליכנס לשם ועוד דרק מרחוק אסור אבל כשמכירו שרי: והנה בס"פ הרואה בברכות במשנה איתא והתקינו שיהא אדם שואל את שלום חבירו בשם שנאמר והנה בועז וכו' והוא מתקנת עזרא ובית דינו ובשו"ת מהרי"א סי' ט' הקשה מהא דתנן ר"מ בן חרש אומר הוה מקדים בשלום כל אדם וכ' דתקנת עזרא וב"ד הי' רק אם ישאל לשלום חבירו צריך לשאלו בשם שלום שמו של הקב"ה אבל מי שירצה למנוע שלא לשאול כלל לשלום חבירו רשאי כדי שלא יצטרך להזכיר ש"ש על בו"ד ובא ר' מתיא ב"ח והוסיף תקנה הוי מקדים בשלום כל אדם לכתחלה לעשות כן למצוה והנה דין זה כתב רבינו גם בפ"ז מכהמ"ק ושם בארתי בארוכה:

נטל את המפתחות. עתויו"ט פ"ק דמידות שכ' לפי הנראה משנה זו שהי' צריכין מפתחות לסגור הדלתות והי' מנעולי דלתותיהן דומים למנעל שלנו ואין נסגרים אלא במפתחתיהן שלהם נפתחים ופירש הרע"ב פתח קטן שבתוך גופו של פתח גדול וכתב התויו"ט והך סתמא כר"י פ"ק דמידות הוא דאמר פתח קטן הי"ל והרמב"ם סוף ה' בהב"ח כתב כדברי ר"י וגם במידות משמע דלא פליגי:

א') בסדר הזה עושין וכו' חוץ מלילי שבת. וקשה לי דבפ"ז דתמיד תנן זה הוא סדר התמיד לעבודת בית אלקינו יה"ר שיבנה ותני עלה בירושלמי ספ"ק דר"ה בין בחול בין בשבת מבואר דכל המעשים הי' שווים ואיך קאמר רבינו דבליל שבת אין בידם אור ובתויו"ט פ"ק דתמיד הקשה מדקתני ושתי אבוקות של אור בידם ולא תני חוץ מלילי שבת משמע דאף בהן היו עושין כן ופלא דהא מבואר כן בירושלמי דאל"ה מאי קמ"ל הירושלמי דבין בחול בין בשבת היו עושין כן דשאר המעשים שאין בהן משום שבות פשיטא דכך עשו בין בשבת בין ביו"ט והנה בתויו"ט כ' די"ל דלכן באבוקה של אור בידו דיש בו משום הטיית נר שהוא מבעיר ממשוכו' ולפי שהיא קרוב לשיטה גזרו בו במקדש ויבואר עוד: ב') אלא בודקין בנרות הדולקין מע"ש. והקשה בכ"מ הא אין שבות במקדש וטילטול נר אין אלא שבות ותי' דהיכא דאפשר בענין אחר יש שבות במקדש והקשה במשל"מ ממש"כ רבינו בפ"ב מעיוהכ"פ דמלבנין עששית מבערב ומטילין למחר במים כדי להפיג צינתן שאין שבות במקדש או מערבין מים חמין במי המקוה ויקשה כיון שאפשר במים חמין למה התירו שבות במקדש להפיג צינתן ע"י עששית ולי קשה עוד מפ"א מק"פ דמדיחין עזרה אף שאין צורך עבודה דשבות במקדש היתר היא כמש"כ האחרונים ובראשם התה"ד כה"א בה' מילה יען דהותרה אף באפשר ע"י אחר ימול האב א"כ קשה חדא כיון דשבות במקדש היתר היא א"כ למה נחלק בין אפשר ללא אפשר ועוד הרי אם בלא צורך עבודה אמרינן א"ש במקדש יען דהותר א"כ מכש"כ ביש צורך רק שאפשר בענין אחר וכן קשה מהא דפסחים דף ס"ד דמקלות לא התירו בשבת ואיתא בשבת דף קכ"ד דמקלות קודם התרת כלום שנינו ודחי הגמ' שה' דאפשר כדר"א דהיינו שיתן ידו על חבירו וחבירו על חבירו והנה רבינו בפ"א ק"פ לא חילק במקלות בין שבת לחול עכ"ד אף שאפשר כדר"א דהיינו שיתן ידו על חבירו א"ש במקדש דא"ל דלכן פסק במקלות גם בשבת יען דסובר דאתיא קודם התרת כלים אף דאמרינן כדר"א דאפשר בלא מקלות שרי בשבת לטלטל המקלות דז"א דהרי שם בשבת מוקי הא דמנחות דף צ"ו דאין סידור קנים דוחה שבת ג"כ דקודם התרת כלים שנינו ודחי ש"ה דבפורתא מיעפשי ורבינו בפ"ה מתומ"ס פסק דאין קנים דוחה שבת ע"כ דלית לי' דקודם התרת כלים שנו משום דאף אחר התרת כלים אתיא כמו שיבואר וטעמא דמיעפש לא סבירא לי' א"כ הא דמקלות דוחה שבת ע"כ אף דאפשר א"ש במקדש דגם מקלות אתיא אחר התרת כלים כמש"כ לקמן בשם רשב"א וע"כ רק משום דאף דאפשר א"ש במקדש וקשיא לדברי רבינו פה אך לכאורה תיקשי להיפוך מדפסק בקנים דא"ד שבת מוכח באפשר א"ד דהרי זה חשוב אפשר דבפורתא לא מיעפש כדקאמר במנחות דף צ"ז א"כ ע"כ יען דאפשר יש שבות במקדש אך באמת בלא"ה יקשה הא בגמ' קאמר קודם התרת כלים שנינו אמנם הנה הקשה הרשב"א נהי דלא מיעפשי והוה אפשר הא כיון דאחר התרת כלים שנינו א"כ שרי לטלטל דכלי שמלאכתו להיתר שרי לטלטל אפי' מחמה לצל והכא לא גרע מלחמה לצל ותי' דהכא רבה גרסי' ורבה סובר אפי' במלאכתו להיתר אסור מחמה לצל וא"כ רבינו דפוסק כרבא דמחמה לצל שרי א"כ מותר לטלטל הקנים אפי' במדינה וא"כ למה פסק דא"ד שבת ולישב ע"כ נאמר דרבינו לית לי' דרשב"א אלא דסובר כיון דלא מיעפשי ואפשר בלא"ה הוה כמו שלא לצורך כלל דאסור לטלטל אפי' במלאכתו להיתר וא"כ לפי"ז במקלות דאפשר כדר"א אפ"ה ל"ש דהוה שלא לצורך כלל דעכ"פ טוב יותר במקלות כשעושין בחול וא"כ לכן במקלות פסק דדוחה שבת אף דאפשר כדר"א כיון דאחר התרת כלים שנו דוחה שבת דעכ"פ הוה צורך קצת והוה כמו מחמה לצל ושרי אף במדינה כהא"ג ורק בגמ' קאמר דאפשר כדר"א לרבה דמחמה לצל אסור וא"כ יצא לנו מזה דבאמת היכא דאסור במדינה דגרע מחמה לצל אף במקדש אסור דל"א א"ש במקדש כיון דאפשר והא דמקלות