אחד הכסף וכו'. מרן ז"ל לא ציין מהיכן נפקא ליה. ונראה שהוא ממתני' דהתם דקתני וכולן פודין בכסף ובשוה כסף חוץ מן השקלים וכתבו התוס' שם דערכין לא אצטריך למתני דפשיטא דקרא כתיב וכל ערכך יהיה בשקל הקדש ע"כ ומינה לשוה כסף ג"כ. שוב מצאתי הדרשא מפורשת בת"כ בפ' ואם בבהמה הטמאה דדריש יפדה לרבות דבר המטלטל א"כ למה נאמר בשקל הקדש לומר' שפודה בכל דבר שהוא מטלטל ובלבד שהוא צריך לישום בכסף וכו' ע"כ וקאי לההקדש האמור למעלה כמ"ש הקרבן אהרן ז"ל:

ואחד המקדיש וכו'. מרן ז"ל לא ציין מהיכן נפקא ליה ובת"כ מבואר במקדיש ביתו ובכולהו הקדשות ג"כ מתיבת ואם ע"כ ועיין מ"ש בזה על דברי מרן ז"ל בפ"ה הל' ג':

המפריש אשם וכו'. בתמורה דף ט' וכלישנא קמא. ומ"ש

כמו שיתבאר במקומו הוא פ"ד דפסולי המוקדשין הל' ט"ו. ומ"ש

והרי הוא גוף אחר וקדושה אחרת וכ"ה בנ"א כת"י וכן הוא בגירסת הרב קרית ספר ז"ל אמנם מרן ז"ל נראה שהיה גורס גוף אחד בדלי"ת ואין לשון רבינו מתיישב לפי אותה גירסא וגם מדברי הגמ' וכבר נתעורר בזה הרב לח"מ ז"ל:

קדשי בד"ה וכו'. ובפ"א דתמורה הל' י"ב העתיק קרבנות בד"ה והתוס' יו"ט ז"ל לא נזכר ממ"ש רבינו בהלכות ערכין עיין עליו:

אין פודין וכו' לוקחים אותה הגזברין ושותקין. קצת קשה דמדהוסיף תיבת ושותקין משמע דאין להם שום תביעה עוד עליו וזה אינו דהא אכתי איכא החומש ואין לומר דכיון שהנתפס מיותר נמצא החומש מובלע בו חדא דכיון שאמר זה תחת זה אין משמעותו אלא על גוף ההקדש לחודיה ועוד דלפעמים יתכן שאין היתרון עולה לחומש ולא יתכן לפוטרו מהחומש שהוא מן התורה. לכך נראה דהך ושותקין שכתב רבינו אינו אלא כלפי גוף ההקדש דהחומש ידוע הוא עכ"פ אלא שיש להתיישב אם החומש שמוסיף הוא על שיווי הנתפס או על שיווי גוף ההקדש דממ"ש רבינו לקמיה בהתפיס בקיצבת דמים משמע דבדבר הנתפס קאמר אמנם י"ל דהתם דוקא מפני שקצב יש לנו עדיפות בקצב שאינו יכול לטעון הקדש בטעות הוה כמ"ש הרב בצלאל בשיטה מקובצת בשם הרא"ש ז"ל אמנם האמת מוכיח מעצמו דכיון שאנו אומרים יד הקדש על העליונה וכדקתני בברייתא מעתה לכל ענין אמרינן כן וילמד סתום מן המפורש. ודע דבאותה שיטה כתוב בשם הר"ן דהראב"ד ז"ל היה גורס בהך רישא דברייתא הקדשו אינו פדוי ולפ"ז היה לו להשיג על רבינו כפי דרכו:

אפילו היתה של הקדש שוה חמשה ושלו עשרה וכו'. פי' לא מיבעיא אם אותה של הקדש שוה עשרים דאז ודאי יתן חומש גוף ההקדש דעליו נגזר החומש אלא אפילו בהפך וכו' ולפ"ז קשה דאמאי תני בברייתא בהך סיפא דיד הקדש על העליונה ומכח דקדוק זה פירשו התוס' ז"ל דהך סיפא בנתכוון לחלל שוה הרבה על דבר מועט הוא וכשמואל דס"ל הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל ע"כ. וגם ע"ד רש"י יש להקשות כן שכתב דהקדש פדוי והוא ישלים ע"כ ואמאי הא לא קתני דיד הקדש על העליונה כדקתני ברישא ואין לומר דגם בהך סיפא גריס לה רבינו דמדכתבו ברישא ולא בסיפא משמע דלא הוה גריס ליה אם לא שנאמר בדוחק לדעת רבינו ורש"י ז"ל דתני לה ברישא לגלויי אסיפא:

פדה בק' וכו'. מה שיש לעמוד בדין זה עיין פ"ט דהלכות מכירה וכשנגיע שם נחכים אם ירצה ה':

שהקדש מפקיע השעבוד. נראה דמדרבנן הוא זה דמדאורייתא גובה אפילו מן ההקדש דשעבודא דאורייתא דכתיב והאיש אשר אתה נושה בו וכו' והוי מקדיש דבר שאינו שלו וכ"כ הרב קרית ספר עיין עליו וכפי' רש"י ובזה יתיישבו קצת דברי רבינו ועיין להרב לח"מ ז"ל:

כדרך כל הבא וכו'. כתב התוס' יו"ט ז"ל שהיא גמרא ערוכה פ"ז דשבועות וכ"כ התוס' ז"ל בערכין דף כ"ג ד"ה חזקה וכו':

המקדיש כל נכסיו וכו'. מרן ז"ל האריך ליישב דברי רבינו דלמה פסק כר' אליעזר דשמותי הוא עיין עליו. ולכאורה תמהתי על מה שהקשה כן דכיון דמתניתין קתני רשב"ג אף הערב לאשה בכתובתה לישנא דאף מורה דמודה לר"א וכיון שכן פשיטא שיש לפסוק כן וכמ"ש מרן ז"ל אם לא שנאמר דאיכא מאן דלא גריס אף אלא דלפ"ז השמיענו רשב"ג דין אחר ואין הכרח לדברי ר"א ועיין להתוס' יו"ט ז"ל:

מי שיצא עליו קול וכו'. מרן ז"ל לא ציין מהיכן נפקא ליה והיא ברייתא סתמית בפרק המגרש (גיטין דף פ"ט) ת"ר בעולה אין חוששין לה וכו' הקדיש פלוני נכסיו הפקיר נכסיו אין חוששין לו ומסיק רב אשי כל קלא דלא אתחזק בבי דינא לא חיישינן ליה ופסקו רבינו פ"ט דאישות הל' כ"ב: