חמשה מינין הם וכו'. פרק כל שעה (פסחים דף ל"ה) תנא כוסמין מין חיטים שבולת שועל ושיפון מין שעורים ע"כ. הקשה הרב לח"מ דאיך יתרץ רבינו קושיית התוספות שם שהקשו מההיא דהחטה אינה מצטרפת עם הכל חוץ מן הכוסמין וכו' ותירצו דאף קאמר וכו' ותירץ ז"ל דרבינו ס"ל דיותר הוא מין חטים ממין שעורים עיי"ש. ונראה לענ"ד דאין צריך לזה דרבינו הכא לא נחית להכי אלא לאשמועינן בענין הברכה דארץ חטה ושעורה דכתיבי בקרא כולל חמשת המינים וכיון דלהכי נחית ולא נפקא לן מידי לענין דינא חדא מנייהו נקט וכן מתבאר מדברי הטור או"ח סימן ר"ח ולא דמי לחלה לאצטרופי בנשוך דנפק"מ טובא ואין הכי נמי דיודה רבינו להתוספות דההיך תוספתא אף קתני וכן מצאתי למרן כסף משנה פ"ז דהלכות ביכורים שכתב בדעת רבינו כההיא מתניתא דאף קאמר ולא הזכיר דברי התוס' כלל מוכח להדיא דבדעת רבינו קאמר. אלא דקצת קשה לי התם שכתב מרן לעיל דרבינו ס"ל דרבי יוחנן בן נורי לאו לאיפלוגי אתנא קמא אתא אלא לפרושי וכו' וקשה דבפירוש המשנה שם כתב רבינו והלכה כר"י בן נורי ומדקאמר הלכה מכלל דפליגי ודו"ק.

וחמשה מינים האלו וכו'. בדברי מרן ז"ל נפלו טעיות הניכרים דבמקום דגן צ"ל תבואה ובמקום תבואה צ"ל דגן ועיין במתניתין פרק הנודר מן הירק (נדרים דף נ"ה.) ובמ"ש פ"ט דנדרים שכתב דפסק כת"ק ומוכרח עוד ממתניתין שהביא מרן גופיה דפ"ק דחלה ואין להאריך ולבאר כי פשוט הוא.

האוכל פת וכו'. משנה בברכות דף ל"ה וקצת קשה דכיון דאסיקנא בגמרא דבמוציא כו"ע לא פליגי דאפיק משמע אמאי לא עבדינן הכי כבר תירצו התוספות שם בשם הירושלמי כדי שלא לערב האותיות כגון העולם מוציא ואע"ג דבלחם מן נמי איכא עירוב שאני התם דקרא כתיב להוציא לחם מן הארץ וכו' ע"כ ומשו"ה מברכינן בורא פרי הגפן ולא הבורא כיון דליכא עירוב אותיות וכ"כ הרא"ש שם בשם הירושלמי.