שאני דמודה רבינו שהטעם כמש"כ רשב"א דהוה מחמה לצל ול"ה כשלא לצורך כלל ושרי אף במדינה ולא מטעם דא"ש במקדש והנה לפי"ז יצא ראי' באמת יש שבות במקדש ולכן פה פסק רבינו כיון דאפשר בנרות הדולקין ל"א א"ש במקדש אלא דאכתי טעמא בעי כיון דרבינו כ' בהק"פ דשבות היתר במקדש א"כ אף באפשר לישתרי אך י"ל לפמש"כ הצל"ח דלכן לרבינו הדחת עזרה דוחה שבת דאף דא"צ עבודה עכ"פ צורך עזרה הוא שלא יהא עומד בדם עד אחר יו"ט ופסק כרי"ש בהא דשבת דף קי"ז דמתיר לפשוט שלא יהא קדשים מונחים כנבילה אף דליכא צורך עבודה רק צורך קדשים וראי' לדברי' דהנה רבינו בה' שבת כ' דמחזירין רטיי' דא"ש במקדש והקשה תויו"ט פי' דעירובין הא הטעם משום דהתירו סופן משום תחילתן ולישב י"ל דסובר רבינו כר"נ דשבות דא"צ עבודה לא התירו ולכן רק מטעם דהתירו סופן משום תחלתן והוה שוב צורך עבודה שפיר שייך א"ש במקדש ואף דרבינו בהק"פ סובר דלא כר"נ דא"צ עבודה ג"כ התירו וע"כ כדברי הצל"ח דעכ"פ צורך עזרה בעינן ומשום התירו סופן משום תחלתן הוה צורך עזרה עכ"פ ועבפי' משנה דעירובין שכ' רבינו דל"א א"ש במקדש אלא בצורך עבודה ומקדש א"כ מוכח דעכ"פ צורך מקדש בעינן ולפי"ז י"ל הא דהוה שבות היתר במקדש היינו היכיא דעכ"פ יש בו צורך עזרה אבל בא"צ כלל כמו בנרות הדלוקין מע"ש ל"א דשבות במקדש התירו אף בא"צ כלל דהרי אף למ"ד ט"ה בציבור אם יש כאן באותו בית אב טהורים וא"צ לאהדורי אמרינן דיעשה בטהורים ולפי"ז נתישב קו' המשל"מ מעששיות דשם ל"ח אפשר דהוה כמו למ"ד ט"ה בציבור היכא דצריך לאהדורי אטהורים לא מהדרינן וכן כאן לאהדורי אהתירא לעשות דרק היתר ע"י מים חמין כהא"ג שפיר א"ש במקדש כיון דשבות במקדש היתר הוא והסברא היא כך דרק באפשר בנרות הדלוקין מע"ש דא"צ לעשות בשבת מעשה היתר כלל וכן בקנים דא"צ לעשות כלל בשבת דלא מיעפשי לא הותר שבות במקדש דהא א"צ לאהדורי כלל לעשות בהיתר אבל במקלות דנהי דאפשר היינו לעשות באופן אחר בהיתר ליתן ידו על יד חבירו א"כ כבר צריך לעשות איזה פעולה דהיינו לאהדורי לעשות בהתירא כהא"ג שפיר א"ש במקדש דא"צ לחזור לעשות שום מעשה בהתירא וכן בעששיות לאהדורי לעשות החימום בשבת בהתירא ע"י מים חמים כהא"ג שפיר א"ש במקדש וזה נכון מאוד בסברא (וראי' לדברינו דכהא"ג חשוב לא אפשר מדברי הריטב"א בסוכה דף ל"ה ד"ה ת"ר כתב וז"ל אבל כאן שנוטלו לפי שעה ועוסק במצותו מזהר זהירי לא אתי לאמנועי ואם משום פעולה ריחו באפיו שלא בכונה ל"ח כי היכיא דלא חיישינן דעביד לריחא וטעמא משום דכל שלא בכונה שאינו מתכוין להנות שרי בין אפשר בין לא אפשר כדאסיקנא במס' פסחים גבי הנאה הבא לו בע"כ וכ"ש הכא דהוה לא אפשר דמודו כו"ע דלא אפשר ולא קמכוין שרי ופירוש לא אפשר שיש לו לעשות אותו דבר בדרך אחרת וכדפרישנא התם והכא נמי א"א שלא יטול לולב וכיון שכן אפי' אפשר לו לטרוח ולחזור אחר אתרוג אחר לא חשוב אפשר כ"ש למאי דאסיקנא התם דאפשר ולא קמכוין שרי לכתחלה נמי יעוש"ה והא דבשבת קאמר במקלות אפשר כדר"א אף דא"כ צריך מעשה אחרת אפ"ה חשוב אפשר ואסור שבות במקדש י"ל לפמש"כ רשב"א דאתיא כרבה דמחמה לצל אסור א"כ מחמרינן בשבת כהא"ג אבל לדידן דמחמה לצל שרי נהי דזה הוה כמו שלא לצורך כלל אפ"ה סובר רבינו דעכ"פ רק שבות הוא ושרי אף באפשר כיון דצריך עכ"פ לעשות מעשה בהיתר לכן אמרינן דא"צ לאהדורי לעשות בהיתר משא"כ בנירות הדלוקין דבשבת א"צ לאהדורי אחר מעשה דהתירא כלל כהא"ג שפיר אסור שבות במקדש ודו"ק: ונראה לי' ראי' לסברתינו דהנה רבינו בפ"א מק"פ כ' חתיכת יבלתו אינן דוחין את השבת שהרי אפשר מע"ש ואם יכול לחתוך בידו בשבת חותך ואם היתה יבשה חותכה אפילו בכלי שאין שבות במקדש כלל והקשה בלח"מ עכ"פ הי' אפשר מאתמול אמאי א"ש במקדש כיון דאפשר מאתמול בשלמא בגמ' ל"ק די"ל ביבשה ל"ה חתיכה כלל דנפרך כפירש"י אבל רבינו דכ' א"ש במקדש א"כ משמע דיש כאן שבות ויקשה דאפשר מאתמול ותי' כיון דהוה שבות קל ביבשה מותר אף דאפשר מאתמול והקשה עוד בלח"מ דכ' רבינו דבידו שרי אמאי הא י"ש במקדש באפשר מאתמול ותירץ שבות קל התירו אף באפשר מאתמול וקשה לי נהי דאף דאפשר מאתמול שרי יען דשבות קל עכ"פ עדיף לאהדורי לעשות בהיתר היכא דאפשר מאתמול א"כ יקשה ג"כ לא לשתרי רק ביד כיון דאפשר בשינוי והרי בעירובין דף ק"ב אמרינן אפי' לר"א דמכשירין דוחה אפ"ה באפשר לשנוי משנינן ומוכח דרבינו סובר דשבות הותר לגמרי ולא מהדרינן אהתירא וזה שכ' א"ש במקדש כלל כונה אף דאפשר לעשות בהיתר וא"כ מוכח לכאורה דלא ככ"מ לכן נראה דסברת הכ"מ כך דהרי צריך להבין למה באפשר מאתמול א"ד ובשבות קל שרי אף היכא דאפשר לעשות בהיתר ונראה לישב דאפשר מאתמול שאני יען דבשבת אין עושה שום פעולה כהא"ג א"ד ויש שבות במקדש ולכן באפשר להדליק מע"ש ג"כ יש שבות אבל היכא דעושה בשבת המעשה רק דאפשר לאהדורי לעשות בשבת בהיתירא דהיינו יבשה ביד כהא"ג א"ש במקדש כלל ולכן ניחא גם הא דעששיות שם ג"כ צריך לעשות מעשה בהיתר בשבת ע"י הטלת חמין כהא"ג א"ש במקדש דל"ח אפשר היכיא דצריך לאהדורי אהתירא דשבות במקדש היתר היא: ג') ובמש"כ נתישב קו' תוס' בעירובין למ"ד הא ביבשה למה בכלי אסור ותירץ דשבות גדול ויקשה א"כ למ"ד יבשה איפרוכי מפרך במה סברא פליגי דלדידי' ל"ה שבות גדול ולכן נראה דפליגי בסברא הנ"ל אי באפשר א"ש דלמ"ד ביבש אסור משום דאפשר ביד גם שבות אסור וא"כ כיון דקיימ"ל ביבש מותר בכלי מוכח כסברתינו דבאפשר כהא"ג ג"כ א"ש וא"צ לאהדורי לעשות בשבת בהיתר ובזה יש לישב ג"כ דברי רבינו בעיוהכ"פ שכ' דאין שבות במקדש והוק' עלי' מגמ' דיומא די"ל דגמ' דיומא קאי לאביי והוא יסבור באפשר ל"א א"ש במקדש ובעששיות אפשר בחמין אבל רבינו פסק בהק"פ באפשר ג"כ א"ש במקדש לכן כ' א"ש במקדש וא"צ לאהדורי דוקא אחר מים חמים ודו"ק: ואמנם לענין קו' הלח"מ שהבאתי דלמה שרי באפשר מאתמול י"ל דמגמ' משמע כרבינו דאי כרש"י א"כ אפי' במדינה נמי דל"ה חתיכה כלל והטעם נראה לפמש"כ ר"ן בשבת גבי רדיית פת דל"ה אפי' שבות רק עובדא דחול וכן בשופר ל"ה שבות רק עובדא דחול וא"צ אפילו שינוי דלא כרמב"ן שכ' דעכ"פ לשנוי' צריך וא"כ לפי"ז במדינה אסור אבל במקדש שרי אף דאפשר מאתמול דל"ה שבות כלל אלא עובדא דחול ושרי אף באפשר מע"ש והנה בזה אפשר לישב קו' צל"ח דפסק רבינו שבות שא"צ לעבודה ג"כ שרי הא בשבות רחוקה סובר דלא התירו דלפמש"כ י"ל דזה ל"ה רק עובדא דחול אך יקשה עדיין דהרי שופר ל"ה רק עובדא דחול ואפ"ה אמרינן שבת דף קי"ד שבות רחוקה לא התירו אך י"ל שם הוה צורך הדיוט לא צורך גבוה ורש"י עירובין דף ק"ב כ' לצורך הדיוט ל"א א"ש במקדש וא"כ בתק"ש דל"ה שבות גמור אלא עובדא דחול הוה אמרינן דשרי במקדש אף דלצורך הדיוט אבל כיון דגם היא שבות רחוקה לא התירו אף שבות כהאי אבל היכא דהוה צורך גבוה אז שבות רחוקה התירו במקדש רק בשבות גמור כהאי דפסחים דף מ"ז לא התירו וא"כ שפיר י"ל להדיח עזרה רק עובדא דחול ולכן בא"צ כלל מותר כיון דעכ"פ ל"ה שבות רחוקה אבל בשבות שא"צ עבודה אלא צורך הדיוט אף דל"ה רק עובדא דחול ושבות רחוקה לא התירו כהאי דשבת דף קי"ד ודו"ק: ואולם קו' הכ"מ דא"ש במקדש י"ל לפמש"כ תוס' בשבת דף קכ"ד ודף קכ"ז אהא דקנים ומלקות דא"ד שבת דשבות דטילטול לא הותר במקדש ורק יקשה הא גופי' אמאי פסק בקנים דא"ד שבות דא"ל דשבות דטילטול לא התירו הא לאחר התרת כלים ליכא כלל שבות דטילטול בקנין כדמוקי הגמ' דמשנה קודם התרת כלים שנו אמנם נראה לישב דהנה רש"י במנחות כ' לכן אין סידור קנים דוחה יען דהוה כמו בנין וסתירה ותוס' הקשה מדמוקי קודם התרת כלים מוכח משום טילטול הוא ונראה לישב דרש"י בפסחים ס"ד כ' מקלות א"ד שבת יען דאסור לתקן בשבת וצל"ח הקשה דבשבת מוכח משום טלטול ובשלום ירושלים בפסחים כ' בשם לחם שמים דרש"י מפרש כן דאתיא גם למ"ד אחר התרת כלים ומשום תיקון ולפי"ז א"ש רש"י במנחות ג"כ דמפרש משום בנין וסתירה ג"כ כדי דאתיא גם אחר התרת כלים ודו"ק: אלא דא"כ צריך להבין למה בשבת מוקי קודם התרת כלים ועוד יקשה ארש"י במנחות שכ' בהתרת כלים דא"ל דא"ש במקדש משום דיש בנין וסתירה ויקשה בנין וסתירה בכלים ג"כ רק שבות ונראה דרש"י לשיטתו דבעירובין דף ק"ג דקתני והעליון כאן וכאן אסור פירש"י וקסבר יש בנין וסתירה בכלים ומלאכה לא הותר במקדש ותוס' הוק' הא ב"ה סברי אין בנין בכלים ביצה דף י"ד ולפי"ז רש"י דמוקי סתם משנה דהתם כמ"ד יש בנין בכלים גם משנה דסידור קנים שפיר אתיא כמ"ד יש בנין והוה דאורייתא ולפי"ז נתישב שיטות רש"י די"ל בשבת קאי למ"ד אין בניין בכלים לפי"ז לא רצה לאוקים הטעם משום בנין ואחר התרת כלים כיון דאין בנין בכלים מה"ת וא"ל עכ"פ מדרבנן יש בנין כלים ושייך אחר התרת כלים י"ל דא"כ א"ש במקדש ואף דגם בטילטול יקשה א"ש במקדש סובר רש"י האי שבות דטילטול חמור יותר משבות דבנין בכלים וסובר שבות דטילטול לא התיר במקדש אבל למ"ד יש בנין מה"ת א"צ לאוקים באמת בקנים מטעם טילטול אלא מטעם בנין ומעתה יש לישב דברי רבינו דהוא מפרש ג"כ האי דקנים גם אחר התרת כלים ומטעם יש בנין בכלים ואך לא מטעמי' דרש"י דמה"ת הוה אלא דמדרבנן יש בנין בכלים ואפ"ה א"ש דלא יקשה א"ש במקדש וכן לא יקשה משבת דמוקי טעמא משום טלטול דהנה תוס' עירובין כ' הא דאין מחזירין ציר עליון משום דשבות דבנין בכלים לא הותר במקדש והביאו ראי' מקנים דא"ד שבת וראי' מירושלמי בעירובין קאמר לא בכל מקום התירו שבות במקדש וקאי שם אציר עליון והוא כדברי תוס' ולפי"ז כמו בציר יש שבות במקדש ע"כ דשבות דבנין כלים