אמר ר' יהושע בן אבא גרס בגמ' והוא בפ' הקומץ רבה (מנחות דף ל') וכן הוא ברי"ף אבל בטור ר"ס ר"ו כתוב ר' יהושע בן לוי ותו לא ונראה דל"ג אמר רב גידל אמר רב דהא ריב"ל קדים טובא ובסוף עוקצים תנינא ליה במשנה וכן מנאו הרמב"ם בפ"ב מעשרה פרקיו שבתחלת פי' המשניות אשר לו אע"פ שאני כתבתי שם בעוקצים דבפ"ב דנדה דף י"ח נחשב לאמורא מ"מ מצאנו לרבינו בר"פ לולב וערבה דפסק כמותו כנגד ר' יוחנן ובכל דוכתא אמרי' רב ורבי יוחנן הלכה כר' יוחנן: ואמר רב יהודה אמר רב ובגמ' הגי' אמר רב ששת:

אם הגיה בו כו'. תיבות הגהה פירשו ר"א מדקדק בספר התשבי שהוא לשון נוגה ואורה ואני שמעתי שהוא ל' הסרה כמו כאשר הגה מן המסלה דגבי עמשא בשמואל ב' כ' אלא שמה שנקראים ג"כ הגהות מה שכתובים בגליונות הספרים שמחדשים או מוסיפין דינים או ביאורים כמ"ש ג"כ שם בתשבי הוא מסכים יותר לפי' הר"ר אליהו אע"פ שיש לי לצדד ולומר דגם הם בקראים הגהות לפי שכוונתם להסיר המכשולות שהיה אפשר להבין מתוך הפנים בפנים אחרים ממה שהוא:

לפי שהיה אצל ראשון באיסור ששהה כו'. כדלקמן בסמוך:

והכשירו לקרות בו. עי' בזה בד"ח סעיף פ"ה:

ס"ת שאינו מוגה. וכ"כ הרי"ף אבל בגמ' הגי' ספר שאינו מוגה ומשום כך פירש"י תורה נביאים וכתובים וגם רבינו בפ' האשה שנתארמלה העתיק ספר שאינו מוגה: ספר שאינו מוגה. פירש"י ס"ת נביאים וכתובים ובד"ת אכתוב מ"ש רבי' על זה שם בפ"ב דכתובות סי' י"א:

עד ל' יום מותר כו'. ונ"ל דטעמא שכן כל זמן ב"ד וכההיא דפרק הבית והעלייה סי' ה' דלנוטים לרה"ר נותנים זמן ל' יום וה"נ נותנים זמן לתקן מכשול הספרים ל' יום עוד נ"ל דמן המקרא עצמו נדרש וכדרך שדרשו בנזירות פ"ק ד"ו אדתנן סתם נזירות ל' יום דכתיב קדש יהיה יהיה בגי' תלתין הוו וה"נ אל תשכן אל בגי' תלתין וחד לומר דתלתין וחד יומי לא ישכין באהלו העולה והתם בנזירות כתיב יהיה בגי' תלתין דחייב להיות ל' ימים בנזיר והכא כתוב השלילה שלא ישכין באהלו ל"א יום עוד נ"ל דבס"פ אלו מציאות דתנן מצא ספר גוללו א' לל' יום ושם כתבתי שכן הדין ג"כ בפקדון וטעמא נ"ל שכן דרך האדם שאינו מניח ספרו בלא גלילה יותר מל' יום אבל בפחות מכן מניחו והלכך כל שהוא פחות מל' יום אין חוששין על טעותיו שהרי אפשר שלא יפתח בל' יום ולא ישגה בעולתה אשר בו:

וגם אין למוכרו כו'. כדאיתא בפ' בני העיר סי' מ"ה:

שנאמר ועתה כתבו וגו'. כך למדו בפ"ב דסנהדרין דף כ"א ואכתבהו בד"ח בס"ד:

לפי שאין כותבין התורה פרשיות פרשיות. כל זה הוא לשון רמב"ם וה"פ דא"א לומר דלא צוה הקב"ה אלא לכתוב השירה בלבד דהא קי"ל דאין כותבין פרשיות פרשיות כדאיתא בס"פ הניזקין אלא ה"ק כתבו התורה עד שירת האזינו שהיא גמרה של תורה והיא בכלל:

שהיו כותבים ס"ת ולומדים בה. שלא היה עיקר לימודם ועיונם אלא מתוך ס"ת והשאר היו מעיינים ונומדים בע"פ ודברים שבע"פ לא היו רשאין לכתוב כדילפינן מקרא דע"פ הדברים האלה וגו' לפיכך לא אמרו במ"ע זו אלא מ"ע לכתוב ס"ת אבל בזמננו זה שנתחדשה הלכה משום עת לעשות לה' רשאין לכתוב כל התורה שבע"פ כו' לשון רמ"י ז"ל סי' ע"ר סעיף ב':

אבל האידנא כו' מ"ע היא על כל איש מישראל כו'. וכתב הב"י וז"ל ויש לתמוה היאך בא הרא"ש לפטור לאדם ממצות כתיבת ס"ת ולהחליפה בחומשים ומשניות וגמרות ופירושיהם שהרי לא תלה טעם החילוק בין דורות הראשונים לדורות הללו אלא שבדורות הללו אין לומדים בהם אלא מניחים אותם בביהכ"נ לקרות בהם ברבים וא"כ הל"ל שגם עכשיו חייבים לכתוב ס"ת וילמדו בהם כשם שהיו לומדים בדורות הראשונים לא לפטרם ממצות כתיבת ס"ת לכך נ"ל שלא בא אלא לחדש לנו חיוב כתיבת חומשים ומשניות וגמרות ופירושיהם ואיסור מכירתן שגם זה בכלל מצות כתיבת ס"ת ושזה יותר מצוה מלכתוב ס"ת ולהניחו בביהכ"נ לקרות ברבים אבל לכתוב ס"ת לקרות בו הוא ובניו פשיטא דגם האידנא העיקר קיום מ"ע שהרי הוא נוהג כמו שהיו נוהגים בדורות הראשונים עכ"ל: ב

ולא כורכין בשערן. תמיהני היאך מצינו כריכות שערות לגבי ספרים איברא דגבי תפילין תניא הכי בפ' שמונה שרצים והתם ודאי ניחא וכדפרש"י שם ונכרכות האיגרות בשערן של אלו ואח"כ מכניסן בדפוסי הקציצה שלהן ע"כ וראיתי בב"י סי' רע"א שכתב דבמסכת סופרים שנו שאין כותבים ספרים תפילין ומזוזות על עור בהמה וחיה הטמאים ע"כ אבל במסכת סופרים שלפנינו ליתא אלא כמו שהעתיקה רבי' ומיהו גם בקיצור כתב אין כותבין ס"ת תפילין ומזוזות וכו':

אלא שלא הביאו בברייתא אלא תפילין. ובירושלמי דסוף ההלכות סתמא קתני ומיירי אף בס"ח

אבל עור של נבילה וטריפה כותבים וכו'. שם בפ' ח' שרצים ומשלו משל למה הדבר דומה לשני בני אדם שנתחייבו הריגה למלכות אחד הרגו מלך ואחד הרגו אספקליטור (ופירש"י שר הטבחים בלשון יוני) איזה מהן משובח הוי אומר זה שהרגו מלך פירש"י ואלו לקו ע"י בוראן וכתבו התוס' וא"ת תינח מתו מאיליהן נחורות ועקורות מאי איכא למימר וי"ל כיון דמתו שרו א"כ מן המותר בפיך לאו דוקא אלא ממין המותר בפיך קאמר ע"כ:

אמר רב הונא כו'. שם ומפרש התם בגמ' דלא איצטריך לאמרו דאית לעוף עור דתנינא החובל בהן חייב אלא הא קמ"ל דאי ממתני' ה"א כיון דאית ביה נקבי נקבי (מקום מושב הנוצה) לא נכתב דרחמנא אמר וכתבתם כתיבה תמה שלימה ולא מופסקת קמ"ל כדאמרי במערבא כל נקב שהדיו עוברת עליו אינו נקב: ג

וקשה כו' דפסליה רבי אבהו לההוא ס"ת. ואין לחלק בין עור של תפילין לגויל של ס"ת דהא שי"ן של תפילין הל"מ. תוס':

דאביי כו' כת"ק כו'. והקשו התוס' דפ' התכלת (ורבינו מייתי לה בהל' ציצית סי' ט"ו) א"ל אביי לר' שמואל בר יהודה האי תכלת היכי צבעיתו לה ודייק מינה דבעי צביעה לשמה והתם (דף מ"ב) מדמי טוויה לשמה לעיבוד דהכא וה"ה צביעה וצ"ל דאביי לא קיבלה מיניה התם. תוס':

ה"ג בס"א עומד על גביו וסייעו מסייע זה יש בו ממש:

דכותי אומר אנא גמירנא כו'. ומש"ה לא ציית למה שישראל אומר לו:

ואע"ג דבכתיבת גט כו'. עיין לקמן בסמוך:

ונהגו העם כו'. עיין לקמן בס' העתים:

כי אין עבדנים ישראל מצוים כו' גרסינן וכתב ב"י סי' רע"א וז"ל ואני תמה למה כתב שנהגו כהר"ר ברוך לפי שאין עבדנים ישראל מצוין וכי כאן עבדנין ישראל מצוין מאי הוי הא כיון שא"צ לשמו אלא בתחלת העיבוד יניחם ישראל בתוך הסיד לשמו ואח"כ יעיד העובד כוכבים והוו מעובדים לשמה גם לדעת הרמב"ם ושמא לא היו העובדי כוכבים מניחים לישראל ליתן העורות לתוך הסיד עכ"ל:

דכתיב ביה לא יחשב גרס בס"א והוא פסוק בפ' צו:

ותרומה ניטלת בלא דיבור. גרס וממתני' שמעינן לה בפ"ק דתרומות:

והחושב לשלוח יד בפקדון חייב. הכי תנינא בס"פ המפקיד ומיהת אפ"ה י"ל דלאו דוקא דהא גבי פיגול נמי תני בזבחים בלישנא דמחשבה וכבר כתבו תוס' בהמפקיד דשליחות יד נמי דוקא באמירה והביאו ראיה מפיגול:

ותו לא צריך. היינו לומר שאינו צריך לו להוציא בשפתיו ולא לחשוב שמעובדים לשמה אלא בעת תחלת העיבוד בלבד. ב"י: ד

צריך שיחשוב כו'. וכך העתיק הטור בר"ס רע"ו וכתב ב"י דנראה דלאו דוקא דלא סגי במחשבה וצריך להוציא בשפתיו דהא וכן קאמר ואדלעיל קאי דמסיק בה דצריך אמירה וכ"כ בסמ"ג וסה"ת ובר"ס רע"ד כתב לשון סמ"ג צריך שיאמר בתחלת הכתיבה שיכתוב הכל לשם תורת ישראל ואזכרות שלו לשם קדושה כי שמא אין די במחשבה ע"כ ואע"פ שנראה מתוך לשון הסמ"ג דגם לאזכרות סגי כשיאמר כן בתחילת הכתיבה של הס"ת מדברי רבינו אין נראה כן כמ"ש עוד בזה בד"ת:

אזכרות שלו גרס וכן העתיק רבינו שם וקאי אספר שהוא לשון זכר כדפרש"י בפירוש החומש בפרשת נצבים:

ואמרינן נמי התם על הקלף ועל הגויל ועל הדוכסוסטוס גרס ומפורשים הם בריש הסי' דלקמן גם בנמוקי יוסף סוף ההלכה:

דאין מי מילין ע"ג מי מילין. דהכי מוכיח התם בגמ' ועיין לקמן:

כתבה גרס ואוקמוה התם בס"ת:

ה"ג מקום כמו דוך. וכן הל' בתוס':

בתער הגלבים. לשון מקרא ביחזקאל ה' ופירש"י הרצענים ול' יוני הוא וי"א פרקוצי"ר בלע"ז ומנחם חבר תער הגלבים תער המגלחים ואין לו דמיון בתורה ע"כ ולשון הרד"ק שהיא חריפה מאד וכורתת מהרה גלבי הספרים והם המגלחים ראשי בני אדם וזקנם ולא מצינו לו חבר במקרא ובבראשית רבה היה המלאך עומד ומגלב ותרגום ירושלמי וכל זקן מגליבה עד כאן ובספרים אחרים שבספרי רבינו לא גרסינן הגלבים:

אלא ודאי קולפים אותו הרבה גם במקום הבשר. שמה שמגררים קליפתו העליונה אינו אלא כדי מה שצריך לתקנו ולהחליק ואפילו אם היו חולקים העור לשנים היה צריך לגרר ממנו כך ומצד הבשר הם גוררים הרבה עד שאין נשאר אלא הקלף בלבד. ב"י סימן רע"א: ו

שלא בדיו. עיין בפירוש רש"י לקמן סימן י"ב:

בס"ת דאע"ג דקתני כתבה בלשון נקיבה הא איכא למימר דהיינו תפלה של יד או של ראש או המזוזה:

וראוי לכתוב בו אפי' על קלף מעופץ. ואינו בכלל אין מי מילין ע"ג מי מילין דלעיל סוף סי' ד': ז

בפ"ק דשבת. אמתני' דלא ישב אדם לפני הספר:

שיש בה קבלת מלכות שמים. וכן כתבו התו' ונמוקי יוסף הוסיף (בסוף הל' זה דמייתי לה התם הרי"ף) בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך ועול מצות דכתיב ושננתם וכתבתם וקשרתם:

הל"ל שצריכה שרטוט מדנקרא ספר. אבל מצאתי ברפי"ג דמס' סופרים מגילת אסתר צריכה שרטוט כאמתה של תורה ספר נקרא ע"כ: ולמסקנת רבינו ז"ל. דס"ת צריכה שרטוט הרי זו לו ראיה גמורה:

ה"ל לאשכוחי חד. וכן הוא הל' בתוס':

והא דאמר במס' סופרים כל יריעה כו'. וכ"כ התוס' ואני לא מצאתי במס' סופרים:

אבל תפילין דמכוסים בבתים לא בעינן. דלא שייך בהו נוי. תוס':

פי' שלא דקדק כו'. ל' רש"י בלא שרטוט ולא דקדק כו' ע' בדברי רבינו בהל' מזוזה סי' ו' וז"ל התוס' אגרת מקרא ולא מסורת שלא דקדק בחסירות ויתרות אלא כאגרת בעלמא ע"כ:

מ"ט אתיא כתיבה כתיבה מספר. פי' בקונט'. מוכתב לה ספר כריתות והקשו התוספות דכמה חסירות ויתרות יש בגט דיתיהוייין דיתיצבייין ה' ה' יודין וגם חסירות כגון למהך ושרטוט נמי ( לא ) אשכחן דבעי בגט ועוד מספר הכתוב בגט לאו למעוטי אגרת דלספירת דברים הוא דאתא כדאמרי' בגיטין ומיהא בפ' ב' דגיטין דאמר דספר דגט אתא למעוטי שנים וג' ספרים והה"נ דנמעט כתבו אגרת כמו בפ"ב דסוטה דדרשי' תרווייהו מספר ויש עוד לפרש דיליף הכא מסוטה דממעטי' בפרק ב' דסוטה כתבה אגרת מדכתיב בספר וכפירוש הקונטרס ל"א דיליף מכתוב: זאת זכרון וצ"ע אמאי לא ילפינן ליה גט כתיבה כתיבה דליפסול בהכי מדכתב ביה ספר ע"כ:

וגם תפילין כו'. עיין בהל' מזוזה ס"ו:

ואין בזה משום הפטור כו'. דמכיון שיש לו טעם בדבר למה עושהו דהיינו כדי שיכול לכוין השיטות ואינו עושהו מצד שהוא חייב לשרטט לא מיקרי השתא הפטור מן הדבר ועושהו כו' שאף הוא היה מתכוין להפטר אלא שאינו יכול מפני שאינו בקי לכוון השיטות בלא שרטוט ושוב מצאתי בב"י טא"ח סי' ל"ב שכתב ללשון סה"ת סי' קצ"ו לא מקרי הדיוט אם משרטטין כיון שעושה השרטוטין כדי לכתוב ביושר ולא משום חומרא על דבר שלא יוכל לבא לידי איסור ע"כ וכ' ע"ז הב"י וז"ל דלא אמרו בירושלמי הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט אלא כשעושה אותו בדרך חומרא אבל הכא שאינו מכוון לכך שהרי אינו דבר איסור דשייך ביה חומרא ואינו משרטט אלא כדי לכתוב ביושר שאע"פ שהוא יודע ליישר השיטה בלא שרטוט יותר נאה ויותר ישר הוא כשהוא משורטט אינו נקרא הדיוט עכ"ל הב"י והוצרך לפ' כן מפני שהוקשה לו על הטור שכ' ואם ירצה לשרטט הרשות בידו וכ' כן על מי שיודע ליישר כו' שהרי אח"כ כ' ומי שאינו יודע ליישר כו' טוב הוא שישרטט כו' אבל באמת שנשמט מלשונו של ס' התרומה בהעתקתו של הב"י שכ"כ שם כיון שעושה השרטוטין כדי לכתוב ביושר שלא בעוקם ויש בין שיטה לשיטה כמלא שיטה ולא משום חומרא ונראה מזה דע"כ לא קאמר סה"ת אלא כשאינו יודע ליישר בלא שרטוט אלא שי"ל דאפילו שכתב כן כדי לכתוב ביושר שלא בעוקם וכו' מ"מ כיון דתלי מילתא בטעמא דכיון דלאו משום חומרא כו' אם כן מה לי אם יוכל לכוין אם לאו כל שהוא עושה כדי ליישר הכתב על צד היותר מיושר ואינו עושה כן בשביל שום חומרא רשאי לעשות כן וכן משמע ג"כ מלשון הקיצור וכמ"ש שם בס"ד ומ"מ נ"ל דוחק הל' שלא יוכל לבא לידי איסור דזהו איסורו אם מכוון לשרטט מצד החיוב והרי הוא אינו חייב בכך דהא הירושלמי אתמר אדתנן לא ישב לפני הספר כו' ולא לאכול כו' ואם התחילו אין מפסיקין והוה עובדא בר' מיישא ור' שמואל בר רב יצחק דהוו יתבי אכלין בחדא מן כנישתא עליתא אתא עונתה דצלותא קם ליה רב שמואל בר רב יצחק מצלייא א"ל ר' מיישא ולא כן אלפן ר' אם התחילו אין מפסיקין ותני חזקיה כל מי שהוא פטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט א"ל והתני חתן פטור חתן אם רוצה לקרות קורא א"ל יכול אנא פתר כר"ג דאמר איני שומע לכם כו' והשתא מה איסור יש בדבר אם הפסיק מלאכול ושמא על ידי כן יתבטל מברכת זימון אי נמי מברכת המזון לגמרי ודוחק: ח

בגויל ששה טפחים. פירש רש"י בכתב בינוני דאלת"ה מאי שיעורא יהיב אלא בבינוני שיער להם. ב"י ועיין בד"ח:

ששה טפחים. פירש רמ"י ז"ל שכן היה שיעור הלוחות ארכן ורחבן ועובין ו' טפחים ונתנו שיעור זה בגויל שהוא עב עובי בינוני ובימיהם היו כותבין רוב ספרי תורות שלהם על גויל ע"כ:

ואם אין שם שיעור כו' א"כ בקל כו'. כתב ב"י סי' ער"ב דמדברי הטור ורבינו ירוחם נראה שהם מפרשים לדברי רבינו דמפשט פשיטא ליה שהעמוד הוא בכלל זה וכן הם דברי התוס' בפ"ק דב"ב וה"ק מאחר שאין שיעור לעובי העמוד בקל יכול הוא לכוון כו' אבל הוא ז"ל בפ"ק דב"ב כתב וז"ל בשמעתין מוכח דהקיפו ו' טפחים בהדי עמודים קאמר גבי ס"ת שמונחת בארון דמסתמא היה העמוד בתוכה כשמונחת בארון והיה עביה שני טפחים וצ"ל שיש שיעור לעובי העמוד דאל"כ מאי האי דקאמר בגמ' איתא רב הונא וכן הביא הוא עצמו בד"ח סימן כח. רב כהנא כתב ע' ס"ת ולא אתרמי ליה אלא אחד אמאי ירבה או ימעט עובי העמוד עד דאתרמי ואי אמרת דעמודים המונחים בארון הן הן העמודים של ספר וכשהיו מוציאין הספר לקרות בו היו גוללין הספר סביב לעמודים וכשהיו מחזירים אותו לארון מסירין אותן העמודים כדי שיכנס באותן ב' טפחים שבצד הלוחות אז ניחא דעובין ב' טפחים בלא עמודים ע"כ נראה דספוקי מספקא ליה וע"פ זה יש לפרש דבריו בהלכות ס"ת דה"ק בפ"ק דב"ב משמע דהנך ו' טפחים בהדי עמוד הם אבל קשה לזה שאם אין שיעור לעובי העמוד בקל יכול לשער וכו' וא"כ אמאי רב כהנא כתב ע' ולא אתרמי אלא חד הלכך מידי ספיקא לא נפיק עכ"ל הב"י: ט

כתב ר"ת כו' דהיינו בכתיבה דקה. וז"ל הגה' מיי' בפ"ז כדי לכתוב למשפחותיכם ג"פ פר"ח דהיינו שיעור טפח ושם כתב ר"ח דהיינו רוכתיבה דקה אבל מכתיבה גסה הכל לפי הנוי דג' למשפחותיכם מכתיבה גסה הוא יותר מטפח ועיין בד"ת: ג' לכאן וששה לכאן וכך הגירסא ברי"ף ורמב"ם אבל בגמרא וג' לכאן וכן פי' הנ"י:

ואע"ג דליכא ס' שיטין או שיעור אחרינא דבמסכת סופרים פ"ב. ובסוף הל' זו כתב רבינו לקצת אותה ברייתא ואני אעתיקה שם את כולה:

ואע"פ שצריך לסיים כו'. כדלקמן סי' י"ח וע"ש: י

גורד גרס בדלית וכן בכולהו והוא לשון הכתוב דאיוב להתגרד בו:

רבי יצחק אומר אף מוחק וכותב רבי יוסי אומר אף תולין. כך היא גירסת הרי"ף אבל בגמרא גרס לדברי רבי יוסי קודם לדברי רבי יצחק ונ"מ טובא דלגי' רבינו למ"ד מוחק אינו תולה ולמ"ד תולה כ"ש דמוחק משא"כ לגי' התוס' ונתלבט בגירסתם מכח הירושלמי ולפי שבספר ד"ח אכתוב דהלכה כגי' רבינו והרי"ף לכך לא רציתי להאריך בדבריהם:

ה"ג בגמרא וברי"ף אתמר אמר רב חננאל א"ר הלכה תולין את השם אמר רבה בר בר חנא אמר רב יצחק בר שמואל הלכה מוחק וכותב אמר רבין בר חיננא אמר עולא א"ר חנינא הלכה כר"ש שזורי כך נ"ל דגרסי' נמי בדברי רבינו ואע"ג דמדברי הטור מוכח דל"ג בדברי רבינו הא דהל' מוחק וכותב וכמ"ש הב"י בסי' רעו וגם הב"י סובר כדעת הטור וכמו שכתוב בספרים אלא שנחלק עם הטור בכוונתו של רבינו בענין פסק הלכה וכאשר אכתוב בד"ח בס"ד מ"מ לי נראה שא"א לומר כן שרבינו השמיט בכוונה להא דהלכה מוחק וכותב דהא הזכיר שמותיהם של האומרים הלכה כר"ש שזורי והיאך אפשר לומר שהחליף השמות אלא ודאי רבינו כתב כלשון הרי"ף והגמרא והשמטת הסופרים והמעתיקים הוא להא דהלכה מוחק וכותב וצריך להגיה כך בדבריו וזה נ"ל פשוט וברור:

אבל לא בגליון שבין שתי העמודים. ולא שמעינן ליה מהא דר"ת דבסוף הסימן דלעיל דאמר שאותיות השם יהיו כולן בתוך הדף דהכא כיון שהוא כנגד בין השטות ה"א דהוי כעין תולין ולשתרי קמ"ל דלא:

היה כותב שתים ושלש שמות כו'. עיין בד"ח: יא

המוחק אות אחת כו'. כך לשון הרי"ף והיא ברייתא בסיפרי פרשת ראה אע"פ שאינה שנויה כלשון הזה ממש ובגמרא דמכות פ"ג דף כ"ב איתא וליחשב נמי מוחק את השם ואזהרתיה מהכא ואבדתם את שמם ולא תעשון כן לה' אלהיכם:

ה"ג ברי"ף תנו רבנן יש שמות: יב

וכתבתם שתהא כתיבה תמה. ואע"ג דוכתבתם גבי תפילין ומזוזות כתיב ילפינן ספרים מינייהו. ב"י סי' רע"ד.

פרשה פתוחה. פירש נ"י כמ"ש בפירושו ולקמן בסימן הבא האריך רבינו ושם אפרש בס"ד דפתוחה וסתומה היינו בהתחלת הפרשה ע"ש:

משום דדומין בקריאתן. ועי' בד"ת:

לפי שהן דומין בכתיבתן גרסינן וכדמסיק שיזהר הלבלר בתג שאחריה כו' והטור מסיים לרבעה כו' ונ"ל משום דרבינו מסיק בסוף הסימן שצריך הכ"ף לעגל אותה כו' והשתא התג שאחורי הבי"ת עושה הריבוע לפי שאם היתה עגולה לא היה עושה התג שלא היה לו לתג מקום עמידה ומ"מ הוי התג רמז למה שארז"ל שמראה להם מאחוריו כו' ועוד נראה לי יותר נכון דהאי תג דלאחוריו היינו עשיית הריבוע שאינו מעגל ונמצא עוקץ כעין תג קטן וכההיא דר"ת לקמן גבי הה"א ובי"ת צריך שיהא בראשה כו' והיינו במקום פתוחה ולא קאי אדסמיך ליה וכפי"ן ביתי"ן כו' אלא מלתא באפיה נפשיה ומסיפא דהירושלמי דאחת מאחוריו הוא דהוי ענין לכפי"ן וביתי"ן וכדמסיק דיזהר הלבלר כו' וכדכתבינן לעיל:

שבאחת. כלומר שבאות אחת:

מייתינן ינוקא כו'. כדלקמן סי' טו:

ה"נ בס"א דיש ( לה ) להן תג קטן למעלה:

כמותי. ובס"א הגי' כמותה. ובגמ' ליתא ועיין לקמן:

בסוף גגה למעלה. כלומר אצל פתחה והיינו דכתבו התוס' דכפירוש הקונטרס נראה שהכתב לצד פתח התשובה ותגא דקו"ף כיוצא בו דאמר בפרק הבונה מ"ט מהדר תגא דקו"ף לגבי רי"ש אמר הקב"ה רשע אם אתה חוזר בך אעשה אני לך כתר כמותה עכ"ל והגי' דכמותי כך הוא שם בגמ' ובקצת גמרות ראיתי הגירסא כמותו:

דסוטה דף כ' ודערובין פרק קמא דף י"ג. וטעמא דלא לשוויה כרי"ש כדכתב רבינו לקמן:

ואם תגע למעלה אין לה צורה ופסולה עד שיתקן. בתשובה לריב"ש סי' ק"ך כתב דיש מי שמורה להתיר בדיעבד משום דבגמ' אמר רב אשי חזינא להו לספרי דוקאני דחטרי לגגיה דחי"ת ותלי ליה כרעיה דה"א כו' ומדקאמר לספרי דוקאני נראה שאינו לעיכובא אלא למצוה מן המובחר וכ' שאין זה נכון בעיניו שהרי נזכר בברייתא שלא יעשה ההי"ן תיתי"ן וכולה ברייתא לעיכובא דמותיב מינה בגמרא לרב חסדא דאמר סתום שעשאו פתוח כשר והראיה ההיא יש לדחותה בשני פנים האחד לומר שהיו מדקדקים דחטרו לגגיה דחי"ת וזה למצוה ואף ע"פ כן היו נזהרים לתלות כרעיה דה"א ולא היו מקילין בזה לומר שאפילו תגע בגג לא תדמה לחי"ת שהרי אין חוטרין אותה כמו שחוטרין לחי"ת והביא ראיה שכן ראוי לעשות לפי שהתלייה היא לעיכובא ואינה כדי שלא תדמה לחי"ת לבד אלא שהיא פתח לתשובה כדבעא מיניה רבי יהודה נשיאה כו' עוד אפשר לדתות הראיה ההיא בדרך אחרת ולומר שגם התלייה שהסופרים הדייקנים ההם היו עושין למצוה כי הם לא היה די להם בהפריד כרעי' דה"א מן הגג כחוט השערה אלא היו תולין אותה הרבה כדרך שעושים הסופרים בכתיבת הגט בה"א דלמהך להרחיק כרעיה מן הגג הרבה כדי שלא תדמה לחי"ת ויהיה נראה למחק כדאיתא בפרק המגרש ואע"פ שכל שלא תדמה לחי"ת כשר הם מדקדקים להרחיקה הרבה שיהא פתח נראה לעינים וזה הענין הוא למצוה לעשות פתח גדול לתשובה אע"פ שאינו לעיכובא כל שנפרדת כחוט השערה עכ"ל:

בסוף החי"ת בצד שמאל יש למעלה. גרסי' בספרים אחרים וז"ל התוס' פירש בקונטרס שהגביה רגל שמאלו של חי"ת עד למעלה ע"כ ונ"ל שר"ל באמצע:

ופירש"י זהו רגל כו'. לא מצאתיו:

כעין גימ"ל לצדי"ק. שפי' גימלי"ן צדקי"ן דבברייתא פירושו כמו כן אם תהפך כו' כדלעיל:

והכ"ף צריך ליזהר כו'. כדלעיל ויזהר הלבלר כו' וקצת קשיא למה חזר וכפלו ולחד פירוש שכתבתי לעיל ניחא עי' שם: יג

וסדורה כו'. מסיק הב"י דדין סתומה היא:

ה"ג בס"א כנגד החלק של עליונה ובתו' דפרק הקומץ (מנחות דף ל"ב) גרסינן כנגד הנחה הו' וכן הוא הלשון בספר התרומה וז"ל סדורה היינו כשהתחיל למטה נגד מקום הנחה של שיטה שלמעלה ממנה זו דוקא ונקראת סדורה שנראית הכל כתוב בשיטה אחת אבל אם אינו מתחיל לכתוב נגד ההנחה של מעלה אלא מתחיל או קודם או אח"כ נקראת שפיר פתוחה ע"כ וע' לקמן:

דפ"ק דמגילה. הלכה י"א:

פתוחה מראשה פתוחה. ובירושל' דידן הגי' פתוחה מראשה סתומה ונ"ל שכך היא גי' הרמב"ם דלעיל וע' בהל' מזוזה סימן ה' דהתם מפ' לירושלמי בשם ר"י בענין אחר:

ואם סיים פרשה סתומה בסוף השטה. משמע לכאורה דסיומא דפרשה היא הנקראת סתומה וכן פתוחה כל אחת לפי מה שהיא ולא כן הוא שז"ל הרמב"ם ברפ"ח מהס"ת פרשה פתוחה יש לה שתי צורות אם גמר באמצע השיטה מריח שאר השיטה פנוי ומתחיל הפרשה שהיא פתותה מתחילת השיטה השניה וכו' וכך כתב ג"כ בפרשה סתומה אם גמר באמצע השיטה מניח ריוח כשיעור ומתחיל לכתוב בסוף השיטה תיבה אחת מתחילת הפרשה שהיא סתומה כו' ולשון הזה כפול ומשולש שם ואילו לא ס"ל לרבינו א"כ היה לו להזכיר חילוק הזה שבינו ובין הרמב"ם. שהוא חילוק יותר גדול ממה שהזכיר לקמן שזהו הפרש בין כל פרשה ופרשה של הרמב"ם פתוחה או סתומה לפניה ולרבינו פתוחה או סתומה בסופה ועוד מדרש רבה דריש פרשה ויחי יוכיח שאמרו שם למה פרשה זו סתומה כמו שהביאו רש"י בפירוש החומש ומשמע ודאי דמתחלתו הוא אלא ודאי גם רבינו לא נתכוין במה שכתב ואם סיים פרשה סתומה לומר שסיים הפרשה שתהיה סתומה ע"י מה שעושין בסופה הפסק סתומה דהא ליתא דמה שנקרא הפרשה סתומה היא ע"ש ההפסק סתימה שעושין לה בתתילתה אלא הכא הכי קאמר שאם סיים פרשה שיהיה סתומה אחריה אבל לא נתכוון שהפרשה הזו שסיים שהיא תהיה סתומה. ומצאתי בתשובת רש"ל בסימן ל"ז שכתב שיש הפרש בין אומר פרשה סתומה לאומר סתומה ותלה עצמו במה שיש לפרש טעם פרשה פתוחה וטעם פרשה סתומה דהוי מפני שפרשה פתוחה אינה ענין לפרשה שלפניה והיא התחלת דברים ופרשה סתומה ענינה מחוברת לשלפניה וסתומה אותה שלפניה אלא שיש קצת חלוק ביניהם כמו שאז"ל כדי ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה והשתא פרשה פתוחה היינו הפרשה שהיא פתוחה לפניה כדאמרן וכן פרשה סתומה שהיא סתומה לפניה כדאמרן אבל כשאמרנו סתומה ולא פרשה סתומה כגון הא דואם סיים הסתומות פירושו שסיים ענין הסתומה ר"ל שפרשה שאחריה תהא סתומה עמה ומחוברת לה עכ"ד. ואני תמה עליו דזה הלשון ואם הסתומה הוא לשון הטור ומי יוכל לחלק בין אמרו פרשה סתומה לאמרו סתומה כדמחלק אבל בלשון רבינו שכתב ואם סיים פרשה סתומה אין לחלק בין אמרו פרשה סתומה לאמרו סתומה והיאך השגיח על לשון הטור ולא השגיח על המקור שממנו חוצב לשונו של הטור שהוא דברי רבינו ז"ל ובדברי השואל דהתם הויא גם לשונו של רבינו ז"ל בהדיא וגם החילוק עצמו שמחלק בין אמרו פרשה סתומה לאמרו סתומה שינויא דחיקא הוא ולכך נראה שאין לחלק ביניהם אלא שיוכל בעל הלשון שיאמר פרשה סתומה על הפרשה שהיא באמת סתומה והיינו שסתומה לפניה בהתחלתה ויוכל ג"כ שיאמר פרשה סתומה על שם שיש פרשה סתומה לאחריה וכלומר שמסיים פרשה שאחריה יעשה סתומה ועיין בהלכות מזוזה סי' ד': יד

ושינה בהם קצת. לא מצאתי שינוי כי אם במקום ואילים שבמסכת סופרים כתב הוא בני:

פסולה . כדקתני בסיומה יגנז ועיין בד"ת סעיף נ"ה:

הכי אמר ר' ירמיה מדפתי. ובגמ' משמיה דרבא אבל גם ברי"ף ליתא..

ה"ג בגמרא ולא עתיקא עתיקא ממש ולא חדתתא חדתתא ממש אבל ברי"ף גם הוא כגי' הספרים: עתיקא פירש"י קלף ישן מגניא קריעה ומסקנא דלא עתיקא ממש אלא דאפיצין וגם רבינו כתב בסמוך דכולהו מלתא משום דמגניא וק"ק דא"כ למאי קאמר מעיקרא עתיקא וחדתתא כיון דלאו בהכי תליא מלתא אלא באפיצן ובלא אפיצן ובדברי תמודות אכתוב פי' הרמב"ם ולדידיה לא קשה ולא מידי:

דף. פי' רש"י קורין בלע"ז פאיינ"א ועיין לקמן בהלכות מזוזה סימן ד':

בין תיבה לתיבה. ובגמרא גרס בין שטה לשטה וברי"ף גרס לתרוייהו והרמב"ם בפרק ט' כתב כגירסת רבינו והטור סימן כ' כתב כגי' הגמרא:

ה"ג בס"א דלא אשכחן דמפרש דבק:

ה"ג בס"א שנחלקו ובדבק שקודם הכתיבה: טו

ה"נ מיפרשא לי מיניה דרב יהודה ניקב תוכו של ה"א כשר ירכו אם נשתייר בו מלא אות קטנה. כך הוא הגי' ברי"ף ובגמרא הגי' כשיעור אות קטנה:

מלא אות קטנה. ל' נ"י אם נשתייר מן הוי"ו כו' קרי ליה לירך שבה"א וי"ו לפי שהיא כצורת וי"ו הפוכה וכ"ש אם קורא כן לרגל הימיני שהיא כוי"ו ממש:

הגויל והחלק שבתוכו. ורש"י מסיים בה ובתפילין קא מיירי ונ"ל דטעמו משום דלגבי דיני דתפילין אתמר הך מימרא אבל אין כן דעת הפוסקים כמו שכתבתי בד"ח סעיף ל"ג דדיני דהיקף גויל איתא בס"ת נמי ואולי דרש"י ה"ק דבתפילין מיירי דכשר הא בס"ת פסול דחמירא לענין היקף גויל וכמ"ש בשם הרשב"א בד"ת אבל אין נראה להחמיר כולי האי אי מקילין בתפילין ה"ה בס"ת וכן דעת הפוסקים להשוות גם לקולא בענין הזה:

ה"נ בס"א אמאי נקט תוכו של ה"א טפי מתוך:

רמי בר דיקולי דהוא רמי בר תמרי וכך היא הגי' ברי"ף אבל בגמ' איפכא אלא דגרס דהוא חמוה כו' ונ"ל כגי' הגמ' דהכי איתא נמי בפרק כל הכשר דף ק"י אבל אין נ"ל לגרוס דהוא תמוה דהתם נמי ל"ג כן וכך משמע נמי הלשון דדיקולי ותמרי שם אחד הוא אלא שמקצת בני אדם היו קורין אותו תמרי ומקצתן היו קורין אותו דיקולי וכוונת קצת היה ע"ש האילן הנקרא דקל וכוונת קצת ע"ש פירות דקל שהן תמרים: טז

אמר רבה. וכן הוא ברי"ף בכאן אבל בגמ' הגי' אמר רבא וכן הוא ברי"ף הל' מזוזה גם בטור י"ד סימן רע"ד:

וא' לצד ימין. גרס בתוס' ולא אתפרש להיכן יוטה אותו האחד שלצד ימין אם מלמטה ואם מלמעלה ואין נראה לומר דאין קפידא בו להיכן יטהו דלא הוי הידור ונאה אם יהיה פעם כה ופעם כה שאם אין קפידא א"כ יעשהו פעם מלמעלה פעם מלמטה ועוד איכא למידק מנלן דצריך בשל שמאל שנים ובשל ימין אחד ולא איפכא ולכן נ"ל דאלו הג' תגין לפי הפי' הזה צריכים שלשתן שיהיו על הראש הימני שבכל האותיות האלו שיש להן יותר מראש א' כמו השי"ן והעי"ן והשתא אתי שפיר הכל דבצד שמאל של הראש הימני יש מקום לעשות תג מלמטה כמו מלמעלה משא"כ בצד ימין לפי שבצד ימין למטה אין מקום לעשות שם תג שהרי שם למטה נמשך גוף האות ומעתה אע"פ שבאותיות שאין להן אלא ראש אחד כמו הנו"ן והגימ"ל יכולין לעשות בצד ימין ג"כ תג למטה מ"מ לא פליג ועוד שאלו האותיות שיש להן יותר מראש אחד הם הרבים וזיל בתר רובא ועיין בהלכות תפילין בדברי חמודות סעיף קל"ז:

ה"ג ובפי' שבת כתב רש"י צריך אחד ובתוס' הגי' ובפי' שבת כתב יד (רבינו פי') רש"י צייר אחד:

כזה. ובפירש"י דהכא כתב שהן על הראש השמאלית לכך ציירתי אותם כך:

ה"ג א"ר שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן כל ס"ת שחסר: יז

יתקן. עיין מ"ש לקמן בשם המרדכי:

פי' שלימה מעיקרא כו'. דאי יכול לתקן במה שיחזור ויכתוב דף אמאי יגנז כ"כ התוס':

והוא דכתב רוב הספר שפיר. וא"ת כיון דבעינן שיהא רוב הספר מתוקן למה צריך דף א' שאין בו ד' טעיות מאחר שרוב הספר מתוקן הרי יש בו כמה דפים שאין בהם טעיות וי"ל דרוב הספר אותיות הספר כתובים כתקנם ואין לך דף שאין בו כמה טעיות וקאמר דאפ"ה אם אין בדף א' יותר מג' טעיות מאחר שרוב אותיות הספר כתובים כתקנה מצלת אותו דף על כל הספרים ומגיהין אותו אף ע"פ שיש בכל שאר דפים ל' או מ' טעיות או יותר בכל אחת כ"כ ב"י סימן רע"ט ובכסף משנה פ"ז יהיב טעמא דאם אין רוב האותיות מתוקן לא מהני הדף משום דרובו ככולו:

אבל ביתירות לית לן בה. ומפרשי' בגמ' חסירות מאי טעמא לא אמר רב כהנא משום דמחזי כמנומר:

ח"ג בס"א לית לן בה אם יש יותר מארבע דלא מגניא הגרידה כולי האי:

דלא מגניא הגרידה כולי האי. וכתב המרדכי וז"ל ואם תאמר איך יתקן הא אמרינן במס' סופרים הפסיק באמצע השם יותר ממלא אות קטנה שהוא שיעור בין תיבה לתיבה לא יקרא בו (וכתבתיו לעיל) ויש לומר אחר הגרידה אם יוכל להאריך האותיות מלפניהם כשר הדבר בעיני ואם לאו ימחוק ואות אחת גדולה יכתוב במקום השתים. ושאלתי לר' וא"ל דההיא דשמעתין איירי בענין שיכול למלאות האויר על ידי שיאריך האותיות וההיא דמ"ס שאין יכול להאריך ודוחק ומה שפירש נמי שימחוק האותיות אין נראה דא"כ בחסירות נמי יכול למחוק ולכתוב קטנות ועוד דההיא דמ"ס אמאי לא יקרא בו יעשה כן ואם היינו מפרשי' לא יקרא בו עד שיתקן היה ניחא וכן משמע מדלא נקט יגנז ומיהו איכא למידק לחומרא מדלא תנא יתקן ועוד דאי איהו תנא יגנז ה"א דפסול לגמרי וזה אינו דאפשר להסיר הדף או היריעה ועל כל הפירושים ק"ל דאיך יוכל לעשות כתיבה דקה או גסה יותר משאר הספר הא אמרינן (לעיל סימן ט') לא ימעט הכתב לא מפני הריוח שלמטה ולא מפני הריוח שלמעלה ואין נראה לחלק בין אורך לרוחב ואין לחלק בין כתיבה קטנה לגדולה וכו' וסוף דבריו ולא ידענא מאי אידון בה ע"כ והב"י סימן רע"ט כתב ולע"ד נראה לומר דודאי בשמעתין איירי בשיכול למלאות האויר ע"י שיאריך האותיות והא דאמרינן לא ימעט הכתב וכו' היינו לכתחלה אבל היכא דא"א לתקנו בע"א ש"ד ע"כ ועיין בד"ת: ה"ג בפרק הקורא את המגילה למפרע: כ

ס"ת שכתבו מין ישראל. עיין בהלכות תפילין סימן ג':

אמרי לה קורין בו. פי' בקונטרס דה"ל ספק ספיקא דשמא ישראל כתבו ואפילו כתבו עובד כוכבים שמא כתבו למכור לישראל ולא לשם עבודת כוכבים ואין נראה דרב נחמן קאמר כתבו עובד כוכבים יגנז והיינו אפילו כתבו למכור לישראל דלקמן מפרש טעמא משום כל שאינו בקשירה אינו בכתיבה אלא טעמא דאמרי לה קורין בו משום דאיכא למתלי טפי שישראל כתבו דאין דרך עובד כוכבים לכתוב. תוס':

א"ל ס"ת ביד מי. עי' בדברי רבינו פי' הניזקין סימן י"ג:

הכא. איכא למימר קושטא קאמר ומה ששאל לו ס"ת ביד מי כדי לברר דבריו דאע"ג דאינו בידו נאמן כמ"ש רבינו בפרק הניזקין שם:

ירושלמי בפ"ק דמגילה. הלכה י"א:

ה"ג מסרגלין בקנה וכורכין בשער וברי"ף ל"ג בקנה ועיין לעיל ריש סימן ב':

וטולין במטלית. עיין בהלכות תפילין סוף שימושא רבא:

חציו של עור. והטור ס"ס רע"א העתיק חציה ע"ג גויל וכ' ב"י דעור היינו גויל וקרי ליה עור לפי שהוא שלם: וגרס בירושלמי אבל כותב חציו על עור בהמה טהורה וחציו על עור חיה טהורה אבל גם ברי"ף ליתא:

מן המותר בפיך. עיין לעיל סימן ב':

היריעה שבלתה לא יטול שתים גרסי'. והב"י סימן ב' כתב שהוא ג"כ ירושלמי ולא היא אלא במס' סופרים שנויה היא בפ"ב וכתב הטור דטעמא דמלתא לפי שא"א שיהו אותן שמחליף דומות לגמרי לאחרות לכך צריך שיהא לפחות שלשה דומות ואז לא יהא גנאי כל כך בשינויין ע"כ:

וחציו צבאים. קלפים גרס במס' סופרים וצ"ל דקלפים של צבאים דומים קצת לגוילי בהמה:

מ"ח או ס' שיטין. וכך שנויה התם הלכה ו' בשיטין נותנים טעם כמסעות מ"ב וכרבבות של ישראל וכזקני של ישראל ע"ב וכתוכחות של משנה תורה צ"ח הכל לפי הכתב המסעות שנאמר ויכתב משה את מוצאיהם כרבבות ישראל שנאמר כתב לך ואת ישראל (בפ' כי תשא כתב לך וגו' כרתי אתך ברית ואת ישראל) מה ישראל בס' רבוא אף שיטה של תורה בס' רבוא כזקנים ע"ב שנאמר אספה לי שבעים איש וישארו שני אנשים במחנה והמה בכתובים שבעים ושנים ובתוכחות צ"ח שנאמר אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת עכ"ל ואף הרמב"ם בפ"ז מהלכות ס"ת כתב כדברי רבינו וההגהות שם הביאו לברייתא זו אלא שכתבו מ"ח מסעות וזה תימה שהרי לא נמנו באלה מסעי כי אם מ"ב וכמ"ש שם בפרש"י ורציתי לומר כי מ"ח כנגד מ"ח ערי הלוים אלא שלא ראיתי בפרשה ההוא רמז לכך ואולי שאין צורך כי הלא המה ר"ל כל שבט לוי תופסי התורה המה כענין שנאמר יורו משפטיך ליעקב וגו':