אכל דגן שלוק וכו'. כתב מרן ז"ל ברייתא שם דף ל"ז הכוסס את החטה וכו' ומפרש רבינו דהיינו אפילו בשלם וכו' ע"כ. המדקדק בדברי מרן יראה דט"ס נפל בדבריו שהרי הוא סותר את עצמו דבתחילה כתב אפילו בשלם דמשמע לא מבעיא חלוק אלא אפילו שלם ואחר זה כתב כיון שהם שלמים שלא הוסרה קליפתן ולא חלקו אותו וכו' דמשמע דבעינן דוקא שלם ותו דמאי אפילו אדרבא בגמרא אמרינן דייסא גרידא כו"ע לא פליגי דבורא מיני מזונות ופי' רש"י ז"ל דייסא של חטים כתושות במכתשת ע"כ אם כן כשחולק יש לברך עליו במ"מ ואיך נאמר אפילו לברכה בורא פרי האדמה. גם אין לפרש בשלם מלשון בשול דמרן סיים דדוקא שלוק קאמר ולא בישול. ולכךנראה שצ"ל אפילו בשלוק וכוונתו מבוארת דכיון דבגמ' אמרינן הכוסס לשון כוסס את החטה משמע דחיים קאמר וכמו שנראה מדברי התוס' שם ואם כן מ"ש רבינו שלוק אפילו שלוק קאמר ואף דלשון כוסס משמעותו חי ס"ל לרבינו דלאו דוקא אלא לאפוקי כל עוד שלא נתבשל והוא בקליפתו עדיין. ושוב זכיתי ומצאתי להרב לחם חמודות בהך פיסקא שהעתיק שלוק במקום בשלם ובהכי מיתרצא שפיר מה שהקשה הרב בעל שמות בארץ ביומא דף פ"א דלמה השמיט רבינו דין הכוסס את החטה חיה עיי"ש. ובספר קול בן לוי ז"ל הקשה על מ"ש רבינו לשון דגן שכולל כל חמשת המינין וכמ"ש לעיל וביומא שם אמרינן זר שכסס שעורין של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש כי יאכל קדש אמר רחמנא פרט למזיק וכיון דאזוקי מזיק לית לן לברך ברכתו הראויה אלא שהכל כמ"ש בשותה שמן זית ופסקו רבינו בפ"ח עיי"ש שתירץ בטוב. ועודנראה לענ"ד דכיון דרבינו כבר ביאר דין זה בהלכות תרומות פ"י ובפ"ח מהלכות אלו ביאר גם כן דין השמן סמך עצמו שאין לטעות עוד דאוכל שעורין חיים שאין זה דרך אכילתן שיברך כיון דאזוקי מזיק וכו' וכיון דבשלוקין צריך לברך בורא פרי האדמה על כל פנים כתב הדין דרך כלל וכו' אבל בחיים שהוא הדיוק ע"כ צריך לפרשו באופן שלא יסתור את עצמו ועיין בספר בני חיי סימן ר"ח. ועל מ"ש הרב לחם חמודות כבר תירץ החכם הנ"ל וכיון שכיונתי לדבריו לא אאריך ועיין עליו. וראיתילאגור ז"ל דברים מגומגמים הרבה וז"ל חמשת מיני דגן אם אכלן בעין לא שנא חיים לא שנא מבושלים אינם חשובים לקבוע להם ברכה ומברכים לפניהם שהכל ואחריהם כתב בעל הלכות גדולות בורא נפשות רבות ע"כ וזה נראה הפך הש"ס דקתני הכוסס את החטה מברך בורא פרי האדמה ויש לדחוק בזה ומ"מ צריך לי עיון. ועלמ"ש מרן ז"ל דצ"ע למה לא כתב רבינו דין הכוסס את האורז ע"כ אפשר דרבינו לא הוצרך לבארו דסמך אמ"ש בפ"ח וז"ל פירות או ירקות שדרכם להאכל חיים בשלם או שלקם מברך עליהם בתחילה שהכל וכו' וירקות שדרכם להאכל שלוקים כגון כרוב ולפת אם אכלם חיים מברך עליהם בתחילה שהכל וכו' ואם בשלם או שלקם מברך עליהם בורא פרי האדמה וכו' דברים שדרכם להאכל חיים ומבושלים אכלם בין חיים בין מבושלים מברך עליהם בתחילה ברכה הראויה להם וכו' ע"כ וא"כ דין הכוסס את האורז הוא נכלל בדבריו אלה. ובגמרא בברייתא הוצרכו לזה משום סיפא דהיינו בטחנו אפאו ובשלו וכו' דמברך עליו בורא מיני מזונות וכבר ביארו רבינו בפירקין הל' י'. וא"ת א"כ אמאי כתב רבינו דין הכוסס את החטה היה לו לסמוך אמ"ש שם הא ליתא דהוצרך כי היכי דלא נימא דליבריך במ"מ ודו"ק.

קמח של אחד וכו'. שם דף ל"ח מסקנא כדברי רבינו ואם אינו ראוי לשתיה וגם לא ללעוס לא נתבאר מה דינו ונראה דיש להחמיר ושלא לאכלו כי אם בתוך הסעודה דהגם דברכת שהכל פוטרת הכל הני מילי בדיעבד וברכה ראשונה אבל ברכה אחרונה בעי ברכתו הראויה ועיין להרב ב"י או"ח סי' קס"ח.