לא הותר א"כ ה"ה בקנים אי הטעם משום בנין שפיר א"ד שבת דשבות דבנין כלים לא הותר והנה בעירובין דף ק"ב פליגי נגר במדינה אסור במקדש שרי ומונח אף במקדש אסור ותוס' שבת דף קכ"ג הקשה אפירש"י דל"ש בונה ממש כיון שאין מבטלו שם ולכן כתבו משום טלטול אסור אף דא"ש במקדש טילטול אסור כמו במקלות וקנים אבל משום בנין ליכא אפילו איסור דרבנן והנה תוס' הוק' בשבת דבעירובין קאמר שמואל הלכה כר"י בנגר (והיינו במדינה לא במקדש במונח כפירשי' תוס' וראשונים) ובשבת דף נ' סובר שמואל לענין טילטול ל"ב קישור רק חישב וכ' דלשמואל באמת מטעם בנין ולר' אבא בשבת מטעם טילטול וא"כ צריך להבין איך הוה בנין הא לא מבטל וצ"ל דלשמואל רק מדרבנן הוה בונה ולפי"ז לשמואל דהלכה כר"י במדינה אבל מונח במקדש אין הלכה כר"י ע"כ מטעם בונה וסובר דנהי דמדרבנן כיון דהטעם משום בנין שבות במקדש אסור כמו בציר העליון ולפי"ז ניחא הכל בדף קכ"ד דמוקי בקנים הטעם משום טילטול וסובר טילטול לא הותר במקדש כמש"כ תוס' קכ"ו ואתיא זה כר' אבא דמשום טילטול נגעו בהא דנגר הנגרר דבנין ליכא דלא מבטל לי' ור"י סובר כיון דמשום טילטול לכן במונח אף במקדש שרי דסובר שבות דטילטול הותר במקדש אבל לרבנן שבות דטילטול לא הותר במקדש אבל לדידן דפסק שמואל הלכה כר"י בנגרר והיינו רק במדינה דסובר משום בנין נגעו בנגר הנגרר ושבות דבנין לא הותר במקדש ולכן לית הלכה כר"י במקדש וע"כ סובר אף דלא מבטל לי' שייך בונה מדרבנן וא"כ גם בקנים שייך משום בונה אף דלא מבטל ואסור במקדש דשבות דבנין לא הותר במקדש אבל שבות דטילטול הותר במקדש כרש"י במנחות ולכן להלכה דפי' רבינו בפכ"ו משבת כר"י במדינה אבל לא במקדש לא כ' דמונח במקדש אסור ע"כ דבונה הוה ושבות דבנין לא הותר כמו בציר העליון א"כ גם בקנים הטעם משום בנין אף דלא מבטל לי' ושבות זה לא הותר במקדש ולכן שפיר פסק דא"ד שבת וא"כ לפי"ז א"צ לומר הטעם יען דלא מיעפשי ואפשר בלא"ה לכן א"ד אלא דשבות דבנין לא הותר במקדש וכל זה בקנים אבל במקלות סובר רבינו דדחי שבת דנהי דאפשר כדר"א סובר רבינו שבות דטילטול הותר במקדש בקנים דיש שבות דבנין א"ד שבת (ואף דרש"י כ' במקלות ג"כ טעם אחר דמתקן ואתיא אף אחר התרת כלים דעת רבינו אינו כן דאי איתא דשייך טעם דמתקן א"כ אמאי לא מוקי הגמרא בשבת כן דבשלמא בקנים א"ש דתליא בפלוגתא אי שייך בונה היכא דלא מבטל כאמור אבל במקלות אי שייך מתקן לכ"ע כן אלא ע"כ דל"ש טעם דמתקן דהרי יכול לתקן מאתמול וכמו שהקשה בצל"ח באמת אפירש"י ולכן במקלות פסק שפיר דדחי ודו"ק והנה כיון דהוכחנו דשבות דטילטול הותר במקדש ושבות דבנין לא הותר א"כ חזרה קו' הכ"מ לדוכתי' הא א"ש במקדש לענין טילטול אך י"ל כיון דשבות דבנין א"ד ע"כ דשבות חמור לא הותר א"כ שפיר כאן יש שבות דכאן מלבד איסור טילטול יש כאן גזירה דהטי' ושבות כזה דחמור לא הותר במקדש ודו"ק והנה בעירובין דף ק"ד מוציאן שרץ פירש"י דאין שבות במקדש א"כ מוכח טילטול הותר במקדש וא"כ קשה טובא על תוס' דלהנ"ל שכ' דלא התירו שבות דטילטול בקנים דכמה שבותין לא התירו הרי חזינן דהתירו שבות דטילטול שרץ וא"ל הא בנמצא חוץ לעזרה אין מטלטלין הרי באמת גזרו שבות דטילטול הנה אין ראי' מחוץ לעזרה לקנים שהן בהיכל ועוד לפמש"כ המשל"מ פ"ג מבמ"ק דלא אסור בנמצא חוץ לעזרה משום טילטול אלא וודאי משום איסור טילטול ליכא באמת אפילו חוץ לעזרה וקשי' לתוס' וראיתי ברא"ש מס' תמיד פ"ה כ' כופין פסכתר על שרץ שנמצא בעזרה וגזרו שבות במקדש כמו בקנים הנה פי' המשנה כרשב"נ וזה כמו שפירש הרע"ב ותויו"ט שם תמה שזה נגד הלכה דהלכה כר"ע א"כ לר"ע דמוציאין מעזרה ע"כ גם בקנים הי' שרי לטלטל דלא כתוס' ולפי"ז דלרשב"נ דאין מוציאין מעזרה וגזרו על טילטול גם בקנים גזרו על טילטול ולפי"ז גמ' דשבת קאי לרשב"נ ולכן קאמר קודם התרת כלים שנו אבל לר"ע דל"ג על טילטול בעזרה א"כ ע"כ משום בונה אסור דשבות זה לא התירו אבל מקלות באמת שרי בשבת ולכן שפיר פסק רבינו קנים א"ד שבת לא משום טילטול דשבות דטילטול התירו רק משום בונה ובמקלות פסק דשרי דרק שבות דטילטול התירו וכמש"כ והא דאסור טילטול נירות היינו משום הטי' דשבות חמור לא התירו וכמש"כ לעיל ודו"ק ואולם לישב דברי תוס' י"ל כיון אם כופה פסכתר עושה איסור לטלטל לדבר שאין ניטל א"כ יותר עדיף לטלטל להוציאו אבל בקנים אם לא יטלטל אין עושה מעשה כלל ועמש"כ בפ"ג מביאמ"ק: עוד י"ל דתליא אי אמרינן סניפין עומדין ע"ג שולחן ל"ה בנין אבל אי סניפין עג"ק עומדין דמי לבנין בקרקע ולפי"ז רבינו דפס' בפ"ה דתומ"ס דכמין תיבה פרוצה הי' מעשה לחה"פ א"כ סניפין ע"ג קרקע עומדין כדאיתא במנחות דף צ"ו לכן הוה בנין וא"ד איסור דאורייתא עוד יש לישב ולומר דתלוי אי אמרינן