כל המומין הפוסלין באדם וכו'. והנה לעיל בפ"ו מה' באהמ"ק דין ג' כ' אחד נולד כך וכן כ' בת"כ בפ' שופטים מנין נולד בע"מ ת"ל כל מום וכל הפוסל באדם פוסל בבהמה כמש"כ רבינו כאן א"כ גם בנולד בע"מ כך וכ"כ בספרי פ' שופטים אשר יהי' בו מום רע לרבות נולד כך והנה כהא"ג דריש בפ' ראה על פסוק כל דבר רע לרבות נולד בע"מ ולדעתי יש להוכיח כך מבכורות דף י"ד דקאמר ר"א השוחט בע"מ מעיקרא בבמת יחיד לוקה על לא תזבח שור ושה אשר יהי' בו מום כל דבר רע ופריך ואימא לבכור דהו"א כיון דקדוש מיקרב נמי קרבה ומשני כתיב פסח ועור ולכאורה יפלא הא מקרא דלא תזבח יליף בספרי אפי' נולד כך וא"כ אכתי בבכור שקדושתו מרחם הוא דקרב בנולד כך וזהו לא מוכח מקרא מפסח ועור וא"כ לכן כתיב לא תזבח שור ושה דזהו מסתמא אפי' בנולד כך וא"כ נוקי עדיין לבכור ולאשמעינן אף בנולד בע"מ כדדרשינן בספרי באמת דחייב אף בנולד כך, אך י"ל דכיון דבבכור כתיב פסח ועור כל דבר רע ומרבה מינה ג"כ נולד כך א"כ ל"צ האי לא תזבח כל מום רע לבכור שנולד כך והא דמשני פסח ועור כתיב י"ל דסמיך אכל דבר רע דכתיב בסיפי' דקרא ואולם לפמש"כ להלן דפסח היינו נולד כך א"ש בפשיטות דמשני דמפסח מוכח בכור שנולד בע"מ ג"כ פסול ובזה ניחא מה שהקשתי שם והבן. ומכאן אני תמה טובא על פירש"י תמורה דף ז' דמקשה שם בע"מ מעיקרא מניין ופירש"י בנולד בע"מ מנ"ל דחייב דהא בודאי הקדישה והקריבה להקריב ויפלא דבספרי מוכח אדרבא דדריש מלא תזבח כל דבר רע אף נולד בע"מ בשלמא מהא דדריש מכל מום רע דכתיב בבכור נולד כך לא קשה דבכור שאני דקדושתו מרחם אבל מהאי דלא תזבח דדריש לשאר מומין שבבהמה דהיינו למום עובר כמש"כ רבינו בפ"א מאימז"ב ודרש ג"כ אף הנולד כך מוכח דאדרבה עדיף בנולד כך וצע"ג ולכאורה י"ל דספרי מצי איירי בוולדות קדשים במעי אמן קדושים אגב אמן א"כ הו"א בנולד בע"מ קדוש עדיף אבל להקדיש בנולד בע"מ לא מהני ז"א דהרי בבכורות שם פריך אהאי לא תזבח ואימא לוולדות קדשים שנולד בע"מ דהו"א דקרב ומשני מתדרי"ש נפקא וא"כ ע"כ קרא דכל דבר רע אתי לנולד בע"מ והקדישו דג"כ פסול א"כ זה היפך פירש"י דתמורה וצע"ג ואולי י"ל כיון דקרא זה איירי בבע"מ עובר לכן הו"א דקרב בנולד כך אבל זה דחוק מאוד בשלמא לפי' תוס' שם דכונה בע"מ מעיקרא אינו נולד כך רק אקדם הקדישו למומן דעובר אהקרבה אבל בנולד כך לא ס"ד כלל דמיגרע גרע ניחא אבל פירש"י צע"ג, לפמש"כ ניחא לי מה דהקשה בשמ"ק בבכורות דהא מלא תזבח לא ידעינן רק הקדיש ואח"כ נולד מום אבל מנ"ל לר"א אף בבע"מ מעיקרא דחייב בבמות יחיד דדיקלא בעלמא הוא ותי' כיון דלקי ה' שמות בבע"מ מעיקרא ע"כ חל הקדש א"כ ה"ה במות יחיד ולא דיקלא בעלמא הוא ולפמש"כ ניחא דהרי בספרי דריש מלא תזבח שור אשר יהי' בו מום כל דבר רע אפי' נולד בע"מ א"כ הרי אף בבע"מ מעיקרא לקי אך לכאורה יקשה להיפך דילמא דוקא בנולד כך אבל בנעשה בע"מ אחר שנולד והקדישו מנ"ל דחייב בבמות יחיד י"ל דזה דריש בספרי מאשר יהי' בו מום וא"ל בהקדישה ואח"כ נעשה בע"מ דזה כבר ידעינן מלא תקריבו דכתיב בפ' אמור אך י"ל דהרי קרא זה לבע"מ עובר וא"כ י"ל רק בע"מ עובר שקדם הקדישן אבל נעשה בע"מ ואח"כ הקדישו לא לקי בבמות יחיד ולכך נראה לישב ע"ד שכ' השטמ"ק ליישב קו' שלו כיון דעובר משום ה' שמות ע"כ דקא"ש א"כ ה"ה בבמות יחיד עובר.

עגול כשל אדם וכו'. ובכ"מ תמה דלא מחלק בין אוכמא לצירא ותי' בלח"מ דלשמואל בנדה דף כ"ב הטעם יען דנאמר בהן יצירה כאדם ולכן א"צ לטעם דגלגל עינו כשל אדם. ול"נ בדרך אחר דהנה בפי' מאי"ב פסק רבינו דבעינן פניו דומה לשל אדם דסובר כדר' ירמי' דפליג אשמואל ורי"ו דסברי משום דנ' יצירה או משום גלגל עינו דומה לאדם אלא דבעינן דומה בפניו לאדם וא"כ אין מחלק בין אוכמא לצירא דהא לא פסק כרי"ו בהא וכן מוכח מהא דפסק בהל' אי"ב בילדה כנחש טמאה לידה דגלגל עינו דומה לשל אדם א"כ משמע דס"ל בבהמה אין סגי בעינו דומה לשל אדם רק דבעינן דומה בפני' לשל אדם. אלא דעדיין קשה דבכ"מ הקשה באמת מ"ש מבהמה דשוה ג"כ לאדם ותי' דאין שוה רק באוכמא או בצירא אבל של נחש דומה ממש א"כ הדרא קושי' לדוכתי' דהו"ל לחלק ונראה דטעמו של רבינו אינו כמש"כ הכ"מ אלא דסובר דפליגי לרבב"ח אליבא דרי"ו דקאמר גלגל עינו שוה לשל אדם אף באינו שוה ממש אפי' באוכמא או בצירא אפ"ה טמאה לידה והא דפריך ממום משום דאף או דמי ממש בצירא או באוכמא ל"ש לומר דמום הוה כיון דדרכו ששוה קצת ולכן משני הא באוכמא הא בצירא אבל ר' ירמי' סובר כיון דאף באוכמא או בצירא אין שוה ממש לשל אדם אין טמאה לידה רק אם פניו דומה לשל אדם אבל בנחש אף אם אין שוה רק באוכמא או בצירא כיון דשוה ממש לשל אדם טמאה לידה וכן משמע הלשון בבהמה קאמר שעיניהם דומות לשל אדם ובנחש אמר שגלגל עינו עגולה כשל אדם משמע שהוא ממש כשל אדם ובבהמה רק דומה לשל אדם.

אם יש בלובן עינה יבלת שיש בה שער וכו'. עכ"ל. ובספר לחם יהודא כ' תימה אם הוא גורס כגיר' רש"י ומפרש כפירושו הא מוכח לדעתו ז"ל דדוקא ביבלת שבשחור הוא דשוחטין במדינה אפי' אין בו שיער אבל בלבן אין שוחטין במדינה אלא אם יש בה שיער אין שוחטין במקדש ובאין בה שיער שוחטין אפי' במקדש דתם מעליא הוא ולקמן כ' רבינו דאין שוחטין במקדש מי שבלובן עינו יבלת שאין בה שיער ואי כגיר' התוס' הא מוכח גירסתם דבשחור הוא דיש חילוק בין יש בה שיער לאין בה שיער אבל בלובן לעולם אין בו מום כלל אפי' ביש שיער ואפשר לומר דרבינו גורס כגיר' רש"י אבל מפרש בע"א ור"ל אידי ואידי בלבן היינו מתניתין דשוחטין במדינה ומתניתין דאין שוחטין במקדש ואע"ג דמעיקרא פריך והא אין מומין בלבן היינו לפי מאי דמוקי דמתניתין דשוחטין במדינה הוא בשחור אבל בלבן לא חשוב כלל מום לשחוט עליו במדינה לכן דין הוא דלא נאסר אותו במקדש אבל למסקנא דמסקינן דאיכא צד בלבן דהוא מום גדול שנשחט עליו במדינה ונאכל דהיינו ביש שיער שפי' גזרו במקדש באין שיער ליחשב מום. מיהא מה שהקשה בלח"מ מפירוש המשניות צ"ע דאם היבלת בגופו ויש בה עצם מום גמור הוא ואי לית בה עצם אינו מום כלל רק די"ל דלבתר דמסיק אידי ואידי בעינו הכונה בין בגופו בין בעינו בעי עצם דבלא עצם אינו מום כלל ועל מומין שבעינו קאי הפי' משניות. אח"ז ראיתי במרכבת המשנה שכ' דרבינו מפ' הא דמשני אידי ואידי בעינו היינו בלובן שבעינו והא ביבלת שחור שעל הלובן והא ביבלת לבן שעל הלבן וכהא"ג בבכורות דף ל"ה הא בדוק שחור הא בדוק לבן, ולפי"ז המסקנ' דהא דתנן דיבלת הוה מום היינו בשחור שע"ג הלובן שבעין וע"ז פריך הא אין מומין בלובן ובזה תבין מש"כ רבינו פ"ז מבאמ"ק ה"ה וכן אם הי' נקודה שחורה בתוך הלובן אפי' צפה אינו מום שאין מומין בלובן וע"ז מסיק דאידי ואידי ביבלת לבן ובדאית בי' שער הוה מומא ובדלית בי' שער פסול הוא אותה.

העור שחופה את גיד הבהמה אם נפגמה וכו'. עכ"ל. ומבואר בגמ' דאם ניטל כשר, והנה בתיו"ט כתב ואל תתמה שהרי בטרפות אתה מוצא כן בניטל הטחול, וקשה לי דהנה תוס' הקשו א"כ נפגם אמאי הוה מום קבוע לשחוט עליו במדינה הא יש לו תקנה ליטול כולו, ותי' כיון דאין מתרפא כי אם ע"י מעשה מיקרי מום קבוע וקשה לי מ"ש מטריפות דכאן ל"ש כדברי התיו"ט דאל תתמה דהרי בטרפות כן דהא באמת בטריפות כהא"ג אין חוזר להכשירו, אולם תוס' תי' עוד דכי נפגם תחלה אין לו תקנה אף אם יטלנו אח"כ והיינו כמו בטריפות דאין חוזר להכשירו, וקשה לי מיבמות דף ע"ו דמשמע רק בטריפות אינו חוזר להכשירו אבל במילתא אחריתא כגון לענין פצוע דכא חוזר להכשירו א"כ למה לענין בע"מ אין חוזר להכשירו והכי איתא התם נסתם כשר וזהו פסול שחוזר להכשירו זהו למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה ולתוס' הנ"ל יקשה עדיפא הל"ל לאפוקי בע"מ דהוה פסול שאין חוזר להכשירו דבטריפות ל"ש כל כך לומר פסול דבטריפות ל"ש כ"כ לישנא דפסול עיין חולין דף י"ט ועוד מ"ש מהא דאיתא התם דף ע"ה כל שאין לו אלא ביצה אחת דכשר והביאו תוס' מירושלמי עובדא הוה קמי' דר' אמי א"ל אין כרתי את שריי ליה אלא הוי ידעה דלא מוליד מוכח דכשר ופי' כך אין דאם יחתוך ביצה הפצועה את שריית ליה להנשא דחוזר להכשירו ע"י כריתות הביצה והסביר בח"ס סי' י"ז דאם נחתך אזי כל כח הולך אל ביצה אחת א"כ מ"ש בע"מ דא"ח להכשירו אמנם דעת הרא"ש באמת דאם נפצע אח"כ א"ח להכשירו ע"י שנחתך והיעב"ץ בספרו אגרת בקורת הקשה לשני השיטות מהא דאמרו נסתם זהו פסול דחוזר להכשירו זהו למעוטי מאי למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה אין קרום והקשה לתוס' למה אמר זהו הרי יש עוד פסול בנפצע ואח"כ חתכו דחוזר להכשירו ולהרא"ש הקשה איפכא למה אמר למעוטי טריפה הא מצי לאוקמי בנפצע ביצה וחתכו דא"ח להכשירו ולפמש"כ קשה כן מבע"מ ג"כ דרך ממנ"פ אי חוזר להכשירו אמאי לא אמר למעוטי בע"מ ואי אינו חוזר להכשירו כתי' קמא בתוס' א"כ אמאי קאמר זהו הא איכא עוד פסול כגון בע"מ דג"כ א"ח להכשירו. ונראה ליישב דהנה בחולין דף ס"ח אמר רבה כטרפה מה טרפה כיון דנטרפה שוב אין לו היתר אף בשר שיצא חוץ למחיצתו שוב אין לו היתר והנה נחלקו בזה הראשונים דאיתא שם דף ע"ו ללישנא בתרא למטה היינו למטה מן הארכובה ומצוה"ג למעלה היינו למעלה מן הארכובה ומצוה"ג נמצא ללישנא בתרא אם חתך במקום צומה"ג טרפה ולמעלה מצוה"ג כשרה והקשה הרמב"ן א"כ אם נחתך כל הרגל למעלה מצוה"ג תחזור להכשירו ותי' דאין ה"נ אבל השתא באותו ענין שהטרפות בה אינה חי' ולכן אם חתך למעלה קודם שחיטתה וחיתה ואח"כ שחטה לאו נטילת הגידין הוא זה אלא חתיכת הרגל למעלה מן הארכובה וכשרה וא"ת כבר התחילה המכה זו להכניס בה מיתה מסוכנת היא ולא טרפה וכשרה, וכתב בפלתי סי' נ"ו דהיינו דאמרו חותכה מכאן ומתה וחותכה מכאן וחי' דלאחר שחתכו לגמרי וחי' וחוזר להכשירו והרא"ש כתב ע"ד הרמב"ן שדעת זו רחוקה שתחזור טרפה להכשירו בי"א וכו' ואין לו תקנה שכבר נכנס בה חולי הטרפה וברשב"א הוסיף לתמוה ממנ"פ אי הוה טרפה איך חוזר לכשרותו כגמ' הנ"ל שהבאתי ואם תאמר שחוזר להכשירו א"כ שוב ל"ה טרפה מעולם דהרי אמרינן גמורי דאי בדרי לה סמא חי' משמע כיון דאפשר לעשות רפואה ל"ה טרפה כלל.

אם הי' הזנב קצר וכו'. במשנה בכורות דף מ' זנב העגל שאינה מגעת לערקוב אמרו חכמים כל מרבית עגלים כן ופירש"י הלכך בציר מהני הוי מומא והקשה ב"י סי' ש"ט למה לא מנה רבינו מום זה ונראה דמפרש דמרבית עגלים להיות קצרים ואח"כ כשהן מגדילין נחתכות ול"ה מומא ופלא שכ"כ רבינו בפי' המשניות והביאו גם תויו"ט וז"ל כל מרבית עגלים כן ואינו מום לפי שגדילים לאחר מכאן.

בעל חמש רגלים וכו'. לכאורה קשה הנה בחולין דף נ"ח קאמר עלה ל"ש אלא ביד אבל ברגלה אפי' טריפה נמי הוה וא"כ למה כתב רבינו שהוא בע"מ דטריפה נמי הוה ונראה לישב דהנה הקשיתי לדעת רבינו בה' שחיטה דנחתך מרגל האמצעי שלא במקום צומת הגידין כשר אי יש שם יתרת הרגל ג"כ כשר וא"כ גם ברגל שייך לומר דאי יתר הוה מום ול"ה טריפה והרי במשנה אחריו תנן נשבר יד נשבר רגל אף שאינו ניכר הוה מום וא"כ בנשאר למעלה מצומה"ג איירי דאל"ה טריפה נמי הוה א"כ יתרת ג"כ מצי איירי בנשבר עצם אמצעי [עס"י נ"ה דיעות הפוסקים בזה בב"י ובטו"ז] ונראה דגמרא אזיל כאן לל"ק דרב בחולין דף ע"ד דאם נחתך למעלה מצומה"ג טרפה דגם עצם אמצעי טריפה א"כ אם יש שם יתרת ג"כ טריפה אבל לל"ב דרב והכי קיימ"ל לדעת רבינו דכשר בעצם אמצעי אם יש יתרת בעצם אמצעי כשר באמת א"כ האי יתרת משכחת גם בעצם האמצעי ולכן כתב רבינו אם יתר ה' רגלים הוה מום. אך לכאורה יקשה א"כ לכו"ע הרי משכחת יתרת כשר ברגל ג"כ דהיינו בארכובה תחתונה דהא לל"ק דרב בנשבר עצם למעלה מצומה"ג טריפה א"כ הא דתנן בבכורות שברגל הוה מום ע"כ היינו בארכובה תחתונה א"כ ע"ז שייך למיתני גם לענין יתרת רגל דכשר והיינו בארכובה תחתונה אך י"ל דבאמת לשיטת הפוסקים דטריפה נחתך עצם האמצעי גם בארכובה תחתונה פסול דהוה כניטל כל העצם בין הפרקים שג"כ טריפה עיין היטב בב"י ובטו"ז ובש"ך סי' נ"ה לדעת רבינו דניטל עצם אמצעי כשר א"כ נהי דיתרת בעצם האמצעי טריפה משום דהוה כניטל כל העצם וכאלו ניטל בין הפרקים במקום שמחוברין הירך לשוק [ואף דנחתך כשר בחסר כל הרגל טריפה נמי הוה דלא כב"י שכ' דבחסר כשר אלא כדעת רמ"א בת"ח ובסי' נ' בהג"ה דסובר חסר רגל טרפה לדעת רבינו שכן נראה מדבריו פ"ו שכתב חסר רגל מתחילת ברייתה טרפה וטעמא דמילתא דחסר טרפה אף דרבינו סובר דכללא דמילתא היכא דניטל טרפה חסר כשר נראה דרבינו סובר דניטל טריפה מצד עצמו אבל בחסר אין טריפות מצ"ע אלא מצד דהוה חסר צוה"ג דטרפה והנפ"מ הוא ע"ד שכ' ההש"ל דאי הטריפה מצד הסברא דחותך מתתאי טרפה ולמעלה יהא כשר מהני שהיה יב"ח כן יש לומר בזה ואין להקשות אכתי אמאי גרע מנחתך למעלה מצומה"ג דאין טריפה אפי' מצד צוה"ג לדעת רבינו פ"ח משחיטה י"ל ע"ד שכ' הפלתי לתרץ דגמ' דף נ"ז פריך הא דמכשיר שמוטה בעוף ותנן ניטל צוה"ג בעוף טרפה והקשה הפלתי לקשי לנפשי' ניטל צוה"ג טרפה ונחתך למעלה כשר ול"א הא עכ"פ ניטל צוה"ג ותי' כיון שניטל כל האבר אין סברא לומר כן כיון שחיות תלוי בו שיש בו צוה"ג וכן אין סברא לומר אם שמוטה דהוה כניטל כל האבר שיהא כשר כן י"ל לענין חסר מתחילת ברייתה כל עצם השוק דטריפה אף דלרבינו נשמט עצם אמצעי כשר ולא בטריפה מצד צוה"ג והנה לעיל בפ"ז מביאת מקדש כ' משום דהדר בריא אבל בנברא חסר כל עצם השוק טרפה דהא הוה ניטל צוה"ג וכיון דנברא חסר עצם השוק טרפה ה"ה יתרת בעצם השוק טרפה דהוה כניטל צוה"ג אבל יתרת בעצם תחתון כשר בודאי וא"כ משכחת יתרת ברגל כשר בארכובה תחתונה אבל לל"ק דרב אף בארכובה תחתונה טרפה משום דהוה כניטל כל הארכובה במקום שמחובר לירך ששם צוה"ג ג"כ טרפה כאשר אבאר דהנה רש"י פסק כל"ק דרב דארכובה היינו ארכובה תחתונה והראשונים תמהו כי איתותב ל"ק דרב והטעם דאיתותב משום דא"כ ניטל צוה"ג ל"ל למיתני' כיון דקתני ברישא נחתכו והנה זה קשה רק אי אמרינן דנחתך דקתני ברישא קאי גם אסיפא בעצם האמצעי ע"כ ל"ל למיתני' צוה"ג אבל אי אמרינן דנחתך קאי רק ארישא ובסיפא בנשבר איירי ניחא דקתני וכן שניטל צוה"ג דהיינו צוה"ג בלי העצם והעצם שנשבר וצוה"ג קיימין. והנה רש"י דמפרש דהא דפליגי רב ושמואל היינו לענין עצם האמצעי א"כ ע"כ צריך לפרש דנחתך לא קאי אסיפא דעצם האמצעי דזה אפי' בנשבר טריפה לרב וע"כ שפיר ל"ק דרב ממשנה דקתני וכן שניטל צוה"ג כיון דהא דקתני נחתך קאי רק ארישא ולא אסיפא ואדרבא יש ראי' לרב ממשנה דקשי' דיוקא אהדדי דברישא משמע דמן הארכובה ולמעלה טרפה הא ארכובה עצמה כשרה והנה זה רק קשה אי נאמר דנחתך קאי גם אסיפא אבל אי לא קאי רק ארישא אין כאן סתירה דברישא קתני מן הארכובה ולמטה כשרה הא בארכובה עצמה טרפה בנחתך וקתני בסיפא מן הארכובה ולמעלה טרפה היינו בנחתך אבל בנשבר בין הארכובה כשר [ועכה"ג ברא"ש שכ' כן אליבא דשמואל בעצם שלישי נשבר כשר ונחתך טרפה הרי דנחתך גרע] וא"כ יצא לנו מזה לרב לל"ק נחתך בארכובה עצמה טרפה א"כ אי יש יתרת בארכובה תחתונה הוה כניטל בין הפרקים ונחתך שם נטרפה ולכך ניחא דלא משכחת בגמ' יתר כשר רק ביד [ובזה נראה לפרש הא דקאמר רש"י ולקמן פסקינן כרב נשבר טרפה כ"ש נחתך ותמהו דהא משם לא מוכח דאיירי בעצם אמצעי עיין רשב"א ורא"ש שנתקשו ונראה לפמש"כ ניחא כיון דהלכה כרב נשבר טרפה אפי' אי קאי עצם אעצם שלישי ע"כ נשבר ג"כ טרפה א"כ הא דקתני נחתכו רק משום רישא אבל סיפא בנשבר איירי וכיון דע"כ איירי בנשבר שוב לא איתותב רב די"ל דלכך קתני שניטל צוה"ג כיון דאיירי בנשבר בלא צוה"ג ולא קשה נחתכו דקתני אבל אי הכונה כשמואל רק נחתכו טרפה אז הוה איתותב רב מדקתני נחתכו וראיתי בכ"ס סי' נ"ו שהאריך בדברי רש"י ומש"כ נכון. אבל רבינו לשיטתו בעצם אמצעי נחתך כשר א"כ נהי דיתרת בעצם אמצעי טרפה דהוה כניטל עצם אמצעי בין הפרקים שמחובר לשוק טרפה אבל בעצם תחתון כשר דהוה כניטל עצם התחתון דכשר ולכך כ' סתם יתרת בעצם התחתון. יצא לנו מזה דלא כשיטת הפוסקים דיתרת בעצם תחתון טרפה משום דהוה כניטל כל הרגל ונראה להביא הוכחה לזה ביתרת בעצם אמצעי טרפה ובעצם תחתון כשר דהנה רב פריך לשמואל יש לך אבר שנשמה תלוי' בו ומוטל באשפה ומותר והנה יש להבין הא בעצם אמצעי כשר א"כ אין הנשמה תלוי בו וכן הקשה ברשב"א ויש לומר דעכ"פ מקרי נשמה תלוי בו אי יש בו יתרת טרפה דהוה כניטל בין הפרקים והנה לפי"ז מוכח יתרת בפרק תחתון כשר דאי טרפה א"כ גם לרב מי ניחא דיקשה יש לך אבר שנשמה תלוי בו מוטל באשפה ומותר דהרי יתרת טרפה בו והוה אבר שהנשמה תלוי בו וע"כ דבתחתון יתרת כשר. אמנם יש לפרש הא דפריך אבר שנשמה תלוי בו לדעת הראב"ד נתקפלו הגידין טרפה משום דיונקים מן העצם א"כ שפיר מקרי נשמה תלוי בו וזה ל"ש בעצם תחתון ואולי לזה כיון הרשב"א שכ' דהוה אבר שנשמה תלוי בו דהיינו שיש בו צומה"ג. והנה לדעת הפוסקים דשמואל קאי אעצם שלישי קשה מאי קאמר רב אבר שנשמה תלוי בו הרי לשמואל כשר ול"ה עצם שנשמה תלוי בו אך הדבר ניחא דרא"ש כ' דמודה שמואל בנחתך טרפה א"כ הוה נשמה תלוי בו לענין נחתך עכ"פ [והנה דעת הרמב"ן דכשר ואפי' נחתך אח"כ למעלה, ולי נראה מגמ' דפריך מי איכא מידי דאם מלעיל כשר ומתותי טרפה והו"ל להקשות איפכא מי איכא מידי דאי מתחת איפסק טרפה ומלעיל כשר וע"כ דלא כרמב"ן דאי מתחילה נשבר למטה ואח"כ חתך למעלה טרפה ועמש"כ בקונטרסי טרפה חי' הנדפס אצל שבי"ד לאאמ"ו הגאון זצ"ל]. אך לכאורה י"ל דלדעת רבינו יתרת רגל לאו היינו יתרת ברגל גופי' אלא ביתרת גמור איירי שיוצא מגוף הבהמה עוד רגל אחד והוה כניטל כל הרגל וע"ז אמרו דטרפה הוה וביד כשר ול"ש לפלוגי ברגל גופי' כשר ברגל שלישי כיון דלא איירי מיתרת רגל כלל כאשר יתבאר דהנה רבינו פ"י משחיטה פסק חסרון רגל מתחילת ברייתה טרפה הוה וכ' הכ"מ משום דגריס בהא דאמרו בגמ' ל"ש אלא חסר ויתיר ביד אבל חסר ויתיר ברגל טרפה נמי הוה הרי דמיקרי חסר והנה ביש"ש סי' ק"י העלה הא דחסר רגל מתחילת ברייתה טרפה היינו ממקום המחובר לגוף [והוה כשף מדוכתי' מתחלת ברייתה דלא כתוס' בכורות דף מ' עפמ"ג סי' נ"ה] א"כ גם יתר היינו ברגל התלוי בגוף והוה כחסר אבר הרגל מתחילת ברייתו וטרפה הוה. והנה זה נוכל לפרש רק לפי שיטת רבינו דסובר יתר כנטול היינו מתחילת ברייתה כאשר יבואר דהנה בנוב"י סי' ה' העלה דהאי יתר היינו ברגל דאי ביוצא מן הגוף ע"כ הוה כניטל ירך וחלל שלה דהוה נבילה וא"כ ה"נ נבילה הוה וע"כ ביתר רגל היוצא מן הרגל איירי אך כתב שם לדעת רבינו דיתר כחסר מתחילת ברייתה ניחא דהוה כנברא חסר רגל דל"ה רק טרפה [ועיין רש"י פי' יתרת בירך דאם ניטל נבילה הוה והקשה בלח"מ א"כ נבילה נמי הוה להנ"ל ניחא דנברא כך ל"ה נבילה וכ"כ בפמ"ג סי' נ"ה] וא"כ לפי' רבינו איירי שפיר ביתרת רגל היוצא מן הגוף וא"כ לא מצי לחלק ברגל ג"כ בין יתרת בעצם שלישי לעצם אמצעי וא"כ הדרה קושי' לדוכתי' אמאי לא כתב רבינו יתרת ביד וכ' בעלת ה' רגלים דנוכל למיטעי דאיירי נמי ביתרת רגל ושם טרפה נמי הוה וכן נמי יקשה ממה שכ' בעלת ג' רגלים כיון דאיירי בחסר כל הרגל דטרפה אף מתחילת ברייתה איך כתב סתם בעלת ג' דמשמע אף דהחסרון ברגל והנה ליישב זה מוכח כשיטת הרמ"א בת"ח וכן בסי' נ' ברמ"א דאם חסר רגל טרפה אף דהחסרון בשוק א"כ יתרת ג"כ ביתרת יוצא מן הרגל איירי שפיר יש לחלק בין יתרת בעצם שלישי או באמצעי ובין יתרת בעצם התחתון וחסר ג"כ לא קאי אכל הרגל דאיירי בחסרון בשוק אבל למטה פשיטא דכשר או דאיירי שהחסרון באמצע הקוליות ולכן טרפה ולא משום שמוטה דלא איירי מחסרון רגל שלישי וא"ש פסקי רבינו ע"ד שכ' למעלה ודו"ק.

