Maaseh Rokeach on Damages to Property Chapter 14
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
המדליק בתוך שדה חבירו וכו'. הלשון מגומגם, משמע דאם הדליק בתוך שדה חבירו וכו', מהיכא תיתי שלא יתחייב, ותו דכי תצא [אש] מעצמה משמע, וראיתי בדפוס "מגדל עוז" ונמחק שם תיבת חבירו, ובהכי [ניחא] שהדליק ברשותו, ומעצמה עברה הדליקה לשדה חבירו, אך ראיתי להתוס' יו"ט ז"ל שלא הבין כן, אלא שהמדליק בשדה חבירו אין לו שיעור, ובאמת הכי מוכח ממה שכתב רבינו לקמן הדליק בתוך רשותו וכו'.
וכן אם עברה נהר וכו'. מבואר הדבר דמדלא הזכיר דברי שמואל באריתא דדלאי, משמע דסבירא ליה דמחלוקת רב ושמואל אינו אלא אית ביה מיא או לא, ופסק כשמואל דבדאית ביה מיא דווקא [קאמר], וכמו שכתב הרב כסף משנה זלה"ה. אלא שראיתי להטור חו"מ סי' תי"ח שכתב, ואם יש ביניהם נהר רחב שמונה אמות אף אין בו מים או קטן ויש בו מים פטור ע"כ, משמע שהוא מפרש דברי שמואל באריתא דדלאי דאפילו אין בה שמונה אמות קאמר, ולא ידעתי מי הכריחו לזה, דברייתא דמייתי התם, קאמר נהר או שלולית שהם רחבים שמונה אמות, משמע דשניהם שוים ברחבן, וכן נראה [ממה שכתב] הרב לח"מ ז"ל, ולענ"ד דהטור ז"ל מפרש שלולית דברייתא הוי כעין נהר, ואריתא דדלאי דשמואל הוא יאור קטן שאינו [דומה] לנהר.
לבה וליבתו הרוח וכו'. דין זה הוא בברייתא דמייתי התם, ת"ר ליבה וליבתה הרוח אם יש בליבויו כדי ללבותה חייב, ואם לאו פטור וכו'. והראב"ד ז"ל השיג עליו, דלמה לא חילק בין אם יש בליבויו כדי ללבותה, והרב המגיד ז"ל תירץ, דלפי האוקימתות של אביי ורבא [ורב] זירא, החילוק דאין בליבויו הוא דווקא באותם האופנים, אבל בלאו הכי אף דאין בליבויו כדי ללבותה חייב, ולכך רבינו לא חילק מה שתירצו, ולא פסק כרב אשי דמוקים לברייתא כפשטה ע"כ. והקושי מבואר דכמאן מהני אמוראי פסק, דאותו שפסק כוותיה הוי ליה לאשמועינן אותו הדין וחלוקו, וגם לדברי הרב כסף משנה ז"ל, שהוכיח דרבינו פסק כרב אשי, סוף כל סוף הוי ליה לחלק, בין יש בליבוי כדי ללבות לאין בו, כפשט הברייתא שהשיג הראב"ד ז"ל, ואפשר היה לומר, [דרבינו] סבירא ליה דמתניתין פליגא אברייתא, דהיינו סיפא דברייתא דבמתני' הדבר תלוי ברוח (דאין ללבות) [דאם ליבתה] הרוח נפטרו כולם, ואם לא ליבתה הרוח אחרון חייב על כל פנים, והיינו דווקא באחד הביא את האור ואחד הביא את העצים (או) [אז] בשלבתה הרוח כולם פטורים, משא"כ אם ליבה אף שהרוח סייע חייב כדין הברייתא, דמחלוקת באיכות הליבוי, ומה דשקיל וטרי אמוראי אינו אלא להסביר הברייתא לרווחא דמלתא, אבל לפי האמת הדבר אינו תלוי אלא ברוח שאינה מצויה, וכן פירשו המשנה התוס' והרשב"א ז"ל עיין עליהם, ועוד אפשר לומר עם מה שכתבו התוס' שם ד"ה ליבה וכו' דכשאין הרוח כדי ללבות מיירי ולכך כשיש בליבוי כדי ללבות חייב המלבה כי הוא עשה הכל וכו' ע"כ וזה ידוייק בדברי רבינו שסיים שהרי הוא גרם בא לרמוז דיש בליבויו כדי ללבות קאמר. והטור ז"ל [חו"מ] סי' תי"ח חילק להדיא כמו שחילקו בברייתא, ופסק כרב אשי עיין עליו, ובדברי הרב המגיד נפל ט"ס, במה שכתב ב' האישים צריך לומר הליבויים, ומה שכתב לא היה נושב אלא הרוח שאינה מצויה תיבת שאינה הוא ט"ס, וצריך לומר רוח מצויה, ומה שכתב ואם כן לבתו צריך לומר ואחר כן לבתו, וכן הכי [בדפוס] מגדל עוז.
ונשרף עמו חייב וכו'. הראב"ד ז"ל השיג דהכא לאו (בטמון) [בממון] איירי, ובאמת אין פירוש לאלו הדברים וכמו שהעיד הרב המגיד ז"ל, אך ראיתי להרמ"ז ז"ל שכתב שט"ס הוא וצריך לומר לאו בטמון איירי, וכן מצא בהגהה, והיא גירסא נכונה ואמיתית, ואין ספק שאילו היה גורס כן הרב המגיד ז"ל לא היה דוחה דבריו, דכוונת הראב"ד ז"ל כדברי רש"י ז"ל דהא דגדי כפות לא בטמון איירי, דומיא דרישא אלא בגלוי ומדרשה דאו הקמה וכו'. ושם ראיתי להרמ"ז ז"ל שהרבה להקשות על הרב המגיד ז"ל חדא, דאדרבא אי בעי קרא לאשמועינן דאף הגדי דרכו להיות בגדיש, ומשום הכי חייב הוי ליה להקדים הודאת חכמים למה שדרכו, ואחר כך ליתני ההיא דגדי, לומר שאף הוא דרכו, ותו דכפות לא קאי ארישא דאיירי במדליק בשלו, ותו אמאי לא תני בגדיש ומודים וכו' ע"כ. ואיני רואה שום קושיא דאם הוה תני ההיא דגדי בתר הודאת חכמים, הייתי מפרשה כדברי רש"י והראב"ד דבגלוי איירי, ומשום בעלי חיים מדרשה דאו הקמה וכו', ומה שהקשה עוד לא קאי ארישא דאיירי במדליק בשלו וכו', לא ידענא מאי קאמר ז"ל, דרב כהנא הוא דאוקי מחלוקתם במדליק בשלו, ורבא אקשי עליה, ואוקמיה למתניתין בין בשלו בין בשל חבירו, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, גם מה שהקשה דאמאי לא תני בגדיש וכו', לא קשיא דכיון דתנו רבנן שכן דרך בני אדם להניח בבתים, מעתה זיל בתר טעמא כמה שהוא דרך, ובספר בית דוד נר"ו תמה עוד במה שכתב הרב המגיד ז"ל שכן מצא בתוס' וכו', דליתא דלר"ת טעמא דהפסיק היינו לאשמועינן דאף על גב דלאו אורחיה בגדי להיות כפות חייב, ודלא הוי דומיא דסיפא דמוקים דווקא משום שכן דרך וכו', והתוס' יו"ט והרמ"ז לא העירו בזה ע"כ. ויראה דאין כוונת הרב המגיד ז"ל אלא שדיוק זה מצאו בדברי התוס' לפי שיטתם, ולרבינו לפי שיטתו, אכן מה שיש לדקדק דלפי שיטת הרב המגיד דכפות דווקא, מה שכתב רבינו היה עבד כפות וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור, מוכרח דסבירא ליה דאגדיש חייב ואגדי פטור דהיה לו לברוח, ופטורא דעבד משום דקם ליה בדרבה מיניה, דאי סבירא ליה דפטורא אכולה קאי הוי ליה לאשמועינן רבותא דאף בגדי כפות פטור מכח פטורא דעבד וכל שכן אם אינו כפות.
ושבועה זו מדברי סופרים וכו'. בפירוש המשנה כתב רבינו להדיא, [שהיא] מדאורייתא, וכאן קראה מדברי סופרים, [ועיין] מה שכתבתי פרק א' דהלכות אישות וכמו שכתב הרב המגיד והרב כסף משנה ז"ל שם, דדבר שהוא אינו מפורש בתורה נקרא דברי סופרים.
בין שעמדה הבהמה וכו'. פשטן של דברים אפילו עמדה להטיל ריעי או מים דהוי אונס גמור אפילו הכי חייב, דהוי ליה תחלתו בפשיעה מפני שהרבה במשאוי, והראשונים ז"ל חילקו כמה חלוקים, עיין להרב המגיד והרב בית יוסף חו"מ סי' תי"ח.
והטומן קמתו של חבירו וכו'. ברייתא דרבי יהושע ורב אשי קאמר עליה דטמון איתמר, ולכך פסק רבינו הדין גם בטמון, ואף דרב אשי אמורא, ואין לו כח לחלוק על תנא, צריך לומר דכך קיבל מרבותיו, ולא בא לחלוק על רבי יהושע, אלא להוסיף על דבריו וכן כתב [הרש"ל] ז"ל.
ובשבתו וברפויו ובצערו וכו'. בפרק א' דחובל ומזיק דין י' פסק רבינו דבבושת אינו חייב עד שיתכון מדכתיב ושלחה ידה וכו', והכא שחייב בבושת צריך לומר דבמתכוון קאמר, וסמך אמה שכתב שם, וכן כתב הרב לחם משנה ז"ל, אלא דלשון אש שעברה וכו' לא משמע הכי.