אחד השור ואחד שאר וכו'. דרשה זו לא נמצאת במשנה ולא בגמרא, לבד זו מצאנו בשלהי פרק שור [שנגח את הפרה], דתנן התם א"כ למה נאמר שור או חמור אלא שדבר הכתוב בהווה, אך משם אין ראיה לכל [הנזקין], שהרי [לנפילת] הבור דתנן התם, (אך) דכתיב ביה שור או חמור מייתו ליה מכסף ישיב לבעליו, כל דאית ליה בעלים, ולאידך דתנן התם מייתו [ליה] מגזירה שוה, אכן נראה דרבינו יליף ליה ממכילתא שהביא המבי"ט ז"ל בס' קרית-ספר, וכן כתב הרב בית חדש חו"מ סי' שפ"ט לדעת הטור שהעתיק כדברי רבינו. ודברי הרב בית יוסף שם מגומגמים וכבר עמדו עליהם המפרשים ז"ל.

ברגלה בדרך הלוכה וכו'. בדפוס ישן מגדל עוז כתוב בדרך הלוכה, ו"או" נמחק ועיין לקמן דין (כ') [י'].

אם הרגיל בשינויו וכו'. כתב כן מפני שיש חילוק בין הימים לגוף המעשה ביום אחד פעמים רבות. [חסר כאן תיבה או שתים].

על פכין קטנים וכו'. לא נתבאר אי חיה בכלל בהמה לענין זה אם [לאו], ומסתברא דחיה בכלל, שהרי בבהמה לא מחלקינן בין קטנה לגדולה, וכן נראה מדברי רש"י שם ד"ה לימא מסייע וכו'. ובעיקר הדין ידוע דבגרסתין בפ"ק דבבא קמא דף ט"ו לישנא קמא ובתרא הוי כדברי רבינו לחלק בין פכים קטנים [לגדולים], ותמה הרב המגיד ז"ל דאינה בהלכות, והרב כסף משנה ז"ל כתב דאפשר שהיה גורס כספרים דידן דלשון אחרון לא מפליג בין קטנים [לגדולים], באור דבריו נראה, דהיה גורס לשון איכא דאמרי באחרונה, ואם זאת היתה כונתו אין צריך לזה הלחץ דשפיר מצי [לפרושי] [דברי] ההלכות לפום נוסחא דידן, אלא דהרי"ף סבירא ליה דלשון איכא דאמרי הוי אחרון מפני דאיכא דרמי לה מירמא, [מלישנא קמא אלישנא] בתרא, והן הן דברי הרא"ש ז"ל, וסמך ידו עליהם בבית יוסף חו"מ סימן שפ"ט ואין צריך להחליף הגרסאות.

בנגיחה או בנשיכה וכו'. נראה דאגב נשיכה נקט נגיחה דאל"כ הרי אין שייך בהם נגיחה דסתמא בקרן.

לא הגיע לך היזק וכו'. ארישא קאי ומדיוקא דרישא אנו למדין לסיפא, שוב ראיתי למור"ם בהג"ה שהניח דברי רבינו בצ"ע. והרב מאירת עינים תירץ כל שיעורו עיין שם.

הזיקה ברשות הרבים או בחצר וכו'. [תשלומי] נזיקין קאמר דאילו קרן ותולדותיו חייב (אך) [אף] ברשות הרבים כמו שכתב בסוף פרק זה.

ג' אבות נזיקין בשור וכו'. ומבואר הדבר דאף [דשלשה] אבות מכל מקום חלוקין הן בדיניהן, דקרן ותולדותיו הוו תם, ושן ורגל הוו מועד, כמו שכתב לעיל דין ב', ולקמן ריש פרק ב'.

דרך הלוכה או שהזיקה וכו'. דף ג' ופירש רש"י. כל היזק דרך הילוך שלא בכוונה הוי תולדה דרגל דהיזק מצוי ואין כוונתו להזיק ע"כ. למדנו מדבריו דכל הני הוי דרך הלוכה דאין כוונתה להזיק דאל"כ לא הוי תולדה דרגל, וכיון שכן רבינו שפירש דרך הלוכה בגופה או בשערה הוא הדין באינך, וכמו שכתב הרב בית יוסף חו"מ סי' ש"צ בשם הרשב"א ז"ל דבהנך שהם גופה ובגופה תני בה דרך הלוכה. באינך לא איצטריך. וכתב הרב לח"מ ז"ל, דהא דכתב רבינו בחמור שהזיק במשאו בשעת הלוכו דלא צריך, הטעם משום דהוי חלוקה אחריתי רצה לבאר יותר ע"כ, אך אכתי קשה קצת דכשכשה בזנבה דהוי גופה דלא ביאר רבינו [דרך] הלוכה, וגם אינו מבואר שם בדרך [הלוכה] באינך, והוי לרבינו למימר בשערה או כשכשה בזנבה דרך הלוכה, והסמ"ג עשין ס"ז העתיק [כדברי] רבינו אלא שהשמיט חלוקה דשערה, אולי מפני שהוא גופה לא חש לבארו, אך השמיט שם כשכוש רב [וכשכוש] גיד עיי"ש.