זקן וכו'. והנה במשל"מ חקר מהו זקן והנה אני ראיתי בשמ"ק כתובות דף ע"ה וז"ל רש"י במהדור' קמא הזקן לא ידענא מאיזה זמן קרי לי' זקן דבאדם קיימ"ל עד שירתת עכ"ל הנה נפתח הדבר בגדולים והנה מתוס' יומא דף ס"ה ד"ה משום נראה דס"ל דפסולות מבן ג' מדאורייתא הוא וביש"ש שם הביא דברי מש"צ שהקשה מסוטה דאין שנים פוסלות בקדשים ותי' דאיה"נ דהוה מצי תלמודא לתרוצי התם אטו כולן קדשים לא פסלו בהו שנים מדרבנן אלא בעי לתרוצי ככו"ע אפי' לר"מ דפסול מדרבנן מפני הכבוד או אפי' מה"ת מפני הכבוד אבל לא לעכב וכמו שפי' ראב"ד ותאמר דלא צריך קרא דמקו"ח דעגלה לא מצי אתיא דמה לעגלה שכן שנים פוסלות בהו מ"מ אטו אפי' לר"מ מ"מ ליכא קדשים דפסלו בהו שנים מה"ת באותן שהצריכן הכתוב בן שנה כמו שפירש"י וכיון שכן כי איצטריך קרא לאותן קדשים דפסול בהו שנים דהוה אתי מקו"ח מעגלה וכן משמע בת"כ פ' ויקרא גבי פר כהן משיח דקאמר יכול זקן ת"ל בן אי בן יכול קטן ת"ל פר הא כיצד בן ג' כדברי חכמים משמע מה"ת. הנה ביומא דף נ"א מוקי קרא דעתי אפי' בשבת בחלה השעיר ותמוה הא חולה פסול לקרבן ובשו"ת שו"מ מהד"ב סי' כ"א כתב דהנה מבואר בדברי רבינו דזקן וחולה אף שאינו כשר לקרבן מ"מ אינו נפדה וירעה ונסתפק במשל"מ לענין זקן אם עבר והקריבו אם כשר וא"כ י"ל דמכאן מוכח דבדיעבד כשר וא"כ כשר לעזאזל כיון דלשם ג"כ אם עבר והקריבו כשר, רק שכתב דאפשר לחלק דלא איירי בחולה שחולה כ"כ עד שיהא פסול רק באופן שהיה צריך לנשאו ושוב כ' דדוחק לחלק בכך רק מחוורתא דחולה אינו פסול בדיעבד, ול"נ דבודאי אף בדיעבד פסול כדמוכח בר"ה דף ו' דמוקי כגון שהי' וולדה חולה בעצרת ואי ס"ד דכשר בדיעבד אכתי הוה לי' להקריבו בעצרת כדי שלא יעבור בעשה אמנם מש"כ השו"מ דדוחק לחלק בהכי דהיינו דמה שיעור חולה אשר נוכל לומר שפסול להקרבה נראה לי דהיינו כהך שכ' רבינו בפי' מה' שחיטה חולה שנטתה למות אף שלא הוכה מכה הממיתה מותרת אבל עכ"פ כיון שהיא בכלל מסוכנת פסולה אף דיעבד, ונראה ראי' לדברינו מירושלמי גיטין אמשנה דחטאת גזולה וז"ל והבאתם גזול את הפסח וחולה מה פסח וחולה בגלוי אף גזול בגלוי ויפורש חולה בגלוי כמין מסוכנת אבל חולה שא"י להלוך ל"ה חולה וכן מוכח מתוס' קידושין דף נ"ו דהקשו איך משכחת פסח שעברה שנתה הא מזהר זהיר' וכ' דמשכחת בהי' חולה דפסול לקרבן והיינו בחולה שבגלוי. והנה במה שהבאתי לעיל משו"ת שו"מ מהד"ב ח"ג סי' כ"א שהקשה אהא דיומא דעתי אתי דבחלה השעיר דדחי יוה"כ והא חולה פסול לקרבן ובעינן ראוי לשם וכ' לחלק דאין חולה כ"כ רק שצריך לנשאו על כתיפו וכ' דזה דוחק ומחוורתא דבדיעבד כשר ניחא דביומא לא משני דהכשירו בכך כיון דבחולה איירי דלכתחילה אין ראוי ל"ש הכשירו בכך רק בכריתות דלא מוקי בחלה שפיר מסיק דהכשירו בכך יעוי"ש.

גרב לח. עכ"ל. בלח"מ העלה דהכא איירי בלח מבחוץ ומבפנים ולעיל בביאת מקדש איירי בגרב יבש בחוץ ובפנים והנה בשו"ע יור"ד סי' קצ"ח איתא דגרב חוצץ וצריכה האשה קודם טבילה לרכך אותו ואחר הריכוך אינו חוצץ או שתסיר אותו לגמרי ובשו"ת השיב משה סי' מ"ה הביא מדברי רבינו כאן ובה' ביאת מקדש דיש חילוק בין גרב לשאר שחין דגרב היינו יבש מבחוץ ומבפנים ואפשר בהסרה וא"צ ריכוך אבל אם יתרכך א"צ להסירו והא דנקטו גרב אורחא דמילתא נקטו דגרב קשה להתרכך ולפעמים א"א להתרכך אבל שאר שחין וודאי מתרכך כשחופפין במים היטב ועוד נ"ל דלכך נקטו גרב דהסרה ל"ש רק בגרב שאם תרצה לסבול הכאב תוכל להסירה ולקלפו שהוא רק כקליפה על בשר אבל שחין דעלמא המלאה ליחא ומוגלא ומושרש בבשר ממש אין באפשרות להסיר לגמרי והחוש מעיד ע"ז ואף אם יש אפשרות רחוק מ"מ הכאב גדול מאוד עד ששב להיות נמנע קיים והוי כלא אפשר והוא נכלל בכלל גליד שע"ג מכה דחוצץ והביא ראי' משו"ע סי' ש' שכ' דם יבש שע"ג המכה חוצץ לפיכך אשה בעלת חטטין צריכה לחוף במים עד שיתרככו דקשה פתח בדם יבש וסיים בחטטין ולמה לא כתב אהך גופי' דתחוף במים עד שתתרכך ולמה כתב סתם דחוצץ א"כ כש"כ דבדם יבש לא שייך ריכוך כלל כיון דביתרכך יוסר לגמרי ועוד דשוב לא הוי יבש והכי פירוש דדם יבש חוצץ אלמא בדבר יבש חוצץ לפיכך בעלת חטטין וכו' יעוש"ה. והנה הביא שם לתמוה אפירש"י בהך דנדה דקאמר האי ריבדא דכוסילתא תוך ג' א"ח דהוא רך ונדבק היטב בבשר והוה ממש כגופו לאחר ג"י חוצץ ובמנחות דף כ"א על הא דמשני שם הגמ' הא דסריך והא דלא סריך דכשמתחיל להתיבש נדבק מאוד בבשר אמנם נראה לישב על נכון דדם היוצא ממקום המכה דהיינו דם מגיפתה כל שנסרך ודבוק שפיר הוה כגופה דמעולם לא הי' נפרד והוא חלק מגופה אבל במנחות איירי מדם שנפרד ממקום אחר ונסרך באדם לכן ל"ה כגופו א"כ אדרבא כל שהוא דבוק חוצץ. ויותר י"ל דרש"י בנדה רד"ל תלתא יומא גלדן רך ומחובר והוא כגוף הבשר ובינתי דהגלד הוא קליפת עור וקרום שעולה מחמת מכה וגידולו מגוף האדם ע"כ כל זמן שהוא רך הוא דבוק ולאחר שנתיבש פסק חיותו וגידולו ונפרד ע"כ חוצץ ובמנחות קאי אדם שנפרד מעיקרו ונדבק כאן כל שנדבק יותר חוצץ דאין שם מקום חיותו וכהא"ג בסוף פ' אלו טריפות בהא דתולעים שבבהמה כיון דמגופה קא רבו הוה כגוף הבהמה וניתרין עם הבהמה [ועמש"כ ב"ה ביאת מקדש פ"ה בדברי הפנ"י גיטין דף י"ז דמחלק בין מים שנפרדו מהמקוה דחשוב חיבור ע"י משקה טופח או קטפרס ובין מים שבאים ממק"א דל"ה משקה טופח וקטפרס חיבור ועמש"כ בפ"ו מ"ה אלו חילוק זה גם לענין מילתא אחריתא] ודו"ק.

יש שם ארבעה חוליים וכו'. ויש לתמוה שייחד רבינו להנך ד' מומין מדור בפ"ע וקראם חליין ולא מומין ומפיק להו מדרשא דמבחר נדריך והא בבכורות דף מ"א כיילינהו בחדא מחתא עם הנך ד' מומין עוברים שאם הקריבן לא הורצו וראיתי במרכבת המשנה שעמד ע"ז וכ' דקשי' לי' לרבינו דבשלמא גרב לח וחזזית הדר מתסי וכן סנוירין ומים שאינן קבועין הם מומין עוברין ומש"ה אין שוחטין עליהן במדינה משא"כ הנך אמאי אין שוחטין עליהן כיון שהם מומין קבועים אלא וודאי משום דהנך לא הוה מום כלל אע"ג שהם בגלוי ואינן חוזרין לא הוה מום דומיא דפסח ועור וכ"ש חוטין הפנימיים דממעטינן להו מכל מום רע כדאיתא בר"פ על אלו מומין ע"כ אינם אסורים אלא מדבריהם משום מבחר נדריך ומש"ה כ' דיראה לי שאם הקריבן הורצו דכיון שהם קבועים אין שוחטין עליהם מכלל דאין עליהם שם מום. לפי שאינה מן המובחר והכתוב אומר מבחן נדריך וכו' ואם הקריבן יראה לי שהורצו עכ"ל וקשה לי דבגמ' דזבחים איתא אמר רבא השתא דאמור רבנן לא יקריב אם הקריבו פסול ופירש"י כיון דהודחו הודחו וא"כ קשי' הכא אמאי הורצו כיון דאמרו רבנן דלא יקריב ממילא אם הקריב הדין שלא ירצו, ונראה ליישב דהנה בטו"א ר"ה דף כ"ז הקשה אהך דרבא דכיון דאמרו רבנן לא יקריב אם הקריבן פסול מהא דאיתא בר"ה שופר של עולה לא יתקע בו ואם תקע יצא וכן בלולב של ע"ז לא יטול ואם נטל יצא ואמאי הא כיון שהודחה הודחה. ונראה לתרץ דהנה תוס' סוכה דף ג' אהא דאמרו רבנן אם כך היית נוהג לא קימת מצות סוכה מעולם פירשו שם דכל דרבנן שאמרו דפסול אף מדאורייתא לא קיים המצוה כיון דמשום גזירה אמרו רבנן דלא קיים שמא ימשך ראשו ורובו אחר שולחנו ואז בודאי לא יצא לכן משום גזירה אף מה"ת לא קיים המצוה יעו"ש לפי"ז היינו דאמר רבא השתא דאמרו רבנן לא יקריב משום גזירה שיקריבו מן הקבוע דאז בדיעבד פסול לכן גם השתא דאמרו רבנן לא יקריב גם בדיעבד לא הורצה משא"כ בשופר של עולה ובלולב של ע"ז שם ל"ה משום גזירה אשר גם בדיעבד לא יצא מעתה ניחא הא דכתב רבינו דנראה דאם הקריבן הורצו דכאן ג"כ לא הוה משום גזירה אטו מילתא אשר גם בדיעבד לא הורצה רק משום דל"ה מבחר נדריך לכן בדיעבד שפיר הורצו. אמנם הנה הר"ן ר"פ ערבי פסחים גבי הא דאמר ר"ג כל שלא אמר ג' דברים אלו לא יצא ידי חובתו כתב כי הך דאמרו אם כך היית נוהג לא קיימת מצות סוכה היינו מצוה מן המובחר לא קיים וקשה לפירושו מהך דאמר רבא כהנ"ל דס"ל דהשתא דאמר רבנן לא יקריב גם בדיעבד לא הורצה וכן יקשה מהך דסוכה גופי' דאיתא שם דף ב' דגשמים סימן קללה בחג דלא יכול לקיים מצות סוכה ויקשה הא אפשר בשל סכך דנסרים מה"ת וע"כ כיון דחכמים גזרו משום גזירת תקרה דאפי' בדיעבד לא יצא לכן שוב אף מה"ת לא קיים המצוה אבל להר"ן דמה"ת עכ"פ קיים המצוה א"כ מאי סימן קללה שייך אך נראה דמהא לא קשי' משום דעכ"פ מה"ת ג"כ ע"י נסרים לא הוה מצוה מן המובחר כהא"ג גם הר"ן מודה דהשתא דגזרו רבנן דפסול אטו בית שוב אף מה"ת לא קיים כלל המצוה דרק בסוכה ששולחנו חוץ מסוכה ס"ל דמה"ת אף לכתחילה לא בעי שיהא שולחנו בסוכה לכן נהי דמדרבנן לא קיים המצוה משום גזירת שימשוך אבל מה"ת שפיר קיים המצוה אבל מהך דזבחים תקשה עדיין ונראה דהר"ן ס"ל לחלק דזה רק לגבי קדשים משום דיחוי אבל במצות דלא משום דיחוי אתינן עלה דאי משום דיחוי א"כ תליא לה בהאיבעיא דסוכה דף ל"ג אי יש דיחוי אצל מצות וכמש"כ בטו"א שם אקו' הנ"ל משופר ולולב דיצא בדיעבד בהא ס"ל להר"ן דמה"ת עכ"פ קיים המצוה ודו"ק. אך אכתי תקשה מברכות דף י"א דהא דאם הטה לב"ש בק"ש דלא יצא ופריך מהא דסוכה דא"כ לא קיימת מצוה סוכה ולהר"ן דקיים עכ"פ המצוה מה"ת מאי פריך לסוף אך הנה ברשב"א סוכה דף י"ד מבואר דאף בסוכה דנסרים דאיכא גזירת תקרה דבדיעבד פסול אפ"ה היכא דהוה שעת הדחק מסכך בנסרים מקיים עכ"פ מצוה מה"ת והביא דבריו במחצהש"ק ססי' תרכ"ט וקשי' א"כ ליכא סימן קללה כיון דמה"ת שרי בנסרים שוב ראיתי כי תוס' סוכה דף ב' ד"ה כי הקשו כן וע"כ דבשיטתם אזלו יען דבסוכה בשעת סכנה סוברין דמסכך בנסרים.

ואם הקריבן יראה לי שהורצו. עכ"ל. ונראה דיצא לו לרבינו דאם הקריבו הורצו דהא דאין שוחטין עליו במקדש רק מפני שאין מן המובחר משום דקשי' לי הא נפגמו או נגממו לא הוה מומין שבסתר דלא פליגי בדף ל"ט אלא בנעקר היינו כדאיתא בדף ל"ה דמ"ד דמותר לשחוט עליהם במדינה סבר כיון דכי פעי מיחזי חזי הוי מומין שבגלוי ולמ"ד דשוחטין במקדש דכיון דכי פעי עכ"פ מיחזי הוי מומין שבגלוי ולמ"ד דשוחטין במקדש סבר הואיל דכי אכל לא מיחזי הוה מום שבסתר ומ"ד דאין שוחטין לא במדינה ולא במקדש סבר כיון דכי פעי עכ"פ מיחזי גזרינן אטו מומין שבגלוי וא"כ בנפגמו או בנגממו לגי' התוספות לקמן דף מ"א ד"ה אי לימא לכו"ע הוה מומין שבסתר כמבואר בפירש"י לעיל דף ל"ה וא"ל משום גזירת או חיצוניות או אטו שנעקרו א"כ נעקרו נמי נגזור דלא לשחוט במדינה אטו נפגמו וכן בנפגמו חיצוניות אטו פנימיות לכן הוכיח רבינו דהא דאין שוחטין בנפגמו או נגממו לפי שאין מן המובחר ואם הקריבו הורצו.

אם נולד אחת מהטריפות וכו' אסור למזבח שהרי הוא אומר הקריבהו נא לפחתך. עכ"ל. ובכ"מ כתב דרבינו סובר דהא דממעטינן ממן הבקר טריפה הוא רק אסמכתא בעלמא וטריפה אינ' אסור' לקרבן רק משום הקריבהו לפחתך ובשעה"מ פי"א משחיטה תמה א"כ איך מוכח רוב בחולין דף י"א מקרבנות הא רק מדרבנן פסול לקרבן והנה בח"ס סי' ע"ב תי' דעכ"פ דרוסה דמפורש בקרא נתמעט שפיר ממן הבקר ומזה מוכיח רוב ורק על שאר טריפות שאין מפורש בתורה כתב רבינו דאסור רק מהקריבהו לפחתך. ולדעתי לא הועיל בזה מידי דעכ"פ קשי' אמאי לא הביא רבינו דרש' דמן הבקר משום דרוסה דפסול מה"ת לקרבן לכן אני אומר ליישב דברי רבינו על נכון דרבינו נפק לי' טעם זה משמעתין דמנחות דף ה' דמצריך קרא דמן הבקר להקדישה ואח"כ נטרפה דאי לא הי' לו שעה"כ נשמע ממשקה ישראל דאסור והקשה תוס' מתמורה דמייתא הך דרשא ממשקה ישראל אהא דפריך נעבד מנ"ל שמותר להדיוט ותי' בגמר' מדאסרה תורה נעבד לגבוה ממן הבקר מכלל דלהדיוט שרי דאי אסור להדיוט קרא ל"ל תיפוק לי' ממשקה ישראל הרי דממשקה ישראל רק נוכל לאסור מה דלא הי' לו שעה"כ אבל בהקדישן קדים מנ"ל ותי' דאחר דגלי קרא בטריפה דאין חילוק שגם היכא דהקדישן קדים אפ"ה אסור לקרבן שוב הכל בכלל ממשקה ישראל ולפי"ז י"ל גם רבינו אית לי' כתי' התוס' דמדגלי קרא מן הבקר מכלל דאין חילוק והכל בכלל ממשקה ישראל ומזה הוכיח רבינו דמן הבקר רק אסמכתא אבל לא לומר דהוה רק מדרבנן אלא הכונה שאין זה עיקר הטעם דעיקר הטעם משום ממשקה ישראל דקרא דמן הבקר אתי רק להורות שהוא בכלל ממשקה ישראל אף שהי' לו שעה"כ ולכן לא הביא רבינו דרשא דמן הבקר רק קרא דהקריבהו לפחתך דחדא טעמא הוא עם דרשא דממשקה ישראל מן המותר לישראל כי זה שהקפיד קרא על ממשקה ישראל הוא ג"כ משום הקריבהו לפחתך שזה גנאי למזבח להקריב עליו מה דאסור להדיוט וכן משמעות לשונו שכ' בהמה שנולד בה טריפות האוסרת אותה באכילה וכו' ואם איתא דרק לכן הוה הקריבהו לפחתך משום דמאוס לגבוה להקריב טריפה כמו דמאוס לגבוה להקריב בע"מ א"כ למה הקדים טריפות האוסרת אותה באכילה דהא אין זה הטעם אלא כיון שעכ"פ ניקב קרום של מוח מאוס לגבוה אלא ודאי שכאן עיקר כונתו יען דאסור באכילה להדיוט הוה הקריבהו לפחתך דהיינו דבעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל דגנאי להקריב לגבוה מן מה שאסור לישראל וא"כ שפיר יליף מזה רוב דהא באמת טריפה דאורייתא דהא גלי קרא מן הבקר למעט את הטריפה דמזה נשמע דבכל ממשקה ישראל אף שהי' לו שעה"כ שזהו טעמא דאורייתא שיהא ממשקה ישראל דמה"ת פסול מה שאין ממשקה ישראל וכמש"כ רבינו בפ"ה מה' אלו וכן נמי הקריבהו לפחתך הוא מה"ת כדמוכח מתוס' ע"ז גבי בע"מ וכן מוכח מרש"י זבחים דף ס"ח ופ"ה דמחוסר אבר בעוף משום הקריבהו לפחתך ותוס' שם הקשו ג"כ לפירש"י הא ילפינן ממן העוף פרט לשיבר גפה גם זה יש ליישב ע"ד הנ"ל דאחר דגלי קרא מן העוף שוב הוה בכלל הקריבהו לפחתך עכ"פ נשמע דהוה מה"ת, וכן מוכח ממש"כ רבינו בפ"ז משגגות שכ' נמצא הראשונה טרפה בבני מעים פטור מחטאת והנה בגמ' דמנחות שממנו מקור דברי רבינו איתא נמצא הראשונה כחושה בבני מעים כי טעה שהי' סבור שהוא שמינה ולרבינו לא ניחא לפרש בכחושה ומוקי לה בנמצאת טרפה בבני מעים וא"כ יש לתמוה אגמ' למה נקטו כהאי לישנא דנמצאת כחושה כיון דאיירי מנמצאת טריפה להנ"ל ניחא כיון דנמצאת טריפה פסולה לקרבן רק משום דהקריבהו לפחתך נקטו בהאי לישנא דכחושה שאמר דאינה נאה להקריבה לגבוה משום דהקריבהו לפחתך וגנאי הוא לגבוה להקריב מה שאסור להדיוט דהכל חד טעמא הוא ודו"ק. ועל מה שתירץ הח"ס קושי' השעה"מ הנ"ל דקרא דמן הבקר לא ממעט אלא טרפה המפורש בתורה דהיינו דרוסה ורבינו נקט הקריבהו לפחתך למעט שאר טריפות קשיא לי טובא אי קרא לא ממעט אלא דרוסה יען שמפורש בתורה א"כ גם זה דריבה קרא דשחיטה מטהר טריפה מידי נבילה ל"צ אלא לטריפות דרוסה המפורש בתורה ויקשה ל"ל קרא ע"ז הא נדע מדממעט מבן הבקר דרוסה לגבוה דאי לא מטהר שחיטה ל"ה צריך קרא למעט גבוה דפשיטה דנבילה פסול לגבוה וצע"ג, וראיתי בירושלמי הקשה כהא"ג ותי' דצריך קרא ליתרת דחי דאסור לגבוה אבל שאר טריפות אכתי הו"א דלא מטהר ופלא היא קרא דמן הבקר ודאי לא ממעט אלא דרוסה המפורש בתורה ולא איירי קרא כלל ביתרת בפרט דקשה לדעת רבינו שכתב דלכן דרוסה מפורש משום דמה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא ומבואר שם בפ"ד דטריפות תחילת נבילה ומהא"ט באמת צריך קרא דאפ"ה שחיטה מטהר א"כ יקשה טובא דזה נדע מדצריך בן הבקר וצע"ג, ונראה לישב דצריך קרא דנפ"מ בודאי דרוסה אי אירע דחי יב"ח טרפה דכה"ג דשחיטה מטהרתו וכשר לקרבן לכן צריך למעט מבן הבקר ואידך קרא דאף קודם יב"ח אפ"ה מטהר. ובזה נדחה מה שרצה ביר"ש ליישב דרבינו לא הביא קרא דמן הבקר דקרא א"צ אלא ליתרת ולהלכה א"צ ליתרת קרא דהוה מום דחסרון מבפנים שמי' חסרון ולפמש"כ אין כאן הוכחה דמן הבקר למעט יתרת דצריך לשאר טרפות אם אירע דחי יב"ח דבכה"ג מסברא שחיטה מטהר והבן. והנה בפ"ח סי' כ"ט הקשה עוד כיוצא בזה אמש"כ רבינו בה"ה משחיטה דאין לך טריפה האמורה בתורה אלא דרוסה והקשה א"כ דל"ה מה"ת איך מוכח רוב והנה כונתו ע"כ דנהי דהוה הללממ"ס הא קיימ"ל ספק הלכה להקל אך כבר כתבתי דהא עכ"פ לענין קרבן דעת רבינו דאין אסור מה"ת רק משום הקריבהו לפחתך וכ' הח"ס סי' ע"ט ליישב דמין הבקר אין ממעט אלא דרוסה א"כ לפי"ז אף אי טרפה רק הלממ"ס א"ש דמוכח רוב מס"ד דהוא מפורש בקרא. אך בקונטרסי "טריפה חי'" תמהתי טובא הא דרוסה הוה חזקה שנתבררה כמו שהוכיח הפלתי סי' נ' מתוס' דף מ"ג והדרה קו' תוס' לדוכתי' יש חזקה ג"כ המסייע לרוב לכן נראה ליישב דמוכח רוב שפיר דאי משום ספ' דמותר מה"ת למה גזרה תורה ועצם לא תשברו בו או ונתח אותה ולא נתחיה לנתחים וע"ז לא נוכל לבדוק נהי דשרי עכ"פ יש כאן תקלה שאין יכול לבדוק א"כ זה עולה ליישב אף אי טרפה רק הלממ"ס דשרי ספיקא אבל הא אפשר לברורי דחייב לברורי וכיון שאסרה תורה לנתחה נעשה דלת לבדוק ושפיר מוכח רוב. עוד על הנ"ל שכ' רבינו טריפה פסול משום הקריבהו נא לפחתך וכ' הכ"מ דקרא דמן הבקר רק אסמכתא בעלמא והקשה בשעה"מ מה' שחיטה א"כ האיך מוכח רוב כיון דטריפה אין מה"ת והנה ליישב זה כבר העלתי בקונטרס אבל אם דקרא דהקריבהו לפחתך מה"ת כדמוכח מנחות דף ס"ד נמצא כחושה אמרינן הבא שמינה פירש"י משום הקריבהו לפחתך אולם לי קשה קושי' אחרת דגמ' יליף מונתח אותו לנתחיה והנה בחו"י כתב לכן לא נתחיה לנתחים משום דזה הקריבהו לפחתיך א"כ איך מוכח רוב דדילמא טריפה הא כל פסול משום הקריבהו לפחתך וא"כ מה לי הקריבהו לפחתך מכח טרפה או משום שהוא נתחיה לנתחים. ועוד יותר קשה דכבר הקשתי שם בקונטרסי אי ל"א בתר רוב ויש לחוש לכל אחד שהוא טריפה ל"ש הקריבהו לפחתיך דלא בריא מילתא דכולם הם כן וצריך לומר דעכ"פ למה הקפידה תורה ונתח אותה ולא לנתחים הא יותר עדיף לנתח כדי לבדוק אולי ימצא טריפה וא"כ כיון דבולא נתחיה לנתחים ג"כ שייך הקריבהו לפחתיך א"כ לכן לא התירה התורה לנתח דזהו ודאי הקריבהו לפחתיך משא"כ ספק שמא טרפה ל"ה ודאי הקריבהו לפחתך שכולן בס' טריפה הן. לכן נראה דהנכון כמש"כ שם דהכונה לדרשא דממשקה ישראל דלכך בעינן ממשקה ישראל משום הקריבהו לפחתיך אם מקריב מה שאין ראוי לאכילת אדם ועיקר הטעם משום ממשקה ישראל וזה גרע יותר מהקריבהו לפחתיך דגבי נתחים שזה אין ראוי לישראל אך אכתי קשה דהנה בחו"ד כ' ליישב מה דקשה לרבינו דס' מותר מן התורה איך מוכח רוב מקרבנות ותירץ דספק עשה לחומרא וכאן כתיב מן הבקר למעט טריפה ממעט אף ס' טריפה וע"כ מטעם רוב וקשה לי כיון דרבינו סובר דהטעם משום הקריבהו לפחתך או כמ"ש משום ממשקה ישראל א"כ כיון דס' מותר מה"ת הוה שפיר ממשקה ישראל אך י"ל דבאמת רבינו אית לי' ג"כ דרשא דמן הבקר אלא נקט טעמא חדא דהקריבהו לפחתך והוא טעמא דממשקה ישראל כדאיתא בגמ' אבל הוכחת הגמ' בחולין לעולם מקרא דמן הבקר א"כ שפיר י"ל דהוה לי' עשה לחומרא אבל רבינו מודה לדרשא דמן הבקר ג"כ ונקט הקריבהו לפחתך דהיינו הטעם דממשקה ישראל ודרשא חדא נקט ושפיר מוכח רוב ודו"ק וכן מדוקדק לשון רבינו שכתב טריפה האוסרת באכילה פסולה לקרבן משום הקריבהו לפחתך א"כ מבואר מלשונו דמקרא דהקריבהו לפחתך לאו משום דאין שלם ודמי לבע"מ אלא משום שאין ראוי לישראל לאכילה ודו"ק היטב. אלא דקשה לפמש"כ תוס' שם דאחר דגלי מן הבקר גלי דהכל בכלל ממשקה ישראל יקשה איך אפשר לכלול דהכל בכלל ממשקה ישראל כיון דמן הבקר בא לאסור אפי' ספק וזה אינו בכלל משקה ישראל ועוד א"כ הדר' קו' לדוכתי' איך מוכח רוב דילמא משום ספק דא"ל ממן הבקר ממעט ס' כיון דמן הבקר לא גלי אלא דהכל בכלל ממשקה ישראל א"כ ספק אין בכלל ממשקה ישראל דשרי באמת א"כ לא מוכח רוב לכן נראה עפמש"כ בקונטרסי שם ס' טריפה אי ל"א בת"ר ל"ה מותר מה"ת דהוא ספק ההוה א"כ לפי"ז ניחא דאף באכילה לישראל אסור בלא הקריבהו וליכא ממשקה ישראל ודו"ק. ובזה ג"כ מדוקדק לשון רבינו שכ' אם נולד בה טריפה האוסרת באכילה הכונה אם נולד טריפה האוסרת ודאי טריפה אבל אם נולד ס' טריפה שרי דזה ל"ד ספק ההוה כיון דכבר אזלינן בת"ר רק על בהמה זו נולד ס' זה לא מיקרי ספק ההוה תמיד רק ספק במקרה ודו"ק. ואולי רמז לנו דוקא אם נולד ס' האוסרת באכילה פסולה אבל אם נולד ס' שאין אוסרת באכילה שרי גם לקרבן אבל רק בנולד אח"כ דהוה ס' הבא במקרה אבל אי הס' אי נברא כך ובא בתולדה אזלינן בס' להחמיר בטריפה ע"ד שכ' היש"ש לדעת הרשב"א והיינו משום דעכ"פ הוא ג"כ ספק ודמי לספק ההוה ורגיל תמיד ודו"ק. הנה הקשה בח"ס וכן בשו"ת מהרי"א כיון דטריפה רק הלמ"מ איך שייך למעט מקרא טריפה הא אין אלא מהלממ"ס ולדעתי י"ל דקרא אין ממעט באמת משום דאסור להדיוט אלא אף אי שרי להדיוט אסרה תורה להקרבה כמו בע"מ כל מה שהוא טריפה דהיינו שיש בו חסרון שאין יכול לחיות וכש"כ דא"ש לפי דברי ד"מ באמת כל טריפות ידעינן משום דאין חי' אלא הלממ"ס צריך אף אי אירע דחי וזה לא ידעינן רק מהללממ"ס אבל קרא דמן הבקר ממעט עכ"פ טריפה מכח שאין חי ואם אירע שחי דלא ידעינן דאסור להדיוט רק מהלממ"ס אפ"ה מקרא לקרבן נתמעט שפיר ובזה ניחא ג"כ שכ' רבינו טעם דהקריבהו לפחתך דסובר דאי מקרא דמן הבקר ל"ש למעט טריפה דחי' יב"ח דאין רק מהלממ"ס לכן צריך לטעם דהקריבהו וא"ש דמוכח רוב דניחוש שהוא טריפה ועדיין לא עבר יב"ח. כ"כ לעיל דכיון דבשבת איתא דטריפה הוה כמתה א"צ לדרשא דבן הבקר רק כדכתב רבינו משום הקריבהו נא לפחתך. והנה בהא דפליגי במס' אהלות ב"ש וב"ה כמה חסרון בשדרה ב"ש אמרי שתי חוליות וב"ה חוליא אחת ואיתא בעירובין ובחולין דכן פליגי לענין טריפה הרי דס"ל כיון דטריפה וא"ח מיקרי כבר מתה אפי' בעודו חי ואין מטמא אח"כ באוהל ומוכח ג"כ דסברי טרפה מתה הוה אולם יקשה הא בחולין קאי אליבא דר"ש דס"ל ט"ח ול"ש לומר דהוה כמתה וע"כ צריך לפרש דרק בשדרה הוה כמתה וכשיטת התוס' דפליגא גם בגולגולת והאי דקתני כדי שינטל מן החי גם ארישא קאי דשיעור כדי שינטל וימות שייך גם למ"ד ט"ח דזה קרובה למות יותר משאר טריפות ולכן חשוב כמתה כמש"כ מהרש"א בחולין אבל שאר טריפות אפי' למ"ד טא"ח ל"ה בכדי שימות משמע מכאן דאדרבא בשאר טריפות אפי' למ"ד טא"ח ל"ה כמתה וקשה להני דקאמרי דפליגא כמתה הא מוכח מב"ש וב"ה דהא דטא"ח ל"ה כמתה דאי הוה כמתה גם במחיים שייך לומר דהוה כמתה א"כ אין חילוק בין שאר טריפות לחסרון בשדרה. אולם לפי"ז קשה לי א"כ מ"פ לר"ש מחסרון בשדרה דהא י"ל דבאמת טריפה הוה מהא"ט גופי' כיון דהוה כמתה והא דקחשיב י"ח טרפות היינו אף דט"ח הללממ"ס אבל איה"נ דאיכא שאר טרפות אשר לא מהללממ"ס טרפה רק מכח דחזינן דהוה כמתה דא"ח ע"ד שכ' הדמ"ר סי' כ"ט דיש טרפות אשר לא מצד הלממ"ס כגון שא"ח הוה טריפה כהך דרכיש אולם נראה כמו שכתבנו בתחילה דאדרבא מכאן מוכח דטריפה דא"ח הוה כמתה וכמו שכ' רבינו ניטל לחי העליון טרפה משום דסופו למות וכמסקנת הגמ' בשבת ובשמעתין דחולין באמת הקושי' לר"ש בתרתי דמוכח דאיכא עוד טרפות בשדרה ומוכח נמי דב"ש וב"ה סברי דטא"ח [דאין לומר דרק בשדרה ס"ל כן דהוה בכדי שימות דא"כ קשי' קושי' הנ"ל] וע"ז משני דאפיק חדא ועייל חדא וא"כ עייל חסרון בשדרה וא"כ למסקנא באמת הכי קאמר דמודה ר"ש דיש טרפות שא"ח אבל לא משום הכי טרפה יען דא"ח אלא דהלממ"ס הוה דטריפה ומיושב קושיתו דבכדי שינטל מן החי באמת רק כונתו לומר דא"ח יב"ח וא"צ לפרש כמהרש"א. אמנם קשה לי אכתי מהא דאיתא לעיל דפריך וליחשב בהמה שנחתכו רגליה ומשני סבר לה כרשב"א דיכולה היא ליכוות ולחיות ופריך הא לרי"ש ט"ח ס"ל וקשה לי הא רשב"א ס"ל בשבת דטרפה מתה הוה וע"כ אמר נשברה רגלה שיכולה ליכוות ולחיות ול"ה כמתה ות"ק דפליג דלית לי' דיכולה ליכוות ולחיות א"כ הוה כמתה א"כ מאי קושי' לרי"ש דילמא מודה רי"ש דבהמה שאנחנו יודעים מהנסיון דא"ח והוה כמתה דהוה טרפה גם לרי"ש וכעין סברת הדמ"ר כמש"כ לעיל דהוה כמתה יתכן בודאי סברת הדמ"ר דלזה א"צ הלממ"ס וא"כ מ"פ הגמ' כדי שיכולה ליכוות ולחיות הא רי"ש ט"ח ס"ל דאדרבא דכש"כ דא"ש דטרפה הוה כיון דא"י ליכוות וא"ח גם רי"ש מודה דהא כיון דא"ח הוה כמתה. ונראה ליישב דס"ל דת"ק דרשב"א בשמעתין היינו ת"ק דראב"ש במס' שבת דמשמע דלית לי' הסברא דהוה כמתה א"כ הא דפליג כאן וס"ל דטרפה לאו משום דס"ל דהוה כמתה אלא משום דס"ל דאפי' אי חי ג"כ טרפה דט"ח וא"כ ליחשוב נמי הא ודו"ק. ואמנם לשיטת הר"ת דסובר דוכן לטרפה לא קאי אגולגולת דבחסרון גולגולת קתני כל שאלו ינטל ימות ולא קאי ארישא דחסרון בשדרה רק הא דהוה חסרון בשדרה היינו משום כיון דטא"ח מיקרי חסרון ואין מטמא ורי"ש סובר ג"כ כך דאיכא טרפות דא"ח כנ"ל והנה דעת הר"ת דלכן אי אפשר לפרש דוכן לטרפה אגולגולת קאי דזה רק באדם דטרפתו עם הקרום דאית לי' מזלא לא מיטרף רק עם הקרום רק דהקשו תוס' ע"ז א"כ מ"פ הגמ' לקמן לריב"י מישפוך לארץ מרירתו ועדיין איוב קיים הא אדם שאני דיכול לחיות וכן לקמן דף מ"ו בהאדימה מקצתו מסיק אלא ל"ש וכשרה מדר"נ גבי מילה יקשה מאי ראי' מאדם דאית לי' מזלא וכן לקמן דף נ"ז גבי מעשה בענבול מאי מייתי מאדם דיכול לחיות בנפחתו ראש ולפמש"כ י"ל כך בודאי למאי דקיי"ל דכל טרפות הם מהלממ"ס לא כרי"ש אלא דנכלל בזה הכלל כל שאין כמוה חי' אין לחלק בין אדם שיש לו מזלא ולכן בהאי דאיוב פריך שפיר כיון דנקבה מרה הוא מהלממ"ס דרק לרי"ש ל"ה הלממ"ס דל"ל דריב"י אבל אנן דקיימ"ל דהכל אסורה מהללממ"ס אין לחלק רק תוס' כתבו כן לרי"ש דס"ל ט"ח רק דאפ"ה איכא טריפות דאינה חי' ולזה א"צ הללממ"ס רק דטרפה מחמת שא"י לחיות שפיר י"ל זה רק בבהמה אבל באדם יכול לחיות וכן לקמן בהאי דענבול כיון דקאי דלא כרי"ש אלא דטרפה מצד הלממ"ס אין לחלק בין אדם לבהמה דבהמה לית לי' מזלא א"י לחיות בלא קרום באמת מודה רי"ש דטריפה הוה כסברת הדמ"ר מהאי טעמא ודו"ק.

הקריבהו לפחתך וכו'. וקשה לי ממש"כ רבינו בה' רוצח אין מומין פוסלין בע"ע ואעפי"כ אם היתה טרפה פסולה כפרה נאמר בה כקדשים וקשה לי כיון דבקדשים גופי' רק פסול משום הקריבהו לפחתך וזה ל"ש רק בקרב על המזבח אבל בעגלה ערופה דאינו קרב כלל מה מהני לזה הטעם דכתב בה כפרה כקדשים דהא דאיתא בשמעתין דחולין דטרפה פסול משום דכפרה כתיב בה כקדשים אין ראי' דבודאי אי בקדשים פסול מקרא דבן הבקר לכן כיון דבעגלה כתיב כפרה כקדשים שפיר מיפסל אבל אי מקרא דהקריבהו לפחתך דל"ש כלל בעגלה ליכא למילף משום דכתיב בה כפרה כקדשים דהא מומין ג"כ אין פוסל בעגלה כדאיתא בסוטה א"כ טרפה נמי כיון דל"ש הא"ט לא גרע מבע"מ ולכאורה י"ל דמבואר בירושלמי סוטה מחוסר אבר פסול בע"ע והא מחו"א ג"כ פסול משום הקריבהו לפחתך א"כ נשמע דגם טרפה פסול אבל זה אינו דהא רבינו לא מביא כלל הך דירושלמי דמחוסר אבר פסול כאשר תמה עליו בכ"מ שם א"כ אמאי יפסול טרפה. והנה מבואר שם בדברי רבינו אם מתה או נשחטה לאחר ירידתה אסורה בהנאה ותקבר וקשה לי מגמ' דבב"ק דף ק"י דאיתא שם באשם ישנו דאדעתא דהכי לא אקדשי' א"כ ה"נ כיון דנשחטה יכול לומר אדעתי' דהכי לא אקדשי' שתאסר בהנאה ולא יתקיים המצוה וא"כ יהא מותר בהנאה ואפי' באכילה כיון דנשחטה כראוי וכן יש לתמוה אמש"כ המשל"מ שם בשם הירושלמי דאם נמצאת טריפה העריפה מטהר מידי נבילה ויקשה ג"כ כיון דנמצא טריפה אדעתא דהכי לא אקדשי' ואין כאן מצות עריפה איך תטהר מטומאתה אך לזה י"ל דכיון דהוא לריעותא למקדיש ל"א אדעתי' דהכי לא אקדשי' אבל קושי' ראשונה קשיא טובא. הנה רבינו פסק דאיסור הקריבהו לפחתך כל דאסור להדיוט אסור לגבוה הנה תורת אמת היתה בפי בקונטרסי טרפה חי' שכונת רבינו כתוס' תמורה דף כ"ח דאחר דגלי קרא מן הבקר הכל בכלל ממשקה ישראל אף שהי' לו שעה"כ ורק הא דקפיד תורה ממשקה ישראל היינו משום הקריבהו לפחתך וכמו שבארנו שם בארוכה. אך עדיין צריכין אנו למודעי מה קשי' לרבינו דהוצרך להוסיף מטעם הקריבהו נא לפחתך והא הטעם מה שיהא עכ"פ כתוב דבעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל וא"כ הו"ל למנקט הטעם דממשקה ישראל. אך דבר גדול רמז לנו רבינו בזה דהנה מתורת רשב"א במנחות דף ס"ח למדנו דהא דממשקה ישראל יש לפרש בתרי אנפין חדא דהיינו כיון דאסרה תורה להדיוט מהא"ט גופי' אסור לגבוה דלא יהא עדיף שולחן הדיוט משולחן גבוה [ע"ד שאמרו בגיטין שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות] ואמנם יש לפרש הא דכתיב ממשקה ישראל דבעינן מן המותר לישראל היינו דלמדנו מקרא דמה שאסרה תורה לישראל אסרה תורה ג"כ לגבוה דמזה הטעם שראתה חכמת התורה לאסור לישראל מהא"ט ראתה חכמת התורה לאסור לגבוה ונפ"מ מזה לענין חדש דלישראל אסור עד עומר ולגבוה עד הבאת שתי הלחם דאי נאמר כפי' השני א"כ בעבר והביא קודם לשתי הלחם פסול דל"ה ממשקה ישראל אבל אי אמרינן ממשקה ישראל רק מה שאסור לישראל א"כ אחר עומר מותר להדיוט ממילא שרי לגבוה בדיעבד דל"ש ממשקה ישראל ומבואר ברשב"א שם דתלי' בפלוגת' דתנאי ואנן קיימ"ל דהביא קודם שתהל"ח כשר דסבירא לן ממשקה ישראל רק מה דאסור להדיוט כפי' הא' וא"כ לפי"ז זה דהשמיענו רבינו דאסור לגבוה טריפה האוסרת באכילה דרק מה שאסור להדיוט שייך דאסור לגבוה והיינו דגנאי הוא לאכילת מזבח מה שאסור לאדם והיינו מטעם דקפיד קרא הקריבהו לפחתך הירצך והיינו דאי הוה נקט רבינו ממשקה ישראל היינו טועין לפרש דמהא"ט דאסרה להדיוט אסרה לגבוה ונפ"מ אף בגוונא דשרי להדיוט מצד טריפות יהא אסור לגבוה וכמו שיבואר [וכגון ס"ס דמותר להדיוט דהוא שיהא אסור לגבוה דנחמיר לגבי גבוה] ע"ז כתב רבינו הקריבהו לפחתך לגלות לן דהטעם דממשקה ישראל הוא דרק לכן אסור יען שאסור לישראל אסור לגבוה ממילא בגוונא שמותר לישראל שרי לגבוה לכן רק טריפות האוסרת באכילה אסור לגבוה [הא ס"ט דשרי להדיוט שרי לגבוה ודו"ק]. ובזה אור לנו לבאר סוגי' אחת התמוה מאוד בחולין דף נ"ח איתיבי' ר"א לאמימר בל"ק ממשנה דתמורה דפליגי ר"א ור"י בולד טריפה במאי קמיפלגו בזוז"ג ליפלגו להדיוט ומשני להודיעך כחו דר"י דמתיר אפי' לגבוה משמע דלרב אשי דמוקי פלוגתא בעובר י"א ניחא דפליגי רק לגבוה. ובל"ב איתא דאיתיבי ר"א ג"כ מפלוגתא דר"א ור"י וקאמר במאי קמיפלגו בעובר י"א לפלגו להדיוט משמע להיפך דלרב אשי דמוקי להאי לישנא פלוגתא דר"א ור"י בזוז"ג ניחא דפליגי רק לגבוה וא"כ מ"ש לל"ב ניחא אי מוקי בזוז"ג ולל"ק איפכא דניחא לי' אי מוקי בעובר י"א דלא פליגי רק לגבוה וכבר הקשו כן בתוס' ולא תירצו כלום. אמנם לפי שיטת רבינו יבואר על נכון דהנה יש להקשות עוד דגמ' משני להודיעך כחו דר"י להיתרא וכן פליגי לגבוה ויקשה לפירש"י דסיפא קאי אפלוגתא דר"א ור"י ואי פליגי לגבוה אין נפ"מ בביצה לענין גבוה. והנה לפי שיטת רבינו קשה לכאורה הא דפריך ליפלגו להדיוט הא כיון דפליגי להדיוט ממילא ידעינן דפליגי לגבוה דהרי לא אסרה תורה לגבוה רק מה דנאסרה להדיוט וכן מה משני להודיעך כחו דר"י להתירא הא אי פליגי להדיוט ידעינן דשרי לגבוה דאיך יאסור לגבוה אי שרי להדיוט הלא הא בהא תליא. ואמנם לפי הקדמות מילין בביאור דברי רבינו יבואר על נכון דרק לרב אשי לשיטתו ניחא דמצי פליגי רק לגבוה הא להדיוט יהא מותר לכ"ע בין אי נוקי פלוגתא בעובר ירך אמו בין אי פליגי בזוז"ג דהנה אי אמרינן דהפירוש ממשקה ישראל מן המותר לישראל היינו דמהא"ט שאסרה תורה לישראל אסרה תורה לגבוה א"כ משכחת שיהא בפרטות אסור לגבוה ושרי להדיוט כמו אסור חדש דלהדיוט עד הבאת עומר ולגבוה עד הבאת שתי הלחם ואם הביא מקודם פסול משום ממשקה ישראל כדסובר ר"ט במנחות דף ס"ח ומעתה אומר להוכיח דרב אשי ע"כ סובר כהאי פירוש דהנה במנחות דף ה' מן הבקר להוציא את הטרפה ופריך ל"ל קו"ח מבע"מ דשרי להדיוט אסור לגבוה טרפה שאסור להדיוט א"ד שאסור לגבוה וא"כ ל"ל מן הבקר ומשני ר' אשי דטרפה הותר מכללה במליקה דאסור להדיוט ושרי לגבוה ודחי ר"א ברי' דרבא דבעוף גם בע"מ מותר ואי דהותר טרפה לכהנים כהנים משולחן גבוה קזכי אלא הפירכא משום דמומו ניכר ולפי"ז יש להבין טעמו דרב אשי אך הדבר ניחא דהנה בגמ' מפרש ל"ל מן הבקר הא כתיב ממשקה ישראל ומשני רק בלא הי' לו שעה"כ וצריך קרא להי' שעה"כ ואמנם אחר דאיכא קרא כתב תוס' בתמורה דידעינן דגם הי' לו שעה"כ הוא ג"כ בכלל ממשקה ישראל והנה לפי"ז צריכין לפרש הא דפריך הגמ' דניתי בקו"ח דאסור להדיוט דזהו סברת ממשקה ישראל הא אמת דלא שייך סברת ממשקה ישראל רק בלא הי' לו שעה"כ ואך הכונה כך דניתי בקו"ח א"כ ממילא נדע דאף בהי' לו שעה"כ שייך לאסור לגבוה מה דאסור להדיוט מקו"ח דבע"מ ונדע מכח קו"ח דהוה בכלל ממשקה ישראל ולמה לי קרא דמן הבקר לגלות שזה בכלל ממשקה ישראל מכח קו"ח נדע שזה ג"כ בכלל ממשקה ישראל ובפי' זה ניחא מה שהקשה חוט המשולש לימא פירכא שאין במקריבין כקרבין לפמש"כ ניחא כיון דס"ד דנדע ממשקה ישראל בלא הי' לו שעה"כ דאסור לגבוה בקרבין אף שאין במקריבין עשה קו"ח לענין הי' לו שעה"כ ג"כ ודו"ק ובזה ניחא קושית משל"מ על תוס' חולין דף ק"מ שכ' דלא ממעטינן ממשקה ישראל בהי' לו שעה"כ ותמה מתוס' מנחות שכ' מאחר שגילה הכתוב בטרפה אמרינן בכל מקום ממשקה ישראל ולפמש"כ י"ל זהו רק בטרפות וכדומה דבאמת למסקנא יש קו"ח מבע"מ דאין לומר שמומו ניכר רק בטריפות מומו ניכר אבל באיסור שאין מומו ניכר ליכא קו"ח מבע"מ וא"כ י"ל דוקא היכא דיש קו"ח אמרינן דקו"ח גלי שאין חילוק בין הי' לו שעה"כ אבל בליכא קו"ח ל"א דשייך ממשקה ישראל אף בהי' לו שעה"כ ודו"ק וע"ז קאמר רב אשי דלא נדע מכח קו"ח דזהו בכלל ממשקה ישראל משום דמה לטרפה שכן הותר מכללה אצל גבוה בעוף דשרי לגבוה אף דאסור להדיוט א"כ אי לאו קרא הו"א דאיסור טריפה בהי' לו שעה"כ לא אסרה תורה כלל לישראל דמהיכי תיתי לומר דנוהג גם בהי' לו שעה"כ אסרה תורה לגבוה ונצטרך לומר בעוף דהתירה תורה מליקה מה שאסור להדיוט אף דבבהמה אסור לגבוה כיון שאסור להדיוט יותר ניחא לן למימר דסברי בהי' לו שעה"כ לא נאסרה אף בבהמה לגבוה ומליקה לאו חידוש הוא כלל דשרי לגבוה [וחטאת העוף באמת רק משום דמשולחן גבוה קזכו] אמנם ר"א ברי' דרבא דחי דגם בע"מ שרי בעוף היינו דהוא סובר דממשקה ישראל הכונה כיון שאסור להדיוט ע"כ אסור מהא"ט גופי' לגבוה וא"כ בהי' לו שעה"כ דעשה קו"ח דיהא שייך בו ג"כ ממשקה ישראל היינו דנאמר דמהא"ט ע"כ אסור לגבוה כיון שאסור להדיוט מקו"ח מבע"מ דמותר להדיוט אסרה תורה לגבוה הרי דקפידת התורה לאכילת מזבח יהא דבר שלם ובריא כש"כ דמה דמאס לאכילה לישראל יהא אסור מהא"ט גופי' לגבוה אף דהי' לו שעה"כ וממילא נאמר גם בהי' לו שעה"כ הוא בכלל ממשקה ישראל ולכך שפיר דחי דאין זה פירכא מה לטריפה שהותר מכללה במליקה דהרי גם לענין בע"מ בעוף מצינו קולא א"כ עדיין י"ל דמה שאסור לגבוה ע"כ אסור להדיוט ומליקה ע"כ חידוש הוא שהקילה תורה בעוף כמו שהקילה תורה לענין בע"מ אבל לרב אשי דסובר דהקו"ח הוא שנאמר גם בהי' לו שעה"כ יהא שייך ממשקה ישראל דהיינו דנאמר דמהא"ט דאסרה תורה לישראל אסרה תורה לגבוה מקו"ח דבע"מ די"ל אדרבא הרי מליקה הותרה מכללה בטרפות לגבוה אף דאסור לגבוה א"כ נאמר דלא אסרה תורה כלל לגבוה מה שאסור להדיוט היכא דהי' לו שעה"כ ומהיכי תיתי דנאמר דאסרה תורה לגבוה גם בכהא"ג ונאמר אח"כ מליקה חידוש הוא ומשום דגם בעוף הקילו במום בדוקין שבעין הקילה תורה בטרפות דיותר ניחא לומר שלא אסרה תורה בהי' לו שעה"כ מה דאסור להדיוט לגבוה ולכן מליקת העוף שרי לגבוה דגם בבהמה מותר לגבוה בהי' לו שעה"כ א"כ הרי ביארנו דרב אשי סובר דהכונה ממשקה ישראל היינו דכמו דאסרה תורה להדיוט כן אסרה תורה לגבוה ור"א ברי' דרבא סובר דממשקה ישראל היינו דמהא"ט גופי' שאסרה תורה להדיוט זה עצמו גורם האיסור לגבוה ולכן קאמר פירכא אחריתי דמומו ניכר והכי קיימ"ל. ועוד יש להסביר מטעם אחר דסובר רב אשי ממשקה ישראל היינו דמהא"ט שאסרה תורה להדיוט מהא"ט אסרה תורה גם להקדש דהנה בשעה"מ פ"ד ממא"ס הקשה על מש"כ מהרש"א דמליקה דשרי לכהן הוה ממשקה ישראל וכן גיד במוקדשין דשרי להדיוט הוה ממשקה ישראל ושעה"מ השיג דשם משום דכהנים משולחן גבוה קזכו וכדאיתא להדיא במנחות דף ו' או משום דמצותו בכך וכן אמרינן התם גבי מליקה דחשוב ממשקה ישראל משום דמליקתה אוסרתה להדיוט אבל קודם לכן לא נאסר משא"כ טרפה וג"ה יעו"ש והנה רב אשי דלית לי' הטעם במליקה יען דכהנים משולחן גבוה קזכו ואית לי' דבאמת מיקרי מליקה אישתרי מכללו משא"כ טרפה דלא הותר מכללו א"כ אית לי' ממילא כסברת מהרש"א דמליקה הוה ממשקה ישראל דהנה סברת השעה"מ ומהרש"א תליא ג"כ בפלוגתא דמנחות שהבאתי לעיל בטעמא דממשקה ישראל דאי אמרינן דממשקה ישראל היינו דמזה הטעם שנאסר להדיוט מזה הטעם נאסר לגבוה א"כ לפי"ז ע"כ כסברת השעה"מ דכהא"ג ל"ה ממשקה ישראל דנהי דמותר להדיוט עתה לכהן אבל זה רק משום דמצותו בכך ומליקתה אוסרתה ולא משום דכהא"ג הוה ממשקה ישראל דהרי כיון דבעלמא מליקה הוה נבילה א"כ הי' מן הראוי לאסור גם לגבוה וע"כ גם מה שהותר לגבוה מליקה משום מצותו בכך אבל אי אמרינן דרק מה שאסור להדיוט אסור לגבוה א"כ מליקה דשרי להדיוט שרי לגבוה דהוה ממשקה ישראל אי לאו הא דמליקה שרי להדיוט גופי' משולחן גבוה קזכו וא"כ מעתה ניחא דרב אשי דל"ל משולחן גבוה קזכו א"כ הא דמליקה אישתרי לגבוה דל"ה ממשקה ישראל א"כ הותרה מכללה שפיר אבל רב אחא סובר דטריפה דהיינו מליקה לא אישתרי מכללה משום דהא דשרי לגבוה היינו יען דאישתרי להדיוט אי לאו דהא דשרי להדיוט משום דמשולחן גבוה קזכו ובשולחן גבוה דשרי משום דגם בבע"מ הותרו מכללו בעוף ולא מיקרי הותרה מכללו אבל אי לא"ה הי' באמת מקרי ממשקה ישראל כיון דשרי לכהן הוה ממשקה ישראל לגבוה כסברת מהרש"א דאית לן למימר דהא דבעינן ממשקה ישראל הוא משום דתורה אסרה לגבוה מה שאסור להדיוט אבל מה דשרי להדיוט לכהן שרי לגבוה ודו"ק ומעתה נתיישב הכל דרב אשי הכי קאמר בין לל"ק בין לל"ב ניחא לי לדידי בין אי נוקי בפלוגתא דזוז"ג בין אי נוקי בפלוגתא דעי"א ניחא דלא פליגי רק לגבוה דלהדיוט אפשר דמודו וא"ל אי שרי להדיוט בכהא"ג שרי גם לגבוה דלדידי אף איסור שאסור להדיוט אסור לגבוה משום ממשקה ישראל דמהא"ט דנאסר להדיוט בעלמא נאסר הא לגבוה דפלגיתו עלי במנחות ואית להו דממשקה ישראל רק מה שאסור להדיוט אסור לגבוה אדמיפלגי לגבוה ליפלגי להדיוט דהרי ע"כ פליגי גם להדיוט דא"ל דלגבוה שרי ג"כ א"כ ליפלגי להדיוט גופי' ודו"ק.

טריפה האוסרת באכילה וכו'. נראה הכונה שלא תאמר דלכן כתב הקריבהו לפחתך יען שטריפה הולך וחסר א"כ אי חזינן דמשבחת והולכת א"כ הוה שרי לקרבן לכן אמר האוסרת באכילה דכיון דעכ"פ אסור באכילה שייך בי' הקריבהו לפחתך.

הקריבהו לפחתך וכו'. הנה כבר הבאתי דברת הח"ס שכתב לישב דרבינו מפרש דקרא קאי על דרוסה המפורש בתורה ורבינו נקט הקריבהו משום שאר טריפות וכבר הישבתי על דבריו במק"א וכעת אומר תחילה לבאר שמעתין דריש אלו טרפות וממנו ניקח תשובה לדבריו זצ"ל דאיתא התם אמר ר"ל רמז לטריפה מה"ת מניין ופריך מניין והא כתיב ובשר בשדה טריפה אלא רמז לטריפה שאינה חי' מה"ת מניין ת"ל זאת החי' אשר תאכלו שאינה חי' לא תאכל ויש לדקדק דא"כ תחילה אמאי לא אמר ר"ל רמז לטריפה שא"ח מה"ת מניין כיון שבא לשאול רק על טריפה שא"ח וראיתי אח"ז שכך הרגיש בחוט המשולש ונראה לפרש בהקדם דברי רבינו פ"ד ממא"ס שכתב דמדכתיב לכלב תשליכון אותו נשמע דאינה טריפה עד שעשאו בשר הראוי לכלב שקרוב למות ואין חילוק בין ע"י ארי' או ע"י חולי או ע"י אדם כיון שא"י לחיות הוה טריפה ולא דיבר הכתוב אלא בהוה וכתב הה"מ דרבינו מפרש דמדכ' לכלב תשליכון מכאן יצא לו דטריפה א"ח דהוה בשר הראוי לכלב והא דבא הלמ"מ היינו רק להודיענו איזהו המחלות שא"ח ואחר שהודיענו הלמ"מ המחלות שא"י לחיות אנו יודעין כיון שא"י לחיות הוה בכלל טריפה האמורה בתורה. והנה המפרשים הקשו דבגמ' יליף ר"ל מהקרא דזאת החי' ולא ניחא לי' לילף מלכלב תשליכון ולמה יליף רבינו מקרא זה וכן ר"ל בהאי לכלב תשליכון מאי עביד לי' ולכאורה יש להקשות עוד דלכאורה סתירה לדבריו שכ' בפ"ד משחיטה אין לך מפורש בתורה אלא דרוסה בלבד וכאן כתב דכיון דא"י לחיות הוה הכל בכלל טריפה האמורה בתורה. אך הדבר פשוט דעכ"פ אין מפורש דזה דכתב רבינו דמה לי טרפה ארי' או טרפה אדם זהו סברא אבל לא מפורש בתורה ומעתה יתבאר הכל דר"ל הא דקרא רק מפורש בדרוסה ודייק ר"ל על שאר טריפות שהיא מה"ת לא לבד מהלמ"מ אלא גם שיהא נרמז בתורה והיינו בלכלב תשליכון אותו והתרצן השיב בלשון תמיה דמה פריך מניין הא מפורש בתורה ובשר בשדה טריפה ואמרינן דדבר הכתיב בהוה מה לי טריפה ע"י חול' מה לי ע"י אדם כיון שא"י לחיות הוה בכלל טריפות כיון דהוה בשר הראוי לכלב דבסיפא דקרא כתיב לכלב תשליכון אותו וסמך עצמו אסיפא דקרא א"כ נרמז בקרא כל טריפה ג"כ וע"ז השיב ר"ל דזה ניחא אי כבר ידעינן טריפה א"ח מקרא אחר כדמסיק אח"כ דהוא סובר דמלכלב תשליכון לא נשמע דאינה חי' וא"כ ל"ש לומר דמרומז בתורה כל טריפה מסברא דמה לי טריפה ע"י חולי מה לי ע"י אדם דזה שייך אי כבר ידעינן דאין ט"ח אבל קודם שידעינן מקרא דטריפה א"ח לא נשמע שאר טריפות מבשר בשדה טריפה וזהו כונתו מניין לטריפה מה"ת כיון שלא נודע עדיין דטריפה א"ח וע"ז מסיק מזאת החי' שאינה חי' לא תאכל וכיון דנרמז בקרא דא"ח נוכל לפרש דבכלל בשר בשדה טריפה הם גם שאר טריפות דמה לי טריפה ע"י חול' או ע"י אדם כיון שאינה יכולה לחיות הוא טריפה וסמך אסיפא דקרא לכלב תשליכון דמזה נשמע דהא דכתיב ובשר בשדה טריפה היינו שעשאו לבהמה גופי' לבשר בשדה דכל הבהמה נעשה כחתוכה ועומד ובשר בעלמא הוה לכן לדידי' לא נשמע מלכלב תשליכון אותו דטא"ח לכן יליף ר"ל מזאת החי' והבן. עוד אומר לישב בדרך אחר דהנה רבינו כתב בפ"ד ממא"ס דבשר הפורש מן החי לוקה משום ובשר בשדה טריפה והיינו כרי"ו ומפרש רבינו הטעם דמה לי טרפה חי' מה לי טרפה בסכין מה לי טריפה כולה ומה לי טריפה מקצתה אלא דדיבר הכתוב בהוה חזינן דלרי"ו הוה זה הסברא דדיבר הכתוב בהוה סברא אלימתא עד שנאמר דלקי עליו משום ובשר בשדה טריפה א"כ לרי"ו ה"ה דשאר טריפות שפיר נכללין בקרא דובשר בשדה טריפה והיינו כיון דבקרא כתיב לכלב תשליכון ידעינן דטריפה א"ח כשאין יכול לחיות טריפה ה"ה שאר טריפות שבא הלמ"מ דא"י לחיות כמש"כ הה"מ או אנסיון דחזינן שא"י לחיות ע"ד שכתב הדמ"ר סי' כ"ט הוה שפיר בכלל ובשר בשדה טריפה דמה לי טרפה חי' או טרפה אדם הכל בכלל ובשר בשדה טריפה לא תאכלו ושפיר נשמע מלכלב תשליכון דטריפה א"ח בדרוסה ושאר טריפות ידעינן מהלמ"מ וכיון שידעינן מהלמ"מ איזהו א"ח א"צ קרא עוד דידעינן מצד סברא דמה לי שהכל בכלל קרא דובשר בשדה טריפה ל"ת ואמנם ר"ל דסבר דמובשר בשדה טריפה לא נשמע בשר מן החי משום דל"ל סברה דמה לי טרפה אדם או חי' מה לי מקצתה או כולה רק דיבר הכתוב בהוה או דסובר דעכ"פ אין זה סברא ברורה כ"כ דנאמר דלוקין עליו ולכן גם סברא זו דמה לי שכתב רבינו דמה לי טרפה אדם או טרפה חי' או ע"י עצמה הכל בכלל בשר בשדה טריפה ל"ת ובכל מיני טריפות לא נשמע דנהי דמהלמ"מ ידעינן דגם שאר טריפות א"ח אבל כיון דל"ל סברא דמה לי ודיבר הכתוב בהוה א"כ לא נשמע שאר טריפות מקרא זה ורק אחר דכתיב זאת החי' חי' אכול שאינה חי' לא נשמע רמז מן התורה דטריפה א"ח ואותן שאין חי' ישנן בכלל לאו דובשר בשדה טריפה ולוקין עליה משום לאו כיון דיש סברא דמה לי טרפה חי' או אדם ודיבר הכתוב בהוה וכמש"כ הה"מ פ"ב ממא"ס עד"ז דנהי דאין מזהירין מן הדין היכא דיש לאו הבא מכלל עשה מזהירין ה"ה בזה לוקין על הסברא דמה לי ואמרינן קרא רק בהוה דיבר ומעתה יתבאר המשך לשון הגמ' ר"ל פריך רמז לטריפה שאר טריפות מה"ת מניין שיהא כאמור בכלל לאו ולוקין עליו והתרצן השיב בפשיטות דכתיב ובשר בשדה טריפה וא"כ מוקי על כל טריפות כיון דכתיב בסיפי' דקרא לכלב תשליכון ונדע דרוסה א"ח ה"ה כל טריפות הבאין מהלמ"מ או מסברא שא"י לחיות בכלל ולוקין עליו והיינו דתרצן סובר כרי"ו דאית לי' מכח סברא דמה לי ואמרינן דיבר הכתוב בהוה לוקין עליו אבל ר"ל לשיטתו דל"ל סברא זו השיב אלא רמז לטריפה א"ח מה"ת מניין הכונה דכ"ז דליכא רמז מה"ת נהי דמהלמ"מ טריפה א"ח ידעינן אבל כיון דליכא רמז מקרא לא נדע שזה בכלל ובשר בשדה טריפה משום סברא דמה לי טרפה חי' או אדם דע"ז אין לוקין ואין זה סברא אלימתא ולכן אני שואל רמז לטריפה א"ח מניין ומשני וזאת החי' שאינה חי' לא תאכל עתה שמרומז בקרא דטריפה א"ח ושאסורה כלאו הבא מכלל עשה שפיר אמרינן סברא דמה לי טרפה חי' או אדם ואמרינן מהשתא דקרא דובשר בשדה טריפה בכל טריפות איירי ולוקין עליה כמו דמזהירין מה"ד היכא דיש לאו הבא מכלל עשה ורבינו פסק כסתם גמ' דמשני דילפינן מובשר בשדה טריפה כיון דרבינו פסק כרי"ו בהא דבשר מן החי ג"כ לוקין מסברא דובשר בשדה טריפה וא"צ קרא אחרינא לגלות דטריפה א"ח ודו"ק. [ויש להבין באיזה סברא פליגי ונראה דפליגי או סמה"ת לקולא או לחומרא והוא דאנן רואין רוב טריפות מתין אבל לא נודע אולי הי' מת בלא"ה כבהמה בריאה שמתה ורק אי ספק מה"ת לקולא אנו תולין לקולא שבודאי מתה דטא"ח וממילא אמרינן כל טריפה א"ח א"כ בס' טריפה תולין מדחי ע"כ לאו טריפה הוא ומ"ד ס' מה"ת לחומרא לא תלינן אלא אמרינן שבלא"ה מתה וליכא רובא וממילא אזלינן גם באירע ס"ט להחמיר אף דחי' יב"ח אסורה ועח"י הר"ן שנתקשה במה פליגי וכפמש"כ יובן דבריו היטב דהיינו דר"ע מהדר למצא רמז לזה הסברא מקרא דניזל לקולא ואידך מהדר למצא רמז מקרא דט"ח והולכין לחומרא]. ובזה מובן הא דפריך אח"כ למ"ד ט"ח מנ"ל והק' המפורשים הא ט"ח רק נפ"מ לענין דיעבד להחמיר וע"ז ל"ש להקשות מנ"ל אבל לפמש"כ מובן דפריך אי ט"ח א"כ מנ"ל לטריפות מקרא דלכלב תשליכון אותו כיון דט"ח וע"ז משיב מזאת החי' חי' אכול אחרת לא תאכל מכאן שט"ח והנה זה דנקרא טרפה מורה שמו על דבר שנטרף ונחתך רק דאפ"ה חי' א"כ הא גופי' קשי' אמאי לא תאכל וצריך לומר דסובר אינה משבחת לכן לא תאכל א"כ שוב הוה בכלל לכלב תשליכון אותו כיון דאינה משבחת סופה למות קודם שאר בהמות א"כ שוב נשמע דהוה בכלל לכלב תשליכון דנעשה בשר בשדה בעלמא. אך אכתי יש להשיב דהנה רי"ו סובר לקמן דף נ"ב דמ"ד ובשר בשדה טריפה נלמד דבשר מן החי לוקה דגם זה מיקרי ובשר בשדה טריפה וכדמתרגם הביאו רש"י בחומש ובשר דתליש מן חיוא חייא לא תיכלון לכלבא תרמון יתיה ומפרש רש"י בשר שנתלש ע"י זאב או ארי מבהמה בחי' והנה זה אסור לנכרי ומוכרח לכתוב לכלב תשליכון אותו אך י"ל דאי נפרש דקאי על בשר מן החי' כרי"ו יש לפרש באופן אחר איך נשמע מכאן דטריפה א"ח והא דכ' רבינו מדכ' לכלב תשליכון אין הכונה דהו"ל לכתוב לנכרי אלא דלישתוק לגמרי כמש"כ הדרישה ומדכתב לכלב תשליכון נשמע דטא"ח כאשר אומר. דהנה לכאורה יש להבין איך נשמע מדעשאו בשר הראוי לכלב דטרא"ח דהרי מודה דיכול לחיות יב"ח ול"ה בשר הראוי לכלב א"כ דילמא לעולם ט"ח דהא תוס' סנהדרין דף ע"ח כתבו דאף דט"ח עכ"פ סופו למות לאחר איזה שנים מחולי זה א"כ הוה ג"כ בשר הראוי לכלב וא"ל דכיון דיחי' כמה שנים ל"ה ראוי לכלב כן נאמר דיכול לחיות יב"ח ג"כ ל"ה ראוי לכלב רק אי ימות יום או יומים ונראה לפרש עפמש"כ תוס' זבחים דף ס"

השוחט ונמצא טריפה כו'. אמרתי לפרש הסוגי' דמוגרמת דיש לדקדק במשנה דקתני השוחט בטבעת ושייר כחוט ע"פ כולה כשרה ור"י בר"י אמר אפי' רובה וקשה לי אמאי נקט לישנא דדיעבד הוה לי' לאשמעינן תחילה דעיקר הדין דהמצוה לשחוט בטבעת כדקתני באמת בתוספתא שהביא בפירש"י מצות שחיטה בטבעת גדולה עד סוף כל הקנה וגם צריך תלמוד למה לענין לשווי' מקום שחיטה ל"א רובא ככולה לרי"ש ובמה פליגי עם ר"י בר"י, ונראה דהנה לקמן דף כ"ז איתא איתמר רב אמר מחצה ע"מ כרוב ורב כהנא אמר מע"מ אינו כרוב ומפרש טעמא דרב הכי אמר רחמנא לא תשייר רובא ורב כהנא אמר שחוט רובא והנה למסקנא גם לרב בעינן רוב הנראה לעיניים בכל זה נראה דטעמא דרב דס"ל לא תשייר רובא מהא לא הדר חדא די"ל דנפ"מ לענין רוב מצומצם דפליגי הראשונים אי סגי ברוב מצומצם במדידה או בעינן רוב הנראה לעינים ממש דדעת הרשב"א דסגי ברוב מצומצם, ונראה שכך דעת רבינו בפי' המשנה לקמן דף ל"ב כדי ביקור טבח חכם וכתב דהיינו לבדוק אי נשחט רובא ותמוה דבדף ט"ז מפרש דקאי אבדיקת סכין לחכם, ולפימש"כ ניחא דרבינו ס"ל כרב לא תשייר רובא א"כ גם למסקנא סגי ברוב מצומצם א"כ צריך לעיין יפה לזה בעינן בדיקות חכם כמש"כ בחי' ח"ס ולשאר פוסקים בעינן רוב גמור [ובהא ניחא ליישב קו' רשב"א אי איתא דצריך לשחוט בטבעת דוקא א"כ ליצטריך בדיקה ויהא אסור לאוכלו עד שיבדוק, ולכאורה מאי קושיא הא בלא"ה צריך בדיקה אם שחט רוב, ובפשיטות י"ל דזה בדיקה קלה אבל אי אפשר לראות בקל אם לא הגרים ויצא מטבעת, אך זה ניחא לדידן דבעינן רוב הנראה לעינים א"כ בדיקה מועטת וקלה לראות אם שחט רוב אבל זה אין יכול להכיר אם לא הגרים אבל לרב דס"ל לפמש"כ דבעינן בדיקה טובא במדידה אי איכא רוב כ"כ בזה גופא הוא יכול לבדוק נמי אם לא הגרים עוד י"ל דכונת רשב"א דבשלמא בדיקת רוב סימנים הוא רק מדרבנן משום דרוב פעמים שחט רוב ול"ב מה"ת בדיקה כלל אבל בחשש שמא הגרים זהו מה"ת ג"כ צריך בדיקה דהא ליכא רוב דשחט בתוך טבעת לכן קשי' לי' א"כ ליצטריך בדיקה א"כ ג"כ יש לומר לרב דסגי ברוב כ"ד זהו חשש דאורייתא והבדיקה מה"ת א"כ בזה יבדוק נמי אם שחט הכל בתוך הטבעת ועיין שו"ת רע"א, ועס"י י"ח בטו"ז ולי נראה דלרב סגי ברוב מצומצם ולרב כהנא שחוט רובא היינו רוב הנראה לעינים ממש עתוס' חולין דף קכ"ג דרוב הנראה לעינים היינו יותר מרוב מצומצם ואף אי אין חילוק להלכה דגם לרב בעינן רוב הנראה לעינים ממש אפ"ה טעמא דרב לא תשייר רובא קיימא כמו שאבאר להלן דרק אי איכא מצוה בשחיטה אז אמרינן הלממ"ס שחוט רובא אבל אי שחיטה רק להציל מאמה"ח אז הללממ"ס לא תשייר רובא להורות דליכא מצוה בשחיטה דאי הוה באה ההלכה שחוט רובא הוה משמע דאיכא מצוה בשחיטה] ונראה דפליגי רב ורב כהנא בהא דאיתא לעיל רב כהנא אמר שחיטה מן הצוואר מניין דכתיב ושחט במקום שסח חטהו ולחד גי' דכיהו ופירש"י חטהו מדם או הכשרהו לאכילה והנה אי הפירוש חטהו מדם אמרינן דאיכא מצוה בשחיטה כמש"כ רמב"ן על התורה דמצות שחיטה הוא לחטהו מן הדם ואז י"ל דהוה מצוה כמש"כ בספרי "מעשי למלך" דאז דרשינן כאשר צוויתך בקדשים דאתי ג"כ השחיטה משום דצריך לדם אבל אי אמרינן רק דכיהו להכשירו לאכילה אז ל"ה מצוה וע"כ באה ההלכה לא תשייר רובא אבל רב כהנא ס"ל חטהו מדם ואיכא מצוה לכן ס"ל דההלכה באה שחוט רובא דמצוה איכא בשחיטה. ובזה אפשר ליישב דברי רבינו שבפי' המשנה דהשוחט בשבת שכתב דנעשה מומר דבתחילת השחיטה חלל שבת וכשגמר השחיטה חילל פעם שנית ונעשה מומר והא דרב דקאמר אסורה לאכילה ליומא קאי בשוגג ותמהו עליו דהא בגמ' פריך ונוקמי במזיד וכר"מ, ונראה דלכאורה סברת רבינו צריך תלמוד לעשות ממעשה אחת מהשחיטה כאלו הי' שני מעשות מהיכי תיתי לחלקהו לשנים, אך להנ"ל י"ל כיון דבשחיטה יש שני תכליות אחד להתירו באכילה ושנית לחטהו מדמו א"כ שפיר י"ל דתחילת השחיטה נחשב למעשה אחת להכשירו באכילה ובגמר השחיטה מחטהו מדמו וא"כ ניחא רב דס"ל לא תשייר רובא דס"ל דשחיטה להכשירו באכילה א"כ ליכא רק תכלית אחת וליכא רק מעשה אחת א"כ ל"ה מומר ע"כ אסורה לאכילה ביומא וגמ' פריך שפיר א"כ נוקמי במזיד וכר"מ אבל רבינו קאי להלכה דשחוט רובא וכן פסק באמת רבינו בפ"א משחיטה מ"ע לשחוט א"כ איכא תרי תכליות לחטהו מדמו ג"כ ושפיר יש לחלק המעשה לתרי חיובים ונעשה מומר אמנם אני אומר עוד להוסיף מיא וקמחא בטעמא דרב דקאמר דהלכה בא לא תשייר רובא, דהנה לעיל דחי הגמ' דברי רב כהנא דהאי ושחט אתי לומר דלא לשוייה גיסטרא ובתוס' תמהו מאי ס"ד דלשוייה גיסטרא ונראה דהנה לקמן דף ל"ג אמרינן ישראל בשחיטה תלי' מילתא נכרי במיתה תלי' ממילא קודם מתן תורה הי' גם לישראל במיתה א"כ הי' צריך לעשותו גיסטרא כדי שימות אבל משבא הצווי של שחיטה בשחיטה תלי' מא"צ לעשותו גיסטרא והיינו דקאמר ושחט שלא לעשותו גיסטרא דבשחיטה תלי' מילתא ולא איכפת לן מה דעדיין מפרכסת א"כ י"ל דרב כהנא דל"ל הטעם דלא לשוייה גיסטרא דס"ל מהיכי תיתי נעשיהו גיסטרא א"כ שפיר קאמר דהלכתא שחוט רובא אבל רב י"ל דס"ל כדדחי בגמ' דאתי קרא דלא נעשהו גיסטרא א"כ הכי קאמר ושחט דלא תחתוך המפרקת רק תשייר המפרקת ואפי' כל הסימנים א"צ לשחוט דסגי אם תשחוט רוב מסימנים, מעתה י"ל הא דקתני במשנתי' השוחט ושייר ע"פ כולה היינו דשמעתין כרב דההלכתא אתי דלא תשייר רובא ע"כ קאמר כהאי לישנא אם שייר בטבעת גדולה כל דהו ע"פ כולה כשרה ותוספתא דנקט מצוה לשחוט ס"ל כרב כהנא דשחיטה מצוה הללממ"ס שחוט רובא. והנה לפי"ז ניחא דרו"ש דסברי דל"ה מקום שחיטה דבוודאי לר"כ דס"ל דהלכה שחוט רובה א"כ גם בהטבעת שייך שחוט רובה עד שיהי' רוב חללה א"כ למה לא יהי' הטבעת מקום שחיטה רק לרב דס"ל דהלכה לא תשייר דהו"א דצריך לעשותו גיסטרא קמ"ל דא"צ לחתוך המפרקת אף גם לא כל הקנה רק שתשייר רוב הקנה א"כ הקרא קאי אקנה לא על הטבעת א"כ שפיר י"ל דמקום טבעת לא הוי מקום שחיטה, ועוד דל"ש כלל לומר דרובא דהוי ככולה משוי לטבעת למקום שחיטה דהא לא אמרה כלל ההלמ"ס דאם עשה הרוב הוה כאלו עשה כולן דאז הוה שייך לומר דהרוב טבעת המקיף הקנה הוה ככולו והוה מקום שחיטה אבל ההלכה הוא רק בא בשלילה שלא תשייר רובה א"כ לא אמרה תורה בשחיטה דרובו ככולו א"כ בטבעת לא שייך לומר דרובה ככולו, והיינו אמשנתינו דקתני שייר דס"ל דהלכה בא לא תשייר רובה אבל התוספתא דנקט מצוה לשחוט בטבעת א"כ ס"ל דהלכה בא שחוט רובה לכן ס"ל לתוספתא דכל הקנה כשר לשחיטה ומיושב קושית תוס' דלפירוש הקונטרס ג"כ קשה מתוספתא דלפמש"כ לפירוש הקונטרס לא קשיא מתוספתא ודו"ק. ובהא יש לומר פרפרת דלקמן מייתי יתיב רב כהנא קמי דרב יודא ומבעי לי' שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש מאי א"ל פסולה הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש מאי א"ל כשרה שחט במקום נקב א"ל כשרה שחט ופגע בו נקב מהו מהו א"ל פסולה ומ"ש א"ל שחט במקום נקב הוה כשחט נכרי וגמר ישראל פגע במקום נקב הוה כשחט ישראל וגמר נכרי קרי עליה נכרי נכרי פירש"י דליגלג עליו וזהו פלא גם עיקר פירושו דבנכרי דהוה כל הקנה שלימה לפניו דהוה כאלו שחטו נכרי לגמרי ע"כ פסולה אבל בפגע בנקב הרי הי' כאלו כל הקנה שלימה ושחט ישראל וכשרה צריך תלמוד גם יש לתמוה דרש"י מפרש בדרב כהנא ורב יהודה דהטעם דהוי כאלו שחט ישראל וגמר נכרי ובפגע בנקב הוה כגמר נכרי וקשה הא בגמרא דחאו להא"ט ולגלג עליו רי"ו ואיך מפרש רש"י שכן טעמא דרב כהנא ורב יודא להנ"ל י"ל כך רב כהנא דס"ל הלכה שחוט רובא דמצוה לשחוט א"כ בפגע במקום נקב שפיר טריפה דהא עכ"פ לא נעשה מעשה השחיטה והיכא דאיכא מצוה צריך לעשות המעשה לא שייך שיהא נחשב הנקב כאלו נחתך ע"י אדם וא"כ דומה ממש לישראל שחט שליש וגמר נכרי שעשה מעשה בפסול ה"נ הא עכ"פ לא נעשה מעשה המצוה דבמצוה צריכין שיהא נעשה מעשה המצוה והא דרי"ו דחי נכרי נכרי היינו דס"ל דאין כאן מעשה מצוה לשחוט רק הכשר אכילה א"כ לא דמי לנכרי דנעשה מעשה בפסול אבל בנקב הא לא נעשה מעשה בפסול דנהי דלא נעשה מעשה הכשר אבל ג"כ מעשה פסול ליכא וכיון דליכא מצוה לא איכפת לן שלא נעשה מעשה הכשר רק שלא יהי' נעשה מעשה הפוסלת כמו ע"י נכרי וא"כ ניחא דפירש"י דהוי כשחט ישראל וגמר נכרי והא בגמ' דחי לה ולגלג עלה ר"ע להנ"ל ניחא דרש"י פי' כן שפיר לרב כהנא דחוי' דדחי לה היינו משום דסבירא לי' דליכא מצוה בשחיטה א"כ לא דמי' לנכרי דנכרי הוה שחיטה הפוסלת אבל נקב הא לא עשה מעשה הפוסלת רק דליכא מעשה המכשרת וכיון דליכא מצוה ל"ב מעשה המכשיר רק דלא יהי' מעשה הפסול ולכן ליגלג עליו וקרי לי' נכרי נכרי דהנה בהא דנכרי פסול יש שני טעמים אחד דלא הוי בר זביחה או כמש"כ רבינו מויקרא לך ואכלת מזבחו והנה לב' הטעמים לא דמי לנכרי דאי לאו בר זביחה בודאי יש לפסול יותר נכרי מבנקב ואפי' למ"ד דרק פסול משום יקרא לך ואכלת מזבחו אפ"ה לא דמי לנקב דעכ"פ אין שחיטתו מכשירו לאכילה ועשה מעשה שאין מכשירו לאכילה משא"כ נקב אין כאן כלל מעשה שפיר עולה לו בשחיטה ודו"ק. עוד אמרתי לפרש כל הסוגי' דהנה בפ"א מה' פהמ"ק הבאתי דברי החי' הר"ן על חולין בהא דפליגי רבנן ור' נתן אי שחיטה צריכה כונה דלכאורה תלי' זה אי מצ"כ וכתב דלא תלי' באמת די"ל אף למ"ד מאצ"כ אבל שחיטה דרך הכשר מצוה צ"כ גם להיפך למ"ד מצ"כ היינו במצוה גמורה אבל בהכשר מצוה אצ"כ ועדיין אינו מובן במאי פליגי דלכאורה סברת הפוכות והעליתי דלכאורה תלי' זה באי אמרינן דבר שא"מ בשאר איסורין אסור מה"ת משום דאזלינן בתר המעשה ולא אחר הכונה ואי אמרינן דבר שא"מ אסור דאזלינן בתר המעשה ולא אחר הכונה א"כ בשחיטה נמי כיון דעשה מעשה השחיטה לא איכפת לן אם חסר הכונה, א"כ לפי"ז אמרינן כך אף דמצ"כ י"ל בשחיטה אצ"כ דהוה כמו שאר איסורין דא"מ אסור כדס"ל לרב באמת בבכורות דף ל"ב דא"מ אסור ואזלינן בתר המעשה ואצ"כ בשחיטה וכן למ"ד מאצ"כ אפ"ה כיון דר"ש בא"מ מותר דעיקר הכונה י"ל בשחיטה ג"כ צריך כונה דרק במצוה סגי במעשה דודאי רוצה בהמעשה כמש"כ הרמב"ם בפ"ג מגירושין דכופין עד שיאמר רוצה אני רק בדבר אסור או אפי' בשחיטה דל"ה דבר איסור עכ"פ מצוה ל"ה צריך כונה דמעשה בלי כונה לא מהני מידי' והנה רבינו בפ"א משחיטה כתב וז"ל השוחט אף שלא כוון כיון דשחט כהלכתו ובמקומו הראוי כשרה, ויקשה פשיטא דבעינן שישחט במקומו הראוי דאל"ה הא הוי שחיטה פסולה ונראה דהכונה כן דהנה אם שחט בקנה בטבעת הגדולה דל"ה כגוף הקנה השחיטה כשרה אף שלא כוון, כיון דהוה במקום הראוי' לשחיטה א"כ איכא מעשה עכ"פ אזלינן בתר המעשה [דבשאר איסורין ס"ל לרבינו דא"מ אסור דאזלינן בתר המעשה לכן אצ"כ לשחיטה] אבל בשחט בשאר טבעות הנה אי שחט בכונה א"כ השחיטה בכונה משוי לי מקום שחיטה כדאמרינן בעלמא בשבת דף ק' מחשבתו משוי לי' מקום, אבל אי הפיל סכין ושחט בשאר טבעות כיון דלא הוי מקום הראוי לשחיטה וכונה ג"כ ליכא השחיטה פסולה וא"כ ניחא דרו"ש סברי דשאר טבעות ל"ה מקום שחיטה בשחיטה בלא כונה כגון הפיל סכין ושחטה, ובזה מיושב קו' רש"י מתוספתא דאיירי במכוין לשחטה דהא קתני מצות שחיטה בטבעת הגדולה וכל הצוואר כשר לשחיטה דאיירי בשחט בכונה דודאי המצוה לשחוט בכונה אבל במשנתינו לא נקט מצות שחיטה רק שחט ושייר כל דהו והיינו דמשמעות המשנה בשחט בלא כונה רק שהפיל סכין ושחט לכן בשאר טבעות ל"ה מקום שחיטה כיון שאין מקיף כל הקנה, ובזה יש לפרש ג"כ הא דסבר רב לקמן דהללממ"ס אתי לא תשייר רובא ורב כהנא ס"ל שחוט רובה דרב לשיטתו דס"ל חולין אין צריך כונה א"כ ל"ש שחוט רובה דאז הוה משמע דצריך כונה בשחיטה רק לכן באמת באה הלממ"ס לא תשייר רובה דאצ"כ וא"כ אי הפיל סכין ושחט ולא שייר רובא כשרה ורב כהנא ס"ל שחיטת חולין צריך כונה דהכשר מצוה ג"כ צריך כונה ע"כ ס"ל דשפיר באה הלכה שחוט רובא דעל מעשה בכונה שייך לומר שחוט רובא והיינו רב כהנא לשיטתו דיליף ברפ"ב מושחט במקום שסח חטהו ופירש"י מדם חטהו והיינו כמש"כ לעיל דילפינן מוכאשר צויתיך בקדשים דמצוה לשחוט הסימנים משום הדם ה"נ בחולין מצוה לשחוט להוציא הדם א"כ הוה מצוה שפיר באה הלכה שחוט רובה. והנה יש לבאר עוד מה שהקשיתי לעיל לומר במאי פליגי אי אמרינן רובא משוי לו מקום או לא ונראה דתלי' בסברא שאמרינן דאי בא הלכה שחוט רובא א"כ אחשבי' רחמנא להאי מעשה שחיטה להתירו באכילה א"כ ממילא כיון דבא הלכה דהקנה מקום שחיטה בשחט רובא שפיר אמרינן דרובא משוי לו מקום דזה ג"כ בכלל ההלכה דשחוט רובא והא שחט רובא אבל אי בא ההלכה אל תשייר מחצה בשלילות א"כ ל"ש לומר כיון דלא שייר מחצה כשר ע"כ יהא הטבעת מקום שחיטה דהא מעשה השחיטה לא חשיבה כלל דהא אינה לשחיטה אלא בסוף כשלא נשתייר הרוב ודו"ק. וכן לפי דרכינו דלעיל דתליא אי מצותו לשחוט כל הסימנים או דבא ההלכה רובו ש"א כמוהו יש לומר דתליא ג"כ אי ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף דלמ"ד רובו של אחד כמוהו לכתחילה ל"ב כולו וסגי ברוב לכתחילה א"כ עכ"ח דסובר ישנה לשחיטה מתחוע"ס דחשובה מעשה הרוב להכשיר באכילה ע"כ דישנה מתוע"ס, אבל אי אמרינן דמצותו לשחוט כל הסימנים א"כ אין לשחיטה אלא לבסוף כשנשחטו כל הסימנים וא"כ נהי דאמרינן דסגי ברוב בדיעבד כמו בכל התורה אבל אינה אלא בסוף כששחט הרוב ודו"ק. עד כה דברנו לפי שיטת רש"י ז"ל מעתה נראה לבאר גם שיטת היש מפורשים דפליגי במשנה בשאר טבעות ג"כ אי סגי ברוב דלרבנן בעינן כולו ולריב"י סגי ברוב ואי הגרים קודם ששחט הרוב טרפה ולפי"ז ע"כ הא דקאמר רו"ש דריב"י לא אמר אלא בטבעת גדולה אבל בשאר טבעות לא אמר היינו דבשאר טבעות בעינן רוב חלל ואי הגרים קודם ששחט הרוב חלל טרפה וע"ז פריך והתני' ריב"י אומר דאם שחט בשאר טבעות כשר ע"כ דאתי לאשמעינן דסגי ברוב טבעות ברוב עוביו וכמבואר ברא"ש ובשאר ראשונים ובפלתי תמה א"כ ר"ז דאכל מוגרמת דסבר דלא אמרה רב כלל דלא סגי ברוב עובי' א"כ קשה הא איתא לקמן דף מ"ג דרב בדק ברוב חללה וא"כ אי ס"ד דהוה סגי ברוב עובי' לענין שחיטה א"כ גם טרפה ברוב עובי' והניח בצ"ע, ונראה ליישב דהנה לפירוש זה דלא אתי רו"ש רק לאשמעינן דבשאר טבעות לא סגי ברוב עובי' ולא איירי מהגרמה א"כ עכ"ח צריך לפרש דכל פלוגתא דרבנן וריב"י אין רק בהגרמה רק לענין מעשה שחיטה עצמה דלת"ק בעינן כולה כדאמרינן בגמ' דהא דתנן רובו שא"כ ריב"י היא ולריב"י סגי ברוב עובי' וע"ז שייך לומר בשאר טבעות לא סגי ברוב עובי' רק בעינן רוב חללה והנה זה ניחא אי אמרינן כלישנא קמא דלקמן דפליגי בשחט ב' שלישים והגרים שליש אבל אי אמרינן כלישנא בתרא דפליגי בהגרים שליש ושחט שני שליש דלרבנן לא סגי בששחט שני שלישים אבל בשחט ואח"כ הגרים סגי ברוב א"כ כש"כ דבשחט ולא הגרים כלל דסגי גם לרבנן ברוב וא"כ ל"ש כלל לומר דאף ריב"י לא אמר רק בשאר טבעות ברוב בהגרים שליש ושחט ב' שלישים דהיינו ברוב עובי' אבל בשאר טבעות לא אמר דסגי ברוב עובי' רק ברוב חללה דהא זה אי בעינן רוב חללה אין ענין לענין הגרים שליש ושחט ב' שלישים דזה גם בשחט רוב לבד שייך לחלק בשאר טבעות לא סגי ברוב עובי'. ועוד אי איירי בהגרים שליש ושחט ב' שליש ל"ש לומר בשאר טבעות יען דאין מקיף כל הקנה לא סגי ברוב עובי' רק ברוב חללה דאדרבא כיון דבב' שלישים האלו כבר כלתה הטבעת וא"כ בודאי יש באותן ב' שלישים עובי' גם רוב חללה דהא כיון שכלה הטבעת אין שם רק רצוע' דקה וא"כ ל"ש לומר דהוה זה טעם לומר דלא סגי ברוב עובי' [ועיין בר"ן שמפרש שהמשנה באמת כלישנא בתר' ולפירושו רו"ש דבשאר טבעות לא אמר היינו רו"ש כפירש"י דל"ה מקום שחיטה כלל] וא"כ ע"כ להאי לישנא בתרא צריך לפרש להיפך דריב"י סובר דבעינן רוב חללה ולא סגי ברוב עובי' וע"ז בא לומר דבשאר טבעות לא אמר ריב"י דבעינן רוב חללה וסגי ברוב עובי' וא"כ לפי"ז ר"ז דאכל מוגרמת דרב ושמואל משום דסובר דלא אמרה רו"ש מעולם. וכבר הקדמנו דצל"ח הקשה דר' יוסף רק בא לתרץ דברי רב אבל לא בא להכחיש דרב לא אמר דבשאר טבעות לא רק לפמש"כ י"ל דר"ז סובר כלישנא בתרא ומפרש דברי רו"ש דבשאר טבעות לא אמר דבעינן רוב חללה וסגי ברוב עובי' והא דקמ"ל ריב"י בברייתא דבשאר טבעות כיון דמקיף רוב הקנה כשרה עכ"ח לאפוקי דלא נימא דל"ה מקום שחיטה כלל אבל עכ"פ לרב אין כאן קושי' דרב הא לא איירי מזה דל"ה מקום שחיטה רק קמ"ל דסגי ברוב עובי' כיון דאין מקיף כל הקנה ברוב עובי' בודאי יש רוב חללה וא"כ לא יקשה מרב דמדבר ברוב חללה דהיינו בשחט בטבעת גדולה או בשחט ב' שלישים ולא הגרים כלל דשחט במקום טבעת שם צריך שפיר לשער ברוב חללה ונתיישב קו' פלתי על נכון ודו"ק. והנה אח"כ מייתי הגמר' דבעי מר"א בשחט במקום נקב ואמר כשרה שחט ופגע בנקב ואמר דטרפה ופריך מ"ש ומשני דהוה כשחט ע"י נכרי וגמר ישראל אבל פגע בנקב הוה כגמר נכרי וקרי עלי' רי"ו נכרי נכרי ואמר רבא דשפיר קרי עלי' נכרי נכרי דשם הוה לי' לגמור השחיטה על ידי ישראל וגמר נכרי ע"כ טרפה אבל כאן דלא שחט מה לי במקום נקב מה לי שלא במקום נקב, והנה רשב"א תמה מ"ט דר"א דמדמה פגע בנקב לשחט ע"י נכרי הא לא דמיא כלל ותוס' הקשו הא מ"ש מחצי קנה והוסיף עליו כ"ש והנה לשון תוס' מ"ש לכאורה צריך ביאור הא היינו הך, ונראה דכאן איירי בהי' בו נקבים קטנים דאי הוה רוב הוה מצטרף לרובא כדאיתא לקמן דף מ"ד אבל כאן איירי שלא הי' רובא רק שליש וא"כ לאו היינו ממש דחצי קנה פגום דשם בודאי לא שחט כלל אבל כאן הא שחט בין הנקבים הקטנים רק תוס' הקשו מ"ש דהא לדינא הכל חד כיון דנקבים מצטרפין הוה כאלו חצי קנה פגום והוסיף כ"ש וא"כ מאי קמבעיא לי' אולם נראה ליישב דשפיר ס"ד דלא דמי לחצי קנה פגום דהנה בהא דפליגי אי בעינן רובא בשחיטה או דמיפק חיותא בשחיטה נראה דתלי' בהא דאיתא לקמן דף כ"ח דרב אמר מע"מ כרוב ורב כהנא אמר מע"מ אינו כרוב ומפרש במאי פליגי חד אמר הכי אגמרי' רחמנא למשה לא תשייר רובא וחד אמר הכי אגמרי' רחמנא למשה שחוט רובא ובארתי במקום אחר דתלי' אי אמרינן דמצוה לשחוט אז ע"כ אגמרי רחמנא איך יקיים המעשה ואגמרי' רחמנא ברובא אבל אי בא רק להיתר אמ"ה שייך שפיר לומר דרחמנא אגמרי' אי לא נשאר הרוב נתרוקן האיסור אמה"ח וגם אינה נבילה והיינו דפליגי בהא אי אמרינן ישנה לשחיטה מתוע"ס ע"כ אגמרי רחמנא שחוט רובא אבל אי אינה אלא לבסוף דאגמרי רק אל תשייר רובא ואף דלמסקנא נדחה זאת דלכו"ע מחצה אינה כרוב אבל בטעמא דרוב מהא לא הדרה דשפיר י"ל דתורה אמרה לא תשייר מחצה בהא אינה לשחיטה אלא לבסוף אבל מעשה השחיטה באמת אינה כלום, ומעתה י"ל דלמ"ד בעינן רובא בשחיטה סובר דהכי אגמרי' שחוט רובא אבל אי אמרינן דהכי אגמרי' לא תשייר מחצה א"כ דליכא רובא בשחיטה אלא דעכ"פ לא נשאר מחצה שפיר אומרים כיון דנפיק חיותא בשחיטה סגי מעתה י"ל כיון דשאלו מני' אי הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש ואמר דטרפה א"כ סובר עכ"ח דבעינן רובא בשחיטה וא"כ לפי"ז בשחט במקום נקב דיש כאן מעשה השחיטה גם במקום נקב והא באמת בעינן רובא בשחיטה כשרה והא כאן ליכא רוב בשחיטה כשרה דהא הי' בין הנקבים ופשיט לי דכשרה ואח"כ בעי מיני' בפגע בנקב ואמר דטרפה ופריך מ"ש הא בשחט במקום נקב ג"כ נקב הוה ע"כ בדרך שחיטה אפ"ה אמרת דכשר א"כ פגע במקום נקב נמי וע"ז משני דהוה כשחט נכרי וגמר ישראל דכשר אף דשם שחיטה פסולה עליה כשר כיון דאין במקום שעושה טריפה אבל שחט ישראל וגמר נכרי טרפה ה"נ פגע במקום נקב הוה כששחט נכרי דהא ע"כ שם שחיטה עליה כיון דאסרת דבעינן רובא בשחיטה וע"ז דחי נכרי נכרי ואמר רבא דשפיר אמר נכרי נכרי דשם הוה לישראל לגמור אבל כאן הא לא שחט כלל מה לי שחט בנקב מה לי פגע בנקב משום דלדידי' הוה פשיטא לי' הא דשחט במקום נקב היינו כמו חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא דאין ההכשר משום דנחשב כאלו נשחט רובא דהא לא שחט רק כ"ד דהא בחצי קנה פגום לא עשה מעשה שחיטה כלל וא"כ מתכשר ע"י משהו ששחט ה"נ במקום נקב ששחט הוה כאלו הי' פגום ואין נחשב כלל למעשה שחיטה רק כשר משום משהו שהוסיף עליו א"כ גם בפגע במקום נקב מתכשר ע"י משהו ששחט. ואמנם יש להוסיף עפ"י דפליגי טו"ז וש"ך סי' ב' בשחט כ"ד בקנה לע"ז דלטו"ז לאו שחיטה כלל כחצי קנה פגום ולש"ך חשוב מעשה כ"ד ונאסר ומבואר בשבי"ד לאאמו"ר ז"ל וכן בירש"ל דתליא זה אי ישנה לשחיטה מתוע"ס ע"כ דקרא שחיטה אף דלא מיטרפא בהכי ולפי"ז דהוה סובר בשחט נכרי שליש הוה ג"כ שחיטה דהא בשחט לע"ז כהא"ג נאסר משום דמעשה שחיטה עליו אפ"ה בנכרי כשר כמו כן בשחט במקום נקב מעשה שחיטה עליו אפ"ה כשרה ול"א דל"ה רובא בשחיטה כשרה דהוה כמו שחט נכרי וגמר ישראל אבל בשחט ופגע נקב דהוה כשחט ישראל וגמר נכרי טרפה דהוה שחיטה פסולה כמו כן בשחט ופגע נקב הוה כשחיטה פסולה דיש כאן רובא בשחיטה אבל אין כאן רובא בכשרות ורבא דחי דל"ד משום דהוא סובר אינה אלא לבסוף כדאיתא לקמן דף כ"ט א"כ לדידי' הא דשחט נכרי שליש דכשר הוא משום דל"ה כלל שם שחיטה עלה דאפי' לע"ז כשר א"כ הא דשחט במקום נקב דכשר אינה משום דהוה שחיטה אלא דהוה כשחט נכרי דהא שחיטת נכרי בשליש ג"כ לאו שחיטה כלל ע"כ מתכשר אבל בהתחיל ישראל וגמר נכרי דהוה מעשה שחיטה במקום שעושה טרפה שפיר אסור אבל בשחט ופגע בנקב כשר דלאו שחיטה כלל במקום נקב ולא מתכשר אלא משום דהוסיף כ"ש וכשר שפיר כמו בשחט במקום נקב דכשר רק משום דהוסיף עליו כ"ד דהא בשליש ראשון לאו שם שחיטה כלל אפי' בנכרי רק מתכשר משום כ"ד שהוסיף לכן גם בפגע במקום נקב כשר דמתכשר ע"י כ"ד שהוסיף עליו. עוד יש נפ"מ דאי אמרינן הלמ"ס דרובו שא"כ בפירוש בשחיטה א"כ גם בשאר טבעות אף דלא מקיף כל הסימנים הוה מקום שחיטה כיון דבא הלכה דסגי ברוב וא"כ בכל הטבעות יש רוב סימן שפיר הוה מקום שחיטה אבל אי אמרינן דמצות שחיטה בכל הסימנים רק הא דסגי ברוב הוא משום דבכל הת"כ סגי ברוב א"כ בטבעות דאין מקיף כל הקנה ע"כ דלאו מקום שחיטה הוא דהא אף אם ישחט כל הטבעת אכתי לא נשחט בזה כל הסימן א"כ ע"כ צריך לשחוט הסימן אחר שכבר כלה הטבעת א"כ שפיר י"ל דטבעת לאו מקום שחיטה הוא רק הקנה הוא המקום שחיטה. ועוד נפ"מ דאי אמרינן דהלמ"ס רובו שא"כ בשחיטה נאמר וע"כ דגם הטבעת הוה מקום שחיטה כיון דהוה רוב סימן כנ"ל א"כ גם מה שלמעלה מן הטבעת הגדולה הוה מקום שחיטה דנהי דלמעלה מטבעת הגדולה לא מצי לשחוט כל הסימן דהא מיעוטו דבוק בהעור ובשר כמש"כ הפלתי כיון דיכול לשחוט רוב הסימן הוה שפיר מקום שחיטה אבל אי אמרינן דמצות שחיטה באה שישחוט כל הסימן אלא דמעלמא נשמע ונלמוד דסגי ברוב הנה זה שייך במקום דיכול לשחוט כל הסימן אבל במקום דלא יכול לשחוט כל הסימן דהיינו למעלה מטבעת הגדולה אין כלל בכלל מקום השחיטה וע"כ למעלה מטבעת הגדולה ל"ה כלל מקום שחיטה. ומעתה יתבאר הכל על נכון דהכי פירש"י דמצות שחיטה בכל הסימן מה"ת אלא כיון דבעלמא סגי ברוב ה"נ סגי בשחט רוב אבל התינח בלא שחט בפסול אבל בשחט בפסול דהגרים לבסוף פסול דהא כיון דמצות שחיטה מה"ת נאמרה בכולו וע"ז בא הלמ"ס הגרמה פסול א"כ ע"כ אפי' במיעוט בתרא ג"כ פסול הגרמה ולא יקשה מהא דאמרו דרבנן לית להו רשא"כ הכונה דזה דרובו שא"כ הוא הלממ"ס דבשחיטה סגי ברוב דיליף מכאשר צויתיך זהו ל"ל לרבנן דאי הוה ס"ל רשא"כ מהלממ"ס א"כ גם בהגרים הי' לנו להכשיר כיון דהלממ"ס באה בפירוש דסגי ברוב א"כ ע"כ הא דבאה הלממ"ס דהגרמה פסול ע"כ היינו בהגרים קודם שישחוט הרוב וע"כ אמרו בגמרא דל"ל דרשא"כ דהיינו דלית להו דבא הללממ"ס דבשחיטה רשא"כ אבל אה"נ דמהני רוב מסברא כמו דמהני בעלמא בכל דבר ברוב כסברת המגי"ש וא"כ זהו בלא שחט כלל אבל בשחט בפסול שפיר פסול אפי' במיעוט בתרא כיון דלא בא הלממ"ס דבשחיטה סגי ברוב וא"כ ע"כ הא דבא הלממ"ס דשהיי' דרסה חלדה הגרמ' פסול היינו אפי' בסוף שחיטה בהא הלכה באה על מה שנאמרה המצוה דצריך לשחוט ב' סימנים ע"ז באה ההלכה דאם נעשה בפסול כגון שהי' חלדה הגרמה ועיקור א"כ ממילא נשמע דאפי' במיעוט בתרא פסלה כפירש"י בשמעתין ולקמן דף ל"א א"כ נתיישב קו' הצל"ח א"כ למה פליגי בהגרמה כיון דפלוגתתם אי בעינן שחיטת כולו או רובו דלפמש"כ לענין שחיטה גם רבנן מודין אם נשחט רוב הסימנים ולא שחט יותר דכשר דהא נשמע עכ"פ מעלמא מכל התורה דסגי ברובא וכפירש"י במשנה דרק בנשחט בפסול סברי רבנן דלא סגי ברוב סימן ודו"ק. וע"ז אמרו רו"ש דאמרי תרווייהו הלכה כריבר"י ואף ריבר"י לא אמרה רק בטבעת גדולה אבל בשאר טבעות לא משום דל"ה מקום שחיטה דהיינו כיון דמצוה מה"ת בכל הסימנים וטבעות הא ל"ה מקיף כל הסימן א"כ לא משכחת שחיטה כשרה רק כששחט כולו שלא במקום הטבעת א"כ לא קאי כלל השם שחיטה על הטבעת אלא על הקנה ואף דריבר"י סובר דסגי ברובו גם בהגרמה לא משום דאית לי' רשא"כ מהלממ"ס אלא דסובר כיון דעכ"פ נשמע מכל התורה דסגי ברוב א"כ הגרמה אין לפסול רק בלא שחט הרוב וא"כ כיון דלית לי' הלכה בשחיטה רשא"כ א"כ לענין לשוי' למקום שחיטה ל"א דרובו ככולו דאדרבא אנו אומרים כיון דמצוה מן התורה לשחוט כל הסימנים א"כ לא יכשר בשחט בטבעת באמת רק בשחט כל הסימן דשם שחיטה לא קאי רק אקנה כולו לא אטבעת דלא איקרי קנה כיון שאין מקיף כל הקנה ולפי"ז אם באמת שחט כל הקנה באמת כשר אף בשחט מן השאר טבעות דהא כל טעמי' דטבעת לאו מקום שחיטה הוא משום דאמרינן דמצוה מה"ת לשחוט כל הקנה א"כ מה דשחיטה כשרה בכל הקנה אין משום שחיטת הטבעת דזה לא מיקרי קנה אלא משום כיון דנשחט כל הקנה מה שהוא אחר שכבר כלתה הטבעת א"כ ממילא מוכח אם באמת שחט הקנה במקום הטבעת כשרה. ואולם אם יצא לחוץ בין טבעת לטבעת שוב הגרמה הוה דבשלמא אם שחט גם למטה מן הטבעת כשרה אף דתחילת הקנה ל"ה מקום שחיטה אבל כיון דמצוה מן התורה לשחוט כל הקנה א"כ כאן דאי אפשר לשחוט מה שתחת הטבעת אם לא שחט מקודם הטבעת ע"כ לא הוה הגרמה אבל אם יצא לבין טבעת לטבעת וגמר שם השחיטה כולו א"כ הוה התחלת השחיטה שבמקום הטבעת שלא במקום השחיטה וזה שפיר מיקרי הגרמה כפירש"י לקמן כמו בהגרים שליש ושחט שליש כיון דנגד שליש השני הוה תחילת השחיטה שלא במקום שחיטה ולפי"ז לא קשה מתוספתא דכל הקנה מקום השחיטה דבוודאי כל הקנה מקום שחיטה אם גמר במקום הטבעת שהתחיל ולא יקשה ג"כ דהא מתוספתא נשמע דאם הגרים מטבעת הגדולה לבין אויר הטבעת למטה דל"ה הגרמה דלק"מ דבוודאי בטבעת גדולה דהתחלת השחיטה הוה במקום שחיטה לא מיפסל משום דיצא לאויר שבין טבעת לטבעת דהא גם שם מקום שחיטה אבל בשאר טבעות דהתחלת השחיטה ל"ה במקום שחיטה רק אם גמר במקומו שפיר כשר דכן מצות שחיטה לשחוט כל הסימן אבל ביצא מטבעת שפיר הוה הגרמה וזה נכון מאוד בסברא ומיושב קו' רשב"א א"כ איך אנו שוחטין דאין יכולין לכוון שיהא בין טבעת לטבעת דלפמש"כ גם בטבעת כשר אם גמר שחיטת כל הקנה במקומו ורק בהגרים לבין טבעת לטבעת אז לא הוה שחיטה כשרה רק הגרמה מיקרי, ואין לומר א"כ גם במשנה למה מיאן רש"י לפרש כן דפליגי בהא דלרבנן צריך שיהא כל השחיטה בטבעת ולריב"י רובו יען דהוה הגרמה כיון שהתחיל במקום הטבעת דל"ה מקום שחיטה הוה הגרמה אי יצא לחוץ לבין טבעת לטבעת דלק"מ דכיון דלריב"י ברובו כשר בשאר טבעות ע"כ דאית לי' דהוה מקום שחיטה א"כ שוב אמאי אי הגרים קודם ששחט רוב פסול מ"ש משחט בטבעת גדולה והגרים למטה לאויר שבין טבעת דכשר אפי' קודם ששחט רוב וע"כ שפיר דחי רש"י פי' זה במשנה אבל בדברי רו"ש שפיר מצינן לפרש כן כנ"ל. ואמנם בדברי רו"ש דאף ריב"י לא אמר אלא בטבעת גדולה דמקיף כל הקנה אבל בשאר טבעות לא נוכל לפרש עוד כונה אחרת הפכיות דאתי לשלול דעת היש מפרשים דבשאר טבעות ג"כ הגרמה פסול אי לא שחיט רוב בטבעת רק להיפך דבשאר טבעות אפי' אי לא שחט הרוב ויצא לחוץ לבין האויר ג"כ כשר והיינו משום דלכאורה הוה מצינו לפרש דטעמא דסובר דרוב סגי משום דבכל התורה הוה רובו ככולו וא"כ לענין מקום שחיטה ל"א רובו ככולו וא"כ כיון שאין מקיף כל הקנה ל"ה מקום שחיטה (וא"כ הוה סברא לומר דצריך לשחוט עכ"פ הרוב במקומו) אלא דכיון דכל הסימן כשר לשחיטה כדאיתא בתוספתא וכן במשנה דלקמן דף כ' א"כ רק אם נשחט ולא הגרים אבל בהגרים ויצא לחוץ לאויר דל"ה כל השחיטה במקומו לכן תחילת השחיטה שבטבעת הוה כנשחט שלא במקום שחיטה כך הוה מצינן למיטעי ע"ז בא רו"ש לאשמעינן דבשאר טבעות לא אלא דכל מקום שהגרים כשר משום דהא דריבר"י סובר רובו ככולו הוא משום דסובר הלממ"ס רובו של אחד כמוהו בשחיטה נאמר וא"כ ה"ה בטבעת דמקיף רוב הקנה מקום שחיטה מיקרי כמו שהקדמנו לעיל וא"כ כיון דהוה מקום שחיטה א"כ אף שהגרים קודם שחיטת רוב ל"ה הגרמה כיון דהכל מקום שחיטה וזהו דקאמר רו"ש ע"כ לא קאמר ריבר"י אלא בטבעת גדולה דמקיף כל הקנה ע"כ בעינן רובו במקומו ולא שיגרים למעלה אבל בטבעת קטנה שאין מקיף כל הקנה ולא משכחת דיתכשר אי לא רובו ככולו אלא אי ישחוט גם שלא במקום טבעת דהיינו אחר שכלה הטבעת א"כ מה לי אי שחט במקומו דע"כ הוא שוחט אח"כ שלא במקום טבעת או שהגרים מיד ושחט שלא במקום טבעת רק באויר שבין טבעות ולא אמרינן דבאמת גם טבעת הוה מקום שחיטה משום דטעמא דריבר"י דסגי ברוב הוא משום הלממ"ס דרשא"כ א"כ גם לענין טבעת דהוה מקום שחיטה אמרינן רשא"כ וכיון דהוה מקום שחיטה אמרינן רשא"כ וכיון דהוה מקום שחיטה ע"כ כשר אף שיצא לאויר שבין טבעת לטבעת וא"כ לפי פי' זה לא אמרה רו"ש מעולם דטבעת הוה שלא במקום שחיטה] רק הגמ' פריך והתני' דאם שחט במקום הטבעת כשרה יען שמקיפות רוב הקנה מוכח דהמקשן הוה מפרש דברי רו"ש (כפירוש קמא) יען דאין מקיפות רוב הקנה ל"ה מקום שחיטה ולא כשר רק בגמר כל השחיטה במקומו אבל ברובו פסול וכן בהגרים ויצא לאויר פסול ודייק מכאן דלריבר"י דמכשיר בשאר טבעות משום דמקיף רוב הקנה הוה מקום שחיטה א"כ סגי גם ברוב סימן וקשי' לרו"ש. ומשני דריבר"י תרתי קאמר דהיינו דלדידי' ודאי הוה מקום שחיטה דלדידי' הא דסגי ברוב הוא משום דסבר דהלממ"ס רובו של אחד כמוהו א"כ ממילא נשמע דטבעת ג"כ מקום שחיטה כיון שמקיף כל הקנה דהא הלכה בא דכל הקנה כשר לשחיטה וכיון דטבעת הוה רוב קנה א"כ ע"י ההלכה דרשא"כ גם בשאר טבעות אבל רו"ש סבירא להו בחדא כריבר"י ובחדא פליגי עלי' משום דרו"ש סברי הא דסגי ברוב אינו משום דבא ההלכה דרשא"כ בשחיטה אלא משום דבכה"ת כן דרוב סגי א"כ זה שייך במקום שחיטה אבל לשוי' טבעת שאין מקיף כל הקנה למקום שחיטה לא נשמע מהא דאדרבא כיון דמצוה מן התורה לשחוט כל הסימן וכיון דטבעת אין מקיף כל הקנה ע"כ לשחוט גם מה שאחר שכלתה הטבעת א"כ שם שחיטה ל"ה אלא משום דנשחט כל הסימן א"כ שוב אמרינן דטבעת שאין מקיף ל"ה כלל מקום שחיטה דעיקר הכשרה משום מה שיש בהסימן קנה אחר שכלתה הטבעת וע"כ לית להו דהלכתא בהא כריבר"י רק כרבנן דהא לרבנן דסברי דבעינן שחיטה כולה בטבעת גדולה ע"כ דסבירא להו דבשחיטה לא בא ההלכה רשא"כ אלא דבשחט שפיר סגי ברוב כמו בכהת"כ אבל בהגרים פסולה משום דהלממ"ס דהגרמה פסול הא קאי אמצות התורה לשחוט כל הסימן וע"ז בא הלכה דאם הגרים למעלה פסול א"כ נשמע דבעינן כל שחיטת הסימן במקומו וא"כ כיון דלית להו הלממ"ס רובו של אחד כמוהו א"כ בודאי שאר טבעות ל"ה מקום שחיטה כמו למעלה מן הטבעת דל"ה מקום שחיטה לא משום דל"ה שם מקום חיותא דעד שיפוע כובע הוה מקום חיותא אלא משום דכיון דאין יכול לשחוט שם כל הסימן ע"כ מצות שחיטה לא עלי' קאי ולכן גם בשאר טבעות ג"כ לא אטבעת קאי מצות שחיטה כיון דלא מקיף כל הקנה ול"ה מקום שחיטה ונהי דאם שחט כל הסימן כשר היינו משום דשחט אז גם מה שיש בקנה אחר שכבר כלתה הטבעת ועל כן בהא סבירא להו רו"ש דהלכה כרבנן דבעינן שחיטת כל הטבעת דל"א רובא משוי' לי' מקום כיון דל"ל דהלממ"ס דרשא"כ בשחיטה וא"כ נתיישב שפיר קושית הצל"ח דלרבנן הוה פשיטא לי' לרו"ש דפליגי אריבר"י בשאר טבעות כיון דל"ל הלממ"ס דרשא"כ ע"כ לא שייך לומר דרובו משוי' לי מקום שחיטה. והנה בברייתא הכי איתא מוגרמת פסולה העיד רחב"א על מוגרמת שהיא כשרה והנה רש"י פי' דמילתא בפ"ע הוא וקאי אמוגרמת דטבעת גדולה והנה נראה דזה למסקנא דמסיק אח"כ דר"ז דאכל מוגרמת דרב ושמואל ופירש"י דקרי לי מוגרמת כיון ששחט בטבעת שאין מקום שחיטה הכונה כך דהא בשחט בשאר טבעות לא יכשר אלא אם גמר כל הקנה במקומו אבל אי יצא לאויר שבין הטבעות טרפה כיון שלא התחיל במקום שחיטה דכיון דגמר שחיטה באויר שבין הטבעת ל"ה טבעת מקום שחיטה כמו שביארנו לעיל אבל ר"ז סובר דרק ריב"ח אמרה יען דמשני דפליגי עלי' בחדא ע"כ דהוה מפרש דברי רו"ש דקאמרי אבל בשאר טבעות לא היינו דלא סגי ברובא וע"כ קשי' מברייתא וצריך לומר דלא אמר היינו דלית הלכתא כוותי' אבל באמת אין כוונת רו"ש כן אלא דבשאר לא היינו דבשאר טבעות לא שייך הגרמה כלל דאף דהגרים לאויר שבין טבעת ג"כ כשר דלריבר"י אית לי' דהוה מקום שחיטה דסבירא לי' דבא הלממ"ס דרשא"כ וא"כ גם הטבעות דמקיף רוב הקנה הוה שפיר מקום שחיטה ורק לרבנן דל"ל הלממ"ס רובו שא"כ לדידי' שאר טבעות דלא מקיף כל הקנה ל"ה מקום שחיטה אי הגרים לאויר שבין טבעות הוה הגרמה אבל כיון דרו"ש פסקו הלכתא כריב"י ע"כ שפיר אכל ר"ז להאי מוגרמת וא"כ לפי"ז אין לפרש האי מוגרמת פסולה רק דקאי אמוגרמת דטבעת גדולה אבל לפי מה דפריך ארו"ש באמת זה הי' קושית המקשן דע"כ גם בשאר טבעות איירי ריבר"י וחכמים דריבר"י וסברי דהוה מקום שחיטה ואם שחט הרוב בטבעות כשר אבל אי יצא לאויר שבין טבעת קודם ששחט הרוב טרפה כמו שהוא באמת ליש מפרשים במשנה וא"כ האי מוגרמת פסולה דקתני בברייתא קאי אכל טבעת (דהיינו לומר דנהי דריבר"י סובר דכשר יען דמקיף רובו של קנה הוה שפיר מקום שחיטה דהא בא הלממ"ס דכל קנה כשר לשחיטה ובא הלממ"ס רובו שא"כ א"כ ע"כ גם בנשחט ברוב טבעת ג"כ כשר) אבל הגרמה הוה אפי' אם נשחט הרוב בטבעת ולריבר"י כשר כיון דנשחט הרוב אבל אי לא נשחט הרוב טריפה ופליגא בין בטבעת גדולה בין בשאר טבעות א"כ מוגרמת דקתני בברייתא היינו מוגרמת דשאר טבעות ג"כ א"כ הא דפליגי במשנה בשוחט בטבעת והגרים לא קאי רק אטבעת גדולה אלא בכל טבעת שייך פלוגתא זו דלרבנן בעינן כולו בטבעת ולריבר"י סגי ברוב אבל בהגרים לאויר שבין הטבעות בהא מודה ריבר"י לרבנן דהגרמה עכ"פ הוה דנהי דטבעת הוה לדידי' מקום שחיטה היינו בשחט במקומו אבל ביצא לאויר מודה ריבר"י לחכמים דהוה הגרמה דלגבי אויר שבין טבעת הוה מקום הטבעת שלא במקום שחיטה והוה כהתחיל שלא במקום שחיטה דהיינו כהגרים שליש ושחט שליש ורחב"א העיד ע"ז דכל מוגרמת בין בטבעת גדולה בין בשאר טבעות כשרה ודו"ק. [וא"ל דא"כ קשי' מתוספתא שהביא רש"י דל"ש הגרמה בשאר טבעות היינו דמתוספתא עכ"פ מוכח דפלוגתתם במשנה ל"ה אלא בטבעת גדולה דהטעם דנתן התוספתא דבטבעת גדולה הוה הגרמה ל"ש אלא בטבעת גדולה אבל בברייתא דמייתא בגמרא שפיר י"ל דפליגי בשאר טבעות ג"כ כמו דפליגי בטבעת גדולה במשנה אי שייך רובו או כולו פליגי בברייתא גם בשאר טבעות]. וא"כ לפי"ז האי מוגרמת דאתי' לומי' דרב וטרפה מספיקא יש לעיין באיזה מוגרמת איירי דאי במוגרמת דטבעת גדולה א"כ מאי מספקא לי' הא כאן פסק להדי' כריבר"י אלא ע"כ דאיירי במוגרמת דשאר טבעות ושחט בין אויר טבעת דבזה שפיר מספקי' לי' כיון דכאן אמרו דעד כאן לא אמר ריבר"י רק בטבעת גדולה אבל בטבעת קטנה לא אמר דנהי דלרבנן גם בטבעת קטנה שייך הגרמה אבל ריבר"י לית לי' בהא מוגרמת כלל דסובר דהוה מקום שחיטה ובהא לא פסיקא לרב כל כך דהלכה כריבר"י [כדחזינן בשמעתין לס"ד דטעמא דריבר"י דסובר דהוה מקום שחיטה משום רובו ככולו [אבל אי הגרים פסולה דעכ"פ ל"ה מקום שחיטה ממש כמו באויר שבין טבעת לטבעת ובעינן רובו בטבעת] א"כ נהי דלמסקנא לר"ז לא אמרו רב ושמואל דבטבעת ל"ה מקום שחיטה אלא דאדרבא דסבר דלריבר"י לא בעינן אפי' רובו בטבעת אפ"ה י"ל דלא ברירה לי' לרב דהלכתא כוותי' דריבר"י בהא אלא מספקא לי' דילמא הלכה כרבנן דטבעת ל"ה מקום שחיטה] וא"כ לרבנן בעינן שישחוט כולו בטבעת דהא ל"ל הלממ"ס דרובו שא"כ ולריבר"י אפי' רובו בטבעת ל"ב א"כ כיון דלא פסיקא לי' אי הלכה כריבר"י ע"כ אסור האי מוגרמת מספיקא דעובדא הי' שהגרים קודם ששחט הרוב והיינו מנהגא דנהגו איסור במוגרמת דרו"ש דאימא הלכה כרבנן כדמספקא לי לרב ולא מדינא אלא דנהג כן משום חומרא בעלמא ליחוש לדברי רבנן וע"כ טרפה ופטרי מלשלם אבל ר"ז דאכלה משום דכיון דלא אמרה רב מעולם דלית הלכתא בשאר טבעות כריבר"י א"כ הוה מנהגא בטעות כיון דמדינא הלכה כריבר"י גם בהא אין לנו להחמיר ליחוש לדברי רבנן דליבעי שחיטה כולו בטבעת. ומעתה נתיישב שיטת רש"י בב"ק דפי' דקאי אמוגרמת דשאר טבעות ותלי' בפלוגתת רבנן וריבר"י דרק במוגרמת כזה שייך מספקא לי' כיון דלרבנן ל"ה מקום שחיטה וע"כ אי שחט והגרים לאויר שבין טבעת טרפה דליכא הלכה מפורשת דהלכה כרבנן (דמדינא כשר רק מחמירין לחוש לדבריהם דבעינן שחיטה כולו בטבעת) אבל בטבעת גדולה כיון דבפירוש אמר רב הלכה כריבר"י אין לומר שחשש להחמיר לחוש לדברי רבנן והיינו דפירש"י דלריבר"י בעינן שחט רובו בטבעת ופליגי ריבר"י ורבנן בהאי פלוגתא ממש דפליגי בטבעת גדולה אי בעינן רובו בטבעת או כולו בטבעת היינו משום דגמ' דבב"ק אית לי' ממש כהמקשן דשמעתין וכרב יוסף דלריבר"י כשר בשאר טבעות אבל הגרים טרפה ואם שחט רוב כשר ובזה דאיירי לית הלכתא כריבר"י ולכן פירש"י דקאי בס"ד דמקשן ודר' יוסף אליבא דריבר"י דשחיטה כשרה בשאר טבעות ואפ"ה אי הגרים פסולה דהא בפירוש קתני בברייתא דמוגרמת פסולה ע"כ קאי ארישא דשאר טבעות ג"כ וכיון דרו"ש סברי דלית הלכתא ברורה בהא כריבר"י ע"כ שפיר טרפה רב כרבנן אבל כיון דספק דשמא הלכה גם בזה כריבר"י דסגי ברוב ע"כ פטר אותו מלשלם ע"כ פירש"י שפיר לפי אותו מסקנא דמסיק דלית הלכתא כריבר"י והיינו משום דאמרו בגמ' דטעמא דטרפה רב משום דמספקא לי' אי הלכה כריבר"י ואמנם למאי דמסיק ר"ז דלא אמר רו"ש מעולם דלית הלכתא בהא כריבר"י רק דאמרי דלריבר"י אפי' רוב ל"ב דלשחוט באותו טבעת דכל קנה מקום שחיטה א"כ ע"כ דר"ז

מראש אדר עד חצי ניסן וכו'. ונראה טעמא דמילתא עפ"י מה דאיתא בפסחים דף צ"ד ע"ב בארבע שבילין החמה מהלכת ניסן אייר וסיון מהלכת בין ההרים לפשר השלגים תמוז אב אלול מהלכת בישוב כדי לבשל את הפירות תשרי מרחשון וכסליו מהלכות בימים כדי ליבש את הנהרות טבת שבט ואדר מהלכות במדבר שלא ליבש את הזרעים ומהרש"א בחידושי אגדות כתב שהני לפי ד' תקופות שנתהוה כפי טבע אותו זמן משינוי קר וחום ולח ויבש לפי מהלך החמה והיינו תקופת ניסן הוא חם ולח דהיינו כדי לפשר השלגים ותקופת תמוז חם ויבש והיינו כדי לבשל הפירות ותקופת תשרי קר ויבש והיינו מהלכת במים כדי ליבש הנהרות ותקופת טבת קר ולא שלא ליבש את הזרעים אלא שיש להקשות מב"מ דף ק"ו דחשוב ר"ש חצי תשרי מרחשון וחצי כסליו זרע חצי ניסן אייר חצי סיון קציר לדידי' לא אתיא כהך דבכורות דשם קחשוב תחילת תשרי ומתחילת ניסן אלמא דהעתים הם משתנים לפי חדשים שלימים וגם איתא שם דמשתנים העתים בחצי חודש והכי איתא בנדרים דף מ' ופליגי דשמואל דאמר אין המים מטהרים אלא ביומא תשרי אבוהו דשמואל עביד להון מקוואות לבנתי ביומי ניסן ומפצי ביומי תשרי והנה אותה ברייתא איתא גם בבכורות דף נ"ו רק שיש לדקדק דשם איתא לישנא אחרינא דקאמר דחיישינן שמא ירבו נוטפין על הזוחלין והו' להו מי גשמים רובא וקאמר ומפצי ביומי תשרי ויש להבין דכיון דקאמר שמא ירבו נוטפין א"כ היינו הך דקאמר והו' להו מי גשמים רובא א"כ למה כפל הלשון ומפצי ביומי תשרי הא כבר תי' לו לעיל ונראה לפרש על נכון דתוס' שבת דף ס"ה הקשו לימא קמא בטיל ותי' דאי רבה האיסור לא אמרינן קמא קמא בטיל וישועות יעקב הסביר הענין דא"כ חוזר וניעור ואין כאן היתר כלל וקשה לי לדבריהם הא באמת הקשה התה"ד דנאמר דתטהר ע"י השקה כמו דמהני בשאובין ותי' דרק בשאובין דהו' תלוש מהני השקה מטעם זריעה משא"כ בנוטפין הו' פסול מטעם אחר לא מהני השקה והטו"ז הקשה דעכ"פ מאי נפ"מ דכן יהא מהני זוחלין שיהא נוטפין כשר בזחילה ולי נראה דלא קשה מידי דלא מהני הקשה רק בשאובין דהכל ענין אחד רק דתורה פסלה שאובין בכלי וע"י השקה שפיר התירה התורה אבל בזוחלין דהטעם דכשר בזחילה הוא מטעם דחיותן מחברן כמש"כ תוס' בכורות דף נ"ו ובמאירי שבת ס"ה ונוטפין אין לו חיות לא מהני השקה לענין זה שיהא כשר לטבול בזוחלין דהרי ע"י השקה נעשה כמוה שיהא לו בטבעו חיות כמו זוחלין ונראה שלזה נתכוין בשיטה מקובצת ביצה דף י"ח שכתב דלא שייך השקה בנוטפין דזה א"מ דזוחלין דוקא בזוחלין ונוטפין דוקא בשאובין עכ"ל דהיינו משום דאינו מינו ולכאו' למה הו' א"מ הא בכ"מ אחד איסור ואחד היתר אפ"ה חשוב מב"מ למ"ד מב"מ ל"ב כמש"כ הר"ן נדרים נ"ב ואין לומר דכונתו לדידן דמב"מ בטיל דכתב הר"ן משום דאזלינן בתר איסור והיתר והו' א"מ זה אינו דא"כ לענין שאובין ג"כ לא יהא מהני השקה דהו' א"מ בעצם דזה חיותן מחברן ול"ש זה בנוטפין דזה טבעו רק באשבורן שיהא נחה ולא נעה שאין לו חיותן אמנם אי אמרינן קמא קמא בטיל הנה בכל ביטול איסור נהפך להיתר א"כ ע"כ דכשהוא במיעוטא גם המיעוט מקבל קצת טבע הרוב ה"נ הנוטפין מקבלין החיות מן הרוב [וא"ל דקצת אחרונים כ' דהא דאמרינן איסור נהפך להיתר רק משום דאל"כ המיעוט אסרו הנה ברא"ש בשמעתין בנדרים מבואר דלית לי האי סברא שכתב דכשרבו הנוטפין הזוחלין בטילין ונהפכין כולן לנוטפין] א"כ זה המיעוט שנעשה זוחלין כבר הו' מב"מ עם הזוחלין א"כ שוב נטהר ע"י השקה א"כ לפי"ז לא שייך כלל דחוזר וניעור ותהדר קו' התוס' לדוכתי' דנאמר קמא קמא בטיל והוא קו' נפלאה וצריכה לי עיון. ונראה ליישב דרבינו בפ"ט מה' מקוואות כתב דכשמערה לגומת המעין אפי' רבו כשר ואם מערה למשך הנהר פסול וכתב כך כדי ליישב דלא יקשה ממשנה דמקוואות דאם הי' מעין מושך כנדל והרחיבו הרי הוא כתחילתו אך בכ"מ תמה מה נפ"מ יש לפמש"כ ניחא דאם אירע לגומת המעין אמרינן שפיר קמא קמא בטיל דאף דרבו נוטפין לא אמרינן קמא קמא בטיל דכבר נתהפך המיעוט לרוב וקיבל קצת חיות כמו כל מיעוט איסור שוב נטהר ע"י השקה ל"ש דחוזר וניעור כשרוב נוטפין אבל במשך הנהר הא אין לו חיות מצד עצמו רק שקיבל קצת חיות ממקורו [וכן אין מי הנהר כשר למי חטאת כמוש"כ רבינו בה' פרה] זה אין בכחו להפך המיעוט נוטפין שקיבל חיות ממנו להיות כשר בזוחלין א"כ ל"ש להתיר מטעם דהו' א"מ עכ"פ דהא כיון שכשר בזוחלין ע"כ שיש לו חיות קצת אף במשך הנהר שוב ל"ש קמא קמא בטיל דכשרובו נוטפין חוזר וניעור כתי' התוס', והנה בישועות יעקב הקשה איך עשה מקוה ע"י מפצי כמו שפי' רבינו בפ"ט ממקוואות הא מפצי מקבל טומאה מדרבנן ולא הו' הווייתן ע"י טהרה ותי' משום דלכאו' בכל נוטפין יהא כשר מטעם השקה ע"כ כתי' התה"ד דלא שייך השקה אבל אי הפסול משום דלא הו' הווייתן ע"י טהרה שוב מהני מטעם השקה דמטעם זוחלין אין פסול כיון דנעשה אשבורן ולפי דרכו יאמר כך כיון דנעשה אשבורן א"כ פסק חיות' שוב הו' מב"מ עם נוטפין לכן אף אי איכא פסול דלא הו' הווייתן בטהרה שוב כשר מטעם השקה לפי זה יפורש דברי הגמרא על נכון חיישינן שמא ירבה נוטפין על זוחלין וכי תימא הא קמא קמא בטיל ע"ז קאמר והו' לי' נוטפין רובא וחוזר וניעור אלא דיקשה כיון דקמא קמא בטיל שוב נטהר ע"י השקה ול"ש חוזר וניעור צריכין לתרץ דלענין פסול נוטפין דאין בו חיות לא מהני השקה לכן עושה מפצי ביומי תשרי דלא יפסול משום הוי' בטהרה דכשר ע"י השקה וא"ש המשך לשון הגמרא. ובמה שכתבתי דתליא במצב המזלות וטבע ושינוי אויר יש ליישב מה דקשה לי לכאו' הא בעלמא אמרינן אין חזקה למקריים כמו שהוכיח במקור חיים סי' תס"ז מהך דיבמות גבי קטלנית בארוסה דלמ"ד מעין גורם אין דין קטלנית בארוסה וכן אין דין קטלן בגברי אלמא דכל היכא דליכא גורם המסתבר ליכא חזקה ועוד ראי' מנדה דפליגי אי ווסתות דאורייתא או דרבנן אמאי דהא חזקה ג"פ דאורייתא ויוצאין בקמיע לרה"ר בשבת אלא ע"כ דבהא פליגי אי גורם המסתבר הוא ונתיישב בזה קו' החק יעקב בסי' הנ"ל ממשכונת קבורת דשם טעמא אחרינא איכא יען שנתייחד לשכונת קבורת כיון שמונחים שם משש עד שמונה ואדרבה משם ראי' דאלת"ה אפי' אין שם משש עד שמונה נימא מדנקברו ג' הי' גם הרבה אלא עכ"ח בדבר המסתבר רק בטבע שייך חזקה לכן בחיטין שנמצאו בתבשיל ג"כ דהוא דרך מקרה לא אמרינן חזקה ג"פ כדעת המג"א וכן העלה בבית אפרים חאבע"ז לענין עתים חלים ועתים שוטה לא שייך אי נוכל לתלות בטבע קור וחום א"כ קשה הך דבכורות הנ"ל ודברי רבינו כאן דמהני חזקה ג' פעמים היכא דתלוי בקור וחום לכן נראה כמו שכתבתי דגם הכא תליא בטבע במצב המזלות ושינוי האויר כנ"ל. ובהא ניחא לי הא דכתב הרשב"א והובא להלכה ביו"ד סי' ק"ב דביצה ספק טריפה אינה בכלל דשיל"מ משום שאין המתיר עתיד לבוא בודאי ובצ"צ תמה טובא הא לא שייך כלל דשיל"מ דממ"נ אם תהי' מותרת אגלאי מילתא למפרע שלא אסור מעולם ואם לאו א"כ הוא לעולם אסור להנ"ל ניחא דהא חזינן דיש מום עובר ע"י ימות הקיץ וע"י ימות החורף ולא הו' קבוע רק אי עבר עליו כל העתים השנים ה"נ י"ל לענין טרפה דהא תליא נמי בזמנים קיץ וחורף [עי' בענין יב"ח בפ' בהר בראב"ע דהיינו זמנים קור וחום קיץ וחורף ועי' בשער הפסוקים מש"כ בענין גילגולים] א"כ היכא דלא עבר עליו זמנים קיץ וחורף כי בימי החורף הי' ג"כ במדינה שאז שם ימי הקיץ או להיפוך ואי דאנו רואין דהועיל לו משום שלא עבר עליו ימי קיץ וחורף ע"כ נתרפאה אף דהי' באמת טריפה אי היתה במדינה אשר בה נולדה שם ולפי אותה מדינה ואוירה לא היתה ראוי' לחיות [עמש"כ בח"א בהלכות כלי המקדש דף ש"ג ע"ד דזה טעם דרב אשי גבי יתרת] אלא שנתרפאה במדינה זו כיון ששינתה האויר חיתה ומתרת בספק טריפה לפי"ז שפיר שייך לומר דהו' דשיל"מ דאי הו' מוליכה לאויר אחר היתה יכולה לחיות אפ"ה לא הו' דשיל"מ כיון שאין המתיר עתיד לבוא בודאי וא"ש ונכון.

יש בדבר ספק אם למפרע היא בעלת מום וכו'. הנה היא איבעיא בש"ס בכורות דף ל"ט אולם תמהני שלא הרגישו נושאי כליו של רבינו שרש"י פי' האיבעיא באופן אחר דספק הו' אם מעל קודם שנתייאשו מרפואתה ולרבינו נראה דכה"ג אין ספק ורק האיבעיא אם מעל בנהנה אחר שנתייאשו כיון שנפדה קודם והנה בקהלת יעקב אות ה' נתן טעם לדברי רבינו דכה"ג לאו שוגג הוא רק אונס כיון שלא הי' מבורר אז כלל אם הוא מום ואי חל הפדיון והקשה אשיטת רבינו מירושלמי פ"ג דנדרים דבעי ג"כ אם מעל כה"ג קודם שנתברר שהוא הקדיש כגון באומר אם לא נקצרו היום יהא הקדש ולא נקצרו ונהנה א"כ ספק אי מעל למפרע הרי דגם כה"ג ס' הו' אי מעל ולי נראה דלא קשה מידי לפמש"כ שם בירושלמי בעי אי דעתו שיהא קדוש משעה ראשונה או מכאן ולהבא וא"כ לכן שייך שפיר ס' אי מעל למפרע דאי דעתו שיהא קדוש משעה ראשונה שפיר מעל. והנה בתוס' רע"א פ"ו דבכורות הקשה שלמה לא מפרש רבינו כפירש"י דיש גם ספק בלמפרע וכן הקשה להיפוך אשיטות רש"י דלמה לא פי' דהספק בנהנה אח"ז מטעם דלא חל פדיון מכאן ולהבא ובתפארת ירושלים תי' דכיון דכשפודה בנו לאחר ל' יום אם לא נתאכלו המעות מהני הפדיון דזמן לא חשב דבר שלא בא לעולם ה"ה זה רק תליא בזמן שיתברר שהו' מום קבוע א"כ פשיטא דחל מכאן ולהבא ואם נתאכלו המעות דנהנה מדמי הפדיון תליא בפלוגתא דרב ושמואל ולרב אף בנתאכלו המעות מהני ולשמואל לא מהני והאיבעיא לשמואל אבל בנהנה אח"כ פשיטא דמהני ושוב הקשה א"כ רבינו דפסק כרב דפדיונו פדוי אמאי פסק בנהנה אח"כ ספק אי מועיל ותי' דרבינו סובר כיון דקודם שכלה א"א לפדות עתה וגם מחוסר מעשה שיסתבבו המקריים לעשותו מום קבוע והו' כדבר שלא בא לעולם והו' ספק אי חל הפדיון למעול בו דנהי דאין צריך לפדותו שנית משום דיש לו חזקת פטור דפודה בהדי חזקה דהשתא אבל לענין מעילה דאיכא חז"מ של הנהנה המנגד לחזקה דהשתא אמרינן דהשתא הוא דנעשה קבוע ולא חל הפדיון למפרע ולא מעל יעוש"ה. אמנם קשה לי דהנה רבינו בפ"ד מתרומות פסק דלוקח ותורם שלא ברשות דמהני וכתב המשנה למלך לפרש דבריו עפ"י הירושלמי דתרומתו תרומה מכאן ולהבא והרי מעילה ילפינן מתרומה חזינן דמכאן ולהבא עכ"פ חל רק דלפי דברי התפארת ירושלים יש לומר דתרומה חל מכאן ולהבא דאין צריך לתרום שנית כמו דאמרינן דחל הפדיון אלא דלענין למעול אין חל ה"ה דלענין תרומה לא חל לחייב זר האוכלו מיתה [ובפי"ב מה' מעשה"ק כתבתי לדחות דברי המשל"מ במש"כ דחל מכאן ולהבא] והבן.

ונהנה באותו פדיון אחר דנתייאשו מרפואתה כו'. הבאתי מה שהקשה בתורע"א פ"ו דבכורות אמאי נקיט רבינו דוקא הכי הלא הנפ"מ בין הנהנה תוך הזמן בדיקה ובין נהנה אח"כ ועוד הקשה אסוגיא גופא אמאי לא נקטו הנפ"מ בפשיטות אם עלה אותו הפדיון או דלא עלה וצריך לפדותו מחדש והנה רש"י פירש הא דאיתא בגמרא הנפ"מ אי מעל דהיינו בהפריש פדיון מיד וקודם שתכלה זמן בדיקתו נהנה מן הפדיון ולא ידעתי דלמה דייק רש"י שנהנה תוך זמן בדיקתו הלא גם בנהנה [אחר זמן בדיקתו אי מכאן ולהבא הו' מום] לא מעל כיון דלא עלה הפדיון ולא נתפס המעות בקדושה והניח בצ"ע ובס' תפארת ירושלים שהבאתי לעיל כתב עליו וז"ל: עמד בקושיא על רש"י ולהיפוך על הרמב"ם ולבסוף על הסוגיא עצמו ונראה דבפשטא נראה מאיבעיא דפדה סתם ולא אמר מעכשיו בפירוש ולא בשיגיע הזמן ומיהו מום קבוע וכו' ועי' בפלוגתא דרב ושמואל לקמן דף מ"ט בפודה את בנו תוך שלושים אם נתאכלו המעות דשמואל ס"ל אין בנו פדוי אבל הרמב"ם פסק כרב דבנו פדוי ולפי"ז הפדיון עצמו כשיגיע הזמן ולא נרפא פשיטא דנתפס כשעדיין לא נתאכלו ואם נתאכלו טרם שהגיע הזמן אז אמרינן דהו' מום קבוע מכאן ולהבא תליא בפלוגתא דרב ושמואל כיון דזמן ממילא קאתי' וגם מה שמחוסר שיתגלה הדבר שמומו קבוע לא נידון כדבר שלא בא לעולם שהרי כל עיקר המומין אפי' כשעודנו לא נראה שמץ מנהו כלל לא מגרע קנינו גבי בכור ולפי"ז בפשטא נראה דלרב הו' פדיון ואין צריך לפדות מחדש ומיהו כשעודנו בעין כשהגיע הזמן ולא נרפא נראה ג"כ בפשטא דלכו"ע נתפס הפדיון בקדושתו ומעל הנהנה מהם אחר זמן ומשום ה"ט פירש"י דנהנה תוך הזמן וכיון שנתאכלו בתוך הזמן אזי תליא בלמפרע או בלהבא דאם נימא מכאן ולהבא אזי פשיטא דלא מעל אליבא דשמואל דכיון שנתאכלו בהוצאתו בתוך הזמן והאיבעיא קאי לשמואל ולשיטתי' דאין בנו פדוי דמחוסר זמן נידון כדשב"ל איברא הרמב"ם שהביא האיבעיא זו לפסק הלכה דפסק כרב דמחוסר זמן לא נידון כדשלב"ל והשתא אם נאמר דגם היכא דאיתא לתרווייהו כלומר שמחוסר זמן ומחוסר התגלות המום קבוע כשיגיע הזמן ג"כ נידון כדבר שבא לעולם תו אין מקום לאיבעיא זו כלל וכו' אלא אפי' כשלא נתאכלו ולא הוציא ממנו אלא לאחר זמנו ג"כ לא מעל שהרי לא נתפס הפדיון כלל כיון דלא נולד מום אחר רק מום זה נעשה לבסוף מום קבוע ומלבד שמחוסר זמן מחוסר מעשה שיסתבב בו המקריים שתתחדש למום קבוע אזי דינו כדבר שלא בא לעולם ואינו דומה לבכור תם שיכול למכרו דאפשר שיוולד בו מיד מום קבוע ומשום הכי כשנולד בו מום אחר כך גם כן לא דמי לדבר שלא בא לעולם משא"כ גבי פדיון שלא נולד בו מום אחר רק זה דתליא בסוף זמן דוקא ס"ל לרמב"ם דדינו כדשלב"ל כיון דא"א לפדותו מעכשיו ולאשמעינן דין מחודש כזה נקיט הרמב"ם כשנהנה אח"ז ולא נתאכל המעות בנתיים אפ"ה לא נתפס הפדיון ולא מעל משום דכל כה"ג דינו כדבר שלא בא לעולם ולא מיבעיא כשנהנה ממנו בתוך הזמן דפשיטא דלא מעל [אם נימא מכאן ולהבא דינו כקבוע דכיון שגם במחוסר זמן לחוד פליגו רב ושמואל כשנתאכלו בתוך הזמן השתא דמחוסר מעשה בהדי הזמן מהיכי תיתי נימא דגם בזה פליג רב] אלא אפי' כשלא נהנה עד אחר שנשלם זמנו ג"כ לא מעל משום דלא נתפס פדיונו לענין זה ודינו כדשלב"ל. ועל קושיא השלישית על הגמרא דנקיט האיבעיא לענין מעילה דוקא ולא על הפדיון אם צריכין לפדות מחדש נראה דיש להתבונן בצדדי הספק אם היא על היקש הטבע לחוד אם מתחייב הדבר שנתברר למפרע דמשעה שנולד בו המום שוב לא תסור ע"י רפואות תעלה או שבירור זה לא גילתה לנו רק דמכאן ולהבא לא תסור עוד אבל מ"מ לדינו עודנו בספק עומד שהרי הספק בעצמותו אם הי' מיד מום קבוע או שנתחדש אח"כ או דעיקר האיבעיא קאי מעיקרא עפ"י יסודי הדת לבד וכאשר יתבאר להלן אם נאמר דלמפרע הו' מום ה"ט משום דאזלינן בתר השתא ומחזיקין כן למפרע דהרי בשעה שנולד המום כבר יצא מחזקתו הראשונה וכיון דליתא לחזקה דמעיקרא אזלינן בתר חזקה דהשתא א"ד מכאן ולהבא דאפ"ה בספיקא עומד ולא מחזיקין בודאי איברא לקושטא ליתא שהרי איבעיא זו אליבא דשמואל ולא איפשטא לי' ובקידושין דף ע"ט ס"ל דאפי' ביומא דמישלם שיתא דנסתלקה לחזקה דמעיקרא אפ"ה לא אזלינן בתר השתא אלא ודאי דלצד איבעיא דלמפרע הו' מומא ה"ט משום שכן הוא עפ"י משקל הכרעת הטבע או דילמא מכאן ולהבא שאין הטבע מכריע אלא מכאן ולהבא ועל למפרע לא יצא מכלל ספק ושוב נידון הדבר עפ"י יסודי הדת ועיי' בתוס' שם ד"ה קידשה העולה מדבריהם היכא דקדשה אבי' לחוד כיון דאיכא חזקת פנוי' בהדי חזקה דהשתא גם לשמואל אין צריך גט דכל היכא דאיכא חזקה כ"ד לאצטרופי בהדי חזקה דהשתא לכ"ע אזלינן בתרה ועיי' תוס' כתובות דף ע"ה בתוד"ה אבל בסה"ד [והיינו טעמא דמקוה שנמדד ונמצא חסר דכלים טמאים בודאי משום דאזלינן בתר השתא בהדי חזקת טומאה דכלים אפי' לסלק חזקה דמעיקרא ומכש"כ הכא בקידושין דליכא חזקה דמעיקרא] וממילא נשמע דהיכא דאיכא לאצטרופי בהדי חזקה דהשתא דהו' מום קבוע בודאי מכאן ולהבא וחזקה דמעיקרא כבר נסתלק משעה שנולד לפנינו שהרי משעה זאת נפסלה להקרבה רק דמספקא לן אם קבוע הוא וחזיא לפדותו וכיון שבתר דמשלם הזמן ונודע בבירור שהוא מום קבוע מכאן ולהלאה ורק על למפרע הוא דמספקא לן [לצד השני דמכו"ל ה"מ] ולפי"ז א"א למיבעיא אם מחויב לפדותו שנית שהרי השתא איכא חזקת פטור וחז"מ של הנהנה המנגד לחזקה דהשתא אפי' לרב פסקינן כוותי' דאזלינן בתר השתא זהו בדליתא שום דבר המנגד לחזקה דהשתא אבל הכא דאיכא חזקת ממון של הנהנה דלא לשלם חומשא אזי לכו"ע לא אזלינן בתר חזקה דהשתא ואמרינן דהשתא נולד בו מום קבוע ולא נתפס הפדיון אז בקדושה ולא מעל והדברים נכונים למוצאי דעת עכ"ד העתקתי רוב דבריו כי הם קילורין לעינים. אולם קשה לי טובא על דבריו דבמחכ"ת נעלם ממנו דזה תליא בפלוגתא בר"פ החולץ ליבמתו מעוברת והפילה אח"כ דרי"ו סבר שמי' חליצה ור"ל סבר ל"ש חליצה ומפרש דרי"ו ס"ל כיון דהוא הפילה איגלאי מילתא למפרע לא אמרינן ופסקי' שם כר"ל בהך מילתא ומפרש בנימוק"י דהא דאמרינן בכמה מקומות איגלאי מילתא למפרע הכא שאני דאיהו חייש דילמא באותו שעה הו' ראוי' להפיל ונמצא דחליצה דמעיקרא לאו כלום ויסוד דברי הנמ"י דר"ל סבר איגלאי מילתא למפרע דוקא אמילתא דהו' חסרון ידיעה אבל מה דתלוי' שיכול להיות ע"י מקרה לא אמרינן איגלאי מילתא למפרע וא"כ אי איתא דהספק הוא על היקש הטבע א"כ הא איפלגו בה רי"ו ור"ל ומאי קמבעיא להו אלא ודאי דהאיבעיא עפ"י יסודי הדת אי אזלינן בתר השתא ולמפרע הו' מום ועוד קשה לי לדבריו דאדרבא אי האיבעיא מצד היקש הטבעי ג"כ קשה מדשמואל דסובר דלא אזלינן בתר חזקה דהשתא. דהא שם ג"כ היקש הטבעי ברגילות להביא מצפרא כמ"ש התוס' אפ"ה לא אזיל בתר חזקה דהשתא. ונראה ליישב על נכון דהכי איתא התם קדשה אבי' בדרך וקידשה עצמה בעיר רב אמר מקודשת ושמואל אמר חיישינן לקידושי שניהם והנה רש"י פירוש קידשה אבי' בדרך בבוקר ומדנקט קדשה אבי' תחילה משמע דאיירי בקידשה אבי' תחילה וקשה אמאי אפי' קידשה הוא תחילה שייך ג"כ פלוגתא דרב ושמואל והקשה בשערי תורה לרב כיון דחזקת קמא עדיף מחזקה דהשתא דשעת מציאתן כמש"כ תוס' חולין דף י' ועכ"פ שווין הן ולכן לא מהני תוך שנתן א"כ מאי מהני שעת מציאתן על יומא דמישלם שית דעי"ז אתה עוקר חזקת קמא דנערות כיון דהסברא מחייב שאי אפשר להביא כל הסימנים בהדרגה כמוש"כ רש"י וביאר בפנ"י היטב וע"כ התחילה להביא בתוך ששה חדשים בהדרגה וספק הוא אם התחילה להביא בזמן רחוק ביומא דמישלם שית באופן שיהי' עפ"י טבע שיוגמר כל הסימנים בצפרא ביומא דמישלם שית או שיהי' התחלת הסימנים בזמן קרוב ליומא דמישלם שית עד שלא הי' באפשרות עפ"י טבע שיהיו נגמר כל הסימנים רק בפניא דיומא דמישלם שית ושאי אפשר עפ"י טבע שיהי' נגמר בצפרא ואף דאיכא חזקה דשעת מציאתן כיון שעכשיו בגרה בכל סימנים מסתמא הי' בגרה בצפרא בכל הסימנים מ"מ כיון שעי"ז אתה מוכרח לומר שהתחילה להביא סימן הקודם בהדרגה בתוך ששה חדשים בזמן המוקדם והא חזקת קמייתא עדיף ואמאי לא חיישינן לקידושי אב דהא חזקת קמא עדיף ואמאי לא חייש לקידושי אב אדרבא ראוי' לומר שיחולו קידושי אב דילמא לא הי' בצפרא כל הסימנים ונהי דלא קשה שיחולו רק קידושי אב לשיטת תוס' דחזקת קמא עדיף דזה אינו כיון שמוכח שעכ"פ הי' לה בצפרא לכל הפחות אחד מסימני בגרות כיון שבאים בהדרגה הו' עכ"פ ספק בגרות כמו שאמר ר' בנדה דף מ"ה דבסי' אחד הו' ספק בגרות אבל קשה לרב אמאי לא הו' קידושי כלל הא לענין ודאי בגרות איכא חזקת קמא הסותר לחזקה דהשתא דשעת מציאתן אמנם לפי דברי התפארת ירושלים נראה ליישב דבודאי אי אנו דנין מצד יסודי הדת אי מחזיקין חזקה דהשתא למפרע אז יש לנו לילך בתר חזקה קמייתא לא בתר חזקה דהשתא אבל יש לומר דאנן דנין על פי היקש הטבעי ועפ"י זה שפיר יש לנו לומר דאזלינן בתר חזקה דהשתא דהנה בריש נדה מבואר היכא דשייך לומר חסר ואתאי אזלינן בתר השתא דכן היקש הטבעי דאין השינוי בא בבת אחת ע"כ דלא כסברת השערי תורה דע"י החזקת קמא מאחרים התחלת השינוי דא"כ איך אמרינן חסר ואתאי או הגס הגס חזאי א"כ כיון דסימנים באים בהדרגה עפ"י היקש הטבעי יש לנו לילך בתר חזקה דהשתא אמנם בתוך שית אין דרך להביא כלל ואם תמצא שתביא הנה ע"כ בא בבת אחת א"כ שוב אזלינן בתר חזקה דמעיקרא והשתא הוא דבגרה לכן פריך בהא לימא רב דבצפרא בגרה ולשמואל י"ל דהוא סובר כיון דהוה חזה"ג לא מהני חסר ואתאי ואזלינן בתר חזה"ג דמעיקרא דלית ליה סברא בתר היקש הטבעי. ובמה שכתבתי ניחא ליישב קו' התוס' מאי פריך לשמואל ממקוה גם על רב קשה דהרי רב רק אזיל בתר השתא משום דליכא חזקה אחרת כנגדה כדמוכח מדפריך תוך ו' בהא אמר דהרי בוגרת לפניך ובמקוה מוכח דשעת מציאתן עדיף מחזקת קמא דעדיין לא ידע דאיכא תרתי לריעותא ומה שתי' תוס' דאה"נ דפריך לרב ג"כ כבר הקשה המהרש"א אכתי מאי פריך הגמרא לעיל ארב בהא לימא רב הרי בוגרת לפניך השתא בגרה ולפמש"כ ניחא דבאמת יש חזקה נגדה, דהא לפי"ז צריך להקדים התחלת השינוי תוך שית אלא דביומא דמישלם שית ליכא חזקה כנגדה דרק חזקה כזו יש שנוכל לומר חזאי ואתאי דמשתנה ואתאי ולא משתנה בפ"א משא"כ תוך שית לא מהני דאי בא חוץ לטבעי בא בבת אחת ואזלינן בתר חזקה דמעיקרא ולכך פריך לעיל שפיר לרב בהא לימא רב דבוגרת לפניך, וניחא נמי קו' הפנ"י למה לא אזיל בתר חזקה דהשתא כיון דליכא חזקה כנגדה מאי קאמר הכא חדא לריעותא דזה משמע דאיכא חזקה אלא דאיתרע להנ"ל ניחא דשפיר איתא חזקה כנגדה דאתה צריך להקדים תחילת השינוי מנערות לבוגרת [ואפשר שלזה כוון רש"י שהיום עשוי להשתנות הכוונה שכל היום בחזקת שהתחיל להשתנות להדיא סימנים זה אחר זה א"כ שייך חסר ואתאי וליכא חזקת נערות לכך לרב ניחא דלא יקשה קו' התוס' וא"ש דרש"י כוון ליישב קושייתם] וא"ש קו' הפנ"י דמקשה לרב תוך שית מי לימא רב גם לשמואל קשה דבכל מקום חזקת קמא עדיף וחלין קידושי אב ולא קידושי דידה כלל להנ"ל ניחא דהרי ע"כ איתרע החזקה אף תוך שית כיון שבוגרת לפניך ע"כ צ"ל דהתחיל הריעותא לבוא השינוי ע"כ מקודם ושייך חסר ואתאי כה"ג שפיר ס' הוה ולא אמרינן חזקת קמא עדיפא רק היכא דלא שייך חסר ואתאי דהא בראהו חי ומצאו מת דטהור שמשם מוכיחין בריש נדה דאזלינן בתר חזקת קמאי שם ל"ש חסר ואתאי בזמן מיעוט ובאמת היכא דלא ראהו חי מבערב טמא מה"ט דשייך חסר ואתאי שמא זמן רב נחלה ונחלש [ויש לעיין דתוס' מביא ראי' מראהו חי מבערב לנדה דאוקמא אחזקתה הא נדה שאני דשייך חזאי ואתאי משא"כ בראהו חי מבערב] ובזה א"ש שיטת הטור דסובר תוך שית ס' הו' ולא אזלינן בתר חזקה משום דשייך נשתנה וניחא נמי מה שהקשה בפנ"י תוך שית נמי ג"כ תיהני קידושי דידה דיש חזקת פנוי' ובוגרת לפניך והוא תרתי לריעותא להנ"ל ניחא חדא כיון דיצאה מרוב שמא גם מזה יצאה שהביאה כל הסימנים בבת אחת ולא שייך נשתנה ואתאי א"כ שפיר הי' לה בבוקר חזקת נערות ועוד תוך שית יש עוד חזקה אחרת שמוחזקת לפנינו בנערה דבפ"א נעשה בוגרת כה"ג לא אמרינן בתר חזקה דהשתא. ומעתה נבוא ליישב קו' הראשונה די"ל דבודאי קידושין דידה הו' ודאי משום דבפנוי' בחזקת שתביא אבל קידושי אב לא הו' ודאי אף ספק דלא הו' ידיעה לעדים [כמוש"כ הב"ש סי' ל"ו גבי קידושין ס' קרוב לה וספק קרוב לו דהו' ספק קידושין היינו בשתי כתי עדים זהו אומרים קרוב לו ואלו אומרים קרוב לה אבל בספק לעדים אי קרוב לה לא הו' אפי' ספק קידושין דבעינן עדות בדבר ברור וכיון דליכא עדות בדבר ברור אין כאן קידושין בעדים] כיון דאמרינן דנשתנה ואתאי אזלינן בתר השתא א"כ ליכא חזקה והיינו נגד מה שאמר שמואל בקידושי אב ס' הו' ואף דבעינן ידיעת דבר ברור הו' ספק קידושין משום כיון דאוקמא אחזקת נערה ומאחרין הבאת הסימנים עד הערב דלית לי' לשמואל חזקה דהשתא שיהא כודאי אף דשייך נשתנה ואתאי א"כ הו' ידיעת עדים דבר ברור ואמרינן דאחרו לבוא השינוי שבין נערות לבוגרת ואוקמא אחזקה שלא הביא עוד כל הסימנים ע"ז קאמר רב הרי בוגרת לפניך ואמרי' אישתנה ואתאי ולא הו' ידיעת עדים דבר ברור וא"ש דקידשה הוא בבוקר דליכא חזקת שתביא גם לרב לא הו' קידושי דידה קידושי ודאי ולכן נקט רק קידשה אבי' בדרך בבוקר, ובהא יש ליישב קו' התוס' לקמן גבי מכחשתו דפירש"י מאתמול נתבגרתי שהקשו הא תוך שית לא מייתי סימנים להנ"ל ניחא דמקצת סימנים שפיר יכולה להביא א"כ היינו דמתרץ עתה דבמכחשתו מודה שמואל כיון דמאתמול הביאה מקצת סימנים שוב אמרינן חזאי ואתאי חזאי ואתאי ואזלינן בתר השתא. לפי"ז רווחא לן שמעתתא דלקמן דמייתי כתנאי פלוגתא דרנ"ח ור' יעקב והקשה בפנ"י דהכא דאיירי ביומא דמישלם שית והכא מעיקרא ודאי בריא הי' וא"כ איך תליא לה בפלוגתא ועוד הכי לא ידע שכן הוא דאיכא חזקת בריאים דרובא דעלמא בריאים ונראה דהנה לכאו' קשה הא כל קבוע כמחצה על מחצה דמי דשכיב מרע שהן בעולם הן קבועים ונראה דהכא שאני דהמיעוט ג"כ פ"א בריאים ע"כ אזלינן בתר רובא אף דהו' קבוע לפי"ז י"ל דהיינו דמתרץ הגמרא כ"ע בחזקת בריאים דאפי' המיעוט הי' לו חזקת בריא פ"א ולא קאמר רוב בריאים משום דלא מהני מטעם קבוע וא"כ י"ל לס"ד שפיר לא ידע מהאי סברא ע"כ הי' סבור אף דבודאי רוב בריאים איכא אפ"ה לא מהני משום דהוא קבוע וא"כ ניחא קו' הפנ"י די"ל כיון דחשב כמחצה על מחצה לא אזלינן בתר חזקה [דכמו דלא אזלינן בתר רוב ה"ה דלא אזלינן בתר חזקה כמש"כ בפמ"ג בפתיחה לה' תערובות דמי שפיר לדהכי] ביומא דמישלם שית דאזלינן בתר השתא כן אזיל ר"נ בתר השתא ורק גמרא מחדש דכאן לא לבד רוב איכא אלא חזקת בריאים משום דגם המיעוט שכיב מרע הי' בריא פעם אחד. ובהא מקום אתי ליישב קו' התוס' ב"ב שהקשו דסוגיא דהתם לא כסוגיא דהכא דרבה עכ"ח סובר דלא אזלינן בתר חזקת בריאים והעלו דבאמת סוגי' דהתם פליגו אשמעתין דלית להו משום חזקת בריאים ותמה בשערי תורה חדא דזה דוחק לעשות פלוגתא בין הסוגיות וגם אין שייך לומר דלית לי' רוב בריאים דבר שהוא בטבע ולפמש"כ יובן דהא הו' באמת קבוע א"כ נהי דמסיק לשמואל דאמר כר"נ אבל רב מסתמא סובר דטעמא דר"נ משום דאזיל בתר חזקה דהשתא כסברא דידי' דנהי דמתרץ דרב מצי קאי גם כרי"ע משום חזקת ממון אבל לרב אליבא דר"נ הטעם משום חזקה דהשתא דאז יש לו תנא דמסייע ר"נ א"כ לרב י"ל דלית לי' הטעם דחזקת בריאים משום דהו' קבוע וא"כ סוגיא דב"ב מצי אתיא כרב דלית לי' בחזקת בריאים קיימא משום דהו' קבוע אלא דהטעם דר"נ דאזלינן בתר השתא וא"ש היטב השינוי סוגיות ודוק. מעתה נתיישבה קו' התפארת ירושלים דהאיבעיא שפיר קאי לשמואל דהא דשמואל לא אזיל בתר חזקה דהשתא היינו משום די"ל דאנו דנין מכח חוקי הדת א"כ שפיר הו' נגד חזקה דהשתא חזקה דמעיקרא דע"כ צריך אתה להקדים התחלת השינוי והבאת הסימנים בתוך שית לכן לא אזיל בתר חזקה דהשתא משא"כ בהך דבכורות דאין לנגדה חזקה דמעיקרא שפיר קמבעיא לי' אי למפרע הו' מומא וא"ש. בדברי הב"ש הנ"ל דכתב הא"מ סי' ל' דאף דכת אחת שמסופק בקרוב לו או קרוב לה לא הו' אפי' ספק קידושין היינו בראו רק הזריקה ולא ראו מקום הנפילה אבל בראו מקום הנפילה דהן עצמן מסופקין אי הו' קרוב לה שפיר הו' ידיעת עדים והו' ספק מקודשת ביארתי היטב שיטת רש"י בקידושין דף נ' בשמעתין דסבלונות מאי הו' עלה אמר ר' פפא באתרא דמקדשי והדר מסבלי חיישינן באתרא דמסבלי והדר מקדשי לא חיישינן מקדשי והדר מסבלי פשיטא לא צריכא דרובא מסבלי והדר מקדשי ומיעוטא מסבלי והדר מקדשי מהו דתימא ניחוש למיעוטא קמל"ן ופירש"י דקמל"ן בתר רובא והוא מקודשת ותמהו בתוס' שם דלקולא לא שייך לומר לשון ניחוש למיעוטא ובפנ"י שם הוקשה יותר דלמה באמת ניזיל בתר מיעוטא לקולא באיסור א"א כיון דרובא מקדשי והדר מסבלי ואזלינן בתר רובא בכל דוכתי' ומהיכי תיתי ניחוש להקל ונראה ליישב דהנה לעיל בשמעתין דקידשה בתמרה בדף י"ג דפריך ר' אחאי אטו נשי דינא גמירי והקשה שם בפנ"י הא עכ"פ ס' הו' שמא גמירי דינא ומדלא שדרתה לקידושין נתכוונה ולמה לא חייש כלל אף לספק קידושין ותי' הפנ"י דהו' ספק אף לעדים ע"כ לא הו' קידושין כלל דבעידי קידושין בעינן דבר ברור ובכ"ס בתשובה הביא דברי הרשב"א ביבמות דאם ס' לעדים הו' ספק קידושין ולכן כתב לפרש יען דלא הו' לעדים אלא דברים שבלב אם כן לא הו' אפי' ספק מקודשת ועייש"ה ומעתה קשה גם כאן דהנה הקשו בתוס' מה מהני שידוך כיון שלא דיבר מענין לענין וכתב הרא"ש דעכ"פ הו' ספק קידושין כיון שהי' לה למיחוש שמא הוא לקידושין לכן הו' ספק קידושין והנה ראיתי ברשב"א שתיקון זה שכתב דכיון דמקדשי והדר מסבלי א"כ הו' כאילו קבלו שניהם לשם קידושין אבל קשה דזה ניחא בכולם מקדשי והדר מסבלי אבל אי איכא מיעוטא דמסבלי והדר מקדשי אכתי אין הוכחה בדידה שקבלה לשם קידושין ועוד דאף דנאמר בדידה שכוונה לשם קידושין היינו משום דידעה דלא קידשה ע"כ סבלונות אלו לשם קידושין אבל העדים דאין יודעין אולי קידשה א"כ כיון דמיעוטא דמסבלי והדר מקדשי א"כ לא יודעין דזהו ממיעוטא דמסבלין ומקדשין ושולח רק לסבלונות או הוא מהרוב שמקדשין ומסבלין וכבר קידשה ועתה שולח הסבלונות א"כ אין מעידין כלל על קידושין א"כ למה תהא מקודשת אפי' ספק קידושין ליכא וראיתי בישועות יעקב הקשה כעין זה דהא העדים חושבים שכבר קידשה ואין כאן ידיעת עדים אבל לדעתי אי מהא לא קשה מידי שכבר כתב הא"מ שהבאתי דאף לדעת הב"ש דבכת אחת שמסופק בקרוב לו או לה לא הו' אפי' ספק קידושין הוא רק בראו הזריקה ולא מקום הנפילה אבל בראו הנפילה והן עצמן מסופקין אי הו' קרוב לו או לה שפיר הו' ידיעת עדים והו' ספק מקודשת א"כ ממילא כאן נמי באתרא דכולהו מקדשי והדר מסבלי רק ספק שמא קידשה כבר או שזהו לקידושין א"כ הספק גם לעדים הו' כקידשה בעדים רק אי קשיא הא קשיא ברוב מקדשי והדר מסבלי א"כ העדים מסופקין אי הוא מהרוב מקדשי וכבר קידשה או ממיעוט מסבלי והדר מקדשי א"כ ג"כ לא הו' אלא סבלונות ואין מסופקין כלל שמא זהו לקידושין דממנ"פ דאם אין מרוב מקדשי והדר מסבלי וכבר קידשה הו' מיעוט מסבלי והדר מקדשי ולא יעלה על דעתם שיקדש ויסבל בבת אחת א"כ הו' כאין להם ידיעה כלל ולא הו' אפי' ספק קידושין אבל ניחא דבאמת היינו דקאמר מה"ד ניחוש למיעוטא דעדים מסופקין שהוא ממיעוט וממנ"פ לא הו' זה לקידושין אלא לסבלונות קמל"ן לא חיישינן דהיינו דעדים מסתמא אין מסופקין כלל אי הוא ממיעוט מסבלין ומסתמא סוברין שהוא מרוב מקדשין והדר מסבלין והו' רק ספק לעדים אי כבר קידשה וזהו לסבלונות או שמקדשה באלו הסבלונות עצמן א"כ הו' ספק לעדים גופי' והו' שפיר כמקדשה בעדים. שוב ראיתי ברשב"א שכ' דגם העדים יודעים עכ"ל מזה נראה דרשב"א הרגיש בקו' הישועות יעקב וניחא לי' דגם העדים יודעים זה והיינו כמוש"כ דגם כשעדים מסופקין שפיר הו' עדות א"כ תקשה הא תינח בכולהו מקדשי אבל למאי דמסיק דמיעוט מסבלי והדר מקדשי ע"כ לפי המיעוט הו' סבלונות וא"כ העדים מסופקין שמא מן המיעוט וליכא ידיעת עדים דלר"פ בעינן ידיעת עדים שיודעין שמקדשה דמה"ט ברובא מסבלין פליג ר"פ ארבה וסובר דאין חוששין לסבלונות דל"ה אלא כשידך וליכא ידיעת עדים ידיעה ברורה לכן אין חוששין כלל דאפי' ספק קידושין ל"ה [גם לפי הרוב אפשר שכבר קידשה ול"ה אלא סבלונות ואין מסופקין כלל שמא מקדשה עתה דזה אין עולה כלל על דעתם לכן קשיא ממתני' אמאי חוששין לקידושין וע"ז שפיר י"ל דהיינו באמת מה דקאמר מה"ד ניחוש למיעוטא הכונה שניחוש שעי"ז ליכא כלל ידיעת עדים כיון דמיעוטא מסבלי סברי עדים שזהו לסבלונות ואין כאן ידיעה ברורה שכונתו לקידושין דהא הרוב אין מתנגד לזה דגם להרוב יכול להיות שזה לסבלונות משום דכבר קידשה לפ"מ שכתבו דהיכי דאין הרוב מתנגד להמיעוט חיישינן למיעוט] קמל"ן דאפ"ה ל"ח לזה דעדים אין מסופקין כלל שמא הוא מהמיעוט ומסתמא דעתם שהיא מהרוב דמקדשי תחילה ואין מסופקין כלל שזה סבלונות רק חושבין שמקדש עתה בהסבלונות או דקמל"ן דבאמת אף היכא דמסופקין אי מהרוב אי מהמיעוט ג"כ הו' כאילו יודעין העדים שנתקדשה כמו בספק קרוב לו שכ' הפוסקים דאם מסופקין העדים הו' ידיעה והו' עכ"פ ספק מקודשת וכולהו מסבלי אין חוששין משום דאפי' ספק ידיעה ליכא ופליג ארבה דסובר דעכ"פ ספק ידיעה הו' ודו"ק. והנה שיטת בעה"מ שם וז"ל הרי"ף גריס מיעוטא מסבלי והדר מקדשי מהו דתימא לא ניחוש למיעוטא קמל"ן וא"ת מ"ש הכא דחיישינן למיעוטא ולא חיישינן בכל התורה כולה י"ל כיון דרבנן קמאי ר"ה ורבה סבירא להו חוששין לסבלונות למהוי אינהו גופייהו קידושין אעפ"י דר"פ לא סבירא לי' הכין חש לה לסברא דקמאי למסמכי למיעוטא דמקדשי והדר מסבלי ומשו"ה חיישינן והיינו דהוא מפרש דבודאי ר"פ ור"ה דחיישו לסבלונות ולא מחלקי בין אתרא דמסבלי והדר מקדשי ומקדשי והדר מסבלי משום דסברי דחיישינן שהסבלונות עצמן שלח לשם קידושין אבל ר"פ מחלק בין מסבלי והדר מקדשי משום דהוא לא חייש שזהו לקידושין אלא דאי באו לנו לחוש יש לחוש רק שמא קידשה כבר ולכן במיעוט מקדשי והדר מסבלי חיישינן למיעוט שכבר קידשה ואפי' לרוב אינשי דלא מקדשי קודם יש לנו לחוש עכ"פ שזהו גופי' מקידושין כששלחו לא לסבלונות לחודי' דלזה אין הרוב מתנגד [והו' כתרי מיעוטא שמא לקידושין נשלחו כדעת קמאי דחיישו שזה לקידושין נשלחו מיעוט שמקדשי קודם וכבר קידשה] ובמלחמות הקשה ממנ"פ להני דמפרש דר"פ שמא קידש בקידושין אחרים גם לר"ה ורבה מפרשין כן דחששא שקידשה כבר מדאמרינן מאי הו' עלה ואמר ר"פ באתרא דמקדשי חיישינן היינו כחוששין דקמאי ולפירש"י שמפרש בדרבה דחיישינן שהסבלונות עצמן קידושין כן יפרש גם בדר"פ אעכ"ח הא דל"ח לרוב משום דרובא שתלה בדעת האדם שמשתנה בכל עת לכן החמירו במקום איסור א"א. ונראה ליישב על נכון דהנה כ"כ דבישועות יעקב הקשה הא ליכא ידיעת העדים שכונתו הי' לשם קידושין ואולם ברשב"א כ' דמסתמא גם העדים יודעים זאת שכונתה לקידושין ויש להתבונן מנ"ל הא דאם יודעים העדים זאת לכן אומר דהנה בקידושין דף ס"ד פליגו אי מקדש בע"א ושניהם מודים דמקודש ופריך ג"כ מאי הוה עלה רב כהנא אמר אין חוששין לקידושין ר"פ אמר חוששין לקידושין אמר לי' ר"א לר"כ מה דעתיך דבר דבר מממון מה בממון הודאת ב"ד כמאה עדים דמי ה"נ הודאת בע"ד כמאה עדים דמי א"ל התם לא חב לאחרינא שלא חב לאחרינא דאסרה אכו"ע והקשה ברשב"א מנ"ל דאין מקודשת כיון דבממון עכ"פ אינו נאמן ע"א רק משום דחב לאחרינא ומ"ש בקידושין בשניהם מודים דאינו חב ותי' הרשב"א וביותר ביאור בפנ"י דהכי ילפינן כיון דלענין לאסור לאחרים אין עד אחד נאמן משום דחב לאחרינא אם כן גם לעצמן ל"ה קידושין דאין קידושין לחצאין לכן ל"ה קידושין כלל ועיין בנתיבות סי' ל"ז דכללו של דבר בעדות יש לדון על אמיתת הדבר ועל קיום הדבר ובקידושין בענין ב' עדים לקיום הדבר משום דכיון לענין נאמנות העדים בענין ב' לא מהני גם לקיום הדבר דאין קידושין לחצאין יע"ש לפי"ז י"ל הא דחיישינן שקידשה כבר דהיינו בשלח ע"י ע"א סבלונות [דאלו בב' עדים הא חיישינן לקידושין עצמן כפירש"י] ושניהם מודים ע"כ אנו חוששים שכבר קידשה וקשה לי אי בקידושין עצמן ל"מ שניהם מודים בע"א א"כ ה"נ איך נאמר ע"י ע"א ושניהם מודים נחזיקנה שכבר קידשה הא לא עדיף מאם קידשה בע"א דאין חוששין א"כ איך ע"י ע"א נחזיקנה לא"א [והנה אפשר לומר כיון שנאמנים על סבלונות ממילא אנן סהדי שקידשה כבר בעדים ועדיף מקידשה בע"א ושניהם מודים אך עדיין יש לפקפק בודאי אם דוקא מקדשי והדר מסבלי שפיר מצינו למימר דאנן סהדי אבל כיון דרק מיעוטא מקדשי והדר מסבלי א"כ כיון דסבלונות עצמן לא נודעו לנו רק ע"י ע"א ושניהם מודים דל"מ בקידושין עצמן למה יהא מהני לחוש לקידושין להחזיקה בא"א מכח אין סהדי דבא רק ע"י עדות הע"א והודאת שניהם] לכן אומר דזה באמת רק שייך לר"פ לשיטתו דחייש בקידושי ע"א דלית לי' סברת רשב"א ופנ"י דאין קידושין לחצאין ואית לי' דלענין קיום הדבר שהם יודעים שנתקדשו, מהני ע"א דלא תלוי' קיום הדבר בנאמנות העדים א"כ ה"נ הא דחוששין לסבלונות בשניהם מודים באמת לא מהני רק שנאמר דהיא מקודשת ומהני הודאתם שא"צ קידושין אחרים שמסתמא כבר קידשה ולגבי אינהו גופי' סגי בע"א והודאת שניהם אבל לא לחוב לאחרים לאסרה אם זינתה ומעתה י"ל כך דהנה סברת רשב"א דאם עדים יודעים שקבלה הסבלונות לשם קידושין מהני רק לדעת הפוסקים בסי' מ"ב הובא בב"ש דבקידושין ל"ב ראיות המעשה רק ידיעת המעשה א"כ כאן דאנן סהדי שקבלה יען שנתארסה לו הוה כיודעים שקידשה קידושין גמורים אבל ל"מ באמת להיות כראיות הדבר שהרי אין כאן ראיות מעשה הקידושין ומוכח דסגי בידיעה בלא ראיית המעשה דאי הוה בעינן ראיות המעשה לא הוה נחשב שראו שקבלת הסבלונות כאלו ראו מעשה הקידושין פן לא הי' אלא לסבלונות בלא קידושין והנה לפי"ז יאמר כך דלרבה הטעם דחיישי' שסבלונות עצמן קידושין נינהו כפירש"י ולפי"ז אפי' ברובא מסבלי והדר מקדשי אפ"ה איכא חששא דלשם קידושין שלחן וסובר רבה דסגי בידיעת עדים דל"ב ראיית המעשה ושפיר י"ל סברת רשב"א דיש כאן ידיעת מעשה הקידושין כיון דעדים יודעים שכונתם לשם קידושין ואמנם ר"פ לית לי' דרבה דהוא סובר דבעינן ראיית מעשה הקידושין וכיון דרובא מסבלי והדר מקדשי אין כאן ידיעה ברורה כ"כ דיהא נחשב כראי' ולכן אין לחוש לסבלונות שהן עצמן קידושין ואפי' ספק ליכא אמנם במיעוט מקדשי והדר מסבלי א"כ יש לנו לחוש עכ"פ שכבר קידשה א"כ הו' כע"א ושניהם מודים שקידשה דמהני שאסורה אכ"ע ולפי"ז י"ל בוודאי לענין שיהא הקידושין חלין לאסרה אעלמא בעינן ראית המעשה אבל כאן דנאסרה אכו"ע יען שחיישינן שקידשה כבר דלענין זה מהני ע"א והודאת שניהם א"כ אין אנו צריכין עוד אלא לחייב גם לאחרים ולזה שוב סגי בידיעה בלא ראי' לכן שפיר שוב יש לחוש לקידושין מכח סבלונות עצמן והיינו דחייש ר"פ לסברא דקמאי ונתבררו דברי בעהמ"א [ובמק"א כתבתי דרך אחר] ודו"ק כי הוא עצה עמוקה. וזה מה שרצוני לבאר דלדעת בעל המאור האי רובא מסבלי והדר מקדשי הוה שפיר כרובא דעלמא וא"צ לחלק כמו שחילק הרמב"ן דרוב שתליא ברצון אין לו דין רוב כרוב דעלמא דתלוי בטבע וא"ש. לעיל בד"ה עוד יש ליישב קו' התוס' ובד"ה והנה בפלתיביארתי היטב פלוגתא דרב ושמואל בספק דרוסה ונראה בטעמא דרב דלא חושש לספק דרוסה משום דאי ס"ד דדרסו לא הי' ניצול כמוש"כ הרא"ה הובא בר"ן דלכך בספק שונרא ספק קניא תלינן בקניא ולא תלינן בשונרא אף במצוי משום דדרוסה מילתא אחריתא הוא דאי ס"ד דדרסו לא הי' ניצול ולכן ס"ל באינהו מקרקרין דאי עשה מעשה ודרס לא הי' מציל עצמו ולשמואל לית לי' סברת הרא"ה משום דשמא לא על להרוג רק לנקום נקם וכמוש"כ הפמ"ג לכן אזיל בספיקא להחמיר דמפורש בתורה ובהא ניחא מה שהקשה על הראש יוסף מאי קאמר בגמרא ואזדא רב לטעמי' דלא חייש לספק דרוסה הא באינהו מקרקרין והוא שתק יש ס"ס שמא לא דרס ואת"ל שמא דרס שמא שלא כנגד החלל אבל בארי שנכנס לבין השוורים ונמצא ציפורן בגבו של אחד מהן דחזינן שהוא כנגד החלל במקום הציפורן וליכא רק חדא ספיקא שמא לא דרס ובאמת כה"ג גם רב חושש לספק דרוסה ומאי קאמר רב לטעמי' ולהנ"ל י"ל דהא בספק דרוסה ע"כ בס"ס ג"כ לתסור וטעמא כמו שבארנו דבכל דורס איכא ספק שמא לא הטיל ארס כלל דרק ראוים לדרוס כמוש"כ התוס' אבל לא רוב דורסין ואפי' אי הטיל ארס שמא שלא כנגד החלל או שמא לא נתחלחל לפנים ואפ"ה אסורה כ"ז שלא בדקו וראה שלא האדים בפנים א"כ מפורש בתורה לאסור בס"ס לכן אף בס"ס כזה שמא לא נדרסה או שמא שלא כנגד החלל ג"כ אסור וע"כ הא דלרב שרי משום דסובר כשיטת הרא"ה דאי איתא שדרסו לא הי' יכול להציל עצמו לכן אף בספק אחד ג"כ אין חוששין ומכותל בא הציפורן דאי מארי בא לא הי' מציל עצמו א"כ ע"כ מכותל בא ושפיר הו' רב לטעמי', ומיושב נמי מה שדקדק הראש יוסף מאי קאמר אוקי' אחזקה והו' לי' ספק דרוסה ורב לטעמי' דאמר אין חוששין לספק דרוסה וקשה דהא דאין חוששין לספק דרוסה משום דאוקי אחזקה א"כ איפכא מיבעיא לי' למימר לכן לא חיישינן לספק דרוסה יען דאוקי מילתא אחזקה להנ"ל ניחא הא דאין חוששין לספק דרוסה לא משום חזקה אלא משום דאי דריס לא הי' מציל עצמו ולכן קאמר תחלה אוקמי' אחזקה אחזקת היתר אך בדרוסה הי' לנו להחמיר שמפורש בתורה ונאמר שעשה מעשה הדרוסה וע"ז שייך לומר בהא רב לטעמי' דאית לי' דאין חוששין לספק דרוסה דאי דריס אין יכול להציל עצמו והיינו דקאמר אין חוששין לס"ד אי מעשה דרוסה דדנינן שלא עשה מעשה כלל. אך קשה לי למה שהנחתי לעיל בד"ה הנה בטעמא דדרוסה דר"ל סובר דדרוסה האמורה בתורה היינו משום דסופו למות קשה לי מה דאיתא בשמעתין דר"ל ורי"ו סברו דבדיקה כנגד בני מעיים ורב מוסיף מכפא דמוחא עד אטמא אף כנגד הסימנים ובסימנים גופי' פליגי הראשונים דר"ן סובר רב דבגופי' דסימנים לא אמרי' דקשים אצל דרוסה אבל ר"ל ורי"ו סברו דרק כנגד במ"ע דכנגד הסימנים לא צריכה בדיקה דקשים הם אצל דרוסה והנה מסתברא דלכאו' זה תליא אי אמרינן דדרוסה סופו למות לכן גם כנגד הסימנים צריכה בדיקה דהא סופו למות אבל רי"ו ור"ל סברו משום דסופו לנקוב לכן אין צריך בדיקה כנגד הסימנים דקשים הם אצל דרוסה ואין סופו לנקוב הסימנים וא"כ למה שבארתי דר"ל סובר דדרוסה מטעם שסופו למות ואמאי ס"ל דסימנים קשים הם אצל דרוסה דאין צריך בדיקה כלל אולם יש ליישב דלכאו' קשה לי עוד הא דילפינן לעיל רוב דניחוש שמא טריפה ובחס"ו הקשה אמאי לא ילפינן מהא דאנו אוכלים בשר דהרי לא ימלט שלא נדרס מאיזה חי' שבשדה והנה כל קשיותו אי לא אזלינן בתר רובא אבל לי קשה אף דאזלינן בתר רובא הא החיות שבשדה הו' קרוב וברוב וקרוב פליגי ב"ב אי קרוב עדיף או רוב עדיף וא"כ קשיא להאי מ"ד דקרוב עדיף איך אכלינן בישרא ואמרתי ליישב דס"ל כבריבי דיש לחלוק בין יש מצילין ואין מצילין וא"כ יש לומר דס"ל באין מצילין אין דרכן לדרוס. ובזה אמרתי פרפרת דלעיל בסוגי' דרוב קאמר דילפינן רוב מעדים זוממין וכי תימא דבדקינן לי' הא תניא בריבי אומר הרגו אין נהרגין והקשו המפורשים למאי נקט לבריבי כיון דתנן במשנה דכשנגמר דינו הוזמו נהרגין א"כ אי אפשר לבדוק כיון דחי ומוכח שפיר רוב ואין צריך להך דבריבי להנ"ל י"ל כך דהא באמת מוכח רוב דאיך אכלינן בישרא דאי אפשר שלא יהי' נדרסין מהחיות שבשדה וצריכין אנו לומר דסובר כבריבי דיש חילוק בין מצילין לאין מצילין ובאין מצילין לא שכיח שידרסו וא"כ לבריבי לא נשמע כלל רוב מהא דאכלינן בישרא כי יש חיות שאין דורסין כלל באין מצילין א"כ לדידי' צריכין לילוף מדרשא אחרינא ולכן מקשה הא דתליא בריבי אומר דהרגו אין נהרגין וא"א לבדוק ומוכח רוב מעדים זוממין ע"כ מייתא הך דבריבי ודו"ק. עכ"פ נשמע לחלק בין מצילין לאין מצילין לפי"ז י"ל כך דר"ל דסובר דדרוסה סופו למות היינו ביש מצילין דהצלת עצמה ג"כ כהצלת אחרים דמי' ומסתמא הבהמה רוצית לברוח ואז מועיל הארס וסופו למות אבל הרבה בהמות דאין מצילין כלל עצמן ואין מטיל ארס אף שדרכו להכות כמוש"כ הראשונים בה דכל העוף הדורס טמא דהיינו שדרכו להכות אבל אין מטיל ארס ולכן ביש מצילין נקרא בשר בשדה טריפה שעשאו בשר הראוי לכלב אבל באין מצילין הדרוסה רק שסופו לינקב דאין מטיל ארס כ"כ והנה כבר כתבתי דיש לומר ואי בודאי דרוסה מהני בדיקה הטעם משום דסופו לינקב מהני בדיקה ואי משום שסופו למות לא מהני בדיקה וא"כ שפיר קאמר ר"ל דכנגד בני מעיים בעי בדיקה אבל לא כנגד הסימנים משום דממנ"פ אי ביש מצילין והדרוסה סופו למות לא מהני בדיקה כלל ואי באין מצילין לא בעיא בדיקה כלל כנגד הסימנים דסימנים קשים כיון שאין מצילין אין הארס חזק כל כך ורב ס"ל דגם כנגד הסימנים צריך בדיקה ולית לי' דסימנים קשים דהטעם דמהני בדיקה בדרוסה ע"כ משום דהארס רק סופו לינקב אבל לא משום דסופו למות דלית לי' לרב דדרוסה מפורש בתורה כמו שבארתי לעיל אפ"ה אין סימנים קשים הם אצל דרוסה וחיישינן לנקב גם בסימנים כיון דאי נדרס הסימנים עצמן ל"א דסימנים קשים הם דע"י הדרוסה מנקב הסימנים ה"נ אמרינן כנגד הסימנים דמינקב ול"א דקשים הם אצל בדיקה או י"ל דהנה לשיטת הר"ן הא דרב מוסיף מכפא דמוחא עד אטמא היינו כנגד הסימנים ג"כ לא אמרינן סימנים קשים אבל דעת שאר המפורשים דרב רק מוסיף דצריך בדיקה אם האדים סימנים עצמן אבל כנגד הסימנים לא מיטרפא דלענין זה שפיר סימנים קשים א"כ י"ל דה"ט דרב דכנגד הסימנים אמרינן דקשים הם כיון דס"ל באמת דרק משום סופו לינקוב טריפה לא משום דסופו למות אבל כשהאדימו הסימנים עצמן שפיר חיישינן דסופו לינקב דאם נדרסו סימנים לא אמרינן דקשים הם לענין דרוסה שלא יפול בהם נקב ודו"ק. הנה דעת הרשב"א בהא דמסקינן בדף נ"ז אין ריאה לעוף לא לינפול ולא ליחמר היינו דוקא בדלא ראינו שנפלה לאור אבל בראינו שנפלה לאור ונשתנה טריפה והא דלא חשיב במשנה ריאה שהוריקה טריפה היינו משום דלא שייך לומר אדומים שהוריקו דממנ"פ אם ירוק כשירה מדר"נ דתלינן בדר"נ ואם ירוק ככרתי בלא נפלה לאור טריפה אמנם בישועות יעקב הקשה אי בריאה תלינן שלא נפל דמה אמאי בלב וקורקבן טריפה הא גם בשאר אברים תלינן בדר"נ כמו בהך דתינוק שאברים ירוקים ואמר ר"נ דהיינו מה"ט שלא נפל בו דמו ולי נראה ליישב דרק בריאה שייך כן דהנה הלב עיקר השפעתו בהחי היינו דמו ואי לא נבלע דמו בהלב א"כ זהו ריעותא יותר גדולה מאלו נחמר ע"י אש א"כ לא שייך לומר דלכך כשרה ולא יצאה מהרוב כשרה יען דלא נפל בו דמו דזהו ריעותא יותר גדולה אם אין להלב דמו דהיינו החיות שמשפיע בהגוף וכן בכבדא בארנו במקום אחר כי תחילה בא הדם מהכבד ומשפיע אל הלב כי עיקר הכבדא היינו דמו כדאיתא במס' בכורות וכן י"ל בקורקבן לפמ"ש לעיל [עיין בדף מ"ד ע"ב] דקורקבן היינו ששם מסיים שתי עורות הוושט וא"כ כיון דהוושט חיותו אחד אדום א"כ אי לא נפל דמו הרי ניכר בהוושט החיצון ואי באמת גם החיצון אין אדום מחמת שלא נבלע דמו א"כ נלקה כל העור החיצון וטריפה משום דנלקה העור החיצון של הוושט ומזה הא לא איירי התנא א"כ בכל הני טריפה דלא נוכל לתלות שלא נבלע דמו רק בריאה שהשפעתו לרחף על הלב ע"כ שכיח שלא נפל הדם אל הריאה. אמנם אי קשיא הא קשיא דהא ריאה כשהוא נפוחה מתלבנת א"כ אף דירוק ככרתי דמותר כדר"נ בעינן ע"כ מתלבנת ע"י נפיחה למראה כשרה כמבואר בראשונים במאי דמסיק לעיל אלא ל"ש מפרש ר"ת בתוס' ל"ש וטריפה והקשו עליו הרי ר"נ מכשיר באדומה ותי' דמתלבנת ע"י נפיחה כשירה והרא"ש תמה הא כל טריפתו במראה ריאה אף מראה פסולה אלו מתלבנת ע"י נ