דנותן הקנים בסניפין הוה בנין כפירש"י אבל אי סניפין רק תחת לחם התחתון ואין הקנים תחובין בין הסניפין ל"ה בנין וזה פלוגתא בין רש"י ותוס' במנחות דף צ"ד ועמש"כ פ"ה מתומ"ס ודאתאן עלה י"ל קו' הלח"מ כיון דהי' אפשר מאתמול אמאי שרי ביד דהנה בצל"ח בפסחים חקר עלתה יבלת בשבת דא"א מע"ש מאי ותי' דאפשר בק"א ונעלם ממנו שזה בעי' בירושלמי בפסחים ופשט יען דאי עלתה מאתמול א"ד גם עלתה בשבת א"ד וא"כ י"ל מכהא"ג אייריא גם גמרא דידן לדעת רבינו לכן ביד שרי וביבש אפילו בכלי כיון דלא הי' אפשר מאתמול ואפ"ה בכלי אסור כסברת הירושלמי יען דאי עלתה מע"ש א"ד גם בעלתה בשבת א"ד וא"כ די לומר דא"ד בכלי דוקא וערש"י דף ק"ג בעירובין ע"ב דיש חילוק בין עלתה בשבת דלא הי' אפשר מע"ש וי"ל דזה לס"ד שם אבל למסקנא אין חילוק וכדברי ירושלמי והבן: ואמנם עוד יש להוכיח כסברתינו דבאפשר לעשות בהיתר בשבת א"ש במקדש וא"צ לאהדורי לעשות בהיתר דהנה רבינו בה' שבת נתן הטעם דא"ש במקדש לכן מחזירין רטי' במקדש והקשה בתויו"ט בעירובין דהא בביצה אמרינן דעולא סובר בג' דברים התירו סופן משום תחילתן והיינו החזרת רטי' ופריך תנינא ומשני אי מהתם ס"ד א"ש במקדש ואפי' כהן דלאו בר עבודה קמ"ל סופו משום תחילתן כהן דבר עבודה דוקא וא"כ איך כ' רבינו משום דא"ש במקדש דא"כ כהן דלאו בר עבודה נמי ויותר יקשה דהמהרש"א הקשה א"כ אפילו לכתחילה נמי כיון דא"ש במקדש והנה קו' אלימתא למש"כ רש"י בעירובין להקשות למה לכתחילה לא הא א"ש במקדש ותירץ דלאו צורך גבוה הוא וא"כ לס"ד משום דא"ש במקדש א"כ לכתחילה נמי אמנם אי לאו דברי רש"י הי' אפשר לתרץ קו' מהרש"א דנהי דא"ש במקדש ואפילו כהן דלאו בר עבודה ה"מ בלא אפשר מאתמול דסלקה היום אבל אם לא היתה קשורה מבעוד יום והי' אפשר מאתמול ובאפשר ל"א א"ש במקדש אבל לרש"י יקשה והנה כן לרבינו דכ' משום דא"ש במקדש יקשה למה דוקא מחזירין רטי' אפילו בתחילה נמי וע"כ דאפשר מאתמול ל"א א"ש במקדש אבל באפשר לעשות בשבת בהיתר נוכל לומר דא"ש במקדש עכ"פ קו' ראשונה קשיא ולישב אומר דהנה בת"ח הקשה דבגמ' מחלקינן בין ע"ג כלי ועג"ק ואי משום דהיתירו משום תחלתן יקשה הא אפשר ליתן ע"ג כלי וכהא"ג יהא רשאי לחזור אף במדינה וא"כ אם החזיר ע"ג קרקע לא יהא רשאי להחזיר דל"ש דהתירו משום תחילתן כיון דאפשר ליתן ע"ג כלי והוכיח מזה בת"ח דסוג' דעירובין סובר דהטעם משום א"ש במקדש לא משום דהתירו אגב תחילתן ולי קשה לדבריו לפ"מ שכ' הכ"מ באפשר ל"א א"ש במקדש וא"כ כיון דאפשר עג"כ א"כ גם א"ש במקדש ל"א אמנם לפמש"כ ניחא דזה ל"ח אפשר מה דיכול לעשות בשבת בהיתר כיון דא"ש במקדש א"צ לאהדורי לעשות בהיתר וראי' לדברינו: עוד יש לישב קו' מהרש"א דהנה מהרש"א בעירובין הקשה בתחילה שייך ג"כ שחיקת סממנין ותי' אגב רישא וק"ל א"כ מאי מקשה רש"י א"ש במקדש הא יש גם שחיקת סממנין ונראה לישב דהנה בתויו"ט כ' דאף אי סלקה מאתמול משום עבודה ג"כ שרי סופן משום תחילתן וא"כ רישא אייריא ג"כ בלא היתה מאתמול עלי' רק סלקה לצורך עבודה וא"כ עיקר איסור בסיפא אין משום תחילה דשחיקת סממנין אלא שלא סלקה לעבודה וא"כ שייך ברישא ג"כ שחיקת סממנין והיינו דפירש"י ביצה שחיקת סממנין כמו שהביא בתויו"ט דבאמת תרווייהו שייך וא"כ שפיר מקשה רש"י נאמר א"ש במקדש דל"ש לומר גם שחיקת סממנין איכא דגם ברישא איכא תרווייהו אבל בביצה בס"ד דאין שבות במקדש א"כ בוודאי רק בלא סלקה מאתמול אז מחזיר וע"ז קאמר אם בתחילה דסלקה מאתמול לא יחזיר ול"ש דא"ש במקדש כיון דבתחילה בסלקה מאתמול שייך גם שחיקת סממנין ודו"ק: ד') והנה בצל"ח ביצה שם כ' לישב דברי רבינו הנ"ל בדבר החדש כי לפני הראב"ד הי' הגי' נותנין בתחילה והשיג דרק מחזירין תנן וכ' לישב דהנה על החזרה אין כאן גזירה חדשה רק בכלל הנחה בתחילה ובמקדש לא תנן התירו שבות אלא א"ש דהיינו שלא גזרו כלל ולכן כיון דע"כ חזרה הותר בכהן שבר עבודה משום סופן א"כ ליכא גזירה גם בהנחה בתחילה דחדא גזירה ולא גזרו כלל כיון דא"א לגזור על חזרה וא"כ מותר בכהן בר עבודה אפילו בתחילה ואפי' אין לצורך עבודה מטעם א"ש במקדש ולכן הוצרך רבינו לטעם זה והא דתנן במשנה אם בתחילה אסור כ' דבלא"ה קשה קו' מהרש"א בביצה אי משום א"ש א"כ אף בתחילה אמאי אסור אע"כ האי בתחילה הכונה לעשות הרטי' למשוח עלי' אסור ונסתייע מדברי רש"י שכ' הממרח רטי' חייב ועפר אני תחת כפות רגליו שלדעתי דבריו תמוהים דכ' חדא גזירה הרי בתחילה כ' תוס' דיש גזירה דשחיקת סממנין ובחזרה רק גזירה אטו ממרח וא"כ אף דל"ג במקדש בחזרה אבל בתחילה דיש גזירה דשחיקת סממנין גזרו ועוד מוכח כן בעירובין במשנה אחריתי דכורך עליו גמי במקדש ופירשנו שם בפ"י מכהמ"ק דכונה אי לכסות מכה הוה צורך עבודה או שכונתו לרפואה כדי שיכול לעבוד הוה עבודה ומעתה אי בתחילה שרי אפי' שלא לצורך לדברי הצל"ח מכש"כ לצורך א"כ למה דוקא גמי נותנין אפילו רטי' רשאי ליתן בתחילה אע"כ דוקא גמי יען דבגמ' ל"ש שחיקת סממנין כמו שיבואר דהנה תוס' זבחים דף י"ט כ' דכורך עליו במקדש אבל במדינה גזירה אטו הוצאת דם וכ' בח"ס דתוס' סברי דל"ש בגמי כ"כ משום שחיקת סממנין שאין בו שום סם אלא מניחו כמות שהוא ואין דומה לרטי' וע"כ משום גזירה דהוצאת דם והנה רבינו בפכ"א מה' שבת כ' אין נותנין גמי לרפואה א"כ סובר במדינה אסור משום רפואה ע"כ דבמקדש לא גזרו משום רפואה יען דצורך עבודה ויקשה א"כ אפי' רטי' נמי אע"כ רטי' אין שרי בתחלה אפי' לצורך עבודה דשייך גזירת שחיקת סממנין אבל בגמי ל"ש שחיקת סממנין כ"כ כסברת הח"ס ונהי דבמדינה לרבינו אסור מטעם רפואה ע"כ גזרו משום שחיקת סממנין גם בכהא"ג אבל במקדש לא גזרו בכהא"ג אבל ברטי' גזרו וא"כ מוכח דלא כצל"ח דאי רטי' שרי בתחילה א"כ למה נקט גמי וא"ל דרטי' חוצץ ז"א דהרי רבינו בפ"י מכהמ"ק מוקי האי דכורך גמי במקום דלאו עבודה וכמו שביארתי דבריו שם ועוד יש להם טעם לחלק בין רטי' דברטי' שייך שחיקת סממנין אלא משום האי לבד היינו מתירין שבות אחד במקדש וכן בגמי דיש שחיקת סממנין לבד התירו שבות אחד במקדש אבל ברטי' יש עוד שבות דגזירה שימרח וב' שבותים לא התירו ובחזרה דיש שבות דממרח לבד ג"כ התירו שבות א' וא"כ מוכח עכ"פ מדהתירו גמי דוקא בתחילה מוכח דרטי' אסור ליתן בתחילה: אך לכאורה קשה רש"י פי' בתחילה אסור דא"צ גבוה אלא צורך עצמו וכן פי' הרע"ב ויקשה מאי פסקא דלאו לצורך עבודה הרי משכחת צורך עבודה כמו בגמי לכסות מכה אך ניחא דרש"י פי' הא משכחת כדי שלא יצאה דם בשעת עבודה כמש"כ תויו"ט אע"כ לומר דלא התירו שבות כזה דלהוציא דם משום לאו אורח ארעא ודוקא גמי אף שמרפא כיון דל"ש שחיקת סממנין התירו במקדש משום לאו אורח ארעא וא"כ לכן ליתן רטי' בתחילה ג"כ לא שרינן משום לאו אורח ארעא וכן לתי' השני שכ' י"ל ב' שבותים לא התירו משום לאו אורח ארעא וצורך עבודה גמורה ליכא ודו"ק: ה') והנה לכאורה יש להביא ראי' לסתור סברת הכ"מ מירושלמי ריש יומא דקאמר דמקדש אשה בשבת דא"ש במקדש והרי זה אפשר מע"ש כדקאמר שם בירושלמי בקידש על תנאי אך י"ל אדרבא משם ראי' דבאמת דברי ירושלמי צריכין תלמוד דתחילה קאמר מקדש על תנאי קודם יוהכ"פ ואח"כ פריך יקדש מאתמול וכן דקונה קנין בשבת והרי מקדש קודם יוהכ"פ וראיתי בשי"צ כ' לפרש דקו' הגמרא באמת למה מקדש על תנאי יקדש מאתמול בלא תנאי ומשני וכפר בעדו ומקשה אח"כ הא הוה כקונה קנין בשבת כיון דנגמור התנאי בשבת הוה כקנין בשבת ומשני א"ש במקדש ולפי"ז באמת ביוהכ"פ אסור לקדש כיון דאפשר וא"כ מדלא מקדש ביוהכ"פ מוכח משום דאפשר מעיוהכ"פ אסורו אף למה שנראה מתוס' יומא י"ג דאייריא כפשטי' דמקדש ביוהכ"פ ניחא דל"ש דאפשר מעיוהכ"פ דגם אם מקדש ע"ת מעיוהכ"פ נגמר בשבת א"כ זה ל"ח אפשר דמה לי איסור זה או זה וא"כ לתוס' נהי דאין ראי' אבל עכ"פ גם סתירה ליכא: ובשלום ירושלים ראיתי שפי' קצת באופן אחר דפריך יקדש מאתמול כונה בלא תנאי ואח"כ מקשה לאידך מ"ד הא הוה כקונה בשבת ומשני א"ש ואפ"ה ר"י סובר דמקדש מעיוהכ"פ ואמאי הא אפשר ביוהכ"פ וע"כ באפשר ל"א א"ש במקדש א"כ כש"כ במצוה דלא התירו וזהו דמסיים ירושלמי הא אמרת אסור ליכנס אלמנה עכ"פ יצא לנו דמירושלמי יש ראי' לסברא זו ולאידך מ"ד דמקדש ביוהכ"פ לפי שיטת תוס' לא יקשה הא אפשר מעיוהכ"פ די"ל כסברא הנ"ל דנגמר תנאי בשבת ג"כ יש צד איסור ועוד י"ל דל"ח אפשר בשלמא במקדש ביוהכ"פ ליכא חשש שתמות גם היא אבל אי יקדש מעיוהכ"פ יש חשש שתמות גם זו כדמקשו רבנן לר"י וכהא"ג ל"ח אפשר ובזה נראה לי לישב קו' הש"א על גמרא דידן דמוקי במגרש ע"ת ולא משני במקדש ע"ת די"ל לפי מה דגמ' סובר דאפשר בכונס ומגרש לה לא שרינן לקדש ביוהכ"פ דשבות אסור במקדש היכא דאפשר וא"ל אכתי יקדש מעיוהכ"פ ע"ת דז"א כיון דלא נגמר עד יוהכ"פ עושה קנין ביוהכ"פ ואסור במקדש היכא דאפשר אלא דא"כ ירושלמי דסובר במקדש ביוהכ"פ ולא מוקי בכונס ומגרש והא מוכח דסובר אף באפשר א"ש במקדש י"ל דירושלמי סובר כמ"ד אין כהן גדול נושא ב' נשים משא"כ במקדש לבד ליכא איסורא דב' נשים רק בכנסה ממש כמש"כ משל"מ וכמש"כ במקומו וא"כ א"א בכונס ומגרש וגמ' דידן ע"כ כמ"ד דנושא ב' נשים כמש"כ בפ"ה מכהמ"ק ולפי"ז יש מכאן ראי' לשיטת רבינו דלא הביא תקנה דכונס ומגרש אף דחייש למיתה כמו שהוק' החכ"צ די"ל כיון דסובר דאין נושא ב' נשים א"א לאוקים בכהא"ג וכמו שיתבאר בפ"ה מכהמ"ק: והנה ממש"כ יצא לנו לכאורה נפ"מ לדינא במוכר או קונה על תנאי שיוגמר המקח בשבת דאסור וראיתי שכבר דן בזה בתשוב' ר"ע איגר ובכ"ס וכן