קמח של אחד וכו'. ברכות דף ל"ו חביץ קדרה וכן דייסא פלוגתא דרב יהודה ורב כהנא ופסק כרב כהנא. ומ"ש וכן הדגן וכו' ברייתא שם. ומ"ש וכן כל תבשיל וכו' משום דס"ל דפלוגתא קמייתא דרב יהודה ורב כהנא היינו אפי' בפת והפסיק ז"ל בדין הדגן וכו' לאשמועינן דגם הוא נקרא מעשה קדרה וק"ל.

וזה כלל בברכות. משנה שם דף מ"ד ועיין במ"ש לקמן בע"ה.

לפיכך מיני דבש וכו'. נראה מבואר דכוונתו שאם נותנים החלב חטה כדי לאכלה עם הדבש ולא כדי לדבק יש לו לברך בורא מיני מזונות ולפ"ז ה"ה בכל מיני מרקחת בדבש שהדבר המרוקח בו הוא העיקר והדבש טפילה וכדעת החולקים על הטור סי' ר"ד וכן אנו נוהגים ועיין למרן ובב"י ז"ל שם.

כיצד היא הטפילה שאינה מעורבת וכו'. קצת קשה דבגמרא פריך ההך מתניתין ומי איכא מידי דהוי מליח עיקר ופת טפלה אמר רב אחא בריה דרב עוירא אמר רב אשי באוכל פירות גינוסר שנו ע"כ. ופי' רש"י פירות גינוסר פירות ארץ ים כנרת חשובים מן הפת ע"כ. ורבינו בפירוש המשנה כתב וז"ל ודברי זאת המשנה אינה אלא בשומרי גנות שהם אוכלים הפירות בתכלית מתיקותם וכו' ע"כ ואם כן למה סתם רבינו דמשמע מדבריו דאם אוכל מליח עם פת מברך על המליח ופוטר את הפת והא ליתא דהפת הוא חשוב מן המליח כדמוכח מהש"ס. ולזה י"ל דרבינו דקדק בדבריו שכתב הרי שצריך לאכול מליח וכו' כלומר דדבר אחר גרם לו זה ומשום דס"ל דלאו דוקא פירות גינוסר כתב כן וכדמוכח מלישנא דפירוש המשנה. וכן זכיתי ומצאתי כדברי במפרשים עיין עליהם. ואי קשיא הא קשיא לרבינו בעל הטורים והרב ב"י שכתבו דין זה ולא הזכירו מילת הרי שצריך כמ"ש רבינו משמע דס"ל דאף באוכל מליח עם פת הדין כן וכבר ראיתי להמפרשים ז"ל שנרגשו מזה עיין עליהם והפרי חדש ז"ל בליקוטיו לאו"ח סי' רי"ב חלק עליהם וסיים וכנראה שאחר המחילה שהטעהו בזה לשון הרמב"ם וכמ"ש מ"מ ע"כ. ונראהלענ"ד להליץ בעדם ז"ל בקוצר דעתי ואם שגיתי אתי תלין משוגתי והוא דהטור וסיעת מרחמוהי הבינו דברי הש"ס בסגנון אחר משום דקשיא להו לישנא דמתניתין דקתני הביאו לפניו מליח וכו' דהוה ליה לומר אכל מליח וכו' אלא ודאי הך לישנא מורה שהוא היה מיסב בקביעות לאכילה והביאו לפניו זה ותדע נמי דלעיל מהך מתניתין מיירי נמי בהכי דקתני היו יושבים וכו'. ומכח דיוק זה שהוא עצמו כאמור ס"ל דכי פריך הש"ס ומי איכא מידי וכו' היינו לומר דבשלמא אם אוכל מליח בדרך עראי כדרך הארץ שלפעמים אדם רואה מליח ותאב לאוכלו וכדי שלא יזיקנו בגרונו מטפלו במעט פת בהא ודאי מודינא דהמליח הוא עיקר האמנם בקביעות כדאיירי עיקרא דמתניתין זה לא יתכן דסתמא דמלתא כשאוכל בקביעות דעתו על הפת כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם ולהכי פריך ומי איכא מידי וכו' ולזה מתרץ דמשכחת לה בפירות גינוסר כדקאמר התם שהיו קובעים עצמם עליהם עד שהיו אוכלים סך עצום וא"כ איפה שפיר מיתוקמא מתניתין באוכל מליח בקביעות ע"י פירות גינוסר ולעולם נמי דמגופא דמתניתין שמעינן דיתכן שהפת יהי' טפל למליח ואמטו להכי כתב הטור הדין בסתם משום דאין דרכו ז"ל להביא לפסק הלכה אלא דבר השייך לזמננו ופירות גינוסר לא שכיחי וגם דלאו דווקא פירות גינוסר וכמו שנראה מדברי רבינו בפירוש המשנה עיי"ש. וא"ת אם כן הוה ליה לפרש דדוקא בדרך עראי קאמר לזה י"ל חדא מתרתי או דסתמא דמלתא כשאדם אוכל מליח בקביעות עם פת עושה עיקר גם מהפת כדאמרן ותו דמדכתב אחר זה הביאו לפניו יין ושמן וכו' והוא מלשון הברייתא דאיירי בסעודה כמבואר שם ובההיא דדג מליח לא כתב תיבת הביאו וכו' מורה דבההיא בלא קביעות איירי. וכן הרב ב"י ז"ל שם ציין משנה שם כלומר דמהך מתניתין נ"ל דין זה כאמור ובזה אפשר ליישב דבריהם ז"ל.

