וכל המעוכב גט שחרור וכו'. הרב המגיד ז"ל תמה, דלמה לא ביאר רבינו דאם תפס אין מוציאין מידו וכו'. ואיני רואה תמיהה, מאחר שלא הזכיר זה בגמרא, ומכל שכן שכבר ביארו רבינו פרק ד' דחובל ומזיק, [הלכה י"א] במחוסר הגט שעדין לא הגיע לידו, דאם הפיל שינו ואחר כך סימא עינו אינו נותן דמי עינו ואם תפס אין מוציאין מידו ע"כ. ואדרבא קשה קצת על הרב כ"מ ז"ל דבפרק ה' דעבדים [הלכה י"ד] כתב בתירוץ ראשון במה שפסק רבינו שם, דנותן לו דמי עינו היינו שכתב לו גט שחרור בין הפיל שינו לסימא עינו עיי"ש, וקשה דא"כ מילתא דפשיטא היא כיון שכבר יצא מרשותו לגמרי, ואי בלא הגיע הגט לידו אכתי קשה דבהא הוא (דקנסינן) [דנקטינן] בהלכות חובל ומזיק ויש ליישב. והרב כסף משנה ז"ל כתב על דברי הרב המגיד ז"ל. דבהא לא חסריה ממון משא"כ בההיא דחובל ומזיק, ולא זכיתי להבין דבריו, דהכא בנגח העבד קאמר רבינו, ובין לעבד בין לרבו אין לך חיסור ממון גדול מן המיתה, ומה שכתב רבינו שהרי יצא לחירות הכוונה כלפי האדון לא נשאר קנין עליו, וכמו שכתב בהלכות חובל ומזיק.

המית מי שחציו עבד וכו'. הרב המגיד תמה על רבינו שלפי הסוגיא דהשולח דף מ"ב [ע"א] לא יתכן פסק זה בעבד ודברים ברורים הם, אך לרבינו אפשר דדחיקא ליה מלתא לאוקמי סתם ברייתא כמשנה ראשונה, ודלא כהלכתא, ואם יפרש דאתיא כמשנה אחרונה א"כ מוכח דנפשטה בעיין, וזה אינו דבעיא לא נפשטה, וכמו שכתב הרב המגיד ז"ל עצמו לעיל מיניה, וכן כתבו התוס' שם ד"ה מאי לאו וכו', ויש מי שרצה לתרץ עוד, דרבינו איירי בעבד של יתומים קטנים דלאו בני דיעה וכפיה נינהו, על דרך שכתבו התוס' שם בד"ה יום של רבו וכו', ודוחק. ועוד נראה לומר דעיקרא דדינא המציאות אין שווין, דבחציו עבד אף שכופין את רבו, מכל מקום השתא מיהא אדון גמור [הוא], ואדון קרינן ליה כלפי צד עבדות שבו, משא"כ במעוכב גט שחרור שכבר שחררו והפקיע קנינו ואינו מחוסר אלא הגט, ולכך רבינו סבור דאף שתלמוד היה רוצה להעתיק אינו אלא לגלוי מלתא בעלמא, ודחו ליה כמשנה ראשונה, אבל לפי האמת אין אנו צריכין לזה והוא מבואר.

שור שנגח אשה וכו'. מבואר הדבר שפסק כרב אדא בר אהבה דף מ"ב, [ע"א] והתוס' יו"ט ז"ל הקשה על זה ממה שפסק פרק א' דהלכות נערה בתולה, וכן הקשה בשו"ת שי למורא סי' קכ"ט, וכבר כתבתי הנראה לפענ"ד שם, ובמקומו נאריך עוד אי"ה.

כיצד שמין אותה וכו'. משנה שם, וכן פסק בפרק ד' דהלכות חובל. [הל' ב'].

ומהיכן משתלם וכו'. הרב המגיד ז"ל ביאר דעת רבינו על פי הסוגיא דף צ"א [ע"א], דאין חוששין לעינוי דינו של השור, וכשברח השור ליכא ביה רדיא וכו', והקשה עליו הרב לחם משנה ז"ל, ממה שאיתא בגמרא אי ברח כי לא דנוהו דיני נפשות היכי דיינין ליה דיני ממונות בלא בעלים, ואי ברח דקאמר היינו השור, זה לא נאמר אלא גבי דיני נפשות, דקיימא לן כמיתת הבעלים כך מיתת השור, (זה לא נאמר אלא גבי דיני נפשות,) אבל בדיני ממונות מנא ליה דבעינן שהשור יהיה לפני הבית דין, וכתב על זה דאולי לא היה גורס רבינו לא זאת הקושיא ולא תירוצא, ועוד הקשה ממה שאיתא שם, אי הכי תם נידייניה דיני ממונות ברישא וכו', דאפילו נידייניה דיני נפשות ברישא נוכל לדון אחר כך ממונות כדי להשתלם מרדייא עיי"ש. ולענ"ד אין לשבש הגרסאות, ואין הכי נמי דאי הוה היזק לחודיה לא הוה בעי שיהיה השור לפנינו, כיון שאין בזה דין מיתה, אבל בדפתיך ועריב בהך שור דיני ממונות בהדי דיני נפשות, כי היכי דבעינן בדיני נפשות השור לפנינו כך בדיני ממונות דידיה בעינן שיהיה בפנינו, וזה הוא כח המקשן, ואפשר שלזה כיון הרב המגיד ז"ל שכתב, ואפשר לפרש הסוגיא על דרך זה [וכו']. ולאידך קושיא נראה דבגוף הסוגיא גם כן יש להקשות כן, אלא דיש לומר בכח דלפחות נידייניה דיני ממונות ברישא וכו'. ולאידך שכתב הרב לחם משנה ז"ל דב' תירוצים הם כן לאשמועינן. אלא דיש לומר דרבינו פסק ברישא ולא מטעמיה דהיינו עינוי הדין ודוק.

שור שהמית את האדם וכו'. נראה פשוט דהך דינא אינו אלא בהמית לחוד, דאילו המית והזיק, כיון דאף שנגמר דינו להריגה, אכתי דנין אותו לממון לשבח רדיא, כמו שפסק בדין הקודם, נראה ודאי שישתנה הדין, ועיין להתוס' פרק הנשרפין (סנהדרין דף פ') [ע"א] ד"ה בשור שלא נגמר דינו וכו'.

אלא בפני השור וכו'. מפשט הגמרא משמע דזה לא נאמר אלא בהמית, אבל אם הזיק כגון שם, (מיתת) [דין] השור לא בעינן בפניו, אף שדברי רבינו סתומים בזה, עיין מה שכתבתי לעיל דין ח'.

ולדה מותר וכו'. כבר כתבתי הנראה לענ"ד בפרק ט'.

כל הקודם בו זכה וכו'. הוא הדין לעבד שהוזמו עדיו, שזוכה לעצמו, כמו שכתב הפרי חדש ז"ל בשם הירושלמי.