באבני צדק סי' ל"ד: ו') וכן יש להוכיח מפ"ו מתומ"ס דכ' רבינו בוזקין מלח אפי' בשבת וסתם ולא חילק בין בסל וקופה ושולי קופה כדמחלק משבת וע"כ דבכל ענין שרי דא"ש במקדש וכמש"כ מהרש"א בעירובין דף ק"ד דאחר דגמ' משני דבטל לי' החילוק בין מקדש למדינה רק בהא אי שרי בסל וקיפה וא"כ יקשה דמשמע אף דאפשר לעשות בדרך היתר בשולו קיפה שרי בכל גוונא מוכח דא"ש במקדש אפי' באפשר וע"כ כמש"כ לעיל רק היכיא דאפשר מע"ש דא"צ לאהדורי לעשות מעשה בהיתר דא"צ מעשה כלל ל"א א"ש במקדש וכן מפי' כהמ"ק דכורך גמי או בגד ובלבד שלא יחוץ ויקשה א"כ למה שרי גמי הא מרפא כמש"כ בפכ"א משבת דלכן אסור במדינה ואי דא"ש במקדש והוה לצורך עבודה לכסות המכה כפירש"י והא אפשר בבגד לכרוך על ידו אע"כ גם באפשר א"ש במקדש אלא דלפמש"כ שם י"ל צורך עבודה שירפא כדי שיכול לעבוד עוד היום א"כ ל"ש דאפשר בבגד אין מרפא והוה אי אפשר בהיתר: והנה בפסחים דף מ"ז פריך צרכי שבת נעשין ביו"ט אמאי אין דוחה יו"ט פירש"י דא"ש במקדש ויקשה לכאורה הא אפשר מע"ש ונראה דתוס' דמנחות צ"ה כתבו למ"ד א"ד יו"ט ע"כ דל"ב לחם חם כיום הלקחו ונראה כונה דלכתחילה דוקא בעינן לחם חם אבל לא בדיעבד וא"כ י"ל דל"ח אפשר דא"כ ל"ה לחם חם וע"ז משני שבות רחוקה לא התירו ואין דאז ל"ה לחם חם לזה כ' תוס' דלית לי' לחם חם והיינו דאף מעכב ודו"ק ועצל"ח דף ס"ד הקשה כיון דאפי' שבות שא"צ התירו כש"כ שבות רחוקה ותירץ דעכ"פ צורך עזרה בעינן ולפמש"כ דעכ"פ לכתחילה בעי לחם חם יקשה א"כ הוה ג"כ עכ"פ צ"ק: ועוד נראה להוכיח כדברינו דכבר הבאתי שיטת רש"י בקנים משום בונה ומקלות משום מתקן וקשה עליו מגמ' דשבת דמשמע רק משום טילטול נגעו בה ונראה דידע גם בשבת דשייך זה הטעם אלא דסובר א"ש במקדש ולכן קאמר קודם התרת כלים א"כ שייך איסור טילטול ג"כ וב' שבותים לא הותר במקדש וע"ז משני לעולם אחר התרת כלים והטעם כפירש"י משום בונה או מקלות משום מתקן והא דא"ש במקדש אפשר כדר"א ומיושב קו' רשב"א הא מחמה לצל ג"כ שרי דבאמת אין הטעם משום טילטול אלא משום בונה ומתקן וזהו דבר אמיתי בדעת רש"י כי דעת רש"י בעירובין דף ל"ה דל"א ב' שבותים וכמש"כ בפט"ו מפה"מ בשם אבן העזר יעוש"ה ודו"ק ולפי"ז רבינו דפסק בקנים אין דוחה שבת הטעם בו משום בונה ומשום דאפשר בלא"ה אין דוחה אבל במקלות פסק דדוחה אף דשייך משום תיקון ויש שבות במקדש כיון דאפשר כדר"א ע"כ כמש"כ: ועוד י"ל הא דפסק בקנים א"ד שבות משום דאפשר ומקלות פסק דדוחה אף דאפשר כדר"א נראה לחלק בלחה"פ דהוא גופו א"ד שבת גם שבות דידי' א"ד שבת כיון דאפשר אבל מקלות דפסח גופו דחי שבת גם שבות דידי' דחי שבת אף דאפשר ודו"ק היטב: עוד יש להוכיח כדברינו דבפכ"ג משבת כ' רבינו דאסור להכות באצבע להשמיע קול והקשה בכ"מ מהא דיומא דף י"ט דמכין לפני כה"ג באצבע צרדא ותירץ א"ש במקדש ויקשה הרי אפשר להקיצו בענין אחר ולפמש"כ ניחא היכא דעכ"פ צריך לעשות מעשה אחריתי בהיתר א"ש במקדש אולם מדברי רבינו בפ"א מעיוהכ"פ שכ' מכין אותו באצבע צרדה ולא גרס לפניו וא"כ יקשה למה הא א"ש במקדש וצ"ל דיען דאפשר ואף דצריך מעשה להקיצו ג"כ מיקרי אפשר ויש שבות כהא"ג והנה במשל"מ הביא דפסקי מהראי' הוכיח באמת דשרי להכות באצבע דא"ל דא"ש במקדש דא"כ למה לא אמרו כן בירושלמי אע"כ דבמדינה נמי שרי והקשה ע"ז דעדיפא הול"ל דכיון דאפשר בהיתר ויש שבות אע"כ במדינה נמי שרי ולפמש"כ גם זה ניחא דלא יכול להוכיח מטעם דאפשר דהיכא דצריך מעשה לא מקרי אפשר ולכן הוכיח דעכ"פ הול"ל בירושלמי הטעם יען דא"ש אע"כ דשרי אף במדינה אמנם לפמש"כ רבינו דמכין אותו אין ראי' מהא ולכן שפיר פסק דאסור להכות ביד להשמיע קול במדינה והבן: והנה הקשו ע"ז מהא דביצה דף ל"ו דלא מטפחין ולא מספקין וכתב במג"א סי' של"ט סק"ב כ' דמשו"ה שרי גבי פרחי כהונה שהיו מכין להקיצו ולא הוי קול של שיר וכ"כ בסי' של"ח בשם המהרש"ל דכל משמיע קול שאיני מכוין לשמחה כגון שמש המקשקש לביהכ"נ מותר והיינו משום דהוה דשא"מ מותר א"כ תליא זה אי אמרינן דבר שא"מ מותר לכן ל"ק מהא דאין מטפחין די"ל דא"מ לשיר שרי א"כ א"צ לטעם א"ש במקדש וצדקו דברי הכ"מ ואף לר"י דדבר שא"מ אסור הא במילתא דרבנן כ' תוס' ביומא דף ל"ד דגם לר"י דבר שא"מ מותר: וכן נראה עוד סעד לדברי הכ"מ דנראה דתליא בהא דהנה בבה"ז במנחות ע"ב הביא בשם הקדוש במלאכה דאפשר בלא"ה א"ד שבת רק היכא דגלי קרא אבל בא"א לעשות א"צ קרא ודחי שבת א"כ בשבות אף דאפשר בלא"ה דחי וא"כ לפמש"כ רבינו בפ"א מק"פ דילפינן ממועודו רק היכא דא"א אבל באפשר מע"ש לא יליף ממועודו א"כ גם בשבות ג"כ א"ד רק בא"א בלא"ה: ז') ואמנם עוד יש לישב קו' משל"מ מעששיות לטבילה לפמש"כ מהר"ם ברבי ובשעה"מ בה' שבת לפרש דברי רבינו בפ"ב מעיוהכ"פ דכ' הטעם א"ש במקדש קאי אכיבוי לא אצירוף א"כ יש לחלק דבוודאי בשבות דרק משום גזירה א"ש במקדש אף דאפשר וכיבוי מטעם גזירה אטו מתכות אבל שבות דבעצמותו אסור מדרבנן כגון צירוף או טילטול נירות א"כ שפיר היכא דאפשר ל"א א"ש במקדש ועמש"כ בארוכה בזה בה' עיוהכ"פ: ח') אלא בודקין בנירות הדלוקין מע"ש. ותמהו עליו שבמשנה משמע דגם בשבת בודקין לנר אבוקה שבידם הקשה בתויו"ט ועיין בישועת יעקב סי' רע"ו ובתוסי"ש הקשה עוד הא משבת דף מ"ה מוכח דל"ח שיבוא להטות משום דאפשר לעשות בנחת שלא יבוא להטות ובראש יוסף תי' כיון דפריך רק מדקאמר כבתה אין לא כבתה לא משמע דקשיא רק בכבה והולך דל"ש משום הטי' ע"כ צריך לטעם דבסיס אבל בדולק ממש בפרט באבוקה שפיר י"ל כתויו"ט דקרוב הדבר לבוא לידי הטי' אולם לי נראה לישב על נכון דהנה בשבת דף מ"ד ר"ש אומר חוץ מנר הדולק בשבת ופירש"י בעוד שהוא דולק שמא יכבה ונכתב בגיליון שפירש"י קאי אמשנתינו אבל בצל"ח מפרש דקאי אברייתא: אמנם בפי' המשנה לרמב"ם מבואר דמפרש טעם דר"ש במשנה משום שמא יכבה ולפי"ז נראה כדברי הגיליון שרש"י קאי אמשנה ואמנם יתמה למה פירש"י וכן רבינו הטעם שמא יכבה כיון דבגמ' דחי דלר"ש דבר שאין מתכוין מותר אין לאסור משום שמא יכבה ועיין בצל"ח שתמה טובא: ונראה לישב דהנה קשה לי הא דפריך אביי לרב יוסף דכבתה אין לא כבתה לא משום שמא יכבה והא הוה דבר שאין מתכוין ומסיק רבא משום בסיס הא יש לפרש שמא יכבה בכונה דהא בטעם איסור טילטול דבר מוקצה בשבת דף קכ"ה אמרו משום הוצאה שמא יבוא להוציא ורבינו בפ' כ"ד משבת נראה שאין רק משום גזירה דהוצאה אלא משום גזירה דשאר מלאכות ג"כ וכמו שכ' בפנ"י בשמעתין והנה בטעם דגזרו משום הוצאה מרש"י ביצה דף י"ב נראה שכן בכל טילטול דהיתר הוה שייך באמת גזירה אטו הוצאה אלא דאין גוזרין גזירה בדבר שאין ציבור יכול לעמוד בו אלא גזרו רק בדבר שאין בו צורך כ"כ ולא חזי לכל מילי אמנם לי הי' נראה טעם אחר דהנה ביצה דף י"ט סובר רבה דגזרינן בט"כ שמא יעבירנו ד"א ברה"ר ותמהו כולם מהיכי נימא שיבוא להעבירו ד"א בשלמא בלולב ושופר חיישינן משום דמצוה ובהיל לעשות המצוה כדאמרו הכל חייבין בלולב ושופר ואין הכל בקיאין משום דחשש רק משום דהכל חייבין ובהול וזה ל"ש בט"כ וכן ל"ש סברת הפנ"י שכ' דחשש שמא יעבירנו דסבור דמצוה דחי ל"ת דשבת והעלה בכ"ס דהכונה כך דבאמת יש כאן משום מתקן כלי כדמתרץ רבא רק רבה הי' סבור דהי' הדין נותן בשבת שחל בעיו"ט דאיכא מצוה לטבול לא העמידו חכמים דבריהם לאסור משום מתקן אלא משום דחששו שמא יעבירנו דע"י שיראה דבכל שבת אסור לטבול רק כאן התירו משום מצוה כן יסבור משום מצוה רשאי להעביר ד"א וכהא"ג העלה בשבי"ד לאדמוהגז"ל בה' יו"ט וכ"כ כ"ס: אמנם לי הי' נראה עד"א דע"י שהוא עסוק בטבילת כלים שאסור בשאר שבתות משום מתקן אי נבוא להתיר משום מצוה חיישינן שמאחר שהוא עסק בטבילה שהוא אסור בשאר שבתות עי"ז ישכח שהוא שבת ויעבירנו ד"א ברה"ר וכן יש לפרש דגזרו טילטול משום הוצאה דע"י שעסק בטילטול דברים האסורים מחמת איסור שבת כגון דבר שמלאכתו לאיסור לזה ישכח כלל שהוא שבת ויוציאנו לחוץ אחר זה ראיתי כי זכיתי לכוין בזה לדברי הרא"מ בספר יראים בעניני מועדות כתב וז"ל ואסרו חכמים שלא לטלטל דבר מוקצה בשבת משום הוצאה דאמרינן בפ' כל הכלים גבי מוקצה אטו טילטול לאו צורך הוצאה היא פירש שמטלטל דבר מוקצה אי ממ"מ למאן דאסר מתוך שמאוס יוציאנו לחוץ ואי דבר שאין בו תורת כלי עליו מתוך שאין בו צורך שבת ישכח שהוא שבת ומוציאו ואי מוקצה מ"א מתוך שמטלטל דבר שאין בו צורך שבת שוכח ומוציאו (לענ"ד צריך להגיה מתוך שהוא דבר שאסור בשבת שוכח שבת ומוציאו דאי מטעם שאין בו צורך שבת א"כ אמאי לא כללו עם דברים שאין תורת כלי עליו משום הטעם דאין בו צורך שבת) מעתה קשה לי הא כאן ג"כ יש לפרש כן כבתה אין לא כבתה לא משום דע"י שמטלטל דבר שאסור בשבת דהוא מלאכתו לאיסור ע"י זה ישכח שהוא שבת ויבוא לכבות בשוגג דא"ל רק בהוצאה גזרו דהא ברמב"ם פכ"ד מוכח דגם בשאר מלאכות חששו והיינו ע"כ ג"כ מהאי טעמא שאמרנו כיון שעסק בכלים שמלאכתם לאיסור ישכח שהוא שבת ויבוא לעשות בו מלאכה וא"כ מ"פ דהוה כיבוי דבר שאין מתכוין הא יש לחשש שיכבם בשוגג דישכח שהוא שבת והוא קו' גדולה לשיטת רבינו והרא"מ אך הדבר ניחא דהנה זה שיטת רבה דחייש בט"כ שמא יבוא להעבירו ד"א ברה"ר אבל אביי ורב יוסף ורבא כולם פליגי שם ארבה דל"ח שמא יעבירנו וע"כ כמו שביארנו דסברי נהי דבלולב ושופר גזרינן שמא יעבירנו משום דבהול מחמת המצוה אבל בט"כ לא שייך זהו כמו שהעלה בש"א ורק הוה שייך החשש גם ביו"ט דנאמר שישכח שהוא שבת ע"ד שאמרנו וזהו לית להו להני אמוראי ע"כ נתנו הטעם שמא ישהא