הפת שפתת אותה וכו'. פסקא זו קשיא טובא מינה ובה וכבר עמדו בסוד דבריו גאוני עולם עיין למרן ז"ל שהאריך בזה ולהמגן דוד סימן קס"ח ובשו"ת תומת ישרים סי' כ"ח מצא גירסא בספר הבתים להרב הנכבד שמחק תיבת או הראשון או שניכר וכתב על זה שהיא הנסחא האמיתית ואין עליה ספק כלל והחושב למצוא פנים לנוסחא האחרת אחר שידע שיש נוסחא זו הוא חורפא יתירא ומחזי כיוהרא ע"כ. ולענין דינא הנכון לחוש לכל הפירושים וליטול ידיו ולברך המוציא על לחם גמור ואחר כך יאכל מאכל זה ויערב לו וכזה נוהגים החסידים ואנשי מעשה.

עיסה שנאפת בקרקע וכו'. שם דף ל"ח ההיא כובא דארעא וכו'. ובפרק ו' דחמץ ומצה פסק רבינו דאדם יוצא בה ידי חובתו בפסח עיי"ש ובגמרא איתא דכשאדם יוצא בה ידי חובתו בפסח מוכח דמברך עליה המוציא גבי חביצא דף ל"ז ובכזית לא מקרי קביעות. וצ"ל דכיון דהתורה חייבה לאכול לחם עוני בלילה הזו היינו קביעותו אי נמי דמצי לאכול מזאת העיסה בכל סעודתו כדי שיקרא קביעות ולא נחית שם רבינו אלא לאשמועינן דין אם אדם יוצא בה י"ח ולענין ברכה כבר ביארו כאן. ועיין להרב לח"מ ז"ל.

וכן עיסה שלשה בדבש וכו'. שם דף מ"ב ומ"ש רבינו ואם קבע סעודתו עליה וכו'. מפשט דבריו ז"ל משמע דבדידיה תליא מלתא ושיעורא לענין קביעות ולא קפדינן אם אחרים אינם קובעים סעודתם בזה השיעור שאכל הוא אלא כל שהוא קבע סעודתו עליה מברך המוציא וג' ברכות. ואם כן קשה דמהגמרא מוכח דלאו בדידיה תליא מלתא אלא כל שאחרים קובעים עליו אע"פ שהוא לא קבע מברך המוציא וג' ברכות דהכי קאמר ליה רב נחמן לרב הונא וכ"כ מרן ז"ל כאן וגדולה מזו ראיתי להרא"ש ז"ל שהביא לשון רבינו דכותב להדיא שהכל תלוי באחרים והביא גם כן השגת הראב"ד ז"ל עליו עיי"ש והוא דבר תימה שמדברי רבינו כאן הוא בהיפך. והיותר תמוה מהמפרשים ז"ל שלא נתעוררו בכל זה וצריך לי עיון. ובדברי הרא"ש ז"ל שם שנראין קשה ההבנה כבר נתעורר בהם נאמן ביתו הוא המעדני מלך ז"ל עיי"ש. ולענין נטילת ידים אם צריך היכא דקבע סעודתו עליהם עיין להרב ב"י או"ח סי' קצ"ו.

אורז וכו'. שם דף ל"ז ופירש רש"י אורז מי"ל דוחן פני"ץ והתוספות הביאו פי' רש"י וכתבו דיש מפרשים אורז ריז"ו ולהאי פירושא יש לפרש דדוחן היינו מי"ל ע"כ והרב ב"י סי' ר"ח כתב דסוגיין דעלמא כיש מפרשים של התוס' ז"ל ועוד כתב הרב ב"י שם דמדברי הרא"ש משמע דבעינן שהאורז יהא כתוש דהיינו שיתמעך בתבשיל וצדד ז"ל בדבר ובשו"ע העתיק כדברי רבינו ולכך היותר נכון שלא לאכלו כי אם בתוך הסעודה ולזה הסכים הרב ב"ח שם מכח המחלוקת שבין רש"י והי"מ שהביאו התוספות ז"ל ועיין להרב כנסת הגדולה שם.

ולבסוף בורא נפשות וכו'. ושם אמרו ולבסוף ולא כלום וסובר רבינו דולא כלום דקאמר היינו לאפוקי ברכת מעין שלש שלא נתקנה כי אם בחמשת המינים שחיובם מן התורה אבל בורא נפשות מברך ודאי משא"כ בברכה ראשונה דאינה אלא מדרבנן וכמ"ש התוספות ז"ל ולכך אין קפידא אם יברך בורא מיני מזונות כיון דמיזן זייני וק"ל.

אבל פת דוחן. וכ"כ הרי"ף ז"ל ועיין למרן וב"י סימן ר"ח והרא"ש ז"ל ס"ל דדוחן שוה לאורז ומברך עליו בורא מיני מזונות והוסיף עוד רבינו יונה דה"ה לשאר הדברים שאנו רואים דמיזן זייני ולכך יש להחמיר שלא לאכלם כי אם בתוך הסעודה. ונ"ל פשוט לדעת רבינו דגם אם קבע סעודתו עליהם אין לו לברך כי אם שהכל דאף דרואים אנו שהם משביעים את האדם ומיזן זייני מ"מ אין לנו אלא מה שתקנו חז"ל כי לא אמרו זה אלא בחמשת המינים עיין עליו ז"ל.

כל שמברכין וכו'. שם דף ל"ז ומרן ז"ל כתב בשם הרא"ש דהירושלמי כללא כייל כל שאומר אחריו ג' ברכות אומר לפניו המוציא ולרבינו שכתב חוץ מן האורז י"ל דסבר דפליג אגמרא דידן ונתן טעם לדבריו דאין למדין מן הכללות ע"כ ודברים מגומגמים הם ואפשר דט"ס הוא וצ"ל אי נמי לא פליג אגמרא דידן ואין למדין מן הכללות וכו'.

במה דברים אמורים וכו'. קצת קשה דלמה החמירו בברכה שלפניו שאינה אלא מדרבנן דאפי' על פחות מכשיעור יברך כיון דאפי' ברכה אחרונה שהיא מדאורייתא אינו חייב לברך אלא על כשיעור דוקא ותירץ מרן ז"ל דשמא ימלך ויאכל כשיעור ונמצא שהיה צריך ברכה לפניו ואין בידו לתקן וכו' ע"כ ונכון. ועוד כתב ז"ל דשיעור המשקין ברביעית מדאשכחן בעלמא לענין אכילת איסורין דחייב בשתית משקין אסורים ברביעית דומיא דאוכלין בכזית ע"כ ועיין מה שאכתוב בע"ה בפ"ב דשביתת עשור בדין שתיית הקאפ"י והמרק חמים וכן לענין שתיית המשקים קרים וקרושים לענין ברכה אחרונה.

וזו היא ברכה אחת מעין שלש וכו'. עיין בגמרא שם דף ל"ה שיש הרבה שנויים ממ"ש רבינו בנוסח ברכה זו ואפשר שלא היתה גירסתו כגירסתנו ומ"מ לענין תנובת השדה צ"ע למה לא הזכירה רבינו ועיין מ"ש בסוף פ"ח מאלו ההלכות בע"ה. שוב מצאתי לרבינו בפירוש המשנה דאכל תאנים וכו' שהביא הכל וכתב להדיא דברכת על המחיה נוסחה כנוסח ברכה מעין שלש של הפירות והיין עיי"ש.