א') הכהנים הובדלו מכל הלוים ומ"ע להבדיל הכהנים ולקדשם ולקרבן שנאמר וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב. וז"ל ספר תורת העולה הכהנים במקדש שהיו עובדים כדמות מלאכי מעלה במרום שעל ידם נעשה ההוויית וההפסד בעולם ולכן הכהנים היו מקריבין הקרבן ועובדים עבודתו שהם דמות הוי' והפסד העולם העליון ובהיות הכונה בתחלת הבריאה שהאדם ובניו יהי' כאחד מצבא מעלה וכמו שנאמר אמרתי בני אלקים אתם לכן הי' הכהן מלובש בגדי כהונה בשעת עבודתו כדי להורות ג"כ על ענין אדם ובניו ואמרו במדרש פ' במדבר אדה"ר הי' בכורו של עולם והקריב קרבן ולבש בגדי כהונה גדולה שנאמר ויעש אלקים לאדם ולאשתו כתנות אור וכו' ומסרו לשת ושת לנח כוונו בזה תכלית הבגדים והמצות שנצטוו ושקבלו זה מזה ענין חדושו של עולם עד אדם הראשון וכו' וכבר השיב החבר למלך הכוזר שענין חדוש העולם מקובל מאדם הראשון על ידי שת ושת לנח וכו' ובהיות כי זו מעלת הכהנים הם הראשונים במעלה ומחוייבין להקדישן בכל דבר שבקדושה והיו נותנים להם כ"ד מת"כ ולכן הי' כל ממונה על עבודתה להיות כי כך הממונים ברקיע שבכל יום ויום משתנה עבודתן ושירתן עכ"ד והנה בהל' ב' כתב רבינו וצריך כל אדם לנהוג בהן כבוד ולהקדים אותם לכל דבר שבקדושה הנה הוא גמ' בגיטין דף נ"ט אמנם בירושלמי שם פליגי אי הוה מדרבנן או מה"ת ודעת התוס' בחולין דף פ"ז דהוא רק אסמכתא והריב"ש סי' צ"ד העלה דהוא מה"ת והביא לשון רבינו בס' המצות שכ' דהוא מה"ת וכמש"כ המ"א סי' ר"א והב"ח יור"ד סי' כ"ח הביא דמלשון רבינו פה משמע דהוא מדרבנן דבהלכה א' כתב דמ"ע לקדשו ובהל' ב' כ' וצריך כל אדם לנהוג בהן כבוד משמע דזהו דין בפ"ע ורק מדרבנן ולי נראה דיגיד עליו רעו שכ' בס' המצות שהוא מה"ת והמשך לשון רבינו כך הוא דהנה רבינו כ' בהל' ג' משה רבינו חלק הכהנים לח' משמרות ובס' המצות כתב דהיא מ"ע שיהיו משמרות ורמב"ן השיג עליו דל"ה מ"ע והביא שמלשון רבינו בספרו היד משמע ג"כ דל"ה מ"ע ובמגא"ס כתב דכונת רבינו גם בספרו הגדול דהוה מ"ע כי מראשית כ' ומ"ע להבדיל הכהנים לקדשם ולהכינם לקרבן ואח"כ כ' וצריך כל אדם לנהוג בהן כבוד וכ' עוד משה רבינו חלק הכהנים לח' משמרות ונ"ל כי פי' כך הוא בראשונה כ' שמ"ע להבדיל הכהנים ולקדשם רצונו כמו שמפרש אח"כ שינהוג בו כבוד וכשאמר עוד להכינם לקרבן רצונו לחלקם למשמרות שיעבדו בהן וזה שכ' אח"כ מש"ר חלק הכהנים לח' משמרות עכ"פ הרי דזה דיבור אחד דמה שצריך לנהוג כבוד דנלמד מוקדשתו וא"כ שפיר הוה דאורייתא וכדבריו בס' המצות: והנה לפי"ז כמו דלענין הכנה לקדשם לעבודה כמש"כ בתורת העולה הנ"ל דנלמד מוקדשתו הוה בע"כ א"כ ה"ה זהו דלנהוג בו כבוד דנלמוד ג"כ מוקדשתו הוה אף בע"כ וכ"כ רבינו באמת בס' המצות והנה לפי"ז יש לתמוה אהא דאיתא בהוריות דף י"ג דממזר ת"ח קודם לע"ה והיינו ע"כ משום דעשה דכבוד התורה עדיפא מעשה דוקדשתו וכדאמרינן במגילה דף ג' והקשה בט"א הא ת"ח שמחל על כבודו מחול ולישב קו' הט"א ע"כ לומר כמש"כ רבינו בפי' המשנה בגיטין דכהן יכול למחול כבודו שיעלה ישראל ראשון א"כ גם כהן יכול למחול לכן שוב עשה דכבוד התורה עדיפא וא"כ יקשה הא דרשינן וקדשתו בע"כ א"כ איך מהני מחילה על כבודו הא ע"כ מחויבין לקדשו ולכאורה הי' אפשר לישב דהנה מהאי דוקדשתו ילפינן עוד דין אחר דאסור להשתמש בכהן וכדאיתא בירושלמי פ"ח דברכות אף דבירושלמי יליף מקרא אחרינא כמו שיבואר הנה ע"כ זהו ג"כ בכלל וקדשתו כמש"כ הט"ז סי' קכ"ח להשיג על הרמ"א שכ' דכהן יכול למחול על קדושתו דאז רשאין להשתמש בו והקשה דכתיב וקדשתו בע"כ ולפי"ז אני אומר בוודאי לשמש בכהן שהיא ביזיון זהו א"י למחול אבל מה שהוא רק מניעת כבוד והידור כגון לפתוח ראשון בזה מהני מחילה ולכן ת"ח קודם וא"ל דגם זהו ביזיון שישראל יקראו קודם ואיך יכול למחול דז"א דא"כ גם לת"ח הוא ביזיון ועל ביזיון אין ת"ח יכול למחול כמש"כ בט"א וא"כ שוב ת"ח קודם דגם ת"ח יש לו דין כהן כדאיתא בנדרים דף כ' שרי למימר צ"מ אני וא"כ ממנ"פ נתישב קו' הט"א אלא דמדברי רבינו בס' המצות משמע דאפי' כבוד והידור א"י למחול שכ' הוא שציונו לכבד זרע אהרן ולפארם ואפי' ימאנו לא נשמע מהם זה כאלו הגדולה לאל יתעלה אחר שהוא לקחם ובחרם לעבודתו וא"כ הדרה קו' לדוכתה איך כ' בפי' המשנה דיכול למחול ולמה ת"ח קודם לכהן ע"ה כיון שת"ח יכול למחול על כבודו וכהן שה"ד שא"י למחול על כבודו ונראה לישב בטוב טעם עפמש"כ התב"ש סי' כ"ח הא דאמרינן בהאיש מקדש מצוה בו יותר מבשלוחו ובשאר דוכתין איתא דיכול לעשות שליח וכ' דוקא היכיא דקעביד שליח לא בדרך שמכבד לאחר לזכות במצוה רק נראה כאינו רוצה לטרוח בעצמו לכן אין המצוה כ"כ כמו אלו טרח בעצמו אבל דרך כבוד שמכבד למי שמהדר אחר מצוה על כיוצא בזה אמרינן ביומא דף ל"ט למי שמודד אפרסמון שאומרים לו בא ונתבסם אני ואתה שהוא גרם המצוה והאחר עושה ושניהם מתבסמים ומעתה ניחא גם כאן די"ל בוודאי היכיא דאין הכהן רוצה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון יען שאין כבוד כהונתו חביב ויקר בעיניו להתכבד בו כהך דפסחים ביששכר בר ברקאי על זה אמרינן וקדשתו בע"כ אבל מי שחביב כבוד קדושתו בעיניו רק שמכבד לאחר המצוה ומוחל לגבי' כדי שיתבסם גם הוא גם בזה מתקיים וקדשתו שמתכבד ע"י שאחר מתכבד במצוה שהוא גרם לו וזהו נכון בסברא: ואמנם רבינו בספרו היד כ' דכהן קודם לת"ח לענין קריאת התורה וכן כתב בטור בשם רב נוטרנאי גאון והא דאמרינן ת"ח קודם לכהן ע"ה (היינו בעל עבירה שאין נוהג כשורה כמש"כ בברכו' וע"ד שכ' החינוך דבבעל עבירה ליכא מצוה דוקדשתו) אבל שאר כהן עדיף מת"ח והטעם נראה לי כקו' הט"א באמת דת"ח יכול למחול על כבודו משא"כ כהן מקדישין אותו בע"כ או מטעם שכ' רבינו בספר המצות דזה הכל הגדולה לאל יתעלה אחר שהוא לקחם ובחרם לעבודתו א"כ כאלו מחלקין כבוד לשכינה דכהנים שלוחי דרחמנא נינהו ומתכבד בכבדן אלא ממגילה שם דפריך אר"י דאמר מעולם לא ברכתי קודם לכהן ופריך מרי"ו דת"ח עדיף מכהן עם הארץ ויקשה הא זה דוקא בעובר עבירה ור' יוסי מכהן כשר אייריא אע"כ בכל ע"ה ת"ח קודם: ב') מ"ע לקדשם ולהכינם לקרבן שנאמר וקדשתו כי את לחם וכו'. וכן לקמן בהלכה ב' כ' וצריך כל אדם מישראל לינהג בהם כבוד הרבה והנה דבר זה נשמע ג"כ מקרא דוקדשתו כמבואר בדבריו בסהמ"צ שכ' שצונו לכבד זרע אהרן ולנשאם ולרוממם וכו' והוא אמרו וקדשתו כי את לחם קדוש יהי' לך ובא הפי' לכ"ד שבקדושה לפתוח ראשון וכו' והוסיף עוד לומר וז"ל אפי' ימאנו לא נשמע להם וכו' ולשון ספרי וקדשתו על כרחו לומר כי ציווי זה נצטוינו בו ואינו בבחירת הכהן את"ד והיינו שכ' וצריך כל אדם מישראל לנהוג בהם כבוד הרבה ולהקדים אותם לכ"ד שבקדושה דמ"ע לקדשם ולהכינם לקרבן שלא יופסל לעבודה בנישואי נשים פסולות וזה נשמע מרישא דקרא דוקדשתו ומסיפא דקרא קדוש יהי' לך נשמע דמ"ע לקדשו לכל דבר שבקדושה וכמש"כ הדרישה סס"י קל"ה להוכיח מדברי רש"י גיטין דף נ"ט דמייתיא כולי' קרא דקדוש יהי' לך: והנה מזה נשמע דהא דדרשינן וקדשתו בע"כ היינו רק מה שאנו לומדים מוקדשתו מרישא דקרא היינו בע"כ לאפרושי מנשים פסולות אבל הא דוקדשתו לכל דבר שבקדושה דילפינן מסיפא דקרא קדוש יהי' לך זה ל"ה בע"כ ויכול למחול על כבודו וכמש"כ הריב"ש סי' צ"ד הביאו המג"א סי' ר"א סק"ד: אמנם יקשה דבת"ה דרשו מקרא דקדוש יהי' לך אבע"מ דחייב ג"כ לקדשו וכן הביאו בס' החינוך אך י"ל דהנה בסנהדרין דף ס"ח יליף כן לענין שריפת בת כהן דאין חילוק בין כהן בע"מ מדכ' אשר הם מקריבין והיו קודש וא"כ א"צ קרא דקדוש יהי' לך לבע"מ אע"כ דלפי גמ' דילן אתיא לדרשא דחייבין לנהוג בו כבוד דמוקדשתו לא אתי דלינהוג בו כבוד כיון דוקדשתו משמע בע"כ ולא מסתבר להו לדרוש דחייבין לינהוג בו כבוד בע"כ וא"י למחול ולכן מוקי וקדשתו רק דחייבין לאפרושי מאיסורא והא דבת"כ דריש תרווייהו לבע"מ צ"ל דהי' להם איזה צריכותא: אולם יקשה מהא דאיתא בב"מ דף ל"ב דפעמים שאתה מתעלם כגון זקן ואינו לפי כבודו הרי דרשאין להתעלם ואין יכול למחול על כבודו כמבואר בחו"מ סי' רס"ב א"כ גם כאן למה לא נדרוש הכל מוקדשתו דבאמת חייבין לינהוג כבוד בע"כ וא"י למחול (והנה בברכ"י סי' קכ"ח הרגיש בזה שיש בזה קצת סתירה ולי קשה יותר אגוף הדרשא דהוה לן למילף מוקדשתו גם דחייבין לינהוג בו כבוד בע"כ כדמצינו בעלמא לענין זקן ואינו לפי כבודו) אך י"ל א"כ קדוש יהי' לך למאי אתי דאין לומר לבע"מ דא"כ קשה מסנהדרין דיליף כן מקדוש יהי' לך לבע"מ ול"ל תרי קראי וע"כ דקדוש יהי' לך גלי דמה שאנו חייבין לינהוג בו כבוד אינו בע"כ ויכול למחול והא גופי' גלי קרא דלא נאמר דהוה בע"כ כמו בוהתעלמת: עוד נראה לי הא דצריך קרא דוקדשתו וקרא דקדוש יהי' לך דיש לחקור אם עשה זו דוקדשתו על הישראל לבד או גם על הכהן והנה מסברא נראה דמוקדשתו ל"ש גבי כהן שנאמר דאם קראו אותו ראשון קיים הוא המ"ע או שעליו מוטל לקיים המ"ע ולהשתדל לקראו ראשון דאין זה במשמעות דוקדשתו אבל כיון דכ' קדוש יהי' לך בזה שפיר י"ל דעל הכהן ג"כ מוטל שיהא קדוש ויקדשו אותו ואם ממציא עצמו שיקראו ראשון לדבר שבקדושה מקיים גם הוא מ"ע דקדוש יהי' לך וראי' לזה מדברי תוס' והרא"ש חולין דף פ"ה דאם הקדים ישראל לכהן דצריך לשלם לכהן אם הוה וקדשתו מ"ע דאורייתא ואי איתא דאינו שייכה בכהן א"כ למה חייב לשלם הא הכהן אין מקיים מ"ע ולא הפסיד לו כלל אע"כ כמש"כ דמקדוש יהי' לך דהמ"ע על הכהן שינהוג בעצמו הקדושה הראוי לו לפי כבוד כהונתו ושפיר חייב לשלם: והנה ראיתי בשו"ת מהר"ם שיק סי' ס"ו שהעלה בפשיטות דליכא בכהן מ"ע דוקדשתו דל"ד למת"כ שיש לכהן זכות שזהו חלקו ונחלתו אבל בכבוד הכהונה אין זה זכות שלו וכ"כ הלבוש הביאו הטו"ז סס"י קכ"ח דאין מוטל עליו המצוה דוקדשתו ולפמש"כ מבואר דגבי הכהן איכא נמי מ"ע והיינו מקדוש יהי' לך: אח"ז ראיתי כי בשו"ת מהרי"א עמד על מקצת דברים שכתבנו והנה בסי' קל"ה במג"א סי' קל"ה העלה דאם הי' שם כהן וטעו וקראו לישראל ובירך אינו פוסק והפר"ח העלה דעכ"פ עולה למנין ז' ומזה נולד ספק אחר אם במזיד קראו לישראל קודם כהן דלדעת פר"ח דאין עולה למנין ז' פשיטא דעולה כהן אחריו ואפשר דבמזיד גם לדעת המג"א הדין כן דכהן עולה ומברך אך בנוב"י מהד"ת סי' י"ד חולק על הפ"ח דאם כבר קראו עולה למנין ז' ואין קורין לכהן עוד וראיתי בשו"ת נטע שורק סי' ז' שנסתפק היכיא דבמזיד קראו לישראל כדי להקל בכבוד הכהן דאיכא חיובא לכהן לעלות דעליו ג"כ מוטל המ"ע להמציא עצמו שיקדשוהו הציבור וחייב הוא לעלות וכדעת הפר"ח והגאון המחבר ז"ל העלה דאין על הכהן חיובא דאין עליו המצוה ולפמש"כ שפיר איכא מצוה על הכהן מקרא דקדוש יהי' לך א"כ לדעת הפר"ח חייב הכהן לעלות שיקויים על ידו עשה דקדוש יהי' לך זה מ"ע שעל הכהן: כעת בשעת הדפסת ספרי יצא לאור שו"ת ערוגת הבשם ממעכ"ק מחו' הגה"ג הצדיק מו"ה משה גר"וו זצ"ל שהי' אבדק"ק חוסט ראיתי שהעלה ג"כ שחייב לעלות לקיים וקדשתו כי הברכה שבירך הישראל הוה בוצע ברך אבל לא ביאר הדבר כאשר בארנו וכן לדעתי מוכח מדברי מהרי"ק שורש ט' וז"ל ועוד יש להביא ראי' ממנהגנו להתענות בה"ב ואין זה אלא מנהג אפ"ה אם אין הכהן מתענה יצא הכהן ועומד ישראל המתענה לקרות בתורה ואע"ג דפשיטא דאי לאו משום התענית לא הי' הכהן רשאי למחול על כבודו אפי' בב' וה' כדפירש ר"ת וכו' ובוודאי שאם הי' יכולין הכהנים למחות שהיו מוחין אלא שאין בידם כח לבטל המנהג מפני כבוד הציבור את"ד הרי דאם הדין הי' דיכולין למחות נגד המנהג הוה מוחין הרי דגם על הכהן איכא מצוה דוקדשתו ומזה ראי' למש"כ דאף אי מ"ע וקדשתו לא על הכהן קאי אבל עשה דקדוש יהי' לך קאי גם על הכהן ומחוייב הוא למחות כשאין קורין אותו ראשון: ועוד נראה לי בנידון זה שדן בשו"ת ערוגת הבושם שבוודאי לא יצאו בברכת הישראל דהא מסתמא כבר נהגו לקרוא הכהן תחילה (דאי לא נהגו כן מפני כבוד תורה או מטעם אחר מבואר במהרי"ק שם דאין לכהן לערער ע"ז) ומבואר בסי' קנ"ג דגם במצוה איכא חזקה ובארתי היטב בפ"ו מה' אלו וא"כ פשיטא דכהן שהוחזק לקרוא ראשון דכבר זכה ואם קוראין ישראל לפניו הוה הקורא בוצע ברך ועשה דקדושן רק צריך במקום שלא הוחזק זה הכהן לקרוא ראשון בוודאי זכה בו הכהן ועדיף ממכירי כהונה ויכול הוא לעלות מעצמו דל"ה כנוטל מעצמו כיון שהוחזק כבר באותו מצוה לקרוא ולברך תחילה ובנידון הנטע שורק מבואר דלא נהגו כן לקרוא הכהן תחילה מטעם תקנה וכבוד התורה שהי' שם ולפי"ז הני תרי פסקי הלכה שבשו"ת נטע שורק ושבשו"ת ערוגת הבושם קיימין להלכה ומר אמר חדא ולא פליגא לדינא: אך קשה לי דהא בסי' קכ"ח מבואר דאין כהן חייב לעלות לנכ"פ רק אם אמרו לו עלה אבל רק כשיש שנים אבל אם אין כאן אלא אחד עולה אף שלא קראו דהמ"ע עליו לברך וכדילפינן מדכ' אמור להם כדאיתא בסוטה דף נ"ח וקשה לי התינח בפעם ראשון שלא הוחזק עוד לברך בציבור זה אבל אם הוחזק כבר לעלות לברך אמאי נאמר אם לא קראו א"ע הא זה מצוה דרמיא על הכהן וכל מצוה שהוחזק בה אף אם לא ירצו שיברך להם הא א"י ליטול ממנו המצוה א"כ אמאי אינו עולה אם לא קראו וכהא"ג קיימ"ל בסי' נ"ג בש"ץ קבוע א"צ ליטול רשות מן הציבור אף שתפלה היא של הקהל במקום התמידין שהי' באין משל ציבור ואין ראוי שיהא שלוחם שלא מדעת כמש"כ המהרי"ק הביאו בב"י אפ"ה א"צ לשאול כיון שכבר זכה בהמצוה שיהא שליח הציבור א"כ גם בכהנים נאמר כיון שכבר זכו א"צ לקרות כהנים וחייבין לעלות ואם לא עלו עוברים בעשה: ג') ומ"ע לקדשם ולהכינם לקרבן. הנה לכאורה אינו מובן מאי הכונה להכינם לקרבן ונראה שרמז בזה למש"כ המג"א סי' רפ"ב ס"ק ז' דבכהן קטן דלא מקריב א"צ לכבדו דבקרא כתיב רק כי לחם אלקיו מקריב וזה ל"ש בקטן וזה שכ' רבינו לקדשם ולהכינם לקרבן ומוכח דבקטן ליכא העשה דוקדשתו אלא דיקשה ע"ז דרבינו בס' המצות כתב דאפי' בע"מ שאין מקריב ג"כ חייבין לקדשו מקרא דוהי' קודש ונראה לישב דהנה מה דילפינן מוקדשתו דרשינן וקדשתו בע"כ אבל בע"מ וה"ה קטן אין ללמוד מוקדשתו אלא מוהי' קודש א"כ כשאין רוצה או מחל אין מחוייבין לקדשו בע"כ וא"כ י"ל דזה שכ' רבינו ולהכינם לקרבן דמשמע דוקא במקריב י"ל דהיינו דאז אפי' בע"כ מקדשין אותו אך לפמש"כ המג"א דקטן א"צ לכבדו כלל משמע אפי' מוהי' קודש לא ילפינן קטן ויקשה מ"ש מבע"מ ונראה לישב דרש"י קידושין דף נ"ג פי' לכן בע"מ חולק בקדשים יען דכשר לשחיטה ומתליעין בעצים משא"כ בקטן לכן גם לענין זה שאני קטן דא"צ לכבדו אלא דיש להבין א"כ הא דכ' רבינו בס' המצות והי' קודש לרבות בע"מ שלא נאמר אחרי שלא יאות להקריב לחם אלקיו למה זה ניתן לו הקדמה ת"ל והי' קודש כל הזרע הנכבד ויקשה הא כיון דבע"מ חולק ואוכל בקדשים דאיקרי ג"כ עבודה כדאמרינן בפסחים דף ע"ב וכן בב"ק דף ק"י עבודתו לאנשי משמר דקאי אאכילת קדשים וא"כ בבע"מ נמי שייך כי לחם אלקיו הוא מקריב ועוד א"כ לאיזה צורך נתנה תורה הטעם כי לחם אלקיו הוא מקריב כיון דאין הטעם יען דמקריב דאפי' בע"מ מקדימין וי"ל חדא מתורצת בחברתה דבוודאי מודה רבינו דבע"מ באמת מהא"ט מוזהרין לכבדו יען דחולק ואוכל בקדשים אך אי לאו קרא דקדוש יהי' לך הוה ממעטינן בע"מ כיון שאין מקריב ממש ועמש"כ רבינו בפ"ז מבהב"ח יכנסו בע"מ לתוס' יבמות דף ל"ג ששימש בטומאה ודו"ק: עוד י"ל דהאי כי לחם אלקיו הוא מקריב כתבה התורה לאשמעינן אף דכהן אין רק כהן מוחזק דילמא לאו אביו הוא ואין כלל מזרע אהרן אפ"ה צריך לקדשו ולכבדו דעכ"פ מקריב לחם אלקיו ע"ד מש"כ הח"ס חיו"ד דאיתא בת"כ דס"ד דאסור כהן לטמא לאביו חזקה אף דאי לאו אביו הוא גם כהן ל"ה אפ"ה הרי מקריב קרבן אלקיו ואף אי לאו כהן כיון דעכ"פ מקריב מטעם חזקה ורוב שוב אסור לטמא ובזה יש לתרץ דברי רש"י גיטין דף נ"ט שכתב אדרשא דוקדשתו כי את לחם וגו' והקשה בדרישה מאי וגו' וכ"כ פירושו לעיל לפמש"כ י"ל דכונתו כי את לחם אלקיך הוא מקריב לומר אף דרק כהן מוחזק חייבין לקדשו: עוד יש לומר דכונת רבינו לקדשם ולהכינם לקרבן ע"ד שכ' בפ"ג בלוים דמ"ע להיות פנוים ומוכנין לעבודת המקדש בין רצו בין לא רצו כן י"ל ג"כ דכהן מ"ע להכינם בע"כ לקרבן לעבודה בין רצו בין לא רצו ונראה דמזה הוא דיצא לגמ' ביבמות פנוי בע"כ בנושא נשים פסולות משום דפשטי' קרא בוודאי וקדשתו היינו להכינו מקרבן ואף בע"כ אם אין רוצה א"כ כשרוצה לישא נשים פסולות ועי"ז יפסול לקרבן יש לנו ג"כ לכופו כדי שיהא ראוי לעבודה וכן משמע מדברי רבינו בריש הלכות אלו מנה מ"ע לקדש הכהן לעבודה משמע כדברינו שיהא ראוי לעבודה:

וצריך כל אדם מישראל לנהוג בו כבוד הרבה. ויש להקשות דביבמות דף פ"ח יליף מוקדשתו דפנו בע"כ ואיך אפשר ללמוד תרווייהו דהרי דרשא דוקדשתו לכבדו ודרשא דדפנו היינו לבזתו והא שני הפכיים ובאמת רש"י בחומש פי' דיליף מקדוש יהי' לך וכמש"כ בדרישה בא"ח סי' קכ"ח אבל בגמ' לא משמע כן רק דיליף מוקדשתו (וכן כ' רבינו בס' המצות דקדוש יהי' לך צריך לבע"מ) ונראה לפמ"ש החינוך דבבעל עבירה אין אנו נוהגין בו קדושה ולפי"ז י"ל היינו דדרשינן דפנו בע"כ אם נושא נשים פסולות מקדשין אותו בע"כ עי"ז שאין אנו נוהגין בו קדושה ואין נוהגין בו כבוד וע"י שמורידין אותו מכבודו אשר יש לנו לנהוג כבוד בכל כהן מונעין אותו לעשות איסורא א"כ שפיר נשמע תרוייהו דהיינו עדיפותא דכהן שאנו כופין אותו לנהוג בקדושה ע"י שמונעין ממנו הכבוד אשר עלינו לנהוג כבוד יתירתא בכהנים כשרים והנה בירושלמי פ"ח דברכות הביאו משל"מ פ"ג מעבדים דהמשתמש עם כהן מעל רבי בא בשם ר' שמואל אמר להם אתם קודש לד' והכלים קודש לד' מה כלים המשתמש בהן מעל אף המשתמש בכהנים מעל והקשה ע"ז מפ"ק דקידושין אין ע"ע נרצע מפני שנעשה בע"מ משמע דנמכר לעבד דרשאין להשתמש בו והנה לפי האמור דבבעל עבירה אין נוהגין בו קדושה א"כ י"ל זהו שגנב ונמכר לע"ע בגניבתו אין עושה מעשה עמך רשאין להשתעבד בו אמנם אכתי תיקשי דהנה ברמ"א סי' קכ"ח מבואר דיכול למחול על השימוש דיכול למחול על כבודו ובברכ"י כתב על כבוד לקראו ראשון יכול למחול אבל לא ביזיון ולפי"ז נסתר תי' הנ"ל דלכן רשאין להשתמש בו יען דעבר עבירה דבעל החינוך רק כתב בבעל עבירה אין נוהגין בו כבוד אבל לבזתו י"ל דבאמת אסור דבשלמא על כבוד דיכול למחול ע"כ דכבוד דילי' הוה לכן בעובר עבירה מונעין ממנו הכבוד אבל לבזותו להשתמש בו דל"מ מחילה גם בבעל עבירה אסור להשתמש בו שהוא ביזיון וכהא"ג כתב גם בטו"א במגילה שם לחלק דת"ח יכול למחול על כבודו אבל על בזיונו אין יכול למחול כמוכח בסנהדרין דף פ' דאפי' בחטא אביו אין נעשה שליח להלקותו אף דאין עושה מעשה עמך ע"כ רק אין צריך לנהוג בו כבוד אבל לבזותו ולהכותו אסור א"כ גם בכהן עכ"פ אסור לינהוג בו מנהג ביזיון ויקשה איך נמכר לעבד עברי: והנה בט"א העלה עוד דגם באב שיכול למחול על כבודו אבל על בזיונו אין יכול למחול וכהא"ג העלה בפי' בב"ק דף צ"ה דנהי באין עושה מעשה עמך פטור מכיבוד אבל לבזתו אסור (ובסברא זו אמרתי לישב זה כמה שנים אשר זכיתי שהקשה לי אדאמ"ו הגזצ"ל אהא דמבואר בסי' רמ"א דנכרי שגייר עצמו אסור להכות את אביו שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה והקשה מקידושין דף ל"א דבגוי ליכא מצות כיבוד אב ואמרתי אז לחלק דדוקא לנהוג בו כבוד א"צ לנהוג בב"נ אבל להכותו ולבזותו אסור מצד הדינים שנזהרו בו ב"נ) והנה לישב הא דעבד עברי בשכר שאני וכמש"כ הט"ז וכן במשל"מ שם בשם סמ"ג ובזה יש לישב ע"ד פילפול קו' התוס' ב"מ דף י' כהן שאמר לישראל לינקט אמר לכהן להנ"ל י"ל דלאו אורחי' להשתמש בכהן וכדאמרינן בקידושין דף מ"ה לא חציף אינש לשויא אבוה לשליח רק משכחת בארצי' קמי וכאן לא מהני בארצי' דידוע מה שחידש בנוב"י דשליח בקידושין רק מהני מטעם מיגו דזכי לעצמו זכי לחבריה ואמנם בנוב"י שדי בי' נרגא א"כ בעשה שליח לקדש ערוה לא יהא מהני כיון דל"ש זכי לנפשי' דאסורה לדידי' וע"כ לומר כיון דעושה שליח בפירוש דמהני אפי' בחב לאחריני לשיטת רש"י ב"מ דף ו' ול"ב מטעם מיגו דזכי לנפשי' אמנם היכיא דלא שוי' שליח רק ארצי' קמי' באמת ל"מ היכיא דערוה לדידי' וא"כ לא משכחת בכהן דלשוי' שליח לאו אורחי' ובארצי' קמי' ל"מ כיון דהוא גרושה אסורה לשליח ל"מ זכי' לחברי' והבן: ואמנם בזה שכ' באה"ט בכונת המג"א דכהן בכהן ג"כ אסור להשתמש הנה לכאורה מזה יש להוכיח ה"ה הא דוקדשתו ולפתוח ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון שייך גם בין כהן לכהן ואמנם לפמש"כ הברכ"י לחלק דלענין ביזוי דשימוש ל"מ מחילה ולענין כבוד לקרוא ראשון מהני מחילה א"כ ה"ה י"ל אף דכהן אסור להשתמש בכהן לנהוג בו מנהג ביזיון אבל לברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון דרק מניעת כבוד ל"ש בכהן לכהן ואמנם לפמש"כ לעיל דל"מ מחילה אף על מניעת כבוד דלפתוח ולברך ראשון משום דזהו כבוד ית"ש א"כ פשיטא דגם כהן בכהן חבירו צריך לנהוג בו מנהג כבוד זה ואולי מהא"ט הוא דאמרינן בב"ק דף ק"י דכהן יכול לעבוד בעצמו קרבן שלו וכן נותנה לכל כהן שירצה וכ' בתב"ש סי' כ"ח דלכן מותר יען דעושה כן דרך כבוד ולפי הנ"ל ניחא כיון דכהן בכהן מוזהר ג"כ לכבד כהן חבירו: אולם הט"ז הקשה לרמ"א דיכול למחול על שימוש א"כ נאמר דיכול למחול ג"כ על איסור גרושה והלא דרשינן דפנו בע"כ ול"מ מחילה ולדעתי יש לחלק בוודאי אי הי' האיסור על הכהן שלא ישמש לאחר לא הוי מהני מחילה אבל על הכהן ליכא איסור רק על ישראל המשתמש בו יש איסור א"כ שפיר יכול למחול אבל איסור גרושה לכהן הוא מוזהר שלא יקח גרושה ומאי מהני מחילה עוד י"ל בוודאי הא דדרשינן דפנו בע"כ היינו דזה מוטל על כל הכהנים אבל ליחיד אין מוטל עליו לדפנו מהני לכן מחילה ובזה ניחא מאי דקשיא לכאורה בב"מ דף י' כהן שאמר לישראל קדש לי אשה גרושה יקשה נהי דלפ"ע ליכא דבקידושין ליכא איסור אבל עכ"פ שייך לדפנו בע"כ שלא יהא כמסייע ואיך נעשה לו לשליח לקדש לו אשה האסורה ולפמש"כ דביחיד ל"א דפנו בע"כ א"ש: והנה בהגהות מרדכי בגיטין הביא דעת ר"ת דבזה"ז רשאי להשתמש בכהן דאין בהן קדושה דקיימ"ל בגדיהם עליהם קדושה עליהם ואי לא לא והנה בוודאי אין לומר דרק הכהן הלבוש בבכ"ה אסור להשתמש בו אלא הכונה דבזמן מקדש שראוי ללבוש בגכ"ה לכן אף בזמן שאין בגדיהם עליהם קדושתן עליהן אבל בזה"ז דאין להם בגכ"ה ואין ראוין ללבוש בגכ"ה דבגכ"ה צריך להיות של ציבור לכן אין קדושתן עליהן ואמנם יש להבין מי לא משכחת בזה"ז בגדי כהונה דהרי בפי' כ' רבינו דיכול לעשות משל יחיד ולמוסרן לציבור א"כ גם בזה"ז משכחת ונראה כונתו דפשיטא לי' דבזה"ז אין יכולין להקריב וא"כ אין רשאין ללבוש בגכ"ה דהוה כלאים והטעם יען דבזמנינו הכהנים טמאי מתים או כמו שבארנו בהבהב"ח דגם לדעת רבינו כל זמן שהארץ בידי נכרים אין יכולין להקריב וא"כ אסורים ללבוש בגכ"ה ולכן ל"ש בזה"ז איסור שימוש בכהן דא"ר לבגכ"ה אלא דיש להבין א"כ למה לענין לברך ראשון שייך גם בזה"ז הא בקרא כתיב כי את לחם אלקיך הוא מקריב ובזה"ז אין יכולין להקריב (וגם יקשה מ"ש מבהמת קדשים בזה"ז דאסור להטיל בו מום אף שא"י להקריב כמש"כ רבינו בפ"א מאימ"ז) ונראה דבשלמא לענין לברך ראשון שייך גם בזה"ז כיון דעכ"פ הוא נושא את כפיו לברך את ישראל אבל לענין שימוש דנאמר דמעל כמו בכלי מקדש שפיר י"ל דבזה"ז אין בגדיהם עליהם אין כהונתן עליהן ועמש"כ בספ"ו מבהב"ח: ג') וליטול מנה יפה ראשון. פרש"י דישראל יאמר לו ברור לך איזה שתרצה ותוס' הוק' דהנותן עיניו במנה יפה אין רואה סימן ברכה ותוס' סוף מו"ק כתבו כיון דמצוה הוא לא הוי בכלל א"ר סימן ברכה וקשיא לי מהא דצנועין מושכין את ידיהן כדאיתא ביומא דף ל"ט אף דמצוה הוא הי' מושכין והגרגרין נוטל שלו וחלק חבירו וקראו גרגרין אף דמצוה הוה לכן נראה דיש להבין למה אמר ליטול מנה יפה ראשון אפי' אי נוטל אח"כ ג"כ כבר מתכבד במנה יפה לכן נראה דהכונה רק דישראל יאמר לו טול מנה יפה ברור לך איזה שתרצה וקח לך אבל הכהן לא יעשה כן רק הוא יטול בשוה רק הוא נוטל ראשון וזה כבודו שנוטל ראשון אבל לא חלק יפה משל חבירו רק מה שנוטל יהי' בעיניו כחלק יפה כי הוא ברצונו מברר לו מה שרוצה ונוטל ראשון אבל בוודאי אם חלק האחד גדול לא יטול דוקא החלק היפה רק נוטל ראשון מנה השוה או הקטן רק כיון שברצונו נוטל תחילה וראשון וברשות הי' לו ליטול היפה כיון שלא לקחו הישראל א"כ היינו ליטול מנה יפה ראשון והבן זאת היטב:

משה רבינו חלק הכהנים לח' משמרות. הנה רבינו בס' המצות כתב דהוא מ"ע ורמב"ן השיג עליו דמ"ע הוא רק לעבוד וברגל כולם שווים והביא מדברי רבינו האלו שכ' משה רבינו חלק הכהנים לח' משמרות ואח"כ כתב בהל' ד' מ"ע שיהי' כל המשמרות שווין ברגל משמע דחילוק משמרות בכל השנה אין מ"ע ובמגא"ס כתב לישב דגם כאן כונת רבינו למ"ע והוא בכלל מש"כ בתחילת הפרק מצוה לקדשם ולהכינם לקרבן והיינו ע"י המשמרות ולדעתי יקשה הא בפ"ג גבי לוים כתב ג"כ רבינו מ"ע שיהיו מוכנים לעבודת מקדש אפ"ה מודה רבינו דבלוים ליכא מ"ע להתחלק למשמרות כדכתב בפ"ג דשמואל ודוד תיקנם ולכן נראה היותר כרמב"ן שרבינו חזר בספרו הגדול וכן נראה ממנין המ"ע שכ' רבינו בריש ה' אלו מ"ע שיהיו כל המשמרות שוות בכל וכן מ"ע לקדש הכהן לעבודה וכאן אי אפשר לפרש שכוונתו שיחלק הכהן למשמרות כיון דנקט בלשון יחיד וגם לא כתב להכינם רק לקדש לעבודה משמע שיהא ראוי לעבודה והיינו כמש"כ לעיל לאפוקי אם נושא נשים בעבירה או מטמא למתים שעי"ז א"ר לעבודה בא המ"ע לקדשו דפנו בע"כ להיות טהור ונקי מעון וראוי לעבודת ד' וראה במנין המצות בריש ספר המדע כתב מ"ע לעבוד משמרות וכן מ"ע לחלוק כבוד לזרעו של אהרן הנה כ' זה עפ"י ספרו המצות וכאן שינה בתרווייהו שכ' דמצוה לקדש לעבודה ולא כ' לחלוק כבוד וכן לא כתב דמ"ע לעבוד משמרות וזהו כמש"כ הרמב"ן שחזר מדבריו ורק הא דצריך לעבוד משמרות הוא הלמ"מ כמו שהעלה הרמב"ן מברייתא דראבר"י בברייתא דל"ב מידות:

ומ"ע להיות כל משמרות שוות שנאמר וכי יבא הלוי מאחד שעריך. יש להקשות בגמ' נקט דרשא דובא בכל אות נפשך שזה עיקר הדרשא שאין יכולין בני משמר לעכב אך י"ל דהנה לכאורה קשה אי זה עיקר הדרשא מובא ושרת בכל אות נפשו הא מצריך צריכי לכהן שיש לו קרבן דמקריב כדאיתא ב"ק דף ק"י ולכן סובר רבינו כיון דכ' ובא הלוי מאחד שעריך דהיינו בשכל ישראל נכנסין בשער אחד ברגל אז ושרת יש להם רשות להקריב ומדרשא דאות נפשו דרשינן דכהן יכול להקריב קרבן שלו בכל עת וכמש"כ רבינו להלן ועמש"כ בפ"ג:

א') בד"א בקרבנות הרגלים ובחילוק לחה"פ ושתהל"ח של עצרת. והקשה במשל"מ דבסוכה דף נ"ה פליגי בעצרת שחל בשבת אי אמרינן הילך מצה תחילה דתדיר ואח"כ הילך חמץ שהוא שתהל"ח והוא חובת היום או תחילה אומרים הילך חמץ דחוה"י יום עדיף מלחה"פ שהוא תדיר וא"כ אמאי לא ביאר רבינו דעתו בזה והנה לכאורה י"ל דרבינו לא הוצרך לבארו דסמך אמאי דפסק סוכה ואח"כ זמן דזמן תדיר חזינן דחובת היום עדיפא וכדאיתא בשמעתין אך אכתי קשה דהנה בזבחים דף צ' במשנה מוספי שבת קודם למוספי ר"ח הרי דתדיר קודם לחוהי"ו וכן פסק רבינו בפ"ט מתומ"ס וא"כ כיון דרבינו בסוכה פסק דחוהי"ו תדיר ובהא פסיק תדיר קודם א"כ שוב הי' לו לבאר בלחה"פ ובשתה"ח איזה מחלקין קודם אי דמו הילך לסוכה וזמן דחוהי"ו קדום אי דמי למוספי שבת ור"ח דמוספי שבת קודם למוספי ר"ח שהוא חהי"ו וראיתי בשלום ירושלים פ"ה דסוכה ופ"ח דשקלים כ' לישב דברי רבינו דבירושלמי בעי מוספי שבת ומוספי ר"ח איזה קודם וקאמר מוספי שבת קודם והקשה בשירי קרבן הא משנה בזבחים איזה קודם וקאמר מוספי שבת קדום וע"כ משנה דזבחים כמשנה דסוכה דאמרינן הילך מצה הילך חמץ דתדיר קודם אבל הירושלמי קאי כאבא שאול דפליג אמשנה וסובר דחוהי"ו קדום א"כ כיון דרבינו פסק מוספי שבת קודם לא צריך לבאר דהלכה כמשנה דסוכה הילך מצה הילך חמץ ולדעתי גם זה אין מספיק דכיון דפסק בסוכה וזמן דסוכה קדום א"כ לאו בכ"מ סובר תדיר קודם א"כ אכתי הי' לו לבאר אי מצה אי חמץ קודם ועוד קשיא לי דהנה טעמא דאבא שאול דשתהל"ח קודם הוא משום דקאי לשיטתו ביומא דף ל"ג דאביי הוה מסדר סדר המערכה משמע דאבא שאול דמוספין קודם לבזיכין א"כ לדידי' ע"כ שתהל"ח קודם דהנה בסוכה דף נ"ג אמרינן בברייתא דמשמר הנכנס עושה תמיד של בין הערבים ומקריב ב' בזיכין וביומא דף כ"ז במשנה איתא דבזיכין קרב עם תמיד של בוקר וכתב בתוי"ש דזה למ"ד בזיכין קודמין למוספין וברייתא כמ"ד מוספין קודמין לבזיכין א"כ אבא שאול דסובר כברייתא דבזיכין קרב עם תמיד של בין הערבים ושתהל"ח קרב עם מוספין א"כ ע"כ מחלק תחילה השתהל"ח דלחה"פ לא נראו לחלוקה עד אחר הקרבת הבזיכין שהוא מאחר למוספין דמקריבו עם תמיד של ערב וכן רב יודא לפי גי' הנוב"י סי' ל"ז סובר סוכה ואח"כ זמן לפי"ז כאבא שאול דהוא סובר שם דמחלקין במוספין א"כ סובר דבזיכין ג"כ מחלקין ומשמר שני מקריב הבזיכין כדמוכח שם בשמעתין א"כ היינו כאבא שאול דשתהל"ח קדום ולכן סובר ג"כ סוכה ואח"כ זמן ומשנה דידן דהילך מצה הילך חמץ דלחה"פ קדום יען דסובר בזיכין קודמין למוספין וקרב עם תמיד של בוקר א"כ חולקין הלחה"פ קודם למוספין כדאיתא בפסחים דף נ"ט נמצא דמצה שהוא לחה"פ קדום א"כ יקשה הא רבינו פסק מוספין קודמין לבזיכין א"כ הי' לו לפסוק כאבא שאול ולבאר דהלכה כאבא שאול דלא כסתם משנה וא"ל דבאמת פסק כן וסמך אמה דפסק סוכה ואחכ"ז דז"א כיון דסתם משנה דסוכה דלא כאבא שאול בוודאי טובא הוה צריך לאשמעינן דהלכה כאבא שאול ומה גם דפסק בדוכתי' אחריתא כמשנה דזבחים דמוספי שבת קודם דתדיר קודם יש לטעות שגם כאן הלכה דמצה התדיר קודם: אך נראה לישב דבאמת יקשה טובא לפי האמור דרבינו בפ"ו דתומ"ס פסק דבזיכין קודם לניסוך היין והוא מירושלמי פ"ד דיומא כמש"כ במשל"מ ובק"ע וא"כ סובר ע"כ דקרב עם תמיד של שחר דניסוך היין קרב עם תמיד של שחר ויקשה הא מברייתא דסוכה איתא דקרב עם תמיד של ערב ואמאי פסק נגד ברייתא דידן וא"ל דמשנה דיומא סובר דקרב עם תמיד של בוקר כמש"כ בתוי"ש הנ"ל דז"א דהא משנה זו כמ"ד בזיכין קודמין למוספין אבל רבינו דפסק כאביי ואבא שאול דמוספין קודמין לבזיכין א"כ הי' לו לפסוק כברייתא דקרב עם תמיד של ערב ופלא: ולישב נאמר דרבינו אין מפרש כתוי"ש אלא דמשנה דיומא אתיא גם כמ"ד מוספין קודמין לבזיכין ואפ"ה בזיכין קרב עם תמיד של בוקר וכן מוכח בסוכה דלר' יודא דסובר דנכנס נוטל שבע קאמר בגמ' משום שכר הגפת דלתות ואמאי לא קאמר עדיפא מיני' כיון דהם מקריבין הבזיכין המתירין לחה"פ א"כ הם עיקר לכן נוטלין א' יותר ומוכח דקרב עם תמיד של בוקר ולכן לרי"ו הא דמשמר הנכנס נוטל ז' ע"כ מטעם הגפת דלתות וא"כ לפי"ז משנה דסוכה דמצה קודם יען דבזיכין קרב עם תמיד של בוקר ונראה לחלוקה קודם לשתהל"ח דשתהל"ח עם הכבשים קרב אחר הבזיכין (והוא כעין דסברי ב"ש הטעם דכבר קידש היום ועדיין יין לא בא ואף דב"ה חולק רק מטעם דיין גורם לקידוש שתאמר אבל בעלמא גם ב"ה מודה דמה שנראה תחילה קודם) ורב יודא דסובר סוכה ואחכ"ז וסובר כאבא שאול דשתהל"ח חמץ קדים לשיטתו דסובר בזיכין קרב עם תמיד של ערב לפי"ז דמוספי עצרת שני כבשים המתירין שתהל"ח ע"כ קרב קודם לבזיכין המתירין ללחה"פ דכיון דהי' מפיסין למוספין של רגלים כדאיתא במשנה בשמיני של חג (ולדעת הריטב"א בכל יום מפיסין ברגלים בין כל המשמרות והוא באמת פלוגתא בתוספתא) וגם מוספין לתמיד של ערב א"כ מסתמא מפיסין תחילה למוספין של רגלים אף דאין פייס למוסף דשבת כמש"כ בתוי"ש שם ובשי"צ אבל לשל רגלים מפיסין א"כ כיון דבזיכין קרב עם תמיד של ערב א"כ כבשים קודם לבזיכין לכן שתהל"ח קרב א"כ לפי"ז ב' הלחם מחלקין קודם יען דהוא חובת היום וגם קרב קודם הבזיכין והוה שפיר רב יודא לשיטתו ויצא לנו דלא תליא אי מוספין קודם לבזיכין רק תליא אי בזיכין קרב עם תמיד של ערב או קרב עם תמיד של שחר ג"כ לפי"ז רבינו דסובר דקרב עם תמיד של שחר א"כ ע"כ סובר דלחה"פ מתחלק קודם ולא הוצרך רבינו לבארו דכיון דלחה"פ איחזי קודם לבזיכין קרב עם תמיד של שחר ואח"כ ב' כבשים המתירין שתהל"ח לכן לחה"פ קודם והא דתלינן בשמעתין אי תדיר או חוהי"ו קודם דזהו רק אי בזיכין קרב עם תמיד של ערב שפיר י"ל חובת היום קדים כיון דאיחזי לחלוקה קודם אבל כיון דלחה"מ איחזי קודם א"צ לאשמעינן דלחה"פ קודם וכסתם משנה דסובר הילך מצה הילך חמץ ולא יקשה הא כיון דרבינו פסק סוכה ואחכ"ז הי' לו לבאר לא לסמוך אסתם משנה דשאני הכי דלחה"פ נראה לחלוקה קודם לכן לחה"פ מחלקין קודם ודו"ק: ב') עוד נראה לישב דהנה קשה לי דרבינו כתב דילפינן דבכהנים מדכ' חלק כחלק יאכלו הכהנים ואין אכילה ללוים במקדש וכ"מ כ' שהוא בספרי ובאמת ליתא בספרי רק דרשא אחריתא אך כך דרכו של רבינו ואין להתפיסו בזה שתמיד מביא דרשא הפשוטה אך הא לכאורה קשיא דסוכה יליף מיאכלו דאייריא בלחה"פ דליכא בה רק אכילה כפירש"י ומהרש"א וא"כ רבינו דמפיק לי' לדרשא דבלוים אייריא לא מוכח דבלחה"פ אייריא דצריך לכתוב אכילה למעט לוים אמנם הא ל"ק דעכ"פ מוכח ממילא דבלחה"פ אייריא משום דנהי דמוכח דבכהן אייריא גם כן קשה מי איכא אכילה בלא עבודה ואיך נקט קרא משום כהן כיון דגם בכהן ליכא אכילה בלא עבודה וע"כ דקאי אלחה"פ דהוה אכילה בלא עבודה אך הא קשיא דבפסחים דף ע"ז מוכח דבשתהל"ח הוה יותר מידי דאכילה מלחה"פ דעכ"פ יש בהן קומץ דהיינו הבזיכין למזבח משא"כ שתהל"ח יש שבאות בפ"ע במנחות דף מ"ו לימא הא אשמעינן קרא דיאכלו לכל משמרות כיון דליכא בה שום עבודה למזבח וזה מסתברא יותר מלאוקים בלחה"פ ובשלמא אי יש קרא מיותר א"ש דל"ש דקרא לרבוי אתי שתהל"ח דא"צ ריבוי כיון דשתהל"ח מקרבנות הרגלים א"כ מתחלק לכל משמרות מקרא דבא מאחד שעריך אבל אי אמרת דקרא דויאכלו צריך דבכהן אייריא במידי אכילה וליכא בי' עבודה התינח אי ליכא קרבן אחר דיש בו אכילה לבדו רק לחה"פ אבל כיון דשתהל"ח הוה יותר מידי דאכילה א"כ שפיר י"ל דקרא אייריא מאכילת שתהל"ח אף דא"צ ריבוי הא הקרא אין מיותר רק צריכין למצוא קרבן דאית בי' אכילה דנאמר דע"ז קאי קרא והלא שפיר מצי קאי על שתהל"ח ורק על הגמ' יש לישב דסברי כרב יוסף במנחות דף מ"ו דשתהל"ח הבאות בפ"ע נשרפות וכן יסבור כבשים מעכבין הלחם א"כ כשבא עם הכבשים יש לו ג"כ עבודה למזבח א"כ לא מצי קאי אשתהל"ח רק ע"כ קאי אלחה"פ אבל לרבינו יקשה דסובר בפ"ח מתומ"ס דשתהל"ח הבאות בפ"ע נאכלין מה"ת רק מדרבנן נשרפות וכן סובר כבשים אין מעכבין הלחם רק הלחם מעכב הכבשים א"כ שתהל"ח הוה מידי דאכילה ואין בה עבודה שבאות עם הכבשים כיון דאין כבשים מעכבין הלחם הוה כבשים מילתא בפ"ע א"כ תיקשי מנ"ל דקרא קאי אלחה"פ דילמא קאי אשתהל"ח כיון דאכילה אין מיותר והוא לכאורה קו' גדולה: אך נראה לישב דכיון דכ' מאחד שעריך א"כ אייריא מכל רגלים ואי קאי אשתהל"ח א"כ לא משכחת רק בעצרת ושוב מוכח דקאי אאכילת לחה"פ דמשכחת בכל רגלים דאין פסח וסוכה בלא שבת ולפי"ז י"ל גם קו' המשל"מ וקו' שהקדמנו מהא דמוספין קודמין לבזיכין דהנה הא דאיתא בגמ' דתנאי פליגי דאבא שאול סובר הילך מצה הילך חמץ דחובת היום עדיף נראה דא"ש רק למ"ד דכבשים מעכבין הלחם אבל למ"ד לחם מעכב אז ל"ש חובת היום עדיף דהנה אי כבשין מעכבין הלחם א"כ חשוב ללחם ג"כ יש עבודה למזבח דהיינו הכבשים וא"כ הא דמתחלק למשמרות הוא יען דעבודה לכל המשמרות לכן גם מתחלק לכל המשמרות כפירש"י בשאר קרבנות דרגלים וא"ל הרי לחה"פ יש להם ג"כ מתיר למזבח דהיינו הבזיכין אפ"ה צריך להטעם דמתחלק וע"כ כמש"כ תוס' דעכ"פ אין העבודה בגוף לחה"פ והוה מידי דאכילה א"כ גם בשתהל"ח אין העבודה בשתהל"ח עצמן ואין לרבוי מטעם דעבודה לכל המשמרות ז"א דבלחה"פ דאין מחובת היום שפיר אמרינן אף כשיש לה עבודה למזבח מרבינן רק מקרא דואכלו משוה דהרי עבודה אין בגוף הלחם ושפיר מתרבי מקרא דיאכלו אך בשתהל"ח דהוה חובת היום וע"י דנאמר יש לה עבודה למזבח מצי מרבינן אותו דנתחלק למשמרות שפיר מרבינן לה מטעם דהמשמרות מתחלקות בעבודה שלה דהיינו בעבודת הכבשים לכן גם שתהל"ח מתחלקות (ואף דתוס' כ' דהלחה"פ ג"כ חוהי"ו בארתי להלן זה רק שייך למ"ד כבשים מעכב הלחם ולא הלחם מעכב הכבשים) למשמרות וא"כ לכן גם לענין חילוק השתהל"ח קדים כיון דלחה"פ ליכא עבודה למזבח דהא דמקריבין הבזיכין כיון דאין זה מחובת היום דבכל שבת מקריבין בזיכין א"כ אין לרבוי מטעם שמקריבין בזיכין רק מטעם דהוה אכילה דידהו נתרבתה מקרא דיאכלו אבל שתהל"ח דהוה מחובת היום מרבינן שפיר כמו הכבשים מעבודת קרבנות הרגלים מתחלקות כן שתהל"ח אבל לחה"פ הא דמתחלקות רק מקרא דיאכלו א"כ שפיר שתהל"ח קודמת לחלוקה דהחלוקה מכח מה דעבודתה מתחלקות בפ"ע ואין להם עבודה למזבח רק אכילה לכן שפיר לחה"פ קודם משום דתדיר הא חדא שנית יש ליתן טעם דתוס' כ' דמשנה אתיא גם למ"ד סוכה ואח"כ זמן יען דלחה"פ ג"כ חובהי"ו ונוב"י סי' ל"ח נתקשה מה חובת היום הוה ונראה דהכונה דל"ד לסוכה וזמן דזמן ל"ה חובת היום כלל דבכל יו"ט כן אבל כאן חלוקת לחה"פ לכל משמרות אין בכל שבת דבכל שבת רק למשמר הקבוע וכאן דמתחלק לכל משמרות יען שהוא רגל א"כ הוה ג"כ חוהי"ו וגם תדיר אלא דמהרש"א הקשה א"כ אמאי קאמר רב כתנאי ולא משני דלחה"פ ג"כ חוהי"ו ואמנם לפמש"כ ניחא דבשלמא למ"ד כבשים מעכבין הלחם א"כ יש להם עבודה למזבח א"כ ל"ש לחה"פ ג"כ חובהי"ו דל"ד לשתהל"ח דהוה חוהי"ו מטעם דעבודתן מתחלקות ג"כ אבל לחה"פ דעבודתן למשמר הקבוע כמש"כ תוס' מתוספת' אבל למ"ד לחם מעכב כבשים אבל לחם בא בפ"ע א"כ אין להם עבודה למזבח דנאמר שמתחלקות א"כ רק מטעם אכילה דידהו מתחלק והלא גם בלחה"פ מתחלק אכילה דידהו ושלישית אני אומר לחלק למ"ד כבשים מעכב הלחם וחדא קרבן הוה א"כ כיון דמשמרות התחילו בעבודת כבשים גומרים ג"כ אחר זה חלוקת הלחמים על דרך התחיל גומר (ע' זבחים דף פ"ט ויומא דף ל"ג) ולכן שתהל"ח מתחלק קודם אבל למ"ד אין כבשים מעכב הלחם ובא בפ"ע ואין לו הקטרה ועבודה למזבח ול"ש שהמשמרות כבר התחילו בחלוקת העבודה דאין כאן עבודה לכן לחה"פ קודם ומעתה י"ל דוקא למ"ד כבשים מעכב א"כ אי מוספין קודם לבזיכין א"כ התחיל עבודת כל המשמרות בכבשים קודם להקטרת בזיכין א"כ התחיל גומר אבל למ"ד כבשים אין מעכבין א"כ אף דמוספין קודמין ובזיכין עם תמיד של ערב קרב אפ"ה לחה"פ קדום כיון דל"ש סברא דהתחיל בשתהל"ח גומר כיון דאין להם עבודה למזבח דאין מעכב אין כאן התחלה לכן לחה"פ שהוא תמיד קודם ודו"ק לפי"ז נתישב דלא הוצרך רבינו לבאר דהדין כסתם משנה דידן דלחה"פ מתחלק קודם כיון דפסק דאין כבשים מעכבין הלחם והוה לחה"פ נגד שתהל"ח קצת חוהי"ו לכן סמך עצמו דנדע דלחה"פ מתחלק תחילה כיון שפסק כמשנה דזבחים דמוספי שבת קודם למוספי ר"ח ולא יקשה הא אדרבא פסק סוכה ואחכ"ז דשאני הכא דהוה גם חוהי"ו והא דאמרו בגמ' דרב דסובר סוכה ואחכ"ז סובר כאבא שאול היינו רק למ"ד דכבשים מעכבין הלחם אבל להלכה מצי סביר רב כמשנה דידן דלחה"פ קדום כיון דהלכה דאין כבשים מעכבין הלחם הוה שתהל"ח קצת חוהי"ו וא"ש הכל: ויש להביא ראי' לדברינו דהנה בירושלמי שהבאתי דבעי מוספי שבת קודם או מוספי ר"ח קודם מסיק שם דבעי יען דשיר ר"ח קודם לכן בעי גם בהקרבה אי קודם והקשה בשירי קרבן דבזבחים משנה ערוכה מוספי שבת קודם דהוא תדיר אולם מהרא"פ פי' דכונת ירושלמי דבעי בכבש שחט מוספי שבת ומוספי ר"ח ואמר עליו שירה ובעי אי נאמר דהקרבתה ג"כ קודם כיון שאמר שירה (ולדעתי פירושו עדיין דחוק דשירה אין שעת שחיטה רק בשעת הקרבת אימורים ונראה לפרש באופן אחר דשם בירושלמי דשקלים קאמר דמעלין איברי ר"ח על מזבח לפרסם שהוא ר"ח ואיברי מוסף שבת על הכבש וכן הוא בבבלי בסוכה דף נ"ד ולפי"ז י"ל דבעי על העלאת איברים כיון שבזה עושה היכר שהוא ר"ח א"כ בעי אי יש להקדימו בעלמא ג"כ ולומר שירה) חזינן אי אמרינן מוסף ר"ח קודם יען ששירה קודם ואמרו בשעת שחיטה גם הקרבה של ר"ח קודם וע"כ דחהי"ו קדים ולפי"ז בשתהל"ח ג"כ כיון דיש בה עבודה גם למזבח המתחלקות לכל המשמרות א"כ התחילו בה המשמרות כבר לכן גם בחלוקה שתהל"ח קדים אבל אי אמרינן מוספי שבת קודם אף שהתחיל בשירה ה"ה דלחה"פ קודם אף שהתחילו המשמרות בעבודה של שתהל"ח וכל זה אי כבשים מעכב הלחם יש כאן התחלה אבל אי אין כאן התחלה בעבודה לחה"פ מתחלק קודם והבן והנה בשלום ירושלים כ' לפרש כונת תוס' שהבאתי דלחה"פ קצת חוהי"ו יען דנפסלו בלינת לילה כמש"כ רבינו בפי' המשנה פ"ב דמנחות יעו"ש ואולם בתויו"ט הקשה בפי"א דמנחות תני דמתחלקות לעיוהכ"פ הרי דלא נפסל בלינה ולדעתי אפשר לומר לפמש"כ באו"ס פסחים דף ק"ט דיכול לסדר לחה"פ בלילה ולפי"ז י"ל בוודאי אם סילקו ביום וסידרו החדשה נפסל הישנה והא דמתחלקות לערב היינו כדי שלא יפסל לא היו מסלקין הישנה ביום ולא הי' מסדרין החדשה רק בערב ולכן אין נפסל בלינה כל זמן שעל השולחן אמנם דברי או"ח תמוהים באמת כי במגילה דף כ' איתא דסידור וסילוק בזיכין דוקא ביום א"כ ע"כ כיון דמסדרין ביום ע"כ מסלקין לחם משנה ומניחין החדשה ונפסל בלינה: ג') שם הקשה במשל"מ אמאי ל"ח עומר ששווין בכל המשמרות שהרי בא בשביל הרגל ונראה דהנה העומר מצותו אחר יו"ט ראשון לכן אין בא מחמת הרגל והא דבשאר קרבנות כל ז' שווים היינו כיון שביום ראשון כל יום באים באחד שעריך לכן כל ז' דתשלומין דראשון כל משמרות שוות אבל עומר דמצותו ביום שני אין כאן מצות עליית רגל אדרבא תורה אמרה ופנית בבוקר והלכת לאהליך ואין העומר בא משום יום ראשון שהוא עיקר יום עלית הרגל והא דשווין גם במוספי חוה"מ שווין ואמנם לפי"ז תיקשי קו' אחריתא שהקשה במשל"מ אמאי ל"ח רבינו עורות דיום טבוח דבירושלמי בחגיגה פליגי ר"י ור"ל יום טבוח עורות של מי דהיינו בז' ימים שאחר עצרת שג"כ תשלומי ראשון והנה לולי דברינו הי' אפשר לתרץ דדוקא בחוה"מ כל משמרות שווין כיון דשווין במוספי רגל בחוה"מ לכן גם בע"ר וחגיגה שווין משא"כ בתשלומי דעצרת דליכא מוספין אין שווין המשמרות בעורות של ע"ר וחגיגה אבל כיון שלישב קו' הראשונה העלינו דאדרבא מוספין תלוי בע"ר וחגיגה ששווין בהן כי הם באים עיקר ביום ראשון וכולהו מכח תשלומין א"כ לפי"ז גם בז' תשלומי דעצרת באות מכח יום ראשון ושווין בהן יקשה אמאי לא ביאר רבינו זאת אך נראה כמש"כ בק"ע שם לישב כיון דרבינו פסק בפ"א מחגיגה דעצרת יש לו תשלומין כל ז' ממילא מובן דשווין כמו בשאר רגלים וירושלמי בעי רק למ"ד דעצרת אין להם תשלומי ז' אך לכאורה אכתי קשה אי בז' דעצרת סובר רבינו דשווין א"כ יקשה הא דכ' בפ"ד דתומ"ס חל עצרת בחמישי בשבת כל משמרות שוות בלחה"פ מוכח דסובר דבכל ז' דעצרת אין שוות כל המשמרות אך לזה י"ל דלענין לחה"פ דאין מחוה"י רק אפ"ה תורה רבתה ברגל ה"ה בכל חוה"מ כיון דיש מוספין הוה כרגל ביום שחל בשבת אבל בעצרת נהי דיש לה תשלומין לענין ע"ר וחגיגה אבל מוספין ליכא שוב י"ל כסברתינו דלעיל יען דלחה"פ אין מחמת הרגל לכן אין שוות בהן המשמרות ובזה א"ש דלא יקשה לרי"ו דסובר בירושלמי דשוות בז' שאחר עצרת הא בגמ' קאמר בחל יום ו' וקאי אשמיני דחג וכן אעצרת מצד תקנה שווין בלחה"פ ולרי"ו הא מדינא חולקין כיון דכל ז' תשלומי דעצרת ולפמש"כ א"ש דלחה"פ שאני דאינן באין מכח חוהי"ו וגם מוספין ליכא בז' תשלומי דעצרת לכן אין שוות בלחה"פ רק בעורות דע"ר וחגיגה והבן: ד') שנאמר לבד ממכריו על האבות מה שמכרו האבות וקבעם כל משמר ומשמר בשבתו. לשון המכילתא מה שמכרו האבות זה לזה טול אתה שבתך ואני אטול שבתי: הנה בריטב"א פ"ד דתענית כ' דנחלקו בה רבים ממה ששנינו נביאים הראשונים תיקנו מעמדות ותימה ממה שאמר בספרי לבד ממכריו על האבות מה שמכרו אבות זה לזה טול אתה שבתך ואני שבתי וכן אמר התרגום בה ממטרתא דייתי בשבתא דכן אתקוני אבהתא ומצינו בלוים מצוה מפורשת במשמרותם שלא יעבדו בערבוביא קהת יחנה במקום פלוני ומהם יש לנו ללמוד לכהנים בל"ב מידות של ר"א בנו של ריוה"ג אמרו מדבר שאין מתפרש במקומו ומתפרש במק"א כיצד משפחות בני קהת יחנו על ירך המשכן תימנה אבל לא שמענו שצוה אהרן את בניו שיהיו כ"ד משמרות והיכן שמענו שציוה אהרן את בניו שיהיו כ"ד משמרות שנאמר אלה פקודתם ועבודתם לבוא לבית ד' כמשפטם ביד אהרן אביהם מלמד שמצוה זו מימי משה ואהרן והמשמרות הן החלוקת לשמירת שערים שאף הם כ"ד וכן מפו' בדה"י נמצא שחלוק משמרות לשמירת המקדש מה"ת וכיון שכן ה"ה לשאר עבודות הקרבנות וכן הדעת נותנת שאלו אינן חלוקים למשמרות דהיו כולן עובדים בערבוביא ויבא הדבר לידי פשיעה שלא ישמור כל א' עתו וה"ל קדירא דבי שותפי אבל עיקרן של דברים שמצוה מה"ת לחלוק משמרות כדכ' לבד ממכריו על האבות אבל אין להם מניין מה"ת כמה משמרות יהיו ומשה תיקון ח' שהיו מועטים וכשנתרבו בימי שמואל ודוד חלקן לכ"ד וכן תמצא בדה"י כמשסדר דוד המשמרות שחלקו הכהנים כשכתב בו פקודיהם כאשר צוהו ד' אלקי ישראל ובספרי אמרו היכן ציוהו אלקי ישראל ולבני קהת לא נתן והלוים לא חדשו כלום אלא הכל מפי משה ומשה מפי הקדוש ב"ה והחכם אונקלס למדנו זה במש"כ דכן אתקינו אבהתא למדנו שיש בו מצוה מה"ת וגם תקנת האבות עכ"ל ועתויו"ט פ"ד דתענית: ה') לבד ממכריו על האבות וכו'. ויש להקשות איך ניחא לי' לפרש דמיקרי מכר הא הוי דשלב"ל וגם לא עשו קנין וראיתי במהר"ם שיק חו"מ סי' כ' מהא ראי' לשיטת הי"א שבסי' קע"ו דבפועלים ושותפין דרוצה ליקנות מקני ומהני אף בדשלב"ל והביא דעת רבינו בפ"ד משותפין דאם התנו בדשלב"ל ל"מ ע"כ דלית לי' הסברא דהואיל ורוצה ליקנות מקנה ויקשה לכאורה לרבינו דהא כן מוכח מהתוספתא דרשאין בני העיר להתנות ולהסיע על קצתן ע"כ דמהני בלא קנין אך כבר כ' המהרי"ק שורש קפ"א דברבים מודה רבינו דמהני כדמוכח מקרא דלבד ממכריו על האבות מבואר דכהא"ג מהני אפי' בדיבור בעלמא אפי' בדשלב"ל דהרי הכתוב קראו מכירה אע"כ דרבים או כל בני אומנות שאני (ומה דפירש"י בחומש שחלקו בימי שמואל ודוד משמע דרש"י ס"ל דבעינן חבר העיר וכח בי"ד מיהו לישנא דקרא משמע מצד מכר האבות מועיל ומיקרי מכר) יעי"ש אולם ל"נ דבר חדש דתליא בפלוגתא דת"ק ור"י בביכורים פ"א דר"י ס"ל דחוכרי שדה מביאין וקורין ומוקי בירושלמי באריסי וחוכרי בית אב דהיינו שהבטיחו להם שיהא בניהם ובני בניהם אחריהם אריסי המשפחה שלהם דלר"י קורין משום דהוה כמכר ולת"ק דאין חילוק ע"כ דס"ל דהוה רק כשאר שכירים ואריסים: אמנם במהרי"ק שם הביא מחלוקת גדולה בין הפוסקים בזה ולכן אמינא בהא דמלבד ממכריו על האבות ישנו טעם אחר ואין משם ראי' לסברא זו דאי בעי ליקנות מקני דבנידון מהרי"ק דחו דיש לומר דש"ה דאגב דצייתי אהדדי גמר ומקני כדאיתא ב"ב דף ק"ו יעי"ש אלא טעמא דהאי מילתא נראה יען דהוה מידי דעבודה ומצוה גמר ומקני אהדדי כדאיתא בבכורות דף ח"י לא נחלקו אלא בחצר בעה"ב ורואה כהן ר"ש סבר אקנויי קא מקני לי' בחצירו וניחא לי' דליעבד מצוה בממוני' והוה לי' כשנים שהפקידו אצל רועה שמניח רועה ביניהן ומסתלק וכ' תוס' ואפי' בלא קנין קא קני דגמר ומשעבד לי' חצירו ונ"ל ראי' ממשנה פרה פ"ז אמר לאחד קדש לך את אלו אין כשר אלא ראשון וכ' לפרש כיון שאמר לו קדש לך ונתן לו נעשה שלו וכאילו מלאו הוא והקידש שקדש ראשון נעשה מלאכה לפסול את אחרים הרי דקני אף בלי שום קנין משום דהוה מצוה וניחא לי' אנן סהדי דהקנה לו לקנאו באמירה גרידא (ורמז לזה בחכש"ל סי' תל"ד על דברת הטו"ז שם וכבר קדמוהו אדאמ"ו הגזצ"ל בספרו שבי"ד שם) חזינן דיכול להקנות באמירה לבד דגמר ואקנו לי' וטעמא דמילתא נראה לי לפמש"כ הראשונים דבאמת בכל מילתא הוה קני באמירה לבד אלא דחיישינן דלא גמר ואקני' בלב שלם לכן הצריכו קנין דע"י קנין נתברר שהקנוהו בלב שלם א"כ כל עיקר קנין הוא באמת ע"י האמירה כאשר בארתי בה' אימ"ז בכמה ראיות א"כ ניחא דזה טעמא דקראו ממכריו ע"י האבות מכח דקנאו באמירה לבד: ו') ובאמת בנתיבות רסי' קע"ו כ' דבנידון דמהרי"ק י"ל דהוא רק בדבר שלב"ל דאי אפשר בקנין אמרינן הואיל דאי בעי קני מקנה אבל בדבר שבא לעולם אמרינן אדרבא כיון דאי קני הא הוה מצי מקני בקנין גמור רק דעת מהרי"ק כמו שנראה דאף בדבר שבא לעולם לכן צריכין לומר דהטעם הואיל דצייתי לאהדדי גמר ומקני כדאיתא ב"ב דף ק"ו את"ד אבל לפמש"כ ניחא בדבר מצוה שפיר יש לומר דגמר ואקני בדיבור ועדיפא מהאי דב"ב דאגב דצייתי גמר ומקני כדאיתא ג"כ בכתובות דף ק"ד דאגב דמחתני אהדדי גמר ומקני: ז') ראיתי במהר"ם שיק או"ח סי' שי"ג שעמד שם ג"כ בזה וכתב לפרש כנ"ל דגבי פועלים אפי' דבר שלב"ל קונין בלא קנין הואיל ורוצה ליהנות מקנה ומיקרי מכר ומזה יצא לידון בדבר החדש אהא דכ' רמ"א סס"י רמ"ה דרשאי לחכם לבוא בעיר שכבר יש שם רב שקיבלו הקהל וביאר בח"ס סי' ר"ל דזה הי' בזמניהם דלא קיבלו עליהם חכם להיות אצלם כפועל ע"כ אבל עתה דמקבלים עליהם רב שהוא משועבד למשמרתו כפועל ע"כ זכה בכל הכנסות שקצבו הקהל והמחסר לו הוי כגוזל והגאון בדברי חיים זצ"ל תמה דהא הוה הבטחה בדבר שלב"ל ולא מהני קנין והעלה המרמ"ש הנ"ל דהיינו מהא"ט שכתבתי לעיל שהקהל רוצים ליהנות מקנין אמנם הנה הגאון בד"ח תמה עוד על דברת הח"ס זצ"ל שכתב דמהרי"ו אייריא בזמניהם שלא הי' קבלתם כמו פועל רק יען שלא רצו לסדר קידושין וכדומה בלי פרס קצבו להם פרס שיש בזה קצת עול דמה אני בחנם אף אתם בחנם אבל בזמנינו כיון שקיבלו עליהם כפועל ל"ה עול ותמה בדברי חיים איך יתכן לומר שהם עשו עול שחלילה לגדולים וקדושים שיעשו עול עכ"ל ותימא בעיני דאין זה לשונו של ח"ס אלא דכתב שם דנהי דגם בזמנינו הקהל עושים עול שהטילו מס זה על היחידים אבל הרב אין עושה עול כיון שעכ"פ הם הבטיחו לו שיהא זה פרס שלהם ואי לא הי' הקהל מבטיחין פרס זה הי' צריכין ליתן פרס הרב משאר הכנסות הציבור א"כ אין הרב מסייע לעול זה התינח בזמנינו אבל בזמניהם שלא הבטיחו להם פרס רק שנהגו אז הקהל ג"כ להטיל מס זה כשהי' צריך יחיד לסידור קידושין הי' חייב לשלם להרב פרס ועשו הקהל בזה עול שהי' להם להטיל פרס הת"ח על כל הציבור וכיון שהחכם נתרצה ליטול פרס הזה א"כ המה מתפרנסים ממה שהציבור עשו עול שהטילו פרס על היחיד ולא על כל הציבור ע"כ כתבו הראשונים שעל פרס זה אנו בושים כיון שלא קבלו להם כפועל א"כ הי' צריכין לקיים מה אני בחנם אף אתם בחנם אלא דהוה שעה דחוקה להם הוכרחו ליטול מה שקצבו להם פרס כזה וע"ז הי' בושין הרי דעשיית עול שכ' הח"ס אין נמשך על הת"ח אלא על הקהל: והנה במהר"ם שיק הביא שם גמ' דברכות דף נ"ה דאין ממנין פרנס על הציבור אא"כ נמלכין קודם עם הציבור ומביא ראי' מקרא דאמר משה לבנ"י ראו קרא ד' בשם בצלאל אמר משה אם לפניך הוא הגון לפני לא כש"כ אמר לו אעפי"כ לך אמור להם ואמר לישראל הגון עליכם בצלאל אמרו לו אם לפני הקב"ה ולפניך הוא הגון לפנינו לא כש"כ מבואר בגמ' דת"ח שנתמנה על הציבור צריך להיות מרוצה מקודם להגדול דבציבור ואח"כ מהני לו מה שהציבור מתרצים בו וטעמא דמילתא שלמנות פרנס על הציבור בעינן שיהא בפרנס ההוא ג' דברים א' שיהא ירא ד' ונהי דזה יודע הקב"ה בעצמו הנפ"מ דבכל התורה כולה אזלינן בתר חזקה וכל דלא איתרע חזקתו יכולין לסמוך והשנית צריך הפרנס ההוא להיות בן תורה וחכם בחכמת התורה כדי שיעשה כל הדברים עפ"י התורה וממילא לענין הוראה צריך שיהא לו שכל ישר כדי שידמה מילתא למילתא והשלישית צריך להיות להפרנס מדות טובות ושיהא אדם ישר יעו"ש: ונראה לי לפי"ז דבזמנינו זה שהרב מקבלין הקהל עליהם כפועל שלהם לעמוד ולשרת בקודש כמו שבארנו א"כ זהו ג"כ חובה שלו שאם יצטרכו להקהל לקבל עליהם עוד ת"ח שהוא חייב להגיד להם אם ראוי להתמנות לפרנס ולהורות ואין רשאי לומר מה לי ולכם עשו כטוב בעיניכם והוא עובר באם לא יגיד וכן נשמע מזה להיפוך נמי שאם אמר שאינו ראוי שאין יכולין להמנותו כיון שחובה עליו להגיד והוא אמר שאין ראוי אינם רשאים להמנותו בלתי רשותו מעתה כיון שעל כרחך על דעת זה קבלוהו שאם יאמר שאין ראוי אין רשאים להמנותו ממילא הוה כאלו קבלוהו על דעת זה שלא יתמנו פרנס בלתי הסכמתו ממילא נכלל בזה שאין רשאים לקבלו בלתי רשותו אף אם אין נותן טעם שאין ראוי דהא מסתמא לא ניחא להרב ליתן דופי במי שלמד תורה א"כ סתמא דמילתא גם הקבלה הי' עד"ז שאם יאמר שאין רצונו אין רשאים לקבלו לפרנס ולהורות הוראה יתר על כן נשמע שאף אם באמת אין לו טעם שאינו ראוי רק זה שחושש לקיפוח פרנסה או להורדת הכבוד כיון שנתמנה על דעת זה שלא יקבלו בלתי רצונו א"כ זכה בכל הכנסות שמגיעים להרב ולהכבוד שזיכוהו לו בהתמנותו עליהם ובהא מתבארים דברי ריבות סי"ו ו"ל אדם שממנים אותו על הציבור אין הציבור רשאי למנות אחר לסייעו כ"א מי שירצה בו האדם המנוי וכן לעמוד לדרוש הוא פגיעה בכבודו וכן העלה בשו"ת שבות יעקב אמור מעתה א"כ נשמע שאם בכל זה קהל ירצו להמנות עליהם בלי רשות הרב אסור להת"ח לקבל עליו להורות הוראה באתרא דחברו מתרתי טעמים שמא באמת יודע הרב שאינו ראוי לאותו איצטלא מאיזה טעם שיהא לפי שאינו בעל מידות טובות או שאינו אדם ישר לפי אומדן דעתו ואף שלא אמר טעם זה פן לא ירצה לביישו ולהקל בכבודו אף אם יאמר בפירוש שאין עליו שום טענה רק שחושש שיתמעט פרנסתו או כבודו ג"כ אין רשאי כיון שזכה הרב בזכות זה הוה משיג גבול רעהו ואם עובר ע"ז ממילא הוראתו אסורה כמו שכ' במהר"ם שיק הנ"ל והארכתי בזה בתשובה הלכה למעשה: ובהכי ניחא דברי הרמ"א הנ"ל שתמה עליו מאוד בשו"ת דברי חיים שתחלה כ' רמ"א שרשאי ת"ח לקבוע דירתו במקום שיש שם רב ולהרביץ תורה אף אם יגיע לו קיפוח פרנסה ושוב כ' דאם החזיק באיזה שררות אין להורידו ומאי שנא קיפוח פרנסתו מקיפוח כבודו ולפמש"כ ניחא דכבוד הרב זהו אומנתו דעל דעת זה קבלוהו לכן אסור להורידו אבל בפרנסה ל"ש זה דהא לא קיבלו עליהם כפועל: אמנם יותר נראה דדברי הח"ס הן הן דברי הרע"ב פ"ד מאבות שכ' וז"ל וכן ת"ח שמנו אותו הציבור עליהם פרנס או ראש הסדר ומתעסק בצרכי ציבור מותר לו ליקח מהם פרס ואפי' שכר הרבה יותר מכדי פרנסתו כדי שיהיו מזונותיו בריוח ומתוך כך יהי' גדול ומאויים בעיניהם וכו' וחכמים הראשונים שהיו נמנעין מזה מדת חסידות היתה בהם אבל לא מן הדין ולכאורה קשה מאי מידות חסידות יש בזה כיון דכך שורת הדין שיהא גדול ומאויים בעיניהם ונראה דכונתו דמידות חסידות היתה בהן ולא קיבלו עליהם להיות פרנס על הציבור והי' מתרחקים מן הרשות מהא"ט דאם יקבלו עליהם להיות פרנס מן הדין שיצטרכו לקבל פרס כדי שיהא מכובד בעיניהם לכן הי' באמת ממאנים להיות פרנס ושפיר כ' דמידות חסידות היתה בהן ולא מן הדין אמור מעתה דאלו שמקבלין עליהן להיות פרנס על הציבור ולא נמנעין מחמת שצריכין לקבל פרס בושה הוא להם שלא זכו למידות חסידות דאלו זכו לאותה מידה הי' נמנעין לקבל השררות כדי שלא יצטרכו ליטול הפרס: ועפי"ז כ' הח"ס דבזמנינו זה שהתמנות לרב הוא שיעבוד לקהל אף מידות חסידות ליכא בזה למאן להיות פרנס מהא"ט וממילא שורת הדין שיקבלו פרס א"כ נתישב קו' הד"ח דחלילה שגדולי אחרונים עשו שלא כהוגן אלא שהבושה הוא שלא זכו למידות חסידות כהראשונים ולדברי הרע"ב כיון גם הש"ך שם להמעיין ודו"ק: ח') והנה בשו"ת עבודת הגרשוני סי' ק"ח הוכיח מהא דכ' מלבד ממכריו על האבות דחליפין מיקרי מכר כמש"כ המרדכי פ' המקבל ומה דממעטינן אונאה היינו מיתורא דממכר (ועיין בשו"ת שבות יעקב סי' קס"ו דחה זה דהוא דוחק): אמנם הביא בעבודת הגרשוני דדעת תלמידי הרשב"א אינו כן אלא דחליפין לא מיקרי ממכר מדמעטינן מאונאה וכתבו דהיינו טעמא שכ' רבינו בפי"ג ממכירה דאין דין אונאה בחליפין יען דממכר כתיב ותמה ע"ז א"כ אמאי צריך רבינו ליכתוב טעם אחר מפני שזה רוצה בשיריון וזה רוצה במחט ולי נראה לישב על נכון דיש להבין מאי זה סברא דנאמר דחליפין אינו מכר אלא מתנה הא דעתו לכאורה אלא למכר לא ליתן במתנה ובחי' הרי"ם סי' קצ"ח כ' דבק"ס המכירה דבר בפ"ע שהלה מתחייב דמי המכירה ואין הסודר חלופי הקרקע או החפץ רק גזה"כ לקיים כל דבר שבנתינת הכלי נגמר דבורם של המכירה בעד כמה שפסקו וכתב אח"כ וז"ל וזה עיקר החילוק בין קנין כסף לק"ס דשם הוי דמי החפץ וכשנותן לו מתנה מעות כדי שיקנה לו החפץ במתנה לא קני בתורת כסף כיון שיתן המעות במתנה אין כאן במה ליקנות הקרקע משא"כ בק"ס בעד המתנה דכלי יקנה לו הקרקע הן במכירה בעד דמיו והן במתנה והיינו שאמרו דאין בקנין חליפין אונאה דלא מכר הוא רק מתנה ואף בשוה שזה נותן לזה במתנה חפץ זה שיקנה לו במתנה חפץ זה ולא הי' מהני כלל מדין כסף שאינו דמי חפץ כלל רק זה מתנה וזה מתנה ומ"מ כשזה חוזר ואינו מקנה לא קנה דאדעתא דהכי נתן לו במתנה כדי להקנות וא"צ דיני תנאי באומדנא וג"ד סגי את"ד לפי"ז היינו דכ' רבינו זה רוצה בשיריון וזה רוצה במחט א"כ אין דעתם שיהא בדמי החפץ רק שזה נותן לזה במתנה חפץ שיקנה לו במתנה חפץ זה וכיון דזה דרך מתנה באונאה כתיב ממכר נתמעט בחליפין א"כ הן הן הדברים שכ' רבינו ודברים אחדים הם עם דברי התלמידי הרשב"א: ומה שהוכיח העבודת הגרשוני מקרא דמלבד ממכריו על האבות דחליפין מיקרי מכר לפמש"כ אין ראי' דהא ע"כ לאו מטעם חליפין קניא דהא הוה דבר שלב"ל אלא מטעם דנהנין מקנין ונראה עוד בטעמא דמילתא דבכתובות דף ק"ב כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכמה אתה נותן לבתך כך וכך הן הן הדברים הנקנין באמירה דאיידיא דמחתני אהדדי גמרי ומקני ומבואר בנוב"י סי' כ"ו דיש בזה שני סברות או משום דכך תיקנו חכמים שיהא מהני באמירה בלבד או דבאמת אלים למיקני כהא"ג באמירה בלבד ולפמש"כ מוכח כן מקרא דמלבד ממכריו על האבות דמהני כן מצד הדין: וקרוב לדברי הרי"ם העלה בספר מעייני החכמה בשמעתין דחליפין להשיג על הפנ"י דכ' דחליפין שוה בשוה מהני נמי מטעם מעות קונות מן התורה ושוה כסף ככסף ותמה עליו דאם מטעם שוה כסף ככסף ל"ל שוה בשוה הא בפרוטה אחת יכול ליקנות כל המקח וה"ה בשו"פ דשוה כסף ככסף ועוד למה צריך לאוקמא דהחליף דמי שור בפרה ואמאי לא מוקמינן בהחליף שור בפרה וכיון דנתנו לו לחלוטין (לא כסתם סודר דאמרינן בפ' השותפין דהדרי סודרי' למרי') שפיר קני מטעם מעות קונות והביא מדברי הבעה"מ דסובר באמת הא דאמרינן יש דמים שהם כחליפין היינו כל דמים שבעולם בין דמי פירות ובין דמי כלים כל שהחליף זה בזה ועשאם דמים כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין ונראה מדבריו דהחילוק בין חליפין שהם סתם דבזה פירי לא עבדי חליפין משא"כ בנתנה לו בתורת דמים קנה וכן פירש הברייתא דפרתך בכמה דאייריא שעשאם דמים אלא דיש לי להבין בדברי בעהמ"א מאי נפ"מ בעשאם דמים לבין לא שם אותן דמים דהא קיימ"ל שיראי א"צ שומא וכמו שהקשה הרמב"ן על פיר"ח א"כ דמים הוה אע"ג דלא שיימינהו ולכן העלה דכך הוא הענין דהא דמעות קונות מה"ת ומשיכה א"ק הוא דבוודאי מסברא כיון דהחפץ המטלטל ברשות מוכר ואין המוכר מוכרו רק בשביל שרוצה במעות אין המטלטל יוצא מרשות המקנה עד שיהא לו ההנאה שבעבורה הוא מקנה ולכן אם משך הלוקח ולא נתן מעות לא קנה שהרי לא הגיע למוכר ההנאה שבעבורה מוציא הדבר מרשותו לכן אמרינן דעדיין הדבר נשאר ברשות מוכר כמקדם משא"כ בנתן מעות הרי כבר הגיע לו הנאת המכירה שמקנה ושפיר יוצא המטלטל מרשותו ואין לומר איך יצאו המעות מרשות לוקח ויעביר הלוקח הנאת מעותיו בטרם בא המטלטלין לידו דהא ליתא שהרי המעות אין עומדין להנאה שמגופו כי אם הנאת חליפין דהיינו מה שקצין בהן וכיון דמעות קונות הרי כבר הגיע לו הנאה ולא איבד כלום מהנאת מעותיו ומעתה נראה בוודאי לפי פשט הסוג' דאע"ג דשוה כסף ככסף מ"מ בחליפי חפץ בחפץ או פירי בפירי ל"ש לומר שיקנה מטעם מעות קונות ושוה כסף ככסף כמש"כ הפנ"י דזה ליתא דחליפין כל אחד מוכר מיקרי שמאבד הנאת החפץ או מטלטל שלו ועדיין לא הגיע לו הנאה (ולכן ל"ה אלא כמתנה) ולא דמי למעות שאין עומדין להנאה של גופו כי אם ליקנות בהם והרי כבר הגיע לו הנאה זו ולהכי אם בא להחליף פירי בפירי מידי דלא מקני בחליפין אינו קונה עד שימשכו גם שניהם שכבר כל אחד הנאתו בידו ועם זה יובנו דברי בעהמ"א דוודאי בחליפין סתם אינו מחליף רק הנאת החפץ שלו ולהכי קיימ"ל דחליפין אין בהם אונאה שהנאת חפץ זה חשובה לו יותר שעיקר החליפין שזה צריך להנאת חפץ זה ואידך צריך להנאת חפץ זה משא"כ בשם לו החפץ בדמים גלי דעתי' שאין לו חשיבות בהנאת החפץ כי אם בדמים ול"ש לומר שמאבד הנאת החפץ דהא הדמים חלוקים לו מן החפץ: ט') ובהכי נראה לי לפרש כולי' שמעתתא דפליגי רב ולוי בר"פ הזהב חד אמר מטבע נ"ח וכו' לכאורה יש להקשות הא מוכח דרב הוא דסובר מטבע נ"ח ולוי סובר אין מטבע נ"ח מטעם דדעתי' אצורתא וצורתא עבידא דבטלה דלקמן פליגי רב ולוי דרב סובר בכליו של קונה דניחא לי' לקונה שיהא מקנה קונה כדי דליהדר וליקנו לי' ולוי סובר בכליו של מקנה לדידי' יש שפיר סברא רבתא דמטבע אנ"ח דצורתא עבידא דבטלה דהא כיון דכל טעם דבכליו של מקנה דבהאי הנאה דקיבלה מיני' גמר ואקני כ' המפורשים דבעינן הנאה מדבר המתקיים אבל לרב דסובר דניחא לי' דלהוי מקנה קונה א"כ גם מטבע נ"ח ואין נפ"מ במה דצורתא עבידא דבטלה דניחא להו בכך אך לכאורה יקשה להיפוך דלקמן פליגי רב ולוי דרב סובר משיכה קונה ולוי סובר מעות קונות א"כ לכאורה לוי סובר מעות קונות ע"כ גם מטבע נ"ח ורב דסובר דמשיכה קונה ולא מעות מהא"ט סובר גם בתורת חליפין אין מעות קונות דבקרא דעל הגאולה ועל התמורה לא נזכר קניין מעות רק משיכה כמש"כ תוס' ע"כ גם חליפין דמוזכר בקרא דלקיים כל דבר לא אייריא ממעות ועוד כיון דמעות קונות ול"א דעתי' אצורתא דעבידא דבטלה ה"נ מנ"ח (ועחיה"ר שהקשה מכסף דקונה קרקע ול"א דצורתא עבידא דבטלה והנה מקרקע ל"ק כ"כ די"ל דל"ד למטלטלין אבל ממטלטלין יקשה יותר למ"ד מעות קונות ונהי דיש לחלק כמש"כ חיה"ר אבל מנ"ל לחלק כיון די"ל אדרבא רב ולוי לשיטתם) אך הנה תוס' ע"ז דף ע"א הוכיחו דרב דסובר מעות קונות אלא דסובר או במעות או במשיכה א"כ אין להוכיח מזה דרב סובר א"מ נ"ח אולם א"כ יקשה לאידך גיסא אי רב סובר מעות קונות וסובר גם בכליו של קונה ממילא מוכח דסובר דאין מנ"ח דאי ס"ד מנ"ח א"כ כיון דבקרא דעל הגאולה היינו במעות א"כ קרא דלקיים כל דבר אי אייריא גם במטבע מאי נפ"מ אי בתורת חליפין או בתורת מעות ותיפוק לי' בתורת מעות אע"כ דקרא דלכל דבר לא אייריא ממטבע משום דנהי דבתורת קנין מעות מהני בתורת חליפין לא מהני (כמש"כ בחיה"ר דבתורת דמים ל"ש דעתי' אצורתא רק בתורת חליפין דדעתי' אמה שבעין) אבל ללוי דבכליו של מקנה שפיר י"ל אף דמעות קונות כדכ' על הגאולה אפ"ה כ' עוד קרא דלקיים כל דבר אפי' במטבע ונפ"מ שקונה בתורת חליפין במטבע של מקנה דל"ש תיפוק לי' משום מעות דבתורת מעות הא צריך הקונה ליתן לא המקנה אך יש לומר דמזה אין להוכיח דרב סובר א"מ נ"ח דשפיר י"ל מנ"ח וא"ל תיפוק לי' משום דמעות קונות דהנה רב סובר לקמן דף מ"ח כנגדו הוא קונה ומבואר בגמ' דקרקע קנה כנגד כולי' ופריך בגמ' ומ"ש קרקע דבכספא קני לי' לגמרי קני לי' לכולי' מטלטלי דלא קני לי' אלא למי שפרע לא קני לי' כולי' ולכאורה יקשה כיון דמה"ת מעות קונות נהי דתיקנו דמשיכה קונה אבל לענין זה עכ"פ כיון דמה"ת קני לי' לכולי' א"כ למה עקרו חכמים לומר דלא קני לי' אלא למקצת (שוב ראיתי שכן הקשה בישועות יעקב סי' קצ"ח ויש לישב לפמש"כ קצה"ח סי' ר"ד דהא דחייב במ"ש הוא רק משום דמותר להשתמש במעות אבל קנין מעות עקרו לגמרי א"כ שפיר קאמר כיון דלא קני אלא למ"ש דקנין מעות נעקר לגמרי לא קני לכולי') אולם נראה לישב לפמש"כ לעיל דהסמ"ע סי' ק"צ וטו"ז פליגי אי הא דמעות קונות מטעם קנין או מטעם פרעון ולפי"ז י"ל כך דבקרקע הוא בתורת קנין כשיטת הטו"ז דהא כתיב שדות בכסף יקנה אבל במטלטלין הוא באמת בתורת פרעון (ובפרט אי אמרינן לרב משיכה קונה י"ל הא דלרב גם כסף קונה אינו בתורת קנין אלא בתורת פרעון דבתורת קנין הא איכא משיכה וכבר כ' תוס' בעירובין דף פ"א דהיכיא דיש קנין עדיף אז לא יקנה בקנין פחות ממנו וע"כ הוא רק בתורת פרעון) ולפי"ז הכי קאמר בקרקע דקני לו ממש דהיינו דמעות קונות מטעם קנין א"כ נהי דנותן לו הכל הוא רק בתורת פרעון שפורע לו הכל אבל הקנין נעשה ע"

ומניין שאינו מדבר אלא בכהנים שנאמר חלק כחלק יאכלו ואין שם מתנות במקדש להאכל אלא לכהנים בלבד. והנה הרא"ם פ' שופטים הקשה עליו מהיכן מצא זה הא בספרי יליף שבכהנים ולא בלוים הכתוב מדבר מדרשא אחריתא ואמנם כתב דראייתו ראי' ברורה וקשה לי הא בסוכה דף נ"ו יליף מהאי קרא דאייריא בלחה"פ דאי בקרבנות הא נפקא מקרא אחרינא א"כ הרי צריך ליכתוב יאכלו לאשמעינן דבכהנים אייריא ולא בלוים א"כ לאו דרשא פשוטא הוא וכבר עמד בס' ערל"נ שם בסוכה על זה והניח בצ"ע:

א') ואפי' חטאתו ואשמו הוא מקריב ומכפר ע"י עצמו. ויליף לה מקראי במנחות דף ע"ד והנה בטו"א במגילה דף ט' הקשה למה צריך קרא הא מדכהן גדול מקריב פר בשגג באחד מן המצות דלדעת תוס' דוקא כה"ג מקריב א"כ מוכח דמכפר ע"י עצמו ולי יקשה אף למ"ד דכשר בהדיוט כתב בתוס' במגילה דיליף לה מקרא משמע הא לא"ה הו"א רק בכה"ג א"כ ג"כ יקשה א"כ יהא מוכח דמכפר ע"י עצמו ונראה לישב דאי אפשר לילף מפר כהן משוח משום דממנ"פ אי משם באת ללמוד א"כ נאמר דוקא בבעלים כמו בפר דדוקא ע"י בעלים וע"כ לומר דאי אפשר ללמוד משם דוקא בבעלים יען דליכא אחר דרק כהן משוח צריך להקריבו א"כ שוב אין ללמוד ממנו דמכפר ע"י עצמו די"ל א"א ע"י אחר שאני ואי תאמר דאין זה פירכא דדנין אפשר משאי אפשר א"כ נלמוד אפשר משא"א דדוקא בבעלים אך הא קשיא לס"ד בהוריות דף י"א דגם מרובה בגדים מביא פר יקשה אי ס"ד בעצמו פסול א"כ ל"ל המשיח פשיטא דפסול במרובה דאי כשר במרובה בגדים א"כ יפסול משוח בהקרבה לכפר על עצמו כיון דאפשר באחר ע"י המרובה בגדים וע"כ פסול במרובה בגדים ול"ל המשיח ולכן נראה דמשם א"א למילף כיון דכל הקרבן קאתי יען דהוא כה"ג ומחמת מעלתו א"א לומר דלא יכפר בעצמו אולם אי קשיא הא קשה לי דבמנחות דף י"ט קאמר מה זריקה ל"ב בעלים דזר פסול ה"ה שחיטה וקאמר וכי תימא אין דנין אפשר משא"א דבזריקה א"א בבעלים זרים וקשה הא מדצריך קרא שם במנחות דמכפר ע"י עצמו הא אי לאו קרא הו"א דוקא ע"י אחר אף דאפשר בבעלים שהבעלים ישנן זרים א"כ יש למילף מזריקה דל"ב בעלים אף דאפשר בבעלים ה"ה בשחיטה ל"ב בעלים ועוד איך קאמר ק"ו מה כפרה ל"ב בעלים שחיטה דלאו עיקר כפרה לכ"ש ויקשה אדרבא כפרה שאני דהרי בכפרה מצריך קרא דהו"א אפי' בעלים כהנים פסול אבל בשחיטה ליכא למיפסל בעלים א"כ דילמא דוקא בבעלים וזריקה דכשר באחרים יען דאי לאו קרא הו"א אין כשר כלל בבעלים היכא דבעלים כהן הוה: ב') ואם רצה נותן לכל כהן שירצה ועורו ועבודתו לאותו הכהן בלבד. וראב"ד השיג לא כי אלא אכילתו ועורו לבעלים ובכ"מ הביא שהיא ב' גיר' בב"ק דף ק"י ולי קשה עוד דהנה אמרינן התם אם הי' חולה נותנה לכהן שירצה ועבודתו לאנשי משמר ופריך אי לא מצי עביד עבודה שליח היכיא משוה ובנוב"י סי' ע"ה הקשה הא כיון דכהנים שלוחי דידן נינהו א"כ איך שייך לומר דלא מצי עביד שליח ואטו כהן חולה גרע מזר וע"כ הכונה רק כאן יען דכל זכות הקרבנות של אנשי משמר לאו כל כמיני' להפסידם כיון שאין יכול בעצמו לעשות והוה כמו תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דאפי' בשוי' שליח ל"מ כמש"כ הרא"ש ולכאורה קשה הא לא דמי לתופס לבע"ח שאין לו ריווח רק לאחר א"כ א"י לזכות לאחר לחוב לאחרים אבל כאן בחולה אי נאמר דיכול לעשות שליח אף דלא מצי השליח עביד כמש"כ הנובי"ת דל"ב שיהא המשלח יכול לעשות רק השליח א"כ יהא עבודתו של השליח א"כ הוה תופס לעצמו במקום שחב לאחרים דמהני וע"כ אף אי נאמר דיכול לעשות שליח ג"כ אין לו ריווח וכהא"ג הוה כעושה שליח לתפוס למשלח ולחוב לאחרים במקום שאין לשליח הנאה ולכן לא מצי עביד שליח וא"כ קשיא לרבינו דסובר עבודתו לשליח א"כ הוה תופס לעצמו במקום שחב לאחרים דמהני א"כ אמאי לא מצי משוי שליח היכיא דלא מצי עביד איהו עבודה דא"ל שמפסיד לכהני משמר הא השליח דזוכה לעצמו מצי לחוב לאחריני ונראה לישב דאדרבא מכח זה הוכיח רבינו דינו דהנה גם לראב"ד יש להקשות כן דאף דעבודתו לבעלים הנה גם לשליח יש ריווח שמקריב קרבן ומצוה קא עביד א"כ מיגו דזכי לנפשי' זכי לחברי' ומהני אפי' בגזילה כדאיתא ב"מ דף ז' ולכן נראה דהנה בוודאי פשיטא כשרוצה הכהן שאחד מכהנים של משמר אחר יקריב קרבנו דאין יכול לעשות כהן אחר שליח להקריב קרבנותיו כמש"כ תוס' יומא דף ט' ול"א דכהן המקריב הוה תופס לעצמו במקום שחב לאחרים דאהני דזהו רק היכיא דמדינא מגיע החפץ לשליח אך בכהני משמר שמכרו כל משמר למשמר האחר שבתו כמש"כ רבינו לעיל א"כ כהן זה כשרוצה להקריב קרבן של ישראל שעשאו שליח אף דזכות הוא לו הנה הוא תופס לעצמו מה שאין מגיע לו מן הדין א"כ באיסורא ובגזילה הוא מקריב וכאלו מקריב קרבן הגזול דנתמעט מקרא דקרבנו ולא הגזול ושונא גזל בעולה וא"כ בכהן חולה שעשה כהן שליח אין אנו יכולין לדון דיקריב השליח יען שזכות הוא לו אף שחב לאחרים כיון שאין מגיע לו מצד הדין ורק יש לנו לדון מצד הכהן המשלח דהוא רשאי להקריב כשהוא חולה א"כ רק הוה שליח לתפוס לחבירו במקום שחב לאחריני א"כ אי נאמר דלא כשיטת הרא"ש אלא דבעשאו שליח לתפוס מהני אף שחב לאחריני כשיטת רש"י ב"מ דף י' א"כ יקשה אמאי לא מצי עביד חולה או זקן שליח הא אי נאמר דיכול לעשות שליח יזכה הוא בעבודתו ועורו שמגיע לו מצד הדין א"כ הוה תופס לבע"ח מה שמגיע לו מצד הדין וחב לאחריני דמהני אלא וודאי מוכרח לומר היכיא דיכול לעשות שליח כגון כשיכול להקריב אפ"ה עבודתו ועורו לכהן העובד והא דמצי עביד שליח לחוב לאחריני יען שהוא יכול להקריב אבל כשהוא חולה דא"י להקריב בעצמו לא מצי עביד שליח משום דהשליח אין זוכה להמשלח מידי דהכל לעובד א"כ רק הוה תופס לעצמו ולעצמו אין יכול לתפוס מה שאין מגיע לו מצד הדין והוה כמו ישראל שא"י לעשות כהן ממשמר אחר שליח אף דזכות הוא לכהן העובד ולכן שפיר פריך מי מצי עביד שליח כיון שכל זכות הקרבנות למשמר זכות המצוה זכות ההקרבה בעצמו של משמר הוא ואין יכול לתפוס מה שאין מגיע לו מצד הדין אבל אי נאמר כראב"ד דכשכהן אין חולה עבודתו ועורו שלו של המשלח א"כ אף כשהוא חולה וא"י לעבוד בעצמו למה לא מצי עביד שליח לתפוס לבע"ח במקום שחב לאחרים וא"כ אדרבא הי' לו להקשות אפי' אי היה חולה אמאי עבודתו ועורו לאנשי משמר הא יכול לעשות שליח ויהא הכל שלו ועוד דגם ההקרבה בעצמו ע"י שליח זכות הוא לכהן דמקיים המצוה כאלו הוא הקריב כמבואר בתב"ש סי' כ"ח וא"כ הוה תופס המצוה לבע"ח דהיינו למשלח במקום שחב לאחריני דמהני ואמאי אין יכול לעשות שליח אהקרבה כשהוא חולה א"כ יצא לנו לשיטת רש"י ב"מ דף י' דכשעושה שליח יכול לתפוס לבע"ח אף שחב לאחרים מוכח כפירושו של רבינו דעורו ועבודתו לכהן העובד וא"כ י"ל דגם רבינו יסבור דלא כרא"ש רק דע"י שליח מצי לתפוס אף כשחב לאחריני ושפיר מוכח כפירושו דעורו ועבודתו לכהן העובד ודו"ק:

הי' בע"מ נותן לאנשי משמר והעור שלהם. עכ"מ שיש ב' גי' בגמ' לחד גי' עורו ועבודתו לאנשי משמר וזה כדברי רבינו וגי' אחת דהוא שלו יען דראוי לאכילה קרינא איש את קדשיו לו יהי' ונראה לי שזה תליא בפלוגתא רבינו וראב"ד דלעיל דאי נאמר כשעושה שליח דהוא של הבעלים א"כ כשהוא בע"מ וראוי לאכילה הוה ג"כ שלו אבל לדעת רבינו דאף כשעושה כהן שליח הוא של השליח כש"כ כשנותן לאנשי משמר כשאין ראוי לעבודה דאין העור והעבודה שלו אלא דיש להבין דמדברי רבינו משמע דרק העור של אנשי משמר אבל האכילה שלו ומ"ש מעשה שליח דג"כ ראוי לאכילה אפ"ה גם עבודת האכילה של השליח וצ"ל דבעשה שליח ומסר לו שיעמוד תחתיו א"כ הכל שלו אבל כשנתן לבעלי משמר שאין בתורת שליחות דא"י לעשות שליח לעבודה דהוא בע"מ לכן העור שלהם בשביל העבודה והאכילה שלו דלאכילה ראוי הוא: והנה במשל"מ הביא דברי הירושלמי פ"ב דחגיגה עורות של מי ר"ט בשם ר' יאשי' אתפלגין רי"ו ור"ל רי"ו אמר של כל המשמרות ור"ל אמר של אותו המשמר ותמה שלא הביא רבינו זה הדין והקשה גם על הירושלמי למה בעיא בעורות ולא נקטו סתם העבודה של מי ובשירי קרבן כ' ונ"ל שרבינו מפרש הא דקאמר בסמוך ואת אמרת יום טבוח דקושיא היא סתמא דש"ס פריך ארבי טבי דאת הוא דאמרת בחלה לאחר השבת פליגי ר"י ור"ל בעורות דליתא דהא ר"י דאמר עצרת יש לה תשלומין כל ז' ומעולם לא נדחה הקרבן וכיון דבבלי סובר עצרת יש לו תשלומין כל ז' וכ"פ רבינו לכן א"צ להזכירו ועל קושיתו השני' נ"ל כיון דכ' בקרא וכי יבוא הלוי מאחד שעריך ושרת ככל אחיו הלוים חלק כחלק יאכלו סד"א מדלא כתיב יחדיו יחלוקו ואפקי' בלשון אכילה לומר דבאכילה הוא בשעה שכל ישראל נכנסים שווים וביום טבוח נמי כל ישראל שם אבל לענין חילוק עורות כל שאינו יו"ט אינו חולק לכך מבעיא לי' בעורות דוקא:

א') הי' טמא בק"צ נותנו לבע"מ וכו'. וראב"ד השיג דזה שיבוש אלא נותנה לכל כהן שירצה ואכילתה לבעלי מומין טהורין ובכ"מ תי' דלהקרבה בוודאי אין נותן לבע"מ דפסולים להקריבן רק הכונה לאכילה והעור נותן לטמאים אבל להקריב יכול ליתן למי שירצה כיון דכולם טמאים יכולין טמאים להקריבו ולי נראה דרבינו לשיטתו בפ"ד מבאמ"ק דכשיש טהורים במשמר אחר צריך לאהדורי אטהורים וא"כ ע"כ כאן בליכא כלל טהורים אייריא וא"כ הוא בא בטומאה וכל קרבן הבא בטומאה אין נאכל וא"כ איך נאמר דנותן לבעלי מומים טהורים לאכילה ולכן מפרש רבינו שנותן לשחוט לבעלי מומין וא"כ בשר לא נטמא אבל הזריקה ע"י כהן טמא וכהא"ג איתא בירושלמי פ"ז דפסחים דמשכחת קרבן הבא בטומאה נאכל לטהורים בשחטו בע"מ וזרקו טמאים ובאמת עבודתו לבע"מ היינו הבשר ועורו לטמאים (וכמש"כ רבינו לאנשי משמר הטמאים תיבת הטמאים לא קאי אתיבת אנשי אלא אתיבת משמר דכיון דכל כהנים מכל משמרות טמאים) כמש"כ הכ"מ שוב ראיתי בים התלמוד הקשה כן איך נאכל כשבא בטומאה ובאמת בשמ"ק הרגיש בזה וכ' ביש טהורים במשמר אחר אבל רבינו דסובר בליכא טהור במשמר אחר אייריא יקשה וכדבריו מוכח ביומא דף ז' דאי איכא טהורים במשמר אחר מהדרין וא"כ ע"כ לומר דנותן לבע"מ לשחוט וטמאים זורקין כהא"ג הבשר נאכל לטהורים בע"מ והבשר שלהם רק העור הוא לאנשי משמר הטמאים ובמש"כ ניחא גם קו' כיון דנותן לכל כהן שירצה אמאי העור לאנשי המשמר לא לכהן המקריב (וכן יקשה באמת גם אסוג' דשמעתין אמאי יהא עבודתו ועורה לבע"מ שבאותו משמר לא לכהן העובד) כמש"כ רבינו לעיל דהוא של המקריב אבל לפמש"כ ניחא כיון דהבע"מ שבאותו משמר שוחטין העבודה שלהם והעור לאנשי משמר הטמאים וראי' ברורה לדברינו ממש"כ בפ"י ממעה"ק קרבן הבא בטומאה אין חולק והקשה הכ"מ הא אין נאכל בטומאה ולהנ"ל א"ש דיצא לרבינו דמפרש גמ' דזבחים ק"צ בא בטומאה לא כפירש"י שראוי לבוא בטומאה אלא כשבא בטומאה ממש והיינו זריקה אבל שחיטה בטהרה כירושלמי דפסחים דבעי בא בטומאת עובדין לבד אי נאכלת ומפרש כגון בשחטו טהורין וזרקו טמאים ופשטוהו דנאכלת ובכהא"ג אייריא סוג' דזבחים ושפיר כ' רבינו דנאכלת בערב והיינו כשיהי' בערב טהורין אפ"ה אין חולק אף דנזרק בטומאה אין חולק עם הטהורים היינו טהורים בע"מ דאי כשרים אינן בא בטומאה דכיון דיש טהורים באותו משמר רק הכונה טהורים היינו בע"מ ודו"ק: עוד נראה דהנה בוודאי אם כל משמר טמא ואף בע"מ טמאים אזי מחזירין על משמר אחר טהור כמש"כ בפ"ד מבאמ"ק אמנם נראה לי הנה אם כל משמר נעשה בע"מ א"כ בוודאי אין ראוי להקריב אותו משמר אבל לא מחזירין על משמר אחר למסור עבודתו להם דכיון דאותו משמר בע"מ יכולין לאכול ומפסידין עבודתו ועורו לכן הם עושין כהנים שאין בע"מ שלוחים ונשאר עבודתו ועורו לאנשי המשמר הקבוע וזה שכ' רבינו נותנו לבע"מ הכונה שמוסר להם להקריב אף שהן אין יכולין להקריב דהן בע"מ יכולין הם ליתן למשמר אחר להקריב וירויחו שישאר עבודתו ועורו להם כיון שהם משמר הקבוע שייך הבשר והעור להם ול"ד למה שכתב לעיל דאם הי' כהן בע"מ נותן הבשר לאנשי המשמר והעור שלהם דשם משמר המקריב הוא משמר הקבוע באותו שבת וכאן משמר המקריב משמר אחר לכן שייך הבשר והעור לבעלי מומין שבאותו משמר הקבוע ומה שכ' רבינו ועבודתו ועורו לאנשי משמר הטמאים תיבת הטמאים לא קאי אתיבת אנשי אלא אתיבת משמר ור"ל שנותן לאנשי משמר הטמאים דהיינו לבע"מ הטהורים שהם במשמר הטמא לאפוקי משמר האחר הטהור והבן: ב') הי' טמא בקרבנות ציבור וכו'. ועיכ"מ שתמוה הא קרבן הבא בטומאה אינה נאכל כמש"כ רבינו בפ"י ממעה"ק אולם ראיתי בספר קרית ספר להמבי"ט בפ"י ממעה"ק שכ' וז"ל ק"צ הבא בטומאה אין חולקין הטמאים עם הטהורים דדוקא הקרבתה בטומאה הוא דילפינן להני דברים עומר ושתי הלחם ושלמי ציבור וכו' ובא בטומאה אבל לא לאכילה דפסח ניתר אפי' באכילה נשמע מדבריו דהחילוק כך פסח נאכל בטומאת הגוף משא"כ קרבנות אין נאכל בטומאת הגוף אלא נאכל בטהרה ומשכחת לה כגון שהכהן הטמא שחט ע"י סכין שאין של מתכות ואינה מטמא וקיבל הדם וזרק ולא נגע בהבהמה והקטרת אימורים בטומאה אבל אין נוגעים לקרבן ונשאר הבשר טהור ונאכל בטהרה:

הי' הכה"ג אונן נותן למי שירצה. והנה במשל"מ פ"ב מבאמ"ק הקשה דהא מדרבנן כה"ג אונן אסור להקריב א"כ לא מצי עביד שליח ורצה להוכיח מזה דלרבנן דריוס"י אף מדרבנן מקריב לכאורה דהרי בגמ' איתא אף דאסור להקריב מדרבנן ע"י שליח יכול להקריב דהרי פריך מכה"ג ביוהכ"פ דנעשה אונן וצריך כהן אחר ליכנס תחתיו והלא בירושלמי ריש יומא איתא פר משל ראשון עתוי"ש דף י"ב (ובארתי בפ"א מעיוהכ"פ דהלכה משל ראשון) א"כ הוא שליח דראשון וא"כ אף אי אחר יכנס תחתיו איך שרי להקריב כיון דא"י לעשות שליח אע"כ אף דבדידי' גזרו אחר יכול להקריב בשליחותי' אך אין מזה ראי' דהרי באירע קרי דבודאי אין ראוי להקריב אפ"ה נכנס אחר תחתיו וע"כ יען דתורה אפקרי קרבן של כה"ג גבי אחיו הכהנים וכ"כ רבינו בפ"ד מיוהכ"פ לכן אחר נכנס תחתיו להקריב פר שלו ואין מתורת שליחות: אך נראה לישב דהנה אונן רשאי לשחוט וא"כ לענין שחיטה יכול לעשות שליח שוב גם על הקרבה יכול לעשות שליח דהנה נראה מסברא כה"ג ששחט י"ל דשרי אף מדרבנן לקבל דם דהרי זה מיקרי עסוק בה ודוקא אחר ששחט אין רשאי לקבל הדם דמיקרי התחלה ולפי"ז י"ל דרשאי לשחוט דזה כשר באונן ושוב שרי לקבל מטעם דהתחיל גומר (ול"א דאסור להתחיל לשחוט אף דשרי באונן משום דאי יתחיל לשחוט ע"כ יגמור ויעשה עבודה והוה התחלה כמש"כ הראשונים דמותר למול בשבת אף דאח"כ יהא צריך להחם חמין משום סכנה כידוע) וא"כ שוב שפיר מצי לעשות שליח דשחיטה שרי בעצמו ולענין שחיטה נעשה שליחו ושוב נעשה גם להקבלה דהוה כמו התחיל לשחוט דגומר והוא עצה נכונה מאוד: ובזה נראה פרפרת נאה לפרש הגמ' דב"ק דקאמר ס"ד כי חס רחמנא עלי' דכה"ג לאקרובי בעצמו ולשון קשה ההבנה הול"ל כי התיר רחמנא ונראה דאתיא כר"ש בירושלמי בפ"ג דהוריות שכ' הרמב"ן בסהמ"צ ש"ה דמה"ת אסור להתחיל אבל התחיל כבר גומר והיינו כיון דאמרינן דרק גומר שייך לומר דרחמנא חס עליו דהתירה לו לגמור ולפי"ז יקשה א"כ איך משוי שליח כיון דמה"ת אסור להתחיל אע"כ כמש"כ דשחיטה שרי באונן ושוב הקרבה שרי מטעם התחיל גומר וממילא שרי לעשות שליח אבל הו"א הי' עכ"פ דאין יכול לעשות שליח דאין רשאי להתחיל מה"ת והא קאמר ס"ד דחס רחמנא עלי' לגמור אבל התחלה אסור א"כ לא מצי לעשות שליח כקו' הנ"ל קמ"ל דמצי עביד שליח ומטעם שבארתי כיון דבשחיטה שרי זריקה הוה כגמר דשרי וממילא יכול לעשות שליח והנה הי' אפשר לפרש כן הא דקאמר כי חס רחמנא בעצמו והיינו דס"ד דמה"ת ג"כ אין רשאי רק לגמור וא"כ ממילא לא מצי משוי שליח קמ"ל דיכול לעשות שליח משום דבאמת אף לכתחילה רשאי לעבוד להתחיל ואין הטעם משום דחס רק לגמור אלא דמתחיל ג"כ ולפי"ז אי אסור להתחיל באמת ל"מ שליח אלא דלא משמע כן דא"כ הכי הול"ל סד"א דחס רחמנא לכה"ג לקרובי אבל לשוי' שליח לא קמ"ל דהי' משמע דמסקנא לית לי' דחס רחמנא לכה"ג לקרובי אבל לישנא סד"א כי חס רחמנא משמע דבאמת רק חס רק הס"ד דלא מצי משוי שליח וע"כ דקמ"ל דמצי משוי שליח אף דהוא בעצמו אין רשאי להתחיל רק גומר וע"כ כיון דבשחיטה רשאי הזריקה הוה רק הגמר דרשאי לגמור וממילא גם שליח מצי עביד ואולי י"ל עוד דבאונן ל"ש לא מצי עביד דאי הוא ל"מ עביד שליח דזמן גרים דלא מצי לעבוד (כמו בשבת דזמן גרים לא מיקרי א"ר עתוס' חגיגה דף ב') דאין אנינות אלא יום אחד ודוקא טמא דצריך מעשה הזהי' וטבילה אין יכול לעשות שליח ולפי"ז טבול יום יהא יכול לעשות שליח דשימשא ממילא ערבא אלא די"ל ט"י שאני דחסרון בגופו דטומאתו עליו אבל אונן מעיקרו הוה רק פסול זמן שפיר עושה שליח:

כל ראש משמר מחלק משמרו לבתי אבות. הכ"מ לא מצא מקורו ונראה דיצא לו מתורת כהנים דחד אמר המקריב אותה לו תהי' ואחרינא אמר לכל בני אהרן תהי' ותרצו הא כיצד דהות לבית אב:

א') כה"ג צריך משיח' ז' ימים וכו' וכן רבוי בבגדים וכו' בפ"א נעשה כה"ג לכל דבר. וכ' הכ"מ בשם רי"ק דהיינו לעבודת יוהכ"פ הכונה דכהן המתוקן ליוהכ"פ ע"כ לא נמשח כל ז' דשמא לא יארע פסול בכה"ג וא"כ יהי' איגלאי מילתא למפרע דהי' עוברין על הלאו במשיחה וכן רבוי בגדים הי' כל שבעה שלא בשעת עבודה דבשעת עבודה הא איכא למיחש שמא לא יארע פסול בכה"ג וא"כ יהי' איגלאי מילתא למפרע דעשה עבודה ביתור בגדים אמנם תמוה א"כ גם בריבוי בגדים לא אפשר לחנך שלא בשעת עבודה דהא יהא איגלאי מילתא למפרע שלבש בגדי כה"ג שלא בשעת עבודה דלדעת רבינו לקמן בהלכ' אלו דשלא בשעת עבודה לא הותרה כלאים ואמנם כבר נתבאר שם כמה דרכים דגם לרבינו שרי בכהא"ג שלא בשעת עבודה: ב') ובפ"א נעשה כ"ג. ועמש"כ הרמב"ן פ' אחרי דגם במב"ג ראוי לעבודה דהא אי אירע פסול בכה"ג נכנס אחר תחתיו אף שלא נמשח ובספר אורח מישור פ"ז דנזיר האריך להוכיח כדברי רבינו ואמנם מש"כ רבינו בפ"ה הל' י"א דעשירית האיפה אינה מעכבת יש לתמוה דמבואר בירושלמי יומא דף ב' דמעכב וכדברי הת"כ שהביא המשל"מ שם: א') כיצד מרבין אותו בבגדים לובש ח' ופושטן וחוזר ולובשן למחר שבעת ימים יום אחר יום וכו' אם נתרבה או נמשח פ"א נעשה כה"ג לכל דבר. וקשה לי לרבינו דסובר בפ"ח דשלא נעשה בשעת עבודה שייך איסור כלאים בבגדי כהונה א"כ איך ילבוש ז' ימים קודם עבודה כיון דבדיעבד א"צ ז' ימים איך ילבוש לכתחילה איסור כלאים כיון דמודה רבינו דאין ז' ימים מעכבין ואין רק לכתחילה ולכאורה י"ל לפמש"כ בשם הרי"ק וכ"מ כ' דגם דעת רבינו כדעתו דעכ"פ עבודה דכל השנה רשאי לעבוד רק עבודת יוהכ"פ צריך ז' ימים וא"כ בשעת עבודה לובש ופושט אותן אח"כ ובזה ניחא שהוצרך רבינו לומר דפושטן וחוזר ולובשן ואטו אם לא פשטן רק הלך בהם ז' רצופין אין כאן ריבוי בגדים אך לפמש"כ ניחא דשלא בשעת עבודה לא הותר וקמ"ל דפושטן לאחר גמר עבודה והא דהוצרך רבינו לאשמעינן זאת הא בכל כהנים כן דרק בשעת עבודה הותר כמש"כ בפ"ח י"ל דטובא אשמעינן לפי מה שיבואר בפ"ח דבאמת בכה"ג הותר אף שלא בשעת עבודה וא"כ התינח אחר שנתרבה כבר אבל קודם שנתרבה ז' ימים צריך לפושטן שלא בשעת עבודה אך דעת הכ"מ נראה דרבינו חולק אראב"ד א"כ קשיא (אבל לשון רבינו משמע יותר דסובר דמיד אחר לבישה פושטן שאין לובשן רק לחינוך ולא לעבוד בהן וא"כ יקשה איך הותר ללבוש משום איסור כלאים וצ"ל כיון דמצוה הוא וצורך חינוך שרי) ונראה דא"ש דאף דרבינו דסובר דאין עובד כלל היינו עבודת כה"ג דבכל יום הקטרת קטורת וחביתין אבל פשיטא עבודת כהן הדיוט יכול לעבוד א"כ שפיר יכול ללבוש בגדי כה"ג דכיון דגם בגדי כהן הדיוט כלאים והותר בשעת עבודה א"כ גם הכלאים שיש בד' בגדי כה"ג היתרים על בגדי כהן הדיוט הותר בשעת עבודה אך עדיין קשה מדברי רבינו בפ"ה שכ' כהן שלא עבד מעולם שמינהו כה"ג מקריב עשירית איפה ביום אחד וא"כ יקשה כיון דרבינו סובר כלאים לא הותר א"כ איך לובש כל ז' דא"ל דעושה עבודת כהן הדיוט דהרי בלא נתחנך בעשירית איפה אייריא ובלא עבד מעולם דא"ל דמיד בפעם ראשון כשלובש בגדי כהונה מקריב עשירית איפה כמו כהן הדיוט ביום חינוכו ומקריב אח"כ כל ז' בבגכג"ד ככהן הדיוט ז"א דמדבריו משמע דמקריב ג"כ עשירית איפה ביום אחד ובשלמא לדעת הרי"ק שרבינו סובר כראב"ד י"ל דבאמת דמיד ביום ראשון מקריב ג"כ עשירית איפה וא"כ מוכח דסובר דשאר עבודות כה"ג ל"צ ז' ימים ליכא איסור כלאים דעובד מיד והבן אמנם לדעת הכ"מ י"ל דיען דהחינוך כתב וצורך עבוד' הותר ללבוש כלאים אף שאין עובד בהן ואף לכתחילה הותר כלאים: ב') ואם עבד הואיל ונתרבה או נמשח פעם אחד נעשה כ"ג לכל דבר. וראב"ד השיג דרק לעבודת יוהכ"פ צריך משיחה ולי נראה לישב דהנה הכ"מ הביא דיצא לרבינו דין דאם עבד בלא משיחה ז' רק נתחנך שעה אחת כשר מספרי ובפנ"י יומא בהשמטות הקשה דביומא משמע דבעינן עכ"פ משיחה ז' או ריבוי ז' היכא דאפשר והך דספרי לחומרא שיהא לו דין כה"ג לענין בתולה ולטמא אבל לקולא ל"ח כה"ג ועוד פשטי' דקרא משמע דהתם אייריא בנתמנה ז' ימים קודם יוהכ"פ דרבינו סובר בפ"א מעיוהכ"פ דפרישת ז' מה"ת ולי נראה דרבינו מחלק ג"כ דהך דיומא דמשמע דבעי ז' היינו לעבודת יוהכ"פ אבל הך דספרי אייריא גם לקולא כיון דהוי כה"ג לענין מטמא ולבתולה הוה כה"ג לשמש כל השנה אבל לענין יוהכ"פ בעינן באמת משיחה ז' או ריבוי ז' דיעבד ונתישב דברי רבינו ולפי"ז נשאר קו' הפנ"י על ראב"ד דהוא יליף מהך דספרי לענין יוהכ"פ ג"כ ודילמא קרא אייריא דוקא לחומרא אבל לא לקולא גם ליוהכ"פ וצ"ל דראב"ד סובר כיון דבדף י"ג אמרינן בכהן שמתקינין לו דמתחנך בעבודת יוהכ"פ מוכח בדיעבד סגי בחינוך בגדים שעה אחת אף לעבודת יוהכ"פ ולשאר השנה אפי' לכתחילה ל"ב ריבוי ז' ומש"כ הפנ"י לחלק בין אי אפשר לאפשר לא סבירי לי' לראב"ד אבל רבינו יסבור דיש חילוק לענין יוהכ"פ דא"א שאני אבל לענין עבודת שאר כל השנה בכה"ג כגון להקטיר אף באפשר מהני בדיעבד בחינוך בגדים יום א' או שעה אחת וכן צ"ל אהא דמשמע מברייתא דידן דעכ"פ בעינן יום אחד ואפ"ה בכהן המתמנה ביוהכ"פ כשאירע פסול בראשון משמע בלא משיחה מהני ע"כ דאי אפשר שאני וכמש"כ רבינו בפ"א לענין בית שני ובזה נתישב גם דעת הרמב"ן פ' אחרי דסובר דכה"ג משמש בלא משיחה ובשי"צ שם השיג עליו ולפמש"כ אתיא דברי הרמב"ן כדעת הראב"ד דאין חילוק בין אפשר ללא אפשר: ועוד י"ל לדעת הראב"ד לפמש"כ תוי"ש דף ו' דאף דמברייתא משמע ריבוי לחוד לא סגי אפ"ה איכא למימר דסגי רק דלא הביא אלא מה שצריך להוכיח דריבוי ז' ומשיחה ז' אין מעכב לדורות אבל איה"נ ריבוי לחוד סגי כדמוכח בהוריות ומגילה במשנה דאין בין וע"כ דברייתא לאו דוקא דה"ה דסגי בריבוי בלא משיחה כן י"ל ג"כ דסגי במשיחה פעם א' או ריבוי בגדים פעם אחת לענין יוהכ"פ כספרי והא דלא מפרש בברייתא משום דלא הביא אלא מה שצריך ולפי"ז לפמש"כ להלן דרבינו סובר דהאי משנה דאין בין אייריא לענין בית שני א"כ מרובה בגדים לחוד לא סגי א"כ ה"ה משיחה לענין יוהכ"פ דוקא ז' ריבוי בגדים ז' ומשיחה יום אחד כסתמא דברייתא וכמו שיבואר להלן והנה בפ"י כתב לישב דברי רבינו דהוכיח כן מדהקשה ר"ל לרי"ו כל הכתיב בהן מעכב ולא מצאנו שהשיב רי"ו ע"כ סובר פרישת ביוהכ"פ ל"ה לעיכובא מריבויא דקרא כדרשינן בספרי ומוכח דגמ' סובר דמדרשא זו ילפינן אף לקולא לענין יוהכ"פ: והנה לפמש"כ רבינו באמת ביוהכ"פ בעי משיחה או לובש ז' ורק ראב"ד סובר דל"ב ולפי"ז לראב"ד צריכין אנו לתי' של הפנ"י וראי' זה שכ' הפנ"י הוא מירושלמי ריש יומא דמוכח דקיבל רי"ו תשובת ר"ל ולפי"ז יקשה קושי' הראב"ד שוב על רבינו דאדרבא מגמ' מוכח כסתמא דברייתא דפרישת ז' אין מעכב בכה"ג המתמנה כדמוכח בירושלמי דקיבל רי"ו תשובת ר"ל אמנם לדעתי לק"מ דלכאורה דברי פנ"י מוקשים מאי מוכח מכה"ג המתמנה תחת הראשון דהרי כ"כ הפנ"י דא"א שאני וא"ל דאפשר עכ"פ בפרישה כמו שהקשה באמת בשי"צ על פנ"י אבל לדעתי דמה דאפשר בפרישה לא מיקרי אפשר דפרישה לא חינוך הוא דכל זמן שכה"ג בחייו אסור למשוח לאחר או ללבוש בגכה"ג א"כ לענין חינוך שפיר הוה לא אפשר וא"ל כיון דחזינן דאף פרישה דאפשר לא מעכב מוכח דגם לבישה ז' אין מעכב אף דאפשר הנה לדבר זה אין הכרח כלל ואין מזה תפוסה על רבינו: והנה י"ל עוד דכונת הפנ"י דמדלא השיב רי"ו מוכח דסמוך אברייתא משמע דל"ב משיחה ז' א"כ ממילא ל"ב פרישה לכן לא ילפינן ממילואים לענין פרישה דהרי מוכח מקרא דפרישה לא מעכב ולא אמרינן דקרא דפ' אמור אייריא דוקא לחומרא וזה נראה לכאורה עיקר אמנם לרבינו י"ל כי אדרבא בירושלמי מבואר דרי"ו קיבל מר"ל וחזר מיני' ולא ילפינן ממילואים וכמו שבארתי בפ"א מעיוהכ"פ וא"כ אדרבא מוכח דלא ילפינן מקרא דל"ב חינוך ז' לעבודת יוהכ"פ דאי ילפינן א"כ מוכח דל"ב פרישה וא"כ א"א לילף ממילואים כיון דגלי קרא וצדקו דברי רבינו מכל צד ונראה ראי' לרבינו מהא דת"כ פ' צו דמשרע"ה שימש כל ז' ימי המילואים דאהרן הי' צריך חינוך ז' א"כ מוכח דאף שאר עבודת בשאר הימים אין כה"ג עובד תחילה אלא במשיחה וריבוי ז' ולראב"ד צ"ל דסובר דשאר עבודת היום כשר באמת באהרן רק לענין עבודת המילואים לא הי' עובד אהרן עד אחר ז' וכן דעת רבינו ביומא כמש"כ בשי"צ אלא דקשיא לי לשיטת רש"י בזבחים דף י"ט דד' כהנים מקדשין ידיהם וכ' דלא שימשו ביחד וכאן כ' דשימשו יחד משה אהרן ובניו אמנם בפי' התו' פ' כי תשא כ' דשימשו יחד אבל רק בשמיני עכ"פ מוכח דאהרן לא שימש כלל בשאר עבודות דאל"כ משכחת שקידשו ידיהם ביחד ולישב צ"ל דבמילואים באמת לא שימשו ביחד ומטעם דאהרן לא הי' בקי בהן אבל לא מן הדין דבאמת היו רשאין כמו שהדין לראב"ד כן דעת רש"י ביומא ועיין בשי"צ בביאור דברי רש"י וזה נראה גם דעת רבינו בפ"ה מביאת מ"ק שכ' ד' כהנים ולא חשב משה משום דסובר דלא שימשו ביחד א"כ א"א לילף ד' כהנים מקרא דמשה אהרן ובניו והבן: אלא דקשה לי אי הטעם בכה"ג שמתקינן משום דא"א והרי רבינו בפ"א מעיוהכ"פ כ' דעבודתו מחנכתו והקשה בלח"מ דבגמ' איתא למ"ד לא זהו אבנטו של כהן הדיוט מחנכו באבנט של בניו ולמה צריך לטעם חינוך עבודה ותי' דפסק כר"פ דלמאי דמסיק דעבודתו מחנכתו א"צ לטעם דמחנכו באבנטו ויקשה אכתי הא אפשר לחנכו בח' בגדים ולהפוך בצינורא ואפ"ה אמרינן דעבודתו מחנכו הרי אף באפשר ל"א דבעינן ריבוי בגדים פ"א ונראה לישב דהנה רבינו כ' שם בין שאירע פסול קודם תמיד וכו' זה שיכנס תחתיו א"צ חינוך אלא עבודתו מחנכו ויקשה הא באירע קודם תמיד אפשר לחנכו בבגדים וצ"ל דזהו באמת דקאמר הגמ' מחנכו בתמיד של שחר אף דכונה בח' בגדים כפירש"י נקט הגמ' לשון עבודתו מחנכו וא"כ זהו דקאמר רבינו עבודתו מחנכתו היינו ג"כ בתמיד של שחר ובלבישת ח' בגדים דאם הי' זמן ואם הי' אחר הקרבת התמיד החינוך בעבודה דאפשר לעשות להפוך בצינורא אי לא נתעכלו איברים עוד או אי ליכא איברים שלא נתעכלו בעבודת היום ולכן כ' סתם עבודתו מחנכתו וא"כ אם אפשר לחנך בהיפוך צינורא ולובש ח' בגדים באמת מחנכין בו ונתישב קו' הנ"ל דבאמת רק א"א אז מחנכין בעבודת היום לבד בבגדי לבן וראיתי אח"ז בשי"צ שהרגיש במה שהקשיתי הא אפשר להפוך בצינורא ותי' שיבואו לטעות דלובש לעבודת היום ח' בגדים ועוד דמיחזי כמוסיף על עבודת היום אלא יש לו להתחיל ממה שפסק ראשון מיד ולזה כיון רבינו בפ"א מעיוהכ"פ שכ' ומתחיל מעבודה שפסק בה הראשון וא"ש:

א') אין בין כהן המשיח למרובה בגדים אלא פר כהן המשיח. הנה מלשון רבינו נראה דסובר במרובה בגדים היינו בבית שני וכמו שפי' רש"י במגילה דף ט' וכן רבינו בפי' המשנה דהרי בהל' י"ב כתב רבינו אם אין שם שמן המשחה וכ"כ בפ"א ובהל' י"ג כתב דעובד אם נמשח בפ"א היינו כל שנה אבל לענין יוהכ"פ בעינן דוקא משיחה וריבוי ז' כמש"כ לעיל וע"ז כתב כאן אין בין מרובה בגדים וע"כ היינו בזמן בית שני (ולענין יוהכ"פ שאני דא"א וכמש"כ לעיל) וכן הוא בירושלמי דהוריות מרובה בגדים היינו בנין אחרון כהן המשיח היינו בנין ראשון וכן משמע בהוריות י"א אי הוה משיח הוי כה"ג ואי לא ל"ה כה"ג אמנם דעת תוסי"ש יומא דף ה' דהאי אין בין קאי אבית ראשון ג"כ אי אירע דלא נמשח רק נתרבה בבגדים לחוד וכן דעת הרמב"ן בפ' אחרי וכ' בשי"צ דלפי"ז האי דהוריות דקאמר לא נמשח ל"ה כה"ג היינו מן המובחר ועיין ירושלמי פ"ק דמגילה הלכה ו' אבל דעת רבינו מחוור יותר וא"צ לדחוק אלא דבבית שני יש לו דין מרובה בגדים לבד ומטעם דא"א וכמש"כ לעיל: ב') אלא פר כהן המשיח. וקשה לי דבמגילה תנן אין בין כהן משמש לכהן שעבר אלא פר יוהכ"פ ועשירית האיפה וכן פסק רבינו בפט"ו משגגות וכ' דלענין פר הבא על כל המצות שווין א"כ קשה דהרי כהן שעבר היינו זה שנתרבה בבגדים לבד כפירש"י ואפ"ה שווין הן בו וכאן סבור דאדרבא אין מביא פר אמנם דברי רבינו תמוהים שם בלא"ה שכ' כה"ג שנמשח ועבר מחמת מום או זקנה וחטא בשגגה מביא פר על שגגתו לפי שאין בין כהן משיח המשמש לכהן משיח שעבר אלא פר יוהכ"פ ועשירית איפה שאין מקריב אלא כהן המשמש אבל פר לכל המצות שווין והקשה הלח"מ כיון דפסק כר' יוסי דשני אינו לא ככה"ג ולא ככהן הדיוט ובגמ' מוקי האי אין כר"מ ועוד הקשה עליו הא כשעבר מחמת מום פסול להקרבה ונראה לי לבאר דברי רבינו על נכון שכונתו כך דפר יוהכ"פ אין בא אלא מן כהן המשמש לא מכהן שעבר לא כתוס' במגילה והוא מקריב ובא משלו וא"כ לכן כה"ג שעבר א"א להביא פר של יוהכ"פ ושיקריבו כה"ג המשמש דאין מן כה"ג שעבר רק מן כהן המשמש אבל פר הבא על כל המצות שווים הם דהיינו שגם כהן שעבר מביא אבל להקריבו אין יכול רק מקריבו כהן המשמש אבל פר של יוהכ"פ דאין מביאו רק כהן המשמש א"כ בכהן שעבר א"א להביא פר של יוהכ"פ ושיקריבו כהן המשמש דאין בא רק מן כהן המשמש והנה לפי"ז מפרש רבינו כך המשנה דמגילה אין בין כהן המשיח לכהן מרובה בגדים אלא שזה מביא פר דהיינו כהן המשיח שעבר מביא ומקריבו זה של מרובה בגדים אבל הוא אין מביא פר על כל המצות אין בין כהן המשמש לכהן שעבר אלא פר של יוהכ"פ ועשירית איפה כהן המשמש זה המרובה בגדים שנכנס תחת כהן שעבר מחמת קרי שזה הכהן שעבר מחמת קרי אין מביא פר של יוהכ"פ רק זה שנכנס תחתיו המרובה בגדים ואם זה שנכנס תחתיו הוא גם משוח אזי מביא גם פר על כל המצות כמש"כ רבינו אבל אם הוא רק מרובה בגדים אין מביא פר רק זה שעבר מביא וכהן המשמש המרובה בגדים עובד דלית לי' סברת תוס' דכהן שעבר מחמת קרי הוא המביא פר של יוהכ"פ וכן לית לי' דעת תוס' דמפרשי בכהן הדיוט וכן מרובה בגדים אין מקריב כלל הפר שהביא כה"ג משוח וא"ל אם לרבינו כהן שעבר היינו מחמת קרי וכהן המשמש היינו כהן שנכנס תחתיו א"כ איך קאמר המשנה דאתיא כר"מ דסובר דשני כל קדושת כהונה עליו נראה דמפרש כך דהנה תוס' הביא מירושלמי דכהן שעבר מחמת קרי הוא המביא פר של יוהכ"פ נראה דזה רק לר"מ דסובר שני כל מצות כהונה עליו אבל לר"י דשני אין ראוי לעבודה שפיר אין מביא כהן המשמש והא דרבינו לא הביא שעבר מחמת קרי היינו יען דסובר כר' יוסי דשני שעבר אין ראוי כלל א"כ לא מצי לינקט בעבר מחמת קרי מביא המשמש שנכנס תחתיו פר של יוהכ"פ דרק בא משל כה"ג שעבר מחמת קרי אבל נשמע מדר"מ דסובר בעבר מחמת קרי ג"כ משל המשמש מינה נשמע לרי"ו בכהא"ג שעבר מחמת מום שבא מן המשמש ויש להוסיף עוד מיא וקמחא דהנה בהוריות רק פריך אימא סיפא אין בין כהן המשמש לכהן שעבר אלא פר יוהכ"פ אתיין כר"מ דסובר מצות כהונה על שני א"כ משמע דזה שעבר היינו שני אבל במגילה פריך אימא סיפא אין בין וכו' הא לשאר דברים זה וזה שווין והיינו לענין פר על כל המצות וע"ז קאמר שפיר דאתיא כר"מ דסובר דכל מצות כהונה עליו א"כ כהן המשמש זה שנכנס תחתיו שפיר מביא פר לאחר שעבר דהיינו השני שנכנס לאחר שעבר אבל לר"י זה שנכנס אין מביא כשעבר וא"כ לר' יוסי רק משכחת בעבר מחמת מום שמביא המקריב פר ולכן נקט רבינו עבר מחמת מום ודו"ק וא"כ אין דברי רבינו סותרים בכהן שעבר לדעת רבינו היינו משוח שעבר אבל מרובה בגדים אין מביא רק מקריבו:

והנה במשל"מ הביא דעת ריב"א בתוס' יומא דף נ"ז דפר העלם לא הי' בזמן מרובה בגדים אבל הר"י שם סובר דרק פר משוח הוא בב"ר לא במרובה בגדים בזמן בית שני והנה כשיטת ריב"א נראה שדעת רש"י בקידושין דף ל"ז והוריות דף י"ב ולבאר הדבר נראה דהנה בקרא כתיב כהן המשיח ומרבינן בת"כ מדכתיב ולקח הכהן לרבות אף כהן הדיוט עובד וכמש"כ רבינו בפ"ה ממעה"ק ואולם אי לאו קרא דמרבה כשהביא המשיח פר דיכול גם הדיוט לקבל דם אז הו"א גם בפר העלם דבר של ציבור רק משיח עובד עבודתו אף שהציבור מביאו הוא עושה עבודתו ומקריבו אבל כשגילה קרא אם משיח הביא פר גם כהן הדיוט כשר להקריב א"כ מינה ע"כ גם בפר של ציבור כהן הדיוט כשר להקריב דא"צ בפר העלם דבר של ציבור קרא דכהן הדיוט מביאו דהרי הציבור מביאו רק צריך קרא דיכול להקריבו וא"כ כיון דכשר להקריב פר שהביא המשיח כש"כ דכשר להקריב פר של ציבור וממילא מייריא נמי בב"ש וזה כוונת התוס' דף ט' שם אבל לא מייריא בפר העלם של ציבור דכתיב ביה המשיח דהא מרבינן בת"כ אפילו בכהן הדיוט יכול להביאו וכש"כ מרובה בגדים ע"כ צ"ל כמש"כ דהאי להביאו היינו להקריבו וכיון דמרבינן בפר משיח דהדיוט כשר להקרבה א"כ כש"כ בפר ציבור וכש"כ במרובה בגדים א"כ ממילא לא מצי אייריא האי בין בפר ציבור דהרי לענין הקרבה כשר גם בהדיוט ולענין הבאת קרבן לא שייך בהו דהרי ציבור הם מביאין וזה דעת רבינו: ובמש"ל פ"ה ממעה"ק תמה שלא ביאר שם רבינו שגם בפר ציבור מצוה במשוח כדמוכח בקידושין וי"ל דלכן לא ביאר רבינו דלא פסיקא לי' דהרי גם בזמן דליכא משוח מביאין פר ציבור ואין חילוק בין כהן גדול להדיוט משא"כ פר משוח דאין מביא רק כשיש משוח א"כ שפיר קאמר בפר משוח קודם דהרי ע"כ יש שם כהן משוח דאין מביאין אם אין כהן משוח אמנם לרש"י וריב"א דרק כשיש כהן משוח מביאין פר הנה בודאי לא יחלוק רש"י דכשר להקריבו בכהן הדיוט ג"כ כיון שהביא בזמן כהן משוח דכן מצותו אבל אם כהן אחר קיבל דם וזרק כשר דהרי בפר משוח דרשו בת"כ דכשר בהדיוט להקריבו רק שהמשוח מביאו כן נמי לפירש"י ע"כ בפר משוח כשר הדיוט להקריבו א"כ גם בפר ציבור כשר הדיוט בדיעבד ובזה יקשה לכאורה קושית הטו"א שהבין דוקא במשוח והקשה א"כ מוכח דכהן יכול לכפר עבור עצמו ול"ל קרא במנחות דכהן מקריב חטאתו כמו שהבאתי בפירקין ותי' דא"א שאני ולפמש"כ דכשר בדיעבד קשה לכאורה אך י"ל דכיון דהתורה הטילה עליו תחילה מצוה מן המובחר לעשות בעצמו משא"כ בחטאת יחיד שמביא כהן הו"א דליכא מצוה בו יותר מבכהן אחר והנה מהא שכ' רבינו בפ"ה דאחר שקיבל דם כשר קשה לי לדעת הש"ך סי' שפ"ז במילה וכיסוי דם ל"ש שליח כמותו והקשה בתב"ש סי' ח' מכהן דעובד עבודתו ואפ"ה נותנה לאחר ולדעתי משם אין הוכחה רק שיכול לעבוד אבל שיהא מצותו עליו אין מוכרח אבל מכאן דמצוה בפר משיח בכהן עצמו אפ"ה יכול אחר לקבל דם ולזרוק ע"כ בתורת שליחות קשה:

א') אין מעמידין כה"ג אלא ב"ד של ע"א. וראיתי בשו"ת מהרי"א ענזיל סי' ט"ו עמד להקשות מירושלמי פ"א דיומא דנסתלק עפ"י מלך ה"ה לענין מינוי הוה ע"י מלך וכמש"כ תוס' יומא דף י"ב דכמו דמתמנה בפה מסתלק בפה והוכיחו עוד מיבמות דף ס"א דינאי מלכא אוקמי ליהושוע בן גמלא בכהני רבא וא"כ איך כתב רבינו דמתמנה בב"ד ולא כתב דמתמנה גם ע"י מלך והנה כבר עמד ע"ז בשי"צ ותי' דמינאי מלכא אין ראי' שלא הי' שומע לעצת ב"ד דמהא"ט אמרו מלכי ישראל לא דין ולא דנין אבל מהא דאיתא בירושלמי דאמר דייך וידע שהוסע מן הכהונה דמשמע עפ"י מלך לא תי' כלום וא"ל כונה שהוסע מכהונה יען דכל כהן הנכנס במקום כה"ג ביוהכ"פ עובר מעבודתו כדאיתא ביומא דראשון חוזר וא"כ מדינא עובר ורק המלך הודיעו דין זה כמו שפי' בק"ע דא"כ מאי הועילו בתוס' שכ' דמסתלק בפה דאכתי מחוסר בגדים היה אע"כ אם סילקו ל"ה מחב"ג דרק מטעם אין מורידין אין משמש ככהן הדיוט וא"כ מוכח דע"י מלך מסתלק (ואף דבלא"ה ראשון חוזר נפ"מ במה שסילקו המלך ונודע לו שהוסע מכהונה לענין אם מת ראשון אין חוזר זה השני לעבודתו משא"כ כהן אחר ששימש ביוהכ"פ כשמת ראשון חוזר לעבודתו כדאיתא התם וכן נפ"מ אם שימש בכה"ג אז פסול וכ"כ בפי' הירושלמי פ"ק דמגילה ובזה יש לפרש הירושלמי בהך דבן אילם דנכנס לשמש אחר ששימש שאל למלך משלי הן קריבין דפלוגתא הוא ביומא דף מ"ט או משל ראשון והיינו כשמת וידע המלך מה שאלו דאייריא שאח"כ מת הכה"ג ושאל אם משלו קריבין לידע אם כשמת ראשון אם נשאר הוא בכה"ג וכעס המלך ואמר דייך וידע שהוסע מכה"ג אף לאחר שימות הראשון לא יחזור לעבודתו ובשו"ת הנ"ל חקר איך הי' המעשה אם אחר שגמר עבודה מה לו לישאל והעלה דאייריא בתוך העבודה ועתוי"ש ובק"ע ובשי"צ שם דיש ב' גי' בירושלמי ולפי' הראשון הי' השאלה קודם העבודה ולפי' הב' אייריא אחר שהקריב משלו ואייריא אחר שיצא ולפמש"כ א"ש דאייריא אחר עבודה רק כיון דכה"ג שאל לידע אם יחזור לעבודתו כעס עליו והעבירהו לגמרי) וא"כ ה"ה דמתמנה ג"כ ע"י מלך וקשה לרבינו שכ' רק ע"י ב"ד: ונראה לישב דהנה בשו"ת הנ"ל הביא דעת השואל דהא דכה"ג יכולין להסתלק הוא מכח לב ב"ד מתנה עליו שיחזור לאח"כ להדיוטתו והגאון המחבר דחי דבריו וז"ל וזה אינו דא"כ אין כאן הורדה ואמאי אינו ראוי לכה"ד ועוד אמאי מודה ר"י שאם עבר ועבד בח' שעבודתו כשרה אדרבא הו"ל כהדיוט ששימש בח' בגדים והשואל רצה לעשות סינוגורין לדבריו דמשום דאין מורידין בקודש לא רצו הבי"ד להתנות להפקיע קדושתו ואינו אלא מן המתמיהין שהרי שפתי תוס' ברור מללו דכה"ג מתמנה בפה ומסתלק בפה ודריש לו מקרא ומסתברא דהדבר תלוי במלך וכהנים והביאו ראי' מהא דיהושוע בן גמלא שמינהו ינאי המלך לכה"ג ועל הסילוק הביאו ראי' מהא דיוסף בן אילם מציפורי והאיך אפשר לפרש משום תנאי ב"ד כדברי השואל ועוד דאס"ד דכה"ג שנתמנה א"א להורידו אח"כ מאי אהני התנאי שהתנו בתחילה שיחזור להדיוטתו דהא גבי קדה"ג לא מהני תנאי שיפקע אח"כ דקיי"ל כבר פדא דקה"ג לא פקע בכדי ועוד דהכא אפי' עולא מודה דל"פ בכדי דדמיא להיום את אשתי דל"מ דדוקא גבי הקדש ס"ל לעולא דפקע בכדי משום דשייך בי' נמי קדושה לדמים משא"כ בכה"ג דלא שייך בי' ק"ד דומה ממש לקידושי אשה וכמבואר בר"ן פ"ג דנדרים אבל האמת עד לעצמו דכל מינוי ופקודות מתמנה ומסתלק בפה ומה לנו להרבות בראיות על דבר פשוט ונגלה שהרי מצינו במינוי הנשיאות שהוא כעין מינוי המלך והעבירו את ר"ג על שציער את ר"י כמבואר בגמ' ומה שכ' השואל ממ"ש הרמב"ם דאין מעבירין משררת ישראל אא"כ סרח אין לו טעם דהתם משום מעלין בקודש וא"מ ואין זה ענין למה שאנו נושאין ונותנין דגבי שו"ב וחזן לא שייך מעלין בקודש ועיקר שקליא וטריא דידן אם יכולין אנשי הקהל לסלק שו"ב וחזן מצד הדין וע"ז סובב הולך דברינו כיון שאין כאן קנין יכולין לסלקו מן הדין ודוקא במינוי שררות כמו כה"ג ונשיא שיש הבדל בינם ובין שאר העם שייך לומר מעלין בקודש ואין מורידין ובירושלמי פ"ק דיומא ומגילה מניין לרבות כהן אחר המתמנה ת"ל וכפר הכהן במה הוא מתכפר רבנן דקסרין בשם ר"ח בר"י בפה א"ר זעירא הדא אמרה שממנין זקנים בפה אר"ח בר אדא מתני אמרה כן חזור בך ב"ד דברים שהיית אומר ונעשך אב"ד על ישראל משמע שאם הי' עקיבא חוזר בו הי' מתמנה תיכף לאב"ד וכן פי' המפרש הרי שמדמים מינוי זקנים למינוי כה"ג וה"ה סילוקו של כה"ג לסילוקו של נשיא ומדברי כולם נלמוד שיש רשות ביד הציבור וראשיהם למנות ולהעביר גדולי הממונים בכל עת שימצאו טעם וסבה לדעתם וקו"ח לשאר מינויים קטנים כמו ש"ץ ובהך עובדא דיוסף בן אילם שאמר לו המלך שהוסע מן הכהונה בין שיהי' הפירוש שהוסע מן הכהונה גדולה בו ביום ונכנס אחר תחתיו לעבודה בין שנפרש שהוסע מן הכהונה אחר יוהכ"פ כלומר שחזר להיות הדיוט גמור הרי מבואר שמסתלק בפה ואין כאן תנאי ב"ד שלא עלה על דעת ב"ד שישאל שלא כהוגן לקנוט את המלך ואדרבא דעת הב"ד הי' כמו בכל כהן המתמנה כשנפסל הכה"ג שיהי' לו דין כהן שעבר שדינו בכל הדברים ככה"ג אלא שאינו משמש בח' בגדים משום איבה וזה נראה מוכרח במשמעות הירושלמי והתוס' דאין לפרש שהוסע מכה"ג ולא הי' משמש כלל כהדיוט שמצות כה"ג נשאר עליו א"כ לא נשתנה מכל כהן שעבר לר"י דקיי"ל כוותי' ומה הוסע מן הכהונה איכא עכ"ד: ולי נראה כדעת השואל דהכא מטעם לב ב"ד דמש"כ הגאון המשיב דאי בלא תנאי ב"ד אין מעבירין אף תנאי ל"מ דהוה כמו היום את אשתי ולמחר אי את אשתי דקדה"ג לא פקע לדעתי י"ל לב ב"ד עדיפא כדאיתא בשבועות דף י"א בתמידין וקטורת שניתותרו דלב ב"ד מתנה וכן מש"כ דא"צ תנאי דמסתלק בפה כמו בכל מינוי ופקידה תמהני נהי אם מינוי אותו ולא שימש עדיין שייך מסתלק בפה אבל כיון ששימש ונתחנך בעבודה א"כ נעשה קדה"ג כמו כ"ש ובגדי כהונה ולכן העיקר בזה כדעת השואל דלב ב"ד מתנה אבל לא כמש"כ השואל בכהן המשמש עד כשיעבור יוהכ"פ דע"ז שפיר הקשה המחבר א"כ הוה כהן הדיוט ממש אבל לב ב"ד רק מתנה אם סרח יהא יכולין להעבירו לגמרי אבל בלא סרח אין מעבירין אותו בתנאי ב"ד משום דמעלין בקודש ולא מורידין לכן אין הב"ד מתנין עליו להורידו דלא מתנין על דבר שאסור להוריד קדושה אבל אי לאו דמעלין בקודש וא"מ הי' יכולין באמת לסלקו ולהורידו מטעם לב ב"ד מתנה לבטל המינוי כיון דמתמנה בפה נסתלק בפה אבל עתה דאית לן טעם דמעלין ואין מורידין א"כ אין לב ב"ד מתנה להעבירו אבל עכ"פ מתנין להעבירו לכשיסרח: וכן יש לומר עוד דאף עתה דאית לן סברא דמעלין ואין מורידין שייך עדיין הסברא דלב ב"ד מתנה דהנה רבינו בפ' י"ט מסנהדרין כ' דנשיא שסרח מעבירין אותו אבל לא שיהא מן ההדיוטת שבסנהדרין חזינן דאם הוא בקדושה קלה ממנה שייך אין מורידין אבל אם אינו כלל מן הסנהדרין ל"ש הורדה וא"כ י"ל ג"כ בכה"ג כשמסתלקין מכה"ג להיות ככהן הדיוט הוה הורדה אבל אם מסלקין אותו לגמרי מכהונה שלא יעבוד ל"ש אין מורידין וכדאמרינן בגמ' ככהן הדיוט לא דמעלין ואין מורידין וא"כ י"ל הא דיכולין לסלקו מכהונה לגמרי זה רק משום לב ב"ד מתנה היכיא דל"ה הורדה לקדושה קלה ורק אי הוה אמרינן דעובד הי' כאן הורדה מקדושה וע"ז אין לב ב"ד מתנה להוריד מקדושה חמורה לקדושה קלה וזה הכונה בתוס' דלכן ל"ה הורדה משום דמסתלק בפה הכונה דלב ב"ד מתנה לסלקו לגמרי שלא יעבוד כלל ואין כאן הורדה לקדושה קלה א"כ ל"ש מחב"ג דסילקהו מקדושת כה"ג מטעם דלב ב"ד מתנה (ורק אי הוה אמרינן דעובד שייך כאן מעלין ואין מורידין) ואי לאו הטעם דמעלין ואין מורידין הי' מתנין שיהא עובד ככהן הדיוט אבל כיון דשייך איסור אין מורידין לקדושה קלה אין לב ב"ד מתנה ע"ז רק מתנין שלא יעבוד כלל ומסלקינן אותו מקדושה לגמרי ודוקא בשסרח אבל בלא סרח אין מתנין להעבירו ולכן עם עבר ועבד בדיעבד כשרה וא"כ יצא לנו לקיים דברי השואל דהכא מטעם לב ב"ד מתנה ואחר שעלה בידינו כן ראיתי שגם במהר"ם שיק סי' כ"ד העלה מטעם לב ב"ד מתנה אך לא ביאר כדברינו: ומעתה אומר דיצא לנו ע"כ כדברי רבינו דאין מעמידין רק ע"פ ב"ד דאז שייך לב ב"ד מתנה אבל אי נאמר דמתמנה עפ"י מלך ל"ש לב ב"ד מתנה והך דבן אילם ג"כ ע"י ב"ד נעשה רק שהמלך הודיעו לו כן דהרי אותו מעשה שבירושלמי איתא גם בגמרא דידן ביומא ולא הביאו שמלך הסיעו מכהונה רק איתא בא מעשה לפני חכמים ואמרו ראשון חוזר לעבודתו וע"כ כמש"כ דמלך רמז לו הדין אבל לא סילקהו רק הב"ד דהיינו החכמים שבא לפניהם המעשה וכך דינאי י"ל דהוא המלך אמר לבי"ד שמינהו ליהושוע בן גמלא ומפני כבוד המלכות שמעו לו אבל לעולם רק בי"ד ממנין דאז שייך לב ב"ד מתנה להעבירו לכשיסרח ודו"ק ומה שהקשה מהא דכה"ג שסרח מלקין ואין מעבירין אותו לפמש"כ ניחא די"ל באמת משום דמעלין ואין מורידין ע"ז אין לב ב"ד מתנה להורידו לקדושה קלה ורק מתנין שלא יעבוד כלל כשיראו צורך לסלקו מכהונה לגמרי וראיתי אח"ז שגם בשי"צ הק' אהא דירושלמי דמסתלק בפה מהא דכה"ג שסרח אין מעבירין ותי' דזה כשאין סיבה לסלקו אבל אם צורך שעה וראוי להם כן יש כח בידם לסלקו כדאיתא בסנהדרין דף י"ח כה"ג שהרג הנפש הרי הוא כהדיוט לכל דבריו ולפמש"כ הוא מטעם לב ב"ד מתנה ועוד י"ל דבסנהדרין דף י"ח ילפינן דבהעמדת סנהדרין בעינן ב"ד של ע"א דיליף ממשה דהי' במקום ע"א ועיין בתוס' שבועות דף ט"ו שהקשו ליבעי גם מלך דמשה מלך הי' כמו דבעינן בקדושת ביהמ"ק ב"ד ומלך משום דכתיב וכן תעשו ובמשכן הי' מלך וב"ד של ע"א ותי' דשאני משכן דכתיב וכן תעשו אבל בעלמא רק ילפינן דבעי ע"א אבל לא דליבעי גם מלך וא"כ י"ל גם בהעמדת כה"ג הא דבעי ע"א ילפינן ממשה דהי' במק' ע"א אבל דליבעי מלך כמו באהרן כשנעשה כה"ג דמשה רע"ה מלך הי' לא ילפינן דלא כתיב וכן תעשו: ב') ואין ממנין ב' כה"ג כאחת. כתב בכ"מ שהוא מת"כ פ' צו ואני ראיתי בירושלמי ריש יומא וכן בירושלמי סנהדרין פ' חלק ובקרבן אהרן כתב דוקא ביום א' אין ממנין אבל בק"ע בירושלמי השיג עליו כיון דקאמר משום איבה משמע לעולם אין ממנין ובשי"צ כתב מה"ת ביום א' אבל משום איבה אסור מדרבנן אף בזמנים חלוקים אמנם לדעתי דע"כ מה"ת אסור אפי' בזמנים חלוקים כק"ע דאי ביום א' הא תיפוק משום אין עושין מצות חבילות כמש"כ רבינו פ"ג מעבדים אבל י"ל דאין עושין חבילות רק בב"א ממש אבל ביום א' ליכא חבילות כמו דאין ב' פרות נעשין כאחד אלא משנעשית אפר מביא אחרת ושורפה כדאיתא בתוספתא דפרה וכ"כ תוס' סוטה דף ח' אהא דאין משקין שתי סוטות היינו שלא יעמדו שתיהן בעזרה בב"א: והנה בהא דפליגי ר"מ וריוס"י דס"ל לר"מ דשני כל מצות כהונה גדולה עליו ולכאורה אי ס"ד מה"ת אין מושחין בזמנים חלוקים למה שני מצות כה"ג עליו דא"ל דשאני התם משום דבשעה שממנין זה הראשון אין ראוי לעבודה דעכ"פ אחר שראשון חוזר ונראה ע"כ מינוי השני בטלה אי מה"ת אסור למנות להיותו ב' כה"ג כאחת וכן מדחוזר שני לעבודתו במת ראשון מוכח דמינוי השני לא בטלה ומוכח דרק ביום אחת אין ממנין והא דכ' רבינו סתם יען דמדרבנן אף בזמנים חלוקים אין ממנין ולכן כתב אין ממנין ולא מושחין כלשון תורת כהנים וירושלמי והבן:

הנקרא ממונה וכו'. הנה כן הוא בסנהדרין דף י"ט ובתוס' יומא דף ט"ו הוקשו מכמה דוכתין ופלא דהא כן איתא בסנהדרין וכבר הקשה כן בשי"צ: והנה לקמן ה' י"ט כתב רבינו דמשוח מלחמה קודם לסגן ולכאורה קשה מתענית דף ל"א דבת סגן שואלת מבת משוח מלחמה משמע דסגן קודם אך רש"י פי' דסגן היינו כהן העובד ביוהכ"פ א"כ ניחא דהאי עדיפא אך קשה ממשנה פ"ג דביכורים והסגנים והגזברים יוצאין לקראתן משמע לכאורה דלאו היינו סגן אשר הוא הנקרא ממונה דזה הממונה להיות משנה לכה"ג דהא לא הי' רק ממונה אחד ואיך קתני הסגנים וכן מש"כ רבינו דאמרכלין עדיפא מגזברין יקשה מפסחים דף נ"ז דבניהם גזברין ותחתיהם אמרכלין משמע לכאורה דגזברין עדיפא וצ"ל דהאי גזברין דקחשיב התם היינו הקתיקולין:

וממנין ז' אמרכולין וממנין גזברין מתחת ידי האמרכולין ואין פוחתין משלשה. והקשה בראב"ד פ"ק דתמיד איך אפשר שהאמרכולין יהיו מרובין על הגזברין והאמרכולין יותר שלוטין מהגזברים דלכן נקרא אמרכל ולכן גריס הוא י"ג גזברין אבל רבינו דגריס ג' גזברין קשה הן אמת שיש תח"י ספר יד החזקה דפוס מעסניץ שם איתא ג' אמרכולין וא"כ לא היו מרובין מן הגזברין אבל הוא נגד המשנה וירושלמי דז' אמרכולין וכן הוא בשאר דפוסים מספרי רבינו א"כ קשה דהרי רבינו כ' וממנין גזברין מת"י האמרכולין משמע שהאמרכולין גדולים ועדיפא מגזברין ולמה הי' אמרכולין יותר מגזברין:

וממנין ז' אמרכולין וממנין גזברין מתחת ידי האמרכולין ואין פוחתין משלשה. והקשה בראב"ד פ"ק דתמיד איך אפשר שהאמרכולין יהיו מרובין על הגזברין והאמרכולין יותר שלוטין מהגזברים דלכן נקרא אמרכל ולכן גריס הוא י"ג גזברין אבל רבינו דגריס ג' גזברין קשה הן אמת שיש תח"י ספר יד החזקה דפוס מעסניץ שם איתא ג' אמרכולין וא"כ לא היו מרובין מן הגזברין אבל הוא נגד המשנה וירושלמי דז' אמרכולין וכן הוא בשאר דפוסים מספרי רבינו א"כ קשה דהרי רבינו כ' וממנין גזברין מת"י האמרכולין משמע שהאמרכולין גדולים ועדיפא מגזברין ולמה הי' אמרכולין יותר מגזברין:

א') כה"ג המשיח קודם למרב"ג ומרב"ג העומד לשרת קודם למשיח שעבר מחמת קרי והעובר מחמת קרי קודם לעובר מחמת מום. וקשה דמשמע דמשיח שקודם למרב"ג היינו בעובד דאי בלא עובד הא אמרת דמרובה קודם למשיח שעבר מחמת קרי וקשיא מנזיר דף מ"ז אמרינן משיח קודם למרב"ג דאין מביא פר מרב"ג קודם למשיח שעבר ופי' תוס' מדקאמר שאין מביא פר משמע דאף דמרב"ג ראוי לעבודה דאייריא ביוהכ"פ עצמו שראה משיח קרי ונכנס אחר תחתיו לשמש במרובה בגדים אפ"ה קודם דמשיח מביא פר והא דמרב"ג קודם למשיח שעבר היינו כהן שנכנס לעבודה ביוהכ"פ דאחר יוהכ"פ עובר אבל רבינו דמפרש מרב"ג העומד לשרת קודם למשיח שעבר מחמת קרי וא"כ אייריא מעובד ביוהכ"פ וא"כ הא דמשיח קודם היינו אי המשיח עובד דליכא לפרש כמש"כ תוס' דאייריא ביוהכ"פ עצמו שהרי לרבינו מרב"ג קודם: הן אמת שבהוריות דף י"ג מוכח להדיא כדברי רבינו דקתני מרב"ג קודם למשיח שעבר מחמת קריו א"כ הא דקאמר משיח קודם למרב"ג היינו בעובד כשחזר למקומו ומטעם דאחר יוהכ"פ המרב"ג אין ראוי לכה"ג א"כ משמע כדברי רבינו אך א"כ קשה הך דנזיר וע"כ לפרש לענין להחיותו אייריא אבל לענין לטמא מטמא המרב"ג אף שעומד לעבודה כיון דמשיח מביא פר וא"כ יקשה שוב על רבינו דבפ"ג מאבל כ' הי' כה"ג וכהן הדיוט יטמא ההדיוט וכן הקודם לחבירו במעלה מתאחר בטומאה וכ' הלח"מ שם דסמך אמש"כ כאן סדר מעלות הקדומה וא"כ שוב יקשה כנ"ל הא לרבינו אין הסוגיות שוות: ולכן נראה ליישב דרבינו אין מפרש כתוס' בהך דנזיר אלא דאייריא אחר יוהכ"פ דאז המשיח חוזר לעבודה משום דרבינו מפרש גם הך דנזיר מרב"ג קודם למשיח שעבר אייריא ביוהכ"פ עצמו וכיון דמרב"ג עומד לעבודה ומשיח שעבר היינו הכה"ג שנמשח ועבר מחמת קריו כגי' הגמ' דהוריות אבל אחר יוהכ"פ דהמשיח חוזר לעבודה אז עדיף ממרב"ג משום דמביא פר והא דלא קאמר יען דמרב"ג אין עובד אחר יוהכ"פ י"ל לפמש"כ רבינו בה' יוהכ"פ לרי"ו מצות כה"ג עליו ואם עבד עבודתו כשרה והיינו באם עבד בח' בגדים (ולפמש"כ להלן אחר שנגנז שמן משחה אז כשר אף אחר יוהכ"פ) וא"כ לכן צריך לטעם דמביא פר אבל מרב"ג ומשיח שעבר דמשיח אין יכול לעבוד אף בדיעבד יען דראה קרי לכן מרב"ג עדיף: והנה לכאורה י"ל שדעת רבינו כהרמב"ן פ' אחרי שכ' דמשכחת מרב"ג ומשיח בזמן א' דבאירע קרי ביוהכ"פ נכנס אחר תחתיו וכשר זה מרב"ג בלא משיחה וע"ז אמרו משיח קודם למרב"ג הנה סובר הרמב"ן דאף קודם שנגנז שמן המשחה ג"כ זה הכהן שנכנס ביוהכ"פ לעבודה כשר בלא משיחה אמנם לא נתפרש בדברי הרמב"ן איך סובר אי מוקי הא דמשיח קודם היינו ביוהכ"פ עצמו וא"כ לפי"ז הא דקאמר מרב"ג קודם זהו ע"כ אייריא אחר שנגנז ומשיח שעבר היינו כמש"כ תוס' שעבד ביוהכ"פ בעוד שהי' שמן משחה ועבר אחר יוהכ"פ אמנם לדעתי דברי הרמב"ן צריכין לימוד דהרי קשה קו' תוס' א"כ למה צריך לטעם דמביא פר והנה כתבנו לעיל יען דאי עבד אף שעבר אחר יוהכ"פ בדיעבד כשר והנה זה שייך אחר שנגנז שמן משחה דהנה לכאורה נראה הא דפליגי ר"מ ור"י [דשני] מצכה"ג עליו וגם ר"י מודה אם עבר ועבד כשר היינו או זה השני נכנס אחר שנגנז שמן משחה אבל קודם שנגנז והי' צריך משיחה נהי דביוהכ"פ ע"כ משמש בלא משיחה דהוה כדיעבד דא"א שאני וכמש"כ בפנ"י ביומא ובשי"צ השיג עליו דאפשר בפרישה ומשיחה קודם יוהכ"פ ולדעתי ל"ח אפשר דהא אין מושחין ב' כה"ג לפמש"כ להלן בשם ריטב"א דכל זמן דראשון חזי אין מושחין אחר איך נאמר לר"מ דמצות כה"ג עליו כל דצריך משיחה ולכן נראה דפליגי רק אחר שנגנז שמן המשחה ולכן האי מרב"ג אייריא שראה קרי ואחר נכנס במרב"ג וכשר כל השנה בדיעבד וכל מצכה"ג עליו ולא שייך לומר משיח עדיף כיון דגם שני מצכה"ג עליו ובדיעבד כשר לכן רק מטעם דמביא פר לכן משיח קודם: ואמנם זהו לפי דעת רבינו דאייריא אחר יוהכ"פ אמנם על תוס' באמת יפלא כיון דמוקי ביוהכ"פ אפ"ה משיח עדיף דמביא פר א"כ למה צריך לאוקים דשני נכנס אחר שנגנז אפי' קודם שנגנז עכ"פ ביוהכ"פ כשר בלא משיחה דחשיב דא"א וכמש"כ הרמב"ן ויותר יפלא שתוס' שם ד"ה מרובה כ' בפירוש דביוהכ"פ ג"כ זה שנכנס לעבודה צריך משיחה ויפלא דגמ' יומא דף ז' משמע דליכא חינוך ביוהכ"פ לא בבגדים ולא במשיחה וכדעת הרמב"ן: אך י"ל הנה לשיטת תוס' מגמ' דנזיר מוכח להדיא כן דשני שנכנס צריך משיחה דכיון דמפרשי משיח וברב"ג משיח עדיף היינו ביוהכ"פ דלדידהו כה"ג משיח עדיף כיון דמביא הפר ולכן מפרש ע"כ האי מרב"ג היינו אחר שנגנז שמן והאי משיח שעבר היינו שעבד פ"א ביוהכ"פ קודם שנגנז ואחר יוהכ"פ עבר אין ראוי לעבודה ולכן מרב"ג עדיף א"כ כיון דנקרא זה משיח שעבר ע"כ דמושחין אותו אמנם לפי מה שפירשתי דברי רבינו שפיר יש לקיים שיטת הרמב"ן לענין זה דביוהכ"פ רשאי לעבוד בלא משיחה אף קודם שנגנז אלא דבפירושו דהאי שמעתתא סובר רבינו כתוס' לא כרמב"ן דאייריא אחר שנגנז אלא דחולק אתוס' ג"כ בחדא דלתוס' אף ביוהכ"פ משיח עדיף ולרבינו דאחר שנגנז אייריא ורק יען דבדיעבד כשר מצכה"ג עליו לכן צריך לטעם דמביא פר אבל ביוהכ"פ מרב"ג עדיף מכה"ג שראה קרי ועבר וזה אפי' קודם שנגנז ג"כ דבזה חולק על הרמב"ן והאי משיח שעבר היינו כה"ג שראה קרי ביוהכ"פ ויגיד עליו ריעו הסוג' דהוריות דמפורש להדיא מרב"ג קודם למשיח שעבר מחמת קרי והנה רש"י ביומא פי' מודה ר"י בדיעבד כשר דקאי אשימש בח' בגדים ויפלא א"כ איך אמרינן כאן דמשיח שעבר לאו בר עבודה הוא כיון דבדיעבד כשר בשימש בח' בגדים ומכאן ראי' לטו"א במגילה שכ' לפרש עבר ועבד בד' בגדים אז כשר דהשתא א"ש דקאמר לאו בר עבודה הכונה בכה"ג דאף דכשר בדיעבד רק בד' בגדים ככהן הדיוט ולכן יטמא זה שעבר ולא יטמא מרב"ג העובד בכה"ג ויותר י"ל הא דקאמר לאו בר עבודה היינו דמדרבנן אף בכהן הדיוט אין עובד דאין מורידין אבל בכה"ג מה"ת אסור לעבוד (וראי' לדברי הטו"א מיומא דף ע"ג גם שם אמרינן במשיח מלחמה אין עובד בד' משום אין מורידין והוק' תיפוק להו דמרב"ג דבשלמא לעיל שייך כתי' תוס' דמלך יכול להורידו כשיש צורך אבל כאן למה ירדוהו מה פשע ולדברי הטו"א א"ש דכל הטעם דאין יכולין להורידו רק מטעם דמעלין ואין מורידין) ואמנם לפמש"כ דהאי משיח שעבר היינו כה"ג שראה קרי א"כ שפיר י"ל דשני מה"ת אף אחר יוהכ"פ ראוי לעבודה בדיעבד וא"כ לפי"ז שפיר י"ל כמש"כ הא דמשיח ומרב"ג היינו אחר יוהכ"פ וכיון דמה"ת שני ראוי לעבודה לכן צריך לטעם דמשיח מביא פר וכן מוכח דעת רבינו בפ"א מיוהכ"פ דוקא אחר שנגנז והנה במהרש"א מכות דף י"א כ' ג"כ כמו הרמב"ן דמרב"ג היינו אף קודם שנגנז ובאורח מישור השיג עליהם דבעינן משיחה אף בדיעבד יום א' כמש"כ רבינו בפ"ד מה' אלו והשיג מיומא דף ד' וכן הביא בשי"צ שם בשם צידה לדרך ואמנם לפמש"כ א"ש דבוודאי לענין לעבוד ביוהכ"פ כשיראה קרי הכה"ג הוא א"צ משיחה אף קודם שנגנז אבל שנאמר דאחר יוהכ"פ מצות כה"ג עליו זהו דוקא אחר שנגנז ולפי"ז יצא לנו להכריע בין דעת הרמב"ן ומהרש"א דל"צ משיחה כלל ובין תוס' ורש"י דאף לעבוד ביוהכ"פ א"צ אבל אחר יוהכ"פ דוקא אחר שנגנז א"צ משיחה ודו"ק: והנה באורח מישור כ' לפרש דהך דנזיר אייריא שמשוח ג"כ לעבודה ע"י שאירע בו מום וכן המרב"ג ולכן עדיף משיח יען דמביא פר ואפשר שגם רבינו בכהא"ג אייריא דמשיח עדיף אבל אי מרב"ג עובד ומשיח אין עובד משום קרי מרב"ג עדיף ובשמ"ק הביא בשם תוס' הרא"ש דמשכחת משיח שאין עובד ומרב"ג עובד היכיא דהי' חולה ומינוי אחר תחתיו וכיון ששימש ימים רבים בכה"ג מסתמא אין מעבירין אותו אף שנתרפא הראשון דוקא באירע קרי ששני אין משמש רק לפי שעה דראשון חוזר לעבודתו והנה מזה יש ללמוד דבר חדש במש"כ פוסקים פרנס שעבר חוזר לעבודתו דזה רק בשימש השני זמן מועט אבל אחר זמן מרובה אין ראשון חוזר לעבודתו אחר שכבר שימש שני ועשה"מ פ"א מעיוהכ"פ מש"כ על דברת רא"ש האלו והוכיח מדפריך ביומא פשיטא ולא קאמר דקמ"ל אף לכשיחכם אחר יותר ולדעתי אין מזה ראי' דגם זה פשיטא דשני חוזר אף שיש חכם ממנו והנה במכות דף י"א במשנה אחד המשיח ואחד שעבר ממשיחתו ופי' שם רבינו במשנה דמשיח שעבר היינו ע"י מום או קרי ולפי"ז מרב"ג היינו העומד לשרת והמשיח היינו ג"כ בעובד דאי בעבר זהו משיח שעבר אלא דקשה דבגמ' בעי במיתת כולן הוא חוזר וכ' הרמב"ן בפ' אחרי דמוכח מזה דמרב"ג משכחת בזמן א' קודם שנגנז רק אייריא בנכנס ביוהכ"פ לעבודה במרב"ג בלא משיחה ועדיין קשיא עכ"פ איך משכחת כולהו שלשה כיון דמשיח שעבר היינו מחמת מום או קרי ונכנס אחר לשמש במרב"ג בלא משיח א"כ איך משכחת משיח דמשמע משיח שעובד ולכן נראה דמרב"ג אין הכונה מרב"ג שעובד אלא אייריא אחר יוהכ"פ שחוזר המשיח לעבודה ומרב"ג אין עובד אבל יש כאן עוד משיח אחר שנסתלק מחמת מום מכבר ועדיין חי ומשכחת כולהו: אמנם רבינו בפ"ז מרוצח כ' אחד המשיח ואחד המרב"ג אחד כה"ג וא' כהן העובר שמת רוצח חוזר נראה דכונתו בין אי המשיח עובר ומרב"ג עובד בין אי המרב"ג עובד והמשיח עובר חוזר והיינו שכ' רבינו א' מארבעה אלו שמת חוזר דבמיתת כולן ל"ש הני ארבעה ואף שלשה לא משכחת אי המרב"ג עובד רק בשאין מרב"ג עובד דהיינו אחר יוהכ"פ אז שייך דיש שלשה כאמור ורבינו כ' אחד העובד משמע דקאי גם אמרובה בגדים לכן נקט א' מארבעתן שמת והבן ועבפי"ז מאי"ב קחשיב ג"כ הני ארבעה: והנה גם מכאן מוכח דהא דלר"י בדיעבד עובד אין הכונה בבגדי כהן הדיוט אבל בבגכה"ג פסול דא"כ למה חוזר במיתת כהן וע"כ הכונה שעובד בבגכה"ג בדיעבד כשר דמצכה"ג עליו וגם ראי' מכאן לרבינו בה' יוהכ"פ שפסק דאף למ"ד אין השני עובד אפ"ה מצכה"ג עליו וכשר בדיעבד בח' בגדים ולפי"ז קשה לכאורה דכבר הוכחנו לעיל מנזיר דכהן שעבר אין ראוי לעבוד א"כ מוכח דאם עבד בכה"ג פסול ולכן נראה דמכאן הוכחה סברא שכתבנו בפירקן וכן לעיל בפ"ג מבהב"ח דבאמת אי לאו דאין מורידין הי' יכולין לסלקו ואז באמת בעבד בח' פסול אבל כיון דאין מורידין אין מסלקין אותו ואם עבד בח' כשרה ועבד בד' פסולה א"כ האי דנזיר דאמרינן לאו בר עבודה היינו בכה"ג אייריא אם העבירוהו כמש"כ לעיל דאם אירע שהעבירוהו מטעם חטאו כיוסף בן אילם או מטעם אחר באמת א"ר לעבוד בכה"ג אף בדיעבד ורק אדרבא בעבד בד' בגדים כשר אמנם לפמש"כ דהאי דנזיר אייריא במשיח שראה קרי ביוהכ"פ דא"ר לעבוד ניחא בלא"ה ודו"ק: והנה לתוס' בנזיר הנ"ל הנה לדידהו ע"כ האי דמכות משכחת ג' שכה"ג משיח גלה ויש כאן משיח שעבר שעבד פ"א ביוהכ"פ ואין עובד לעולם ואח"כ נגנז שמן המשחה ומינו מרב"ג תחתיו ולפי"ז לתוס' האי משיח שעבר ממשיחתו זה שעבד פ"א ביוהכ"פ אחר שנמשח ומרב"ג היינו העובד ומשיח היינו שגלה אמנם ראיתי בריטב"א מכות כ' בדרך אחר דמשכחת בנגלה המשיח שממנין אחר כיון שאין מושחין ב' כהנים גדולים בדור אחד ואם אירע פסול בזה השני ממנין אחר עד שיעבור הפסול של שני ואח"כ חזר השני למקומו הוי השלישי כהן שעבר ממשיחתו ומיהו ממשיחתו לאו דוקא אלא לרבוי קרי הכי כדמתרגמינן הכהן המשיח דמתרבא ראה זה חדש שהעלה דאין מושחין ב' כהנים כל זמן שראשון חי א"א כלל למשוח שני (ולדעתי כן דעת הרמב"ן ורבינו דלכן ביוהכ"פ א"א במשיחה דלא כתוס' כמש"כ לעיל) ויש לתמוה אחר שהריטב"א מפרש ממשיחתו לאו דוקא וסובר דמרב"ג אין נמשח כשעובד ביוהכ"פ דלא כתוס' א"כ א"צ לדחוק ולפרש בנגלה ראשון רק יש לפרש דיש כאן כהן המשיח ונמצא פסול ומפרישין כהן מרב"ג וכשעבר הפסול ראשון חוזר ושני א"ר לעבודה כ"ז שראשון חי וכשנמצא פסול שנית מפרישין אחר במרב"ג ויש כאן כל שלשה ביחד עכ"פ יצא לנו דלריטב"א גם שמעתתא דנזיר יש לפרש בכהא"ג דמרב"ג ומשיח שעבר לאו דוקא משיח שעבר אלא כוונה מרב"ג שעבר דהיינו שעבד ביוהכ"פ ועבר (וכמש"כ באמת בשמ"ק בנזיר לפרש כן דהאי משיח שעבר לאו דוקא משיח אלא מרב"ג שעבר אחר ששימש פ"א ביוהכ"פ וחזר הראשון שג"כ רק מרב"ג לעבודתו) ומרב"ג היינו מרב"ג העובד ואייריא הכל אחר שנגנז אבל רישא אייריא קודם שנגנז ואייריא ביוהכ"פ עצמו כמש"כ בנזיר לכן משיח קודם אף שהמרב"ג עובד ביוהכ"פ ודו"ק: ב') נמצאו הכהנים תמיד שמונה מעלות. ובכ"מ תמה דהא מנה שם יותר מח' מעלות אמנם לק"מ דבתוספתא פ"ב דשקלים איתא דהגזברין והאמרכלין כשרים בלוים ובישראלים א"כ י"ל דרבינו כ' נמצאו הכהנים תמיד ח' מעלות דהיינו באותן שצריכין להיות דוקא כהנים אבל אמרכלין והגזברין דכשרים מישראלים אינן באים במנין כלל:

א') כשימות המלך או כה"ג מעמידין בנו תחתיו או הראוי ליורשו. הנה בח"ס סי' י"ב הוכיח מדצריך קרא בכה"ג דבנו קודם מכלל דהא דבן יורש את אביו הוא דוקא במלכות וכדומה מינוי שררות אבל לא במינוי קדושה והרבצת תורה וכדעת מהרשד"ם סי' ה' הביאו המג"א סי' נ"ג וכן לדעת בעל עשרה מאמרות חקור דין פ"ט ולכן במשיח מלחמה דליכא קרא אין בנו מתמנה תחתיו ולי נראה להשיב דשאני כה"ג דצריך משיחה א"כ הו"א דלכן אין מעמידין בנו דל"ש דבא בירושה כיון שאין ממלא רק ע"י משיחה לכן צריך קרא ומהא"ט מיעטה תורה במשיח מלחמה אבל במלך דאין בנו צריך משיחה לכן בנו קודם וחילי דידי הוא דהא דבכה"ג בנו קודם דרשינן מקרא דהעומד לכהן תחת אביו וכמו שלמדו בת"כ והא"ט דצריך קרא יען דכתיב הכהן המשיח תחתיו מבניו וילפינן בהוריות ובכריתות דגם בן כה"ג צריך משיחה א"כ אי לאו דכתיב לכהן תחת אביו הו"א דבן אין ממלא מקום אביו כיון דכתיב בקרא אחרינא דצריך משיחה גם לבן כה"ג א"כ לכן הו"א דאין חייב להמנות בן תחת אביו ובזה מיושב קו' המהרש"א ביומא דף ע"ב דמייתיא תרתי דרשות קרא דוהכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה מי שבנו עומד תחתיו יצא משיח מלחמה שאין בנו עומד תחתיו ואח"כ מייתיא דרשא דוכהן תחת אביו והקשה במהרש"א מדרשא קמייתא מוכח שבן עומד תחת אביו ולפמש"כ א"ש דאדרבא יען דכתיב דרשא ראשונה דוהכהן המשיח תחתיו דמזה נלמד דכשקם תחת אביו צריך משיחה לכן צריך קרא דוכהן תחת אביו ולא נלמוד ממלך כיון דבעי משיחה ולכן אי לאו קרא דוכהן הו"א דאין חייב להעמיד בנו תחתיו ורק אם העמידו צריך משיחה ולכן צריך קרא דוכהן תחת אביו דאפ"ה שייך בי' ירושה וא"ל דאכתי נכתוב דרשא דוכהן תחת אביו י"ל דא"כ ל"ה ידעינן דגם בן צריך משיחה אך לכאורה הרי גם בבן מלך איתא התם בהוריות ובכריתות ביש מחלוקת צריך משיחה דאז בטלה הירושה כמו שפירש"י חזינן דלא בא ממילא אפ"ה בנו קודם א"כ ע"כ החילוק בין כה"ג שזה דבר קדושה כדברי הח"ס אך הדבר ניחא דרבינו כ' בפ"א דכשיש מחלוקת מושחין להודיע מי הוא המלך מוכח אף ביש מחלוקת הירושה לא פסקה דמשיחה רק להודיע מי הוא המלך לא כפירש"י א"כ לפי"ז הירושה ממילא בא לכן בנו קודם וכן י"ל במינוי תורה ומדברי רבינו אלו נראה דיש ללמוד ברבנות ג"כ בנו קודם אף שיש מחלוקת כאמור אך לקמן אבאר דיש בזה כמה פרטים לדון בין היכיא דשייך ירושה ברבנות ובין היכיא דלא שייך ירושה: והנה בח"ס הביא ראי' מבני משה דע"כ הי' ראוין וממלאין מקומו דאל"כ לא הי' מבקש משה אפ"ה אמר הקב"ה שיקח את יהושע מוכח אף בראוי למלאות מקום אביו אפ"ה תורה אין ירושה ואמנם לדעתי יקשה עליו הא כ' בעצמו דמהלל ואילך נהגו ירושה בנשיאות תורה יען דפתיכי בי' גם מלכות א"כ אטו הי' נשיאות משה גרע מנשיאות הלל ובניו דבוודאי גם בדידי' הי' צד מלכות ורבינו בפ"ו מבהב"ח ס"ל דמשה מלך הי' וא"כ קושיא במקומו למה בניו לא ירשו מלכותו ונשיאותו בתורה כיון שהי' ראוים למלא מקום אביהם: ב') והנראה לי בבירור דבר זה עפמש"כ באוה"י פ' תצוה לפרש המדרש כל מ' שנה שהיו ישראל במדבר לא נמנע משה מלשמש בכה"ג הד"ד משה ואהרן בכהניו ר' ברכ' בשם ר' שמעון מייתיא לה מן הדין קרא בני עמרם אהרן ומשה ויבדל אהרן להקדישו הוא ובניו עד עולם ומשה איש אלקים בניו יקראו על שבט הלוי וכ' לפרש עפ"י משל הסכת ושמע חכמים הגידו ולא כחדו אשר ממלכות בו"ד יש לנו לקחת דמיון על מלכות שמים וכאמרם מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע וא"כ נחקורה נא בתהלוכות צבאות מלכי בו"ד כי הנה זה משפט המלך להיות לו שרים רבים אשר יצבאו על עמו שרי אלפים שרי מאות וכל א' ממונה על עסק מיוחד והנה מלבד שרי צבאות האלה יש עוד א' אצל המלך אשר אם תשאל עליו ועל פקודתו יאמרו לך שאין לו התמנות מאומה לא פקיד ולא נגיד ואין לו שם ותואר המורה על איזה התמנות ובכל זה מעלות האיש ההוא עודפת על כל שרי צבאות והוא יקר בעיני המלך נכבד מכולם וידיו רב לו לעשות כרצונו אין דבר נעלם ממנו והסברא לזה להיותו ריע המלך מפליא עצה ממתיק סוד ולכן גם כי אין לו שום התמנות עכ"ז מאמרו עודפת במעלה על כל שרי המלך ומעתה נחקורה ההבדל בין כל השרים הפקודים ובין ריע המלך הזה הנה כל תבנית המלבושים משונים באיכותם וכל א' מן השרים מצוינים במלבושיהם בצלם דמות תבניתו ועוד זאת כי כל א' מן ראשי הצבא בעת אשר המלך יפקיד אותו יתן לו עתים מוגבלים למתי יכול לבוא לפני המלך לא בכל פעם שיחפוץ הוא נמצא כי השר צבא אשר הורם ואשר הונף להתמנות ידוע הוא מחויב לשמור ב' ענינים שאמרנו ברצות לבוא לפני המלך א' צלם ודמות אפודתו וב' שצריך לכוין השעה אמנם לא כאלה אותו החשוב שאמרנו כי אליו לא נקבע עת מוגבלות מתי יבוא לפני המלך כי הוא נכנס ויוצא אצלו בתמידות כבן בית וא"צ לבוא בדמות אפודתו כיון שאין לו שום התמנות ידוע: ועוד יש הבדל כי זה שנתמנה בהתמנות ידוע הנה גם בניו אחריו יכולין לרשת ההתמנות אבל האחר יען כי הי' גדול כ"כ שאין לו שום התמנות ידוע והוא כיד ימין המלך הנה גדולה זו לא נתנה בירושה כיון שאין התמנות ידוע ומה גם כי להיותו גדול כ"כ ושהמלך ירשהו בכל אשר לו לעשות כרצונו וכחפצו (וכן אמרו במדרש שמלאכים אמרו להקב"ה שמשה כותב מה שרוצה והשיב הקב"ה בכל ביתי נאמן הוא) והנה עלה בידינו תכלית חקירתינו כי המלך העליון הי' לו שררות וכהונה לתת אותה ליד ממונה ולהפקידו עלי' והוא עבודת הכה"ג והנה מיד כאשר נבחר אהרן להתמנות המעולה הזאת הנה מיד צוה ד' ואל יבוא בכל עת אל הקודש ב' בזאת יבוא אהרן אל הקודש כתונת בד הגביל את הממונה הנבחר הלזה בזמן בואו ובצלם דמות מלבושיו להמנות זאת לא זולת לא כן מרע"ה עליו הפליג הכ' בכל ביתי נאמן הוא ודרשו במדרש שהי' עייל בלא רשות וכן דרשו ואל יבוא בכל עת אהרן בבל יבוא ואין משה בבל יבוא וכן לא הי' צריך לבגדים הרשומים כי הוא כביכול ריע המלך כמו במשל וזהו שדרשו פשוט הי' לן שבחלוק לבן שימש משה הכונה גדול כ"כ עד שהי' כבן בית ול"ה צריך הכנה כלל וכלל והי' יכול לעבוד בחלוק לבן לבד וזה הכונה כל מ' שנה לא הי' נמנע משה מלשמש בכה"ג דבכל עת שהי' חפצו לשמש הי' משמש כי בכל ביתו נאמן וע"ז בא ר' ברכי' והוסיף עוד הבדל [השני] כי אהרן שנתמנה לכה"ג לכן היתה הפעולה בזה כי בניו עד עולם זכו ג"כ בכהונה ומשה איש האלקים וא"כ בוודאי שאין להסתפק בו אם הי' יכול לעבודה הכונה אף כי לא נתמנה כי בכל בית אלקים נאמן הוא ואם תאמר מה מנו יהלך בזה שלא נתמנה ולמה נצטער עליו הלא מדרגתו עודפת על אהרן ע"ז מבאר ואומר בניו יקראו על שבט הלוי שיש לו נפקותא בבניו שלא יהיו נקראים בלתי על שם השבט עכ"ד הנעימים והנה לפי"ז ניחא דלכן אף ירושתו במלכות ושררות תורה לא ירשו בניו כי הי' גדול כ"כ עד שא"א שבניו יזכו בגדולתו וגם כי לא הי' לו התמנות רק הי' כבן בית וע"ז ל"ש ירושה: ועפי"ז יש לפרש הכתוב כך במשה איש האלקים בניו יקראו על שבט הלוי בא לפרש למה לא ירשו בניו גדולתו בכהונה ע"ז אמר כי משה הי' גדול כ"כ שהי' איש האלקים וא"כ אחרי שגדול כ"כ לא ניתן לירושה לא בכהונה ולא במלכות ולא בתורה כי במשה הי' חוט המשולש כתר מלכות כתר כהונה וכתר תורה ולכן לא זכו בניו בגדולתו וזה דבר נעים: עוד נראה לישב עפ"י ששמעתי לפני רבות בשנים מפה קדוש אדאמ"ו הגזצ"ל בטעם שקב"ה אמר קח את יהושוע כי הנה משה בענותנותו חשב כי עוד לא השלים עצמו ורק ע"י בניו אחריו אשר ירביצו תורה ויראה ישלים חוקו ע"ד שפתותיו דובבות ולכן ביקש על בניו אבל קב"ה ידע כי א"צ לזה להשלים עצמו ע"י בניו לכן צוה קח את יהושוע כי הי' כחסרון וזילזול כבוד משה כאלו הי' צריך להשלים עצמו ע"י בניו ולפי"ז יש לומר דמרע"ה בענותנותו הגדולה הי' סובר כי בניו ממלאים מקומו ביראת חטא עכ"פ אבל קב"ה ידע גדולתו של משה כי אין בניו ממלאים מקומו אף ביראת חטא א"כ הדר דינא להעמיד מי שגדול בתורה ויהושוע הי' גדול בתורה (ומזה יש ללמוד ג"כ לדינא ברבנות) יותר מהם וא"כ אין ראי' מהא דבניו של משה: ועוד נראה לי טעם אחר דהנה זה שבנו קם אחריו דרשו בספרי שום תשים עליך מלך הוא ובניו בקרב ישראל א"כ י"ל זהו דוקא בשררות שבא ע"י מינוי אבל משרע"ה לא נתמנה מישראל רק הי' עליהם כמלך ע"פ צווי השי"ת בכהא"ג ליכא דין ירושה במלכות דאם אחד החזיק במלכות בלא מינוי ל"ש ירושה בבניו וא"כ אף שהי' ברשות מפני צווי ד' אבל לא ברשות ישראל כהא"ג ליכא ירושה בבניו: אמנם יש לי תשובה רבתא על ח"ס שכ' בני מרע"ה הי' ראוין למלאות מקומו רק כתר תורה שאני והנה כבר השבתי עכ"פ פתיכי בי' מלכות אע"כ שבאמת לא הוי ראוין למלאות מקומו אף למלכות וראי' מזבחים דף ק"א דקאמר ביקש משה מלכות לבניו ולא ניתנה לו דכ' אל תקרב הלום ואין הלום אלא מלכות הרי דמצד מלכות ביקש בניו ואפ"ה לא נתנה לו ע"כ דלא הי' ראוין ומה שביקש משה אולי חשב כי ראוין הם לזה וקב"ה ידע כי אין ראוין אף למלכות או מטעם שכ' כיון שלא נתמנה ל"ש בו ירושה ועכ"פ דברי הח"ס זצ"ל צ"ע: ונראה לי ראי' נכונה כי אף בשררות תורה ג"כ שייך ירושה דבמכות דף י"ג פליגי ר"מ ור"י אי רוצח חוזר לשררה ופירש"י כגון נשיא או ראש ב"ד ובגמ' מפרש דפליגי אי חוזר למה שהחזיקו בו אבותיו דהיינו לשררה ור"י סובר דחוזר למה שהחזיקו בו אבותיו א"כ משמע דבא מכח ירושת אבותיו ואפ"ה פירש"י דקאי אראש ב"ד שהוא כתר תורה א"כ מוכח דגם זה בא לו בירושה ולכן חוזר לשררתו ואי נאמר כח"ס זצ"ל דאין זה בירושה א"כ הא דקאמר דחוזר לחזקת אבותיו ע"כ לא אכתר תורה קאי ואיך פירש"י דקאי אראש ב"ד וע"כ דשייך בזה ירושת אבותיו ודו"ק: ג') והנה בח"ס סי' י"ג כ' להפוך בזכותי דבני ת"ח בטעם חדש דברבנות יש שירות ומשועבדים לקהל לעשות צרכיהם בשכר ולא גרע מהילל ואילך דנהגו בירושה מפני דפתיך בהו גם זכר למלכות בית דוד ולי נראה דיש לשדות בה נרגא דבאמת יש לחקור עוד בירושת רבנות כיון שכותבין זמן ברבנות והרי בשררות לזמן ל"ש ירושה כמו שהביא בגור"ד ראי' מח"מ סי' שכ"ט במקבל שדה מחבירו ומת המקבל שאין בנו יכול לומר אני אטפל בשדה במקום אבי ותתן לי כמו שהתנית עם אבי וא"כ לפי"ז ברבנות שג"כ כותבין על זמן וא"כ במת תוך הזמן לא יכול הבן לומר אני אהי' במקום אבי למלא הזמן אשר קבלתם אותו ויותר יש לחקור לפמש"כ בח"ס סי' ר"ו בטעמא דמילתא דכותבין לזמן יען דמקבלין שכר ולא יהי' כנשכר לעבד לכן כותבין כן כי הרב הוא משועבד לקהל אין רשאי להשכיר עצמו רק לזמן קצוב וא"כ לפי"ז ניחזי אנן כל סמיכת ירושת הרבנות יען דהוה כמושכר לקהל בשכר וא"כ לפי"ז ע"כ אין יכול להשכיר עצמו רק לשנים ידועות כמו שכותבין באמת בשטר רבנות וא"כ איך שייך ירושה דממנ"פ אי אמרת דא"צ ליכתוב מעיקר הדין זמן בשטר רבנות דל"ח כמשכיר עצמו ולכן אף שכותבין זמן על צד היותר טוב לא איבד זכותו כמש"כ בח"ס דאין יכולין לסלקו אחר הזמן א"כ ל"ש ירושה בכבוד תורה ואי אמרת דשייך ירושה יען דהוה כמשכיר עצמו לקהל א"כ שוב ע"כ הזמן שקצבו בשטר דוקא שלא יהא כמשכיר עצמו א"כ שוב הוה לזמן וליכא ירושה ממנ"פ והוא הערה גדולה לדינא: ועוד אף דנאמר דבזמן ג"כ שייך ירושה היינו למלא הזמן שנתקבל עליו אבל ביותר מזמן הזה לפי"ז ע"כ יכולין לסלקו משום דממנ"פ אחר הזמן גם אביו היו יכולין לסלק אם אמרת דהוה כמשכיר עצמו וכותבין הזמן שלא יהא כעבד מאי אמרת דל"ה כמשכיר עצמו ולכן אף שכתבו זמן לא נתבטל הקבלה שקבלוהו דזה שכתבו רק שיהא יכול הרב לחזור אחר ג' או שלא יחזור תוך ג' כמש"כ בשו"ת אמרי אש אבל קהל אין יכולין לחזור ולסלקו דאין מורידין משום שררות א"כ אין כפועל וכשכיר ול"ש ירושה א"כ שוב ל"ש ירושה על זה הזמן שהוא יותר ממה שכתבו לו דכיון דאמרת דל"ה כמשכיר עצמו א"כ הוה רק ירושת כתר תורה ול"ש ירושה ויותר מובן לפמש"כ אדאמוה"ג זצ"ל בשבי"ד סי' נ"ג לכן כותבין זמן כדי לאחר זמן זה אם סרח שפיר מורידין דתוך זמן זה אין יכולין להורידו כיון שהוא כשכיר אבל אח"ז כלה שכירתו ורק מטעם דאין מורידין משררה ובסרח שפיר מורידין לזמן א"כ לפי"ז גם בבנו יכולין לסלקו אם לא קבלוהו רק הוא בא בתורת ירושה א"כ רק יכול לבוא בתורת ירושה על זמן זה שנכתב בשטר ולפי"ז יש לומר עוד אם מת אחר שכבר כלה הזמן שנכתוב בשטר רק כל זמן שחי לא מיחו ושתקו דלגבי דידי' חשוב כקבלה מחדש אבל אצל בנו לא יכול לבוא מטעם ירושה וא"ל אם בנו בא בטענה ירושה עד שכלה הזמן א"כ שוב אח"ז אין יכולין לסלקו מטעם אין מורידין משררה דז"א רק בקיבלו אבל בלא קיבלוהו ל"ש אחר זמן זה הורדה ודו"ק: ד') ובעיקרא דמילתא דירושת רבנות נ"ל הענין כך הנה בגמ' דברכות דף נ"ה איתא דמשרע"ה נמלך בציבור הגון עליכם בצלאל א"כ בוודאי גם בהתמנות רבנות כשיש בן ממלא מקומו ביראה צריך להימלך בציבור דצריך להודיע להם כי הוא ראוי לאותו איצטלא שנהג בו אביו מצד תורתו ויראתו ומידותיו ולהגיד להם שכן הדין תורה שבנו קודם לכל אם יש לו המידות שמנו חכמים ושזכה מצד דין ירושה ומי שמונע הבן לזכות בהתמנות מכח ירושת אביו עושה שלא כדין (וכהא"ג בח"ס בח"מ בהא דקיימ"ל דינא דמלכותא דינא בקבלת רב ושירות אבל רק אם הודיע לשר שא"ר לקבל בלי רצון הקהל) כן נמי י"ל בבא לירש הרבנות שנהג אביו צריך הוא להודיע להם כי הוא רוצה לירש ושיביא ראי' לדבריו כי ראוי הוא שסמכוהו גדולים וצדיקים להורות הוראה בישראל לכן וצריכין להודיע להם כן שהד"ת שאם ראוי הוא הנה מן הדין קודם לת"ח אחר ובוודאי החיוב על הקהל לשמוע לדין תורה אבל לא שנלמד מזה כיון דצריך להימלך יכולין לדחותו אם אין רוצין בו אלא צריכין להרכין ראשם לקבל עליהם הד"ת ומי שרוצה לדחותו מזכות שלו הוא ולזכות לעצמו עושה עול שלא במשפט ומסייע להאנשים לעשות עול: ובזה א"ש מש"כ הרשב"א בתשובה סי' ש"א וז"ל ועוד אם לא הי' האב יכול לעמוד בשמשו אם הבן ראוי לכך שורת הדין שיהי' הוא קודם לכל אדם כי לפי מה שאני רואה ממנהג המקומות הבנים מתמנים מדעת הציבור חזנים תחת אבותם וכלל גדול אמרו ז"ל בכל עניני המנויין שאם הי' בן ראוי לאותו איצטלא הוא קודם לכל אדם ואפי' כה"ג אם הי' בנו ראוי הוא קודם לכל אדם ובשו"ת ח"ס תמה דלמה תליא במנהגא כיון שד"ת כך ועוד מ"ט תליא המנויים בציבור כיון שכופין אותו ע"כ למנות הבן תחת אביו ולפמש"כ ניחא דבוודאי צריך התמנות מן הציבור וצריך להגיד להם כי כן שורת הדין אבל הציבור חייבים לכוף ראשם לשמוע לדין תורה שחייבין להמנות אותו ואם מעכבין בידו ביד חזקה הרי עושים עול ועתידים ליתן את הדין וממילא אם המינו אחר הוא מסייע לעשות עול לדחות ביד חזקה מי שראוי לכך מצד תורתו ויראתו ומידותיו להיות מנהיג ישראל וע"ז הביא רשב"א ראי' כי כן נוהגים בישראל שממנים הבן תחת אביו ואין מבקשים תואנה לבחור באחר שמצא חן בעיניהם יותר ואין מעכבין מחמת איזה טענה שיש להם אלא כופין ראשם לשמוע לד"ת: ה') והנה העלה עוד בח"ס שם דברבנות דמדינה אין בנו קודם יען דהרבה נשאלים ממנו לא מהני ירושה רק הגדול קודם ותמוה דהא כל ראיות הח"ס דברבנות שייך ירושה משום דיש בו שירות לקהלה מנשיאות הלל דשייך בי' ירושה משום דפתיכי בי' מלכות וא"כ הא נשיאות בוודאי עדיף יותר מרבנות דמדינה דכל ישראל צריכין לו אפ"ה שייך בו ירושה משום צד מלכות א"כ ה"ה ברבנות דמדינה שייך בי' ירושה משום דיש בו שירות ומקבל שכר ע"ז ואמנם לי יש להשיב על עיקר חקירת הח"ס יען דבשכר לכן שייך בי' ירושה ולדעתי אי לדין יש תשובה דהנה אין אדם מוריש לבנו רק זכות שיש לו והנה זכות זה דמקבל שכר הי' לו רק לפי עבודתו ושירות שלו לקהלה וא"כ בוודאי מי שגדול בתורה יכול לשמש את הקהל במילי דשמיא ובמילי דמתא יותר ממה שיכול איש לעבוד שאין ממלא מקום אביו בתורה וא"כ ל"ש זכות דקבלת שכר דשכר רק כפי ערך השירות אשר יכול לעמוד ולשרת ואם הבן אין ממלא מקום אביו בתורה ואין יכול לשרתם אין כאן זכות שכר דמה ירש לבניו כל זכות שיש לו דהיינו זכות בתורת שכר אבל לא בחנם כי גם הוא לא קיבל בחנם וא"כ רק אם הם גדולים בתורה ויכולים לשרת הקהלה כמו אביהם יש כאן זכות קבלת שכר: ולכאורה נראה שזה הי' טעמו של ח"ס זצ"ל ברבנות דמדינה אלא דתמוה אי באת לחלק בין רבנות דמדינה שאין יכול לשרתם אין מגיע לו זכות השכר א"כ אף בקהלה עצמה יעלה בידך לחלק בין קהלה גדולה לקטנה ולפעמים בקהלה קטנה צריכה שירות הרבה יותר מקהלה גדולה ונתת דבריך לשיעורים וכבר המליצו מי שאין במקרא ובמשנה ובגמ' אינו מן הישוב אמנם לפמש"כ לעיל דבאמת שייך ירושה בכתר תורה ג"כ מצד עצמו לא מצד שכירות כל שממלא מקום אביו ביראה אף שאין ממלא מקומו בתורה כמו במלך וכה"ג אז קם דינו דגם ברבנות בכל מקום שייך ירושה ואמנם במה שדן הר"מ אלשיך דגם בקטן ילפינן ממלך דאם השאיר אחריו בן קטן משמרין לו המלוכה עד שיגדיל כמש"כ רבינו בפ"א ממלכים י"ל דלא דמי למלך דדוקא במלך משמרין לו המלוכה דאפשר להמתין עד שיגדיל ולהנהיג המלוכה ע"י שרי המלוכה כמו שנהוג ביני העמים שקורין רעגענטשאפט אבל בתורה א"א להיות בלא מנהיג דהוה דבר האבוד וכמש"כ הח"ס סי' נ"ב דלכן כותבין זמן בשטר הרבנות שיכול לחזור אחר הזמן דאל"ה לא הי' יכול לחזור משום דהוה כפועל בדבר האבוד וכ"כ בשו"ת אמרי אש וכן ע"כ למנות מנהיג עד שיגדיל וכיון שכבר נתמנה אף דלכשיגדיל הבן ויתחכם יותר שוב לא פסקה השררות כמו שמוכח מתוס' נזיר דף מ"ז הגם דבשמ"ק בנזיר כ' בהא דאמרינן ביומא דכשמת ראשון שני חוזר לעבודתו דהוא דוקא אם ליכא עתה גדול ממנו אבל אם אח"כ כשמת ראשון יש גדול ממנו מזה שנכנס לשמש תחתיו כשהכ"ג לא הי' ראוי לעבודה ביוהכ"פ אז אין השני חוזר לעבודתו רק באם כמו שהוא לעת ההוא גדול בתורה ובחכמה אבל מתוס' הנ"ל מוכח שלא כדברי השמ"ק וכ"כ בשעה"מ פ"א מעיוהכ"פ וכמו שיבואר בפירקן ולפי"ז גם בירושת תורה בנעשה בניו גדולים אם כבר מינוי אחר אין מעבירין אותו משום בניו אף שגדולים בתורה וא"כ לפי"ז ל"ש בנשאר בן קטן דמשמרין לו כתר תורה דע"כ ממנין אחר עד שיגדיל ולכשיגדיל שוב אין מעבירין זה שנתעלה ואבד זכותו והבן: ו') כשימות המלך או הכה"ג. הנה לכאורה מדנקט רבינו כשמת הורה לנו בזה דוקא במת אבל אם אירע בו פסול שנעשה בע"מ או שברצונו רצה למסור לבנו שררתו לאו כל כמיני' דירושה אינו מחיים כמש"כ בתה"צ סי' קמ"ט ומהרימ"ט סי' מ"א אלא דיש לעיין דהא בכה"ג ילפינן כן מקרא דוהכהן המשיח תחתיו מבניו ובמנחות דף כ' דרשינן מהאי קרא דכהן שמת זה שנכנס תחתיו מקריב חביתין שלימה ובירושלמי פ"ז דשקלים אמרו שכן הדין אף בנדחה בנטמא או נדחה במום וא"כ לפי"ז משמע שגם זה דבניו נכנסין תחתיו ג"כ אפי' בנטמא או נעשה בע"מ דמאותו קרא נפקא אך י"ל במגילה איתא אין בין כהן המשמש רק עשירית האיפה משמע שמקריב בנטמא הכה"ג משל כה"ג דלא כירושלמי רק במת מקריב משל עצמו ולפמש"כ רבינו פ"ד משגגות בכה"ג שנטמא או נעשה בע"מ כל מצות כה"ג עליו א"כ בוודאי ל"ש ירושה במחיים ע"כ דלא דרשינן כן לענין ירושה שבניו יהיו תחתיו אלא דיש לעיין ממש"כ רשב"א בתשוב' ש"ץ שהזקין ורוצה למנות בנו אם ממלא מקומו הרשות ביד החזן למנות בנו הרי דיכול למסור מינוי שלו לבנו אך י"ל דש"ה שהתנה עם הקהל בשעת קבלתו שיהא לו רשות למנות אחר במקומו וכן העלה בשער אפרים הנדפס עתה מחדש והביא ראי' מהא דשני אין עובד בכה"ג משום איבה ואמאי לא נאמר שהוא יברר אוהב קרוב מאח או דבק שיכנס תחתיו ולא יהא איבה ועמש"כ להלן מזה: ז') בנו או הראוי ליורשו. הנה הכ"מ לא הראה מקומו אי' ובאמת הוא תוספתא פ"ב דשקלים דקאמר מי שיש לו בן ואח בן קודם כל הקודם בנחלה מוכח דלאו דוקא בן אלא בכל מי שראוי ליורשו כמו בממון אף דלענין שדה אחוזה דוקא בנו עומד אלא לשאר נחלה מדמינן לי' והנה בפ"א ממלכים כ' רבינו לבניו הזכרים עד עולם משמע דוקא בזכר אבל בת אין יורשת ואף בעלה ובנה אין יורשה דלא כר"מ בתשו' דבעל בא מכח ירושת הבת אמנם באמת יש לתמוה עליו דבהוריות איתא שאל רבי לר"ח מה אני בשעיר השיב לו הרי צרתך בבבל מוכח דגם ריש גלותא בבבל הי' לו דין נשיא ובירושלמי פ"ט דכלאים הביאו הרמ"א בתשוב' הנ"ל איתא דראש גולה הי' בא משבט יודא מזכרים וריש גלותא הי' בא מהנקיבות שבשבט ופי' הרמ"א דקאי על בעל בתו וא"כ מוכח דריש גלותא הי' לו דין נשיא כמו בבאין מן הזכרים מדקאמר הרי צרתך בבבל ואמנם אי נאמר כרבינו יש לישב קו' הח"ס דבמגילה קאמר אם פוסקין גדולה לאדם פוסקין לו ולזרעו והקשה תיפוק לי' מטעם ירושה ומדין זוכה ולפמש"כ י"ל מדינא אין יורשין רק זכרים אבל בכלל זרעו גם בתו ובן בתו בכלל: ח') כשממלא מקומו ביראה. והנה במלך מבואר כן בכתובות דף קי"ג ברבי ור"ג וביאר בח"ס שבזה הורה רבי כי אין הירושה מכח התורה דא"כ זה שגדול בתורה עיקר אלא מצד מלכות די ביראה והנה זה ניחא במלכות אבל רבינו כתב כן גם בכ"ג ויקשה מנ"ל דלפי דברי ח"ס אין ללמוד ממלך ונראה דהוכיח כן מסוף מנחות דסובר ח"מ דשמעון הצדיק צוה חוניו בנו ישמש תחתיו וכ' תוס' שם משום דביראה הי' ממלא מקום אביו אלא דאכתי קשה דר"י חולק דלא קיבל חוניו ואמר לשמעי בוא ואלמדך עבודה ע"כ צוה שמעון הצדיק לבן הגדול בתורה ישמש והלא ר"מ ור"י הלכה כר"י וצ"ע: ואולם טעמו של רבינו דסובר דסגי בממלא ביראה אף דכ' לעיל דבעינן שיהא גדול מאחיו בתורה וביראה צ"ל עפמש"כ ח"ס דהיכיא דבא בכח ירושה אף שאין מקרב אחיו ראוי לירש רק למנותו לכתחילה בעינן מקרב אחיך א"כ כש"כ דל"ב שיהא גדול בתורה רק בממנה לכתחילה אבל בירושה סגי ביראה: ט') ממלא מקומו בחכמה או ביראת שמים וכו'. משמע דשניהם שווים ותמוה דבפ"א ממלכים כתב דאם אין בו יראת שמים אין ממלא מקומו משמע בוודאי אף שהוא ממלא מקומו בחכמה והנה הכ"מ בה' מלכים לא הראה מקומו דלא מהני אם ממלא מקומו בחכמה ונראה לי דיצא לו כן מגמ' ערוכה כתובות דף ק"ה פריך רשעים וטפשים מי הוה דיינו ומבואר שם דרשעים היינו מי שחכם בתורה אבל אינו צדיק וטפשים קרוי אותם שהם צדיקים ואינם חכמים בתורה עכ"פ יקשה איך כתב כאן דסגי בממלא מקומו בתורה וי"ל דלצדדין קתני: והנה ז"ל רבינו פ"ז מה' סנהדרין הט"ו מי שאינו ראוי לדיין וכו' שעבר ר"ג ונתן לו רשות אין הרשות מועלת לו כלום עד שיהא ראוי שהמקדיש בע"מ למזבח אין הקדושה חלה עליו ובמהרי"ק שורש קי"ז תמה עליו וכן בלח"מ תמה שאין דומה כלל וביאר דמלישנא דקרא דכתיב לא תטע לך אשירה כל עץ אצל מזבח ד' וסמוך אליו לא תזבח מום כל דבר יליף דמינוי דיין דמי למזבח ומי שיהא מחוסר ידיעות הצריכות לדיין הוי בכלל מום הנפש וכשם שהמקדיש בע"מ למזבח אינו קדוש קדוה"ג ה"נ בזה אמנם קשה לי דהנה בשו"ת התשב"ץ הביאו הרמ"א סי' רע"ו דבכתב שם אלקים אחרים לשם קדושה אין קדושה חלה עליו דהוי כמקדיש בע"מ למזבח ובטו"ז בהשמטות תמה עליו דהא מבואר בדברי רבינו פ"א מאימ"ז דאף שלוקה צריך פדיון ויביא בדמיה קרבן וא"ל כיון דלא חל קדוה"ג אלא קדושת דמים אלא בס"ת דלא שייך לומר קדושת דמים א"כ אי לא חל קדוה"ג גם קדושת דמים ליכא א"כ ליכא שום קדושה ועיי"ש לפי"ז קשה לי גם אדברי רבינו איך כ' דהוה כמקדיש בע"מ למזבח הא במקדיש בע"מ עכ"פ קדושה חלה עליו אבל הכא גבי דיין אין עליו שום קדושה אם אמרת דלא מהני נתינת רשות: אמנם הנה לקמן בה' אימ"ז בארתי דבע"מ מעיקרא אם הקדיש שיהא עולה אין עליו אפי' קדושת דמים א"כ י"ל דלזה כיון רבינו ג"כ ואולי גם התשב"ץ כונתו בכהא"ג: ועוד יש לומר דהא מבואר בתמורה דף ט"ז דזה רק באומר שיהא קדוש לעולה הוא דחלה עליו עכ"פ לקדושת דמים אבל באמר הרי זה עולה לא חלה כלל אף לקדושת דמים א"כ זה הרשות שנותנים לו לדיין הרי הוה כקדושת הרי זה עולה דלא קדוש וכן י"ל אהך דינו של התשב"ץ:

א') משוח מלחמה משמש בד' כלים כשאר כהנים. והקשה בכ"מ הא בברייתא תנן דאין משמש בד' בגדים דהוה הורדה ותי' דלדידן דסבירא לן מדינא אין ראוי לשמש בשמונה ליכא הורדה וכונת הכ"מ להקשות דנהי דלא קיימ"ל דעובד בח' עכ"פ נשאל בהן א"כ שייך הורדה וע"ז תי' דליכא הורדה כיון שעכ"פ אין משמש וקשה לי דבירושלמי פ"ק דיומא איתא למ"ד נשאל בהן איתמר אין עובד בד' שלא יאמרו פעמים עובד בח' ופעמים בד' כיון שנשאל בהן א"כ יקשה אמאי כ' רבינו דעובד בד' הלא הא דתניא דאין עובד בד' אתיא גם למ"ד דאין עובד בח' מדינא מטעמא שלא יאמרו ראינו כה"ג משמש בד' אך א"ש מאוד דהרי רבינו בפ"י מה' אלו השמיט הא דנשאל בח' א"כ ל"ש שיאמרו ראינו כה"ג משמש בד' ומעתה י"ל קו' הכ"מ דשייך הורדה דהא כיון שאין נשאל כלל בח' פשיטא דליכא הורדה כשעובד בד' ואולם באמת צריך טעם מה שהשמיט רבינו דנשאל בח' ובשל"מ פ"י עמד ע"ז וי"ל דמכאן הוכיח רבינו דאין נשאל בח' כיון דבברייתא דהוריות מוכח דעובד בד' ואי איתא דנשאל בח' אמאי עובד בד' נהי דליכא הורדה כיון שאין עובד בח' כסברת הכ"מ אבל עכ"פ שייך סברת ירושלמי דיאמרו ראינו כה"ג משמש בד' אע"כ לאותה ברייתא אין נשאל כלל בח' ולכן שפיר עובד בד' ולכן השמיט רבינו ועמש"כ שם באופן אחר: ב') מעלין משררה לשררה ואין מורידין אותו לשררה שהיא למטה ממנה שמעלין בקודש ואין מורידין אא"כ סרח. והנה בברכ"י ובשערי תשובה סי' נ"ג הביאו דברי רבינו בתשובה דלאו דוקא אלו אלא אין מורידין שום אדם מנשיאתו אפי' חזן הכנסת שעבר עבירה בפרהסיא והוא מירושלמי פ' כה"ג דכה"ג שחטא מלקין אותו ואין מורידין אותו מגדולתו דהיינו שחוזר לגדולתו כמש"כ רבינו בדין שאח"ז ומפרש כי נזר שמן משחת אלקיו עליו אני ה' כביכול מה אני בגדולתי אף אהרן בגדולתו וסובר רבינו דלא דוקא כה"ג אלא ה"ה בכל המינויים אמנם בפי"ז מסנהדרין סובר דראש ישיבה שחטא מלקין אותו וא"ח לגדולתו וחולק אמש"כ בתשובה וסובר דוקא כה"ג חוזר אבל שאר מינויים לא משום דבכה"ג כתיב כי שמן משחת אבל לא בשאר מינויים וביאר בכ"מ דהוכיח רבינו כן מדאמרינן בירושלמי שם נשיא שחטא מלקין אותו ובעי מהו מחזירין אותו ומשני מוטב דינין מחזירין לי' דקטלין לי' וכ' הכ"מ דרבינו משמע לי' דהכי קאמר מוטב שאותן שמחזירין אותו יהרגהו שלא יאריך ימים עוד על ממלכתו כיון שא"ר אך בפני משה פי' שכונה דלכן נשיא אין מחזירין אותו שמא ינקום נקמתו מסנהדרין שענשוהו כיון שבידו להמית וכן הוא בירושלמי ר"פ אלו מגלחין ובהגהות אשר"י שם הביא בכ"מ בפ"ז תשובה אבל מי שאינו בידו להמית מחזירין אותו לגדולתו וכ"כ בח"ס סי' מ"ח ורבינו נראה שמפרש כפי' הכ"מ וכן משמע מדבריו כאן שכ' ואין מורידין אלא אם סרח ואח"כ כ' בכה"ג מלקין וחוזר לגדולתו משמע בשאר מינויים אין חוזר: הנה בח"ס העלה דהא תליא בפלוגתא דר"מ ור"י דר"מ ביומא דף י"ב דל"ח לאיבה יען דשאר מינויים א"ח לעבודתו א"כ ל"ש איבה דדי לו אם זכה לעבודתו משא"כ שאר מינויים ועכ"פ מה לו לאיבה ור"י דסובר בכל מינויים חוזר להכשירו א"כ שייך איבה ובזה מיושב קו' מהרש"א שהביא במג"א סי' קנ"ג וכונתו דמהרש"א הקשה אתוס' שכ' דנפ"מ לפרש שחזר לעבודתו ותמה זה גם לר"מ להנ"ל מיושב דדוקא לר"י הוא כן בכל שאר מינויים: אולם לדעתי יש לתמוה על הגאון זצ"ל דהרי במכות דף י"ג סובר ר"מ דאפי' רוצח חוזר לשררתו כשחזר אחר מות הכה"ג ולכן נראה דאיפכא מסתברא דר"מ לא חייש לאיבה כיון דסובר דחוזר לשררתו א"כ ע"כ דאית לי' דאין יכולין להעביר שום אדם ממינויו א"כ ליכא איבה אם שני מצות כה"ג עליו דא"א להעבירו אבל ר"י דחייש לאיבה דסובר כר"י במכות דא"ח א"כ יכולין להעביר אדם מנשיאתו ולכן אם נאמר שהשני אין עובר יש כאן איבה וכהא"ג העלה ביע"ד לישב קו' מהרש"א הנ"ל דדוקא לר"י דיכולין להעביר הכה"ג דהרי מעבירין השני אפ"ה ראשון חוזר לעבודתו ה"ה בפרנס ולכן שפיר כ' תוס' דנפ"מ מהא דהלכה כר"י לענין פרנס וא"כ דברי היעד"ב היפוך דברי הח"ס ולדעתי מסתברא כדברי היע"ד שכן נראה מדברי רבינו פ"א מעיוהכ"פ דפסק שני אין עובר והיינו כר"י א"כ לפי דברי הח"ס יסבור דאין יכולין להעביר שום פרנס ורבינו הא סובר כאן דבשאר מינויים חוץ מכה"ג יכולין להעביר אבל ליע"ד ניחא כיון דפסק כר' יוסי א"כ ע"כ בשאר מינויין יכולין להעביר לכן פסק דבסרח מורידין: אך לכאורה גם לפי היע"ד יקשה כיון דהלכה כר"י א"כ עכ"פ מוכרח אף שיכולין להעבירו חוזר לעבודתו ורבינו פסק כר"י ופסק דא"ח לעבודתו בשאר מינויין אך לפמש"כ בפ"א מעיוהכ"פ פסק באמת רבינו כר"מ דהא כ' דשני כל מצות כה"ג עליו ורק סובר דל"ש איבה מה"ת דכה"ג א"י להעבירו ורק בשאר מינויין יכולין להעבירו ולכן פרנס שסרח אין מחזירין אותו דיכולין להעבירו א"כ לפי דרכי א"ש בין ליע"ד בין לדעת הח"ס: ואמנם קשה לי דברי היע"ד שכ' לישב קו' מהרש"א מדיכולין להעביר השני אפ"ה ראשון חוזר מוכח דפרנס דיכולין להעבירו אפ"ה חוזר דאין מזה ראי' לפרנס משום דשני לכן יכולין להעבירו יען דלא נמשח אבל ראשון דנמשח י"ל דאין יכולין להעבירו ולכן ראשון חוזר לעבודתו אבל היכא דיכולין להעביר א"ח ולכן נראה לתרץ קו' מהרש"א עד"ז מדקאמר הלכה כר' יוסי ומודה ר' יוסי שאם מת ראשון שני חוזר לעבודתו אף דשני לא נמשח ויכולין להעבירו אפ"ה כשמת ראשון שני חוזר ה"ה בפרנס אבל מדראשון חוזר אין ראי' כנ"ל: הן אמת שראיתי בתוס' נזיר דף מ"ז שכ' כי שני שנכנס לעבוד ביוהכ"פ נמשח אבל תמוה בעיני כי ביומא ו' מבואר דרק מתחנך בבגדיהם או בעבודה ע"כ דאין מושחין השני והנה ברש"י סנהדרין דף י"ט שפי' משוח שעבר היינו שני וכ"כ בהוריות דף י"א והוא תמוה ורבינו בפט"ו משגגות מוכח שמפרש דהאי משוח שעבר לא קאי אשני שנכנס לעבודה ביוהכ"פ אלא במשיח שעבר מחמת מום ולפמש"כ מוכח כדבריו דשני שנכנס לעבודה ביוהכ"פ אין נקרא משוח רק מרובה בבגדים: שוב ראיתי כי גם במכות דף י"א פירש"י כן דקאי אשני ועמד עליו הריטב"א דמשוח שאמרו לאו דוקא אלא לרבוי בגדים נקרא משוח כמו שתרגם כהן המשיח דמתרבא הנה זה עולה לישב פירש"י אבל תוס' נזיר שכ' בפירוש דמשיח שעבר ממשיחתו בשמן קאי אשני שעבד ביוהכ"פ תמוה טובא: ול"נ לפרש פלוגתת ר"מ ור"י אי חיישינן לאיבה דהנה בשעה"מ פ"א מעיוהכ"פ הוכיח מתוס' נזיר דהא דחוזר לעבודתו אין הכונה דרשאי לחזור לעבודתו אלא דמחויבין להחזירו לעבודתו והוכיח מזה בהניח הראשון בן הממלא מק"א ג"כ שני חוזר לעבודתו לפי"ז י"ל דבהא פליגי באמת ר"מ ור"י דר"מ סובר דחוזר לעבודתו היינו דחייבין להחזירו לעבודתו ואף שיהא לו בנים וא"כ ל"ש איבה משום דאפי' אי נאמר דשני א"ח לעבודתו לכשימות חוזר לעבודתו אמנם ר"י סובר דאין מחוייבין להחזירו רק דרשאין להחזירו וכשהוא מת ויש לו בנים א"ח לעבודתו א"כ שוב איכא איבה אי נאמר כל מצות כה"ג עליו ועובד דאז פשיטא כשמת ראשון אין בניו יורשין כהונתו (ולאו דוקא בנים אלא כל הראוי ליורשו יורש גדולתו כמש"כ רבינו וא"כ ליכא כה"ג שלא יהא לו קרוב הראוי ליורשו) ושייך איבה לכן אמרינן דשני א"ע והיינו דלכשימות ראשון א"ח לעבודתו כשיש בנים או קרובים ראויין ליורשו: אמנם זה דחוזר לעבודתו כשיש יורשים נראה דתליא בפלוגתא דמכות דף י"א נגמר דינו ונעשה כה"ג ב"ג וב"ח חד אמר מתה כהונה וחד אמר בטלה כהונה דהנה אי אמרינן דמתה כהונה שייך גם בכה"ג ירושה מחיים ולמ"ד בטלה כהונה ל"ש בכה"ג ירושה מחיים ולפי"ז י"ל אי שייך ירושה מחיים א"כ משכחת במינו סגן כהן אחר כשלא הי' אז מי הראוי ליורשו ולמלאות מקומו דהי' עדיין קטנים א"כ מסתברא כשמת ראשון והבנים הגדילו וראוים עתה למלאות מקומו אין שני חוזר אבל אי אמרינן מצות כה"ג עליו א"כ ניטלת הירושה מבניו ושייך איבה אבל ר"מ יסבור בטלה כהונה כשנמצא פסול א"כ ל"ש ירושה מחיים לכן אף אי אין מצות כהונה על השני אפ"ה כשמת ראשון שני חוזר אף שיש עתה מי שראוי ליורשו א"כ ליכא איבה במה ששני עובד דבין כך ובין כך ניטלה הירושה מבניו (ועיין רשב"א סי' ש"א הביאו רמ"א סי' נ"ג דש"ץ יכול להעמיד בנו תחתיו דבנו קודם א"כ סובר דשייך ירושה מחיים ובשער אפרים העלה דזה בהתנה שיכול למנות אחר והביא ראי' מדשני א"ע משום איבה ואמאי ל"א שיברור כה"ג לסגן אוהב דבק מאח או בן וקרוב ולא יהא איבה אע"כ דא"י להעמיד אחר יעו"ש ולפמש"כ דלמ"ד מתה כהונה שייך ירושה מחיים יכול להעמיד אחר מי שראוי ליורשו עכ"פ ע"כ לומר בעודן קטנים אייריא ולכן אדרבא מהא"ט שייך איבה דבטלה הירושה מבניו ע"י כהן זה שנכנס תחתיו ולכן אין השני עובד) או י"ל לעולם כדעת השעה"מ דחוזר אף כשיש בן הראוי למלאות מקומו ובאמת היינו דקמ"ל דשני חוזר הכונה אף כשיש ראוי ליורשו ולמלאות מקומו אבל כל זמן שכה"ג חי לא ישמש כיון שיודע הכה"ג שעל ידיו נוטלה כהונה מבניו יש כאן איבה ולכן אל ישמש והבן: מעתה נשיבה לדברי רבינו דדעתו בשאר מינויין מורידין אמנם לענין מלך לא ביאר רבינו דעתו וראיתי לאאמוהגזצ"ל בספרו שבי"ד או"ח סי' ל"ג שכ' דאין מורידין אותו אף בסרח מדכ' רבינו בה' מלכים לא תכרת מלוכה מבית דוד לעולם אמנם לענין רב וב"ד בקהלת ישורון העלה דיכולין להעבירו ול"מ אף תשובה וכן דעת מהרמ"ש סי' ר"כ ומכש"כ דאין חייבין ליתן לו פרס כמו בכהן דכ' בי' יורו משפטיך ליעקב ודרשינן בפרק ראשית הגז דוקא בכהן המחזיקים בתורת ד': הנה מזה יש להוכיח בשירות אחר כרבנות אם מת ונכנס אחר כשיצא זה משם הבנים זוכין בהשירות דרק בכה"ג חוזר יתן דכבר זכה אבל אחר שבא לזכות בהרבנות פוגע בזכות ירושה המגיע לבניו:

א') כה"ג שסרח מלקין אותו וחוזר לעבודתו. והנה בפ"ז מרוצח כ' רבינו דהרג הנפש א"ח לשררתו יען שבאה תקלה זו על ידו ומוכח אפי' בכה"ג דהרי רבינו כ' שם דגם כה"ג שהרג חוזר במיתת כה"ג אחר אם הי' כה"ג אחר שעבר ממשיחתו א"כ מש"כ אח"ז הדין דכל מי שחוזר מגלות א"ח לשררתו קאי אף אכה"ג ואולם לתוס' יומא דף ע"ג דסברי כה"ג שהמית א"ח אף במיתת כהן משיח שעבר יען דהוא עיקר ורק בליכא כה"ג אז רוצח חוזר במיתת כה"ג שעבר א"כ ל"ש הדין כלל בכה"ג שהרג א"ח לשררתו כיון דא"ח מגלות לעולם אך בס' אורח מישור תמה על דבריהם שנגד גמ' דמכות דמוקי בדליכא אחר ותי' בשי"צ דכונתם דמסופקין אי הא דמוקי גמ' בדליכא אחר קאי גם אכה"ג או דנאמר דכה"ג שהרג אף דיש משוח שעבר א"ח מגלות דהוא עיקר וא"כ לפי תירוצם שכ' גם אכה"ג בדליכא אחר א"כ בדאיכא אחר יוצא מגלות במיתת כה"ג וכמש"כ רבינו וא"כ שפיר הוכיח גם בכה"ג דאף שחוזר מגלות א"ח לשררתו והנה לכאורה יש להביא ראי' לשיטת רבינו דכה"ג מלקין וחוזר לעבודתו דאי איתא דבסרח מעבירין ומלקין אותו מכהונתו א"כ הא דדרשינן ביבמות דף נ"ח ולו תהי' לאשה פרט לאלמנה לכה"ג ואמאי הא כיון שפושע ואנסה נאמר שיוסר מן הכהונה ורשאי לקיימה ויקיים המצוה וכן הא דאמרינן אלמנה לכה"ג דחולץ אמאי לא נאמר דמסלקין אותו מכהונתו ויהא רשאי ליבמה רק דבהא יש לומר כיון דלא פשע אין מסלקין אבל ראשונה קשיא ומוכח דאף בסרח אין מסלקין אותו וכך העלה בשו"ת שו"מ מ"ד סי' ל"א: אך י"ל דאין מזה ראי' דאף דנאמר דבסרח מסלקין ומורידין אותו מכהונה גדולה היינו רק מעבודה בח' בגדים אבל לא להקל להתירו בבעולה והוה כמו משיח שנצטרע דאמרינן בהוריות דף י"א דאסור באלמנה וראי' לזה מכהן הדיוט דקיימ"ל דיכול למחול על כבוד שמגיע לו מצד כהונתו דכ' וקדשתו ובטו"ז סי' קכ"ח הקשה א"כ נאמר שגם על איסור גרושה יהא יכול למחול וכבר בארנו לעיל דע"ז ל"ש מחילה דהא יכולין להכריחו להפרישו מאיסור דוקדשתו נמי משמע דפנו בע"כ כדאיתא ביבמות דף פ"ח כן נמי בכה"ג מונעין ממנו כבוד כהונה גדולה אבל עדיין עומד בקדושת כהונה: ב') חטא מלקין וכו' וחוזר לעבודתו. נראה לי בטעמא דמילתא דאיתא בירושלמי תענית בפ"ב אמשנה דנותנין אפר בראש הנשיא ר' אבוהו ורבנן חד אמר חטא הנשיא הגדולה במקומה כל ישראל נשיאים חטא הצבור נדחית הגדולה וחד אמר לפי שחטא הלמד והמלמד לפיכך יצאו ויתפרסמו על שם והוציאו את הפר מחוץ למחנה שידעו הכל חטאתו של כה"ג ובגמ' בבלי זבחים דף מ"א איתא בלשון אחר הרי דגם למעלה נחשב הגדולה במקומה אף שחטא ואין השכינה מסתלקת לכן שפיר חוזר: ובמהבי"ט בקרית ספר כ' דילפינן מדכתיב הדבר הגדול דבר של גדול משמע שכל דבריו של גדול דנים ונשאר גדול דאי לאו הכי לא הוה צריך דהא לא הוי גדול אבל עכ"פ עד שלא מלקינן לי' מורידין אותו דהא חילל עבודתו רק אחר שלקה דקיימ"ל בכל אדם אחר שלקה הוא אחיך כדכתיב ונקלה אחיך לעיניך ע"כ חוזר אז לגדולתו: ג') וחוזר לגדולתו. ובשו"ת שו"מ מה"ד סי' ל"א הקשה כיון דאיתא בירושלמי יומא דכה"ג מתמנה בפה ומסתלק ע"פ א"כ אמאי לא נאמר דיסתלק מכהונתו וכתב דדוקא כשאירע פסול בכהונתו שנפסל מעבודה מסתלק בפה אבל מה שחטא שלא נפסל עי"ז מעבודה אינו מסתלק בפה ויחזור לעבודתו: